שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ד · פרט א
יבואר ביאור סוגי' דמס' חולין דל"ט ב':
א מקור הדבר גרסינן במס' חולין דף ל"ט ע"א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים שחטה ואח"כ חישב עליה זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר ומבארים ר' חסדא ור' שיזבי ורבינא הטעם כאשר יבורר לקמן, ומקודם נברר הפירוש דגוף הברייתא אי מה דאי' חישב הוא דוקא שלא זרק כלל וגם לא דיבר אפי' בפיו רק שהי' כן בלבו ואח"כ אמר שכן הי' בלבו או דבעינן זרק דוקא, וכבר נחלקו בזה הראשונים זלה"ה רבינו ב"י ביו"ד סימן ד' כתב בשם רבינו ירוחם וז"ל שחטה כו' ולא אמרו איסור והיתר וטעמא משום דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו וכי שחט בהאי מחשבה שחיט וכתב רבינו ירוחם אם שחטה ואח"כ חישב כלומר שזרק דמה לע"ז אסור והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כך פשוט ומוכח בפרק ב' דחולין וכן בתוספתא בפירוש ואם שחטה ואח"כ זרק דמה עכ"ל ויש לתמוה עליו דסתם חישב משמע דבמחשבה בלבד מיירי אע"פי שלא זרק כו' ועוד יש לתמוה עליו למה כתב שהבהמה מותרת בהנאה דפשטא דברייתא וגמרא משמע דאי איתא דהוי אמרו בי' איסור הוי אסרי לי' בהנאה משום זבחי מתים דהוכיח סופו על תחילתו והשתא דלא אמרי בה לא איסור ולא היתר ספיקא דאיסור הנאה לא נפקא עכ"ד וכן משמע לשון הטור שבמחשבה לבד הוי ספק זבחי מתים וכ"כ בש"ע חם סעי' ב', וגם מוהרש"ל בפ"ב דחולין בסי' כ' הביא דברי רבינו ירוחם וכתב שמשמע מפירושו שבמחשבה בעלמא לאחר השחיטה לא נאסרה וא"י למה מאחר שהטעם שהוכיח סופו על תחילתו ה"ה במחשבה נמי נאסרה וגם דוחק הוא להוציא לישנא דחשב מידי משמעותו יע"ש, ובדין ב' הסכים עמו והובא בטו"ז וש"כ ס"ק ב' ובש"ע כתב בסעי' ב' דהוי ספק זבחי מתים ואסור בהנאה מספק, והב"ח כתב שרבינו ירוחם למד כן מתוס' ד"ה מקום ובד"ה ע"כ שכתבו כן בפי' דחישב דקאמר היינו שאותו עצמו ששחט זרק אח"כ הדם לע"ז יע"ש אבל לא כתב טעם אמאי לא יהי' נאסר במחשבה כמו שהקשה רש"ל, ומיהו כ"ע מודו דהאי ספיקא דהוכיח וכו' שייך גם בזרק אח"כ דנאסרה ג"כ מ"ס כי כן אי' בתוס' כנ"ל:
ולענ"ד יש לתמוה על זה דלכאורה קשה אמאי לא אמרו לאיסור מ"ש מהא דאי' בחולין דף יו"ד ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה ר"ה אמר אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה וכו' ר"ח אמר כשירה מתיב רבא מטבל ועלה וכו' ומשני הש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע ונחלקו בזה לר"ה הריעותא דסכין מהני לבהמה ולר"ח כיון דלאו בגוף בהמה איתיילד ריעותא לא מהני וכן פיר"שי וז"ל וכיון דלאו בגופא ממש איתיילד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא מידי שחיטה ודאית דעצם ודאי פגום יע"ש (ומ"ש רש"י טעמא דעצם כ' מוהרש"א היינו לס"ד אבל למסקנא דר"ח מכשיר אפי' בלא שיבר עצמות טעמו משום סכין איתרע בהמה לא איתרע) והקשו תוס' ד"ה סכין מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה איתרע אדם לא איתרע ה"נ נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי סכין פגום לפניך ותי' שלשה תירוצים:
א) שאני התם ודאי פוגם:
ג) דהפי' סכין איתרע ואיכא ספיקא טובא שמא בעצם נפגמה ושמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס יע"ש ועיין בטו"ז יו"ד סימן א' ס"ק ו' ולפ"ז בנ"ד לפי' תוס' ורי"ו שמיירי שזרק באמת אח"כ לע"ז קשה קו' תוס' דדומה ממש למקוה כי הבהמה הי' בחזקת איסור ובעינן שיודע במה נשחטה ושנשחטה כהוגן ע"י שוחט כשר והרי איתרע גברא לפניך שכיון שזרק בפועל לע"ז נעשה מומר מכאן ולהבא ואיכא תרתי לריעותא, וכאן נסתר כל השלשה תי' תי' א' ליתא דאר"זל במס' חבת דף ק"ה ע"ב כך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז ובא בהדרגה ומסתמא גם קודם לכן הי' רשע והוי כמו מקוה שחסר ואתאי וממילא נאסרה שחיטתו, תי' ב' פשיטא דלא שייך כאן, וגם תי' ג' לא שייך כאן דאי אפשר לומר דהוי ס"ס אם הי' רשע למפרע ואת"ל שהי' דלמא שחט כהוגן ולפמ"ש בכתובת דף ט' וכן הסכימו אחרונים דבס"ס בעינן שיהיו ספיקות שקולין וספק הרגיל לא מקרי ספק, והכא הספק אם שחטו כהוגן לא הוי ספק השקול כי מן הסתם כשהוא רשע לא נזהר בבדיקת הסכין ובשאר עניני שחיטה שהם רחבים וכהררים התלוי' בשערה אשר אם אין בן יראת שמים בנקל יוכל להכשל, וא"כ אף דהאי גברא הי' לו חזקת קמייתא שהי' כשר ובכל מקום חזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא דהוא שעת מציאתן ומה שאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן הוא דק בחומר קדשים מ"מ כיון דאיכא תרתי לריעותא דהרי איתרע גברא לפניך וגם בהמה בחזקת איסור עומדת דמי ממש למקוה ואפי' לפוסקים שפי' חישב ולא זרק דלא נעשה מומר במחשבה זו כמ"ש תוס' בחולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ש דווקא כששחט על מנת לזרוק שעשה מעשה בשחיטה, ג"כ קשה דהא הם ג"כ מודים שגם בזרק ממש לע"ז הדין כן דהוי ספק כדאי' בתוספתא וא"כ קשה אפי' לחכמים דרשב"ג ראוי לאסור הבהמה לאכילה אף אמנם לגבי הנאה י"ל כיון שבהמה בחיי' הית' בחזקת היתר הנאה מספיקא עומדת בחזקת היתר וכן מצאתי בפליתי סימן ד' ס"ק ב' מ"מ לענין אכילה קשה שראוי שיהי' אסורה לכ"ע קו' זו הי' אצלי בהשקפה ראשונה ופקחתי עיני וראיתי שגדולי אחרונים זלה"ה רמזו לן קצת בזה דהנה הש"ך בסימן א' ס"ק ט' כתב בשם א"ח ורש"ל במי ששחט ובדק ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר וכ' הפ"ח בס"ק ט' שכן מוכח גבי שחט ואח"כ חשב לזרוק דמה לע"ז שלא אמרו איסור והיתר וטעמא משום דאיכא קצת ידים מוכיחות דאפשר ששחט במחשבה זו אבל אם עבר שעה אחת ושחט אחרת וחישב עלי' פשיטא דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחילתו והראשונה מותרת לגמרי ותבואת שור בסימן ב' ס"ק ל"ב השיג על הש"ך ופר"ח דיש לאסור בחשוד דנעשה רשע למפרע כי דמי ממש למקוה כקושי' התו' הנ"ל והביא בשם הב"ח בתשובה סברא הנ"ל דלא נעשה רשע בפעם אחת כי היצר הרע בוער בו מעט כדאי' בסוכה דף נ"ב ומה שהביא הפר"ח ראי' מסוגי' דמשמע דמה ששחט שעה אחת קודם זה מותר כתב להשיג דהא הפר"ח גופא בסי' ד' ס"ק ב' כתב דחשב ולא זרק קאמר ובהאי אי לא אמרינן הוכיח סופו כשר אפי' להבא דלא קא עביד מידי כמ"ש רא"ה דלר"ל לא הוי מומר ואע"ג דאנן קיי"ל כרשב"א וכ"כ תוס' דף י"ד היינו דווקא בשוחט ע"מ לזרוק דמודה ר"ל בסייף אבל בדיבור בעלמא לכ"ע לאו מומר הוא כלל וכ"כ מוהרי"ק בשורש ק"ס וצריך לומר מ"ש רש"י בד"ה הוכיח דלמא אחר שחיטה נכנס בו יצר הרע והמיר דתו היינו שהמיר בדיבורו ומ"מ לא מיפסל יע"ש ולענ"ד ראיות הפר"ח הוא מזרק דגם לחולקים על רבינו ירוחם מודים דברייתא מיירי גם בזרק וכנ"ל ותו תמהני על תב"ש כיון שנחית להקשות כן על הש"ך ופר"ח ממקוה יותר הו"ל להקשות על ברייתא ערוכה דשחט ואח"כ חשב כו' לפי' תוס' ורבינו ירוחם שמיירי בזרק ואפי' להחולקים מיירי בכל גווני ואמאי לא אמרו איסור הא היינו דין דמקוה וא"כ לא מצינו מרפא לקו' הנ"ל מתוך דבריהם (ועיין ש"ות צ"צ סימן ע"ג ותשו' גאוני בתראי סימן י"ד) ואולם באמת יפה העיר הפרי חדש בזה אמאי נסתפקו דוקא באותו בהמה ומשמע שכל השחיטות ששחט מקודם לכן מותרת נימא דהרי רשע לפניך וכל השחיטות למפרע אסורין מ"ש אותו שחיטה בממ"נ אי לא דמי למקוה הרי הוא כמו כל חזקה קמייתא וחזקה דהשתא דחזקת קמייתא עדיף וראוי לומר עכשיו הוא דאיתרע לאחר ששחט וגם אותו שחיטה תהי' מותרת ואי דמי למקוה יהי' כל השחיטות ששחט אסורין, ומה שכתב דהוי ידים מוכיחות לא הבנתי החילוק איזה ידים מוכיחות יש כאן ואי משום שהוא סמוך ומיד הא בש"ס מסיק דתלי' במחלוקת רשב"א ורבנן בשתק ולבסוף צווח והתם לרשב"ג לא נתנו חכמים שיעור אפילו אם הוא לזמן מרובה אמרינן הוכיח סופו כו' וכמ"ש תב"ש סימן ב' ס"ק ה' וכאשר מוכח למעיין בש"ס ובע"כ כוונתו כיון שהוא באותו בהמה כמו התם והוא באותו מתנה מ"מ הוא כהילכתא בלא טעמא כיון דאנו דנין על שוחט זה אם הי' כשר באותו שעה או לא ואמרינן כיון דאיתרע לפניך גם למפרע הי' רשע באותו זמן מה לי בהמה זו או בהמה אחרת לכן דבריו סתומין מאד:
ב) מיהו קו' הנ"ל יש לישב בפשיטות דהנה רמ"א ביו"ד סימן א' ס"א כתב בשוחט ובודק שאין יודע הלכות שחיטה אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאיתרע והקשה הטו"ז בס"ק ו' מ"ש ממקוה ותירץ הש"ך בס"ק ח' ובנקודת הכסף דכיון דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם א"כ רובא מסייע לשוחט וע"כ לא בעינן שיבר עצמות אלא משום דהתם ליכא חזקה הבאה מכח רוב אבל הכא כיון דאיכא רוב כ"ע מודו וקרוב לומר דאפי' לא נטל קבלה מכשיר אגודה מהאי טעמא רק דרמ"א משווה דעתו עם רשב"א וס"ל דאיירי שנטל קבלה ובכה"ג פשיטא דל"ד למקוה דהא איכא חזקה דידע מעיקרא ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובמקוה ליכא רוב כלל יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דיש לכל אדם חזקת כשרות חזקה קמייתא שלא נולד בעל עבירה, וכעין חז"ק דאי' בכתובת דף י"ב ע"א גבי בתולה שנולדה בתולה וגם אתי' מכח רובא דרוב בני ישראל הם כשרים כמ"ש בפ"י בחי' לגיטין דף י"ז ובתשו' נודע ביהודא, ומ"ש פ"י דליכא חזקה עצמיי' דבריו תמוהין כמ"ש בכללי חזקות שמוכח בכמה דוכתי שיש לו חזקה עצמיי' דהוא חזקת קמייתא ולכן ל"ד למקוה וראוי לומר השתא הוא דאיתרע ובזה מיושב קו' התב"ש על המכשירים בשוחט שיצא טריפה מת"י מ"ש ממקוה כי י"ל כנ"ל שאני הכא דאיכא חזקה ורובא, ולפי זה מובן דברי הש"ך בסי' א' ס"ק ח' שכתב ולפמ"ש מי שהי' בודק ואח"כ נמצאת טריפה מתחת ידו שפשיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקי אחזקתי' ועד השתא כשר הי' יע"ש שדבריו אינם מובנים במ"ש לפי זה שאין לו המשך וכן הקשה בספר פרי מגדים ולפמ"ש א"ש שקאי על מ"ש לעיל מיני' לתרץ הקושי' ממקוה משום דאיכא חזקה ורובא וה"נ איכא חזקה קמייתא שהי' כשר בפעם אחר וגם אתי' מכח רובא דרוב בני ישראל הם כשרים וראי' לזה ממ"ש הפוסקים הובא בר"ן כתובת דף כ"ב דעת קצת פוסקים דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון ותיקשי הא אין הולכין בממון אחר רוב אפי' ברוב מעלי' להוציא מחזקת ממון ומכ"ש חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף אע"כ דאיכא גם חזקה עצמיי' ואיכא רובא וחזקה ועדיף מחזקת ממון (ועיין רמ"בן במס' כתובת דף ט"ז ע"א בס' מלחמות ובבעל המאור וקידושין דף ע"ט ודוק ואין כאן מקומו) ותו אפי' אי נימא כפ"י דליכא חזקה עצמיי' רק חזקה דאתי' מכח רובא דב"י הם כמרים ג"כ א"ש לפי מה שהוכיח בש"ות נ"ב חלק א"העז סימן מ"ג דרובא עדיף משני חזקות כיון דילפינן מפרה אדומה והתם איכא חזקת פרה שאינה זבוחה ואוקי גברא שמזין עלי' בחזקת טומאה יע"ש שהשיג על ריב"ש וא"כ עדיף מחזקת איסור דבהמה ושעת מציאתן כיון דעדיף משני חזקות גמורות מכ"ש נגד חזקה ושעת מציאתן דחזקה דשעת מציאתן בחולין לא הוי חזקה גמורה:
ג אמנם לפי זה קשה בהא דאמר שם רבינא דלא אמרו משום כבודו דרשב"ג ורבנן דפליגי בהכותב נכסיו לאחרים והי' בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם הי' רבו שני בהן הרי אילו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכה בהן יורשים ומוקי רבה ואיתימא ר' יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה ובשתק וקיבל השטר ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר (ופי' רש"י כגון שמסר שטר מתנה לאחר בפניו ואמר לו זכה בשטר זה לשם פלוני) ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קנהו והאי דקא צווח מיהדר קא הדר בי' ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אחי לידי מאי אצווח יע"ש הא י"ל דהכא כ"ע מודו כיון שיש להשוחט חזקת קמייתא שהי' כשר וגם רובא שהוא מכלל בני ישראל כשרים ונגד זה יש חזקת איסור דבהמה וחזקה דהשתא דהרי איתרע לפניך וחזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא ונגד חזקה דבהמה איכא רובא ושאני התם לכן סובר רשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו שאינו נגד החזק' ואדרבא החזקות מסייעין להוכחה כי היורשין המה מוחזקין בנכסים ועבד, וגם העבד הי' בחזקת שאינו אוכל בתרומה כמ"ש משנה למלך בפרק שביעי מהלכות תרומות הלכה י"ז חזקה כזו משא"כ הכא בשחט ואח"כ חישב אפי' אותו בהמה ראוי להתיר דהי' לישראל חזקה קמייתא שהי' פעם אחת ישראל כשר ועכשיו המיר דתו ויצא מחזקתו ראוי לומר השתא הוא דאיתרע כמו כל חזקות קמייתא הנזכרים בש"ס דעדיף חזקה קמייתא ונגד חזקת איסור דבהמה איכא רובא ובכה"ג י"ל אפי' רשב"ג מודה דלא אמרינן הוכיח סופו וכו' כי הוכיח סופו בחישב הוא חזקה דהשתא וחז"ק עדיף והוא לכאורה קו' חמורה ומצאתי בש"ות שב יעקב חלק א"העז סי' ו' שהעיר קצת בזה וחילוקו אינו מן המובן כמו שדחה בעצמו מש"ך סי' א' ס"ק ח' ובאמ' מוכח כן, בדוכתי טובא ולבסוף כתב וז"ל אם לא שצריך לחלק דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא באותו דבר באיתרע בי' כמו מעשה דקסרי שהי' באותו בהמה וגם פלוגתא דרשב"ג ורבנן מיירי באותו מתנה יע"ש ות"ל כוונתי הכל לדבריו, אבל סברא זו היא דוחק גדול להמעיין, וצע"ג לישב הסוגי' על נכון:
**(הג"ה ודע דהאי כללא דחזקת קמייתא עדיף משעת מציאתן מוכח בתוס' חולין דף י' ע"ב ובדף י"א ע"א ד"ה אתי' וברשב"א ור"אש ובכתובת דף י"ג ע"ב ובתוס' כתובת דף ט' ע"א ד"ה לא צריכא ונדה דף ב' ע"ב ובכמה מקומות ועיין תוס' כתובת דף ע"ו ע"א ד"ה על ופסחים דף צ"א ע"א וש"ות מוהרי"ט ספר א' סימן י"א וסימן מ"א וסימן נ"א ובחידושי פני יהושע בחי' לגיטין דף י"ז וראייתו ממקוה תמוה דמהתם לא מוכח דעדיף די"ל דשוין ומ"מ בעינן תרתי לריעותא משום רשות הרבים דספק טומאה בר"ה טהור אף היכי דליכא חזקה כמ"ש תוס' בחולין דף ט' ע"ב ד"ה התם ומיהו בלא"ה מוכח כן כנ"ל ומה דאי' במס' נדה דף כ"ט ע"ב באשה שיצאה מליאה כו' אימר הרחיקה לידתה אף שכ' תוס' במס' בבא מציעא דף ק' ע"א בד"ה הא ומרדכי בפרק אין צדין דף כ"ד ע"א סימן תרפ"ט היכי שיש ספק אימת ילדה אוקי בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ויש להביא ראי' לשיטת הטו"ז בי"ד סימן שצ"ז ס"ק ב' שכתב בחזקה העשוי' להשתנות לא אזלינן בתר חזקה קמייתא וקשה לשיטת הש"ך, י"ל לפי מה שאמר רבא בחולין דף קל"ד בספק עון שיש בו מיתה לא סמכינן על חזקה וה"ה בספק כרת, ועיין בס' פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות מ"ש בשם פנים מאירות ואין ספרו תחת ידי מיהו צ"ע בכלל זה ועיין בס' שערי המלך בהלכות אישות בפרק ב' הי"ד ואין דבריו מוכרחין כמ"ש בכללי חזקות ואין כאן מקומו:)**
ד אבראי קו' זו יש ליישב לכאורה דאין הענינים דומים זה לזה ואף דקיי"ל בעלמא לכלל מוסכם דחזקת קמייתא עדיף משעת מציאתן הכא לא אזלינן בתר חזקה קמייתא דהנה תוס' בחולין דף י"א ע"א בד"ה אתי' כתבו דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה ולכן אם עשו גבינות ואח"כ נמצאת טריפות אין להעמיד הפרה על חזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה ורשב"א ור"ן ובס' תורת הבית הארוך בית ג' שער ז' כתבו בשם ר"ש להתיר הגבינות אף שאין הולכין אחר חזקה כזו יש לנו להתיר מכח רוב דרוב בהמות כשרים הם וזו עכשיו נטרפה והיינו חזקה דאתי' מכח רובא, ומיהו הני מילי טריפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל וודאי בטריפות הסירכא או טריפות אחרות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא אי אפשר לומר בה העמדנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה כיון דודאי יצאה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס דכיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש אלא אמרינן משעת כיבוס ראתה יעיי"ש ועיין ביו"ד סימן פ"א בטו"ז ס"ק ב' וש"ך שהאריכו בזה ובש"ע שם ס"ב הובא דעת רשב"א כמ"ש בש"כ ס"ק ד' ומשמע להדי' דבכה"ג ודאי אסורה ולא מחמת ספק כי כן משמע לשונם ואפי' מה שנעשה קודם שלשה ימים ובע"כ היכי שאי אפשר להגביל הזמן לחזקה קמייתא לומר שעכשיו בזו הרגע נעשה השתנות וכיון שנעשה מזמן הקדום וא"א להגביל הזמן אגלאי מילתא שחזקה קמייתא שהיינו מחזיקין שהי' כן הי' בטעות כי קודם שבא חזקת דהשתא היינו מחזיקין שהוא כמו החז"ק לכן אזלינן בתר חזקה דהשתא דהוא שעת מציאתן וכמו שהוא עכשיו אמרינן שכבר נעשה השתנות מקדם כיון שא"א להגביל זמן השתנות אולי הי' זמן רב מקדם ואולם הש"ך שם בס"ק ט' כתב בשם הר"אש וסיעתו שאפי' בכה"ג יש להתיר קודם ג' ימים ולא אמרינן כיון שע"כ קודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה א"כ הכל יהי' אסור למפרע כמו גבי כתם יבש דמטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא כיון דרוב בהמות כשרים הן וי"ל עד השתא הי' מן הרוב ועכשיו הוא דנעשה מן המיעוט יע"ש שכ"נ להלכה ונראה מ"ש רש"י בנדה דף ב' ע"ב ד"ה חסר ואתאי וז"ל ואיתרע לה לחזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת כו' יע"ש כיון לסברת הרשב"א ול"ק ע"ז מתי' הש"ס התם תרתי לריעותא כו' דרש"י בד"ה תרתי מיישב זה ע"ש ותבין, וא"כ לשיטת רשב"א א"ש לפמ"ש לעיל בשם תשובת ב"ח ותב"ש באיסור חמור כזה לעבוד ע"ז מסתמא לא בא לידי כך בבת אחת ובע"כ גם קודם לכן היה רשע בצינעא וכמשרז"ל כך אומנתו כו' היום אומר לו עשה כך כו' ולמחר אומר לו עע"ז וא"כ בע"כ מזמן רב יצא מחזקת כשרות ממה שהי' מוחזק לנו שהוא בכלל רוב ישראל הכשרים עתה נתגלה לנו שחזקה זו הי' בטעות שגם מקודם לכן הי' רשע בצינעא ולא הי' לו זמן מה חזקת כשרות וכיון שחזקת כשרות שלו איתרע מזמן כביר וא"א להגביל הזמן בכה"ג חזקה דהשתא עדיף ואפי' הר"אש וסיעתו י"ל דמודו כאן דהתם ניהו שקודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה מ"מ אפשר לומר דהשתא הוא דנטרפה לאחר עשיית הגבינות ועד השתא היו מרוב הכשרים דרשב"א כ' במשמרת הבית הובא בטו"ז ופר"ח ס"ק ז' דלא אזלינן בתר חזקה דאתי' מכח רוב רק כשאפשר שנגמר הטריפות בתר שחיטה ממש כגון שנמצא מחט מאחד מן המקומות שנקבה טריפה ולא נודע אם נגמרה הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד בהא אמרינן העמדנהו על חזקתה אבל כשטריפות נעשה בודאי מחיים לא הוי חזקה דאתי' מכח רובא בזה חולק הר"אש דגם בכה"ג נוכל לומר עד השתא הי' מן הרוב ועכשיו הוא דאיתרע סמוך לשחיטה ובשעה שנעשה הגבינות הי' כשרה ולא הי' ריעותא כלל משא"כ הכא כיון דבע"כ הי' רשע מקודם שחשב לע"ז דהא אנן סהדי ע"פי חוקת התורה שאדם שנעשה מומר לע"ז לא נעשה בבת אחת ובע"כ הי' מקודם לכן רשע וע"ז א"א להגביל זמן וי"ל דגם הר"אש מודה דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא וא"כ נתיישבה קו' הנ"ל, אך לפ"ז קשה לש"ך וסיעתו שכ' בסימן א' ס"ק ח' בשם תוספתא שאפי' מי שהמיר אינו נעשה חשוד למפרע יעיי"ש דהא מוכח מסוגיין דבע"כ לא קיי"ל כהך תוספתא כיון שלא הובא בש"ס דילן ומטעם הנ"ל דבכה"ג לא הוי חזקה, ותו קשה לפי דברינו אכתי קשה היאך קאמר רבינא שהוא במחלוקת רשב"ג ורבנן דהא הכא י"ל כ"ע מודו דודאי אסורה הבהמה דחזקה דהשתא בוודאי עדיף כמו דקיי"ל בעלמא היכי שחזקה קמייתא הי' בטעות ואי אפשר להגביל זמן לא הוי חזקה:
ה ונלע"ד ליישב הסוגי' דהנה ראיתי בספר כרתי ופליתי שהקשה היאך מדמי רבינא האי דינא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן הא טעמא דרשב"ג דסובר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אי' בש"ס דאמרינן אמתלא הא דלא צווח מתחילה דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ובשחט ואח"כ חישב דלא שייך אמתלא יש לומר דמודה רשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו כיון דלא חשיב מיד בשעת שחיטה ושתק ותירץ דהך סברא ואמתלא מהני לרשב"ג שיהי' ודאי ולא ספק דאמרינן דודאי הי' מוחה רק דשתיק מטעם הלז אבל במקום דלא שייך האי טעמא עכ"פ הוא ספק ואף הכא סובר רשב"ג דהוא ספק זבחי מתים יע"ש והנה בגוף סברתו בקושייתו קדמוהו ג"כ בש"ות צמח צדק סימן מ"ה שהוכיח דלא אמרינן לרשב"ג הוכיח סופו רק היכי שיש אמתלא על תחילתו אמאי לא אמר בתחילה מה שאמר לבסוף והיכי דליכא למימר טעם ואמתלא מודה דלא אמרינן הוכיח סופו אף לא הרגיש בקו' הנ"ל ותי' שתי' הגאון זלה"ה לא נח לי חדא דלא משמע כלל הפירוש בש"ס שיהי' לרשב"ג ספק איסור רק לרשב"ג הוי ודאי איסור כמו לר' חסדא דלא אמרו היתר משום כבודו דר' אליעזר בע"כ לר"א ודאי אסור כמו בכותי דסתם מחשבת כותי לע"ז וא"א כלל לפרש לר"א דהוי ספק וכן לר' שיזבי דהוא רשב"ג דגיטין דהתם ודאי גט ובע"כ ודאי אמרינן הוכיח סופו לר' שיזבי דלא מחלק החילוק דכתבו דמי ממש להתם כמו התם ודאי וה"ה ודאי זבחי מתים ואם איתא לרבינא אין הפי' כן הו"ל לפרש ותו קשה לדבריו כמו שחסו על כבוד יחיד מכ"ש שראוי לחוס על כבוד רבים ובשלמא לפי הכוונה פשוטי' דלרבנן ודאי מותר ולרשב"ג ודאי אסור משום כבוד שניהם לא רצו להורות כמאן והניחו הדבר בספק אף שממילא הספק אסור כדין ודאי כיון שיש בו חזקת איסור דבהמה וכו' עכ"פ חסו על כבוד חכמים בזה מה שלא אמרו שודאי אסור ותו לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב בכללי הוראה ס"ק ט' שהמורה מחויב לומר להשואל שאסור מחמת ספק י"ל שאמרו כן מחמת כבוד שניהם אינם רוצים לומר הלכה ודאי ואסור מספק אבל לדברי הכ"ופ לרשב"ג הוי ספק א"כ הורו לגמרי כרשב"ג ולא חשו כלל לכבוד חכמים, ודוחק לומר דבזה חשו לכבוד חכמים במה שהורו שמותר בהנאה הא בזה לא ניכר שהוא משום כבודם כיון שהי' בחזקת היתר הנאה, הגם שיש ליישב דבריו אבל הוא דוחק ותו לפמ"ש בעצמו לעיל מיני' לענין ספק היתר הנאה ראוי לאוקמא בחזקת היתר א"כ קשה לרשב"ג אמאי הוי ספק זבחי מתים לענין איסור הנאה נוקים בחזקת היתר לכן ברור שדברי הגאון זלה"ה נאמרו רק לפלפולא בעלמא וכעת נדפס ספר שערי דעה מא"א מ"ו הגאון נ"י וראית שג"כ השיג על הפליתי:
ונלע"ד ליישב קו' הנ"ל דהנה הראשונים זלה"ה נחלקו בפיגול ובכל מחשבות הפוסלים בקדשים אי נפסל במחשבה בלב אי דבעינן שיוציא בשפתיו בתוס' ריש זבחים ובב"מ דף מ"ג ובפסחים דף ס"ג וברש"י שם וברש"י מנחות דף ג' ע"ב מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו ואף דאיתא לשון מחשבה מצינו דיבור שנקרא מחשבה כמו החושב לשלוח יד בפקדון דפירושו דיבור ואולם ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות פסולי מוקדשין הלכה א' מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו אפי' בלב כמ"ש המשנה למלך שם (ומה שהקשה התבואת שור הקשה נמי הגאון המגיה למשנה למלך ועיין פ"י בגיטין דף נ"ד ע"ב גבי כה"ג ביו"הכ יוכיח והבן) ובתוס' חולין דף ל"ט ע"א ד"ה אלא נראה שנסתפקו בזה וע"פי הנחה זו חקרו הגאונים בעל כ"ופ ובעל תב"ש חקירה אי גם במחשבה לע"ז הוי כמו בפיגול דילפינן חוץ מבפנים ולשיטת רש"י ותוס' נראה לתב"ש דבע"כ מחשבת שחיטה לע"ז הנפסל בשחיטה מיירי ג"כ שהוציא בשפתיו ששוחט לע"ז דאלת"ה מאי קא יליף מק"ו מקדשים מה קדשים שמחשבה פוסלת בד' עבודות כו' הא איכא למפרך מה לקדשים שכן אינן פוסלין בדיבור משא"כ בחולין שכן ישנן במחשבה לבד אלא ש"מ דבחולין נמי דיבורא בעי ואולם הקשה לשיטה זו כיון דבע"כ שחט ואח"כ חישב לע"ז האי חישוב היינו דיבור א"כ אמאי אמרינן דהוי ספק אי הוכיח סופו הא בשעת שחיטה לא קאמר מידי ואף אם הי' מחשבתו בלב לא מהני (ובלא"ה קשה אפי' לפוסקים דסגי בלב דמנא ידעינן שהי' כן בלבו ובע"כ שאמר כן אח"כ שהי' בלבו וא"כ מה ספק הא איתא בשאלה שנשאל את פיו ובממ"נ אם אמר שהי' מחשבתו כן בשעת שחיטה פשיטא דנאמן לאסור בהמתו דבע"כ מיירי בבהמתו דבהמת חבירו אינו יכול לאסור ואי יאמר שלא הי' כן במחשבתו בשחיטה ג"כ נאמן במגו כמ"ש כ"ופ ודוחק לומר דמכאן באמת נלמד דין של פליתי דלא אמרינן מגו במקום הוכחה ויבורר לקמן על נכון) ותירץ על זה שני תירוצים חדא די"ל דמיירי שלא היינו אצל שחיטתו ואי אמרינן הוכיח כו' אמרינן מסתמא בשעת שחיטה נמי פירש כך:
תירוץ ב' אמירתו דהשתא הו"ל כאילו אמר בשעת שחיטה אי אמרינן הוכיח כו' והא דסובר ר' אליעזר סתם מחשבת כותי לע"ז ומשמע להדי' אפי' לא אמר כלל וכגון ששתק ולא מיירי בדלא היינו אצל שחיטתו י"ל שאני כותי לר"א כיון דלר"א סתם מחשבתו הוא כך הוי סתמא כפירושו דמי וכזה כתבו תוס' בגיטין דף ל"ב ע"א סוף ד"ה ס"ד וע"ע כעין זה חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני אבל ישראל דלאו סתם מחשבתו כך דברים שבלבו לאו כלום הוא ולבסוף כתב להחמיר שאפילו חישב בלב פסול ונ"מ מי ששחט וחשב בלב לע"ז והשתא חזר בו ושואל דין הבהמה יש לאסור א"נ אפי' לא חזר בו נאמן הוא אבהמה שלו לאסרה אעלמא עכ"ד תב"ש ובדבריו י"ל פרפרת נאה בפירוש הש"ס דשם דאי' שם אמר ר' חסדא לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא אמרו היתר משום כבודו דר"א ודחי הש"ס ממאי דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענו דחישב אבל הכא דשמענו דחישב הוכיח כו' א"נ עד כאן לא קאמר ר"ש החם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"ז אבל לגבי ישראל הוכיח כו' לא אמרינן ויש להבין היאך עלה על דעת ר"ח לומר כן כי החילוק נגלה לעין כל ונראה דהנה טעם הפוסקים דמחשבה לא מהני לפסול נראה דהוא מכלל שיש לנו בש"ס דדברים שבלב לאו דברים שהוא כלל בכל התורה כדאי' בקידושין דף מ"ט (זולת דברים פרטים שיצאו מן הכלל כמ"ש בכלל הוכחות ואומדנת בס"ד) וכן נראה שהבין התב"ש שהוא מהאי טעמא ולכן כתב בכותי כיון דסתם מחשבת כותי לע"ז הוי דברים ומביא ראי' מתוס' גיטין וכן כתבו כלל זה בתוס' במס' קידושין שם, ור"ן במס' כתובת דף ע"ט ע"א וריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם היכי דמוכח לכל העולם כוונתו הוי כאלו הוציא בשפתיו ומזה רוצה לומר כיון שיש הוכחה דהוכיח סופו ע"ת הוי הוכחה לכל העולם כוונתו והוי דברים, כן מוכח כוונת תב"ש והנה בש"ס חולין שם דף ל"ח ע"א מוקי הש"ס פלוגתא דר"א ורבנן בשני אוקימתות אוקימתא קמייתא דאית להו דר' יוסי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמענא דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותי לע"א לא אמרינן ור"א סבר אע"ג דלא שמענא דחשיב סתם מחשבת כותי לע"ז אמרינן וי"ל דהוי דחיקא לי' לר"ח לומר דפליגי במציאות, אי סתמא לע"ז או לא לכן הבין דכ"ע סתם מחשבת כותי לע"ז רק דפליגי במחלוקת קדומה דהא אף שמחשב לע"ז הא לא הוציא בשפתיו והוי דברים שבלב ואינם דברים מיהו הוי אומדנא דמוכח לכל כיון שסתמא לע"ז הוי כהוציא בשפתיו ותליא במחלוקת אי דברים שבלב הוי דברים היכי שיש אומדנא דמוכח לכל ובזה נחלקו תנאים בב"ב דף קמ"ו ע"ב במי שהלך למד"הי ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב כן והתם הוי אומדנא דמוכח לכל כדאי' בש"ס שם ובע"כ נחלקו אי דברים שבלב הוי דברים היכי שמוכח לכל עיין תוס' ד"ה מאן ולת"ק לא הוי דברים וי"ל דסובר ר"ח חכמים סוברים דוקא אי שמענא דחישב כיון שהוציא בשפתיו נפסל דילפינין חוץ מפנים אבל אי הי' רק בלב אע"ג דסתם מחשבתו לע"ז והוי אומדנא דמוכח לכל מ"מ לא מהני והוי דברים שבלב וכרבנן דר"ש ב"מ, ור' אליעזר סובר כר"ש בן מנסיא היכא דאומדנא מוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וכיון דסתם מחשבתו לע"ז הוי מוכח לכל כוונתו ולפי זה שפיר פי' ר' חסדא בהאי דשחטה ואח"כ חישב עליה שלא אמרו איסור והיתר שמיירי שאח"כ דיבר בשפתיו לזרוק לע"ז ובשעת השחיטה לא אמר כלום והי' השחיטה בפנינו וכתי' ב' של תב"ש ולכ"ע אמרינן הוכיח סופו ע"ת והוי מוכח לכל שגם בשעת שחיטה אף שחישב בלב הוי כמוציא בשפתיו ואולם תלי' במחלוקת ר"א ורבנן לרבנן מותר דכיון דלא דיבר בשפתיו הוי דברים שבלב אף שמוכח ולר"א אסור כיון שמוכח לכל כמו התם (הגם שהו"מ לומר שלא אמרו א"וה משום כבוד ר"ש ב"מ וחכמים עדיפא לי' לומר ר"א ורבנן דמיירו ג"כ בענין שחיטה לע"ז) וע"ז דחי הש"ס מנלן לומר דחכמים ור"א פליגי בזה דלמא פליגי כמו דאוקמינן לעיל אי מחשבת כותי לע"ז או לא, והיינו אמר עד כאן לא קאמרי רבנן אלא דלא שמענא דחישב ור"ל דלא אמרינן דסתם מחשבת כותי לע"ז והוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל אבל הכא דשמענא דחישב והוכיח סופו ע"ת ובכה"ג הוי דברים שבלב דברים כי מוכח לכל כוונתו ע"י הוכחה דהוכיח כו' וס"ל כר"ש בן מנסיא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"א והוי דברים שבלב המוכח לכל אבל לגבי ישראל הוכיח סופו ע"ת לא אמרינן והוי דברים שבלב שאינו מוכח ולא הוי דברים אף אי חישב בשעת שחיטה כיון שלא הוציא בשפתיו כי השחיטה הי' לפנינו ובזה מיושב נמי מה שהקשה בש"ות שער אפרים סימן קכ"ב אמאי חשו כאן יותר לכבוד רשב"ג הא בכל מקום דחולק יחיד עם רבים לא חלקו כבוד ליחיד יע"ש ואולם מרשב"ג לק"מ די"ל כעין דאיתא בש"ס בכמה דוכתי כדאי' במס' ב"ב דף קנ"ב ע"א אתרא דשמואל היכי ניעבד כוותי' דרב פי' רשב"ם אע"ג דהילכתא כרב לאו אורח ארעא להורות כרב באתרא דשמואל (ומשמע התם אף שלא בפניו דאי הוי שמואל קיים לא הי' ר"נ מורה הלכה בפניו כי משמע ששמואל הי' רבו כדאי' במס' כתובת דף י' ע"א אמר ד' נחמן אמר שמואל) ועיין במס' עירובין דף צ"ד ע"א ומס' שבת דף מ"ז ע"א וחולין דף נ"ד ע"ב ויש לומר כיון דרשב"ג הי' נשיא ומורה הוראה לכל ישראל כל המקומות נחשבים למקומו אף שלא הי' דר בקסרי כי מ"ש אתרא לאו דוקא במקומות שהי' דר רק במקומות שקיבלו הוראותיו וכדמוכח בש"ס אבל לדברי ר' חסדא קשה אמאי חשו לדברי ר' אליעזר ולפמ"ש א"ש כיון לדברי ר' חסדא הי' סובר ר' אליעזר כר"ש בן מנסיא היכי דאומדנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וסתם מתני' במס ב"ב דף קמ"ו ע"ב כר"ש בשכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא דמוכח ותוס' כתבו במס' ביצה דף ב' ע"ב בד"ה גבי דסתם מתני' הוי רבים וכיון שהי' רבים לגבי רבים חשו לכבודם ג"כ וא"ש ונכון בס"ד:
ו אמנם לקושטא דמילתא אני חוכך מאד בסברת תבואת שור דלא דמי כלל לכלל שכתבו תוס' וסיעתם היכי דמוכח לכל הוי דברים שזהו היכי שאותו הוכחה הי' לנו מיד כשהי' בלבו וכן הוא בכותי למ"ד דסתם מחשבת כותי לע"ז בשעה ששחט הישראל וכותי חשב בלבו הי' מוכח לכל כוונתו משא"כ בישראל ניהו דאמרינן הוכיח כו' מ"מ בשעת שחיטה לא הי' מוכח לכל כוונתו והי' אז דברים שבלב ואדרבא סתם ישראל הוא בחזקת כשרות ואף דהוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' מכוין לע"ז מ"מ אותו כוונה לא מוכח דק עכשיו אגלאי מילתא למפרע ועכ"פ באותו זמן לא הי' רק דברים שבלב כי אז לא הי' לנו אותו הוכחה והיינו דנין אז שהי' דברים שבלב וכיון שכבר נתבטל המחשבה שהי' לנו אז אינו חוזר וניעור ע"י דיבורו שאמר אח"כ לזרוק לע"ז שנימא על ידי זה יהי' מוכח למפרע שיהי' כאילו הוציא בשפתיו וכן נראה מכריתי ופליתי סימן ד' ס"ק א' שנראה שמיאן בסברא הלז אף שכתב קצת בקיצור, וא"כ נסתר תי' ב' של תבואת שור וצריכין אנו לומר כתי' הראשון של תב"ש לפוסקים דבעינן דיבור מיירי הברייתא שלא היינו אצל שחיטה ואי אמרינן הוכיח כו' מסתמא בעת שחיטה פירש כן וכנ"ל וא"כ ממילא לק"מ קו' כ"ופ הנ"ל על רבינא היאך מדמי לדברי רשב"ג דהא הכא לא אמר מתחילה וליכא אמתלא דלפמ"ש אמרינן שגם בשעת שחיטה הוציא בשפתיו ובאמת ע"י הוכחה שבסופו מוכח שבתחילה בשעת שחיטה אמר כן כיון שלא הי' השחיטה בפנינו והא דמוכרח רשב"ג לומר הטעם ואמתלא דכי לא אתי לידי' מאי אצווח דהתם ידעינן שלא צווח מתחילה משא"כ הכא וכפי הנראה הפליתי אזיל למיטתו שהבין בס"ק א' אפי' לפוסקים דבעינן דיבור היינו לענין מחשבה לזרוק דם לע"ז אבל לענין שחיטה ששוחט לשם ע"ז נפסל במחשבה ופי' פירוש חדש במה דאמרינן הוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' דעתו לשחוט לע"ז יע"ש והבין כפשוטו שהשחיטה הי' בפנינו ובשעת שחיטה שחט סתם ואח"כ אמר לזרוק לע"ז לכן הקשה שפיר אבל לשיטת תב"ש לק"מ בפשיטות ואולם לפי זה קשה להיפך על רבינא דלמא גם חכמים מודו דאמרינן הוכיח סופו כו' והתם בהכותב כו' כיון דידעינן דשתק מעיקרא ואח"כ צווח אמרינן דחזר ואמתלא דכי לא אתי לידי לא ס"ל אבל היכי שלא ראינו השתנות בתחיה י"ל דמודו דאמרינן הוכיח כו' ועיין בתוס' ד"ה כי ובחי' מוהרם לובלין שפי' שם דאיבעי' במס' ב"מ דף ו' קאי גם לרבנן אולי אמתלא דהתם עדיף ומכ"ש הכא שיש לומר שלא הי' שינוי מעיקרא והוכיח סופו ע"ת שגם מתחילתו אמר כן וא"כ לפ"ז בממ"נ קשה על רבינא אי מיירי ברייתא דשחט ואח"כ חישב כו' שהי' לפנינו בעת השחיטה וסובר דפיסול הוי אפי' בלב דגם פיגול מהני בלב הא בע"כ מה שחשב לזרוק בע"כ אמר כן בעת כנ"ל (או לכ"ופ לכ"ע נפסל השחיטה כשמחשב לשחוט לשם ע"ז אפי' בלב) הו"ל להתיר אפי' לרשב"ג כיון דלא אמר בתחילה בשעת שחיטה כמו שאמר אח"כ ואי מיירי שהשחיטה הי' שלא בפנינו כמ"ש תב"ש קשה ג"כ הא י"ל בכה"ג אפי' חכמים מודו דאסור כיון דלא ראינו בתחילה שינוי מבסופו דהא לא הי' לפנינו י"ל דמודו דאמרינן הוכיח סופו ע"ת:
ז לכן נראה לענ"ד לישב קו' הנ"ל דהכה בחולין דף ל"ט ע"א אי' אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינין חוץ מפנים ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן חוץ מפנים וכתבו בתוס' ד"ה ר"ל דמודה דחייב מיתה כמו במשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה היאך נהרג דלמא מימלך ולא זריק דם לע"ז כדאיתא גבי מסית שאמר אלך ואעבוד דאמרינן דמימלך ולא עביד דהכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט על מנת לזרוק ועוד דהכא אפי ידוע שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו ששחט ע"מ לזרוק יע"ש וממילא לתי' השני מכ"ש לר"י דתני' כוותי' דחשיב עע"ז מה ששחטו ע"מ לזרוק אף שידוע ודאי שלא יזרוק דשחיטה גופא ע"מ לזרוק הוי עבודה הפוסלת והנה רש"י ותוס' דייקו בלשונם הקודש ששחט לעצמו ע"מ שיעבוד ע"ז בזריקת דמה כו' משמע להדי' בכה"ג אף שלא זרק אח"כ וגם לא אמר או חשב אחר השחיטה שום מחשבה שרוצה לזרוק זהו גופא הוי עבודה לר"י לפסול השחיטה ולר"ל שיהי' נהרג דהא לא נזכר כלל בדבריהם שיצטרך לחשוב אחר השחיטה או שיאמר שרוצה לזרוק כמו שאין צריך לזרוק ה"ה לענין זה רק מחשבה שחשב בשחיטה ע"מ לזרוק דם לע"ז הוי מחשבה הפוסלת לר"י כיון שעשה מעשה ששחט במחשבה זו והיינו כיון שאמר א"מ לזרוק א"כ גמר בלבו שודאי יעבוד אח"כ לכן מה שגמר בלבו בעת השחיטה הוי עבודה ואולם יש להסתפק היכי ששחט במחשבה שיחשב אח"כ לזרוק דם לע"ז או שיאמר ותלה התנאי באמירה ובמחשבה שיחשוב אח"כ, והיינו בשעת השחיטה לא גמר עדיין בדעתו לעבוד ע"ז בזריקה שהי' נבוך במחשבה ופוסח על שתי סעיפים ושחט ע"מ שיאמר אח"כ קודם זריקה, אזי נראה כיון שתלה התנאי באמירה ואם באמת לא אמר וחישב אח"כ לא עשה כלל עבודה בשחיטה דדוקא כשגמר בלבו בשחיטה ע"מ לזרוק ולא תלה התנאי באמירה א"כ גמר בלבו לעבוד ע"ז בודאי הוי השחיטה עצמה עבודה אף שלא עשה אחר כך ולא אמר כלל, משא"כ היכי שתולה באמירה שיאמר אח"כ היכי שלא אמר אח"כ לא עשה כלל אבל אם אמר אחר השחיטה או שחשב לזרוק דם לע"ז וגמר אז בדעתו א"כ הי' מקיים מה שהי' אז בשעת שחיטה בלבו שבאם יגמור בדעתו לזרוק שוחט ע"מ כן וכיון דקיי"ל כר' יוחנן שוחט ע"מ לזרוק אף שלא זרק אח"כ כיון שעשה מעשה בשחיטה ששחט במחשבה זו הוי עבודה כי שחיטה גופא הוי עבודה ה"ה כיון ששחט במחשבה ותלה התנאי על מנת שיחשוב אח"כ לזרוק וכשמקיים התנאי וחשב לזרוק ממילא פסולה השחיטה כיון דשחיטה הוי עבודה וא"כ היכי שלא ידעינן שחשב בשעת שחיטה על תנאי זה ואח"כ חשב ע"מ לזרוק והיינו שהוציא בפיו אי אמרינן הוכיח סופו ע"ת י"ל הפי' כך שאותו מחשבה זו הי' בשעת שחיטה שיהי' מחשב אח"כ לע"ז והי' תנאי בלבו וכוונתו בשחיטה הי' לזה שיהי' מחשב אח"כ וקיים באמת התנאי ולפ"ז י"ל ראי' לפוסקים דפיגול הוי בלב וה"ה פיסול חוץ הוי בלב ובאמת מיירי הברייתא שהי' בפנינו בשעת שחיטה ג"כ ולא הוציא בפיו, ואח"כ חישב ע"מ לזרוק והאי מחשבה הוא דיבור ואמרינן שאותו מחשבה הי' לו בשעה ששחט ששוחט ע"מ שיהי' מחשב אח"כ לזרוק והיינו לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו ע"ת אמרינן שאותו מחשב' הי' לו בעת השחיטה שיהי' מחשב אח"כ וא"כ ממילא לק"מ קו' הפליתי מה שהקשה דהכא אפי' רשב"ג מודה כיון דליכא אמתלא למה ששתק מתחילה דז"א דגם הכא איכא אמתלא מחמת שלא גמר אז בלבו לעבוד ע"ז לא רצה לפרסם מעשיו בפני העומדים שהוא רשע מחמת שעדיין נבוך בדעתו ואולם שחט במחשבה זו שבאם יסכים אח"כ בדעתו לעבוד ויאמר כן בשפתיו או יחשוב אח"כ לזרוק לע"ז יהי' השחיטה ג"כ ע"מ לזרוק לע"ז ויהי' השחיטה עבודה כיון שבאופן זה הוי עבודה לע"ז וא"כ שפיר מדמי הש"ס למחלוקת רשב"ג ורבנן לרבנן אף דיש אמתלא על שתיקתו דמעיקרא דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח מ"מ לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת כיון ששתק מתחילה חיישינן לשינוי דעת ה"ה אף שיש אמתלא שלא רצה מתחילה להוציא בשפתיו כיון שלא גמר בדעתו בבירור מ"מ לא מהני ואמרינן שנשתנה דעתו, ולרשב"ג דלא חש לשינוי דעת ואזיל בתר אמתלא דהתם כי לא כו' כדי לומר שעמד בדיעה אחת ה"ה ל"ח לשינוי דעת ואמרינן מחמת אמתלא שלא רצה לפרסם ולומר בפניהם ששחט ע"מ לזרוק כיון שלא הי' גמר בלבו לא רצה להחזיק עצמו לרשע בפניהם ולכן שתק מעיקרא ולא חיישינן לשינוי דעת ולפ"ז ממילא מיושב קו' הנ"ל על רבינא דאמר דתלי' במחלוקת רשב"ג ורבנן דהכא י"ל כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא כיון דא"א להגביל זמן ראוי לילך בתר חזקה דהשתא אפי' הר"אש החולק בגבינות מודה הכא כנ"ל דז"א דלא דמי להתם דהכא י"ל ניהו דליכא חזקה קמייתא מ"מ מוכח שלא הי' לו אותו מחשבה בשעה ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא לאחר שחיטה כיון שבארנו שהי' השחיטה ג"כ בפנינו ובכה"ג י"ל דמוכח בחזקת קמייתא ולא דמי לעלמא, לכן אמר לחכמים באמת הבהמה מותרת שמוכח שבע"כ לא הי' לו מחשבה זו בעת ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא בשפתיו לאחר השחיטה ולרשב"ג כיון שיש אמתלא על מה ששתק מתחילה מחמת שלא גמר בלבו אמרינן הוכיח סופו כו' וממילא אזלינן בתר חוקה דהשתא כין דאי אפשר להגביל זמן לחז"ק ועל מה ששתק מתחילה יש אמתלא כמו התם בהכותב דאיכא אמתלא וה"ה ולק"מ, העולה לפי זה מה דאי' בגמ' לרשב"ג אסורה הבהמה משום הוכיח לאו משום דמדמינן כמו התם דיש הוכחה דהוכיח ה"ה די"ל דהכא איכא חזקה קמייתא וראוי לומר השתא הוא דאיתרע רק בלא"ה ידעינן שחזקה קמייתא לא אלים כל כך וחזקה דהשתא עדיפא כמו בכל מקום היכי שא"א להגביל זמן לחז"ק רק סד"א כאן יש הוכחה מדשתיק מעיקרא שבע"כ הי' ע"ע כשר ע"ז ילפינן מרשב"ג היכי די"ל טעם על שתיקתו מתחילה אמרינן ה"ה יש טעם על שתיקתו דמעיקרא וממילא הכא חזקה דהשתא עדיף והבן ולפ"ז מוכח מסוגי' הלז כשיטת תב"ש וסיעתו בשוחט שיצא טריפת מת"י בפשיעה יש לאסור למפרע כל הבשר משחיטתו ומ"ש הפר"ח ראי' מדלא אי' רק באותו בהמה אינו ראי' כלל די"ל דבאמת כל מה ששחט למפרע נאסור רק קמ"ל רבותא אפילו באותו בהמה הי' רק ספק זבחי מתים דלחכמים מותרת וזהו פשוט ושיטת השפתי כהן וסיעתו צע"ג, ועל כל פנים נתיישב היטב הפשט בסוגין ואין אנו צריכין לחילוק של שו"ת שב יעקב: