שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ה · פרט ב
יבואר לשיטות רש"י שוויה נפשי' ח"דא הוא מטעם הודא' ולשיטת תוספת הטעם נדר:
ב גרסינן במס' יבמות דף קי"ח ע"ב האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בכי ואח"כ בעלי א"נ וחוששין לדבריה וחולצת לא מתייבמת, פי' רש"י א"נ להתייבם לו וחושש לדברי' דאפקי' נפשה מחזקה ולא משתרי בלא חליצה דשות' אנפשה חתיכה דאיסורא מעלמא יע"ש:
ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני א"נ וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, בעי' מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או דילמא כיון דזמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינ' חוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת פי' רש"י מדקתני בתרוייהו חוששין ביצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרי' אוקמ' אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרה ומשום דמרחמא ליה קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה, ומדקתני בחזקת יוצאה ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרת משום דסני' לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סגי' לי' אלמא מספקא לן וגבי זכה גט נמי מספקא לן אי רחמא לי' וחוב הוא לה, או סני' לי' וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתייבם ע"ש, ובתוס' ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדברי' כתבו וז"ל וא"ת הא דאינה מתייבמת משום דשווית' לנפשה ח"דא ויש לומר דדייק לי' מדקתני חולצת ומשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשין לחלוץ, א"נ משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה עכ"ל:
ועיין במס' כתובות דף כ"ב ע"א, ולכאורה לא הבנתי קו' תוס' דאפילו אי נימא הא דאינה מתייבמת משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כמ"ש רש"י מ"מ פשוט שפיר דבע"כ מספקא לן וזימנן דלא סני' ליבם, דאי ודאי סני' לי' אמאי בסיפא אסורה להתייבם, וא"י לחזור בלי אמתלא כמו דקיי"ל בכל מקום היכי דשווי' אנפשי' ח"דא כיון דהטעם דאמרינן בכל מקום שוויה כתבתי בפרט א' בשם רשב"א וסיעתו שהוא מטעם הודאת בע"ד שאדם נאמן ע"ע לחובתו יותר מעדים ומכ"ש נגד חזקה, וכעין הודאת בע"ד בממון, ודוקא לחובתו נאמן אבל א"נ לזכותו כי ודאי משקר ואי ודאי סני' ליבם אמירתה הוא לזכותי' א"נ לאוסרה א"ע עליו, אע"כ זימנין דלא סני' לי' לכן אסורה להתייבם מטעם שווי' כו' כי מספקא לן אולי הודאתה הוא לחובתה דרחמי' לי' ומ"מ אסרה א"ע עלי', וכמו כן מוכח מרישא דאי וודאי מרחמא לי' אמאי לא תנשא לשוק מחמת חזקת היתר המסייע לה דלא הוי הודאה כיון שהוא לזכות אע"כ דזימנן דסני לי' וחיישינן דלמא סני לי' ומ"מ מודית לחובתה ולכן חוששין לדבריה ויש לכוין כן בלשון רש"י וכן מוכח מדברי רש"י במתני' וא"כ משווי' נפשי' ח"דא קפשיט ר' נחמן, ותו יש לתמוה על תי' ראשון של תוס', כי המעיין יראה שסמכו דבריהם רק אסיפא כמ"ש מה מהרש"א (ועיין במשנה למלך בפ"ט מהלכות גירושין הלכה א' בסופו והמעיין במהרש"א לק"מ קושי' מ"ל) א"כ האיך שייך לומר מבקשין לחלוץ הא כיון דשווי' אנפשי' ח"דא על היבם מחויב לחלוץ לה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אטו מי אלים שיעבוד היבם עליה משעבוד הבעל על אשתו ואי' במס' נדרי' דף צ' ע"א למשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת ונטלת כתובתה פי' רש"י והר"ן בע"כ של בעל יע"ש משום שווי' נפשה ח"דא וה"ה כאן ואין לומר שכוונתם הוא כמו שאמרו במשנה אחרונה שא"נ מטעם שמא עיני' נותנת באחר עקרו דין תורה, וה"ה וכדי שלא תפקיע א"ע מיבם ותתן עיני' באחר, עקרו ד"ת ואין כופין לחלוץ רק מבקשין, דז"א דהנה תוספת הקשו שם על משנה אחרונה האיך יכול לעקר דין תורה שאסור עליו משום שווי' נפשיה ח"דא ותירצו כיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בסברא גדולה כזאת ובר"ן מובא תי' זה ומסביר דגדר גדול גדרו טלא תתן עיניה באחר, ומה שהקשה הר"ן ע"ז שאין יכולין לעקור בקום ועשה, כבר ישבו תוס' בלשונם הצח במה שכתבו בסברא גדולה כזאת וכוונתם למ"ש ביבמות דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך ודף פ"ט ע"ב ד"ה כיון, וגדר שגדרו חכמים בכל מקום לעקור דאורייתא הוא רק במילתא דשכיח, וכעין דאי' בהרבה דוכתי (עיין במס' יו"ט דף ג' ודף י"ט ע"א) במלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ה"ה בתקנת חכמים לא תקנו במילתא דלא שכיח והתם הגדר הוא במילתא דשכיח דכל הנשים יכולין להפקיע א"ע מבעלה בטענת טמאה אני לך ויהיה גט מעושה שלא כדין משא"כ הכא ברוב נשים שהם עם בעליהם במדינה אחת לא מצית להפקיע א"ע מיבם ולומר ניתן לי בן כיון שמוחזקת באין לה בנים רק לעיתים רחוקים כשתלך עם בעלה למדינת הים, והוא מילתא דלא שכיח ולא שייך ע"ז גדר לעקור משום מילתא דלא שכיח דין תורה:
הן אמת שראיתי שמשנה למלך בפ"ד ממלוה ולוה הלכה י"ג שהביאו דע' הרד"כ בתשובה דוקא בגדרי' וסייגים לא גזרו במילת' דלא שכיח, אבל בשאין הענין משום גדר רק שרצו לזכות את ישראל והוא תקנה תקנו, אף בלא שכיח, וכן משמע בפסקי מהרי"א סי' רס"ו, אבל המעיין שם היטב יראה שיש לחלק ותו הא מוהרי"ט הובא בס' שארית יהודא סי' כ"ה חולק ואפילו בתקנה לא תקנו היכא דלא שכיח, כמ"ש מ"למ בשמו וכן בתשו' מוהר"י ב"ל סי' ע"ו וחכם צבי סימן ס"א הוכיחו מב"מ דף ס"ט דאית' להדיא גבי משיכה בלא שכיח לא תקנו רבנן, וא"כ הכא אף שתקנה יהי' לטובת היבמים שלא יכולין להפקיע א"ע מ"מ לא שייך תקנה במילתא דלא שכיח, הגם דהר"ן כ' בשם אחרים תירץ אחר על קושי' תוס' הנ"ל דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו רק משום דטמאה אני לך כיסופא לה תקנו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הי' מזלזלת נפשה למימר הכי ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיני' אוקמא אדינא יע"ש מ"מ תוס' דלית להו תי' הנ"ל בע"כ סוברים שמצי להפקיע א"ע משיעבוד הבעל, וה"ה משיעבוד שיש ליבם עליה, ותו לפי דעת כמה אחרונים דבארוסה מצי להפקיע א"ע משעבוד הארוס והשעבוד שיש ליבם עליה הוי רק כשעבוד ארוס וארוסה, וכן מצאתי שכ"כ בעל קצ"הח, וא"כ כמו למשנה ראשונה אף שמשועבדת לבעל מ"מ יכולה לכופו ולהפקיע משעבוד אף שהאיסור הוא רק משום לתא דידה מ"מ כיון שא"א לפלוג הענין חל האיסור על הבעל משום לפני עור ה"ה אף שמשועבדת ליבם מ"מ כיון שזקוקה לחלוץ או ליבם ולפי דבריה אסורה להתייבם כופין אותו לחלוץ וא"כ דברי תוספת תמוהין, לכן נראה מוכרח דס"ל כשיטת חכמי ספרדיים ז"ל שהבאתי בפרט א' דשווי' אנפשי' ח"דא הוא מטעם נדר ואף שאומר בודאי שקר והדבר מותר מ"מ אוסרה ע"ע וא"כ שפיר הקשו האיך פשוט דאיכא ספק אי רחמא אי סני' דילמא וודאי סני' ובודאי משקרת וא"נ מ"מ אסורה ליבם מטעם דהוי כמו נדר שנדרה הנאה מיבם, וע"ז שפיר תירצו דאי' במתני' בדף קי"א ע"ב בנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואי מטעם שווי' נפשה ח"דא שהוא מטעם נדר אמאי תני חולצת אע"כ שכן הדין, ואולם רש"י דנקיט הטעם משום שווי' אנפשי' י"ל דסובר כשיטת רשב"א וסיעתו שהוא מטעם הודאה. שוב ראיתי בספ' קרבן העדה בהלכה ט' שהביא דברי תוספת הנ"ל וכתב וז"ל ויש לתמוה הרבה חדא לפי' רש"י במתני' טעמא דחוששין לדברי' משום דשוי נפשה ח"דא א"כ מאי קמפריש בגמ' בד"ה וחוששין כו' ולא אמרינן אוקי אחזקה ותנשא כו' הא ודאי אסירה משום דשווי' נפשה ח"דא ומאי מהני חזקה לכך, גם מה שתירצו מדלא קתני מבקשין לחלוץ לא ידעתי למה מבקשין ודאי דכופין דהא איהו אינו יודע האמת ואינו ראוי ליבם למה לא נכפנו לחלוץ ולא דמי להאי דתנן לעיל בפרק ב"ש דהתם ברישא הוא מכחישה ואומר שאין צריך חליצה ובסיפא היא הגורמת שאינה ראוי ליבם משא"כ כאן דאפשר שדברי' אמיתים יע"ש שהניח [בצ"ע ולפמ"ש לק"מ דרש"י סובר שהוא מטעם הודאה ושפיר פשיט ר"נ ותוספת סוברים שהוא מטעם נדר ושפיר תירצו אמנם אכתי דברי תוספת צריכין ביאור, לשיטתם דאינו מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסור', רק מן הדין נאמנת, אמאי תהי' נאמנת ע"פי דין מטעם עדות להפקיע את עצמה מחזקה כיון שהיתה עד עתה בחזקת זקוקה ליבם, הא קיי"ל אין עד אחד נאמן נגד החזקה בדבר שבערוה רק לענין מיתת בעלה נאמנת אבל א"נ להפקיע א"ע מיבם דאינה נאמנת לומר מתיבמי שתנשא כדאי' במתני' ויבמה לשוק הוי דבר שבערוה כמ"ש המרדכי בפ' מצות חליצה (ומה שדחה בתשו' נ"בי אבן העזר כתבתי בכלל ע"א) ואמאי נאמנת בסיפא להפקיע א"ע מיבם שלא יהי' מיבם אותה רק לחלוץ. ולכאורה י"ל דס"ל לתוס' דהא דאין עד אחד נאמן נגד חזקה בדבר שבערוה לכ"ע היינו היכא דעד רוצה להפקיע האיסור לגמרי כעין דאי' במתני' שאמרה מת יבמי שתנשא לשוק בלי שום חליצה כיון שאין לה יבם, משא"כ הכא כיון שנגד חזקת האיסור לשוק יש לה תקנה ע"י חליצה, א"כ לא מבעי' אי מצות חליצה קודמת נאמן ע"א וה"ה בע"ד דכל מקו' שע"א נאמן ה"ה בעל דבר, שמחויב לחלוץ לה ואפילו למ"ד מצות יבום קודמת כיון דגם בחליצה נפטרת מיבם ומותרת לשוק אין הענין והעדות נוגע רק למצוה בכה"ג נאמן עד או בע"ד היכי שאין לנו הוכחה שמשקרין כיון שאינו מעידים בדבר שבערוה, וא"כ לפי דברי תוספת דר' נחמן פושט מסיפא דניתן לי בן כמ"ש מוהרש"א א"ש ואומר דברישא שהיתה בחזקת היתר לשוק וע"י דיבורה אוסרת א"ע לשוק אינה מפקעת השיעבד שיש לכ"ע עליה ביון דהיא בעלת בחירה ואיזה שיעבוד יש לכ"ע עליה, רק דפשיט מסיפא דניתן לי בן שהיא בחזקה זקוקה ליבם א"כ למ"ד דמצות יבום קודמת מלבד דמפקעת א"ע ממצוה אף גם מפקעת א"ע משעבוד שהיה ליבם עליה מדעתה ואיכא חוב ליבם, ואם בודאי סני' ליבם אמאי נאמנת אע"כ דהוא דלמא אמרה אמת דמרחמא ליה ובכה"ג כשבא ע"א שבודאי אינו נוגע ואמר כן שניתן לה בן ומת הבעל ואח"כ הבן ג"כ הדין שחולצת ולא מתייבמת אף לפוסקים דאין ע"א נאמן ביבמה לשוק (עיין ש"ע אבן העזר סימן קנ"ח סעיף ג' וסימן קנ"ו ס"ח) כיון שאין הענין נוגע לאיסור דבר שבערוה דהא ע"י חליצה נפטרת מאיסור רק שהוא ענין הנוגע ליבם ועד דעלמא שאין לו חשש נגיעה נאמן, ולכן בדידה אף שהוא ספק דלמא משקרת דנוגעת בדבר מ"מ מספק חולצת ולא מתייבמת וחוששין לדברי' כיון שאין הענין נוגע לדבר שבערוה שוב נתתי אל לבי לעיין בהך דינא היכא שהיתה זקוקה ליבם ובא ע"א ואמר שניתן לה בן אף שאינו נאמן להתירה לשוק אי נאמן לאוסרה על היבם ולהצריכה חליצה כיון דאינו מעיד על דבר שבערוה להתירה רק מעיד לחובת היבם, אם יש לדברינו סמך בפוסקים, וראיתי שמרן הב"ש בס' קנ"ח ס"ק ב' כת' כיו"ב בשם מו"ז הב"ח אם העד מעיד שניתן לה בן והיבם לפנינו יש להחמיר ולהצריכה חליצה, ותמה ע"ז הב"ש הא יש לחוש שמא דברי העד אמת ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, וקו' זו לק"מ על מתני' דידן דבע"כ בלא"ה מיירי הך בבא דניתן לי בן בגווני שלא יצטרך כרוז לכהונה כדאי' בדף קי"ט ע"ב וא"כ נכונים דברינו בכוונת התוספת אך אכתי אני חוכך בדין זה כיון שהעד מעיד לחובת היבם דהא זכות הוא ליבם שזוכה בה ובנכסי' כדאי' ביבמות דף מ' ע"א ובש"ע סימן קס"ג ואין ע"א קם לחובת אדם והוא בכלל לא יקום עד אחד באיש לכל עון:
ואולם בגוף דברי תוס' נראה לענ"ד דיש לפרש כוונה אחרת דבלא"ה א"ש לפמ"ש המשנה למלך בפ"ט הכ"א שכתב לפרש דברי ר"נ דפושט כיון דחזינן דברישא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ואינה ניתרת לשוק אף שהיתה בחזקת היתר לשוק ובסיפא שהיתה בחזקת היתר ליבם חוששין לדבריה ואינה מתייבמת, ש"מ זימנין דרחמא לי' זימנין דסני' לי' ומש"ה ברישא אמרינן דלמא סני' לי' ואפ"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ש"מ דקושטא קאמריה ובסיפא אמרינן דלמא מרחמי' לי' ואפ"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני ש"מ דקושטא קאמרה ומש"ה אינה מתייבמת יע"ש ואף שפי' כן בשיטת רש"י שפיר' דפשיטות הוא גם מרישא מ"מ יש לומר כ"כ לתוספת שפשיטות הוא מסיפא ג"כ הטעם שנאמנת כיון דיש הוכחה שאומרת האמת, וא"כ אף אי ע"א דעלמא אינו נאמן להפקיע זכות היבם, מ"מ היא נאמנת כיון דיש הוכחה שאומרת אמת וזהו כוונת תוספ' שכתבו שמשמע שכן הדין, ר"ל בנ"ד האשה נאמנת אף שאין ע"א נאמן בכה"ג מכל מקום הכא כשהיא אומרת כן יש הוכחה שאומרת אמת ואם הי' ודאי הוכחה הי' נאמנת להתיר לשוק בלא חליצה ועכשיו שיש לנו ספק אם איכא הוכחה דדלמא סני' ליבם וליכא הוכחה חוששין לדבריה וא"ש בפשיטות:
ג אמנם יש לחקור ומקודם נברר שני דינים:
דין א) יש לחקור לפי מה דאי' במס' יבמות דף מ' ע"א החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה ואם יש אב נכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו וכן קיי"ל בש"ע סימן קס"ג ס"א וב' וא"כ יש כ"מ לענין ממון דכשמייבם זוכה לבד כל הנכסים, א"כ היכא שהיא אינו רוצה להתייבם רק לחלוץ אי יכול היבם לעכב ולומר אני רוצה לייבם ולזכות בנכסי אחי בודאי למ"ד מצות חליצה קודמת פשוט שאפי' שניהם רוצין מוחין בידם, ואין לו זכות כלל בנכסים כדאי' בש"ע סימן קס"ה לשיטת ר"ת וסיעתו רק למ"ד מצות יבום קודמת, או בידוע שנתכוונו לשם מצוה כדאי' שם סעיף א' בזה יש לדון אי יכול היבם לעכב והמעיין בפוסקים יראה שפשוט שיכול היבם לעכב ולומר אני רוצה להתיבם כדין ולזכות בנכסים כמו שמשמע להדיא מלשון רמ"א שכתב ואפי' קודם שחלץ אי תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצות חליצה קודמת ועל כרחן של אחין יצטרכו לחלוץ אין מוציאין נכסים מידו יע"ש הרי אם לא תפס יוכל היבם לעכב כיון דמצות יבום קודמת יש לו זכות בנכסים, ועיין ש"ות מוהרי"ק שורש ע"ג וב"ש שם ס"ק ב'. וראיתי בתרומת הדשן סימן ר"כ הובא בדרכי משה סימן קס"ג ס"ק ב' דמדינא דגמרא אע"פ שהו' חפץ ליבם והיא לא רצתה וחליץ לה לא זכה החולץ בנכסים יותר משאר אחין, וכן הובא בהגהות רמ"א שם סעיף ב' ועיינתי בגוף התשובה וכתב וז"ל לפי ההלכה חוץ מתקנת הקהלות מוכח מכמה דוכתי דהיכי דחלוץ לה גובה כתובה משלם מנכסי המת כשאר אלמנה ומותר יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו, ואי ליתא לאב חולקין כל האחים מותר נכסים בשוה ואין לחולץ זכות יותר בהן משאר אחיו הכי אית' בפ' החולץ ואפי' היכי דהוי בעי ליבומי אלא שהיבמה לא הי' חפיצה ומצידה לא נחסר אפ"ה לא שקיל מידי טפי מן האחין הכי משמע בפרק האשה שנפלו דף פ"א עמוד ב' מההוא דנפלה לי' יבמה מפומבדיתא וכדפירש"י התם עכ"ל ופשיט שראייתו הוא דאית' שם ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא בעי אחווא למיפסלא בגיטא מיני' (לזרוק לה גט ונאסרה על כל האחין) א"ל מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך, פי' רש"י משום נכסי קשה בעיניך שאכנסנה שלא אזכה בנכסי אח, כדתנן הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו פליגנא לך כאלו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמוך יע"ש הרי אף דהאי אח רצה לזרוק לה גט ואוסרה מלייבם ואם כן כוונתו הי' לאפקועי זכות ממון שהי' ליבם בנכסי' מ"מ הוצרך לפייסו דאי נימא היכי שהיבם רוצה לייבם, והמניעה בא מן האחים שפסלוהו יש לו זכות בנכסים כמקדם כיון שהם גרמהו למה פייסהו, וה"ה היכי שהיבמה מיאנה מלכנוס וחליץ לה לא שקיל טפי מן האחים, ואין להקשות אמאי לא חייב האח מטעם גרמי, ואף דדעת הראב"ד הובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק פ"א היכי דלהנאת עצמו קמכוין פטור מלשלם שלא כיון להזיק לכן יורש שמחל פטור הא רבו החולקים כמ"ש בש"ך שם דז"א דקיי"ל בחשן משפט סימן רצ"ב בש"ך ס"ק ט"ו במבטל כיסו של חבירו פטור ואם תבעו לדין וא"ל תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו ומעכבו דמניעת ריוח לא הוי הפסד ועיין במשנה למלך בפרק שביעי ממלוה הי"א ומלשון הש"ס ביבמות דף מ' משמע שאין לו זכות בנכסים רק לאחר כניסה כדאי' שם הכונס את יבמתו זכה בנכסיו, ואי' הטעם יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי הוא קם וקודם שכנס לא זכה וכ"כ ש"ות מוהרי"ק סימן ע"ב, דאשה הקנה לו מן השמים שיזכה בה ובנכסים הוי מניעות ריוח כשגורם לפסלו ועוד יש לחלק בכמה אופנין ופשוט דת"הד לא מיירי רק היכי שכבר חליץ לה ורוצה אח"כ לזכות בנכסי' אבל ודאי היכי שאינו רוצה לחלוץ כי אינו רוצה למחול הזכות בנכסים הדין עמו כיון דמצות יבום קודמת ויכול לומר אני רוצה ליבם ולזכות בנכסים ואם אין חפץ בי רק לחלוץ מ"מ לא אמחול הזכות בנכסי' וע"ז ליכא ראי' מהתם דהתם אי הוי פסול בגיטא לא הוי מצי שוב לכונסה וממילא לא זכה בנכסים דעיקר זכות חל לאחר כניסה וטעם גרמי פטור כנ"ל משא"כ כשהיבם רוצה לכונסה כדי שיזכה בנכסים והיא מעכבה בודאי יכול לומר אין רצוני למחול בזכות שיש לי מן הדין כיון שאין המניע' מצידי וגם אין המניעה משום חשש ספק איסור, וכמו דמוכח מפוסקי' הנ"ל ובע"כ הת"הד ורמ"א מיירי רק היכי שקודם החליצה לא הזכיר כלל שאינו מוחל הזכות בממון, וכאשר ראה שאינו רצונה ביבום חלץ לה, והוי כמחילה כיון שלא התנה מקודם לכן ומחילה אין צריך קנין דהא הנכסים לא הי' בחזקת היבם הנ"ל ואולם קשה לי ע"ז למה הוצרך הת"הד להביא ראי' מסוגי' דכתוב' הא פשוט בכל הש"ס ופוסקים דמחילה אין צריכה קנין כדאי' בתוס' סנהדרין דרין דף ו' ע"א ד"ה צריכה והלכה פסוקה בח"מ סי' י"ב ס"ח סי' רמ"א וצ"ע ועכ"פ פשוט שיבם יכול לעכב שלא ימחול זכות שלו בנכסים למ"ד יבום קודמת:
דין ב) יש לברר בכל מקום דאמרינן מספיקא חולצת ולא מתיבמת משמע מסתימת הש"ס ופוסקי' שלענין נכסי' הדין כמו בחולץ מדעתו ועיין בסימן קס"ה סעי' ד' ואינו נוטל רק כא' מן האחים ואם האב קיים יורש הכל, ולכאורה יש לחקור אמאי הא היבם יוכל לטעון ניהו לענין איסורא אזלינן לחומרא ואסורה להתייבם מספיקא מ"מ הא יש לי זכות מספיקא כי אולי ראוי לייבם ויהי' הדין כמו בספק ויבם ביבמות דף ל"ו ע"ב דחולקין כמ"ש תוספת דאפילו רבנן דסמכוס מודו כיון ששניהם שוין ואין שום אחד מוחזק יותר מחבירו, וה"ה יש לנו ספק בין יבם לאחיו או עם אב יהיה הדין כדין ממון המוטל בספק, ולשיטת רשב"ם בבבא בתרא דף קנ"ח עמוד ב' ד"ה אלו, היכי שאחד הוא וודאי יורש בחציו אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי ראוי לומר אם הסכסוך בינו ובין האחים יש לו דין אין ספק מוציא מידי וודאי, כי אפי' לדבריהם יש לו זכות בנכסי' כאחד מהם ונגד האב יש לו דין ספק וספק, ולתוס' שם ד"ה נפל וביבמות דף ל"ח ע"א ד"ה הוי דאין זו סברא כיון שהוא וודאי במקצת יהי' וודאי בכולה וכמ"ש ג"כ במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה וזה בכל גווני הוי כספק וספק, כמו בספק ויבם ותו דיש לצדד ולומר לפי מה שראיתי בש"ות מוהר"א ששון סי' קצ"ה שכתב שנחלקו תוס' במס' יבמות עם הר"ן, להר"ן כל זמן שלא מייבם ידו עם יד אחיו שווין ומיקרו כל אחד מוחזק על חלקו ועיקר חזקת היבם מתחיל לאחר יבום ולרש"י ותוס' משמע שיש ליבם יותר זכות כיון דעומד לינשא ואין יד שניהם שווין (ועיין ב"ש סי' ק"ס ועיין בפני יהושע בכתובו' שם בד"ה אע"ג שצידד לומר כן בכוונת רס"י דחשבינן ליבם כאילו הוא מוחזק ועומד, ועיין יבמות דף ל"ח ע"א וכבר קדמו מהר"אש בזה, ועיין תוס' דף ע"ח ע"א ד"ה סיפא בתירוצם וקצת צ"ע אי מצות יבום קודמת עומדת ליבום יותר שישראלי' הם בחזקת כשרות וזהירים במצות עייש"ה ואין כאן מקומו) וא"כ לשיטת תוס' ורש"י ראוי לומר אף משום ספק איסור דאו' חולצת ולא מתייבמת מ"מ לענין ממון אין מוציאין מיבם שהוא מוחזק, ואפי' אי נימא דגם לשיטת רש"י ותוס' היכי שהוא ספק לא מיקרי מוחזק כיון שהספק אי יכול לייבם נולד מיד כשמת א"כ מעולם לא הי' חל עליו שם מוחזק כי בחיי אחיו אף שהיה בחזקת עומדת ליבום כשימות מ"מ לענין נכסים לא הי' בחזקתו כי הי' ברשות אחיו והיה הרב' ספיקו' אולי יהי' לו בנים ואולי ימות היבם קוד' ותיכף כשמת נולד הספק ובכל מקום דמוקמינן על החזקה הכוונה דמוקמינן הספק שנולד אח"כ על חזקא קמיית', משא"כ הכא ודמי לספק ויבם דלא הוי היבם מוחזק כיון דבתוך ג' חדשים אסור לכונסה לא חל זכותו ומיד כשכנסה היה הספק בזכות ואפי כשיבם מוחזק ל"מ וכדאי' בסימן קס"ג ס"ג ואף כי המעיין בב"ש ס"ק י"ד יש קצת לדחות מ"מ הסברא מצד עצמו נכונה, מ"מ עכ"פ לכ"ע ראוי לומר שיהי' דין ממון המוטל בספק וחולקין, ואף לפוסקי' המובא בר"ן נדרים דף ז' עמוד א' בספק איסורא דאית בי ממונא שדינן בתר איסורא עיין ש"ך י"ד סימן רנ"ט סע"ק י"ד וסי' קע"ז ס"ק ס"ח, שאני התם שאי אפשר לחלק הענינים לצאת ידי איסור וידי ממון, משא"כ הכא אפשר לחלק הענינים לענין איסור תהי' חולצת ולענין ממון כדין ממון המוטל בספק וכיוצא בזה כתבתי לקמן בחלק ב' בכלל ע"א באיסורא דאית בי' ממונא:
ואולם לאחר עיון מצאתי הטעם מפורש בראשונים זלה"ה במה דקיי"ל בחולצת ולא מתייבמת שאין לחולץ זכות כלל בנכסי' וכמ"ש הנמוקי יוסף ביבמות דף מ' ע"א עלה דמתני' הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו כתב וז"ל אפי' גרשה למחר כדאית' בגמרא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, ומיהו אמרו בירושלמי שאם היא אסורה לו שאינה רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמות שעשה מאמר לזו וכנס לזו לא זכה בנכסים יע"ש וכ"כ בחידושי הרשב"א שם וז"ל ירושלמי למי הי' ב' יבמו' עשה מאמר לזו ובעל לזו בממ"נ אם במאמר יזכה אם בביא' יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאין יכול לקיי' את אחד מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי ולא אמרינן בכי הא הרי קם ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו כלומר אע"פי שגירשה מיד דשאני התם דהרי קם ואילו רצה לקיים יקיים אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא יעי"ש והובא דבריו בבית יוסף אבן העזר סי' קס"ג בסופו בס' בדק הבית ורמ"א שם סעי' א' כתב בקצרה וז"ל ובלבד שהיתה ראוי לו ליבם ועיי"ש ואולם רבינו זלה"ה קיצר קצת דמלשון רשב"א ונ"י מבואר להדיא שעיקר הענין תלי' אם רשאי לקיימה אחר כך בשכנסה, ומשמע אם בדיעבד רשאי לקיימה אף שלכתחיל' אסורה ליבם, כי יש גווני אשר חכמים החמירו מצד חומרא בעלמא שתהיה חולצת ולא מתייבמת עיין מס' יבמות דף ל"א ע"ב בכה"ג היכי דרשאי לקיימה אח"כ יש לומר דזכה בנכסים, ומלשון מ"א משמע קצת כיון שאסורה לכתחילה ליבם לא זכה בנכסים, וראיתי בספר קרבן העדה שם בד"ה מאחר שכתב וז"ל וקשה כיון דמדאורייתא אין המאמר כלום למה לא יזכה בירושת אחיו, ודוחק לומר כיון דעבר אדרבנן נקנסי' וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דעיקר כוונת ר' יוסי כיון דמה דילפינן שזכה בנכסי' אחיו איתא בש"ס יקום על שם אחיו אמרה רחמנא והרי קם אמרה התורה היכי שראו לקיימה אפילו מדרבנן קרינין בי' קם וכל שאינו ראוי אף שאינו ראוי רק מדרבנן לא קם, וכיו"ב מצינו בדוכתי טובא כמ"ש משנה למלך בפ' ז' מהל' תרומות ה"א שמביא דמיון לזה גבי אונס ש"ם היה אסורה עליו מדרבנן שאינה נושאה משום דכתי' ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו אפי' מדרבנן ועיין במס' סוכה דף כ"ג ע"א בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר' יהודה פוסל אמר קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראוי לשבעה שמי' סוכה שאינו ראוי לשבעה לא שמי' סוכה, ופי' רש"י ד"ה הראוי וז"ל והשתא דגזור רבנן שאין עולין נמצא שאינו ראוי ליום ראשון וע"ע במס' שבועות דף ל"א ע"א ותשוב' חכם צבי סימן ק"נ ובפ"א מהל' נערה ובתולה הלכה ה' בכסף משנה ובמשנה למלך שם, וע"ע במס' סוטה דף מ"ד ע"א בירא ורך לבב דסובר רב יוסי הגלילי אפילו מעבירה דרבנן יע"ש ויש עוד הרבה דמיונות בש"ס וה"ה אמרה תורה שבעינן שיהי' ראוי לקיימה גם מדרבנן וזה פשוט ולענ"ד יש לתמוה להיפוך על רשב"א ונ"י שהביאו ראיה מירושלמי דכן מוכח נמי בש"ס דידן דאם אינו ראוי אפי' מדרבנן אינו זוכה בנכסים כדמוכח בכתובת דף פ"א ע"ב דבעי אחווא למיפסלא בגיטא וכ' בס' שיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא ז"ל תרי אחי הוי דקיי"ל מצוה בגדול לייבם ואם קדם לו הקטן ליבום זכה כו' ואהכי בעי למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למיפסלה קמי יבם כי היכי דנפל קמי תרווייהו נכסי אח בירושה וקיי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאי' ביבמות מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכא דגיטא ל"מ לפוסלה חליצה נמי ל"מ ואתי למבעל אחר חליצה יע"ש הרי אף שמן התורה ראוי ליבם מ"מ כיון שמדרבנן אסורה ליבם אינו זוכה בנכסים דאל"כ לא הי' פועל רמאי ברמאתו ומלשון הש"ס שהביא מוכח להדיא דאי הוי עשה כן היה מפסידו, ולפ"ז א"ש לכן בכל מקום דאמרינן בש"ס חולצת ולא מתייבמת לא זכה בנכסים מספק שיהי' כדין ממון המוטל בספק, דכיון שאינו ראוי לקיימה מצד ספק איסור לא זכה בנכסים, אך צ"ע טובא מהאי דספק ויבם ביבמות דף ל"ו ע"ב אמאי הוי ממון המוטל בספק דכיון שאינו רשאי לקיימו, ומצאתי בספר בית מאיר סוף סימן קס"ג שהרגיש בזה והנאני ותירץ וז"ל ואולי יש לומר דאינו דומה לענין ירושלמי או אפי' ליבם שני' דשם משעה ראשונה לא הי' ראוי' לקיים והיה מחוייב לגרשה מיד, משא"כ הכא ביבם תוך שלשה שפיר הי' ביאה דאפשר לקיים דהא מבואר בסי' קס"ד דאך מפרישין אותו ואם תפיל יחזיר ויקיים ומה שעתה הוא ספק מעוברת מראשון ומוכרח להוציא' מ"מ לטענתו שהיא מעוברת ממנו כבר זכה ע"י ביאה שהיה ראוי לקיימה אילו היו נולד לט' מה שנולד עתה לשבעה יע"ש והוא קצת דוחק וצ"ע:
ד ומעתה נבוא לנידון דידן, ואומר כיון דאית' במתני' סתם חולצת ולא מתייבמת משמע וודאי שאין החולץ זוכה בנכסים כמו בכל מקום דאי' במס' יבמות חולצת ולא מתייבמת שהפי' כן דאל"כ הוי לי' לפרש כיון שאשתני דינו והטעם נראה בין לרש"י שהטעם בסיפא משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ובין לפי' תוס' שטעם דלמא מרחמא לי' ואפ"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני ש"מ דקושטא קאמרה ומחמת ספק הוכחה חולצת ולא מתייבמת לא יוכל היבם לטעון כיון שהית' בחזקת היתר ליבם רק אתה אסרת נפשך עלי מטעם שיכול האדם לאסור ע"ע דבר המותר מה לי באסורך להפסיד זכות שיש לי בנכסי' ובכתובתך וכמו כן לפי' תוס' דהא אפי' עד כשר כמו משה ואהרן שודאי אומרים אמת מ"מ לא קם בממון להפסיד לאחד אפי' בדבר שאין שניהם מוחזקים ומכ"ש אשה דזה אינה טענה כמש"ל כיון שסוף סוף ע"פי הדין אי אפשר לקיימה בין לפרש"י שהטעם משום שווי' נפשה ח"דא אם הי' מייבמה הי' מחוייב להוציאה כעין שכופין במשנה ראשונה לבעל לגרשה משום לתא דידה ובין לפי' תוספת שהוא ספק הוכחה לכן לא קרינן יקום על שם אחיו ולא זכה בנכסי' ומהאי טעמא אי' במתני' סתם חולצת ולא מתייבמת:
ה אמנם לפ"ז קשה, דהנה הרמב"ם כ' בפרק ט' מהלכות גירושין הלכה כ"א וז"ל בעל שאמר לאחר זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ונתן הגט לידו ומת הבעל קודם שיגיע הגט לידה ה"ז ספק מגורשת שרוב הנשים זכות הוא להן שלא יפלו לפני יבם ולפיכך תהי' ספק מגורשת אע"ג שלא הגיע הגט לידה הואיל וזכה לה בה אחר עכ"ל דייק רבינו ז"ל שאצל רוב נשים הוא זכות ונראה שהוכיח כן מלשון רבא דאמר כיון דסניו לה כו' א"ד כיון דזימנין דמרחמא לי' ולא קאמר בחדא לישנא והו"ל לומר כיון דזימנין סני' לה משמע דמן הסתם וע"פ רוב סני' ליבם, ועיין במס' יבמות דף צ"ג ע"ב וצ"ד ע"א, ויש להתבונן לשיטת רש"י דהטעם במתני' משום שווי' נפשה חתיכה דאיסורא והו' מטעם הודאת בע"ד לחובתו שמועיל בכ"מ אמאי אמר בסיפא דניתן לי בן במדינת הים ומת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, הא היא הית' בחזקת עתידה ליבם כמ"ש רש"י במתני', ורוב נשים סני' ליבם אינה הוכחה שמשקרת שאומרת מחמת שנאה וא"כ לא שייך לומר שווי' נפשה ח"דא הא הטעם דיכול אדם לאסור ע"ע הוא מטעם הודאה לחובה הא ברוב נשים זכות הוא להם שלא יפלו לפני יבם והא אנן קיי"ל כחכמים דר' מאיר דאזלינן בתר רובא ואמאי לא מתייבמת הא אינה נאמנת כלל נגד חזקה שהיתה זקוקה ליבם, ושווי' נפשה ח"דא לא שייך כיון דאנו אומרין שהיא מן רוב נשים דסני' ליבם, ואפי' לר' מאיר כתבו תוספת בכמה דוכתי דחייש רק מדרבנן ודוקא היכי דשייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה עיין בדף קי"ט ע"ב וצריך לומר בישוב קו' זו, שבודאי מן התורה רשאי להתייבם דמן הסתם היא בכלל רוב נשים ולא מהכי הודאתה כלל כי הוי הודאה לזכותה, רק חכמים החמירו משום חומר דבר שבערוה להצריכה חליצה כיון דאפשר בחליצה ועיין כעין זה בתוספת יבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מחוורתא, בהא דסובר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי אע"ג דרוב אינם נפלים משום שלא יבוא להקל בערוה והצריכה חליצה במת תוך ל' יום ולא רצו לסמוך על הרוב להתירה לשוק בלא חליצה יע"ש וה"ה משום חומר כרת דאשת אח שלא במקום מצוה הוא בכרת החמירו שלא לייבם ולהצריך חליצה כיון דאפשר לתקן בקל אפי' היכא דאיכא רובא וחזקה החמירו ומצינו כיו"ב להמעיין בתוס' קידושין דף נ' ע"ב ד"ה ה"ג ואין לדחות דברינו ממ"ש בש"ות מוהר"א ששון סי' רי"ד וז"ל ספק נפל אצלי במי שהי' מוכת שחין ועתה אומ' שנתרפא ואשתו אינו סומכת עליו ועיקר הספק הוא ממה דאי בחולין בפ"ק דאזלינן בתר חזקה מנגע ופי' תוס' אפי' להקל א"כ הכי נמי נימא הכא שלא יהי' נאמן לומר נרפא הנגע וכ"ת דוקא בשאר איסורין אמרינן הכי אבל באיסור ערוה יש להחמיר שלא יבוא להקל בערוה וכן נראה מדברי תוס' שם בחולין שכתבו בהאי דרשב"ג אע"ג דרוב אינם נפלים שמא יבוא להקל בערוה אלמא שלא רצו חכמים להסמיך על הרוב באיסור ערוה וכ"ש לענין חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף י"ל דוקא בהך רובא לא רצו לסמוך משום דשייך לעז דפיהק ומת אבל באידך רובא סמכי כדמוכח בפ' בתרא דיבמות דפריך הש"ס והרי קטן וקטנה דרובא דלית' קמן ואזלי בתר רובא כו' עד ורבנן זיל בתר רובא, הרי אפילו לענין איסור ערוה אזלי בתר רובא אלא דשאני הכא גבי נפלים דאיכא למיחש ללעז עכ"ל דז"א שאני התם ביבם כיון שאי אפשר בענין אחר דהא קטן אינו חולץ כמו שאמרו חכמים לר' מאיר יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה כו' והוי כא"א בענין אחר דשהויי מצוה לא משהינן כדאי' ביבמות דף ל"ט ע"ב וגם חכמים מודו היכי שיש לפנינו גדול ורוצה לחלוץ עדיף חליצת גדול דע"כ לא פליגי ר' יוחנן וריב"ל בביאת קטן וחליצת גדול אי ביאת קטן עדיפא, היינו שאינו קטן ממש כמ"ש רש"י שם ד"ה ביאה משא"כ היכא דאפשר בחליצה אף דמצות יבום קודם למצות חליצה כיון דחליצה הוא ג"כ מצוה ולא עקרינן המצוה לגמרי החמירו חכמים משום חומר דבר שבערוה שלא לפגוע באיסור תורה שלא לסמוך על רובא כיון דאפשר בחליצה וכן מצינו כיו"ב במס' יבמות דף למ"ד ע"ב במתני' וכולן כו' הרי אלו צרות חולצות ולא מתייבמות כיצד כו' ועיין ברש"י ובדף ל"א בגמרא ותוס' שם וברשב"א שם ד"ה ה"ג בסופו כ' וז"ל אלא ממתני' דודאי חולצת דקאמרינן בספק קידושין חומרא בעלמא הוא ואם תתייבם אין בכך כלום דומי' דספק גירושין קתני לה כו' אלא שהחמירו בהן חכמים משום שאם תתייבם אין בכך כלום ע"ש ועיין ב"ש סימן קע"ב סע"ק ה' וא"כ לפמ"ש בנ"ד נראה כיון דהוא רק חומרא בעלמא מה שאינו מייבמה אם עבר ויבמה לא תצא מיבם כיון דמדינא מותרת ליבם ולא החמירו רק לכתחילה וכיו"ב מצינו בתוספת כתובות דף נ"א ע"ב ד"ה אונס דמה שה שהחמירו רבנן אין מוציאין אותה מבעלה ולהוצי' אשה מבעל' אוקי אדאור' וכ"כ הפ"י סברא זו בדף ט' ע"א בד"ה לא צריכה, וה"ה לפי הנחה הנ"ל בסיפא שאמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואחר כך מת בני שחולצת ולא מתייבמת מדרבנן מחמת חומרא אם עבר ויבמה אין מוציאין אותה דלהוציאה אשה מבעלה אוקי אדאור' וכב' בארנו שמוכח שבע"כ הא דאיתא בירושלמי כשאינו ראוי לייבם מחמת איסור אינו זוכה בנכסים היינו אם אין רשאי לקיימה אבל אם רשאי לקיימה אף שאסרה להנשא לכתחלה יש לו זכות בנכסים וכן מוכח ביבמו' דף ל"ז ובש"ע א"העז סימן קס"ג סעיף ג' כמ"ש בס' בית מאיר וא"כ קשה אמאי אי' במתני' בסיפא בסתם חולצת ולא מתייבמת ולא ביאר הדין בנכסים משמע שאין היבם זוכה בנכסים הא יש ליבם זכות מן התורה זכות בנכסים דהא יכול לקיימה אפי' מדרבנן אם עבר ויבמה, והדק"ל האיך מהני הודאתה לחוב ליבם, דאינה נאמנת נגדו ואין לומר משום שאינו ראוי ליבם הא מן התורה ראוי ליבם ויש לו זכות ממון מן התורה ואי משום שאינו ראוי מדרבנן הא מה שאמרה תור' שאין לו זכות בנכסי' היינו אם אינו רשאי לקיימה אבל אם בדיעבד רשאי לקיימה יש לו זכות, ואולם המעיין ברש"י בד"ה חוששין יראה מדקדוק לשונו שסובר שיש ספק השקול אם רחמא ליבם אי סני' ולא אמרינן שרוב נשים סני' ליבם, וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דבכה"ג מן התורה אסורה ליבם וממילא אין לו זכות בממון וכנ"ל וא"ש ודוק בכל זה זאת תורת העולה לרש"י הטעם דשוויה נפשיה ח"דא הוא מטעם הודאת בע"ד ולתוס' מטעם נדר, ומ"ש בפרט זה מה שנוגע לדין הוא רק לפלפולא בעלמא ולא להורות אף על סניף בעלמא כי ענינים אלו עמוקים ורחבים מני ים:
**(הג"ה ודע דהאי כללא ל"ד בכל המקומות דהא אית' בנדה דף ס"ו ברואה דם מחמת תשמיש צריכה גט ואסורה לבעלה כדאי' בסימן קפ"ז ולפמ"ש רשב"א הוא בב"י שם אסורה מטעם וסת ורק מדרבנן דקיי"ל וסתות דרבכנ וכ"כ בתשובת נ"בי חלק א' הרי אפילו באיסור דרבנן הוציאו מבעלה וכן יש להוכיח לשיטת רמב"ם דסד"א לחומרא רק מדרבנן ובכתוב' דף ט' ע"א סובר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בחד ספק ומבואר בש"מ שכופין לגרשה הרי אף באיסו' דרבנן הוציאו מבעלה מיהו יש לדחות ולחלק הענינים כמובן להמבין:)**