אור ברסלב
שערי עזרה יורה דעה › סימן יג

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

יורה דעה · סימן יג

סימן יב

אם נתן מקבל עיס' לבעה"מ ריוח שנה ושנתיים ושוב טוען שלא היה ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן מהקרן מה דינו הנה מרן בש"ע ח"מ סי' פ"א ס"ל כתב וז"ל המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען שלא היה ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן בשביל הקרן. אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי א"נ מודה ליה דכי יהיב ליה בשם רווחא אמ"ל לאו כ"כ השתא למיחשב ליה לשם קרנא וגבי ליה כוליה אע"ג דלא אמר א"ע. אבל אי יהיב ליה בסתמא משתבע דלא הוה ביה רווחא ויחשוב מה שנתן לו בקרן. וי"מ שאו' שאפי' נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר א"ע אפי' נתנם לשם ריוח ישבע עכשיו שלא היה ריוח וכל מה שנתן יעלה לו לשם קרן ע"כ. וסברא הראשונה היא סברת בעה"ת וס' הב' היא ס' הראב"ד ז"ל. וכ' הש"ך ז"ל בסקע"ז דע"כ ל"פ הראב"ד על בעה"ת אלא בכה"ג שח"ל הקרן בע"פ. אבל אם יש לו על הקרן שטר וכה"ג בענין שהיה מוכרח לשלם לו הקרן בלי שום טענה מודה ליה דלא שייך השטאה ולו' עדין יש לי תחת ידי דהא יכול זה להוציא ממנו בע"כ הקרן בכח השטר וכו' ודאי נתינה גמורה היתה וכנ"ל עיקר לדינא. ולס' הראשונה אע"ג דיכול לומר פרעתי הקרן אינו נאמן לומר טעיתי וסבור הייתי שיש שם ריוח כ"א עד שיברר שטעה דוקא דאם אינו מברר שטעה אף שאומר שטעה אינו נאמן אע"ג דיש לו מיגו דפרעתי הקרן ע"ש. גם המבי"ט ז"ל בח"א סי' מ"ג חילק כן כהש"ך ז"ל בין שטר לבע"פ דשם בנ"ד ההלואה היתה סך ן' פרחים ופרעו מהם י"ב והמתעסקים טוענים שלא היה שם ריוח ומה שפרעו הי"ב מעיקר סך הן' פרחים וכתב ע"ז דאם היה שטר ועדים אינו נאמן לומר שנתן לשם קרן אבל כל שלא היה אלא שטר חתום בחת"י ולא כתוב בו נאמנות דיכול לטעון פרעתי כפי"ד הפוס' ז"ל אזי יכיל לומר שלא היה ריוח ומה שפרע ינכה מהקרן ע"ש. והגם דאין הנושאים של הש"ך והמבי"ט ז"ל שוים דהש"ך הוא מדבר אם יש מתחי' שטר בתביעת הקרן ועלה קאמר דאינו נאמן לומר דמהקרן פרע. והמבי"ט דברו הוא על זקיפת הן' פרחים אחר טהרת החשבון ועלה קאמר דאם היה בשטר ועדים אזי אינו נאמן לומר שמה שנתן קודם היה מהקרן דמאחר שעשו חשבון ונשאר חייב לו הן' פרחים ונעשה שטר בזה לאו כ"כ. ברם היכא שלא נעשה שטר אלא שטר תת"י ויכול לטעון פרעתי כיון שאין בו נאמנות אזי נאמן במיגו זה לטעון דמה שנתן כבר הוא מהקרן ולא מהריוח בשבועת היסת כיעו"ש. מ"מ מכללות דברי המבי"ט ז"ל שם מוכח דס"ל כהש"ך ז"ל דכתב שם ומה שטוען כה"ר דוד שהתנה עם הר"מ שיתן לו הריוח וכו' ואפילו תנאי זה היה נכתב בשטר נר' דיכול לומר וכו' דנאמן השתא מיגו שיכול לטעון פרעתי בתחי' כדאמרן וכו' ע"ש. הרי דלא כתב דנאמן לומר דמה שנתן הוא בשביל ריוח כ"א משום דאית ליה מיגו השתא דיכול לומר פרעתי כיון דליכא כ"א חת"י וכו'. מינה דאם אינו יכול לטעון פרעתי וכגון דשטר הכתוב בעיקר הקרן הוא קיים באופן דליכא טענת פרעתי דבע"כ הוא מוציא ממנו אזי אינו נאמן לומר דמה שנתן היה בשביל הקרן וכמ"ש הש"ך ז"ל ושוים הם בס' זו:

וראיתי בס' לב שלמה סי' ד"ן סוף ד' ע' ע"ב דכתב שם וז"ל גם כתוב בשאלה שגם המבי"ט סי' מ"ג חילק כהש"ך לזה אומר לשואל דמי שרואה דברי המבי"ט בשורשם אין מהם לא עזר ולא נגד לנ"ד שבנדון המבי"ט היה אחר שחלקו וכו' וע"ז כתב דאילו כתב לו שטר וכו' אבל בנ"ד שלא נתפרדה החבילה ולא נכתב שטר מחדש לא דיבר המבי"ט ז"ל. אמנם הש"ך ודאי להכי נחית דבדאיכא שטר על הקרן אפי' הראב"ד ז"ל מודה דלא יועיל טענת השטאה ע"כ. ולע"ד נר' הגם דנדון המבי"ט ז"ל הוא כאשר כתב מ"מ מכלל דבריו משמע דס"ל כהש"ך ז"ל דזיל בתר טעמא וכנז"ל וה"ה כמבואר. ובלומדי בדברי המבי"ט ז"ל ראיתי דיש לעמוד בדבריו דכתב שם וז"ל שאם היה תנאי בשעת הקנין שלא יערבם עם מעותיו או עיס' שלהם כ"א שיעסקו בהם בפע"צ ושינה המתעסק אזי הוא קרוב לשכר אם היה שום ריוח באיזו סחורה שעשו בתוה"ז ואין לו בהפסד אם הפסידו אפי' תו"ז כיון ששינה המתעסק ע"ש. ואנא עבדא לא ירדתי לסו"ד בטענה זאת ומה שהשיב בתשו' ע"ז דבשלמא אם היו המתעסקים רוצים לנכות מהקרן מצד ההפסד שהיה אז היה מועיל טענה זו דמאחר ששינה מהתנאי הדין הוא עם בעה"מ שהוא קרוב לשכר ורחל"ה. וע"ז יבוא שפיר תשו' הרב דהדין עמו אם היה התנאי בשעת הקנין. אבל מאחר שכל טענת המתעסקים הוא על הי"ב פרחים שנתנו לו בתורת ריוח שרוצים לנכות אותם מהקרן ולתת לו ל"ח פרחי' דוקא להשלים על הן' פרחים של הקרן. ובעה"מ אינו רוצה לנכות מהקרן היב"פ שלקח בתורת ריוח. וכיון שלא הרויחו בכל עסקיהם כמו שכן נר' מסוף לשון השאלה והם רוצים לפרוע כל הקרן מה יתן ומה יוסיף שינוי התנאי. ואם דטענת בעה"מ היא דכיון דשינו מהתנאי אזי גם כי לא הרויחו בכל עסקיהם אינו מנכה היב"פ שכבר לקחם מהקרן דקרוב לשכר הוא אם הרויחו שום ריוח באיזה סחורה שעשו בתוה"ז ואין לו בהפסד אם הפסידו וכו' וכלומר דמאחר ששינו גם כי לא ירויחו אינו מנכה היב"פ מהקרן. ושע"ז באה התשו' דאם היה התנאי בשעת הקנין אזי הדין עם הנותן וכיון שלא היה התנאי בשעת הקנין לא הוי שינוי והדין הוא עם המתעסקים. הוא מן התימה לו' כן שאם שינה מהתנאי גם כי לא היה ריוח בכל עסקיהם ואדרבא היה להיפך שהיה הפסד בדבר שיהא הדין נותן שיקח היב"פ בתורת ריוח ולא יש בו איסור רבית זה אין הדעת נותן להתיר מאחר שלא היה התנאי ביניהם שאם שינה מהתנאי שיתן בתורת קנס כו"כ כפי דעת מהפוס' דס"ל דבאופ"ז מהני להציל מאיסור רבית ועו"ע וכבר הארכתי בזה אני הדל במ"א וכיון שלא היה זה בתורת קנס גם אם היה התנאי בשעת הקנין שלא יערבום וכו' מ"מ אינו מועיל תנאי זה לשיהיה מותר אח"כ שיקח ריוח הגם שלא יהיה ריוח בכל עסקיהם:

וראיתי לה' או"ת דכתב ע"ד הש"ך הנ"ל וז"ל דמיירי דהריוח עולה יותר מפלגא של הקרן דאל"כ מה בכך דהוא מלוה בשטר הא יש לו מיגו דנאנסו על פלגא שהוא פקדון ונאמן במיגו מ"ש מלוה ע"פ או מלוה בשטר ולכן דברי הש"ך ז"ל סתומים וצ"ע דדוחק דיהיו הרווחים עולים יותר מפלג הקרן ע"כ. ועיניך תחזינה דשאר הפוס' שהביאו חילוק הש"ך לא חשו ולא חילקו בזה היכא דאיכא שטר על הקרן דכתב הש"ך דאפילו הראב"ד מודה. ועיין בס' לב שלמה שם בסי' ד"ן דכתב והאריך בדברי הש"ך אלו דיש קס"ד לומר דאינו מודה הראב"ד ולבסוף מסיק והביא הכרחיות לקיים דברי הש"ך דהיכא דיש שטר גם הראב"ד מודה. וכתב דאף לפי הס"ד דאינו מודה הראב"ד ה"מ בשטר עיס' בעלמא אבל כשיש בשטר נאמנות מפורש עפי"ד הקל כשני ע"כ אפי' נגד הודאת פיו אפי' הראב"ד ז"ל מודה דאינו נחשב מה שנתן לו אלא מהריוח דאינו יכול לטעון היה הפסד ולשם קרן נתנם וגם טעיתי אינו יכול לומר ולא שייך ביה טענת טעיתי ולא טענת השטאה והשבעה עש"ב. ובדברי הראב"ד ז"ל דכתב נשבע שלא היה ריוח וכו' תמה מרן הב"י ז"ל איך יכול להשביעו מספק ותי' דשבועה זו מדין השות' והג"ת ז"ל הק' עליו דמה לו עם הראב"ד דגם על הבהע"ט תפול קושיתו. וה' בית אברהם סי' ל"ב דמ"ב ישב שם לדברי מרן ז"ל במה שפירש לדברי הבהע"ט ע"ש. ולא זכר שר שכבר הפרישה שם בסי' פ"א פי' כן בדברי הבהע"ט ע"ש. ועיין בשו"ת הרי"פ ז"ל סי' ע"א דכתב בטוען המתעסק ואמ"ל לראובן דכשנטלת הריוח ידעת שאין שם ריוח אלא ראש ממונך נטלת. והשיב דישבע שמעון דלא היה שם ריוח וכי כל מה שנתן לראובן אינו אלא ראש ממון וכו' ע"ש. ובהכרח צ"ל דקיצר במובן דאע"ג דלא נזכר בשאלה דראובן מכחיש טענה זאת מ"מ ודאי דראובן מכחיש בזה ולזה פסק דצריך שמעון לישבע דאל"ה שבועה למה. ודוחק לומר דהגם דמודה ראובן לטענת שמעון צריך שבועה שכל מה שנתן לראובן אינו אלא ראש ממון. דא"כ למה לו לשמעון ישבע דלא היה ריוח מאחר דגם ראובן מודה בזה א"ו כדאמרן. וסברתו היא כדברי הבהע"ט שהביא מרן בסתם בתחילה:

והרב בני יאודה ח"ב סי' פ"ב וה' בירך יצחק פאס ז"ל חיו"ד סי' א' האריכו בענין זה ולא העלו בזכור'ם לדברי הטור ומרן ז"ל שבח"מ סי' פ"א ושבחיו"ד סי' קע"ז ס"ך כלל והוצרכו להביא ראיות לדבריהם ממ"א ע"ע. ושו"ר בס' בנ"י אחד דכתוב שם על הגליון מכתי' מוהר"ר מסעוד פינטו ז"ל על מה שהבנ"י למד לנדונו מש"ע סי' קכ"ו וכו' כתב וז"ל תמהני דמה לו להביא עצות מרחוק דהרי מפורש כן בש"ע ח"מ סי' פ"א ס"ל בדין המתעסק עצמו שנתן ריוח לחבירו דאם יברר אח"כ בעדים שלא היה ריוח טענתו טענה ע"ש ע"כ. וה"ה מאריה דאתרין כמוהר"י ענתיבי ז"ל כתב עליו וז"ל לק"מ דהתם מיירי בע"פ כמ"ש הש"ך בסקע"ז והכא נ"ד מיירי בשקרע שטר הראשון וכתב שטר ב' כמ"ש בשאלה הן אמת שהרב היה צריך הכא להביא הך דינא ולישא וליתן בו בדברי הש"ך ולהביא הוא אח"כ ראיותיו עכ"ד. ונר' דכונת תירוצו הוא דמההיא דסי' פ"א אין להביא ראיה מאחר דהש"ך כתב דמיירי בע"פ לכך אמרי' דאם יברר אח"כ בעדים דלא היה ריוח טענתו טענה. ברם נדונו שהוא בשטר גם כי יברר בעדים דלא היה ריוח י"ל שאין טענתו טענה ולזה הוצרך הרב להביא ראיה לנדונו מההיא דסי' קכ"ו בדין ההמחאה. ואחהמ"ר לע"ד אין לומר כן בדעת הש"ך דס"ל דבשטר אף אם יברר שטעה ולא היה שם ריוח דאין טענתו טענה. דהרי לפי הסברא הא' שהביא מרן ז"ל בסתם לפי פי' הש"ך ז"ל כך לי בע"פ כמו בשטר לענין שאינו נאמן לומר טעיתי דהגם דבע"פ יש לו מיגו דפרעתי הקרן עכ"ז אינו נאמן לומר טעיתי כ"א עד שיברר בעדים אזי טענתו טענה. מינה ג"כ כשיש שטר דמודה הראב"ד ז"ל דאינו יכול לטעון טענת השטאה וטענת טעיתי אם יברר בעדים דלא היה שם ריוח ודאי דטענתו טענה. והדעת מכרעת זה דמאחר דמה שנתן לו כבר אם לא היה שם ריוח בבירור אזי הוי חשש איסור רבית ויש שסובר דהוי ר"ק עיין בס' בירך יצחק שם א"כ השטר שכתוב על הקרן מה יושיענו לאיסור רבית להיות פורח באויר. ומוכר"ל דמ"ש הש"ך דמיירי בע"פ הוא לומר לענין אם כופר ואומר לא נתתי לך לשם ריוח והלה מכחישו דנשבע ונפטר שאם הי"ל שטר שאינו יכול לומר לא נתתי לך לשם ריוח ושיהיה נאמן בשבועה ומה שנתן יעלה לשם קרן זה ל"א הכי. משא"כ אם יברר בעדים דליכא ריוח לע"ד י"ל דלכ"ע אית להו דטענתו הויא טענה. וכיון שכן למה לו להבנ"י ז"ל להביא ראיה לנדונו מההיא דסי' קכ"ו הרי ממקורו הוא מוכרח. מה גם דהראיה מסי' קכ"ו של ההמחאה התם ההמחאה לא היתה בפני עדים שיהיה דומה אז נדונו שהוא בשטר וכמו שהביא הוא ז"ל בשם הסמ"ע ומהדיוק הוא שרוצה לדייק דאם יכול לברר שטעה בכל ענין יכול להוציא ולהסמך ע"ד הש"ך שכתב ע"ד הרא"ש שדבריו צ"ע דהדעת נותן כיון שמברר הטעות בעדים פטור וכו' ומדוע נכניס עצמינו בדוחקים ונניח מקור הדין אשר ממנו יוצא הדין גם לפי דברי הש"ך שכתב דמיירי בע"פ וכנז"ל. ומלבד ההכרח הנ"ל בדעת הש"ך שכן ס"ל דגם כי איכא שטר אם יברר דליכא ריוח אזי יחשוב מה שנתן מעיקר הקרן. עוד בה אומר דאם נאמר שס"ל להש"ך דכי איכא שטר גם אם יברר ל"מ א"כ הוו דברי הש"ך סתרא"י נינהו מסי' פ"א לסי' קכ"ו א"ו כדאמרן. תוק"ל על הבנ"י ז"ל דהביא ראיותיו לו' דאם יברר אזי נאמן לומר טעיתי גם להוציא וסמוכות שלו מדברי הש"ך קשה דמלבד דהש"ך בסוף דבריו כ' דהרא"ש עיקר טעמו דאינו נאמן לומר טעיתי הוא משום שכבר נתן ונר' דגם הש"ך מודה להרא"ש מזה הטעם שכבר נתן וכמו שכן נראה משטח לשונו כאשר יעו"ע עוק"ל דאת"ל דהש"ך הוא פליג על הרא"ש ואיכא דס"ל כוותיה מ"מ מידי פלוגתא ל"נ ומאחר דהרא"ש ז"ל וסי' ס"ל דאפי' שנודע שטעה אינו יכול להוציא מה שכבר נתן א"כ יכול המוחזק לומר קי"ל. ואיך הוא ז"ל מביא ראיה ופסיק ותני דאם יברר שטעה יכול להוציא באופן שדבריו ז"ל לי צ"ע. ועיין בס' אוהל יצחק סי' נ"א דהביא בשם הרדב"מ ח"ב סי' י"ג ומגן שאול סי' י"ב דפסקו דאחר הנתינה מה שנתן נתן וא"י לטעון טעיתי אף שיכול לברר הטעות בעדים וכשנתן המעות לא היה יודע הטעות אפי"ה אינו נאמן אח"כ לומר טעיתי. וחילק מנדון דידיה לנדונם ז"ל וכתב עוד דלא אמרו כן לא לאוקומי ממונא אבל בנ"ד שהוא להוציא לכ"ע נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי אף דתפס אחר שפרע ממעות אחרים דמ"מ הרי תפס כמ"ש המשפ"ץ וכו' דכלל מסור בידינו המע"ה ע"כ. דמבואר דלא נאמן לומר טעיתי להוציא. והגם דיש סוברים דכשמברר הדבר בעדים אפילו כבר פרע חוזר ומוציא ממנו וכמ"ש הוא ז"ל בשם ה' פרי צדיק סי' ט' ומוהרש"ך ז"ל בח"ג בהשמטות וכן ס"ל לאיזה פוס' מ"מ מאחר דנודע דפלוגתא דרבוותא היא דאיכא דס"ל דנאמן במיגו להוציא ואיכא דס"ל דאינו נאמן במיגו להוציא וכמו שהביא כ"ז מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג סי' פ"ב בהגה"ט בכללי המיגו אות ן' וסיים שם דמאחר דנתבאר דהוי פלוגתא דרבוותא אי"ס דהמע"ה ע"ש. א"כ לא הו"ל להבנ"י ז"ל בנדונו לפסוק בפשיטות דיכול לומר טעיתי להוציא מאחר דנתבאר דבפלוגתא מתנייא:

ומוהריב"ל ז"ל בח"א סי' צ"ג כתב דיכול שמעון לומר קי"ל כהראב"ד ז"ל דהא אפילו נגד רוב הפוס' יוכל המוחזק לומר קי"ל דמיעוטא וכו' כ"ש בנ"ד דליכא אלא הני תרין ארייותא דפליגי בהא פלוגתא ע"כ. ובראותי דב"ק הוק"ל אני הדל מכח דברי מרן הב"י ז"ל והש"ך ז"ל שם באות ע"ט דלאו דוקא תרין הוא דפליגי ושו"ר דמוהרש"ך ז"ל הק' עליו כן דהאיכא בהע"ט ובעה"ת דפליגי עליה דהראב"ד ז"ל. וה' לב שלמה בד' ע"א כתב דמ"ש מוהריב"ל ז"ל כן הוא לפי שלא ראה דברי הבעה"ת שכ"כ וכו' וסיים שם דלדינא אין לומר קי"ל כהראב"ד מאחר שב' חלוקים עליו כמ"ש מוהרש"ך והגם דמוהריב"ל בסי' שלפני זה כתב דאפילו בחד לגבי תרי יכול לומר קי"ל והדברים ארוכים בין הפוס' האח' מ"מ רובא דמינכר סברי דאין לומר קי"ל בחד לגבי תרי וא"כ אנן בענין זה צריך שיאמר תרי קי"ל ובזה כל הפוס' הסכימו דאין לומר קי"ל יעו"ע בספריהם זת"ד ע"ש. ורואה אנכי בעניי דגם הרי"ף ז"ל בתשו' סי' ע"א ס"ל כס' הבהע"ט והבעה"ת ז"ל וכמש"ל. ועיין בכלל זה אי יכול לומר קי"ל בחד לגבי תרי או תלת בס' חש"ש סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות י"ט ובמט"ש שם אות כ"א באורך ובס' אורח משפט שם אות ל"ח גם אני הדל כתבתי בזה באורך בס"ד בתשו' בדין שטר היוצא על יתו"ק ע"ש. והפרמ"א ז"ל בח"א סי' קט"ו כ' דמצי"ל קי"ל כהראב"ד ומצי לנכות מהקרן כל מה שנתן קודם ולית ביה משום סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דמצי"ל קי"ל כמ"ד דלא אמרי' הכי אלא במשכנתא אבל בזוזי היכא דקיימי ליקמו ומצי מנכה בטענה הוה טעי בדין וסבור שאין איסור בדבר וכו' ולא דמי לההיא דפ"ק דגיטין דאיכא מ"ד דאינו נאמן לומר טעיתי אע"ג דאית ליה מיגו יעו"ש בהריב"ה סי' קכ"ו דהכא בהאי דינא לאו כ"ע דינא גמירי וכדאמרי' רב עיליש גברא רבה הוה וכדכתב הרמ"ה עכ"ד. והיה העלמ"ה ממני"ר דמוהרש"ך ז"ל בח"ג בסוף הספר בהשמטות השווה ותלה דין זה ממש בדין של סי' קכ"ו יעוש"ב:

ולענין אם נתן לו כת"י שחייב לו כו"כ אם יכול לומר אח"כ טעיתי בחשבוני עין בהש"ך ובכנה"ג מ"ש בשם מוהריב"ל ז"ל דא"י. והאו"ת ז"ל בסי' קכ"ו סקט"ז הק' עמ"ש רמ"א בסעיף י"ג דאפילו נתן לו כת"י נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי דאיך פליג ע"ד מוהריב"ל ז"ל דס"ל דא"י לומר טעיתי וחילק בין אם הוא כת"י כולו להיכא דליכא רק חתי' דבחתי' יכול לטעון שכחתי את חתימתי ואחרים כתבו ע"ג מכ"ש דיכול לומר טעיתי. אבל אם כל הכתיבה כתב ידו אף רמ"א מודה בכה"ג דזה יותר מעשה מהודה בעדים וציין באורים סי' פ"א סקפ"ו ע"ש. ועינא דשפיר חזי בתשו' המבי"ט ז"ל הנ"ל יראה דס"ל דליכא לחלק בהכי דאפי' היה כולו בכתי' וחתי' ס"ל דיכול לטעון פרעתי ולא הוי כמודה בעדים וכמו שכן מוכיחים דבריו שם כיעו"ש ודבריו נגד דברי מוהריב"ל ז"ל. והפרמ"א ז"ל שם בח"א סי' קט"ו דקצ"ז כתב דאם לא נתן הריוח כ"א שהעלם על עצמו קרן וריוח שעשה מחדש שטר שמודה המקבל שמסר בידו בעל העסק כ"כ מעות דהיינו שיעור הקרן וריוח לא הוי כמ"ש א"ע כיון שכל זה היה חיוב בטעות ואי' איסור דרבנן. גם לס' מוהריב"ל ז"ל דס"ל דכת"י הוי כא"ע מודה הכא דבשלמא בההיא דא"ע אין איסור בדבר אלא תליא מילתא בהודאתו וכל דאמר א"ע הויא הודאה גמורה וגמר ומתחייב וקבל החובות באחריותו לפי שיש הנאה בזה ואם אח"כ נתקלקלו התיבות מזליה גרם ולפיכך א"י לחזור בו. אבל כל שאין שם הודאה גמורה לא קיבל עליו החובות והיכא שיש איסור רבית מה לנו ולחיובו אפי' יהיה החיוב גמור כיון שיש בו איסור לא שבקי' ליה למלוה שיעבור על איסור דרבנן ומנכה לו מן הקרן ולא יפרע אלא הקרן לבד. וחילוק נכון הוא ומוכרח מכח סתירת דברי הראב"ד אהדדי עש"ב:

נמ"ל מהאמור דאם כבר נתן המתעסק ריוח לבעה"מ ועתה רוצה לחושבם מהקרן וליכא שטר על הקרן בפלוגתא היא מתנייא וכל דלא אמר א"ע בשעת נתינת הריוח מידי פלוגתא ל"נ ויכול המוחזק לומר קי"ל ומנכה אותם מהקרן. והיכא דאיכא שטר על הקרן דכ' הש"ך ז"ל דגם הראב"ד ז"ל מודה דהוי כאומר א"ע לדעת האו"ת ז"ל ז"ד שלא היה הריוח יותר מהחצי של הקרן וכתבנו לעיל דשאר הפוס' ז"ל לא חילקו בזה. גם היכא דנתן כת"י שחייב כו"כ אם יכול אח"כ לו' טעיתי בחשבוני בפלוגתא מתנייא וכנז"ל. וזה הוא דוקא למקומות התופסים דגל הקי"ל אמנם אנן בדידן דבתריה דמרן גרירן ע"כ אשר יאמר כה"ז והביא סברת הבהע"ט והבעה"ת בראשונה בסתם וס' הראב"ד בשם י"א וידוע דכל כהאי ס"ל לפסוק הלכה כסתם א"כ אי יהיב ליה באפי סהדי אע"ג דלא אמר א"ע א"נ מודה דכי יהיב ליה בשם רווחא אמ"ל לאו כ"כ השתא למיחשב ליה לשם קרנא וכו'. ועם שכבר נודע דכלל זה דהיכא שמביא מרן ז"ל בש"ע בתחי' בסתם ושוב אח"כ בשם י"א דס"ל לפסוק הלכה כסתם זה הכלל יש מהפוס' דס"ל דאינו מוסכם כמ"ש הפוס' האח' ז"ל עיין בס' י"מ בכללי מרן הש"ע ואני עני הדעת כתבתי בזה במ"א וא"כ עדין יש פתחון פה להמוחזק לומר קי"ל כס' הי"א שהביא מרן ז"ל. מ"מ הכא שאני יען דמרן ז"ל גילה דעתו במקום אחר דדעתו לפסוק הלכה כס' הסתם עיין בש"ע חיו"ד סי' קע"ז ס"כ דכתב המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתנו לשם ריוח ע"כ. ושם לא הביא סברת הי"א כ"א ס' הבהע"ט והבעה"ת דוקא הרי שגילה דעתו ד"ע שכן ס"ל לפסק הלכה מעתה ליכא למיחש בזה תו לסברת מיעוט הפוס' דס"ל דאין כלל זה דסתם וי"א דהלכה כסתם מוסכם מאחר דבדין זה בעצמו גילה דעתו במ"א ופסק הלכה כסתם. ועיין בס' חוט המשולש בתשו' סי' כ' בדין קניה בחוב לגבי שכירות ומשכונא וכו' דכתב דמרן ז"ל בח"מ סי' ר"ד סעיף יו"ד הביא י"א וי"ח וכפי הכלל המסור בידינו דכשמביא מרן י"א וי"א בדין א' ס"ל כי"א בתרא. ועדין הלב מהסס כיון שלא גילה דעתו כמאן ס"ל עדין יש לדוחה לדחות דלאו כללא כיילינן. אבל מצאנו ראינו בסי' קצ"ה דשם גילה דעתו הר' בב"י וכ"פ בש"ע וז"ל שכירות ומשכונא וכו' הרי לך בהדיא דסברת מרן דהמכר כשנעשה במלוה ל"ק וכו' ע"ש. דמדבריו יש להביא ראיה במכ"ש להיכא דהביא מרן בש"ע סתם וי"א דרוב הפוס' ס"ל דכללא הוא דהלכה כסתם גם להוציא ומיעוטא הם דס"ל דאין זה כלל מוסכם כ"כ להוציא מהמוח' דגם באתרא דאזלי בעקבותיו של מרן עדין המוחזק י"ל קי"ל כהי"א שהביאה מרן. מ"מ מאחר דמצאנו ראינו דמרן ז"ל גילה דעתו ופסק להלכה כהסתם במקום אחר ודאי תו לדידן דגררינן בתריה דמרן לא חיישי' לס' הי"א שהביא במ"א לומר קי"ל אלא פסקינן הלכה כסתם לכ"ע גם להוציא. ועם דנראה דיש סתירה לזה ממ"ש הכנה"ג חיו"ד סי' קס"ד הגב"י אות ט"ז ע"ד מרן הב"י ז"ל שכתב ולדבריהם יש לחזור כל הפירות שאכל וכו' נ"ב כ"פ בס' הקצר בהחלט. ויש לתמוה דבחח"מ סי' ר"ז ס"ט כ' הסברא אחרת בשם י"א דפירות שאכל תוך ג"ש אינו מנכה דלא הוי אלא א"ר. וי"ל דלא כתב שם מחלוקתו בצידו אלא משום דהתם דבממונא קא עסיק כתב ב' הסברות לשאם יהיה המלוה מוחזק שיכו"ל קי"ל כמ"ד דלא הוי אלא א"ר ואיני מנכה כלום מפירות שאכלתי תוג"ש. אבל הכא דבאיסור קא עסיק החליט המאמר לומר ה"ז ר"ק ומחזיר לו כל הפירות לומר דהירא את דבר ה' לא ידבק בידו שום איסור רבית ע"כ. הרי דמדבריו ז"ל יוצא דבר סת'ר למש"ל. לזאת אשיב ואומר דמלבד דאחהמ"ר דברי הכנה"ג ז"ל בתירוצו הם קל"ט דבשלמא לשון מרן בב"י שכתב ולדבריהם יש לחזור כל הפירות שאכל וכו' יש מקום לסבול פי' זה לומר דהירא את דבר ה' לא ידבק בידו שום איסור רבית ויחזיר הפירות שאכל. אבל דבריו שבסה"ק דכתב ואם אכלם הוי ר"ק ויוצאה בדיינים אינו סובל כלל פי' זה דהירא וכו' מאחר דקאמר ר"ק ויוצאה בדיינים ופי' הוא דאפילו שהמלוה מוחזק מוציאים הדיינים ממנו בע"כ ונותנים ללוה דהוא ר"ק וכפי"ד ז"ל איך מוציאים ממנו הלא יוכ"ל המלוה שהוא מוחזק קי"ל דלא הוי אלא א"ר. וכפי מ"ש ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו בס' פני יצחק ח"א סו"ס פ"ה וז"ל ול יטעה הרואה דברי מרן החבי"ב ז"ל דכתב אם טען וכו' דנר' דאנן ל"ט וכו' דהא ודאי ליתא דהא כבר הסכימו כל הפוס' ז"ל דטענת קי"ל אף אם לא טען הבע"ד אנן טעני"ל כמו שיראה הרואה בכללי הקי"ל וכן בדין וכו' ואנן בדידן טעני"ל ע"ש. וא"כ מהראוי הוא דאף דלא טען איהו טענת הקי"ל הנ"ל אנן נטעון בעדו ולא לעשות מעשה היפך ממש ולהוציא ממנו. הן אמת מ"ש מע' יצ"ו דכבר הסכימו כל הפוס' ז"ל וכו' אנכי הרואה דדב"ז אינו מוסכם מכל הפוס' עיין בס' בני אהרן סי' כ"ד דס"ל דאנן ל"ט בעד הבע"ד טענת קי"ל ע"ש והבי"ד ה' לב שלמה באות קו"ף וכ"ע שם וז"ל ובחפשי בספרו בכללי הקי"ל מצאתי שכתב בסי' כ"ה אות י"ח וז"ל כי היכי דהמוחזק יכול לטעון קי"ל ה"נ ב"ד טוענים ליורשים מ"ץ ח"ב סי' ה' וכ"כ בתשו' וכתבתי עוד דה"ה לנפרעין שלא בפניו וכו' הרי שהוא בעצמו כתב דדוקא ליורשי' או של"ב טעני' קי"ל אבל כשהבע"ד בעצמו בפניו ואינו טוען קי"ל אנן ל"ט ליה. והיא מילתא בטעמא דמאחר דהדין הוא אח"ר להטות ובפרט בברירה שבירר לנו מרן הב"י ז"ל אלא שהאח' ז"ל תפסו דגל הקי"ל א"כ מאחר שהוא אינו טוען קי"ל היכי נספי ליה אנן איסור ונחזיק בידיה ממון שהוא גזל בידו לדעת רוב הפוס' וכן גמרתי בדעתי לדון מכאן והלאה בע"ה עכ"ד. ועיין בס' חיים ביד סי' פ"ט. מ"מ הבע"ד בעצמו כולהו אית להו דיוכ"ל טענת קי"ל וכיון שכן מדוע פסקיה לדינא בסכינא חריפא דהוי ר"ק ויוצאה בדיינים וסגר הדלת בפני טענת הקי"ל דאית ליה באופן דדברי הכנה"ג ז"ל לי הדל ק"ט. ולדעתי הפעוטה בדוחק י"ל לתמיהתו דמרן ז"ל ס"ל להלכה כס' הרי"ף והרמב"ם וכאשר השרישנו בזה דג' עמודי ההוראה כשהם תרי מיגו תלת קיימי בסברא אחת הוא פוסק כמותם ולכן בחיו"ד פסק כוותייהו בהחלט נגד ס' הרא"ש וגם בחח"מ תפס בתחי' בסתם להלכה כן דכן הוא ס"ל לפסוק הדין ומה שהביא אח"כ עו"ש ס' הי"א הוא להיכא שאם יהיה עוד בדבר ג"כ צד אחר להקל הגם שאינו חזק כ"כ הצד ההוא להסמך עליו עכ"ז אזלינן לקולא לסמוך על ס' הי"א לומר המלוה שהוא מוחזק קי"ל כמ"ד דלא הוי אלא א"ר. אבל היכא דליכא צד אחר עוד המסייעו להקל ס"ל למרן לפסק הלכה כמ"ש בסתם דהוי ר"ק ובפרט דהיא סברת הרמב"ם ז"ל דאפי' הפוס' האח' ז"ל דכתבו דהאי כלל דסתם וי"א שכותב מרן ז"ל דהלכה כסתם זה אינו מוסכם וז"ד הוא לדון כן לכתחי' אבל המוחזק יכול לישען על ס' הי"א וכמי שהאריך בזה ה' הון יוסף בסי' ח"י ד' מ'. מ"מ עיין שם בד' מ"ב ע"א מ"ש המ"ס המלך ז"ל ע"ז וז"ל ולדידי אף דיהיבנא ליה כל דיליה בכלל זה מ"מ בנד"ז א"א לומר כן מאחר דדין זה דפסק מרן בסתם היא ס' הרמב"ם ואיכא אתריה דהרמב"ם כמ"ש הלק"ט ח"א סי' קפ"ב ועיין להחש"ש בתחי' כללי הקי"ל או"ד מ"ש שם וא"כ בנד"ז דאיכא הרמב"ם בס' זו של הסתם ליכא מאן דפליג דהלכה וה'ן מורים כן ולא מצי"ל קי"ל עכ"ד. ועיין שם בד' נ"ד דנר' דגם מוהרי"ז ז"ל מסכים בזה. עוד בה אומר דמה שישב הכנה"ג ז"ל אינו מתישב להיכא דשני המקומות הם בחח"מ ובמקום אחד סתם בלתי חולק ובמקום הב' הביא ג"כ ס' החולק בשם י"א. ומוכר"ל דמרן ס"ל לפסק הלכה כס' הסתם שהביא בראשונה כיון שגילה דעתו ד"ע במ"א דס"ל כן מדהביא ס' הסתם דוקא וכנז"ל. וא"כ בנ"ד הגם דבסי' ר"ד הביא סתם וי"א מאחר דבדין זה בעצמו גילה דעתו במ"א דס"ל להלכה כס' הסתם מדלא הביא כ"א ס' הסתם בודאי שנאמר דפסקינן הלכה כהסתם ולא מצי"ל קי"ל כהי"א כנ"ל. ומהאמור לדידן בעירנו דמשק יע"א דנוהגים לקנות מיד הלוה ולכתוב בשטר העיס' דזיכה והקנה למלוה משפר עסקיו כשיעור סך העיס' הנז' ובחגו"ש להתעסק בשפ"ע בזמן פ' לקרב הריוח וכו' ולכשיגיע הריוח בז' הנז' עד סך פ' יקח בעד שט"ו סך פ' והנשאר ליתנם לבעה"מ. ואין נאמן לומר שלא עלה ריוח הנז' כ"א בש"ח בס"ת דוקא ובנאמנות וכו' על סך קו"פ ובחתי' העדים והוא רחוק המציאות דלא עלה ריוח בשפ"ע בכ"ז הנז' ודאי הגמור דלשם נתינה גמורה מהריוח נתן. ובלא"ה אינו נאמ"ל שלא עלה ריוח כ"א בש"ח בס"ת כתנאי שהתנה מתחילה ע"ע. ומכ"ש היכא דכתב פרעון הריוח ע"ג השטר דאז בודאי דאינו נאמן שוב כלל וגובה ממנו הכל והוא פשוט ותול"מ. לשוני ע"ט ס"ט:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה