שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל א · פרט ו
יבואר נ"מ לדינא בענין קידושין אי נימא דהודאה מהני למפרע גם יבואר איזו כללים המסתעפים מדברינו:
יב נסתפקתי בראובן שתבע משמעון חפץ על פי עדים המסייעין לו, ושמעון הכחישם ופסקו הב"ד כראובן, ושמעון לא רצה לציית דין, וקידש אשה בחפץ, ואח"כ הודה ראובן שהחפץ הוא של שמעון והעדים העידו שקר, והב"ד לא קבלו עדי קידושין כי אם לאחר הודאת ראובן, היכי לדיינא דיינא להאי דינא והא פשיטא לי לשיטת מהר"י בן לב וב"ש, וכן הבאתי סמוכין לדבריהם מקמאי זלה"ה דאינו נאמן בהודאתו למפרע, א"כ בשעה שקידשה שמעון הי' החפץ אצלו בגזילה ולא חל הקידושין דהא לא הי' מייאש, ועיין ש"ע א"הע סי' ך"ח ס"א ובאחרונים שם ואולם לרש"י בקידושין דף ס"ה הנ"ל, וכן הוכחתי בדעת תוס' דנאמן בהודאתו לחובתו למפרע אף נגד עדים יש לומר דמקודשת כי אגלאי מלתא למפרע שהחפץ הי' של שמעון מעיקרא, אך יש לצדד ולומר לשיטת רש"י ותוס' כיון דקידושין תליא בדיבורו של ראובן אינו נאמן בהודאתו דאף דנאמן לענין ממון מ"מ כיון דעכשיו הוא דבר שבערוה אין ע"א נאמן דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, או דלמא דהא דקיי"ל אין דבר וכו' אם עיקר עדותו הוא על דבר שבערוה אבל הכא ול עיקר עדותו הוא על ממון שהוא נגד עצמו דנאמן וממילא נגרר דבר שבערוה י"ל דנאמן, או דלמא כיון שבב"ד דנין בבת אחת על החפץ ועל הקידושין יש לומר דאינו נאמן מצד דבר שבערוה, ותו יש לומר כיון דבבת אחת אנו דנין על דבר שבערוה וממון, ובדבר שבערוה עידי קמאי נאמנים יותר שהחפץ היו של ראובן ואינה מקודשת, ואת"ל כיון דעיקר עדותם היה על ממון אף דנגרר דבר שבערוה נאמן ראובן בהודאתם נגדם דאזלינן בתר עיקר עדותן ולא בתר הנגרר דהנגרר הוא הקידושין, אכתי יש להסתפק לפי מה דאי' במס' קידושין דף ס"ה ע"ב דלא מהני הודאת בע"ד בקידושין או בממון היכי דחב לאחרינא, וה"ה כיון שב"ד דנין בבת אחת על הודאת ראובן ועל הקידושין אינו נאמן ראובן רק על החפץ ששייך לשמעון אבל היא אינה מקודשת דהוי חוב לקרובים כמ"ש רש"י שם ועיין חי' רשב"א שם לכן אינו נאמן בהודאתו על החפץ לענין קדושין ופלגינן כוונתו, או דלמא שאני התם דאנו דנין דק על הקידושין, משא"כ הכא אנו דנין על החפץ ג"כ ועיקר דיבורו רק על החפץ יש לומר כיון דנאמן נגד עצמו כעדים דהא נגד עצמו לא הוי חב לאחרינא, ממילא נגרר הקידושין אף דחב לאחרינא או דלמא כיון שב"ד דנין בבת אחת על החפץ ועל הקידושין נגרר ממון בתר דבר שבערוה:
ואולם לכאורה יש לומר כיון דהא דאינו נאמן לחוב לאחרינא דנגדם הוי רק עד אחד, והא אי' במס' גיטין דף ב"ד ע"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ספר תורה הרי אף דחב לאחרים ונגדם הוי רק ע"א ואיסורא דאית ביה ממונא יש לו דין ממון דלא קם ע"א כמ"ש בכלל עד אחד מ"מ אם החוב נוגע גם לעצמו נאמן וה"ה כיון שמפסיד החפץ נאמן בקידושין לחוב לאחרינא דהא דבר שבערוה ילפינן מממון ולא חיישינן לקנוניא באיסור חמור כזה, אך לפי מ"ש הטורי זהב בי"ד סימן קך"ז ס"ק ד' דלא אמרינן מתוך וכו' נגד חזקת פנוי', וה"ה גם לפי מה דאי' שם אם השכר דבר מועט א"נ יש לחקור בנדון דידן אי החפץ דבר מועט אי נאמן, ותו הא אי' בש"ע סי' ל"ח סעי' ט"ו באם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אם אומר אותו פלוני אין לו בידי, והוא מתוספתא המובא בר"אש ובב"י שם שמא עשו קנוניא ביניהם ע"ש וא"כ חיישינן לקנוניא אפי' באיסור חמור ה"ה יש לחוש שאינו מפסיד הכלי שיחזור לו בינו לבין עצמו וקנוניא ביניהם כדי שיחולו הקידושין:
ולכאורה עלה בדעתי לחלק אם הב"ד קיבלו עדי הקדושין קודם הודאת ראובן, כיון שבשעה שהודה ראובן כבר היינו דנין על קידושין יש לומר דאינו נאמן מצד דבר שבערוה ומצד חב לאחרינא כנ"ל משא"כ בכה"ג שב"ד לא קיבלו עדי קדושין כי אם לאחר הודאת ראובן כיון שאכתי לא נחקרה עדותן בב"ד בשעה שהודה ראובן, א"כ באותו זמן שהודה היינו דנין רק על ממון ועל ממון נאמן כעדים, א"כ הוי כאילו שני כשרים מעידים שחפץ הוא של המקדש דלרש"י ותוס' הודאתו כעדים כשרים ועדים המכחישים כפסולים שווינהו רחמנא לכן אחר כך אף שבאו עדים והעידו על הקידושין ואיכא נפקותא לקדושין כיון שאמירתו היה קודם למעשה מועיל, ויש לזה דמיון ממ"ש רמב"ם בפרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה א' אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה או כלאי כרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א יע"ש ועיין משנה למלך בפרק ג' מהלכות שגגות הלכה ב' ופ"י במס' קידושין דף ס"ג ע"ב א"כ ס"ל דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיון דעד אמר כן קודם למעשה כי באותו זמן לא היינו דנין על המלקות רק על איסור גרידא דע"א נאמן באיסורין מן התורה כשני עדים, לכן אף אם אח"כ בא נפקותא מעדותו לענין מלקות לא הוי בכלל לא יקום עד אחד באיש, דהוי כשני עדים כיון שכבר האמינוהו לענין איסור כשני עדים קם אח"כ אף לענין מלקות אף אם היה מעיד לענין מלקות בשעת מעשה א"נ וה"ה באותו זמן כשלא נחקרה עידי קידושין בב"ד לא היינו דנין רק על ממון שהי' נאמן לחוב לעצמו ונתחזק עדותו כשני עדים כשרים ונאמן אח"כ אף לענין דבר שבערוה הנצמד מעדותו, ואולם אכתי יש לפקפק ולומר כיון דבאמת הי' הקידושין קודם שהודה ועכשיו שב"ד קיבלו עידי קידושין אגלאי מלתא למפרע שקידושין נגמרו קודם הודאתו א"כ בא הודאתו בעת שהי' כבר דבר שבערוה, ול"ד לכלל של רמב"ם הנ"ל בעת שהעיד לא הי' הענין כלל נוגע למלקות כי אכל או בעל אח"כ ובא הנצמד והנגרר למלקות אח"כ:
אמנם נראה לומר אפי' אם הב"ד קיבלו עדי קדושין קודם הודאתו ג"כ יש לצדד ולומר שנאמן בהודאתו דאזלינן בתר העיקר ולא בתר הנגרר, ונראה להביא ראי' לזה מהא דאי' במס' יבמות דף ל"ט ע"ב ואשתמודענהו דאחווא דמיתנא מאבא נינהו כו' פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים, וחד אמר אפי' קרוב או אשה והילכתא גילוי מלתא בעלמא, וכ' הר"יף וז"ל וכיון דקיי"ל דאשתמודענהו להדין פלניא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי לן דהדין גברא פלן והא ניהו איתתא פלניא וכיון דמודעי לי' הכי הרי אתחזק גבי דהאי סהדי מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהו פלנתי' הלכך שרי להו לסהדא למיסמך אפומא ולמיסהד עלה דהאי גברא בין לענין איסור ובין לענין ממון עכ"ל הרי אף דנגרר מסהדותא איסור וממונא שע"י עדותן שזה אחיו הוא מייבם אותה ואם שקר העידו כיון שמוחזק באחין הוי אסור יבמה לשוק דהוא דבר שבערוה כמ"ש מרדכי בפ' מצות חליצה סי' מ"ט וגם היבם זוכה בנכסי אחיו, ואפ"ה כיון דעיקר עדותן אינו על איסור ולא על ממון לא אזלינן בתר הנגרר, וה"ה כיון דעיקר עדותו הוא רק על החפץ שנאמן אף שאח"כ נגרר מזה דבר שבערוה מ"מ קם דאזלינן בתר עיקר עדותו, מיהו בש"ות הריב"ש סי' קפ"ב כ' וז"ל ואני אומר שלפי לשון הרי"ף זלה"ה נראה שאין אשה או קרוב נאמנים לומר זהו אחיו של פלוני כשמעידין בין בממון ובין באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינים המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודענהו כו' כיון שכבר הוחזק על פיהם קודם מעשה יע"ש. וא"כ בעלמא אם אמר קודם למעשה שהחפץ הוא של שמעון אף שעדים מכחישים אותו אם אח"כ נובע קידושין מזה הוי רק גילוי מלתא בעלמא משא"כ בנ"ד שהקידושין היו קודם לכן ואח"כ הודה לא הוי גילוי מלתא בעלמא כיון דהוא בשעת מעשה, הגם שיש לומר כיון שלא נחקרה עדותן הוי קודם למעשה כנ"ל אבל לא מסתבר סברא זו:
ואולם התשב"ץ חולק על ריב"ש וכן בב"י א"הע סי' קנ"ז הביא דברי ריב"ש וכתב שלא נראה כן מדברי הפוסקים אלא אפי' אם לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם יע"ש, ובע"כ כיון שעיקר עדותן אינו על דבר שבממון ודבר שבערוה דהיינו על עיקר ממון ועל עיקר דבר שבערוה רק שמעידין על אנשים ונשים, אף שנגרר ממילא אזלינן בתר עיקר עדותו, וה"ה אף אם קבלו ב"ד עידי קדושין קודם הודאתו א"כ הודה על ממון בשעה שאנו דנין על הקידושין, והוי כשעת מעשה מ"מ אזלינן בתר עיקר עדותו דהוא על ממון דקם הבע"ד נגד עצמו, וממילא נסתר מה שכתבתי לעיל דיש להאמין לעדים שחפץ אינו שלו כיון דאזלינן בתר עיקר עדותן שהעידו ולא בתר דבר הנגרר בטל עדותן מדאורייתא דבממון עדיף הודאתו מעדים, ואכתי יש לחלק דשאני התם כיון שהוחזק לן שיש להנעדר אחין בעולם אף שזה אינו מוחזק באחיו כמ"ש הב"ש בסימן קנ"ז ס"ק ב' בשיטת רוב הפוסקים החולקים על המרדכי, מ"מ הוי רק גילוי מלתא בעלמא שזה אחיו לכן נאמן אף בשעת מעשה משא"כ הכא יש לומר דלא הוי גילוי מלתא כיון דהעדות הוי בשעת מעשה, ואף די"ל דזה הוי ג"כ גילוי מלתא בעלמא שמגלה שה שהחפץ הוא של שמעון וממילא נגרר הקידושין ואינו מעיד על הקידושין בעצמם מ"מ ע"ז לא מצינו ראי' מס"ס כי גילוי מלתא דהכא לא דמי לגלוי מלתא דהתם דכיון שיש לו אחין בעולם א"כ לא הוי עדות גמור רק מלתא בעלמא שמגלו שזהו מוחזקין א"כ יש ראי' על ידי חזקה משא"כ הכא והבן:
ותו הרמב"ם בפ"ד מיבום הלכה ל"א כ' הטעם כיון דהוי דבר העשוי' לגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם לכן נאמן לומר אחווא דמיתנא הוא יע"ש וא"כ ליכא ראי' משם, ועמ"ש בכלל ע"א ג"מ בעלמא שם יבורר על נכון בס"ד כלל זה אם יש לדמות להתם כי בררתי שם כל השיטות הנאמרים שם:
ולכאורה יש להביא ראי' דאינה מקודשת כיון דאנו דנין בבת אחת אזלינן בתר הנגרר ג"כ ולא הוי גילוי מלתא בכה"ג מהא דאי' במס' כתובות דף כ"ח ע"א אילו לאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן לומר זה כתיבת יד של אבא ושל רבי כו' ומפ' בש"ס הטעם כיון דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד הקיום רק מדרבנן נאמן יע"ש וא"כ בכתיבת יד הלוה דבעי קיום מן התורה כמ"ש סמ"ע וש"ך בח"מ סי' ל"ה וסימן מ"ו אין נאמן להעיד, וקשה מ"ש מהא דנאמן לומר אחוו' דמיתנא הוא אפי' קרוב לשיטת תשב"ץ וב"י אפי' אם מעיד כן בשעת מעשה מ"מ כיון דאינו מעיד על ממון ועל דבר שבערוה ממש הוחזק על פיהם, הכא נמי אינו מעיד על ממון שמגיע לבעל השטר ממון רק שמעיד על מילתא בעלמא על הכתיבת יד, וממונא ממילא נפקע ע"י עידי השטר ואפי' לריב"ש קשה דהא כשמעיד קודם למעשה נאמן וא"כ הכא כשמעיד קודם שהגיע זמן פרעון הוי כמעיד קודם למעשה, ומסתימת הש"ס משמע להדי' דבכל גווני אינו נאמן כי אם מדרבנן, אע"כ כמש"ל לחלק דהתם ביבם כיון שמוחזק דיש אחין בעולם הוי רק גילוי מלתא בעלמא שמגלה ומברר מי הם האחין משא"כ בעלמא אף שמעיד על דבר אחר, וממונא או דבר שבערוה ממילא נגרר ע"י זה לא קם, וא"כ ה"ה אף שמעיד על חפץ שנאמן מ"מ כיון דממילא נגרר הקידושין ע"י עדותו אינו נאמן לענין קידושין, מיהו אכתי יש לדחות דהתם לענין כתיבת יד ליכא נ"מ בדין כי אם לענין ממון שאין לב"ד לדון עכשיו על כתיבת יד דק לענין תשלומין שישלם הלוה ע"י שטר זה המקויים, וא"כ אתי' רק לממון משא"כ הכא הב"ד דנין על החפץ שהוא של שמעון שע"ז נאמן דהוי כאנן סהדי שהוא שלו דהודאתו עדיף מעדים שפיר יש לומר דאזלינן בתר עיקר עדותו, וממילא ראוי' הקידושין להיות נגרר שתהי' מקודשת שאין לב"ד לעשות בהוראה אחת תרתי דסתרי שנפסק שהחפץ הוא של שמעון ואינו יכול לקדש את האשה, וכאשר מצינו בכמה מקומות בש"ס שאין לפסוק תרתי דסתרי עיין טהרות פ"ה וכתובות דף ך"ו ע"א ובמס' עירובין דף ע"ו ע"א והגהות מרדכי בשניות במס' ב"מ בריש פרק א', מיהו בכלל זה מצינו בכמה דוכתי בש"ס דעבדינן תרתי דסתרי וצריך ביאור על נכון לברר החילוקים, ולא נוכל כעת לעמוד יסוד על זה כי יש לחלק בכמה חילוקים, וגם בראי' הנ"ל עמ"ש בכלל ע"א בגילוי מלתא שם בארתי על נכון:
אמנם יש להביא ראי' שרבינו הגדול מוהר"ם בר ברוך זלה"ה בע"כ סובר שאזלינן בתר עיקר עדותו כי בתשובת מיימוני דשייכי לספר משפטים סי' ס"א כ' וז"ל וא"ת לעיל דפריך אלימא דחשיד לוה כו' מי יימר דמשתבע מאי פריך הא כיון שהעד מסייע נוטל בלא שבועה ויש לומר בחשוד על השבועה אי הוי אמרינן כשנגדו נוטל בלא שבועה היכי שהעד מסייע א"כ הי' נפיק ממונא כל שעתא אפומא דחד סהדא דבשלמא בנסכא דר' אבא אי הוי בעי הוי טעין לא חטפי והי' נשבע ולא משלם להכי כי טעין דידי חטפי ואיכא חד סהדא אמר דמשלם ע"פי ע"א כיון דעיקרו לא אתי סהדי לחייב ממונא קרינן בי' לכל עון ולכל חטאת אינו קם, וכן מי שנתחייב שבועה ונהפכה על שכנגדו וכשנגדו אית לי' חד סהדא כדבריו נוטל בלא שבועה דהא סהדא לא בא עיקרו על ממון דאי בעי הוי משתבע ולא משלם אבל בחשוד אי שכנגדו נוטל בלא שבועה ע"י עד אחד נמצא דכל שעתא יטול ע"י ע"א נמצא שיהי' עיקרו לממון שהחשוד א"א להשמט כלל מלשלם היכי דאיכא חד סהדא לכשנגדו ואמר רחמנא לכל עון ולכל חטאת אינו קם מעיקרו עכ"ל אלמא אזלינן בתר עיקר ביאתו לב"ד אם עקרו לשבועה אף שדנין בשעת מעשה ונגרר ממילא ממון דהא הב"ד פוסקין כיון שאין יכול לישבע משלם, מ"מ אזלינן בתר עיקר ביאתו לב"ד שהוא על שבועה דקם ונגרר ממילא אח"כ ממון, ה"ה אזלינן בתר עיקר עדותו שהוא על מילי דממונא שקם מדאורייתא ונאמן אף שנגרר בשעת מעשה עניני קדושין מ"מ קם כמו התם אף דהוא בשעת מעשה:
ואין לומר דהתם בנסכא דר' אבא מיירי שמעיקרא אמר העד שחטפה מיני' ואח"כ אמר אין חטפי ודידי חטפי כדאי' במס' שבועות דף ל"ב ובדף מ"ז דבשעה שהעיד העד לא ידענו טענתו ויוכל להיות שיכחשנו ובא לשבועה, משא"כ הכא בשעה שהעיד על החפץ כבד הי' הקידושין, דז"א דוודאי דין דמתוך שאיל"מ הוא בכל גווני אף היכי שמעיקרא אמר הבע"ד טענתו שחטפה ושלו הי' רק מעשה שהי' כך הי' וכן מבואר להדי' בתשובת מיימוני שם לעיל מיני' שכ' וז"ל הכל מודים בע"א דר"א כו' וכגון בשעה שהשביע את העד כבר אמר חטפתי ודידי חטפתי דאי אכתי לא אמר מידי, א"כ הוי לי' גורם לממון דמצי אמר סהדא דמאן לימא לן דהוי מודה דחטף ודידי' חטף שמא יאמר לא חטפתי וישבע להכחישנו, ואע"ג דלישנא דתלמודא משמע שהעד בא תחילה קודם שהודה שחטף ודידי' חטף יכול להיות שמעיקרא נמי טען כך, א"נ בעובדא דר' אבא בא תחילה מיהו הכל מודים בע"א דר' אבא ע"כ כדפרישית שהוא טוען ברישא דידי חטפי והא דקאמר בע"א דר' אבא מיהו לאו לגמרי כד' אבא דאילו התם העד בא תחילה ואילו הכא אמר ברישא חטפה ודידי חטפי יע"ש. הרי להדי' אף שמעיקרא אומר דידי חטפי ואח"כ בא העד פסקינן משלם אף כיון שכבר טען בא לממון, מ"מ אזלינן בתר עיקר עדותו שהוא לשבועה והשבועה גוררת ממון ה"נ אזלינן בתר עיקר עדותו ולא בתר הנגרר, וכן מוכח מחלקת מחוקק וב"ש, דבסימן ל"ח ס"ק כ"ג כ' ח"מח עמ"ש מחבר המקדש את האשה ע"מ שיש לו מנה ביד פלוני שאם ידוע בעדים שיש לו מנה אצלו מקודשת בוודאי, וכ' הח"מח שיש מקום לומר אם אותו פלוני מודה לפנינו שהודאתו הוי כעדים, וכ' לדחות מטעם לא סמכה דעתה והב"ש בס"ק ל"א אף שהשיג ע"ז היינו משום דסובר דלא מהני הודאתו למפרע ולולי זאת מודה שמהני הודאתו אף שנוגע לענין דבר שבערוה, ומדסתמו משמע להדי' אפי' אם הודאתו הי' לאחר מעשה הקדושין, ובע"כ דאזלינן בתר עיקר עדותו ולא בתר הנגרר ומיני' לפוסקים שהודאת בע"ד מהני אפי' נגד עדים למפרע שיש לומר כן דלא אזלינן בתר הנגרר רק בתר עיקר עדותם, ויען כי הענין הלז הוא מבוא גדול בכללי עדות ועיקר דבר זה יבואר אי"ה בכלל עדות שם הארכתי בס"ד לכן אקצר כעת בענין זה שלא לדלג מענין לענין, וצ"ע לדינא ולא כתבתי ח"ו להורות ואף לסניף בעלמא כי אין הכרעת קטן כמוני מכרעת ונאמרה רק לפלפולא בעלמא: