אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל א › פרט ט

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל א · פרט ט

פרט ח

יבואר ביאור דברי הראשונים זלה"ה במס' ב"ב דף קכ"ח במ"ש היכי דמכחיש לעדים הוי הכחשה ולאו הכחשה:

טו ראיתי בר"ן במס' שבועות דף ל"ח שכתב בסוגי' הנ"ל בפרט הקדום וז"ל איכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרע כולו הם המעידים כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע, יש לומר שאני הכא שפסלם שמכחיש לדבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן, מיהא לאו למימרא דפסלינהו דא"כ אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא, אלא לאו הכחשה הוא לגמרי דאפשר שהוא אינו זוכר אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה הוא ולאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והו"ל תביעת של מלוה כתביעת בעל פה שאין עלי' עדים שכל שהנתבע מודה במקצת נשבע יע"ש, וכ"כ בנימוקי יוסף במס' ב"ב שם והובא דבריהם בש"ך סי' פ"ב ס"ק ל"ז, ולכאורה יש לפרש דבריהם דסוברים היכי שמכחיש לעדים איכא ספק מי מהם שאומר אמת וזוכר יותר והא דצריך לפרוע מחצה היינו כיון דעומד בהודאתו ורצה לפרוע מי ימחה בידו כיון דליכא חב לאחרינא, ולפ"ז מוכח כמ"ש הרב המגיד בפרק ז' מהלכות טוען ונטען הובא בש"ך סי' פ"ב ס"ק ל"ט אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי כולו א"א להוציא ממנו כיון שאינו רוצה לפרוע מספיקא אין מוציאין מן המוחזק דאולי האמת עם העדים, ומיהו לפי זה קשה מסוגי' דשבועות דף מ"א ע"ב דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב לשלם, אמאי מה בכך שהוא כאילו אמר לא פרעתי הא עדים מכחישים שפרע ויש ספק מי אומר אמת דילמא האמת הוא כעדים והא הוא אינו רוצה לשלם כלל דהא טוען באמת לא לויתי ואיך מוציאין ממון מן המוחזק מספיקא דהא חזקת ממון הוא חזקה אלימא, ולכאורה יש לישב לפי מאי דקיי"ל בחושן המשפט סי' ע"ה סעיף ט' באינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם משום דחיוב הלואה היא ודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הש"ך בסע"ק ך"ז, ומיני' לכל מקום היכי שחיוב ודאי ופרעון הוא ספק חייב וא"כ היכי שהלואה הוא ודאי ועדים מחולקים בפרעון כגון שני כיתי עדים מכחישים זו את זו חייב לשלם כיון דחיוב ודאי ופרעון ספק, וה"ה כיון שעל גוף הלואה נאמנים העדים יותר מלוה דלזכותו אינו נאמן והוי חיוב הלואה ודאי' ובמה שמחולק הלוה עם העדים בפרעון מה שנראה לפי דברי לוה שלא פרע ועדים אומרים שפרע כיון דהודאתו הוי כעדים יש לנו ספק מי זוכר יותר כמ"ש הר"ן ונ"י הנ"ל והוי ספק בפרעון ממילא מחויב לשלם מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כדין אינו יודע אם פרעתיך, ולפ"ז נסתר מה שכתבתי להוכיח כדברי הרב המגיד והטעם כיון דחיוב הלואה הוא ודאי אף שיש ספק מחויב לשלם דהא עכ"פ מוכח משטר ומעדים שהלוה:

אמנם אכתי קשה דהנה בשיטה מקובצת במס' ב"ב שם כתב כתירץ הר"ן בשם הרשב"א, ובמס' גיטין דף ע"ח ע"ב אי' במתני' הי' עומדת ברשות הרבים וזרק לה גט קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, וכן לענין החוב אמר לו בעל חוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב, מחצה על מחצה יחלוקו ואי' שם על רישא דמתני' היכי דמי קרוב לו היכי דמי קרוב לה, אמר רב ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ארבע אמות שלה זהו קרוב לה היכי דמי מחצה על מחצה, רבה ור"י דאמרי תרווייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, וכתב בחי' רשב"א וז"ל הקשה הרב ר' אלחנן זלה"ה א"כ הא דקתני לענין החוב נמי מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשני כיתי עדים ואמאי יחלוקו הוי לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי' ממונא בחזקת מארי' ותי' בתוס' דהכא לתרוייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתי' שהי' מחויב לו הלוה קודם שנולד הספק זה וללוה איכא חזקה דאוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו, וא"ת אדרבה הו"ל כמנה הלויתיך וא"י אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק דף קי"ח ע"א שהוא חייב וי"ל דשאני התם דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך הלכך יחלוקו עכ"ל, א"כ סובר רשב"א היכי שעדים מכחישים א"ע בפרעון אלים הספק דיחלוקו ולא דמי לאינו יודע אם פרעתיך דהספק הוא רק מבע"ד, וא"כ ה"ה כיון שהודאתו הוא כעדים ויש נגדו עדים המכחישים והוי נולד הספק לפנינו, וקשה לשיטת רשב"א אמאי אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ומחויב לשלם כל המנה נימא דיחלוקו, ואפשר לישב ולומר דרשב"א כתב כן בחי' לגיטין לרבה ור"י דאזלי לשיטתם, כמ"ש הראשונים זלה"ה דסוברים ביבמות דף ל"א תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן מן התורה בתר חזקה קמייתא שעדים מפקיעין החזקה, ולכן אף שיש חזקת קמייתא שמחויב לשלם מ"מ העדים מגרעין והוי ספק השקול, אבל רבא לשיטתו דסובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה ולא החמירו רק באיסורין ולא בממון, רק דמוקמינן על דין התורה דאזלינן בתר חזקת קמייתא, והכא יש למלוה חזקה המסייע חזקת חיוב שהי' מחויב בודאי כיון שבודאי לוה, אך אי קשי' הא קשי' לשיטת רשב"א ור"ן ונ"י הנ"ל, הא הנ"י כתב במס' ב"מ דף ג' ע"ב במה דאיתא בש"ס מה לפיו שאינו בהכחשה כתב ז"ל, אינו בהכחשה אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו ח חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי ואע"פי שעדים מעידין כדבריו אין משגיחין בו, דודאי הכא בכה"ג עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' יע"ש שכ"כ בשם רשב"א ור"ן ומלשון הש"ס משמע שאינו בהכחשה היינו בכל גווני אף שהעדים אומרים שלא לוה, וכן משמע מלשון רש"י שכתב וז"ל אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישו לומר אינו חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי יע"ש, משמע הן אם אומרים שפרעו או שאומרים לא לוה, כי סתמא איתא שאינו בהכחשה וע"ז דייק הנימוקי יוסף שאין נאמן לומר נזכרתי כעדים, וא"כ קשה כיון דהוא ספק בהלואה אמאי חייב לשלם היכי שאומר נזכרתי דלמא האמת כעדים ואי משום דאין יכול לחזור דהוי מתנה, דא"כ אכתי ק' מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי ובע"כ ס"ל דאי הוי רק מתנה כיון שלא הי' קנין יכול לחזור (ועיין בח"מ בסי' מ' שרשב"א ור"ן חולקים על הרמב"ם) ועיקר הטעם דפיו אלים שמוכח שהודאתו אמת, וא"כ דברי רש"בא ור"ן סותרים את עצמו:

ט"ז אמנם ראיתי בשיטה מקובצת במס' ב"ב שם שכתב תי' הלז בשינוי לשון ולפי דבריו לק"מ שכתב וז"ל הקשה הראב"ד למה נאמן בשבועתו הא איכא שטר וא"ת מפני שעדים מעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואעדים סמכינן א"כ אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה במקצת ויש לו עדים שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע, וא"ת שאני הכא שהעדים מוכחשין שהוא מכחישן ואפי' לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב ע"א כדרך מהוא נאמן לחייב א"ע במה שהוא אומר שלא פרע א"כ חזרה הקושי' למקומה שלא יהי' נאמן אפי' בשבועה שהרי השטר בחזקתו, ותי' הוא ז"ל שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין אבל פרעתי מחצה אינו הכחשה אלא כאדם שאומר ע"כ אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרין יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר אלא יש לומר הכחשה ויש לומר אינו הכחשה הלכך לגבי לקוחות לא חשבינן לי' הכחשה דאמרו אנן אעדים סמכינן אבל לגבי נפשי' הכחשה הוא דכיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת ולא משיב אבידה הוא אלא כמודה במקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו עכ"ל, ופשוט שהכל הוא תי' אחד ומ"ש מתחילה ועד סוף הם דברי ראב"ד שהוא כאדם שאומר ע"כ אני זוכר כו' ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר, ר"ל שודאי כוונתו כן אלא י"ל הכחשה והיינו שאומר שזוכר, וי"ל שאינו הכחשה כאדם שאומר ע"כ אני זוכר, וכן אי' בבעל התרומות בשער שמיני חלק א' סי' ג' שכתב שם וז"ל והאי דינא דנשבע וגובה מחצה אית בה כמה פירכי שהקשו ראשונים זלה"ה שהרי אחר שהן עדים מוכחשין והוא בעצמו הכחישם למה יבטל כח השטר על פיהם ויש להשיב אילו אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל עתה כשאומר פרעתי מחצה אינו הכחשה אלא כאדם האומר עד כאן אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר כי פעם אחרת פרעת לו מחצה האחר. גם יש להקשות מאחר שאין הכחשה הלכך עדותן קיימת ומבטלת השטר על פיהם למה צריך לישבע על המחצה שכפר והלא עדים מעידין כדבריו ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה, וכי מודה במקצת בעלמא אם יביא עדים כדבריו משביעין אותו, יש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה וי"ל שאינו הכחשה לגבי לקוחות לא חשבינן לי' הכחשה דאמרו אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא אבל לגבי' נפשי' הכחשה הוא דכיון דאיכא עדים ארתותי מירתת ולא כמשיב אבידה הוא אלא כמודה במקצת דעלמא הוא הלכך לא סמכינן עלייהו עכ"ל, וא"כ לפ"ז יש לומר גם מ"ש רשב"א ור"ן ונ"י הנ"ל כוונתם לדברי בע"ת וש"מ הנ"ל, ומה שכתבו דהוי הכחשה ולאו הכחשה, דוקא בנידן דידן יש לנו ספק בכוונתו במה שאמר פרעתי מחצה אי כוונתו שזוכר בודאי שפרע רק מחצה והוי הכחשה, או שרצה לומר שמחצה זכור בודאי ומן השאר אינו זוכר ואינו מכחיש לעדים, דאם הי' אומר כן בפירוש שזוכר ממחצה ובאידך לא זוכר, הי' פטור מלשלם ומשבועה כיון שיש לו עדים על הפרעון, ואם בודאי הי' מכחיש לעדים שהי' אומר שזוכר בודאי שלא פרע יותר הי' נאמן יותר מעדים רק הכא כיון שאמר בלשון פרעתי מחצה, ולא אמר ולא יותר יש לנו ספק בכוונתו אי רצה לומר עד כאן אני זוכר ולא הוי הכחשה לעדים כי עדים אומרים אנו זוכרין יותר כי פעם אחרת פרעת, או דהוי הכחשה והיינו שר"ל שיודע בודאי שלא פרע יותר ולא הוי כאדם האומר אני זוכר עד כאן ולכן לגבי לקוחות לא תלינן בהכחשה דאף אם הי' מכחיש להדי' יכולין לומד אנן אעדים סמכינן, ולגבי נפשי' הוי הכחשה מספק ומסלקינן העדים והשטר ונשאר טביעת בעל פה, אבל בעלמא היכי שודאי מכחיש לעדים אזי הוא נאמן יותר ולק"מ קו' הנ"ל ולענ"ד מוכרח לפרש כן בכוונת הר"ן ונ"י ורשב"א, דאל"כ יהי' מחולקים עם בע"ת וראב"ד לשיטת ראב"ד ובע"ת היכי שאומר להדי' פרעתי מחצה ולא יותר דהוי הכחשה נאמן לחובתו וקם השטר בתקפו, דאינו נאמן אפילו בשבועה, ולשיטת הפוסקי' הנ"ל אי נימא כפי' קמייתא שכתבתי למעלה גם בכה"ג הוי ספק הכחשה כי אולי העדים זוכרים יותר וגם נ"מ לשיטת ראב"ד ובע"ת היכי שכיונו הזמן כגון שלוה אומר באותו זמן פרעתי מחצה ועדים אומרים באותו זמן פרעת כולו הוי הכחשה וקם השטר דלא שייך הטעם שפעם אחרת פרעת מחצה כי בזמן אחד כשאומר שפרע מחצה מן הסתם נזכר היטב ולשיטת פוסקי' הנ"ל לפי' שלי הנ"ל אפי' בכה"ג הוי ספק הכחשה וכאשר משמע לכאורה לשון ר"ן ונ"י שכתבו כי אפשר שאינו זוכר והעדים זוכרים יותר משמע קצת שאין הטעם דלמא פרעו בזמן אחרת רק בכל גווני אפילו היכי שברור שיש הכחשה בין הלוה והעדים מ"מ יש לו דין הכחשה ואינו הכחשה דיש לכו ספק מי מהם זוכר יותר אי הבעל דבר אי העדים, וא"כ ק' על בית יוסף בסימן פ"ב והב"ח וסמ"ע וש"ך שהביאו שיטת ר"ן ונ"י ובע"ת אמאי לא כתבו שפליגי אהדדי, אע"כ שכולם הבינו שכל הפוסקי' הנ"ל נתכוונו לדבר אחד ור"ן ונ"י קיצרו קצת במובן, וכוונתם ג"כ לדברי בע"ת כיון שאמר סתם פרעתי מחצה והעדים אומרים סתם בלא זמן אפשר לומר דפרע מחצה בפעם אחרת וא"כ לק"מ קו' הנ"ל, וראיתי בספר כתיבות משפט סי' ע"ט ס"ק א' על מ"ש רמ"א דכל האומר לא לויתי כו' ונאמן על עצמו יותר מק' עדים ומה שאמר לא לוה הרי הוכחש מעדים כתב ואין לומר הא העדים פסולין כיון שאומר שפרע והוא מודה בעצמו שלא פרע, דז"א די"ל כמ"ש הר"ן בפרק הדיינים דיש לומר דהעדים זוכרין יותר ממנו יע"ש, ונראה שהבין דברי הר"ן בפשיטות דאפילו בעלמא היכי שיש הכחשה בין בע"ד שאומר לחובתו ועדים אמרינן שזוכרים יותר ולענ"ד זה אינו דא"כ תיקשה קו' הנ"ל, וכוונת הר"ן מוכרח כמ"ש וגם קו' הגאון נ"י נמי לק"מ כלל, דהיאך אפשר לומר שהעדים פסולין דהא כל עיקר נאמנתו שנאמן על עצמו יותר מעדים כיון שהוא לחובתו ואם יהי' נאמן לגמרי יהי' הענין לזכותו ועל זה האמינה תורה לעדים מטעם פלגינן דיבורא, דעל ידי זה שהעדים נאמנים לחובתו שלוה, נאמן הוא שלא פרע, כי אם לא יהי' העדים נאמנים לא יהי' הוא נאמן ונאמנות שלו בא מכח שעדים נאמנים שלוה ולא שייך באותו עדות דהא דאי' במס' ב"ב דף ל"א לאותו עדות הם מוכחשים היינו בתרי ותרי דשני כיתות נאמנים מן התורה בין לזכות ובין לחובה שייך לומר כיון שהם מכחישים את עצמם ואין אנו יודעים מי אומרים אמת אין נאמנים כלל באותו עדות, משא"כ הכא כך אמרה תורה שלחובתו יהי' נאמן יותר מעדים ופלגינן דיבורא ומה שנצמח זכותו מדיבורו יהי' נאמנים העדים יותר כי אם אתה אומר שלפי דבריו שהם פסולים אין נאמנים העדים כלל, אם כן נאמן הבעל דבר לזכותו והתורה אמרה שעדים נאמנים לחובתו וזהו חוקת התורה דבכה"ג נימא פלגינן דיבורא של הלוה ופ"ד דעדים דקיי"ל כרבא בזה דאמרינן בכל מקום פלגינן דיבורא, וזהו פשוט ותמהני מאד על הגאון המובהק נר"י:

יז אמנם קשה לי לפירוש זה שפרשתי בכוונת נ"י ור"ן ורשב"א, ממ"ש הנמוקי יוסף בפ"ק דב"מ בשם רשב"א ור"ן וז"ל מהא שמעינן דמי שמודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי ואע"ג שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין בו כו', והיינו דאמרינן בפ' יש נוחלין המוציא שט"ח על חבירו כו' והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה מתחילה שלא פרע אלא מחצה אין יכול לחזור בו אע"פ שהעדים מסייעין אותו יע"ש שהשיגו על רמב"ם ועיין ה"המ בפי"ד ממלוה הובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ט, וא"כ סוברים שאין יכול אח"כ לומר נזכרתי וקשה כיון שיש לנו ספק בכוונתו, אמאי א"נ לפרש דבריו הראשונים הא אפילו כשטוען בב"ד טענה ונתחייב על ידי טענתו איתא במס' ב"ב דף ל"א ע"א ובש"ע ח"מ סי' פ' ס' א' שאם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו וה"ה כיון שאמר פרעתי מחצה וי"ל כוונתו שזוכר שלא פרע יותר או שכוונתו שמחצה אני זוכר ומשאר איני זוכר ממילא יוכל לתקן דבריו הראשונים ולומר שכוונתו הי' שאינו זוכר רק מחצה ועכשיו נזכרתי שהאמת כעדים ותו הא קיי"ל בח"מ סימן כ"ט ס"א ובסימן למ"ד ס"ו היכי ששני עדים מכחישין זה את זה יש לתרץ דבריהם כדי שיהי' עדותן מכוונת ומכ"ש היכי ששתי כיתות עדים מכחישין זא"ז כיון שמן הסתם עדים אומרים אמת ראוי' ליישב דבריהם שלא יהי' הכחשה וה"ה הודאתו לחובתו הוי כעדים ויותר ועדים מכחישים אותו ויש לפרש דבריהם שלא יהי' הכחשה ראוי' ליישב דבריהם ואולם כשעומד בהודאתו מי ימחה לו ליתן כיון שאינו חב לאחרינא אבל כשחוזר ואומר נזכרתי ואפשר ליישב דבריו אמאי לא יהי' נאמן, ודוחק לומר דכוונת רש"בא ור"ן במס' ב"מ שם היכי שאמר סתם נזכרתי ואינו מבאר מה הי' כוונתו בדיבורו הראשון שאמר פרעתי מחצה אבל אם אמר אח"כ נזכרתי ומה שאמרתי מתחילה פרעתי מחצה כוונתי הי' שזוכר ממחצה באמת נאמן דכל כי האי הו"ל לפרושי שדרך הפוסק לפרש ולא לסתום ולא משמע כן להמעיין בדבריהם וראיתי בבעל התרומות שער י"א חלק א' הלכה ג' שכתב לשיטת הר"י מיגא"ש מאן דאודי לחברי' בב"ד דאית לי' גבי' מנה ובתר הכי קא טעין ואמר דאישתלא בהאי אודייתא וקאמר דלית לי' גבי' ולא מידי ואע"ג דאית סהדי כדבריו לא מהני, וכתב וז"ל ומסתברא דלא דמי להא דקיי"ל טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא יכחישהו עדים דהאי דרך טענה אמר כדבריו וכאן דרך הודאה וכל המודה בב"ד א"י לחזור עכ"ל היינו כיון שאמר מתחילה בדרך הודאה ודאית שאי אפשר לפרש פי' אחר (ודבריו צ"ע דלמה לי' טעם זה הא מחיוב לפטור אין יכול לחזור ולטעון ודוחק לפרש כן בלשונו ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו) משא"כ הכא כיון שאמר לשון הסובל שני פירושים אמאי אין יכול אח"כ לפרש דבריו הראשונים שוב ראיתי בסמ"ע בסי' פ"ב ס"ק נ"א שכתב בשם בע"ת וז"ל ומיהו לגבי דידי' מחשבינן העדות כמאן דליתא דהודאתו כמאה עדים ומש"ה צריך לשלם המחצה ולישבע שבועה דאורייתא על המחצה השני' כיון דהוא הכחיש העדים בהודאתו ומ"מ לא אמרינן שישלם כל השטר כשישבע המלוה על שטרו כיון דהעדים כמאן דליתנהו דמי לגבי דידי' דאפשר לומר דפרע מחצה וחזר ופרע מחצה בפעם אחרת ושכח הלוה והעדים יודעים אותו עכ"ל והמדקדק היטב בדבריו יראה שהבין הכוונה דלא כפירושנו שאנו מסופקים בכוונת הלוה במה שאמר פרעתי מחצה אי ר"ל שזוכר שלא פרע יותר או שאומר איני זוכר רק ממחצה רק הבין שבוודאי כוונת הלוה הוא שאומר שזוכר שלא פרע יותר ומ"מ הוי ספק הכחש' דאולי הכא נאמנים העדים יותר כי אולי כוונתם שפרע מחצה בפעם אחרת והלוה טועה בדעתו וסובר שלא פרע יותר, ואף דבעלמא היכי שלוה מודה לחובתו נאמן נגד עדים ולא אמרינן שאולי טעה שאני הכא כיון שי"ל שנעשה פרעון בזמן אחרת ולכן שכח ואם כן לק"מ קו' הנ"ל דהא באמת אין לנו רק פירוט אחד בכוונתו לכן אין נאמן לומר נזכרתי אך המעיין היטב בלשון בע"ת ובש"מ לא משמע כן רק כפירושינו וצ"ע:

ודע המעיין בגידולי תרומה מרהיטת לשונו נ' שהבין הפי' בראב"ד שעדים אומרים להדי' שפרעו בפעם אחרת אידך פלגא וז"א דאי אפשר לומר כן דבע"כ גם לראב"ד ההכרח לומר דהוי ספק הכחשה כי הבעל תרומות פי' כן בשיטת ראב"ד כדי לקיים תירוצו דאל"כ היאך יתרץ ראב"ד דבר אשר הוא מופרך מיני' ובי' ואי מעידין כן בפירוש לא הוי הכחשה כלל וצ"ל דג"ת כתב כן בתחילת דברי ראב"ד שעדיין לא נחית למ"ש אח"כ:

יח ותו קשה לי דהנה בביאור בעל התרומות ופוסקי' הנ"ל נראה דמיירי שלא אמרו העדים והלוה הזמן פרעון דקיי"ל בסנהדרין דף ב' ע"ב ודף ל"ב ע"א דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן קיי"ל להלכה כדאית' בטור ש"ע חושן משפט סימן למ"ד ס"א וכתב הש"ך שם ס"ק א' אף אם ירצה הדיין לדרוש ולחקור בשבע חקירות שהזמה תלוי' בהן לא יעשה כן ואף דכתב רמב"ם בפ"ו מטוען הלכה א' וקיי"ל כן להלכה בש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף א' בתובע ונתבע מחויבין לברר דבריהם היינו היאך הי' הענין אם לא לויתי או פרעתי וכיו"ב, אבל אין צריך על זמן פרעון ובשגם כי רבו החולקים וסוברים שמדין הש"ס לא הי' צריך בירור כמ"ש הג"מיי שם ואף אם היה מברר הלוה הזמן מ"מ העדים אין צריכים לומר הזמן שהוא משבע חקירות ואין לדיין לחקור ויש לומר שנידון דשלח ר' אבא מיירי מלא אמרו עדים הזמן (וגם לא אמרו העדים בלשון לא כי' כי לא כי הוי הכחשה כמ"ש הב"ח בסי' למ"ד וכנ"הג) ושפיר כתבו הפוסקי' שיש לומר דלא הוי הכחשה כיון דאמר פרעתי ומחצה והם אומרים פרעתי כולו ואין אומרין זמן אולי כוונתם על זמן אחרת אבל קשה לפמ"ש לעיל בפרט ח' לפרש סוגי' הש"ס בדרך פלפול ואף שדברינו שם נאמרים בדרך פלפול מ"מ הסברא היוצא מתוך דברינו שם אמת כיון שהשטר מכחיש לעדים יש לו דין מרומה וצריך דרישה וחקירה כי הדעת מכרעת לזה וא"כ ק' על הפוסקים הנ"ל במה שתירצו דהוי הכחשה ואינו הכחשה, הא כיון שצריך ד"וח בע"כ יחקרו אותם הב"ד על זמן הפרעון, וכמו כן ידרשו ויחקרו לנתבע כמ"ש בסמ"ע בסי' ט"ו ס"ק י"ג כדי שידעו אימת הי' פרעון שמתוך כך יבררו האמת אם יש הכחשה בין הלוה והעדים, וכיון שבע"כ צריכין לברר זמן היאך אפשר לומר דהוי ספק הכחושה בממ"נ אם כיוונו על זמן אחד הוי ודאי הכחשה כמ"ש בעל התרומות וגידולי תרומות ואם אמרו הלוה והעדי' בזמנים מתחלפים לא הוי הכחשה ואם הוי הכחשה ודאית יהי' השט"ח בתקפו ואם אינם מכחישים כלל לא ישבע הלוה כיון שיש לו עדים המסייעין. ואולם לשיטת הריב"ש בסימן רס"ו וסיעתו שסוברים שאפי' בדין מרומה אם אמר באחד מחקירות בדיני ממונות אינו יודע קם עדותן רק שלכתחילה ראוי' לדרוש כל מה דאפשר י"ל דראב"ד וסיעתו מוקי הסוגי' שב"ד חקרו ואמרו העדים שאינם יודעים אימת הי' פרעון י"ל דהוי ספק הכחשה אבל לשיטת רבינו בצלאל ז"ל הובא בספר כנסת הגדולה סימן למ"ד בהגהות בית יוסף ס"ק ח' שדעת כמה רבוותא הסוברים שבדין מרומה דינו כדיני נפשות ממש והיכי שאומרים אין יודעין עדותן בטילה וכ"כ הש"ך בסימן ל"ג וכיון שזמן פרעון הוא מחקירות אי אפשר לצייר כלל תי' [בעל התרומות וראב"ד, וא"כ לפי מה שכת' דר"ן ונמוקי סוברים כתי' הלז קשה על השפתי כהן דבסימן פ"ב ס"ק ל"ז נראה שמסכים לדינא כתירוצם הא לשיטתו אי אפשר לומר כתי' הלז וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה