שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
יורה דעה · סימן יח
בטור וש"ע חיו"ד סי' רי"ז אמר קונם לב"ז שאני נכנס בו אסור בו לעולם. ואם נפל ובנאה אפי' במקומו וכמדתו הראשונה מותר. גם בחח"מ סי' שי"ב המשכיר בית לחבירו ואמ"ל ב"ז אני משכיר לך ונפל הבית אפי' בנאו המשכיר יכו"ל שלא ידור בו. ומקור ד"ז מש"ס סו"פ השואל. וראיתי בס' לוית חן ואור יקרות ס' מסעי דכתב ע"ז וז"ל נ"ל דהני דינים לא נאמרו לא בחזר ובנאו בנין חדש בעצים ואבנים אחרים אז אמרי' דאין זה בית ראשון. אבל אם הוקם מבנין הישן הוי ב"ז בית ראשון להני דינים וראיה לזה מהא דאיתא בסוכה דכ"ז ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוה"מ וכו' וגרסי התוס' קמ"ל כיון דבדידיה קעביד איהי היא לפי שבונה אותה באותם עצים. הרי דאם בונה הנפילה בעצים הישנים שלה היא נחשבת לבנין הראשון שהרי לר"א נחשבת הראשונה והיא סוכה העשויה לז"י. וא"כ ה"נ לענין הני דינים שאם נפל הבית וחזר ובנאה מעצים הראשונים הוי בנין הראשון לענין הני דינים ע"כ. וה' גזע ישי מער' בי"ת אות רכ"ב דחה דבריו וס"ל דמיד דנפל אז"ל ההוא בית וכי חזר ובנאו אפי' מעצי ואבני בית הראשון פ"ח באו לכאן ולאו אותו הבית הוא אלא ביתא אחרינא. והביא ראיה לדבריו ממ"ש סו"פ השואל על הא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אחר היה אחד לא יעשנו שנים. והק' היכי דמי אי באמ"ל ב"ז ונפל אז"ל אי דאמ"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים. אמר ר"ל דאמ"ל בית שאני משכיר לך מדת אורכו כו"כ וכו' א"ה מאי למימרא אלא וכו' ואכתי מאי למימרא ל"צ דקאי אגודא דנהרא מ"ד מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל ע"כ. ואם איתא דגם לענין הני דינים כי חוזר ובונהו מעצים הראשונים הוא אותו הבית הראשון וחייב המשכיר לחזור ולבנותו לו מאותם העצים והאבנים של הראשון מאי פריך הש"ס ה"ד וכו' ונדחק בכמה אוקמתות הא שפיר מתוקמא באמ"ל ב"ז ומ"ש חייב להעמיד לו בית היינו מאותם העצים והאבנים של בנין הראשון. אלא מבואר דאף לבנותו מאותם העצים והאבנים לא מחייב והיינו משום דכיון שאמ"ל ב"ז ונפל אזד"ל כלו' דמזלו גרם וכמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון שמיד שנפל אזד"ל ואיבד זכותו השוכר מה"ט דמז"ג. גם אם חזר ובנאו המשכיר אפי' באותם עצים ואבנים יכול לומר להשוכר שלא ידור בו. וכן נמי לענין ב"ז בקונם ונפל דאם חזר ובנאו דמותר בו אפי' חזר ובנאו באותם עצים ואבנים דראשון בית אחר הוא זה דמיד שנפל אזד"ל. והראיה מההיא דסוכה אינה ראיה כלל דדוקא לענין הא דסוכה הראויה לז"י לר"א הוא די"ל דכי נפלה וחזר ובנאה מאותם העצים עצמם איהי היא סוכה הראויה לז"י חשיבה והביא ראיה מדברי הריטב"א בחי' לסוכה שם עש"ב:
ולדידי ראיתו שהביא אינה ראיה דעדין י"ל דהגם דנאמר דאם נבנה הבית מאותם עצים ואבנים של הראשון הוא ניהו הבית הראשון מיקרי. מ"מ אינו מן הדין שנחייב להעמיד לו הבית מאותם העצים והאבנים של הראשון ושיוציא הוצאות לכתחי' מכיסו ושיטרח בבנינו כדי לתתו לשוכר לדור בו ולכן אמרי' נפל אזד"ל שמז"ג. ברם היכא דכבר הוא מעצמו הוציא וטרח ובנה אותו מעצים ואבנים של הראשון. עדין י"ל ולספק דאית ליה לשוכר זכות בגויה דבית הראשון חשיב הוא זה. ואם היה האופן דגבל את עפר בית הראשון ועשאו לבנים ובנה מהם בית השני ליכא ספיקא בזה דבית אחר מיקרי בין לענין קונם ובין לענין משכיר ב"ז. וראיה לזה ממ"ש בקמא דצ"ו אמ"ר פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא ל"ק מ"ט דהדר משוי ליה עפרא. לבינתא ועבדיה עפרא קני. מאי אמרת דילמא הדר ועביד ליה לבינתא האי לבינתא אחריתי היא ופ"ח באו לכאן פירש"י פ"ח ב"ל לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת שהוצרך תיקון וגבול בפ"ע ומשונה היא מהראשונה דא"א לצמצם או קטנה או"ג ע"כ. אבל אם בנה הבית מעצים ואבנים של הראשון עדין י"ל ולספק דדינא הוי דמיקרי בית הראשון להני דינים. ואפשר דהלו"ח ז"ל להכי תפס את דינו לגבי עצים ואבנים ולא לגבי עפר ובדקדוק תפס כן משום דבעצים ואבנים יוכל להחזירם ולתתם כמות שהן בלתי תיקון וי"ל דהוא ניהו הבית הראשון משא"כ בעפר. וזהו לפי דברי רש"י ז"ל שכתב בדין הלבינה דזו היא לבינה אחרת שצריכה תיקון וגיבול האמנם לפי האמת דגם לגבי עצים ואבנים קרוב לודאי הוא דבית אחר מיקרי דא"א בלתי תיקון בהם הן בעצים והן בתיקון האבנים וקביעותם בטיט דהו"ל כאילו בית אחר הוא. ועוד טעם כעיקר והוא דא"א לצמצם שיהיה ממש כמדת הבית הראשון באורך וברוחב ובגובה אלא או"ג או"ק מעט וכמו שמפורסם זה והוי כמ"ש רש"י ז"ל גבי לבינה דמשונה היא מהראשונה דא"א לצמצם או"ק או"ג ולכן מיקרי בית אחר. וראיה זו מההיא דלבינה קלסוה רבנן יצ"ו דראיה חזקה היא לומר דהגם דנבנה מעפר ועצים ואבנים של הראשון עכ"ז בית אחר מיקרי ופ"ח באו לכאן ברם מע' ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו שדי בה נרגא וההוא אמר דלשון תורה לחוד ולב"א לחוד ובנדרים הולכין אחר לב"א וכיון שכן אם חזר ובנאו מיניה וביה הו"ל כאילו הוא בית הראשון שנדר עליו זת"ד יצ"ו. ואחהמ"ר לא צדק בזה כלל שהרי ה' לו"ח ז"ל למד לדינו הנ"ל מההיא דסוכה דבית ראשון מיקרי ולא העיר מצד זה כלל. גם התוס' ז"ל בההיא, דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם כשהקשו מהא דאם מת מותר תירצו דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה ולמדו אותה מקרא דקאמר שבי אלמנה בית אביך וכבר אביה מת ע"ש. ונודע דתנאים ונדרים הם שוים כמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין ע"ד ה' ע"ש. גם בגמ' דקאמרה האי מאן דגזל לבינתא וכו' שם לבינתא הוא לשון ב"א שכן קורים אותה ובש"ס אמרו הדין למי שגזלה ועבדא עפרא קני וכו' האי לבינתא אחריתי היא וא"כ גם אנו שפיר למידין מינה לנ"ד והוא ברור. ועיין ע"ד הש"ס בס' לשון למודים ד' י"א והר המור דרוש א' לנשואין ובס' דרכי הים ד' ל' ובס' דרכי איש דק"ב עש"ב:
והנה האי דינא דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם דאינו גט כ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' גירושין ה"א ונר' דעתו דבדוקא נקטו בגמ' לשון זה. ברם הרשב"א ז"ל בחי' לגטין עדכ"א כתב דלאו דוקא נקטו לש"ז דבכי האי משמע ודאי דהו"ל כריתות דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן כדאמרי' בנדרים קונם לביתך שאיני נכנס מת או שמכרו ה"ז מותר. אלא הכא באומ"ל שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ואכתי ק' דהא אפשר דנפל הבית בחייה והו"ל כריתות דכיון דאפשר אעפ"י שאינו בריא כריתות קרינא וכדאמרי' ע"מ שלא תשתי יין וכו' ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל שתפול לא חיישי' א"נ י"ל אעפ"י שנסתר הבית לא אמרי' בכי האי נפל אזד"ל דהתם גבי שוכר אמרי' נפל אזדא דלדידיה שכרו ולא לראות בו בחורבנו. אבל לגבי איסור אפי' בקרקעו אסור ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהיה הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת וזה נר' יותר וכנר' מהתוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפ' המגרש. והרמב"ם ז"ל שכתב הלשון הזה כצורתו נר' מדבריו שאף לש"ז לא הוי כריתות ובפ' המגרש נאריך בו בס"ד במה שיש עליו מן הקושי. ובתוס' תי' דהתם בנדרים הוא דאמרי' שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לב"א אבל הכא כל יוצאי יריכו קרי בית אביו וכו'. ורחוק הוא ועוד מכרו לאחר מאי איכ"ל וצ"ע עכ"ד. ובחי' בפ' המגרש ע"ד פ"ג הק' ע"ד הרמב"ם ודחה דבריו וכתב דלישנא לאו דוקא לא ע"מ שלא תלכי לב"ז ש"א קאמר דאע"ג דנפל הבית או נשרף דהו"ל כריתות מ"מ כיון דעכשיו בשעת תנאו אינו מצוי ליפול או לישרף לא קרינן ביה כריתות ואפי' נפל אינה מגורשת דלא דמי למיתה דמיתה שכיחא וכיון שכן אפי' שאמ"ל כל ימי חיי פ' הז"מ. וכן ביין זה כיון שהוא מצוי ליאבד הז"מ והיינו נמי דבתוספתא וכו' ע"ש. ושם הסכימה דעתו כתירוץ הא' שתי' בפ' המביא תניין ובפ' המביא כתב שתי' הב' נר' יותר לע"ד י"ל לזה מאחר דליכא נפקותא בזה לענין דינא דלשני התי' הוי גם אם נפל אינה מגורשת א"כ ל"מ ול"מ שינוי הזה. והריטב"א בחי' לגיטין לקושיא הא' אוקמא באומר לב"ז ש"א ולקושיא הב' נפל אזד"ל תי' כתי' הב' של הרשב"א שתי' בפ' המביא וכתב וזה נכון ע"ש. האמנם בחי' לסוכה שנדפסו בס' שבע שי' להרשב"א שהם לו כמ"ש החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מער' יו"ד אות ל' ועיין בס' משק ביתי בכללי הפוס' אות ל"ד ובמפתחות ס' הר המור ד' א' וכ"כ בפי' בתחי' המס' שם ראיתי דיש שינוי בדבריו דשם בחי' ע"ד כ"ד הק' אמאי לא הוי כריתות דהא אם מת או מכר וכו' ואפי' אמר לב"ז שהוא ש"א דהשתא אע"ג דמת אומ"כ אסורה מ"מ אם נפל אזדא ותירץ דהכא מיירי כשאמ"ל שלא תלכי לב"ז ש"א דהשתא מתסרא בה כל ימי חייה ואפי' נפל ותנא לא נקט לישנא דבעל בדוקא אלא דקתני שהתנה עליה שלא תלך לעולם בשום צד לבית שהוא ש"א ושאמר זה בלשון מספיק כראוי עכ"ד. ונר' דיש ט"ס בדבריו וכצ"ל כשאמ"ל שלא תלכי לקרקע ב"ז ש"א וכו' ויש ללמוד זה מדבריו בחי' על קידושין שנדפסו עם תוס' רי"ד דשם ע"ד ה' שאמרו ע"מ שלא תלכי לב"א וכו' כתב פי' לאו דוקא בהאי לישנא וכו' אלא הכא באומר לקרקע זה ש"א דהכתא מתסרי ביה אפי' לאח"מ או מכירה אפילו לאחר נפילה דקרקע גופיה איתא הכא וכן לענין קונם. ואפשר דלגבי הא אם הבית חזק ואינו רעוע לא חיישי' לנפילה שיפול בחייה לפיכך כי אמר לב"ז ש"א אינו כריתות שמא לא יפול בחייה והדבר קרוב כיון שהוא חזק. אבל בתוספתא מוכיח כלשון הראשון עכ"ל. הרי נר' דיש ט"ס בדבריו וכנ"ל. אך זאת שק"ל דבחי' סוכה וקדושין כתב לקושית אם נפל דהכא באומר לקרקע זו ש"א וכו' והם היפך דבריו שבחי' גיטין דשם כתב לקושיא זו דיש לחלק בין שכירות לנדרים דבנדרים הכל נאסר ואפי' הקרקע דאף דריסת הרגל אסור עליה וזה נכון. והוא כתי' הב' של הרשב"א ז"ל דמזה נר' דס"ל דאפי' לא אמר כ"א בל' זה שלא תלכי לב"ז ש"א גם אם נפל אסורה לילך לשם דדריסת רגל אסר עליה. ואילו בחי' סוכה וקי' דקאמר דהכא כגון שאמ"ל בקרקע וכו' נר' דס"ל דאם לא אמר אלא שלא תלכי לב"ז שהיא ש"א אם נפל מותרת ליכנס שם. ומוכר"ל בדוחק דבחי' גיטין הדר ביה מדבריו שבחי' סוכה וקי' וסוגייא בדוכדא עדיפא שבחי' גיטין נר' לו יותר תי' זה כתי' הב' של הרשב"א ז"ל. ובחי' על מס' עירובין דט"ו הק' קושיא הא' דהא אם מת וכו' ותי' דהתנא לא דק בלישניה אלא דאמר בלישנא שלא תלך שם לעולם כגון שאמר לב"ז שהיא ש"א. ולא הק' קושיא הב' דאם נפל אזדא. אפשר משום דכבר כתב דהתנא לא דק בלישניה דיתורץ בזה גם קושיא הב' דאמר בל' המועיל ולא חש להאריך כ"א להביא דברי התוס' שתי' דלב"א משמע אפי' לאח"מ כדכתיב שבי אל' ב"א וכתב עליהם דדבריהם הם אמת כשאומ"ל לאחר מיתת אביה דומיא דהתם כי אין הכונה לא לבית שהיה ש"א כי היום אינו ש"א וכן כל כיוצא בזה ע"ש:
והנה כקושית הרשב"א ז"ל מדברי התוספתא ע"ד הרמב"ם כן הק' הה"מ ז"ל שם. וה' מכתב מאליאו ז"ל בד' קע"ו כתב דל"ק כיון דתוס' זו לא הוזכרה בת"ד ומה גם דנר' בהדיא שהיא נגד דברי התלמוד דבגמ' אמרי' כל ימי חיי וכל ימי חייפ' הז"מ מיד משום דאפ' לבוא זמן שתהא מותרת לעבור על אותו דבר שהתנה עמה. ואילו בתוס' קתני נקצץ האילן ונסתר הכותל ה"ז גט דמשמע בהדיא דלא הוי גט עד אחר שיקצץ האילן ויסתר הכותל וכיון שכן לא חש לה הרמב"ם ז"ל ע"כ. ואני אומר אחהמ"ר אי מהא דכל ימי חיי וכו' נר' דת"ד הוא נגד דברי התוס' הא לא ארייא מאחר דמיתה שכיחא יותר מקציצת האילן וסתירת הכותל לכן קאמרה הגמ' בהא דכל ימי חיי וכו' דהויא מגורשת מיד ולעולם י"ל דל"פ אהדדי ויש לחלק בנושאים וכמו שכן מוכח מסוף דברי הרשב"א שם. והרב מאמר מרדכי בחי' גיטין על ד' פ"ג תירץ דרבי' דחה תוס' זו מכח מ"ש בת"ד דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם אין זה כריתות. ומשמע ליה לרבי' מכאן שלא הותרה במה שנאסרה אין זה כריתות כמ"ש הרשב"א והה"מ והר"ן ז"ל ומכח זה דחה תוס' זו ע"כ. ות'ם אני ע"ד דהא עליה אנו דנין איך פסק הרמב"ם כפשט לישנא דש"ס ודברי התוס' הם נגד דברי הגמ' ובודאי דמוכר"ל דלישנא דש"ס הוא לאו בדוקא אלא שאמר לב"ז שהוא ש"א וכו' או תי' אחר כמ"ש המפ' ז"ל ואיך איהו ז"ל תפס פשט לישנא דש"ס. וכך הם דברי הרשב"א והרמב"ם שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה אינו כריתות ובפ' המגרש נאריך בו במה שיש עליו מן הקושי ע"כ. וכונתו היא לומר דהרמב"ם דכתב לישנא דש"ס כצורתו יש להק' ג"כ עליו מדברי התוס' דהוי היפך דבריו:
עוד ר"ל שהביא מה שהק' הרמש"ל ז"ל ע"ד הרשב"א בחי' לגטין ע"ד כ"א דכתב וזה נר' יותר וכו' דבפ' המגרש כתב להיפך. וכ' דאפשר לתרץ דמ"ש הרשב"א וזה נר' יותר לאו אתי' ב' שכתוב שם קאי אלא אדלעיל קאי שכתב דלאו דוקא נקט לש"ז אלא הכא באומ"ל שלא תלכי לב"ז ש"א לעולם עז"א דזה נר' יותר לפרש דלישנא לאו דוקא ודלא כהרמב"ם ז"ל דתפס לישנא דוקא וז"ש הרשב"א וכנ"ר מהתוס' וכו' דכאן בפ' המגרש הוכיח הרשב"א מהתו' דלא כהרמב"ם ז"ל עכ"ד. ואחהמ"ר דברים אלו לא ניתנו ליאמר בהבנת דברי הרשב"א כ"א שהוא כונתו על תי' הב' שתי' לקושית נפל וכו' כיון דשם בתחי' עדין לא הביא לדברי הרמב"ם כלל כ"א לבסוף שהביאם וכ' דבפ' המגרש נאריך בו בס"ד במה שיש עליו מן הקושיא א"כ מוכח לכל ישר הולך דמ"ש הרשב"א בתחי' וזה נר' יותר הוא אתי' ב' קאי. ואני בעניותי כבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לישב בדוחק בזה וכנז"ל:
והר"ן ז"ל בחי' עמ"ס גיטין בפ' המביא הביא קושית התוס' ותירוצם והוא מתרץ לזה דאמר לב"ז שהוא ש"א ושוב מקשה ע"ז ג"כ דאכתי אפשר דהוי כריתות דאפשר שיפול ותי' לזה כמו שתי' הרשב"א בתי' הב' דשאני שכירות מנדרים וכו' וכמ"ש הריטב"א ג"כ. וכצ"ל בדבריו שיש בהם חיסור לשון ובלא"ה אין להם מובן כיעו"ש. וכנ"ר מדבריו על דפ"ג דכתב שם וז"ל ע"מ וכו' איז"כ פי' כגון דאמר לב"ז שהוא ש"א שהיא אסורה בו לעולם דאי לב"א סתמא קאמר הז"כ כיון דאם מת אביה מותרת בו כדאי' בנדרים וכבר כתבתי זה למעלה ע"כ. ברם מה שק"ל במ"ש בחי' עמ"ס נדרים דמ"ז וז"ל והוי יודע דכי היכי דב"ז חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה"נ ביתך חמור מב"ז לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע. ואי אמר ב"ז ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזד"ל ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירוש' ביתך זה וכו' ומסתברא דכי אמרי' בביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו דה"ה אם שינהו במקום אחר אסור כל שהוא ביתך קאמר וכו' ע"ש. הרי דבחלוקת ב"ז דבריו סתראי נינהו דבחי' גיטין כתב דלענין נדרים אפי' קרקע נאסרת. ואילו בחי' נדרים כתב דאי אמר ב"ז ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזד"ל ולי צ"ע. גם בדבריו שעל הרי"ף ז"ל יש לעמוד דבגיטין פ"ט תי' לקושית אם מת וכו' כתב אפי"ה בבית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אביה לאו בית אביה הוא וכו' ואחרים דוחין דלב"א ל"ד אלא שאמ"ל לב"ז שהוא ש"א שהיא אסורה בו אפילו אם מת או מכרו לאחר כדאיתא התם. ובתוס' תי' וכו' ולבי מפקפק בזה אמאי לא הוו כל יוצאי יריכו נמי ככל ימי חיי"פ דהא אפשר דמיתו כולהו והתי' הראשון הוא עיקר עכ"ד. דמ"ש כאן בשם אחרים דוחין וכו' איהו בעצמו בחי' גיטין עדפ"ג כ"כ בפי' בפשיטות מסברא דנפשיה ואילו בכאן הסכים דהתי' הראשון עיקר. ומאי דפקפק ע"ד התוס' כבר הרשב"א בחי' גיטין הקשה כן עליהם. והרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין ע"ד כ"א תי' לקושית אם מת או מכר כגון דאמר לב"ז שהוא ש"א או שאמר בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פ' שהוא היום ש"א אלא דלא חש לפרשה הכא ע"כ. ולא הוק"ל קושית אם נפל דנתקשו בה הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל אולי דס"ל דגם זאת היא באופן דאמר בלשון דגם אם נפל היא אסורה בו ולא כתב זה בפי' שסמך על דבריו הראשונים שאמר דלא חש לפרשה הכא:
וראיתי בהמש"ל בפ"ח מה' גירושין הי"א בתי' לקו' התוס' דמ"מ אם חזר וקנאה אסור בה וא"כ לא חשיב כריתות דתנאי שהוא באפשרות שיחזור התנאי למקומו אף שעכשיו אי"כ תנאי מ"מ לא חשיב כריתות בזה ניחא קושית נפילת הבית והוי כריתות. וסיים וז"ל ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל דביתך חמור מב"ז לענין נפילה כמ"ש בפ' השות' הי"ד היכא דחזר ובנאו דבב"ז מותר משום דפ"ח באו לכאן ובביתך אסור דכל שהוא ביתך קאמר. אבל פשיטא דאם לא בנאו אינו אסור ליכנס בקרקע דהא בית קאמר ולא קרקע וכו' א"ו דאף אם נפל עדין אפשר שיחזור וכו' ע"ש. הנה מ"ש בדעת הר"ן ז"ל דפשיטא דאם לא בנאו אינו אסור ליכנס בקרקע וכו' הר"ן ז"ל בעצמו כתב בחי' גיטין בפ' המביא תנין דלענין נדרים אפי' קרקע נאסרת וכמש"ל. ומעתה מה שהאריך עוד בקושית נפל והצ"ע ל"ק ול"מ דכבר הר"ן ז"ל בעצמו הוק"ל קושיא זו בעצמה ותי' וכנ"ל. גם מ"ש עו"ש דתי' ב' של הרשב"א לא ניתן ליאמר אליבא דהר"ן דהרי בפי' כתב דבאומר ב"ז ונפל דמותר. ודוקא תי' הא' של הרשב"א דלנפילה לא חיישי' דלא שכיחא וגם ע"ז הוק"ל והניח בצ"ע ועו"כ דד"ז של הרשב"א דכתב דאף באומר ב"ז אם נפל אסור הוא דין מחודש לא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן וכו' והק' עוד דמדברי הרשב"א נראה דאם נפל אף שלא חזר ובנאו אסור ליכנס בו דזה תימה דהא לא אסר עליו קרקע כ"א בית וכו' עש"ב. כבר נתבאר והבאתי לעיל דהריטב"א והר"ן ז"ל קיימי בשי' זו כדברי הרשב"א ז"ל ברם הוק"ל דדברי הר"ן הם סתראי ממקום למקום וכנז"ל. ומה שתמה המש"ל ע"ד הרשב"א ז"ל דכתב כמו שאנו עתידין לכתוב בפ' המגרש ושם כתב להיפך. גם אנכי הדל הוק"ל זה וכתבתי לעיל לישב לזה ע"צ הדוחק דמאחר דלענין דינא ליכא נפקותא דלשני התי' גם אם נפל אינה מגורשת וכו' א"כ תו ליכא קפידא בזה וכמש"ל:
והרב גבול יאודה על גיטין דברי הר"ן בחי' ומפרש דבריו בקושיא ותי' על התוס' היא כפשוטה דקאמר ביתך וכו' וגם הק' עליו דדבריו סתראי וכו' וכתב דאע"ג דהתם לא אמרה הר"ן אלא באומר ב"ז ואילו הכא איירי באומר ביתך מ"מ אי אמרת דבביתך אפי' הקרקע נאסרת אף כי אמר ב"ז מאי הוי הא הו"ל כאומר קרקע זו וכי נפל מאי הוי ונסתייע מדברי הרשב"א בחי' דבאיסור אפי' כניסת קרקע אסר עליה ואסיר אפי' באומר ב"ז והצ"ע ע"ש מה שפי' בכונת דברי הר"ן שהיא כפשוטה באומר ביתך וכו' אחהמ"ר מלבד דדוחק לפרש כן בדבריו כיעו"ש. עוד בה דבודאי נר' דלא שלטו מאו"ע בדברי הר"ן בחי' עדפ"ג דשם ביאר דעתו בפי' דמוקי לההיא סוגייא באומר ב"ז שהוא ש"א וכנז"ל. גם מ"ש אח"כ ע"ד המש"ל שכתב דתירוץ השני של הרשב"א לא ניתן ליאמר אליבא דהר"ן והק' עליו כקושיין דלעיל דתי' הב' כתבו הר"ן בחי' וסיים ואף דהתם איירי הר"ן בביתך ואילו הכא הוא בב"ז לענין זה אין חילוק ע"ש. הנך רואה דכפי מ"ש הר"ן בד' פ"ג אין מקום לסיום דבריו אלו:
והנה מאי דהביא המש"ל שם דברי הר"ן בחי' בפ' המגרש דאוקמה באומר לב"ז שהוא ש"א. והק' עליו דנהי באומר ב"ז קי"ל דאפי' מת אסור בו מ"מ אמאי לא חשיב כריתות כיון דאפשר שיפול וסבור היה לומר דשאני הכא דקאמר תרתי דהיינו ב"ז שהוא ש"א וכיון שכן אזלי' לחומרא בתרווייהו וכו' ומשו"ה לא חשיב כריתות. אך ק' דהר"ן ז"ל ס"ל דאם אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו וכו' וא"כ ק' אמאי לא חשיב כריתות וצ"ע. ודע שקושיא זו שהקשה אינו אלא אליבא דהר"ן וכו' אך אליבא. דהרא"ש ניחא דלא הוי כריתות וכו' שו"ר דאף אליבא דהרא"ש ק' דאכתי חשיב כריתות דאפשר דימכרנו ויפול דהשתא לכל הצדדין מותרת לעבור על תנאה דאי משום זה אתה תופס הרי נפל ואי משום ביתך הרי מכרו נמצא דאף אליבא דהרא"ש ק' מה שהק' לעיל עכ"ד. כל ישר הולך רואה דמאי דמק' ורצה לישב אליבא דהרא"ש ושוב הניח בצ"ע אינו הולך בשי' הראשונה שכתב אליבייהו דהתוס' ז"ל דלא חשיב כריתות לא תנאי שאפשר שיבוא זמן שא"א שיתבטל התנאי בשום אופן. אבל אם הוא באפשרות שיחזור התנאי למקומו גם שעכשיו אי"כ תנאי מ"מ לחש"כ כיון שאפשר שיחזור התנאי למקומו וכו'. דאי אזיל בשי' הא' אינם מתישבים דבריו דקאמר דלהרא"ש ק' דאכתי חש"כ וכו' דאי משום זה אתה תופס הרי נפל ואי משום ביתך הרי מכרו. דמה בכך דנפל או"מ הא אפי"ה עדין אפשר שיחזור הדבר לאיסורו שיבנה אותו או יחזור ויקנהו ולא חשיב כריתות א"ו מוכרח דבכאן לא אזיל בשי' הא' והוא מכח דברי הרא"ש דס"ל דנקטי' כחומרא דביתך וכחומרא דזה ואם מת או"מ אסור משום זה ואם נפל אסור משום ביתך דמזה נר' דלא ס"ל כשי' הא'. דאם איתא למה במכרו אסר משום זה בלא זה נמי אסור שמא יחזור ויקננו ובנפל ג"כ בלא ביתך נמי יש לאסור מחששא שמא יחזור ויבנהו. א"ו נר' דלא אזיל בשי' הא' ולכן הק' המש"ל קושיתו הנ"ל. דבזה סרה מהר קושית הגב"י בחי' גיטין עדכ"א שהק' ע"ד המש"ל הנ"ל דלא ירד לעומק כונתו בזה דלפי שי' וכו' והצ"ע ע"ש. דלפי האמור דהרא"ש שהצריך לחומרת ביתך ולחומרת זה מזה נראה דלא אזיל בשי' הא' שכתב המש"ל אליבא דהתוס' ז"ל א"כ תו ל"ק ול"מ ע"ד המש"ל וכנ"ל:
ומה שהק' המש"ל ע"ד הר"ן דאוקמא באומר ב"ז שהוא ש"א דעדין איכא קולא אחריתי לענין אם נפל דמותר גם כי חזר ובנאו וכו' אנכי הרואה דקושיתו זאת היא נופלת ג"כ על הריטב"א ונמק"י ז"ל דבס' אשי ה' על דמ"ז כתב וז"ל הריטב"א ושמעי' נמי דביתך זה ובית זה לש"ז תפסי' בין לקולא בין לחומרא שאם נפל ובנאו מותר בו ואם לא נפל אעפ"י שמת או"מ או נתנו אסור בו המודר. גם הנ"י ז"ל כתב שם וז"ל וכבר פי' לעיל דבלשון זה יש בו נמי קולא וכו' ומוכח שם בירוש' דכי אמר ביתך וזה דייני' הלשון שאמר זה ולשון ביתך ל"מ ול"מ אעפ"י שמשמעות ביתך אינו כמשמעות זה ע"כ. ומוכרח לתרץ ולומר לדעתם דהא דאמרי' דלחש"כ או כגון שאמר בפי' לקרקע זו ש"א דהשתא נאסר גם אם נפל כמו שכן תי' הריטב"א בפי' בחי' קדושין וסוכה. או שנאמר כתי' הב' שתי' בחי' גיטין דדוקא לענין שכירות אמרי' נפל אזדא משא"כ לענין נדרים הכל נאסר ואפי' קרקע נאסרת וכתב שם שזה נכון ע"ש. וכיון שכן גם מה שהקשה ע"ד הר"ן ז"ל נופל לתרץ כן דנדרים שאני דהכל נאסר וכמו שכן איהו בעצמו תי' זה בחי' גיטין עדכ"א וכנ"ל. ברם קושיתינו דלעיל ע"ד הריטב"א ממ"ש בחי' גיטין עמ"ש בחי' קדושין וסוכה היא נופלת גם ממ"ש בחי' גיטין דבנדרים נאסר גם הקרקע וכו' על דבריו בחי' נדרים דב"ז לש"ז תפסינן בין לקולא בין לחומרא ודבריו לי צ"י:
וראיתי להמש"ל ז"ל בס"ה פר"ד בדרך הקדש דרו"ח דהביא דברי הר"ן דנדרים ודברי הרשב"א שבחי' גיטין שבפ' המביא תנין וכתב נמצא דהרשב"א פליג עליה דהר"ן דלהר"ן בב"ז כיון דנפל אזדא ומותר ליכנס בו ולהרשב"א אף בב"ז אם נפל אסור. והריטב"א בחי' דחה דברי הרשב"א וס"ל דאם נפל מותר ליכנס בו ושהביא ראיה ממ"ש במד' קהלת אם יבואון אל מנוחתי למ"ז אינם באים אבל באים הם למנו' אחרת משל למלך שכעס על בנו וכו'. והנה כפי ס' הריטב"א אפי' באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו שהרי אין חילוק בין אומר קונם לביתך לאומר קונם לביתי ובכולם מת או שמכרו מותר. ואם נפל אליבא דהר"ן אסור ליכנס בו דכיון דקאמר ביתי כל שהוא ביתו אסור ולהריטב"א האומר קונם לביתך או לביתי שאתה נכנס אם נפל מותר ליכנס. בו ומטע"ז באים דור המדבר לעת"ל וכו' עש"ב. והבי"ד ג"כ ס' נשמ"ח בדרשות ד"ט ע"ש. ות'ם אני דאדרבא דברי הריטב"א בחי' גיטין בפ"ב כתב כדברי הרשב"א ממש דחילק בין גיטין לנדרים וכנ"ל ולפי דבריו נמצאו דברי הריטב"א סתרי אהדדי. ותו דלפי"ד דהריטב"א ס"ל דבב"ז ונפל מותר ליכנס בו והביא ראיה ממד' קהלת. קשה מה ראיה היא זו דהתם בדהמ"ד הוי כאומר קונם לביתך שאיני נכנס דהלשון הוא אם יבואון אל מנוחתי ועיין בס' נשמ"ח שם בע"ג ד"ה אמור מעתה וכו'. ומה ראיה מביא מזה לדחות דברי הרשב"א דס"ל דב"ז ונפל אסור ליכנס בו. ואם כונתו להביא ראיה מהתם היא בדרך רבותא דהתם דהו כמי שאומר ביתי שאתה נכנס בו עכ"ז כיון דנפל אזד"ל מכ"ש היכא דאומר ב"ז דאם נפל אזד"ל ומותר ליכנס בו. כל כי האי הי"ל לבאר ולא למינקט נפשיה בקצירי. ועו"ק לס' הר"ן שס"ל דבאומר ביתך או ביתי גם אם נפל אסור מה יענה לדברי המד' הנ"ל דמוכח ממנו דמותר ומדוע לא הוק"ל לה' תנא ז"ל ע"ד הר"ן ז"ל מדברי המד' וכ"ז כעת לי הדל צ"י:
ועיין בס' יושב אהלים בפ' עקב דתמה ע"ד הפ"ד דאיך הבין דהריטב"א ס"ל דאפילו אמר קונם ביתך ונפל וחזר ובנאו דמותר ליכנס בו וכו' וכתב שהוכרח הפ"ד בזה ממה שהריטב"א הביא ראיה מההיא דאם יבואון א"מ שהרי התם קאמר לביתי בכנוי ועכ"ז מותר כשנפל וחזר ובנאו. ושוב דחה זה די"ל דהריטב"א ס"ל דהתם עיקר השבועה היתה שלא יבואו לפלטין זה וכאילו כתיב מנוחתי זו וצ"ת עכ"ד. ולפי"ד ראית הריטב"א לדחות דברי הרשב"א א"ש בדרך פשוטה דהרי התם בדהמ"ד הוי כאומר ב"ז ועכ"ז כיון שנפל אזד"ל וכשחוזר ובנאו מותר ליכנס בו היפך דברי הרשב"א שס"ל דאסור ואנכי בריה קלה ל"י מדוע היוש"א ז"ל לא הוק"ל ע"ד הפ"ד ז"ל כפי הבנתו בדברי המד' שהוא הוי כאומר ביתך או ביתי שאיך יכון כפי ס' הר"ן ז"ל וכנז"ל ועוק"ל כפי מה שמבין היוש"א ז"ל בדעת הריטב"א ז"ל דס"ל באומר ביתך ונפל דאסור ליכנס בו אם חזר ובנאי כס' הרשב"א ולא בא לחלוק עליו כ"א בב"ז ונפל וחזר ובנאו דס"ל להרשב"א דאסור והק' על הפ"ד ז"ל דאיך הבין בדעתו היפך זה ונתן הכרח להבנתו ושוב דחאה. דהי"ל להקשות קושיא זו בפשיטות מדברי הריטב"א בחי' סוכה עדכ"ד דנר' מדבריו שם היפך מה שהבין הפ"ד ז"ל בדעתו. שהרי שם בההיא דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם הוק"ל אמאי לא הוי כריתות דהא אם מת וכו' ואפי' אמר לב"ז ש"א דהשתא אפי' מת אסורה נפל אזד"ל וכו' ותירץ דמיירי וכו' ע"ש. דממאי דהוק"ל נפל דוקא לצד שאומר ב"ז שהוא ש"א והוצרך לתרץ נראה דס"ל כס' הרשב"א והר"ן ז"ל שאם אמר ביתך שאני נכנס נפל ובנאו עדין באיסורו עומד היפך דברי הפ"ד ז"ל ומזה הי"ל להק' עליו. ולזה י"ל דבודאי לא שלטו מאו"ע היוש"א ז"ל בדברי הריטב"א שבחי' סוכה הנ"ל דאילו ראה אותם היה מקשה מהם בפשיטות ע"ד הפ"ד ז"ל:
ותבט עיני דהשע"ה בפ"ח מה"ג הי"א דהקשה ע"ד הרשב"א בפ"ב דגיטין דתי' דהכא באומר שלא תלכי לב"ז ש"א מדבריו בחי' נדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר דדעתו כדעת הר"ן דתפסי' לשון אחרון ועיקר ותי' דשמא נאמר דלב"ז שהוא ש"א דכתב הרשב"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר שלא תלכי לב"א זה ע"כ. ולע"ד דדוחק לומר כן מאחר דהוא ז"ל הוק"ל על לשון הש"ס והוצרך לתקן הלשון דלאו דוקא וכו' ואיהו יתפוס ג"כ לישנא דלאו דוקא ואשגרת לישן. ומה גם דבדף פ"ג כתב ג"כ שם זה הלשון בעצמו ודוחק עצום הוא לומר דבשני המקומות הוא אשגרת לישן ול"ד. ובלא"ה קשה על הר"ן דתפס לשון זה ומה שיתורץ ע"ד הר"ן יתורץ ע"ד הרשב"א ז"ל:
עוד ראיתי להמש"ל ז"ל בה"ג פ"ח ה"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל הז"ג ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אי"ג, כתב דהיא מימרא דרבא בפ"ה וה"ט דכל ימיה אגידא ביה. ונר' דה"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הז"ג ע"מ שתדורי בב"ז לעו' דאי"ג משום דכל ימיה אגידא ביה ע"כ. ולי הדל י"ל בזה דאדרבא במתנה בקיום עשה אתי במכ"ש דאי"ג די"ל דאפי' התנה לזמן איכא חששא שמא תאנס ולא תוכל לקיים ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וחששא קרובה היא. ועיין בחי' הרשב"א לגיטין עדפ"ג בד"ה בכולהו תנאי דעלמא וכו' דמבואר שם בדבריו דלא כהמש"ל ז"ל ע"ש: