אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ד › פרט יד

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ד · פרט יד

פרט יג

יבואר סוגי' דמס' נדרים דף מ"ח בענין הוכיח סופו על תחילתו:

מ גרסינן במס' נדרים דף מ"ח ע"א המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומעשה בא' בבית חורין שהי' אביו נודר הנאה ממנו והי' משיא את בנו ואומר לחבירו חצר וסעודה נתונין הינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים א"ל לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים כו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישם תהי' מקודשת אינה מתנה ואי' בגמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא וה"ק ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בב"ח דהוי סופו מוכיח על תחילתו, אמר רבא ל"ש אלא דאמר לי' והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא, אבל א"ל שיהי' לפניך שיבוא אבא מדעתך הוא דאמר לי', ל"א אמר רבא לא תימא טעמא דאמר לי' והינן לפניך הוא דאסור, אבל א"ל הן לפניך שיבוא אבא ויאכלו מותר אלא אפי' א"ל הן לפניך יבוא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכיח עליו עכ"ל, ונראה פשוט דהוכיח סופו ע"ת הנזכר כאן לא דמי כלל להוכיח כו' דנחלקו רשב"ג ורבנן בהכותב כו' המובא בחולין דף ל"ט ע"ב דהכא כ"ע מודו דאמרינן מדלא הובא בש"ס דתליא במחלוקתם, וכן הפוסקי' הסוברים שם כרבנן סוברין בנ"ד דאמרינן הוכיח וכו' והטעם פשוט כי הפירוש הוא כמ"ש הר"ן שמוכיח סוף דבריו על תחילתן שאינן אלא הערמה דאסיק למילתא ואמר והינן לפניך, אבל כל שלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב לי' אלא כי היכי דליתהני המודר אפ"ה הוי מתנה יע"ש, ולכן כ"ע מודו בנ"ד כיון דהוא כדיבור שעוסק ומדבר משא"כ התם, ואולם ללישנא ב' דאנן קיי"ל כוותי' דאפי' אמר יבוא אבא ויאכל אסור נחלקו הפוסקי' בכוונתם, רמב"ם בפרק ז' מהלכות נדרים ה' ט"ו עם רשב"א המובא בר"ן דעת רשב"א דוקא כשאמר כן בשעת מתנה אסור אבל לאחר מיכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי, אבל רמב"ם כתב אפי' לאחר שעה אסור ואינו מתנה, כי ז"ל רמב"ם נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך במתנה ויבוא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמנו הרי זה אסור, ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח סופו ע"ת שלא נתן לו אלא ע"מ שיבוא פלוני ויאכל אסור כגון שהי' סעודה גדולה והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיו"ב לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנותו לו וכן כל כיו"ב עכ"ל, א"כ להרמב"ם הפירוש הוכיח סופו ע"ת לא קאי על דיבור מ"מ נראה דהכא כ"ע מודו כמ"ש בש"ות צמח צדק סי' מ"ה כיון דאיכא סעודה איכא הוכחה שמתחילה נתכוין למה שאמר בסוף שיבוא אבא לאכול, אבל אי ליכא הוכחה מתחילה כגון דהוי סעודה קטנה לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת יע"ש וכיו"ב כתבו הפוסקי' במס' גיטין דף ס"ו הבאתי בפרטים הקודמים דהיכי דאיכא הוכחא מתחילה כגון שאמר כתבו דאיכא קצת הוכחה דתחילה מצרפינן להוכחה דסופו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב בש"ס וברש"י שם ומידי עיינתי בזה אמרתי לברר בדרך אגב הסוגי' זה שיש להתבונן בסוגי' זו דהנה בטעמא דמילתא במה שנחלקו הלשונות הנ"ל אליבא דרבא מבואר היטב ברשב"א ור"ן לישנא קמא סובר היכי דאמר והינן לפניך הוי תנאי גמור, אבל אם א"ל ויבוא אבא מדעתך הוא דא"ל ולאו תנאה הוא ומתנה גמורה הוא אלא דאי בעי עביד הכי, וכדאי' בפרק יו"ט ההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלני' ולינסוב ברתאי דאמר רבא ד' מאות זוז שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב, ולישנא בתרא סובר אפי' יבוא אבא ויאכל אסור משום דסעודה מוכחת וניהו דבעלמא ויבוא לאו תנאי הוא הכא שאני דאנן סהדי הוא שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו מוכחת עליו דמה דאמר ויבוא אבא דתנאי קאמר יע"ש א"כ משמע להדי' דהענין תלוי' בזה, היכי שמחויב המקבל מתנה לקיים מה שהתנה ואם לא קיים התנאי בטילה המתנה אסור, כי הנאה שקיבל הוא מבעל דבר המדיר והיכי שמתנה נגמרת אף כשלא מקיים התנאי מותר לקבל הנאה כי אינו מקבל הנאה ממדיר כי אם ממקבל מתנה ודמי לרישא שנותן לאחר לשם מתנה והלה מותר, וכן מבואר להדי' בחידושי רשב"א שם וז"ל והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דוקא כשאמר בשעת מתנה ויבוא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבוא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר לי' אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנה נגמרת לזה אבל בנתן סתם ואח"כ פייס ממנו סיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפ"ה מותר דמ"מ מחמת כשנתן לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפ"ה תהי' מתנתו קיימת כו' ותמהני על רמב"ם ז"ל שאוסר אפילו אמר לו כן לאחר מתנה יע"ש, וע"כ לפ"ז לל"ק אפי' היכי שא"ל אלא שיבוא אבא נראה דתלי' במחלוקת דר' מאיר וחכמים בקידושין דף ס"ב ובכ"מ אי אמרינן מכלל הן נשמע לאו, ולר' מאיר דרוב הפוסקי' סוברים כוותי' דבעינן תנאי כפול והיכי דלא התנה תנאי כפול תנאי בטל ומעשה קיים, וכיון דלא אמר לו שבאם לא יבוא אביו לא תהי' המתנה חל אזי הברירה בידו שלא ליתן לאביו, ומה שנתן אח"כ הוי כנותן מדעתו ואף דאי' במס' מבועות דף ל"ו ע"ב דבאיסורא אית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ול"ב תנאי כפול שאני הכא חדא דאנו דנין גם לענין ממון אם חל המתנה ואף שהוא נ"מ לענין איסורא הוי איסורא דאית בי' ממונא דבעינן תנאי כפול, ותו כבר כתבו תוס' שם בד"ה ה"ג דמוכח בדף י"ג דאפי' בנדר לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דליכא אלא איסורא גרידא דדוקא באיסור חמור כגון שתויי יין ופרוע ראש דבמיתה וכן בשבועה דאיסור חמור הוא אבל בעלמא באיסור קל לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן יע"ש וא"כ קשה אמאי אי' במתני' ובגמ' האי דינא בסתם הא במחלוקת שנוי' (ודוחק לומר כיון דהמדיר התנה על תנאי שיתן לאביו אף שהברירה ביד המקבל שלא ליתן מ"מ כיון שאמר בלשון שמחויב ליתן לפי כוונתו הוי כאילו קיבל הנאה ממדיר דזה אינו סברא כלל כמובן) ולכאורה י"ל לפי לשון המפרש שכתב בד"ה לא חנא דמשמע דהכי אמר לי' והינן נתונין לפניך אלא על מנת שיבוא כו' ולדעת כמה פוסקים קיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואין צריך כללי תנאים כמ"ש רמב"ם בפרק ששי מאישות הלכה י"ז א"ש ואולם התוס' חולקים על זה כמ"ש ה"המ שם, וגם בע"כ לשון המפרש לאו דוקא דהא לא קאמר להדי' על מנת ואולם ללישנא ב' לק"מ כיון דהוי הוכחה ע"י סעודה יש לומר כמ"ש תוס' בקדושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים דיש דברים שאין צריכין תנאי כפול אלא גילוי מלתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד יע"ש יש לומר דה"ה כיון דיש הוכחה א"צ תנאי כפול וסגי בגילוי מילתא בעלמא, וכן סובר רבא גופא במס' קדושין דף ו' ע"ב גבי הילך אתרוג זה ע"מ שתחזרהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא הקשו תוס' ד"ה לא אמאי לא יצא הא לא הי' תנאי כפול, ותירצו דאיכא תנאי דלא בעי ת"כ כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ועיין ב"ש בסי' כ"ט סק"א שכתב דהוי אומדנא דמוכח דנותן לו ע"מ שיחזרהו כי הוא נמי צריך לאתרוג שלו הרי היכי דיש הוכחה א"צ תנאי כפול אבל ללישנא קמא דרבא דלית לי' הוכחה דסעודה קשה מה לי אם אמר אלא, או אם אמר שיבוא, הא גם באלא, הברירה ביד המקבל שלא ליתן. מיהו קו' זו יש ליישב בפשיטות דיש לומר גם ללישנא קמא סובר רבא דסעודה הוי הוכחה לענין שא"צ תנאי כפול היכי שהתנה להדי' אלא רק היכי שאמר ויבוא דמשמעות הלשון משמע מדעתו, אזלינן בתר משמעות הלשון, ולא אלים כל כך הוכחה דסעודה דנימא דמאי קאמר ויבוא היא תנאי גמור שתולה המתנה בתנאי כיון שלשון סותר הוכחה ודוקא היכי שלשון מסייע להוכחה מהני הוכחה שלא יצטרך לכפול התנאי, ולישנא ב' סובר דאלים כל כך הוכחה דסעודה אף שאמר ויבוא דכוונתו הי' לתנאי גמור כמ"ש הר"ן:

אמנם קשה דמשמע בש"ס דהאי טעמא דסעודתו מוכחת עליו לא מהני רק היכי שאמר ויבוא אבל אם אמר אלא שיבוא אפי' בלאו האי טעמא אסור, ונ"מ לרמב"ם דבעינן סעודה גדולה ולרשב"א ור"ן דבעינן סעודת נשואין, היינו דוקא היכי ויבוא אבא ויאכל לל"ב בעינן הוכחה דסעודה, אבל היכי שאמר אלא אפי' סעודה קטנה או שאר סעודה אסור דדיבור בעצמו שאומר אלא מוכח שלא הקנה לגמרי הא כיון דליכא הוכחה דסעודה בעי תנאי כפול, מיהו ראיתי ברמב"ם וש"ע סי' רכ"א סעיף ט' שכתבו הדין באומר ויבוא כו' וכתבו דבעינן סעודה גדולה ולא כתב הדין באומר אלא, דהא כ"מ טובא לדינא דבכה"ג אפי' בסעודה קטנה אסור משמע קצת דסוברים דגם באומר אלא ללישנא בתרא בעינן סעודה מוכיח עליו ואפשר לומר דהוא מה"ט כיון דבעינן תנאי כפול (מיהו צ"ע לרמב"ם לשיטתו לפי סברתו שאסור אפי' לאחר שעה והבן) וא"כ יצא לנו דין חדש לפוסקי' דל"ב תנאי כפול בממון כדאי' ברמב"ם בפרק ב' מזכי' ומתנה הלכה ח' שכן דעת רבותיו (ועיין ב"ש בסי' ל"ח סק"ו ובש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' י"ב) אזי היכי שאומר אלא שיבוא אבא אפי' בסעודה קטנה אסור כיון דל"ב תנאי כפול המתנה בטילה ממילא אסור דהא נהנה מן המדיר, וא"כ ק' על הש"ע שנמשך בסי' רכ"א אחר רמב"ם הא יש לומר דרמב"ם לשיטת דסובר גם בדיני ממונות בעינן ת"כ דהלכה לגמרי כר' מאיר לכן גם באומר אלא בעינן הוכחה דסעודה גדולה אבל ש"ע בא"העז סי' ל"ח סעי' ד' חושש לדעת הפוסקי' שסוברי' דל"ב בתנאי ד' דברים אלא במקום דאתי מנייהו חומרא ולא היכי דאתי מנייהו קולא וכתב הב"ש בסק"ו משום דסובר דלא קיי"ל כר"מ דצריך ת"כ אלא בגיטין וקידושין חיישינן לחומרא אבל הלכה כחכמים יע"ש, וא"כ הכא דאי נימא דצריך תנאי כפול יצמח קולא שיהי' המודר מותר ליהנות בסעודה קטנה היכי שאמר אלא, ראוי לילך להחמיר דלא בעי תנאי כפול ומוכרח המקבל לקיים תנאי ואסור ליהנות אפי' בסעודה קטנה והו"ל לש"ע להביא דין זה היכי שאמר אלא שיבוא אבא הוי תנאי גמור ואסור אפילו בסעודה קטנה וצ"ע, ותו קשה על רמ"א מדוע השמיטו דעת רשב"א שסובר דוקא כשאומר בשעת מתנה ויבוא אבל לאחר מיכן מותר ליהנות, והובא ג"כ בר"ן הא קיי"ל הלכה כבתראי, ומה גם שבסוף משנה כתב על דבריו לאחר שהביא דברי רשב"א החולק דאפשר דע"כ לא קאמר רבינו אלא באומר כן סמוך לנתינתו המתנה סתם אבל אי שהה קצת שרי, והכי דייק לישנא שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל"כ הול"ל לאחר שעה או אח"כ אמר לו יע"ש, ובב"י ובש"ע השמיט חילוק זה, ואפשר כיון שבש"ע כתב לשון רמב"ם כוונתו כן, וקשה על הטו"ז וש"ך שלא ביארו כן. ויותר נראה כיון שבב"י לא הביא שחזר מחילוק הלז, ובאמת לא הבנתי דבריו בממ"נ אי אמר כן תוך כדי דיבור פשיטא היינו מיד, ואי לאחר כ"ד כיון שאין יכול לחזור ממתנה כשנותן סתם בלי תנאי א"י לחזור ולהתנות תנאי מה נ"מ באמירתו שהתנה ועיי' בש"ע ח"מ סי' קצ"ה סעי' ו' וס"ז ואפשר כיון שר"ן הביא דברי רמב"ם דאפי' לאחר שעה אסור והביא דבריו לבסוף משמע דסובר כוותי' לכן פוסק כרמב"ם ור"ן שהם רבים לגבי רשב"א, אך קשה דבעינן סעודה שכתב הרמב"ם דכיון שהוא סעודה גדולה מוכחת שאינה נותנת לזה אלא בהערמה תמה הרשב"א בחידושיו דא"כ יש לנו לדעת איזה מיקרי סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפ"ה לא אמרינן מתנתו מוכחת כי היכא דלינסוב ברתא, לכן פירש סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין טורח בסעודה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנת לאחרים יע"ש וכ"כ הר"ן טעם זה, ונ"מ לשיטתם הוא חומרא אפילו בסעודה קטנה אם היא סעודת נשואין אסור והו"ל לרמ"א להביא גם דעתם שדרכו לפסוק כבתראי וצ"ע ולולי דברי רשב"א שהבין ברמב"ם שר"ל סעודה גדולה וכן הבין הלח"מ בפרק ז' מנדרים הלכה ט"ו שרמב"ם ור"ן פליגי הייתי אומר דגם רמב"ם סובר כרשב"א ור"ן, דהנה אי' במס' שבת דף י' ע"ב לא יאכל סמוך למנחה עד שיתפלל ואיתא שם לחד אוקימתא דוקא בסעודה גדולה וכתבו תוס' בד"ה בתספורת דהלכה כהאי לישנא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפילה, ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה ע"ש וכן הובא בטא"ח סי' רל"ב ס"א בהג"ה ואף דרמב"ם החמיר אפי' סעודה קטנה אסור משום שפסק כאידך לישנא, מ"מ בפירוש סעודה גדולה אינו חולק וסתם סעודה גדולה היינו סעודת נשואין וכדומה כנ"ל, וא"כ לק"מ דמ"ש רמב"ם כאן סעודה גדולה י"ל כוונתו לסעודת נשואין וסעודת אירוסין ומילה, ומטעם שכתב הר"ן שאין אדם מכין סעודות אלו שהוא צריך ליתן להמזומנים לבוא וליתן לאחר שיהי' שלו לגמרי, וממילא ל"ק קו' רשב"א דא"כ יש לנו לדעת איזה הוי סעודה גדולה שא"צ אומדנא כי סתם סעודות הללו נקראים סעודה גדולה ול"ד כלל להאי דהבו ד' מאה זוזי דהכא איכא אומדנא, ומ"ש סעודה גדולה ולא כתב סעודת נשואין י"ל שרוצה לכלול כל סעודות ששייך הטעם דאנן סהדי שאין אדם מכין ונותן לאחר והאי טעמא שייך גם בסעודת מילה ואירוסין לכן כלל הכל בקיצור הלשון. ומ"ש אח"כ וכן כל כיו"ב כוונתו היכי שיש אומדנא דמוכח שהערים או סעודת פדיון הבן וכיו"ב שמכין ליתן לאורחים, אבל היכי שנתן לו מתנה גדולה מאוכלין אף שהוא שוה סך רב והוא סעודה גדולה י"ל דמודה לרשב"א ור"ן ואולי הבין כן הר"ן לכן אף שהביא דברי רמב"ם בדין נתן סתם, לא השיג עליו בסעודה גדולה אף שר"ן פירש שהוא סעודת נשואין כיון שאפשר לומר שכן הוא דעתו, וכן נראה דעת ב"י שלא כתב שרמב"ם ורשב"א ור"ן חולקים, ומש"ה השמיטו בש"ע דעת רשב"א ור"ן כי י"ל שנכלל בדברי רמב"ם ולפ"ז יצא דין חדש לרמב"ם כל סעודות שאינם מענינים הנזכרים אף ששוה סך רב מה שנתן לו מודה רמב"ם דלא אמדינן סעודתו מוכחת עליו, ומ"מ צ"ע בזה כיון שרשב"א ולח"מ לא הבינו כן, ולא כתבתי רק בדרך משא ומתן של הלכה:

מא ודע דמסוגי' זו ישי להביא ראי' לשיטת מגן אברהם בא"ח סי' תמ"ח ס"ק ה', על מה שכתב מחבר בחמץ כשנותן לעכו"ם מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ומקורו מהג"מיי בפ"ו דשבת ות"הד שכתב משום חומרא דחמץ ל"מ ורדב"ז כתב הטעם דבל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פי שנמצא שלמפרע הוי החמץ של עכ"ום מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר ישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל לאו שכבר עבר וכתב ע"ז המג"א שאפי' לדבריו דוקא שתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזרהו לי שנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזרהו לי נמצא שאין המתנה תלוי' בחזרה שאף אם לא יחזרהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אי לא משום חומרא דחמץ יע"ש ומכאן ראי' כמו הכא דאמרינן שאם אמר הרי הן לפניך ויבוא אבא כו' לא הוי תנאי, וכן אם אמר הבו ד' מאה זוז לפלוני ולנסוב ברתי לא הוי תנאי כיון שלא אמר ע"מ וכן קיי"ל להלכה כמ"ש ברמב"ם וש"ע כשאמר הריני נותן לך מתנה ויבוא אבא כו' משום דסעודה מוכיח שהוא תנאי גמור אסור אבל בלא"ה אמרינן שתלה בדעתו וה"ה כשאמר הריני נותן לך ותחזרהו לי משמע שתולה בדעתו אמנם ראיתי בחק יעקב שם ס"ק י"ז ושערי המלך בהלכות לולב בפ"ח הלכה י' תמהו על מג"א שהוא נגד דברי רשב"א בתשו' הובא ברמ"א יו"ד סי' ש"ו בפדיון הבן אם אמר לכהן הילך מנה ע"מ שתחזרהו לי הוי מתנה משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו, אבל אם אמר הילך מנה ותחזירם לי לא הוי מתנה כלל והניחו דברי מג"א בצ"ע ולכן כ' בס' שערי המלך היכי שאמר ותחזיר החמץ לי מדינא אסור וכן באתרוג דוקא באומר ע"מ שתחזרהו לי הוי מתנה אבל באומר ותחזרהו לי לא הוי מתנה כלל ובס' דגול מרבבה תי' דברי מג"א שכוונתו ותחזרהו לי אחר הפסח נמצא שכל ימי הפסח הי' מתנה גמורה משא"כ ביו"ד סי' ש"ה באומר לכהן הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא גמר מתנה אפי' שעה אחת ועיי' טו"ז סק"ז וש"ך סק"ח יע"ש ואם כי דפח"ח בישוב קו' האחרונים על מג"א אבל אכתי ק' על רשב"א אמאי כשאומר לכהן הילך ה' סלעים ותחזירם לי אמרינן שלא גמר מתנה אפי' שעה אחת נימא כיון שאינו בדרך תנאי וברירה בידו שלא להחזיר לו, כוונתו הי' אני נותן לך במתנה והברירה בידך להחזיר כמו באומר ויבוא אבא ובד' מאה זוזי ולנסוב ברתא כיון שלא אמר בלשון תנאי בודאי גמר בלבו ליתן לכהן לשם מתנה כיון שהברירה ביד כהן שלא להחזיר, ומיין בטו"ז ס"ק ז' שיש ליישב קצת אבל לש"ך ופרישה צ"ע לחלק הענינים ואין כאן מקמו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה