שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל א · פרט א
יבואר מקורו, וחקירה אי אתיא מקרא או מסברא:
א תניא בתוספתא במס' בבא מציעא בפרק א' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והובא במס' גיטין דף ס"ד ע"א וברי"ף ור"אש ומרדכי בב"מ שם, ובש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק נ"ו וכן איתא בב"מ דף ג' ובכמה דוכתי ומוכח בש"ס שבועות דף מ"א ע"ב אפילו אם עדים מכחישים אותו נאמן הוא לחובתו יותר מהם, דקיי"ל כרבא שם כמ"ש הרי"ף והר"אש והרמב"ם בפ"ו מטוען הלכה ג' וטור וש"ע ח"מ סימן ע"ט ס"א ואפילו אביי מודה בעלמא לרבא ושאני התם דלא הוי הודאה ממש כיון שבא לפטור עצמו, ובע"כ צ"ל אף דאיתא בש"ס הודאת בעל דין כמאה עדים, ובעדים אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' במס' יבמות דף פ"ח ע"א וכתיבות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי ורמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ג' (ועיין מה שכתב בש"ות שבות יעקב ח"א סימן קכ"ה ובסמ"ע ח"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ב ובש"ות הנ"ל סימן קמ"ז) מ"מ הוא לאו דוקא ולישנא בעלמא נקטי ואולם הרמ"א בח"מ סימן ע"ט ס"א דקדק וכתב שהודאתו יותר ממאה עדים, וכוונתו דבעלמא אמרינן תרי כמאה וכדי להורות שהודאתו עדיף מעדים תפס לשון יותר ממאה עדים ועיין מה שכתב הסמ"ע שם ובמס' כריתות דף י"ב ע"א ופשוט דמאה ואלף שווין ומה שאמרו תרי כמאה נקטו לשון המשנה מס' מכות דף ה' ע"ב ועיין ש"ות נודע ביהודא מה"ק חלק א"העז סימן ס"ה וא"כ הודאתו עדיף אפילו מהרבה עדים. ויש לחקור ולברר מאיזה טעם מהני הודאתו יותר מעדים ומצאתי בזה שלשה שיטות:
שיטה א רבינו הגדול רש"י ז"ל כתב במס' קידושין דף ס"ה ע"א דהוא מגזרת הכתוב דשם סובר רב כהנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים וא"ל רב אשי מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים אף כאן, וא"ל התם לא קא מחייבא לאחרינא הכא קא מחייבא לאחרינא פי' רש"י בד"ה הודאת דכתיב שמות כ"ב] אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש:
שיטה ב בתשב"ץ ח"א ענין ע"ד כתב וז"ל שגזרת המלך הוא להיות דבר שבממון בשני עדים או בהודאת פיהם שהוא כמאה עדים מגו דאי בעי יהיב, או מפני טעם אחר, או מגזירת המלך ג"כ דילפינן מכי הוא זה וכדפי' רש"י בפ' האומר יע"ש, וא"כ לטעם הראשון אתיא מכח סברא מטעם מגו דאי בעי יהיב:
שיטה ג למדנו מתוך דברי ש"ות מהר"י בן לב סוף כלל ג' במה שהאריך ליתן טעם בהא דקיי"ל דנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן במס' קידושין סוף פ"ב דקשה לי' אמאי לא נפסל מדאורייתא מטעם דהוי נוגע בעדות דלמא ישקר בעדותו להרויח ממון וכתב ע"ז ב' דרכים, דרך ראשון מה שנוגע פסול מן התורה לא הוי מטעם דלמא מצד הנאה ישקר, רק כמו שקרובים פסולים להעיד דהטעם משום גז"הכ בין לזכות ובין לחובה כ"כ נוגע פסול מדאורייתא מגז"הכ דפסול הקרובים, שאדם קרוב אצל עצמו ומש"ה אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שבממון הוא דנאמן כמ"ש הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי נראה כיון דקרוב פסול אפי' לעדות חיוב ראוי' לומר מה"ט להוי אדם קרוב אצל עצמו לחיוב עצמו אלא יראה לפ"ז דמה שהוא חייב הוא מטעם מתנה ולפ"ז בנוטל שכר להעיד אפילו נוטל שכר הרבה כשר מדאורייתא דלא הוי נוגע דכיון דאין לו הנאה וזכות בגוף העדות ממש אלא הזכות הוא לבע"ד. ודרך שני שאין נוטל רק שכר טרחו אבל כשנוטל יותר פסול מדאורייתא יע"ש שהאריך משמע מרהיטת לשונו לדרך ראשון הא דנאמן בהודאתו לחובתו דהוי כנתן לו מתנה, ואף שאמר בלשון הודאה שלוה מפרשינן כוונתו כאילו אמר לשון מתנה ואינו מטעם מגו דאי בעי יהיב כמ"ש התשב"ץ. וראיתי בנימוקי יוסף במס' בבא מציעא דף ג' ע"א בהא דאמר הש"ס מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה כתב וז"ל אינו בהכחשה אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו חייב לו כלום, אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר ואמר נזכרתי ואע"פי שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין דודאי הכא בהאי גווני עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' יע"ש שכת' כן בשם הרשב"א ור"ן א"כ נרא' שס"ל היכי שהודה נגד עדים המכחישים אותו אינו נאמן על גוף מעשה הלואה שלוה רק שאנו אומרים שמתנה הוא דקא יהיב לי' ודייקו לומר דקא יהיב מתנה ולא כתבו מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה כתשב"ץ, אפשר לומר דתשב"ץ מיירי כשהודה ואין עדים מכחישים אותו והם מיירי שמכחישים אותו והוי מגו במקום עדים ולכן כתבו זלה"ה שאנן מפרשינן הודאתו אף שאמר בלשון הודאה שלוה כאלו אמר לשון מתנה ויש דמיון לזה ממ"ש הר"אש במס' קידושין בפרק א' דף י"ג סימן כ"א אם היה משאיל טבעת לחבירו לקדש לו אמה מקודשת. דאנן סהדי כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש לו אשה גמר בלבו ליתן לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה יע"ש שהביא הרבה ראיות לזה אף שאמר בלשון גרוע כוונתו באופן המועיל ועל כלל זה סמך הטורי זהב בא"ח סימן י"ד ס"ק ה' וסימן שס"ט ס"ק י"ב וסימן תל"ד ס"ק ו' הרי דחזינן אדם שרוצה לעשות דבר אף שאמר בלשון שאינו מועיל אמדינן דעתו אילו הי' יודע שלשון זה אינו מועיל להוציא מחשבתו היה אומר בלשון המועיל וה"נ כן כיון שהודה בפני ב"ד או בפני עדים שחייב לחבירו ממון א"כ חזינן שרוצה לחייב את עצמו וליתן לחבירו אף שעדים מכחישים ואומרים שלא לוה אנן סהדי אילו היו יודע שלא יועיל לשון הודאה נגד העדים הי' אומר בפירוש בתורת חיוב על מכאן ולהבא דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב לשיטת רמב"ם וסייעתו המובא בח"מ סימן מ' כשאומר אתם עדי או היה אומר בלשון מתנה לכן דיינינין עכשיו אף שאמר לשון שאינו מועיל כאילו אמר לשון המועיל וזהו שכתב הנ"י שהוא באמת מתנה וכפי הנראה בחדא שיטה קיימא עם מהר"י ב"ל בתשובה הנ"ל וזה פשוט אפילו לשיטת הפוסקים הנ"ל אף דלא אתיא מקרא רק מכח סברא הוא ג"כ דאוריית' כדמוכח בש"ס כתובות דף כ"ב ע"א שמקשה תלמודא ל"ל קרא סברא הוא וכן במס' ב"ב דף קכ"ז ע"ב מקשה הש"ס כיו"ב לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתבא פי שנים לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב לי' וכיו"ב מקשה הש"ס בב"ק דף מ"ו ע"ב בהא דאמר רשב"נ בשם ר' יהונתן מניין להמע"ה שנאמר מי וכו' ל"ל קרא סברא הוא כו' (ועיין בירושלמי במס' סנהדרין בפרק ז"ב הלכה ח' סובר רחב"ג כר"ש ב"נ ולא חש לקושי' הנ"ל ועיין עוד גיטין דף מ"ח ע"ב ברש"י ד"ה המוציא ובחידושי פי' שם ועיין עוד מס' ברכות דף ל"ה ע"א בגמ' שם אלא סברא הוא ובחידושי פ"י ובצל"ח שם ובתוספת מס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה ואבע"א ובס' באר שבע במס' הוריות דף ו' ע"ב ד"ה מאי טעמא) ע"כ מוכח מלתא דאתיא מסברא הוי כמפורש בקרא וא"כ ה"ה כיון דסברא מחייב שיהי' נאמן כיון שבידו לחייב את עצמו בע"כ נאמן מן התורה ובשגם כי מגו בכל מקום הוא מ"הת אפי' מגו דאי בעי טעין כדמוכח מש"ס וכמ"שכ הרש המגיד בפרק ט"ו ממלוה ולוה הלכה א' ד"ה אע"פי ובס' כנ"הג בח"מ סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק רי"ד ומכ"ש מגו דאי בעי עביד דעדיף ממגו דאי בעי טעין כמ"ש הר"ן במס' קידושין דף ס"ג ע"א וכ"כ לטעם הנ"י ומהר"י בן לב מן התורה מהני הודאתו:
ב ודע דאיכא נפקותא לדינא לשיטת רש"י דאתי' מקרא או דנימא כשיטת תשב"ץ ומהר"י בן לב דאתי' מסברא והוא אם נאמן בהודאתו לחייב את עצמו אף למפרע כי י"ל דפלגינן דבורו ואינו נאמן למפרע רק על להבא ונ"מ טובא לדינא כאשר יבואר בע"ה ואומר לרש"י דאתי' מקרא דהתורה האמינה לבע"ד לחייב את עצמו כעדים בעלמא ולכן אפי' עדים מכחישין אותו אינם נאמנים כי נגד עצמו לא האמינה תורה לעדים וכפסולים הם וא"כ אם הודה שחייב לחבירו ממון שלוה לו בניסן והודאה הוא באייר ועדים מכחישים אותו שלא לוה ואם היה נאמן מצד מגו דבידו ליתן לא היה נאמן על למפרע שאין עכשיו בידו ליתן מתנה למפרע מ"מ נאמן מצד גזירת הכתוב כי התורה האמינה הבע"ד לחובתו יותר מעדים ונאמן אף על למפרע שלוה בניסן, והני סהדא שקרא נינהו א"כ נאמן על גוף המעשה ואולם לטעם שכתב תשב"ץ ומהר"י בן לב נראה שעל גוף המעשה אינו נאמן כי יותר מסתבר שהעדים אומרים אמת רק שמ"מ נאמן לחובתו שמתחיל החיוב מהיום כיון שהוא בידו או כריב"ל וא"כ כשהודה למפרע בע"כ פלגינן דבוריה ומתחיל החיוב מיום שהודה וכעין דאיתא במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס ר' יוחנן אדר"י כי ר' יצחק בר יוסף אמר משמי' בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ורחב"א אמר משמי' דנאמן, ומשני כאן למפרע כאן להבא אבעי' להו אמר למפרע מהו להמוניה להבא פלגינן דבוריה או לא פלגינן דבורי' ר' מארי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן כי דוקא בתרי גופא פלגינן ולא בחד גופא ונתבאר ברשב"ם שם הטעם כיון דעיקר נאמנתו משום דבידו לגרשה ועל למפרע אינו בידו וא"כ על ענין הנוגע למפרע אינו נאמן ועל הנוגע להבא פליגי אי פלגינן דבורי' (ועימ"ש הרא"ה בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אלא בסופו) וה"ה אם הודה למפרע תלי' במחלוקת הנ"ל דהכא הוא ג"כ בחד גופא וכיון שלשיטתם מה שמחויב ליתן משום דהוי כאילו נתן מתנה לכן מתחיל החיוב רק מהיום כי אין בידו על למפרע ואם הודה למפרע למ"ד לא פ"ד לא מהני הודאתו וא"כ מזה ראי' לפי' רש"י דאל"כ אמאי לא אשתמיט בש"ס לומר למ"ד לא פלגינן דבוריה אינו נאמן כשהודה למפרע רק כשהודה סתם כעין דאי' בגרשתי את אשתי למ"ד ל"פ דבורי' א"נ כ"א כשאומר עכשיו גרשתי או אמר סתם גרשתי כמ"ש רשב"ם בד"ה או ה"נ אינו נאמן כ"א כשהודה עכשיו לויתי או שלא אמר כלל הזמן אבל בלא"ה יכול לחזור, הגם דב"ש בא"העז סימן קנ"ב ס"ק א' כ' בשם הרמב"ם דהלכה כמ"ד פ"ד מ"מ הו"ל לש"ס לבאר גם לאידך מ"ד ומסתימת לשון התוספתא הנ"ל מוכח בכל גווני הוי הודאתו כעדים אפילו כשהודה למפרע דאל"כ הו"ל לחלק כדרכם לחלק ולבאר ותקשה מזה למ"ד דלא פ"ד לכן מוכרח כפירוש רש"י:
ואולם בכוונת רש"י נלע"ד בפשיטות מדכתיב כי הוא זה וחייבה התורה מודה במקצת הטענה לישבע מוכח דהודאתו מועיל כעדים בכל מקום אף על למפרע דנאמן על גוף מעשה הלואה דאי נימא מחמת שחל החיוב מהיום למה חייב שבועה דאורייתא הא מקצת שהודה מתנה נתן לו, הגע בעצמך אם אמר הלוה אין לך בידי כלום רק חמשים זהובי' אתן לך במתנה הכי ס"ד שיהא חייב שבועה דאורייתא ופשוט דלא עדיפא טענה שנאמן מכח מגו כמו מגו בעצמו וכמ"ש בש"ך בכללי מגו בסימן פ"ב ס"ק י' שלעולם תפסינין היכי דנאמן מכח מגו כאילו היה טוען טענת מגו וכיון שמה שנאמן לחייב א"ע הוא מכח מגו דאי בעי יהיב מתנ' או כמ"ש מהר"י בן לב שיש לומר דהוי כנותן לו מתנה והא במתנה פטור מש"דא אע"כ דנאמן על גוף מעשה הלואה שלוה וממילא הוי מודה במקצת הלואה וראיתי בחידושי פני יהושע שם שכתב על לשון רש"י הנ"ל הא דאצטריך קרא לענין הודאת ב"ד היינו שאין יכול לחזור בו ולענין משטה הייתי או משחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מלתא דפשיטא הוא יע"ש, ולענ"ד יש לומר דבלא"ה יש לדקדק למה כ' רש"י לימוד זה במס' קידושין, בקושי' רב אשי שמביא רק אגב גררא דין הודאת ב"ד ולא פירש כן בשאר דוכתי בש"ס היכי דנזכר הודאת בע"ד והוא בב"מ דף ג' ובגיטין דף ס"ד ועוד מאי נ"מ אי אתי' מקרא או מסברא סוף סוף הקשה רב אשי שפיר ונראה דבאמת הלימוד הוא גם בעומד בהודאתו וכוונת רש"י להביא ראיה דע"כ הודאתו מהני אף על למפרע דתפסינן שגוף הלואה אמת והוי כאילו היו עדים שהלוה וה"ה כשהוד' שקידש הוי כאלו היו בפנינו עדים שקידש דלולי הלימוד הייתי אומר לכן הוא נאמן וחייב לשלם מטעם כיון דעומד בהודאתו הוי כאילו התחייב את עצמו מהיום ותפסינן כאילו הי' מתנה, ובשגם כי נראה מלשון מהר"י בן לב שאינו מטעם מגו רק כיון שעומד בהודאתו הוי ממילא מתנה וכן נראה בנ"י דודאי גם המקשן ידע דאי אפשר להודה לחוב לאחרינא דנגד אחרים הוא רק עד אחד ומקרא מלא דבר הכתוב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ודרשינן שלא קם רק לשבועה, ואולם רב אשי לא הבין שהכא יהי' בגדר חב לאחרינא מה שקרובותי' נאסרין כיון שלא הי' להם זכות בדבר, והיא בעלת בחירה (ועיין מה שכתוב בזה בחידושי הרשב"א שם ובתשובת נ"ב מ"ק חלק א"העז סימן ס"ד, ועיין עוד בלחם משנה פ' א' מהלכות גרושין הלכה י"ג מש"ש) וחידש לו רב כהנא דהכא חב לאחרינא ואגב גררא קאמר התם לא חב, וא"כ סד"א הא דנאמן ומחויב לשלם אף שאנו אומרים שמעשה הלואה שקר שלא לוה מ"מ כיון שאינו חב לאחרינא מי יוכל למחות מליתן את כל אשר לו והוי מתנה, או דהוי מתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, כיון שעדיין עומד בהודאתו, וממילא ל"ק מקידושין כיון דאנו אומרים שאינו נאמן על גוף המעשה לא חלין הקדושין ולכן פי' רש"י שמוכח מקרא כיון שמחויב לישבע והוי מודה במקצת הטענה בע"כ מוכח שנאמן על גוף הלואה למפרע דאל"כ אמאי ישבע הא הוי כופר הכל ומקצת שהודה מתנה הוא ואם כן ה"ה הכא נאמן על גוף מעשה הקידושין כאילו הי' עדים ושפיר מקשה רב אשי לר"כ ולכן מוכרח רש"י לפרש כן שם כי קושית רב אשי סובב רק על פירושו דאתי' מקרא ותירוץ שתירץ לו רב כהנא יובן היטב לפירושינו להמעיין היטב בחידושי הרשב"א שם דוק ותשכח כדברינו:
ולפ"ז יש לתמוה על הב"ש דאי' במס' קידושין דף ס' בר"אש שהביא תוספתא במקדש את אשה על מנת שיש לו מעות ביד פלוני אע"פ שהפלוני אמר אין לו בידי מקודשת שמא קנוניא עשו והובא בטור וש"ע א"העז סי' ל"ח סעי' ט"ו להלכה אם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בוודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אמר אותו פלוני אין לו בידי, וכתב הב"ש בס"ק ל"א דאם אמר על מנת שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אע"פ דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ אין ידוע אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו יעיי"ש, ודבריו תמוהין שלא הביא דברי רש"י הנ"ל, דמוכח דמהני הודאתו אף על למפרע, ויותר מסתבר כשיטת חלקת מחוקק בסעי' קטן כ"ב שכתב יש להסתפק דבעינן עדים דאין האשה סומכת על הודאתו שיש לחוט לקנוניא או די"ל דהודאתו הוי כעדים וסמכה דעתה יעיי"ש ולאחר עיון ראיתי בס' הפלאה בחידושיו לקידושין בקנ"א סימן ל"א שהשיג כן על הב"ש מלשון רש"י הנ"ל אך גם עליו תמיהני במה שמדחה דברי הב"ש לגמרי כי כבר נתבאר לעיל דעת הפוסקים דס"ל כוותי':
ג ולכאורה יש לומר אפי' לשיטה הנ"ל דאתי' מסברא ולא מקרא דכי הוא זה מ"מ נאמן גם על למפרע אף כשה עדים מכחישים אותו דנאמן במגו דאי בעי יהיב או דהוי אמר בלשון חיוב על להבא להרמב"ם וסיעתו, ואף דקיי"ל במס' ב"מ דף פ"א ע"ב דלא אמרינן מגו במקום עדים מ"מ י"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דרבה ורב חסדא ס"ל דאמרינן מגו במקום עדים אפי' מגו דאי בעי טעין עכ"פ לדידן ניהו דלא אמרינן מגו דאי בעי טעין, מ"מ נאמן במגו דבידו לעשות, וכמו שמחלק הר"ן במס' קידושין דף ס"ג עמוד א' לענין מגו במקום חזקה גבי זה בני דמגו דבידו לעשות עדיף טפי ממגו דאי בעי טעין יע"ש, ובע"כ אין כוונתו כפשוטו דאדרבא דבוריה קיל לי' ממעשה וכמ"ש התוספת בעירוכין דף כ"ג ע"א רק ר"ל כל דבר התלוי' בדעת אחרים לא אלים כ"כ כמו דבר התלוי' בדעתו לבד כמו שהדעת מכרעת לזה ולכן בכל טענת המגו כיון שאין בידו לזכות בדין כ"א ע"פ ב"ד הפוסקי' ומוצאים את הדין לאורה אינו אלים כל כך כי אינו יודע איזה טענה יכשר בעיני הב"ד כי לאו כל עלמא דינא גמירא, מש"כ היכא שבידו לעשות דבר אשר אין כח ביד שום אדם למחות בו, בוודאי אלים כח המגו הלז, וא"כ הכא דיש לו מגו דאי בעי יהיב או להתחייב י"ל דנאמן לומר שהלוה לו אף נגד עדים דמגו דאי בעי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין ואף אמנם שהמגו הוא רק על להבא מ"מ נראה דנאמן גם על למפרע, ולא דמי כלל לבעל שאמר גרשתי את אמתי למפרע שאפי' למ"ד שנאמן אינו נאמן רק על להבא ולא על למפרע כיון שיש נ"מ בזה לבעל שיהי' נאמן למפרע לענין זנות, משא"כ היכא דלא ניחא לי' בזה שיחול הענין למפרע אף דמגו ליתא על למפרע מ"מ לא הוי מגו לחצי טענה, ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הגדול הרמב"ן זלה"ה במס' ב"ב ד' קל"ד ע"א בהא דאיתא שם האומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשו הראשונים זלה"ה האיך מהמנינן לי' לגירושין הא אי מגרשה אסורה לכהן ועכשיו מתירה לכהן ועוד אף לישראל לא היה לן למשרי דמגו לחצי טענה לא אמרינן, ותי' שם הרמב"ן וז"ל ואיכא למימר דהתם היינו טענה דלא אמרינן מגו לחצי טענה כיון דאיהו לטענה זו איכוין לא אמרינין מגו לחצי וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דלא איכפת לבעל אם לא תנשא לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ מאמינן אותו שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה כיון שאינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן יע"ש, וה"ה כיון שכל רצונו ליתן לחבירו מה איכפת לי' אם החוב מתחיל מהיום או למפרע דהא במקום שחב לאחרים אינו נאמן לכן כשאומר בלשון הודאה נאמן על למפרע במגו שהי' מחייב על להבא כנ"ל דלא איכפת לי' וכיון שאתה מאמינו נאמן לגמרי שכדבריו כן הוא, ואפילו לחולקים על הרמב"ן י"ל דשאני התם כיון דבעל אוהב לאשתו כגופו חפץ בתקנתה בכל ענינים אבל הכא לא איכפת לי' ומה"ט נאמן גם על למפרע ונ"מ לענין קדושין כמשכ"ל להשיג על ב"ש בזה, ונראה לכאורה במקדש אשה ע"מ שיש לו מנה ביד פלוני שכ' הב"ש שלא מהני הודאת פיו כי הודאתו לא מהני למפרע, ולולי דבריו אפשר לומר בדרך משא ומתן בהלכה כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותיו ולא להורות אף לסניף בעלמא שאפילו אם יש עדים המכחישים על ממון, מ"מ נאמן על הממון למפרע במגו ולא הוי מגו לחצי טענה כיון דלא איכפת לי' למודה אם יחולו הקידושין או לא לכן מהני המגו לגמרי, ואולם לכאורה הא תברי בצידי' דהא באומר זה בני אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישין וכן הבעל שאמר גרשתי את אשתי ג"כ אינו נאמן היכי דיש עדים המכחישים אותו מיהו יש לחלק בין היכי דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים דהתם כיון דצריך עכ"פ עדים, ושייך לומר מי יימר דיזדקקו לי' עדים וכדאיתא כיוצא בזה במס' קידושין דף ס"ג ע"ב גבי גר מי יימר דיזדקקו לי' הני תלתא ועיין תוספות במס' סוטה דף כ"ה עמוד ב' מעיין מה שכתב בס' הפלאה בחידושיו לקידושין שם, ובמס' שבת דף מ"ו ע"ב ומשנה למלך בפ' ד' מהלכות בכורות ה"א וחידושי רשב"א מס' יבמות דף פ"ח ע"א וס' שער המלך בפ' י"ג מאיסורי ביאה הלכה י"ג ובפרק ג' מהלכות יבום הלכה ה') משא"כ הכא דבידו לעשות ואין צריך כלל דעת אחרים, י"ל מגו כזו אלים טובא מיהו דין זה הוא דבר חדש:
וראיתי בטור ח"מ סימן רכ"ב לגי' בית יוסף נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי מדעתי ולזה שלא מדעתי אפילו כשיש עדים המכחישים אותו בזמן שמקחו בידו, ובע"כ משום מגו דבידו לעשות דבידו ליתן המקח לזה שאמר וא"כ מוכח כסברא הנ"ל דמגו דבידו לעשות ואין צריך לזה דעת אחרים מהני אפילו נגד עדים, אך מאור עינינו בית יוסף תמה עליו האיך נאמן במגו להכחיש את העדים וגם הפרישה כתב שיש גי' אחרת בטור ובטורי זהב כ' שיש ט"ס וא"כ מוכח מהפוסקים הנ"ל שכולהו ס"ל שאינו נאמן נגד עדים אפי' במגו דבידו לעשות ובע"כ הר"ן לא כתב כלל הנ"ל רק לענין חזקה וכן משמע מסתימת הש"ס ופוסקים דבכל גווני קיימ"ל דלא מהני מגו נגד עדים וא"כ בקידושין היכי שיש עדים כנ"ל אין המודה נאמן מטעם מגו וה"ה בממון גרידא א"א לומר מטעם מגו:
ד שוב ראיתי שיש לשדות נרגא בדברי מהר"י בן לב וב"ש הנ"ל שא"א לומר הטעם דלכן מהני הודאת בע"ד לחייב את עצמו מטעם דהוי מתנה הא במתנה בעי קנין והיכי דבעי קנין לא מהני דבורו להשוות קנין, וגדולה מזו כתב רשב"א בפ"ק דקדושין הובא בש"ך ח"מ סי' קצ"ח ס"ק י' שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונים מן הקנינים אע"פ שפי' המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא יע"ש, ומ"ש הנ"י בשם רשב"א ור"ן לשון מתנה משום דאיירי בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מה איכפת לן אם הוא רק דיבור בעלמא כיון שהוא רוצה ליתן ואינו חב לאחרינא אבל לענין שמחויב ליתן וא"י לחזור מהודאתו בע"כ א"א לומר הטעם משום מתנה רק כוונת מהרי"בן לב י"ל כך דע"י הודאתו אנו רואים שרוצה לחייב א"ע מכאן ולהבא אף בדבר שאינו חייב דמהני לשיטת רמב"ם כשאומר חתם עדי והודאת בעל דין בממון בלא"ה איירי כשאומר אתם עדי דאל"כ יכול לטעון השטאה או השבעה כדאי' סימן פ"א ולכן אמרינן שכוונתו לזה החיוב וכן מוכרח לומר כוונת הב"ש לעיל במ"ש שהוא מטעם חיוב מכאן ולהבא והיינו שמתחייב את עצמו מכאן ולהבא מיהו לפ"ז לשיטת רמב"ן ורשב"א ופוס' החולקים על רמב"ם שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדים בלא קנין ובלא שטר הובא בש"ך ח"מ סימן מ' ס"ק ד' א"א לומר הטעם כמ"ש מהר"י בן לב וב"ש ובע"כ מוכח כרש"י ומ"ש בכ"י בשם הרשב"א והר"ן הטעם משום מתנה ר"ל כיון שעומד בהודאתו ונותן ואינו חב לאחרים מה איכפת לן בכך ממילא הוי מתנה, ותו ק' דהא בהודאה בפני ב"ד אין צ"ל אתם עדי וכדאי' בסי' פ"א סעי' ו' ובש"ך ס"ק נ"ו ואמאי אינו יכול לחזור הא לא היה קנין כיון שהוא מטעם החיוב, מיהו לזה י"ל כיון שהוא בב"ד הוי כמו אתם עדי אבל ראי' הנ"ל נכונה שבע"כ להפוסקי' החולקים על הרמב"ם א"א לומר כמהר"י בן לב וב"ש:
ה העולה מדברינו מ"ש הב"ש אפילו אם אין עדים מכחישין אותו א"נ בהודאתו למפרע, הוא נגד דברי רש"י וכן משמעות הש"ס בכ"ד אך מה שיש לה להסתפק היכי דעדי' מכחישין אותו אם נאמן בהודאתו למפרע ועל גוף המעשה כי אולי רש"י מודה לזה ונ"מ רבתא לדינא במקדש את אשה ע"מ שחפץ שביד פלוני הוא שלו, ועדים אומרים שאינו שלו וא"כ אף אי נימא במ"ש החלקת מחוקק שיש לומר שסמכה דעתה על הודאתו מ"מ יש להסתפק אי הודאתו מועיל למפרע אף נגד עדים די"ל הא דכת' רש"י דמהני הודאתו היינו כשאין עדים מכחישין אותו דבהכי איירי קרא דכי הוא זה אבל אם עדי' מכחישין אותו לא חל החיוב רק מכאן ולהבא וא"כ אפשר לומר שאינה מקודשת והוא ספק רבתא לדינא:
ולכאורה יש להביא ראיי' דבע"כ אפילו נגד עדים נאמן למפרע ועל גוף המעשה מהא דאי' במס' ב"ב דף קכ"ח ע"ב שלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין וכ' בתוס' ד"ה נשבע דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבי מלוה ע"פ שהרי עדים מעידים שהשטר פרוע ואע"ג לדבריו עדים פסולים שהרי מכחישם ואמר שחייב מחצה מ"מ השטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה יע"ש, ואי נימא שבגוף הענין נאמנים העדים יותר מהמודה ומה שמחויב לפרוע מחצה משום דהוי כנותן מתנה מהיום ורוצה לחייב א"ע בב"ד כיון שמודה וא"כ הוי כופר הכל ואינו מכחיש לעדים דהא אם אחד תובע לחבירו מנה ונתבע כפר הכל רק שמתחייב א"ע בב"ד ליתן חמשים זהובים בתורת מתנה פטור משבועה דאורייתא כיון דאינו מודה במקצת הלואה וה"ה הכא אלא ע"ב שעל גוף ענין ומעשה האמינו התורה לבע"ד לחובתו יותר ממאה עדים ונאמן אף על למפרע, מיהו ראיי' זו יש לדחות לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ז דכיון דיש גם שטר ואיכא חזקה שטרך בידי מה בעי מהני להכחיש את העדים אבל בע"פ לא הוכחשו עדים כלל ואינו נשבע לכ"ע יע"ש אך דברי הש"ך אינם מוכרחים כלל ותמוהים למעיין היטב, ועיי' מ"ש בס' קצות החושן שם ס"ק י"ט:
ואולם נראה שבדין זה במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דאית' במס' ב"ב דף קמ"ט ע"א איסור גיורא הי' לו תליסר אלפי זוזי בי' רבא ר' מרי ברי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי אמר רבא היכי לקנינהו ר' מרי להני זוזי אי בירושה כו' מתקיף לה ר"א בר"י דר"א אמאי לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודייתא וכתב בתוספת דף מ"ד עמוד ב' ד"ה דלא דאודייתא מועיל אפילו כשיש עדים שמכחישין אותו ועיי' ש"ע ח"מ סי' קי"ג ס"ב וכ' בנ"י בפרק מי שמת בשם חכמי פרובינציא אפילו בבריא מהני קנין אודייתא אם מחייב א"ע בלשון הודאה ובש"ות תשב"ץ ח"א סי' קנ"ג כ' בשם בעל העיטור דאודייתא לא מהני כ"א במתנת שכיב מרע ולא בבריא יע"ש, וא"כ לפוסקים דמהני בבריא אודייתא א"א לומר שהוא מטעם חיוב שמחייב א"ע בדבר שאינו נו חייב ואמר אתם עדי דהא בבריא כעין אודייתא דא סור מהני והתם משמע שהי' רק דבורא בעלמא כדאי' שם ולא הי' מיחד עדים להשוות קנין עי"ז כמ"ש רמב"ם אע"כ דס"ל דמועיל הודאה כשמודה שלא הי' שלו מעולם אף על למפרע אף נגד עדי' אבל לעיטור לא מוכח ועכ"פ מוכח כן בדעת רוב הפוסקים הגם שראיתי בס' קצות החושן סי' מ' שיצא לדון בדבר חדש שקנין אודייתא לא מהני כ"א כשמודה בפני עדים ומיחד עדים ועדים משווי קנין כמו קרקע נקנה בשטר בעדים דעדים משווי קנין, ה"נ במלוה ובמטלטלין כשמודה בפני עדים ומיחדן משווי קנין, וא"כ י"ל שלא מוכח שחל הודאה על למפרע כי י"ל שמתחיל הקנין מכאן ולהבא אבל המעיין בתוס' מוכח דלא כדבריו ובדיבורא בעלמא מהני אודייתא וכן דעת הפני יהושע כמ"ש בס' קצות החושן בעצמו א"כ נראה אי הודאה לחובתו נגד עדים מהני אף למפרע במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' וכן יש להביא ראי' שנחלקו בדין הנ"ל הבעל התרומות עם הרב המגיד דהנה הרמב"ם כ בפ"ו מהלכות טוען הלכה ג' וז"ל מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו והמלוה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרעו הודאת בע"ד כמא' עדים דמי ואין המלוה חייב שהרי הוחזק כפרן וכ' ע"ז הראב"ד שאין צורך לזה הטעם יע"ש והרב המגיד כ' שמ"ש רבינו שאין המלוה חייב וכו' מכאן שהוא סובר כדעת קצת מפרשים שכל מקום שהוחזק כפרן א"צ המלוה לישבע ונ"ל ראי' מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע האיך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא וודאי אינו נשבע יע"ש וראיתי בגידולי תרומה שער ח' חלק א' הלכה ב' בקושי' הראשונים שהקשו בסוגי' דב"ב דף קכ"ח ע"ב למה לח ישבע המלוה ויטול בדין כל שט"ח הקשה ע"ז מדברי ה"המ הלז דהאיך אפשר לן להשביע את המלוה להכחיש העדים שאומרים שפרעו כולו כ' דאחרי הדקדוק נראה דפוסקים הללו לא סברי להאי דה"המ זלה"ה דכיון דהלוה גופא פסלינהו להני סהדי בטענתו הו"ל כמאן דליתנהו לענין שבועה בין להשביע הלוה או למלוה אי הוה שייך בי' שבועה וכן יש להוכיח ממ"שכ רבינו בשער י"א עכ"ד, ולכאורה נראה לפמש"ל בשם רש"י דהתורה האמינה ללוה לחובתו יותר מעדים ואפי' על גוף המעשה ונגדו לא האמינה התורה וכפסולים שווינהו רחמנא יוכל לישבע נגד עדים, וכמו שאם היו לפנינו עדים כשירים ועדים פסולים יכול להשביע להכחיש את הפסולים, אבל לפי מ"ש מהר"י בן ל"ב וב"ש שבגוף הענין נאמנים העדים והא דמחייבינן אותו לפרוע באומר לא לויתי אבאר לקמן בס"ד הואיל דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה שפיר כתב הרב המגיד שאי אפשר למלוה לישבע להכחיש את העדים דהא בוודאי נשבע לשקר, וא"כ נראה שבעל התרומות והרב המגיד נחלקו במחלוקת הנ"ל, מיהו לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ז בסופו לק"מ קו' ג"ת, וי"ל דגם בע"הת סובר כה"המ כמבואר למעיין, אך אין דברי הש"ך שם מוכרחין כלל ועיין בקצ"הח שם מיהו הראי' מאיסור גיורא יש קצת לדחות להמעיין שם היטב בסוגי' ובפוסקים הראשונים כי הוא ענין עמוק וכמו כן הראי' מפוסקי' הנ"ל יש לפקפק על דברי הש"ך, לכן אכתי צריך בדיקה וחקירה בש"ס ופוסקים לברר הדבר היטב בס"ד:
**(הג"ה ועיין תוס' ב"ק דף ק"ד. ע"ב ד"ה אגב כשמע דקנין אודייתא הוא רק קנין דרבנן ובתוס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה וליקנינהו משמע דמועיל מן התור' ועיין בטו"ז יורה דעה סי' קס"ח מה שנחלק עם מו"ז חמיו הב"ח אי קנין אודייתא מועיל להפקיע איסו' ריבית יע"ש:)**
ו ברם בגוף דברי תשב"ץ ומהר"י ב"ל וב"ש יש לתמו' כמו ששמעתי מכבוד א"א מ"ו הגאון מ' אלעזר נרו מהא דאית' במס' שבועות דף מ"א ע"ב בההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא היו דברים מעולם אזיל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי' פרעיה רבא אמר כל האומד לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ופי' רש"י דכיון דלא לוה לפי דבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנים הם על הלואה ואין נאמנים על הפרעון דהודאת בע"ד כמא' עדים דמי יע"ש, וכן פסקו כל הפוסקי' כרבא כדאי' בח"מ סימן ע"ט, וא"כ בשלמא לשיטת רש"י שהודאתו מהני אף למפרע ונאמן על גוף הדבר א"ש אבל לשיטתם שהוא מטעם שמחייב א"ע מכאן ולהבא אבל בגוף הענין נאמני' העדים הא הכא לא התחייב א"ע כלל דהא אינו ורצה לשלם כי אמר לא לויתי, והוא תימא רבתא לשיטתם, וכן הרגשתי בעצמי קודם ששמעתי ולגודל חומר הקו' שלא יהיה הגאונים הנ"ל בהעלם עיין גמרא ערוכה אמרתי לישב, ואומר בסוגי' הלז יש לפרש בב' פנים, או שהעדים אמרו שראו שנתן לו המעות ואף שלא פירש שהי' לשם פרעון מסתמא הי' לשם פרעון ולא לשם מתנה כי מי שחייב לו לחבירו רו מעות שהלוה לו אנן סהדי שמן הסתם רוצה מתחילה לפרוע החוב ולא ליתן מתנה והחוב יהי' במקומו, וסברא זו מצינו בקמאי זלה"ה כמ"ש הר"אש במס' שבועות דף מ"ב ע"א סימן י"ט בסוגי' דסיטראי והובא בב"י חושן משפט סי' נ"ח יע"ש:
או שהעדים אומרים שבפירוש נתן בתורת פרעון, ומלשון הש"ס שאיתא אזיל אייתא סהדי דאוזפי' ופרעי' משמע שהיה בפירש לשם פרעון, וכן משמע מלשון הפוסקים שהדין כרבא אפי' אמרו בפירוש נתן לשם פרעון, ומצאתי בב"ח סי' ע"ט שכתב כן, והנה רבא סובר במס' כתובו' דף פ"ז ע"ב דפרע דייק דמיפרע לא דייק, וכ' בעל התרומות בשער י"א חלק א' סוף ס"ק ג' וז"ל אבל טענו חבירו בב"ד הלויתיך מנה ואמר לו חבירו הן ואח"כ הביא עדים שפרעום ביום פלוני חייב שהרי אין לו עדים על הודאתו שעשה עכשיו שהי' בטעות וכיון דפרעון מידכר דכירי אינשי שמא באותו פרעון משלו נתן לו או קנוניא הי' בינו לבינו יע"ש:
ולפ"ז יש לומר כעין סברתו לא מבעיא היכי שהעדים אינם יודעים אם נתן לשם פרעון רק שנתן סתם בוודאי א"ש כי לולי דבורו שטען להד"ם והי' מייתי רק סהדי שלוה ונתן אח"כ מעות למלוה בפניהם בסתם אף דלא פירש בפניהם לשם פרעון פטור מלשלם רק כיון שהוא אומר לא לויתי וכיון דפרע דייק א"כ מן הסתם זוכר אתה מפרעון ועל כל זה לא טען שפרע מוכח שהודה שאותו פרעון לא הי' לשם פרעון רק לשם מתנה דהא בוודאי יודע מנתינת המעות ונגד זה אין יכולין העדים להכחישו כי אולי הי' בלבו לשם מתנה ולכן נאמן לחובתו, אבל לזכותו א"נ במה שטוען לא לויתי שעל זה נאמנים העדים, ושפיר קאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ר"ל כיון שלא לוה לא פרע כמ"ש רש"י וגם נכלל בזה הלשון שמוכח מטענתו שמודה שלא נתן לשם פרעון דא"כ הי' לו לומר מפרע כיון שפרע דייק ולכן על זה נאמן שלא פרע דאין העדים יכולין להכחישו רק אפי' לפי מה דמשמע פשטא דמילתא, וכן הוא הדין באמת דבכל גווני חייב לשלם אף כשעדים מעידים בפי' שנתן לשם פרעון מ"מ ג"כ לק"מ לפי דברינו הנ"ל כיון דפרע מידק דייק וזוכר עכשיו מנתינת המעות ועל כל זה טוען לא לוה ואינו טוען שפרע מודה עכשיו שאותו פרעון שהי' נותן אז לשם פרעון מחל אחר כך למלוה ונתן למלוה אח"כ במתנה, וא"כ נותן עכשיו לשם מתנה, והוי כאומר שאותו פרעון לא יהי' פרעון, וא"כ אינו מכחיש העדים שהעדים אומרי' אמת שבאותו זמן פירש לשם פרעון רק עכשיו כיון שאינו טוען כן מוכח שמודה עכשיו שאחר כך נתן לו במתנה המעות וזהו בידו ונאמן על זה לחובתו, ומה שאומר לזכותו לא לויתי אינו נאמן, שוב ראיתי בס' אורים ותומים בסי' ע"ט ס"ק ג' שכתב וז"ל ועוד דהא דמחייבין אותו לפרוע וכי נחשדו שעדים משקרי' ח"ו רק ע"כ אמרינן דהודה דלא פרע הוי לי' הך פרעון מחילה ומתנה כמו שכתב בטענו חיטים והודה לו בשעורין דהוי מחילה יע"ש, ועיי"ש בכק"ד:
ודבריו מובנים היטב ע"פ דברינו הנ"ל וא"ש וצדקו דברי אחרונים הנ"ל מסוגי' דשבועות א"ש: