שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ג · פרט א
יבואד דין שתיקה כהודאה היכי ששותק בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין אי הוי אמתלא דקסבר הא חזי לי' רבנן וביאור שיטות הראשונים ז"ל בסוגי' דב"מ דף ו' ע"א וחקירה אי טענינן עבורו אמתלא הלז:
א גרסינן במס' בבא מציעא דף ו' ע"א בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דקא שתיק אדויי אודי לי' ואי דקא צווח מאי הוי לי למיעבד לא צריכא דשתק מעיקרא והדר צווח מאי מדשתיק אדויי אודי לי' או דלמא כיון דקא צווח השתא אגלי מילתא למפרע דהאי דשתיק מעיקרא קסבר הא קא חזי לי' רבנן ובפירושא דהך מלתא מצינו בראשונים זלה"ה שלשה שיטות:
שיטה א הנמוקי יוסף ורשב"א הובא בספר שיטה מקובצת כתבו וז"ל אי דשתק פי' בפני ב"ד ולבתר דנפק צווח כיון ששתק כל זמן שהי' בפני ב"ד אדויי אודי לי' דאי לא אמאי לא צווח אי משום דחזי לי' רבנן כיון דשתקו רבנן הו"ל ליצווח ואסיקנא דשתק קצת והדר צווח קודם שיצא מבית דין והאי דקא שתיק סבר הא קא חזי לי' רבנן וכיון דחזי דלא עבדי לי' דינא צווח יע"ש וכ"כ הרב המגיד בפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ג ומוכח להדיא מלשונם אפי' הי' זמן מה אחר התקיפה כיון שהי' קודם יציאתם מבית דין יש לומר דסמך שבית דין יעשו דין:
ויש לחקור לשיטתם היכי שבית דין הפסיקו מאותו ענין ועסקו בענין אחר אף שבעלי דינים עומדין שם אי הוי כאלו כבר יצאו דהא כיון דראה שבית דין שותקים ואינם עושים דין והתחילו לעסוק בענין אחר הוי לי' ליצווח או דילמא דדקו בלשונם יצאו מבית דין דווקא וכעת לא מצאתי וגילוי לדין זה ומסתברא כצד ראשון ויבורר לקמן ולפי המתבאר בחשן משפט סימן פ"א סעי' כ"ב מוסכם בתבעו בפני ב"ד והודה אין יכול לחזור אלא תוך כדי דבור ועיין ש"ך ס"ק נ"ה וכיון דשתיקה הוי כהודאה אין יכול לחזור כי אם תוך כדי דיבור ועיין חשן משפט סי' פ' סעי' א' בהגה"ה ויו"ד סימן קכ"ז בבית יוסף ברמ"א סעיף א' וא"כ הכי דשתק תוך כדי דיבור ואחר כך צווח היכי שאין לו אמתלא על שתיקתו אין יכול לחזור וממילא לפי צד חלק האבעי' דלא אמרינן האי אמתלא דקסבר חזי לי רבנן אזי היכי שצווח אחר כדי דיבור מעת שתקף אין יכול לחזור ויש לו דין שתק ואחר כך צווח שאין יכול לחזור בלי אמתלא, ובעל כרחך לפי זה לא הוי צווח מעיקרא רק כשצווח תוך כדי דבור של תקיפה ועיין במס' בבא בתרא דף קל"ח ע"א בהגהות אשר"י שכתב כיו"ב באם קיבל השטר ואחר כדי דיבור צווח קנה ואין יכול לחזור ובעינן שצווח תוך כדי דיבור ואף דאבעי' בש"ס הוא אף כשצווח לאחר כדי דיבור משום שיש לנו אמתלא ובזה גופא נסתפק הש"ס אי הוי אמתלא דקסבר הא קא חזי לי' רבנן דאי לא הוי אמתלא אין יכול לחזור כיון שהוא לאחר כדי דיבור או הוי אמתלא ויכול לחזור אף אחר כך כל זמן שהם בבית דין כיון שאמתלא הוא בכל אותו זמן וכשיצאו מבית דין דליכא שוב אמתלא לא נסתפק הש"ס ובודאי אין יכול לחזור:
שיטה ב בספר שיטה מקובצת כתב בשם הריטב"א וז"ל אי דאישתק פי' אפי' אחר שהוציאה מידו אדויי אודי לי' ואי דצווח בעודו בידו אפי' בסוף התקיפה או בתחילתה מאי הוי לי' למיעבד לא צריכא דאישתק ולבסוף צווח עיקר הדברים כפשטן דאישתק כשתקפה ועודו בידו ולבסוף צווח תיכף שהוציאה מידו יע"ש ומדייק בלשון וכתב תיכף נראה שאבעי' הוא רק בכה"ג אבל אם צווח אחר כך אף שהי' קודם יציאתה מבית דין לא קמבעי' לן דודאי אודי לי' ולא שייך אמתלא דחזי לי' רבנן דעד סוף תקיפ' סובר שב"ד יהי' מוחין אבל כשראה שב"ד אינם מוחין בסוף התקיפה ושותק מוכח שהודה ולרשב"א ונמוקי יוסף והמ"מ אף שצווח אחר כך כיון שהי' קודם יציאתם מב"ד שייך אמתלא דחזי לי' רבנן דכל זמן שהם בב"ד סומך שב"ד יעשו לו דין:
שיטה ג דעת רבו של ריטב"א שכתב וז"ל ומורי נר"ו הי' מפרש דלבסוף צווח היינו בסוף התקיפה קודם שיוציאנה מידו לגמרי דצוויחה דלאחר תקיפה לאו כלום הוא יע"ש ובע"כ סובר די"ל דהאי אמתלא דחזי לי' רבנן לא מהני כי אם שאין צריך לצווח בתחילת התקיפה אבל אם שתק במשך הזמן שתקפה לא מהני אמתלא הלז דכיון שראה שבית דין אינם מוחין בתחילת התקיפה הו"ל ליצווח ואולם הריטב"א כתב דלישנא דש"ס מוכח כפי' קמא מדאיתא כיון דצווח השתא לשון השתא משמע לאחר תקיפה ועוד דסברא הוא דאי צווח בסוף התקיפה בעודו בידו כשרואה שאין יכול להציל דצווחה גמורה היא ולא אודי לי' כלל יע"ש ותמהני דבש"ע ח"מ סי' קל"ח סעי' ו' סתמו הפוסקים דבריהם ויש להבין לשיטת ריטב"א ורבו מאי קפשיט ר' נחמן מברייתא דאיתא שם במה דברים אמורים ששניהם אדוקין בה אבל אם היתה טלית יוצאת מתחת יד של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראי' ה"ד אי נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה אחד בפנינו ופירש"י וכדאוקמינן בשתק ולבסוף צווח מנלן למיפשט בנידון דאבעי' שצווח בסוף תקיפה או מיד לאחר תקיפה שג"כ הודה דלמא בכה"ג לא הודה כי סבר שחזי לי' רבנן וימחו וכאשר ראה ששותקים אף שתקף צווח רק שמיירי שלא צווח מיד לאחר התקיפה רק קודם שיצאו מבית דין וכיון דלא צווח מיד הודה ולא שייך ע"ז פשיטא דהא הי' מקום לומר שגם בכה"ג סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן כיון שהם בפני ב"ד וכאשר באמת סובר כן רשב"א וסיעתו לכן מוכרח הברייתא לאשמועינן האי דינא אבל באמת לק"מ בפשיטות דהנה בטור חושן משפט סימן קל"ח כתב בשם הר"אש וז"ל הי' שניהם אדוקין בה ותקפה האחד בפנינו וצווח לא איבד זכותו שתק הרי הודה לו שהי' שלו ואבד זכותו ואפי' שתק מתחילה ואחר כך צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחילה והי' אומר א"א הר"אש זלה"ה שאפי' יבוא עדים אחר כך שהוא שלו לא מהני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עיי"ש והבין הב"ח כוונת הר"אש דאיירי בשתק מתחילה ועד סוף אבל בחזר וצווח מהני עדי' וכפי נרא' מרמ"א לפי הבנת הב"ח אפי' בחזר וצווח לא מהני עדים ועיין ש"ך ס"ק ח' וכת' באורים ותומים ס"ק ו' שכן מוכח בש"ס כב"ח דריטב"א בחידושיו מקשה איך פשיט ר' נחמן דלמא מיירי בששתק מתחילה ועד סוף ותירץ דא"כ איך קתני המוציא מחבירו עליו הראי' הא הודאת בעל דין עדיף מעדי' ולא מהני ראי' ומזה מוכח דבשתק ולבסוף צווח מהני עדים דאל"כ אכתי קשה על ר"נ היאך פשיט יע"ש וא"כ ממילא לק"מ קו' הנ"ל כיון דלהריטב"א ולרבו בנידון הנ"ל יש לו דין שתק מתחילה ועד סוף אף כשהם עדיין בבית דין אי אפשר לוקמי כן הברייתא דבכה"ג לא מהני ראי' לכן מוקי ר"נ בצווח בסוף תקיפה או מיד כנ"ל לריטב"א דבכה"ג יש לו דין שתק ולבסוף צווח דמהני ראי' וזהו פשוט:
ב ברם יש לחקור בהאי אמתלא דקסבר הא חזו לי' רבנן אי בעינן שיטעון ואי לא טען אותו אמתלא וצווח בסתם לא טענינן עבורו או דלמא שטענינן עבורו האמתלא הלז וכאשר משמע קצת לשון הש"ס שלא נזכר שטען והנה בעלמא מצינו יש אמתלא שצריך לטעון ויש אמתלא שטענינן במס' סנהד' דף כ"ט ע"א במנה לי בידך ואמר לו הן ואחר כך אמר לו תנהו לי אמר משטה אני בך פטור ואי לא טען לא טענינן לי' ושלא להשביע טענינן עבורו כדאי' בתוס' שם ד"ה כך וכן קיי"ל בחשן משפט סימ' פ"א סעיף ג' ובסעי' ד"י בהג"ה ועיין בסעי' כ"א ופשוט דהשטאה והשבעה הוא אמתלא שנותן טעם על הודאתו ובעל כרחך יש חילוק היכי דהוי אמתלא אלימא טענינן עבורו ואמתלא גרוע דלא שכיח לא טענינן ועיין במרדכי בפרק זה בורר שם בסימן תש"ד שכתב בשם מוהר"ם דמילתא דלא שכיח הוא שאדם יודה לחבירו בהשטאה ועיין עוד במס' בבא בתרא דף קמ"ט ע"א במרדכי סימן תר"כ שכתב וז"ל והיינו טעמא היכי דאמר בריא שלא בפני בעל דבר פקדון יש לפלוני בידי והעדים שמעו יכול לומר שלא להשביע א"ע עשיתי או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך יע"ש כוונתו דלאו דוקא אמתלא שלא להשביע הנזכר בש"ס ה"ה אמתלא אחרינא שוב ראיתי בש"ך סי' פ"א ס"ק ל"ה שפירש אמתלא דהשטאה ועיין במוהר"י טראני זלה"ה ספר ב' ש"ות א' בחלק אבן העזר דף ל"ה ע"א שכתב וכן מצינו בהודאת ממון כשאדם מודה ואין אדם תובעו מצי למימר אמתלא לדבריו שלא להשביע את עצמו הודיתי ובמס' בבא מציעא דף ל"ז ע"א בהאי דגזל א' מחמשה ואין יודע איזה מהן גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל דמניח גזילה ביניהם ומסתלק מקשה הש"ס והלה מה טוען ר' יהודא אמר רב הלה שותק רב מתנא אמר רב הלה צווח מאן דאמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה הוא מצי לומר האי דשתיקו לכל חד וחד דאמינא דלמא האי הוא ומבואר בהר"אש גיטין דף נ"ד ע"ב בשם ריצב"א שהבין דבעינן שיטעון אמתלא ועיין בהג"א ובשיטה מקובצת ומה שאכתוב לקמן בס"ד בביאור הסוגי' וא"כ יש להסתפק כיון דשתיקה הוי כהודאה והאי דסבר הא חזי לי' רבנן הוא אמתלא שנותן טעם על השתיקה אי הוי אמתלא אלימא וטענינן עבורו ולא בעינן שיטעון או דלמא דלא טענינן עבורו כי אמתלא זו לא שכיח דאין דרך בני אדם לסמוך על זה ובעינן שיטעון וכמו באמתלא דהשטאה ונראה לענ"ד דתלי' במחלוקת הפוסקים, דהנ' לכאורה קשה כיון שאמתלא דהשטאה לא שכיח, אמאי יהי' נאמן כשטוען אמתלא זו, וצריך לומר כיון שהנתבע מוחזק בממון מהני אפילו אמתלא גרועה לסייע לחזקתו כי כוונת הש"ס והפוסקים מה שכתבו דלא שכיח והיינו שרוב בני אדם אין דרכם להודות בהשטא' רק שמיעוטם מודים בהשטא' ואין הולכין בממון אחר רוב ויכול לומ' אני מן המיעוט ובהשבעה איתא במס' סנהדרין דף כ"ט ע"ב אמר רב נחמן אדם עשה שלא להשביע את עצמו משמע שדרכן של בני אדם לעשות כן לכן טענינן עבורו אבל אמתלא דהשטאה שאין רוב בני אדם עושין כן בעינן שיטעון ויאמר שהשטה כי אי אפשר לומר דאנן סהדי שאין דרך בן אדם להשטות כי בכה"ג לא מהני טענתו שיטעון נגד אנן סהדי וכן אם רוב בני אדם דרכן בכך הוי טענה ואמתלא דשכיח ואמאי לא טענינן עבורו כמו בהשבעה אע"כ כוונת הפוסקים כמו שכתבתי:
אמנם קשה על זה מהא דאי' במס' ב"ק דף מ"ו וב"ב דף צ"ב המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא דאינשי דלרדיא זבני דבממון לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה וקיי"ל כשמואל כדאיתא בטור שלחן ערוך ח"מ סי' רל"ב סעי' כ"ג וכיון שהמוכר מוחזק בממון שקיבל מן לוקח אין מוציאין והתם כתבו תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"א ד"ה ואיכא שאין המוכר יכול לומר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסותא דאדרבה הלוקח יכול לומר אתה הטעתני קים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא יע"ש ועיין תוס' במס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ור' יהושע הרי אף שהמוחזק אין יכול לברר טענתו ולומר ברי שהענין הוא ממיעוט טענינן עבורו לסייע למוחזק וא"כ ה"ה במאי דקיי"ל שלוה המוחזק בממון כשכופר אח"כ בהלואה לא טענינן עבורו השטאה אמאי לא טענינן עבורו דאולי הוא ממיעוט שאין מודים בהודאה גמורה רק בדרך השטאה אמר כן ואין לומר שאני הכא כיון דיודע בעצמו האמת אם השטה הוי לי' לטעון דמן הסתם אדם טוען לטובתו כל מה שיוכל לטעון ולפרש טענתו כדי שיצא זכאי בדין וכיון שלא טען מוכח מזה גופא שלא הודה בדרך השטאה דא"כ גם בטענת המבעה נימא כן כיון שלא טען כן מוכח שפרוש מן הרוב והודה בעצמו שלא הי' כוונתו לאותו אמתלא רק שעכשיו חוזר מהודאתו וא"כ קשה לשמואל מברייתא דאי' במס' סנהדרין דאם לא טען משטה לא טענינן לי' ועיין שפתי כהן חשן משפט סימן פ"א סע"ק י' ובשלמא לרב לק"מ לפמ"ש תוספת שם דרב מודה היכי שהמוחזק יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המעוט שמודים בדרך השטאה אבל אם לא טען לא טענינן ליה דבעינן דוקא טענת קים לי שיטעון המוחזק אבל לשמואל קשה ואולם לרמב"ם וסיעתו המובא במחבר סימן פ"א ושפתי כהן ס"ק נ"א דאף טענת השבעה לא טענינן לי' א"ש די"ל מטעם הנ"ל כיון שלא טען האמתלא מוכח שלא הי' לו אמתלא זו אבל לפוסקי' שטוענים השבעה ולא טענינן עבורו השטאה בע"כ הטעם משום דהשטאה לא שכיח כמ"ש מרדכי כן להדיא וגם מטעם הוכחה נסתר כיון שטענינן השבעה הדק"ל ויש לדחות המעיין אבל הוא דוחק:
איבראי יש להבין על הפוסקים וש"ע שכתבו בבריא שהודה ומת טענינן עבור היורשי' טענת השטאה כדאי' בש"ע סי' פ"א סעי' ג' הא הוא מילתא דלא שכיח ולא טענינן ליתמי עיין ש"ך שם ס"ק ז' והא לשיטתם דסוברים היכי שחי ולא טען לא טענינן להו בע"כ הטעם משום דלא שכיח ועיין בש"ע סי' ק"ח סעיף ד' שמביא בסתם דעת פוסקים דלא טענינן עבור יתמי נאנסו משום דלא שכיח ודעת החולקים כתב בלשון יש אומרים (ועיין ש"ך שם ס"ק ה' ובירושלמי במס' כתובת בריש פרק ב' בקרבן העדה בד"ה לא חשו ובש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ו) ובהאי דינא דטענינן עבורם ליכא מחלוקת דכן מוכח בש"ס דב"ב דף קע"ה כמ"ש תוס' סנהדרין דף כ"ט ע"ב ד"ה כך ולפמ"ש הש"ך בסימן פ"א ס"ק נ"א להשוות דעת הפוסקים דיש חילוק אם טוען התובע ואמר הרי הודית לי בפני העדים צריך שישיב לו טענת השטאה או השבעה אבל היכי שאינו טענו שהודה דק שטענו ואמר אתה חייב לי מנה ומשיב אין לך בידי כלום ואומרים לו ב"ד אם יש לך עדים ומביא עדים ואומרים הוא אמר לנו שהוא חייב אינו כלום ואין צריך שיטעון משטה או השבעה שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הבית דין צריכין לשאלו יותר ממה ששואל התובע א"ש די"ל השטאה והשבעה שוין דהם טענות דשכיחי ורגילין בני אדם בכך ולכך טענינן עבור יתומים רק כשהוא חי וטוען התובע צריך להשיב על טענתו מצד שמחויב לברר דבריו כשתובע תבעו וא"כ יש לומר ה"ה בנידון דידן כשתקפה אחד בפנינו דלא הוי כהודאה לצד חלק האבעי' דהוי אמתלא דסבר חזי' לי' רבנן אם כשצווח אחר כך ואינו אומר אמתלא אזי אם התובע טוען הלא הודית לי בשתיקותיך בעינן שיטעון אותו אמתלא ואם לא טעין אין צריך לברר האמתלא וטענינן עבורו אך לשיטת המרדכי שכתב בשם מהר"ם הנ"ל הטעם דלא טענינן השטאה משום דמילתא דלא שכיח קשה קו' הנ"ל וגם דברי הש"ך תמוהין וכמ"ש באורים ותומים בסימן פ"א ס"ק כ"ט וא"כ צ"ע:
ולולא דמסתפינא נראה לחלק דהיכא שטוען בטענה שיש לומר שעשה שלא להשביע שאינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר בכה"ג שלא טען טענינן עבורו והטעם דליכא הוכחה ממה שלא טען דאנן אמרינן שהוא רוצה על להבא שלא יחזיקו אותו בעשיר ורוצה לעשות עוד ענינים כאלו שלא להחזיקו בעשיר ומתיירא מעין הרע כמ"ש רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"ב ד"ה אדם ואם יטעון עכשיו בב"ד שעשה כן שלא להשביע יהיה קלא למלתא כיון שאומר כן בפני ב"ד ומלתא דנעשה באפי' תלתא אית לי' קלא אזי לא יוכל אחר כך להחזיק א"ע בעני כי יתוודע להעולם שמערים לכן בכיון לא רצה לגלות ערמתו משא"כ טענת השטאה שאינו מזיק לו אם יטעון בפני ב"ד אותו אמתלא כי לא יהי' לו היזק אם לא ישטה אח"כ בבריות איכא הוכחה ברורה שהודה שלא הי' לו אמתלא הלז מדלא טען בפירוש אמתלא דמן הסתם דרך אדם לטעון לטובתו כל מה שיוכל כדי לייפות טענותיו שיאמינו בית דין דבריו שיצא זכאי בב"ד וכיון שלא טען כן מוכח מזה גופא שלא הי' בדרך השטאה (וקצת ראיה לזה ממ"ש הרב המגיד בפרק ט"ז מטוען הלכה ד' שכתב אבל אם לא טען רגלים לדבר ואין טוענין לו יע"ש ר"ל כיון שלא טען יש רגלים לדבר שאמתלא שקר כיון דדרך לטעון וא"כ הכא באמתלא דחזי לי' רבנן שלא יצמיח לו ריעותא אם יודה באמתלא בעינן שיטעון אמתלא הלז ואם לא טען לא טענינן עבורו ואולם קשה לחילוק הלז להמעיין בהגהות אשר"י במס' ב"מ דף ל"ז שציין דבריו על דברי ר' מתנא נראה שהבין שר' מתנא מודה היכי שמוציא אמתלא בפיו לא הוי כהודאה רק שנחלקו היכי שלא טען לר' מתנא לא טענינן ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא והא התם לא יצמיח לו ריעותא על להבא כשיהי' מפרסם האמתלא, ואי אפשר לומר סברא הנ"ל רק להר"אש שהביא בשם ריצב"א בגיטין דף כ"ד ע"ב שמוכח להדי' שהבין לר' יהודא בעינן שיטעון אמתלא ובע"כ לר"מ לא מהני כשטען וא"כ מיני' לנ"ד נראה דתלי' במחלוקת פי' הסוגי' דב"מ דף ל"ז לשיטת הר"אש לר"י היכי דיש לו אמתלא על שתיקתו בעינן שיטעון כיון שלא יזיק לו מה שיטעון ה"ה אבל להגהות אשר"י וכ"מ בהגהות מרדכי שם אזי אפשר לומר באמת נחלקו בזה ר' יהודה ור' מתנא לר' מתנא בעינן שיטעון דאם לא טען יש הוכחה שהודה שלא היה לו אמתלא כיון שלא יצמיח לו ריעותא כשיהיה מפרסם האמתלא ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא אף שלא יהי' לו ריעותא כשיהי' מפרסם האמתלא וא"כ בנ"ד תלי' במחלוקת ר' יהודה ור' מתנא ולקמן יבואר בפרט י"ד כמאן קיי"ל שם ולכאורה יש להוכיח בכידון דידן באמתלא דחזי לי' רבנן טענינן עבורו דאל"כ קשה על ר' נחמן היאך פשיט מברייתא דתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח הודה ולא אמרינן אמתלא דקא חזי לי' רבנן דלמא מיירי הברייתא שלא טען אמתלא וקמ"ל דלא טענינן עבורו ולא הוי פשיטא דגם בסנהדרין דף כ"ט אי' בבריית' דאם לא טען משטה לא טענינן משום לכמה פוסקים טענינן אמתלא דהשבעה כמו שאמר ר' נחמן אדם עשוי שלא להשביע כפי הבנת הרבה פוסקים א"כ חזינן דיש אמתלאות שטענינן עבורו קמ"ל ברייתא חידוש זה דוקא אמתלא שיוכל להיות שיהיו לו היזק כשיפרסם טענינן אבל אמתלא דהכא לא טענינן ודוחק לומר דזהו נשמע מברייתא דסנהדרין דהא מוכח מכח אבעי' דר' זירא דלאו כל אמתלאות שוין דהא ע"ז קמבעי' ולא פשיט ממה שמועיל בעלמא אמתלא (ועיין ש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז) וא"כ שפיר קמ"ל דבאמתלא דקחזי לי' רבנן צריך למיטען מיהו יש לדחות להמעיין וצ"ע: