אור ברסלב
שערי עזרה יורה דעה › סימן כו

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

יורה דעה · סימן כו

סימן כה

לענין מי שמת בעיר אחת וקרוביו שבעיר אחרת רוצים לשלוח להביאו לקוברו אצלם מאימתי יתחילו אבילותם. הנה בטור יורה דעה סי' שע"ה ס"ב כתב ומאימתי יתחילו האבילות וכו' וכ' הב"ח ז"ל דבפ' א"מ דכ"ד פליגי תנאי והלכה כר' יאושע דמשיסתם הגולל ופלוגתא דרש"י ור"ת כתוב בתוס' רפ"ק דכתובות וכו' והרמב"ן ז"ל פי' דלרש"י דוקא בסתימה גמורה שסתמו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד דמעתה נעשה כמונח בקבר ומונה משעת סתימה אעפ"י שלא נקבר בכוך או בקבר, אבל אם סתמו הארון בדף ולא קבעוהו במסמרים וכו' אינו מונה אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. ולר"ת והגאונים אפי' נתנוהו בארון וסתמו הכסוי במסמרים אין מונין אלא עד שינתן בכוך או בקבר. ולפי"ז צ"ל דעובדא דר' קלונימוס ז"ל במצור דשמוהו בארון ומנו לו ז' ול' אעפ"י שהיה דעתם לפנותו לאחר המצור היו תופסין פירש"י עיקר וסתמוהו במס' והניחוהו בבית המקוה ומנו לו מיד. ותמה שם על מרן בש"ע דבסעיף א' כתב מאימתי וכו' דהיינו כר"ת והגאונים כמ"ש בב"י דהכי נקטי'. ובסע"ד כתב הך עובדא דרב"ק וכו' דהיינו כרש"י. וישב דודאי פירש"י עיקר וכו' ומשמע דבכל ענין שתהיה אותה הסתימה בבית הוי סתימת הגולל אלא שהרמב"ן כתב לפירש"י דוקא כשסתמוהו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד וכן עיקר. ומ"ש הב"י אפי' ר"ת והגאונים דהכי נקטי' וכ"כ בש"ע אינו אלא לומר דהכי נקטי' לכתחי' שכך נהגו העולם כדי שלא יבואו לידי טעות נהגו העולם שלא למנות ז' ול' עד שסתמוהו בקבר בעפר. ובעובדא דרב"ק דלא היה אפשר לסותמו בקבר בעפר והיו חוששין שמא ימשך המצור זמן מרובה לכך מנו ז' ול' לאחר שסתמו כיסוי הארון במסמרים וכו' זת"ד עש"ב:

והרב בית הלל סק"ף הק' דברי הש"ע מסי' שמ"א ס"ד דכתב מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל עליהם אנינות וגם אבילות כיון שלא נתייאשו מלקוברו. דמשמע דוקא שלא נתייאשו הא נתייאשו מונים מיד ז' ול'. ובכאן כתב אעפ"י שדעתם לקוברו בביה"ק דמשמע אף שלא נתייאשו אפי"ה חל עליהם אבילות מיד ותי' במ"ש כאן וסתימת הארון הוי כקבורה וא"כ שפיר חל עליהם מיד משום סתימת הגולל אבל בסי' שמ"א איירי דליכא סתימת הגולל ולכן דוקא נתייאשו אבל לא נתייאשו לא חל עליהם מיד ע"כ. ואחהמ"ר מדברי הרא"ש והמרדכי שהביאו בשם ר"י והוב"ד בב"י סי' שמ"א נר' דתירוץ זה אינו דשם כתב וז"ל הורה ר"י על יאודי אחד שתפסו המושל ומת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבור דאין אנינות חלה וכו' ומ"מ לא נדמהו לנתייאשו לקוברו שיחול עליהם אבילות מעתה כמו בהרוגי ביתר דהתם נתייאשו מלקבור בכח המלכות. וכן בדביתהו דר"א בר"ש כיון שלא היה עומד לקבור חלה אבילות דסתימת הארון הוי כמו סתימת גולל. אבל בנד"ז לא נתייאשו לגמרי לקוברו והיו מקוים בישועת ה' שיערה ממרום רוח המושל לתתו לקוברו בדמים מועטים הילכך אבילות לא חיילא על, הקרובים. ואוננים לא הוו כיון דאין יכולין להתעסק וכו'. וכ"ע שם שגם הרמב"ן בת"ה כתב הוראה זו דר"י והחילוק שחילק בין אותו מעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר כדברי הרא"ש והמרדכי אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב וכו' ע"ש. הרי מזה נר' דהא דסתימת הארון הוי כמו סתימת גולל ה"ד במקום דנתייאשו לקוברו ולא עומד לקבור. אבל היכא דלא נתייאשו לקוברו סתימת הארון לא הוי כמו סתימת גולל. ודברי הטור בסי' שמ"א ובסי' שע"ה בשם ר"י הם בסגנון אחד. ומרן ז"ל בב"י בסי' שע"ה ציין על סי' שמ"א דנר' מזה שהם בסגנון אחד וכתב ע"ז דלענין הלכה נקטי' כדברי התוס' והרמב"ן דבתנאי נינהו. גם הב"ח בסי' שמ"א ציין על סי' שע"ה ובסי' שע"ה בס"ח כתב שאלה לרבי' האי וכו' כאן כתב מחלוקת הגאונים עם ר"י ובסי' שמ"א ס"ה כתב דברי ר"י להלכה פסוקה והכי נקטי' ע"כ:

ולישוב דברי מרן ז"ל לע"ד דבדברי הש"ך ז"ל בסי' שע"ה סק"ה מתיישבים שפיר שכתב דבמצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתייאשו מלקוברו דאע"ג דרוצים אח"כ לקוברו בביה"ק מ"מ השתא במצור הו"ל קבורה מעלייתא לדידהו שהרי אם נלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר ע"כ. דשנא ושנא המצור ממי שמת בתפיסה דמי שמת בתפיסה מסתמא הם אינן מתייאשים מלוקברו ולכן לא חל עליהם אבילות ואפי' איכא סתימת הארון לא הוי כקבורה. אבל מ שמת במצור אע"ג דרוצים אח"כ לקוברו בביה"ק מ"מ כיון שאם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר הו"ל כאילו נתייאשו מלקוברו וסתימת הארון הוי כקבורה. וכ"כ בס' חכמ"א כלל קמ"ח אות ז'. והמעיין בעיקר דברי הרא"ש והמרדכי בעובדא דרב"ק שהיתה העיר במצור יראה דנתנו טעם למאי דמנו זו"ל מיד אע"ג שהיה דעתם לפנותו לאחר המצור מ"מ כיון שלא פינוהו בתוך ז' מנו מסתימת גולל הראשון. אבל אם דעתו לפנותו תו"ז מונה מסתימת גולל הב'. וכ' מרן הב"י ז"ל ע"ז דסתימת הארון בההיא עובדא דרב"ק הוא כסתימת גולל וחל עליהם אבילות מיד וכ"כ רי"ו ע"כ. והיינו לומר דבגוונא ההיא דמצור דאין דעתם לפנותו תו"ז חשיבא סתימת הארון כסתימת גולל. משא"כ אם היה דעתם לפנותו תוך ז' לא חשיבא סתימת הארון כסתימת גולל אלא מונים מסתימת גולל הב'. דבהכי אתנח לן שפיר ההיא דסי' שמ"א דין תפיסת המושל דמאחר דדעתם תמיד לפנותו משם מעכשיו בכל שעה ושעה שעולה בידם לכן לא חל אבילות עליהם כ"א עד שיתייאשו לגמרי מלקוברו ותול"מ. ועיין בס' שו"ג סי' שע"ה סקי"א דכתב דהטור לא הביא ד"ז דמצור שכבר נפטר במ"ש אם מתחי' קברוהו ע"ד לפנותו וכו' ורבינו לרווחא דמילתא כתב גם את זה. ועיין ג"כ בדבריו בסי' שמ"א בההיא דתפיסת המושל מ"ש שם יעו"ש:

וה' בית לחם יאודה אשכנזי ז"ל כתב בסי' שע"ה וז"ל וסתימת הארון הוי כקבורה אע"ג דכתבתי לעיל דאין אבילות חל אלא משנקבר היינו בעלמא. אבל במצור מיד שנתנו אותו בבית א' וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כנתייאשו לקוברו. וסיים דבמקומות שהקהלה חייבים בעד הקהל ובע"ח חותמין הביה"ח וא"י לקבור בביה"ק ועושין ארונות שלמים ומעמידין המתים במרתף עד שמסלקים הבע"ח ואח"כ קוברים בביה"ק ולפי הפי' של הש"ך ז"ל דה"ט דהוי כנתייאשו לקוברו דהאי אם תלכד העיר לא יקברו בענין אחר וזה לא שייך בנ"ד דבודאי צריכין הקהל לפצות או לסלק הבע"ח בכמה שבועות. יש לסמוך על הב"ח דכתב הטעם דהלכה כרש"י והיינו סתימת הגולל דף כיסוי של ארון ומביא ראיות ע"ז מהגאונים ומתרץ הש"ע ע"ש וכ"כ הט"ז בשם רש"י עכ"ל. ויש לעמוד ע"ד דהב"ח כתב בשם הרמב"ן דלפירש"י סתימת הארון בבית לא מיירי אלא כשסתמוהו במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד ושכן עיקר וכנז"ל. וא"כ איך כתב דיש לסמוך על הב"ח וכו' ובהכרח שנאמר דבנדונו ג"כ סותמים הם הארון במסמרים ע"מ שלא יפתח עוד ואח"כ קוברים אותו בקבר בארץ עם הארון שמונח בו כמו שהוא וכל כי האי הו"ל לפרש בהדייא שלא יהיה העיקר חסר. וממוצא דבר אנו למדין לנ"ד דרוצים קרוביו להביאו לקוברו אצלם דאין מתחי' להתאבל עד שיקברוהו אצלם וכנז"ל:

א. כתב השכנה"ג חיו"ד סי' שמ"ב הגב"י או ב' מי שנוהג ימי המשתה תחילה נ"ל דנוהג ז"י שלמים ומיום הח' והלאה ינהוג ז"י האבילות. אבל יום הז' של משתה אינו עולה לו בשביל יום ראשון של אבילות דומייא דיוט"ב דעולה לו למנין ז' דש"ה שהוא דרבנן אבל ז' ימי המשתה אם אתה אומר יום אחרון יעלה לו מה יום מיומים ומ"ש יום אחרון מיום ראשון ולכן בעינן זי"ש וסי' לדבר מלא שבוע זאת ע"כ. וה' בית עובד ד' רי"ב אות י"א הבי"ד בקיצור ע"ש. גם השו"ג ז"ל בסי' הנז' אות י"ב הבי"ד בקי' וכתב שכ"כ הרב"ד סי' קע"ו ומדלא הזכיר להכנה"ג ש"מ דאשתמיטתיה ע"כ. וזהו דברי הב"ד ז"ל דדבר פשוט הוא שאין מקצת יום הז' של משתה ככולו אלא צריך זי"ש כיון שמצינו שעשו אותם חכמים כרגל כמ"ש בפ"ק דכתובות ד"ד ומחמת זה דוחה האבילות שצריך לנהוג ימי משתה תחי' ואח"כ ימי אבילות כרגל דנוהג תחי' ימי הרגל ואחר כך ימי אבילות וכיון דהוי כרגל כשם שברגל אין אומרים מקצת היום ככולו כך בז' ימי המשתה א"א מקצת היום ככולו. ואעפ"י שז"י אבילות נמי ילפינן מחג והפכתי חגם לאבל ועפ"ז אמרי' באבל דמקצת היום ככולו ולא אמרי' שיהא דומה לחג. היינו משום דהכל הוא מדר' האבילות והמשתה וקרא אסמכתא בעלמא ובאבל תקנו שמקצת היום ככולו ובמשתה לא תקנו מדאמרו סתם שהוא כרגל. ועוד דבאבל שמצינו שאמרו בפי' מקצת היום ככולו אמרי'. במשתה דלא מצינו שאמרו מקה"כ אין לנו לומר מדעתינו ע"ש. והזכו"ל בד' ק"ע ע"א בה' אבל או"ג הבי"ד בקיצור ע"ש:

ואנכי הדיוט נבער מדעת בתחי' עלה ע"ד לומר דיום הז' של ימי המשתה עולה לכאן ולכאן כמו ביוטא"ח של רגל דעולה לכאן ולכאן מאחר דדברים שבצניעה נוהג בו כן ג"כ ביום הז' של המשתה דדברים שבצניעה נוהג בו שפיר עולה לכול"כ ואמרי' ביה מקצת היום ככולו. וכ"ת דלפי"ז מהראוי היה דכל ז"י המשתה יהיו עולים לו לז"י אבילות מאחר דנוהג בהם דברים שבצניעה כמו ביוטא"ח. דע לך דקושיא זו כבר חקרוה שרים הרא"ה בשם הרמב"ן רבו ז"ל והוב"ד בס' אסיפת זקנים ריש מסכת כתובות ותי' דש"ה דאילו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וה' דברי אמת בד' ד' סי' ב' מחיו"ד הבי"ד ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא לגבי כל הימים של ז"י האבילות אינם עולים להם ז"י המשתה דשייך ה"ט דנמצא שאינו מקיים אבילות כלל. משא"כ לגבי יום הז' של המשתה דלא שייך טע"ז אמרי' ביה דעולה לכול"כ מאחר דנוהג בו דברים שבצניעה והוי ממש דינו כמו הרגל דכמו היכא דמת בימים הראשונים דהגם דנוהג בהם דברים שבצניעה עכ"ז אינם עולים לו לז"י אבילות מטעם דאילו היו עולים לו נמצא דאינו מקיים אבילות כלל. ולגבי יוטהא"ח אמרי' דמאחר דנוהג בו דברים שבצניעה עולה לו לכול"כ. כן ג"כ דומה לזה לגבי מי שנוהג ז"י המשתה אע"ג דנוהג בהם דברים שבצניעה אינם עולים לו לז"י אבילות דאילו היו עולים לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל. מ"מ לגבי יום הז' של ז"י המשתה דלא שייך טע"ז עולה לו לכול"כ. ועיין בס' עדב"י סי' בחתן שמת אביו או אם הכלה דנוהג ז"י המשתה תחי' ונוהג דברים שבצניעה ובתוך ימי המשתה אירע הרגל דכתב שהרגל מפסיק דומה למ"ש המרדכי בשם הרמ"מ היכא דשמע ש"ק ביו"ש ער"ה שהרגל מפסיקו ודקדק כן מדברי הפרישה והט"ז סי' שצ"ט סק"ד ע"ש. הנך רואה דבדבריו יש רבותא יותר מנ"ד וקאמר שהרגל מפסיק וכ"ש בנד"ז דעולה על הדעת לומר דעולה לכול"כ. והגם דה' דברי אמת ז"ל שם פליג על העדב"י ז"ל מ"מ י"ל דאפשר בנד"ז יודה:

ולכאורה יש כדמות ראיה לזה מהא דפסק מרן ז"ל שם לענין ל' דאינו מונה אלא מז"י אבילות ואילך וכל ז"י החופה מותר בגיהוץ ותספורת. וכ' השו"ג ז"ל ע"ז דכ"כ הטור בשם רמב"ן בת"ה דכ"ר וז"ל והיכא דנוהג ז"י המשתה תחי' לא נקיט מנין ל' אלא מז"י אבילות ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין ל' ואינו מונה ז' אלא לאחר הרגל דהתם משום דנהג מצות ל' ברגל הוא. אבל ז"י החופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביופיו תחזינה עיניך הילכך לא סלקי ליה כלל ע"כ. וכ' הטור שכ"כ א"א הרא"ש וגם הרמב"ם בפי"א כ"כ ומונה הל' מאחר ימי השמחה ע"כ. ואפשר דאשמעי' בזה דל"ת דיום הז' עולה לכול"כ לכך דייק בלישניה מאחר ימי השמחה דהיינו יום ח' לחופתו וכן משמע לשון רמב"ן וכו' אך ק' לטעם רמב"ן דמחלק בין אבילות זה לאבילות הרגל משום שברגל נוהג דשב"צ והכא מותר בגיהוץ ותספורת דהכא נמי נוהג דברים שבצניעה ואסור בת"ה ות"ת לכ"ע ולא הותר בגיהוץ ותספורת אלא משום מלך ביופיו אבל שאר דברים נוהג ואפשר דזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגה שכתב א"א ולמה לא יעלו ימי המשתה לל' ע"כ והיינו מה"ט דנוהג דברים שבצניעה גם בימי המשתה כרגל עכ"ל. הרי דהשו"ג ז"ל כתב דהראב"ד ז"ל דעתו דמאחר דדברים שבצניעה נוהג לכן עולים ימי המשתה לל'. ומינה יש ללמוד דיום הז' עולה לכול"כ. וכבר כתבנו בשם גדולי הפוס' במ"ש דלא תיקשי משאר ז"י המשתה וכנ"ל. והגם דלדידן לגבי מנין הל' לא קי"ל כהראב"ד ז"ל אלא דאינו מונה הל' אלא מז"י אבילות. מ"מ יש למילף מינה לענין יום הז' של המשתה דמאחר דנוהג בו דברים שבצניעה עולה לכול"כ. כל זה עלה בדעתי בתחילה לומר כן ולכאורה וכנ"ל:

האמנם הדרי בי חדא דהשו"ג ז"ל לא כ"כ כ"א בדרך אפשר. ותו מאחר דלגבי מנין הל' לא קי"ל כהראב"ד ז"ל מינה ג"כ לגבי מנין ז"י אבילות אינן נמנין אלא מאחר ז"י המשתה ויום הז' אינו עולה לכול"כ. ועוד מאי דק"ל לטעם רמב"ן ז"ל ל"ק ול"מ דמאחר שמותר בגיהוץ ותספורת מאיזה טעם שיהיה אע"ג דדברים שבצניעה נוהג לכן אינם נחשבים למנין ל'. ועיין בס' מרכבת המשנה אשכנזי דכתב דיפה השיב הכ"מ על השגת הראב"ד ז"ל דשאני ז"י המשתה דאין נוהג תספורת וכל שמפסיק גזירת ל' אין עולה לו ושכ"כ הרמב"ן ז"ל ע"ש. ומה גם דשם בשי' מקו' כתובות הביא עוד תי' אחר שתירץ הרא"ה ז"ל בשם רבו לקושית אמאי ז"י המשתה אינם עולים לו לז"י אבילות כמו ביוטא"ח. דשאני ההיא דהוי ספק דדבריהם ספק אבילות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום ז' מספק"ל אי הוי יום ז' או יום ח' דדילמא לאו יו"ט בכלל הוא. אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה דינן כרגל ומפסיקין ואינן עולים עכ"ל. ולפי תירוץ זה יש הפרש בין יוט"ב לז"י המשתה ולכן יום הז' של ז"י המשתה אינו עולה לכול"כ:

ב. ה' בית עובד בדיני הקריעה אות נ"א כתב וז"ל מי שמתוך הבלבול שכח לקרוע על מתו ועברו בו"ג ימים ואז זכר יקרע אז אבל לא יברך ד"ה בשם ומלכות כשלא קרע בזמן הקריעה. החיד"א ז"ל בשו"ת ח"ש ח"ב סי' ל"ח אות מ"ז ע"ש. ומהתימה עליו דהביא תחילת דברי החיד"א ז"ל ולא הביא סו"ד דנר' מהם דחזר בו מסברתו. דכתב שם אח"כ וז"ל שו"ר למוהר"י עייאש ז"ל בס' שב"י סוף דין א' שכתב אם לא קרע באותה שעה יקרע כ"ז שיזכור ואפי' לאחר קבורה דלא קבעו זמן בשעת חמום אלא בחכם לקמן דין ז' עכ"ל. הרי פשט דבריו מורה דחזר בו מסברתו שכתב דלא יברך אחר ראותו דברי מוהרי"ע ז"ל שכתב דלא קבעו זמן וכו'. ודוחק הוא לומר שמביא ראיה לענין חיוב הקריעה מדברי מוהרי"ע ז"ל שכתב שיקרע אח"כ אבל לענין חיוב הברכה עדין הוא עומד בסברתו שאין לברך בשו"מ. דמלבד דאין פשט הלשון מוכיח כן. עוד בה דאם כונת ראיתו היא כן לומר לענין חיוב הקריעה דוקא הי"ל להביא ראיה לזה מדברי מרן ז"ל בש"ע סי' שצ"ו דפסק שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך ז' חוץ מאביו ואמו שקורע אפי' לאחר ז'. וע"ש מ"ש הבאה"ט בשם הב"ח והט"ז ומה שתמה על הט"ז ז"ל ועיין בס' נח"ץ שם מ"ש ע"ד ע"ש. א"ו נר' ברור דמביא ראיה מדברי מוהרי"ע ז"ל שכתב דלא קבעו זמן וכו' לענין ברכה שיברך בשו"מ וחזר בו מסברתו הא' ודברי הב"ע הם צ"ע:

ג. עיין בס' ישרש יעקב בסנהדרין דס"ח דישב מה שהק' ע"ד התוס' שכתבו דהא דלק"ל היאך נטמא דישראל נקראו בנים. דהא כ"ג גם לז' מתים אינו מטמא. דמחמת זה פי' הר"ח הכהן ז"ל אותו היום שמת ר' בטלה קדושה דהיינו קדושת כהונה ולפי"ז מותר שיטמא השי"ת למרע"ה ע"כ. וה' דרכי הים בד' ר"ז הבי"ד וה"ק עליו דאכתי לא ישב כלום דאפשר דלא כתב הר"ח הכהן דמותר ליטמא אפי' בטומאת מגע א"ד בשאר כהנים. אבל בכ"ג דחמירא קדושתו מכ"ה אפשר יודה הר"ח דלא יטמא לו לנשיא וכן מוכח מדברי הרמב"ם בה"א פ"ג ה"י דכתב נשיא שמת הכל מטמאין לו ואפי' כהנים ועשאוהו כמת מצוה לכל שהכל חייבין בכבודו ע"כ. הרי להדייא שנ"ט מפני שהכל חייבים בכבודו ש"נ ומשום כבודו הוא דמותר ליטמא לו דון מינה שכ"ג שאינו חייב בכבודו ש"נ כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים פ"ב ה"ה דודאי שאינו מותר ליטמא. ועוד יש הוכחה מלשונו דכתב ואפי' כהנים כמ"ש ה' ישר"י הו"ל לאשמעי' רבותא ואפי' כ"ג א"ו מדנקט כן משמע דוקא כהנים וזה פשוט וצ"ע ע"כ:

ואני אומר אחהמ"ר דהנה תי' ה' ישר"י ז"ל כן תירצו כמה מרבני האח' ז"ל דנר' דזה הדין הוא מוסכם להם שכן נר' מסתמיות דברי הפוס' דאם איתא כמו שסובר הוא ז"ל שכ"ג אינו מיטמא לנשיא הי"ל להרמב"ם והטור ומרן וכל הפוס' ז"ל בסי' שע"ד לבאר זה בפי' דמ"ש דחייבים ליטמא לו ה"ד בכ"ה אבל כ"ג אינו מיטמא דדין גדול כזה לא הו"ל למיסתם סתומי א"ו דל"ש דגם כ"ג מיטמא ואדרבה מלשונם שכתבו דעשאוהו כמ"מ מוכח ומשמע בביאור דכמו שבמ"מ מיטמאין הכל ואפי' כ"ג ונזיר כן ג"כ בנשיא ומאי דדייק מדברי הרמב"ם שכתב מפני שהכל חייבים בכבודו לע"ד לאו דיוקא הוא דכונת הרמב"ם הוא דכיון שהכל חייבים בכבודו עשאוהו כמ"מ וכיון שעאוהו כמ"מ הכל מיטמאין לו ואפי' כ"ג מאחר דהוי כמ"מ הוי שוה בדין לו. ומה שהוכיח ממ"ש ואפי' כהנים דדוקא נקט כ"ה גם זו אינה הוכחה דאדרבה זיל לאידך גיסא מדנקט כהנים סתם משמע אפי' כ"ג דאם איתא הו"ל לאשמעינן בפי' דכ"ג אינו מיטמא א"ו דל"ש וליכא קושיא על הישר"י ז"ל. ולענין אי גדול הדור דינו כנשיא עיין בהב"ח סי' שע"ד דכתב דלא הוי דינו כנשיא ועיין בס' פני מבין ח"א דקס"ח מ"ש עליו. ונר' דלא שלטו מאו"ע בס' בית הלל ובס' ברכ"י שהק' על הב"ח דמרן ז"ל בסוף הסי' הביא דין זה דנשיא ואיך הוא כתב דהשמיטו מרן ע"ש:

תם ונשלם חלק יורה דעה

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה