שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
יורה דעה · סימן יא
השאלה נאבדה ומתוך התשובה יובן תוכן כונת השאלה מדין רבית:
תשובה הנה אם באים אנו לדון בהאי שטרא דנ"ד דהחיוב שנתחייב בשני זהובים אם לא יפרע לו בסוף שמונה חדשים את המ' זהובים עוץ שהם מתורת קנס. כבר נודע להקת הפוס' ראשונים גם אחרונים ז"ל דאיכא מערכה לקראת מערכה בזה. דאיכא דס"ל שמותר גמור הוא ולכתחילה יוכל לעשות כן והם הריטב"א ז"ל הבי"ד מוהרלנ"ח בסי' ק"ג בד' קכ"ח ע"א והרא"ש בכלל ע"ב ובעה"ת שער מ"ו ח"א סי' ל"ב מתיר וכתב שכ"כ מוהר"י ן' מיגאש ז"ל גם בשער ס"ג בסופו כ"כ בשם הרא"ם ז"ל והטור הבי"ד אביו הרא"ש בחח"מ סי' ע"ג וגם פוס' אחרים קיימי בסברא זו. ואיכא דס"ל דאף דמן הדין מותר הוא מ"מ אסור לעשות כן מפני הע"ר עיין בהרשב"א סי' תרנ"א ובמיוחסות להרמב"ן סי' רכ"א וקע"ה ובתשובת הרשב"א ח"ב סי' ב' גם רי"ו כ' בשם ס' התרומה כן ונר' שמסכים עמו והוב"ד בב"י חיו"ד סי' קע"ז ס' י"ד. ועיין בג"ת שם בשער מ"ו סי' ל"ב דכתב דמתורתו של הרשב"א ובעל ס' התרומה למדנו כיון שנתנו לזה דין הע"ר דדוקא לכתחי' אסור לעשות כן להתנות דרך קנס לפרוע יותר בזמן העיכוב אבל אם כבר התנו בכה"ג באופן המועיל שלא יהיה אסמכתא התנאי קיים ויכול המלוה להוציא מיד הלוה כמ"ש הרמב"ם בפ"ה וכ' ה"ה ז"ל שכן הכריע הרשב"א ע"כ. גם הכנה"ג בחיו"ד סי' קע"ז הגב"י אות נ"ב כ' בתחי' דיש לדון בדעת מוהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א סי' צ"ד דס"ל כהרא"ש והריטב"א דמותר גמור הוא ושוב אח"כ צידד לומר בדעתו דס"ל דאסור לעשות כן מפני הע"ר אלא דאע"ג דאסור לעשות כן מפני הע"ר מ"מ מגבינן ליה מלוה למלוה דקיל מאבק"ר ושלא כדברי מוהר"ש חקאן ז"ל בתשו' דקאמר דהע"ר אם לא גבה לא יגבה ע"ש. ועיין במשכה"ר ד' ש"ט במער' רי"ש דכלל למוהראנ"ח ז"ל עם הסוברים דשרי לעשות כן בדרך הלואה ואפי' לכתחי'. ולא זכר ש"ר לדברי הכנה"ג אלו דצידד בדעתו וכנ"ל ויותר נר' בדעתו שהוא נוטה לצד האחרון דגם מוהראנ"ח ז"ל ס"ל דלכתחי' אסור אבל בדיעבד ס"ל דמוציאין מלוה למלוה מדהביא צד זה באחרונה. ועיין בכנה"ג חו"מ ח"א סי' ק"י בהגה"ט אות ט' שכתב הצד הראשון בדרך לכאורה ושוב סיים ומיהו בטויו"ד סי' קע"ז בהגב"י כתבתי דאפשר דס"ל למוהראנ"ח ז"ל וכו' והביא שם הצד האחרון יעו"ש. ומהתימה על ה' משכה"ר ז"ל דשם סמוך ונראה הבי"ד הכנה"ג שבח"מ ח"א הנ"ל והעיר על דבריו ולא זכר מזה וכלל למוהראנ"ח עם הסוברים דלכתחי' שרי כאילו הוא פשוט ומוסכם ואינו כן וכנ"ל. ועיין בס' ב"ד חיו"ד סי' כ"א דכתב דרבים הם נגד הרשב"א וס' התרומה ורי"ו שמסכים עמו ועוד דאין זה אלא איסורא דרבנן בעלמא וקי"ל בשל סופרים ה' כדברי המיקל. והביא שם דברי הג"ת הנ"ל גם שם בסי' צ"ב חזר ושנה מזה ובסוף ציין על תשובת כנה"ג שהובאה בתחילת ס' שיירי כנה"ג חלק יו"ד שתופס להיתר בקנס העשוי לפי המנהג הנז' ומרחיק דעת הת"ח שאסר יעו"ש. וראיתי אני הדל בדברי תשו' הכנה"ג הנ"ל בנדונו שהוא הקדש לת"ת שהאריך להוכיח לחייבו לתת הקנס והביא תשו' מוהר"ש חקאן ז"ל דצידד לומר דבנדון הרשב"א אם עבר ועשה כן אם לא גבה לא יגבה אפי' במעות יתומים ע"כ וכ' הוא ז"ל דעכ"ז אין כאן בית מיחוש דהרב ז"ל יחיד הוא אצל הגדולים שהזכרתי ואין דבריו עומדים בפני כל הנך רבוותא דשרו ואפי' לומר המוחזק קי"ל כהרב ז"ל דכבר השרישנו מוהריק"ו ז"ל דאין לומר כ"פ הגאון היכא שהוא יחיד לגבי שאר רבוותא וכ"ש שהרב הנז' לא תקע עצמו לדבר הלכה בדב"ז אלא שצידד לומר כן ואין ספיקו של ה' ז"ל מוציא מידי ודאי הרבנים הנז' ואפי' שיהה שד' הרב לאסור בהחלט בנכסי יתומים מאן לימא לן דלא ס"ל דבהקדש עניים ר"ק מותר כדברי מורינו הרב ורבני א"י וכ"ש הע"ר דלא אשכחן תנא שיחמיר תרי חומרי וכו' ועוד האריך שם לחייבו ולכוף אותו שיתן הקנס מחמת עיכוב המעות שעובר על לא תעשוק ומשום אל תמנע טוב מבעליו וכו' עש"ב. הרי לך שמפרש בדברי הרשב"א ז"ל שאוסר לכתחי' בדרך קנס הוא משום הע"ר דוקא. וגם הריב"ש בסי' של"ה מפרש כן בדעת הרשב"א וכ"כ מרן הב"י שם בסי' קע"ז. וראיתי בתשו' מוהרא"ש תשו' למוהרא"ש ז"ל שהובאה שם בסי' ק"ס דכ' שם דהרשב"א ז"ל חשיב ליה א"ר שכ"כ שם וז"ל ומ"מ לדברי כולם מותר להלוות מעות של הקדש בא"ר וא"כ כה"ג דהלואה דנ"ד דנעשית עפ"י התנאי שנעשה כיון שאינו אלא א"ר כפי סברת הרב הנז' אפי' לכתחי' מותר לעשות כן ע"כ. ות'ם אני דמאחר דבתחי' מקודם עמד ע"ד הרשב"א במה שאסר לעשות כן לכתחי' דלא גרע מרבית מאוחרת שיש לתמוה עליו דלא דמי ההוא גוונא לרבית מאוחרת דכיון דמטעם הקציצה אין לאסור גם מטעם דדמי לרבית מאוחרת אין לאסור וכתב שאפשר לומר בדוחק שמ"ש הרשב"א ז"ל דלא גרע מרבית מאוחרת לאו דוקא דכונ' לומר דלא גרע מן המוסיף בסתם בשעת פרעון דבכה"ג יש מקום לקרות ענין זה בשם רבית מאוחרת כיון שלא היתה בשעת ההלואה ע"ש. א"כ איך כ' אח"כ בדעת הרשב"א דהנעשה ע"ד קנס הוא א"ר. וי"ל דמ"ש דלסברת הרב הוא א"ר לאו דוקא א"ר אלא הוא רבית מאוחרת וכמ"ש כן בתחי' דבריו בדעת הרשב"א והכא כ"כ לרבותא דאפי' אם הוא חשיב לה א"ר עכ"ז בנדונו דהוא הקדש אפי' לכתחי' מותר לעשות כן. וכבר כתבנו לעיל בשם הפוס' ז"ל דס"ל כדעת הרשב"א דמאי דאסר לעשות כן לכתחי' הוא מטעם הע"ר דוקא. ועיין ג"כ שם בסי' קס"א תשו' למוהר"ד ן' נחמיאש ז"ל שכ"כ וז"ל ואפי' לדעת האוסרים ליכא אלא הע"ר וכו' ע"ש בסוף התשו' גם ע"ש בסי' קס"ב בתשו' מוהרא"ש ז"ל שהאריך בדברי הרשב"א ז"ל ע"ש. וראיתי בתשו' דב"מ ח"ג בחיו"ד סי' ד' שהבי"ד הרשב"א והאריך לפרש דבריו דס"ל דהנעשה בדרך קנס הוי כרבית מאוחרת ונדחק בדברי הרשב"א במ"ש הע"ר. ושוב הבי"ד מוהרש"ך הנ"ל במה שישב דברי הרשב"א דמ"ש דלא גרע מרבית מאוחרת לאו דוקא וכו' וכ' א"כ אף אנן נמי נאמר דלעולם סובר הרשב"א ז"ל דדין זה אינו אלא הע"ר ומ"ש דלא גרע מרבית מאוחרת הוא ע"ד שכתב מוהרש"ך ז"ל ושכ"כ הריב"ש בסי' של"ה דמה שאסר הרשב"א הוא מפני הע"ר ושכ"כ בב"י בסי' קע"ז. ואנכי לא ידעתי מדוע לא העיר בדברי מוהרש"ך ז"ל האחרונים הנ"ל דאיך כותב דחשיב ליה א"ר וכנ"ל ואפשר שהוא מפרש בדבריו כמש"ל בעניותין. ועיניך הרואות דמאי דהביא עו"ש הרדב"מ מ"ש בס' אסיפת זקנים על מס' מציעא דס"ה בשם הרשב"א דכתב בשם הראב"ד ז"ל דמתני' דהלוהו ע"ש דקנה אמר אבל איסור א"ר איכא והוא ז"ל דחה דבריו מדשנינו וכן ביתוס ן' זונין עושה עפ"י חכמים ומסיק דאפשר דאין עושין כן לכתחילה דלא גרע מרבית מאוחרת ע"כ. היינו דהוא אזיל כפי דבריו הראשונים שכתב מקודם זה לפרש בדברי הרשב"א בתשו' דמ"ש דלא גרע מרבית מאוחרת הוא ע"ד מ"ש מוהרש"ך ז"ל ולעולם דס"ל דאינו אלא הע"ר. כן ג"כ מ"ש בס' אסיפת זקנים בשמו דלא גרע מרבית מאוחרת הוא על ד"ז. וכמו שכ"כ עוד וסיים שם הדב"מ ז"ל וז"ל באופן דאפי' להרשב"א ז"ל י"ל דלא אסר אלא לכתחי' ומפני הע"ר כ"ש לשאר האוסרים דכתבו כן בפי' דאינו אלא מטעם הע"ר וכיון שכן אין כח ביד הלוה שלא לפרוע הקנס מטעם היותו מוחזק אלא דהכנה"ג בסי' קס"א הגה"ט אות י"א עמד בספק זה דלמ"ד דבא"ר אי תפס ליה לא מפקי' מיניה אי תפס הע"ר או רבית מאוחרת או רבית מוקדמת מהו והדר פשיט"ל דבהע"ר פשיטא דמוציאין מידו כיון דמדינא שרי אבל ר' מאוחרת או מוקדמת אע"ג דקיל מא"ר מ"מ איסורא איכא. ומסיק ז"ל שו"ר דב"ז מוסכם בהע"ר. ועיין במ"ש בסוס"י קס"ג וכו' והבי"ד שבסי' קס"ג דשם כתב בשם הריב"ש בסי' של"ה שכתב בדעת הרמב"ן דהע"ר דינו כא"ר ואין מוציאין מלוה למלוה וכן משמע מתשו' מוהר"ש חקאן הלוי ז"ל. ומה שישב הכנה"ג ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל לדעת הריב"ש דס"ל דהע"ר דינו כא"ר ואין מוציאין מלוה למלוה. וכתב הוא ז"ל דגם הרואה דברי הרא"ש ז"ל בפ' א"נ שהבי"ד הרמב"ן ז"ל בסי' ח' יראה כמ"ש הכנה"ג לדעת הריב"ש ז"ל והביא דברי פל"ח דכן כתב בהדיא דמ"ש הרא"ש ז"ל דמאחר שעבר על ד"ת אין ב"ד נזקקין לגבות לו חובו דאתא לתרוצי הא דקתני דהוי הע"ר דאינו כא"ר יע"ש. והאריך שם בזה ומסיק להחמיר דלהרשב"א ודעי' דס"ל דאין קנס אסור לעשותו לכתחי' דהוא הע"ר יהוא עשה שלא כהוגן לעבור עד"ח לא מפקי' מלוה למלוה כדין א"ר ואף שהרשב"א ז"ל לא ס"ל כן בדין הע"ר כמ"ש הר"מ ז"ל בשמו פ"ה מה' מלו"ל מ"מ לדידן דקחזינן דיש סוברים כך לא מפקי' ממונא. והאריך שם לדחות סברת הפוסק ז"ל שכנגדו דס"ל דהנעשה בדרך קנס אע"ג דלכתחי' לא יעשה כן להרשב"א ז"ל ודעימיה דאיכא הע"ר בדבר עכ"ז אם עבר ועשה חייב לקיים תנאו וליתן למלוה יעוש"ב:
ואנא זעירא נבער מדעת הגם שאיני כדאי להכריע בין שני אריות עכ"ז אנכי הרואה שכמה הפליג הרב ז"ל להביא סברת היש מחמירין ביותר שהיא סברת הרמב"ן לדעת הריב"ש דאמר דס"ל דהע"ר דינו כא"ר. על סברת הרשב"א דהחמיר ואסר לכתחי' לעשות בדרך קנס. אע"ג דהרשב"א סבר כהרמב"ם ז"ל דמפקי' מיד לוה למלוה כמ"ש ה"ה ז"ל עכ"ז אנן לא אמרינן כן אלא דמחמרינן חומרא על חומרא וזהו לע"ד רחוק מהשכל לומר כן ע"ד מ"ש איהי גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ופוק חזי בדברי מרן הב"י ז"ל בסי' קס"ג בדין אמר לחבירו הלוני מנה ואמ"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי שאני נותן לך ונתן לו חטים בק' וחזר ולקחו ממנו בתשעים דדבר זה אסור מפני שנר' כרבית דהרמב"ם כתב אעפ"י שחכמים אסרוהו אם עבר ועשה כך מוציאים ממנו ק'. וכתב ה"ה שכן ס"ל להרשב"א ז"ל. והרמב"ן והרא"ש ז"ל ס"ל שא"ר הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה. ועכ"ז מרן הב"י ז"ל שם כתב בבד"ה כיון שהרשב"א מסכים לדעת הרמב"ם הכי נקטי' ע"כ. הרי דהגם דמרן ז"ל חזו עיניו לסברת הרמב"ן והרא"ש ז"ל וגם בנדון ההוא חכמים אסרו לכתחי' לעשות כן. עכ"ז אם עבר ועשה פסק להלכה כס' הרמב"ם והרשב"א ז"ל ולא חש לסברת הרמב"ן והרא"ש ז"ל להחמיר כסברתם ובודאי דהט' משום דהוי כחומרא על חומרא. ומה שראינו שהרדב"ז בתשו' כ"י החמיר בזה כס' הרמב"ן והרא"ש והבי"ד הכנה"ג בסי' קס"ג בהגב"י אות י"ג הוא מטעם אחר שכ"כ שבדור הזה שהעם פרוצים ברבית ראוי להורות כהרמב"ן והרא"ש ע"ש. ומה גם שאפשר לומר דהא דהרדב"ז שם שהחמיר בדור הזה שהעם פרוצים ברבית שראוי להורות כהרמב"ן והרא"ש הי"ד בנדון ההוא דליכא מאן דשרי לכתחי' אלא דלכ"ע אסור לכתחי' ומחלוקתם הוא אם עבר ועשה בדיעבד דלהרמב"ם והרשב"א מוציאין מלוה למלוה ולהרמב"ן והרא"ש ס"ל שא"ר הוא ואין מוציאין וכו'. משא"כ בנ"ד דכמה פוס' מהמפורסמים דס"ל דאף לכתחי' יוכל לעשות כן ומותר הוא מדינא ולא חשו כלל להע"ר הגם דחזינן דאיכא דחששו מהפוס' להע"ר ושלא לעשות כן לכתחי' מכל מקום אם עבר ועשה לא יחמיר בזה הרדב"ז ז"ל. ולע"ד דזהו כונ' הרב הפוס' ז"ל שהובאו דבריו בס' דב"מ שם בד' י"ח ע"ד וז"ל ומ"ש עוד ה' הפוסק הי"ו שאף שרבינו המאסף ז"ל בסוס"י קס"ג כתב בשם הרדב"ז בתשו' כ"י שבדור הזה שהעם פרוצים ברבית ראוי להורות כהרמב"ן והרא"ש ז"ל. אפשר דבנדו"ז דלרוב הפוס' מותר גמור לא נחמיר כ"כ. ולא עוד אלא אילו ראה הרב דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל במקומם שמתוכם מתבאר דמעולם לא עלה ע"ד הרמב"ן ז"ל סברא זו דבהע"ר אינו גובה מהלוה לא היה מחמיר ה' ז"ל מדעתו עכ"ד. והוא וז"ל כ' ע"ד דדבריו אלה צריכים ישוב דמהרדב"ז ז"ל אעיקרא דדינו דהרמב"ן והרא"ש ז"ל קאי וכונתו לומר דאע"ג דדעת הרבה מהמפ' דבאותו נדון הוי הע"ר ואם עבר ועשה ב"ד גובין אותו וכמ"ש הריב"ש וכו' מ"מ כתב שבדור הזה וכו' ראוי להורות כהרמב"ן וכו' ע"ש ואנכי הפעוט אחהמ"ר לא ירדתי לעומק כונת דבריו או בדחייתו זאת לדברי ה' הפוסק ההוא דנראים לע"ד דברי ה' הפוס' הם ברורים וחזקים כאשר יראה הרואה ודחייתו של הד"מ אחהמ"ר לאו דחייה כלל. ותחילת דברי ה' הפוסק הנ"ל בזו הם כמ"ש אנן בעניותין לעיל דבנ"ד גם הרדב"ז ז"ל לא יחמיר כ"כ מאחר דלרוב הפוס' מותר גמור אפי' לכתחי' וכנ"ל. שו"ר בס' משכה"ר בד' ש"ט ע"ב במער' רי'ש שכ' דבהרדב"ז ח"א סי' כ"א נדונו הוא כנדון המרדכי ממש ונר' דס"ל דנדון המרדכי אינו אלא משום הע"ר ולא אסרו אלא משום דאחסור דרי וילפי מקלקלתא ע"כ. דמזה יוצא לנ"ד דגם הוא ס"ל דשרי וכדכתיבנא. ועיניך הרואות בדברי הדב"מ ז"ל דהאריך לדחות דברי ה' הפוסק ההוא ולזכות ללוה הוא מטעם דמצי לומר קי"ל וכו' דיש לו ע"מ לסמוך כיעו"ש בדבריו באורך. אשר מזה נוכל לומר דהגם דהדב"מ ז"ל הוא מחמיר ביותר ומזכה את המוחזק הלוה לומר קי"ל הי"ד בנדונו דמתחי' לוה הלוה ע"ד קנס בסתמא שלא קיבל עליו מתחי' בקנין את ס' הפוסק המחייבו ושלא לומר קי"ל. משא"כ בנ"ד דמתחי' ההלואה ע"ד זו לוה שקיבל עליו בקנין את ס' הפוס' המחייבו ואפי' שתהיה סברתו יחידאה נגד כל הפוס' ושלא לומר קי"ל כלל. גם הרדב"מ יודה דשוב הלוה אינו יכו"ל קי"ל כלל וחייב לתת הקנס ההוא למלוה מאחר דאיכא הרבה מהפוס' ז"ל דס"ל דמותר לעשות כן ואפילו לכתחילה וכנ"ל ולקמן נאריך עוד בזה. ומה גם בנ"ד י"ל דאף להרשב"א ז"ל דאסר לכתחילה לעשות בדרך קנס משום הע"ר יודה בנ"ד לעשות אפילו לכתחילה מאחר דמה שנתחייב בהשני זהובים הוא בעד הנאת החזרת ומסירת המפתח לידו מבלתי שיצטרך לדינא ודיינא ודו"ד כלל. והגם שהנאה זו אינה שוה כ"כ כ"א דבר מועט הרבה עכ"ז הוא קיבל ע"ע הנאה זו בסך הנ"ל וחייב עצמו בקנין ושטר בסך זה בעד ההנאה ההיא ויכול אדם לחייב עצמו אפי' במה שאינו חייב וכ"ש בנד"ז דיש הנאה קצת כנגד החיוב שנתחייב די"ל דאף להרשב"א וסי' ז"ל יוכל לעשות כן אפי' לכתחי'. והגם דנדחוק ולומר דגם באופ"ז לדעת הרשב"א וסי' ז"ל אית ביה הע"ר ואסור לעשות כן לכתחי' משא"כ האמת לע"ד. מ"מ הא בנ"ד קיבל עליו ס' הפוסק המחייבו בקנין ושטר וכבר רבו הפוס' המפו' דהתירו לעשות בדרך קנם אפי' לכתחי' ואפי' ליכא שום הנאה כלל כנגד החייוב שנתחייב וכנ"ל:
והנה בנ"ד דאיכא שטר וקנין על קבלת ס' הפוס' המחייבו ניצולים אנחנו מצד האסמכתא ג"כ דאינו יכול שוב לומר קי"ל כלל. דהגם דהרא"ש ז"ל בכלל ע"ב בסופו בנדון דאם לא פרעתיך וכו' כתב דהוי אסמכתא ולא קנה אלא בקנין מעכשיו ובבד"ח ואע"ג דכתוב בשטר דלא כאסמכתא לא מהני מידי דהא חזינא דאסמכתא היא ע"ש. והבי"ד בנו הטור ז"ל סי' ר"ז ס' כ"ג וכ' מרן הב"י ז"ל שם שכ"כ בעיטור אות תי'ו סי' י"ח וכן בהג"א פ' א"נ בשם א"ז. האמנם סיים שם מרן ז"ל וז"ל אבל ר"י כתב בשם גאון שאם כתוב בשטר דלא כאסמכתא גלי דעתיה דגמר ומקני ע"כ. וכ' שדברי רשב"ם בפ' חזקת ד' מ"ד גבי הא דאמר רב חסדא והוא דכתב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי נוטים לדברי הגאון וכ"כ בס' התרומות בשם גאון וכ"נ שם שהסכים הרמב"ן ועיין בטוח"מ סי' נ"ד שהביא הך דינא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' ומרן הב"י ז"ל שם הבי"ד הרשב"א ז"ל ח"ג סי' ס' דכל שחייב עצמו במעכשיו אי"כ אסמכתא כדאיתא בפ' א"נ גבי מתני' דהלוהו על שדהו. ואפי' לא אמר בפי' מעכשיו כל שקנו מידו הרי היא כמעכשיו. גם הביא שם מ"ש הרשב"א בח"ג סי' ס"ג דכל שאומר מעכשיו אין בו משום אסמכתא וכיון שיש כאן שטר הרי הוא כמעכשיו דקי"ל כריו"ס דאמר בב"ב ד' קל"ו זמנו של שטר מוכיח עליו ע"ש. ועיין בתשו' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קע"ז שכ"כ ע"ש ומדברי הרשב"א ז"ל הללו תמהני ע"ד הריב"ש ז"ל שכ' בסי' של"ה לענין האסמכתא דבתנאים שבין אדם לחבירו אפי' קנין בבד"ח לא מהני אלא דוקא בקנין ובמעכשיו דכל מעכשיו מסלק האסמכתא כדאמרי' בפ' א"נ וכו' וכל דאמר מעכשיו וקנו מיניה מהני אפי' בלא בד"ח. ואע"ג דכל קנין הוי כמעכשיו דאי מעכשיו ל"ק בתר הכי ל"ק דהא הדר סודרא למאריה זהו במי שמקנה סתם דכל שקנו מידו לאלתר קנה. אבל במי שמתנה אם לא באתי או אם לא אעשה דבר פ' וקנו מידו לא משמע מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא אא"כ פי' ואמר מעכשיו א"נ בבד"ח כמתפיס זכוותיה וכו' וא"כ בנד"ז אפי' קנו מיניה בבד"ח הוי אסמכתא. אבל אי קנו מיניה במעכשיו כמו שדרך הסופרים לכתוב בשטרי אקנייתא בקנין גמור אפי' בלא בד"ח קני ולא הוי אסמכתא. וכל זה שלא כדרך ר"ת ז"ל שכתב שאין מעכשיו מסלק אסמכתא אלא בההיא דמשכן לו בית משכן לו שדה שמסר לו שדהו אבל היכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו ככולהו אסמכתות דעלמא אין מעכשיו מועיל בהם אלא קנין בבד"ח ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים והאח' ז"ל. הילכך בנ"ד אי איכא מעכשיו מהני ואי ליכא מעכשיו לא עכ"ל. והרי דבריו אלו הם נגד דברי הרשב"א ז"ל דהרי הרשב"א דבריו הם בתנאים שבין אדם לחבירו וקאמר דכל קנין הוי כמעכשיו אפי' שלא פי' בפירוש וכאשר מבואר בסי' ס' וסי' ס"ג שהבאנו לעיל. ועוד ת'ם אני דהרשב"א בסי' ס' כתב דכל שחייב עצמו במעכשיו אי"כ אסמכתא. ואפי' לא אמר בפי' מעכשיו כל שקנו מידי ה"ה כמעכשיו ושכ"כ ר"ת ז"ל. ואילו הריב"ש ז"ל שם כתב דר"ת ז"ל ס"ל שאין מעכשיו מסלק האסמכתא אלא בההיא דמשכן לו בית וכו' אבל כולהו אסמכתות דעלמא אין מעכשיו מועיל בהם אלא קנין בבד"ח ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים ז"ל. הרי הריב"ש ז"ל כ' בשם ר"ת ז"ל נגד מ"ש הרשב"א ז"ל בשם ר"ת. ואנכי נבער מדעת נבהלתי מראות שמרן הב"י ז"ל בחח"מ סי' נ"ד הבי"ד הרשב"א ז"ל ושוב אח"כ שם הבי"ד הריב"ש ז"ל הנ"ל ולא עמד מכל זה כלל. ובודאי הגמור דהוא ז"ל מפרש ומישב דבריהם וליכא שום קושי מהנ"ל כלל, וכעת אנכי הפעוט רואה שדבריהם סתראי נינהו וכנ"ל וצ"י. ועיין בס' לשון למודים בה' מוכר ע"ת ודיני אסמכתא בד' ן' ע"ד וד' נ"א שהבי"ד מרן הב"י ז"ל במ"ש בכונת דברי ר"ת ור"י והאריך להקשות עליו והבי"ד הריב"ש ז"ל יעוש"ב. וכעת אין הפנאי מסכים לעיין בדבריו היטב. שו"ר לה' חשק שלמה בסי' נ"ד בהגב"י אות יו"ד שכתב וז"ל דעת הרשב"א דאפי' באם לא באתי וכו' כל קנין שהוא לעצמו הוי כמעכשיו. והריב"ש בתשו' של"ה שהביא רבינו המחבר בסמוך חולק עליו ועיין ב"ד ח"מ סי' י"א ע"כ. ועיינתי בדברי הרב"ד ז"ל שכ' מאן דס"ל כהרשב"א ומאן דס"ל כהריב"ש ואסיפא דמילתא כ' וז"ל העולה מהאמור דלהרשב"א ובה"ת כל קנין שהוא לעצמו הוי כמעכשיו אפי' באם לא באתי וכו' ולהריב"ש והרמב"ם ונ"י ורשב"ם והרא"ש והר"ן והג"א כל קנין שהוא באם לא באתי אינו מעכשיו עד שיפרש בפי' וא"כ יכול ראובן לו' קי"ל כהריב"ש ודעי' דאין הקנין שלי כלום כיון שלא פירשתי מעכשיו בפי' עכ"ל. ובכלל דבריו שם ראיתי לו שהבי"ד הרשב"א ח"ב סי' רמ"ב שכ' וז"ל ולא עוד אלא אפי' לא הזכירו לו מעכשיו יש מי שאומר שחייב להחזירו ואין בו משום אסמכתא דבמעכשיו נסתלקה האסמכתא כמ"ש ז"ל בפ' א"נ על משנת משכן לו בית משכן לו שדה וכו'. ומעשים בכל יום שאנו עושים מעשה בכיוצא בזה כשאמרו לשליש מעכשיו בשעת שלישותו ולא נמנעו כל חכמי הדורות מלעשות כן ע"כ. וכ' ע"ז הרב"ד ז"ל וז"ל הרי שכתב יש מ"ש מכלל דאיכא מאן דפליג. וגם סיים כשאמרו לשליש מעכשיו וכו' משמע דוקא כשאמרו מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו יש חכמים נמנעים וכו' עכ"ד. ואחהמ"ר דבריו הם תמוהים וכל בי דידי לא ירדתי לכונת עומק דבריו בראיתו זאת שהרי כונת דברי הרשב"א ז"ל הם ברורים ומבוארים לע"ד כאשר יעו"ש בדבריו דבתחי' קאמר דמי שטוען שהוא קנס ואין מחזירין אותו אין ממש בדבריו שזה חייב עצמו חיוב גמור ע"ת כך וכך ואם לא נתקיים התנאי זכה בחיובו ואעפ"י שהושלש ביד שליש כיון שאמר לו בשעה שמסרוהו לו על מנת שתחזירהו לפלוני מעכשיו ולשלא יעשה כו"כ והיינו שהוא ז"ל ס"ל דבשעת המסירה צריך שיאמרו לו מעכשיו וכו'. וע"ז סיים ולא עוד אלא אפי' לא הזכירו לו מעכשיו יש מ"ש שהוא חייב להחזירו. והיינו כדי לחזק הדבר יותר שצריך להחזירו הביא סברת הימ"ש דאפי' לא הזכירו לו מעכשיו בשעת המסירה ליד השליש עכ"ז חייב להחזירו מאחר דבעיקר שכר החיוב הוא חיוב גמור על תנאי כו"כ. אבל איהו הרשב"א ז"ל ס"ל דבשעת המסירה ליד שליש צריך שיאמרו מעכשיו וכו' ושוב חזר הרשב"א ז"ל לדבריו לומר שאין בו משום אסמכתא דבמעכשיו נסתלקה האסמכתא כמ"ש ז"ל בפ' א"נ וכו' וסיים שם דמעשים בכל יום שאנו עושים מעשה בכיוצא בזה כשאמרו לשליש מעכשיו בשעת שלישותו ולא נמנעו כל חכמי הדורות מלעשות כן ע"כ. הרי מבוארים דבריו באר היטב דאיכא דס"ל דבשעת המסירה ליד שליש אפי' לא הזכירו לו מעכשיו הוא חייב להחזיר ואיהו ז"ל ס"ל דבשעת המסירה ליד שליש צריך שיזכירו לו מעכשיו וכשמזכירים לו מעכשיו אין כאן אסמכתא. ומעשים בכל יום שעושים כן ואין נמנעים. וא"כ מה זו ראיה שמביא הרב"ד למ"ש בתחי' מחלוקת הרשב"א והריב"ש ז"ל דלהרשב"א כל שחייב עצמו אפי' לא אמר מעכשיו בפי' כל שקנו מידו הרי הוא כמעכשיו. ולהריב"ש לא הוי הקנין כמעכשיו עד שיאמר בפירוש מעכשיו. מדברי הרשב"א ח"ב סי' רמ"ב הנ"ל דשם מדבר על המסירה ביד שליש אי בעו שיזכירו לו מעכשיו או לא ואינו ענין כלל לדברי הרב"ד ז"ל הראשונים הנ"ל. ומ"ש דממ"ש הרשב"א יש מ"ש מכלל דאיכא מאן דפליג. הא ודאי פשיטא היא ואיהו הרשב"א ז"ל בעצמו דפליג ע"ז וכנ"ל. גם מ"ש על סיום דברי הרשב"א שכתב כשאמרו לשליש מעכשיו וכו' משמע דוקא כשאמרו מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו יש חכמים נמנעים וכו'. הם דברים תמוהים דמי לא ידע בכל זה דבמסירה לשליש בעי מעכשיו ושכן ס"ל להרשב"א ז"ל דלא כימ"ש שהביא בתחילה שם דמאחר דבמסירה ליד שליש ליכא שום קנין באותה שעה לכן בעי שיזכירו לו בפי' מעכשיו. וליכא שום ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל כלל לדבריו באופן שדברי הרב"ד ז"ל הנ"ל שגבו ממני וצ"ע:
ומ"ש הרב"ד ז"ל שם דלהרמב"ם ס"ל כהריב"ש דכל קנין באם לא באתי לא הוי כמעכשיו עד שיאמר בפי' מעכשיו וציין ע"ד מוהרשד"ם ז"ל בחח"מ סי' כ"ח עיין בס' משאת משה חאה"ע סי' ל' שהאריך בדעת הרמב"ם אם זמנו של שטר סגי כמעכשיו ולא בעי שיאמר בפי' מעכשיו עש"ב. ועיין ג"כ בס' כהונת עולם בסי' ט' ד' י"ז שהאריך בזה ושם הביא ג"כ דברי הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקי"ז שהוא לענין שטר שהושלש ביד שליש דס"ל דלא מהני מ"ש בשטר מעכשיו להשלישו בל' אם. ועיין שם בדברי הרשב"א ז"ל וירווח לך. ועיין שם בס' כה"ע שהאריך בדברי מוהרשד"ם להקשות מדידיה אדידיה ובדברי מוהריט"ץ והרא"ש ז"ל יעוש"ב. ועיין ג"כ במוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קע"ז דס"ל בדעת הרמב"ם דבשטר שיש בו זמן אפי' בתנאי אם הוי כאילו אמר על מנת ומעכשיו עש"ב:
והנה מאי דפרישית לעיל דברי הרשב"א ז"ל בח"ב סי' רמ"ב עיניך תחזינה דהנה הם מוסכמים עם דבריו שבח"א סי' תתקי"ז דכתב שם וז"ל ומה ששאלת אם היה אמת שהושלש השטר ביד השליש קודם שהוחזר השטר לידו אם מועיל מעכשיו הכתוב בשטר לבטל האסמכתא שבע"פ או הויא כההיא דריו"ס דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בתשו'. תשובה דע כי מ"ש הרב ז"ל נר' בעיני נכון וברור ואין דבריו צריכים חיזוק אלא שאין הנדון שלפני דומה לראיה שלא אמר הרב אלא במוסר לחבירו שטר מתנה שכתב בו מעכשיו ובשעת המסירה התנה בו בלשון אם לא הוייא אסמכתא לפי שזכה במעכשיו וזהו שאמר ריו"ם שהרי זכתה האשה בגט ובתנאי כו"כ. אבל זה שהשליש גופו של שטר שכתב בו מעכשיו והשלישו בלשון אם אסמכתא הוי ולא קני. ותדע לך מההוא דאתא ופסקיה מברא וכו' ואתו למידק מינה בגיטין ד' ל"ד דגילוי מילתא בגיטין לאו כלום היא וכו' וההיא בודאי בדמסריה ביד שליש קא מיירי וכו' ואם איתא דמעכשיו דכתב בשטר מועיל לבטל התנאי שבע"פ היכי מצי מבטל ליה דהא איכא מעכשיו וזמנו של שטר מוכיח וה"ז דומה לההיא דפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דריו"ס בעצמו לא קאמר יחזיר לא משום דס"ל דאסמכתא קנייא ולית הלכתא כוותיה בהא אע"ג דקי"ל כוותיה בזמני ש"ש מוכיח עליו וכו' וע"ש שהאריך להביא חילוקים בדיני אסמכתא יעש"ב. הרי לך שדבריו שבח"א הנ"ל הם מוסכמים עם דבריו שבח"ב הנ"ל כפי מה שפירשנו לעיל בדבריו. והנך רואה שגם דברי הרמב"ן ז"ל דקא' דמעכשיו הכתוב בשטר מועיל דלית ביה אסמכתא עוד פירשם הוא ז"ל שלא אמר הרב כן אלא במוסר לחבירו שטר מתנה שכתוב בו מעכשיו ובשעת המסירה התנה בו בלשון אם לא הוייא אסמכתא. והרשב"א ז"ל מודה לדבריו בזה משא"כ אם הושלש השטר ביד אחר בלשון אם אף שכתוב בשטר מעכשיו אסמכתא הוי ולא קני עד שיפרש בשעת המסירה ליד שליש מעכשיו וכנ"ל:
ועיין גם בדברי הרשב"א ז"ל שבח"ג סי' רי"א שכתב ג"כ שם לנדונו כמ"ש בח"א הנ"ל והאריך יותר וכתב דכל שאין בשלישות מעכשיו אותו מעכשיו שבשטר אינו מעלה ולא מוריד בהחזרת השטר וכל שאין השטר חוזר חיוב הממון אינו שלא חייב ראובן את עצמו אלא לכשיחזור השטר לשמעון וה"ז כאותה ממש של משליש את שטרו דאותה ודאי ע"כ לא אמר אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פ' יגבה כל שטרו אעפ"י שנפרע מקצתו שא"כ אפי' לריו"ס היאך יגבה בו הכל והלא כנגד אותו מקצת שפרע נמחל שעבודו ש"ש והו"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו. אלא ההיא בשאמ"ל הלוה אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פ' מה שאני פורע לו עכשיו מתנה ואפי"ה הויא אסמכתא ואעפ"י שהממון כבר נתון בידו של מלוה לפי שלא זיכה ונתן לו אותו מקצת אלא כשיחזור השטר לידו של מלוה וכיון שיש אסמכתא בהחזרת השטר אף המתנה בטילה וה"ה והיא הטענה בנדון שלפנינו יעו"ש. ותשו' זו הובאה ג"כ בס' אבק"ר בסי' פ"ה בתשו' מוהר"ר משה ברוך ז"ל וכ' וז"ל הרי יש לנו מתוך דברי הרשב"א כי אין אסמכתא מצד חיובו של שטר שהרשות ביד כל אדם לחייב עצמו ולשעבד נכסיו במה שאינו חייב אבל אסמכתא הוא מחמת החזרת השלישות כאומר אם לא אקיים זה החזר לו את שטרו ומאחר שכן אפי' אם יכתוב שטר החוב כח"ם אחר שצריך להשליש את השטר ביד שליש בהחזרת השלישות צריך לתקן שלא יהיה אסמכתא ע"ש. וראיתי למרן ז"ל בסי' פ"ז שכ' ע"ז וז"ל אינו נר' מכמה טעמים חדא שכתב בפשיטות שאפי' היו כותבים שטרי החוב כמנהג ח"ס כיון שלא אמרו בשעת מסירת השטרות לשליש לשון מעכשיו אעפ"י שבשטר היה כתוב מעכשיו הוי אסמכתא והביא ראיה מתשו' הרשב"א שהרי הרמב"ן חלוק על הרשב"א כמ"ש בתשו' הרשב"א ז"ל הובאה בבית יוסף. ועוד שאין דברי הרשב"א הנ"ל אמורים אלא כשכתוב בשטר שמסרו ליד השליש אם לא אשא את פ' לזמן פ' הריני מחייב עצמי במנה לפ' דכיון שהוא בל' אסמכתא הצריך הרשב"א שיאמר בעת מסירה מעכשיו אבל למנהג ח"ס שהיו מתחייבים זל"ז במנה בקנין בלי שום שיור ובלי שום תנאי והיו אומרים אם תשא פ' הרי חוב זה מחול לך אי"כ אסמכתא וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' מכירה המחייב עצמו לאחד בממון בלי תנאי כלל אעפ"י שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדב"ז מתנה היא ואינה אסמכתא ע"כ. וכן מבואר בדברי הרמב"ם עצמו שמנהג ח"ס היה לסלק מכאן דין אסמכתא וכן מבואר בדברי הר"מ ז"ל וכ"כ בתשו' הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שעשו שטרות זל"ז ע"מ שאם יהיה כך יתן השני שטרות לראובן ואם לאו יתנם לשמעון. והשיב דע כי כן נהוג בארץ הזאת לקיים כל דבר הסומכים ע"ז שאינו אסמכתא כיון דכל אחד מהם נתחייב חוב גמור בלי שום תנאי אלא שתלו מחילת החוב בשליש שאם ירצה השליש ימחול לשמעון ואם לא מחל ונתן השטר לראובן נמצא שזכה ראובן בחוב שנתחייב לו שמעון בשעת כתיבת השטר והנה חייב עצמו בלי שום תנאי ובענין זה כ' הר"מ דלא הוי אסמכתא עכ"ל ומאחר שאין כאן אסמכתא מה צורך לומר מעכשיו וגם הרשב"א ז"ל יודה בזה עכ"ד:
ואנכי העבד מקוצר ידיעתי הוק"ל ע"ד דמ"ש שהרמב"ן חלוק על הרשב"א הרי בתשו' הרשב"א שבח"א סי' תתקי"ז כתב בפי' דמ"ש הרמב"ן ז"ל הוא נכון וברור בעיני וכו' אלא שלא אמר הרב אלא במוסר לחבירו שטר מתנה שכתוב בו מעכשיו וכו' אבל זה שהשליש גופו של שטר וכו' אסמכתא הוי ול"ק. גם מ"ש ועוד שאין דברי הרשב"א אמורים אלא כשכתוב בשטר שמסרו ליד השליש וכו' בלשון אסמכתא הצריך הרשב"א שיאמר בשעת מסירה מעכשיו משא"כ בשטר חוב גמור וכו'. ק"ל שמדברי הרשב"א בח"ג סי' רי"א שהבי"ד מוהר"ר משה ברוך ז"ל נראה שגם בשטר חוב גמור הצריך שיאמר במסירתו ליד השליש מעכשיו שאין מעכשיו שבשטר מועיל להמסירה ביד השליש. וגם מהתשו' שבח"ב סי' רמ"ב מבואר יותר שגם בשטר חוב גמור צריך בשעת המסירה ליד שליש שיאמר מעכשיו וכו' וכנ"ל. שוב עיינתי בדברי מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' ר"ז ס' י"ט וראיתי לו שהבי"ד הרשב"א ז"ל שבח"ב סי' צ"ט וז"ל וכתוב בתשו' הרשב"א שהשיב הרמב"ן כלל זה יהיה מסור בידכם שכל שטר מתנה או מכר או שטר חוב שכתוב בו מעכשיו אעפ"י שבשעת המסירה התנו בלשון אם לא הוי אסמכתא דהא זנו במעכשיו וגמרינן הא מילתא וכו' וכתוב שם שאף באם מסרו ליד השליש כתב הרמב"ן כן והרשב"א מודה לו במסרו ליד חבירו וחולק עליו במסר ליד שליש וכו' יע"ש. דבזה סרה קושיתנו הא' דבסי' צ"ט הנ"ל כתוב שם וז"ל תשו' בשאלתך הראשונה לא כתבת לנו דברי הרב ז"ל שאמרם לענין שלשיות אלא במכר או במתנה ועליו אמרתי שדינו נר' לי ברור אבל אם על שלישות שטרות אמרת כן כמו שבא עכשיו בשאלתך אני אומר מאן יהיב לן מעפריה דמתא ומלינן עיינין אבל בדין זה אין אני מודה לו ומן הטעם שכתבתי וכו' דבזה קושיא הא' שהקשינו לאו כלום היא. ברם הקושיא הב' עדיין ק' ובפרט שמרן ז"ל בעצמו בס' הב"י שמציין עליו באבק"ר שם כחוב בפי' שכל שטר מתנה או מכר או שט"ח וכו' שאף במסרו ליד שליש כ' הרמב"ן כן והרשב"א חולק עליו בזה. הרי אפי' בשט"ח גמור ס"ל להרשב"א ז"ל דבמסרו ליד שליש צריך שיאמר בשעת המסירה מעכשיו. ואיך כאן באבק"ר כותב כן שלא אמרה הרשב"א אלא כשכתוב בשטר וכו' דכיון שהוא בל' אסמכתא הצריך שיאמר בשעת מסירה מעכשיו אבל וכו' מאחר שאין כאן אסמכתא מה צורך לומר מעכשיו ושגם הרשב"א ז"ל יודה בזה. ועיניך תחזינה בהראיה שהביא הרשב"א ז"ל לדבריו בח"א סי' תתקי"ז מההוא דאתא ופסקיה וכו' ומההיא דפרע מקצת חובו וכו' ועוד חזר בח"ב סי' צ"ט וחיזק את דבריו בראיה זאת אשר מהם נראה דאין לחלק בהכי לדעת הרשב"א ז"ל. ועיין בס' כנה"ג ח"מ סי' ר"ז בהגב"י אות ק"ס שעמ"ש מרן הב"י ז"ל ולי נר' דכל היכא דכתוב זמן בשטר ואין כתוב מעכשיו דיינינן כאילו כתוב מעכשיו. הק' עליו דהרשב"א כ"כ בפי' וכו' ואם כו' ר' המח' לחלוק על הרשב"א ז"ל שחילק בין אם מסרו ליד חבירו לאם מסרו ליד שליש סתם יותר מדאי ע"כ. ולקוצר דעתי לא ירדתי לכו' דבריו איך יתפרשו דברי ה' המח' שכונתו הוא בא לחלוק על הרשב"א. דלע"ד לא יתפרשו כו' דבריו בהכי כלל. והמט"ש בהגב"י ס"ק פ"ב הביא תמיהת הכנה"ג ולא העיר בזה ע"ש. ולדידי קושית הכנה"ג הנ"ל היא נופלת על מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קע"ז דתלה בדברי מוהרי"ק ז"ל דכתב דהך לישנא לאו דוקא וכו' ולא כ' דהרשב"א ז"ל בעצמו כ"כ בפי' ע"ש:
ועוד אני אומר למה שהביא מרן ז"ל באבק"ר שם ראיה לדבריו מדברי תשו' הרא"ש ז"ל דקאמר ראובן ושמעון שעשו שטרות זל"ז וכו' דהשיב דאינו אסמכתא כיון שכל א' וא' מהם נתחייב בחיוב גמור וכו' אלא שתלו מחילת החוב בשליש וכו' כנ"ל. אני עבדו אומר שאין ראיה מדברי הרא"ש לדברי הרשב"א שאפשר דנימא דהרא"ש ס"ל כהרמב"ן ז"ל דאם כתוב השטר מעכשיו לסילוק האסמכתא תו אפי' במסרו ליד שליש לא בעי שיאמר בשעת המסירה ליד שליש מעכשיו. משא"כ לס' הרשב"א ז"ל אפי' בשט"ח גמור בשעת המסירה ליד שליש ס"ל דצריך שיאמר מעכשיו וכנ"ל ואין להביא ראיה מדברי הרא"ש לדברי הרשב"א ז"ל. האמנם הדרי בי ויש לי להביא ראיה קצת לדברי מרן שהרא"ש כן ס"ל והוא מדברי קיצור תשו' הרא"ש ז"ל מחודשות שהובאו בס' חזה התנופה שנדמ"ח ע"י הגאון חיד"א ז"ל שכתוב שם באות ט' וז"ל ראובן שיש לו שטר על שמעון בסך זהובים ונתפשרו ביחד שיוותרו מהם מקצתם ע"ת שהנשאר מהחוב יפרעם לג' או ד' זמנים ידועים והושם השטר ע"י שליש שאם לא יפרע בכ"ז וזמן שהתנה עמו שיחזיר השטר השליש למלוה ויגבהו מושלם ולא ינכה מחובו מה שפרע כבר. ופרע שמעון מהחוב למועד אשר יעדו ובזמן א' מהזמנים לא פרע אותו סך שהי"ל לפרוע והמלוה תובע מהשליש השטר כפי תנאו. תנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכתא ויקיים השליש שלישותו כפי מה שהושלש בידו ויחזיר למלוה שטרו ויגבהו מושלם כי לא מחל לו הנותר אלא ע"ד שיקיים תנאו שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והן קדם חל עלי חובת ביאו"ר לדברי הרא"ש הנ"ל דמפשט דבריו נראה דיתן השליש השטר למלוה ויגבהו במושלם ולא ינכה לו מחובו מה שפרע לו כבר בזמנים שעברו וקאמר דתנאי ממון הוא זה וצריך לקיים תנאו מה שהתנה עמו. דמזה יוצא במכ"ש לנדון שהובא בס' ב"ד ש"ש חיו"ד סי' ב' בשטר שכתוב בו שחייב שמעון ת"ר גרוש לפורעם לראובן לזמן י"ג חודשים ותנאי היה שאם ישלח ת"ק גרוש בתוך יב"ח אזי יהיה פטור מהק' גרוש הנשארים מהת"ר ועבר זמן יותר ולא פרע כלום ועתה טוען שאינו חייב לפרוע רק ת"ק כי המאה האחרת יש בו משום רבית. והאריך שם ה' ז"ל להביא דברי הראשו' והאח' ז"ל בדינא דמרבין על השכר ואין מרבין על המכר לפשוט דינו דחייב ליתן הת"ר יעוש"ב. וכבר ימים מקדם אנכי הדל כתבתי על דבריו דאילו היה הרב ז"ל עיניו יחזו לדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל לא היה מהצורך להאריך בראיות לחייבו לתת הת"ר גרוש. שהרי בדברי הרא"ש אשכחת ביה רבותא יותר שאם לא יפרע בכ"ז וזמן דיגבהו במושלם ולא ינכה לו מחובו מה שפרע כבר בזמן זמנים שעברו וקאמר דתנאי ממון הוא זה ויחזיר השליש השטר למלוה ויגבהו במושלם כ"ש וק"ו בנדון הרב ב"ד ש"ש ז"ל דאינו לוקח המלוה מהלוה יותר מחובו כלל כ"א דהסך ק' גרוש שהיה רוצה לוותר להלוה אם היה מקיים תנאו הן עתה שלא קיים תנאו הוא אינו מוותר לו ולוקח אותם בודאי הגמור לפי"ד הרא"ש ז"ל דחייב הלוה ליתנם למלוה דתנאי ממון הוא ולא מחל לו בה אלא עד שיקיים תנאו שהתנה עמו וכל שלא קיים תנאו ממונו הוא לוקח וכמו שכ"כ בשטר בפי' והעד עדים על כך והוא פשוט וברור ויען כי בזמנו לא עלו על מזבח הדפוס דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל. ע"כ הוצרך הרב ז"ל להאריך בראיות ממקומות אחרים לחייבו בהת"ר גרוש ובהראיה שהביא מההיא דמרבין על השכר ואין מרבין על המכר וכו' כבר עמדתי ע"ד והנם בכתובים במקו"א ואכמ"ל בזה:
גם הוק"ל אנכי העבד בדברי הרא"ש ז"ל דקאמר ויגבהו במושלם כי לא מחל לו המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו דזה הט' הוא לגבי המותר דיגבהו דלא מחל המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו. אבל לענין מה שפרע כבר דלא ינכה אותם מחובו זה אינו בנו"ט ואם נאמר דלמה שכבר פרע הוא נכלל ונשמע במ"ש בתחי' דבריו דתנאי ממון הוא זה ואי"כ אסמכתא דמזה נשמע דמה שפרע כבר לא ינכה אותו א"כ אין צורך תו לתת טעם למה שויתר לו מחובו שחייב לתת אותו דבמכ"ש הוא אתי. גם במה שמובן בדבריו כפי שטחיות לשונו דיגבהו במושלם ואינו מנכה מחובו מה שפרע כבר. ק"ל טובא מאי שנא מההיא דאמרינן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמ"ל אם לא נתתי לך עד יום פ' תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן לו לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא ופסקה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה הלכה ה'. והגם דיש חילוק מעט בנושאים מ"מ לענין אסמכתא נר' דתרוייהו שוים דהוי אסמכתא והה"מ ז"ל כ' וז"ל ואפשר דלדעת רבינו שאם השטר ביד המלוה ואמ"ל אם לא פרעתיך הנשאר מכאן עד יום פ' גבה כולו ומה שנתתי מחול לך ה"ז גובה כיון שהשטר והמעות בידו וזהו ששנאוה במשלש דוקא ע"כ. והג"ת ז"ל שער ס"ג ח"א ס"א הק' עליו דלמה אמרה בדרך אפשר וכמסתפק שהרי כבר גילה דעתו רבי' ז"ל שהדבר אם הוא ביד הקונה אין בו אסמכתא ומי גרע מחילה זו מההיא דכתב לעיל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך שאם חזר בו לוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תח"י וכו' ע"ש. וה' לשון למודים בדיני מוכר ע"ת ודיני אסמכתא בד' מ"ח ע"ד תירץ לזה דה"ט משום דיש לבע"ד לחלוק ולומר דע"כ לא כתב ז"ל דכל שהוא ביד הקונה אין בו אסמכתא אלא היכא שהדבר ההוא בעצמו הוא דמחיל ליה ושוב אינו מוציא מיד המוחזק כההיא דערבוני מחול וכההיא דמוכר בית לחבירו או נותנו לו במתנה שכתב הרב. אבל במשליש שטרו שהדבר ההוא אינו עיקר המחילה אלא שע"י שטר זה יגבה ממנו כל חובו הו"ל כמו להוציא ולא קנה. ואע"ג שכתב הרב ז"ל ומה שנתתי מחול לך מ"מ כיון דמחילה זו גורם להוציא אח"כ לא קנה. וכ"נ שהוא דעת הרא"ש ז"ל פ"ד דנדרים ממ"ש בד"ה ריו"ס וכו' ובד"ה ליבטלן וכו' דלכאורה דבריו סתרי אהדדי כמו שהק' הג"ת שם ע"ע. אלא נראה שדעתו ז"ל דאע"ג שהתנה כך מ"מ כיון דע"י מחילה זו גורם להוציא אח"כ כל החוב הוייא אסמכתא ומה"ט פליג ריא"ו משא"כ בליבטלן דליכא אלא מחילה לבד. ולפי"ז איתרצא ממילא קו' הר"ן ז"ל שהק' לדעת רבי' מהא דמי שפרע מקצת חובו וכו' ודלא כהג"ת ז"ל שכתב שנר' זה קושי עצום עכ"ד. דכפי"ה ומדובר דברי הרא"ש ז"ל בהמחודשות שהובאו בס' חזה התנופה הנ"ל הם קשים לשמוע אחהמ"ר מאחר דבנדונו שם הושם השטר ביד שליש וע"י מחילה זו גורם להוציא אח"כ כל החוב איך קאמר דלא הוי אסמכתא ויעשה השליש כפי מה שהושלש בידו דתנאי ממון הוא זה. ע"כ לבי אומר לי דכונת דברי הרא"ש במ"ש ויגבהו מושלם כונ' היא לומר דיגבה מהלוה כל הסך הכתוב בשטר בלא ויתור כלל ומה שפרע לו כבר נכ'ה ל'ו ינכ'ה מעיקר החוב שיש על הלוה וזהו דקדוק דבריו שסיים וכתב ויגבהו מושלם כי לא מחל לו המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו שהתנה עמו דנראה שעיקר דבריו הוא על מחילת המותר דוקא ואין דבריו ע"מ שפרע כבר אם ינכה או לא אלא על מחילת המותר. ומ"ש בתחילה ויגבהו מושלם ולא ינכה לו מחובו מה שפרע לו כבר הוא דברי התנאי שהתנו שניהם ביניהם. והרא"ש ז"ל לא הוצרך להשיב על מה שפרע לו כבר אם ינכם מחובו או לא דודאי שתנאי זה הוא בטל כ"א מה שהוצרך להשיב הוא על מחי' המותר דוקא כן נ"ל לפרש בכונת דבריו ז"ל. ועיין בהג"ת ז"ל בשער ס"ג ח"א ס"א מה שתירץ על הקושיא שהק' ע"ד הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים ד' כ"ז ע"ב דבתחי' כתב הפי' הזה שהתנו מתחי' אם לא יתן לזמן פ' שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השטר כבתחילה כדי שלא יהיה כשטר שנמחל שעבודו וכו'. ואיך כ' אח"כ דאסמכתא דריו"ס היא להוציא. מאחר דכתב בתחי' שיהיו המעות שנתן לו מתנה והשטר נשאר כשהיה וא"כ אין כאן להוציא, וע"ש מה שתירץ הוא ז"ל. ובין לתירוץ הרב גדולי תרומה ז"ל ובין לתירוץ הרב לשון למודים הוא בשטר שהושלש ביד שליש דקאמר ריא"ו דלא יחזיר הוא מטעם אסמכתא דלא קאמר בשעת השלישות מעכשיו. אבל אי ליכא אסמכתא כגון דבשעת השלישות קאמר מעכשיו גם ריא"ו מודה דיחזיר השליש את השטר ליד המלוה. וכפי"ה אם נאמר ונפרש כדברי קיצור תשו' הרא"ש ז"ל שבס' חזה התנופה הנ"ל כפי שטחיות הלשון דס"ל דיחזיר השליש השטר ליד המלוה ויקיים תנאו והיינו דמה שפרעו כבר לא ינכהו מחובו ויגבהו מושלם מלבד מה שפרעו כבר. קשה טובא דמלבד מאי דקשה עליו מכח ההיא סוגייא דמי שפרע מקצת חובו וכו' דקאמר ריא"ו דלא יחזיר ואוקימנא בדלא אמר מעכשיו ואסמכתא לא קניא וקי"ל כוותיה וגם בנדון המובא בקי' תשו' הרא"ש הנ"ל לית ביה מעכשיו ואיך קאמר דאין כאן אסמכתא ויקיים השליש שלישותו והוא היפך הש"ס. עוד ק' דצריך שיתנה בתחי' שאם לא יקיים תנאו שיתן לזמן פ' שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השטר כבתחילה כדי שלא יהיה כשטר שנמחל שעבודו וכו' וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה בנדרים וכנ"ל ובדבריו שבס' חזה התנופה הנ"ל ליכא שום דבר מזה כלל ואיך קאמר דיקיים השליש שלישותו ויגבהו מושלם וכו'. ואם נאמר דבנדון קיצור תשו' הרא"ש ז"ל הנ"ל היה בשעת השלישות אמירת מעכשיו. וגם תנאי זה שאם לא יקיים תנאו שיהיו המעות שנתן לו כבר מתנה וקיצר בדבריו כמובן זה ולא הוזכר בדבריו. זה רחוק מהשכל לומר כן דהעיקר חסר מהספר וגם מריהטת לשונו דקאמר תנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכתא וכו' נראה דאין לומר כן. ואם נפרש בדבריו כפי שטח הלשון דמה שפרע כבר לא ינכהו מהחוב קשה עליו ככל האמור ומדובר. א"ו בהכרח שנאמר דכונת דבריו במ"ש ויגבהו מושלם הוא לומר דגבה כל הסך הכתוב בשטר בלי ויתור מהחוב כלל. אבל מה שפרע לו כבר נכ'ה ל'ו ינכ'ה מעיקר החוב הכתוב בשטר. ובזה יבואו דבריו ע"ן וגם לא ק' עלי מכל מה שהקשינו עליו לעיל:
מבואר מזה דהרא"ש ז"ל כן ס"ל דבש"ח גמור דלית ביה אסמכתא הגם שנתנו ליד השליש אי"ץ שבשעת השלישות שיאמר מעכשיו וכמ"ש מרן ז"ל באבק"ר וכנ"ל. וא"כ בנ"ד דהוי שטר חוב גמור גם אם ניתן השטר ביד שליש ולא אמר בשעת השלישות מעכשיו עכ"ז לית ביה משום אסמכתא כפי"ד מרן ז"ל באבק"ר דקאמר דגם הרשב"א ז"ל יודה בזה. והגם דאנן בענייותין הוק"ל ע"ז מדברי הרשב"א בח"ג סי' רי"א ובח"ב סי' רמ"ב דמבוארים דבריו דגם בשטר חוב גמור צריך שיאמר בשעת השלישות מעכשיו וכו' וכנ"ל. עכ"ז מי לנו גדול שמרן ז"ל קאמר הכי ואליו אנחנו שומעים ע"כ אשר יאמר כי הוא זה. והגם שיאמר האומר דעדיין הלב מהסס מאחר דמדברי הרשב"א הנ"ל לא מוכח כן וכנז"ל. מ"מ בנ"ד אנחנו ניצולים מזה מאחר דשט"ח לא ניתן ביד השליש כ"א ביד המלוה עצמו ובהא לכ"ע לא בעי' שיאמר מעכשיו וכמו שכן קאמר הרשב"א ז"ל עצמו בפי' וכנ"ל. וא"כ מצד האסמכתא ליכא שום חששא כלל עד שנצטרך לומר דאיכא בנ"ד קבלת ס' הפוסק כמו שכתבנו לעיל בתחי' דברינו מצד דין האסמכתא. דמאחר דכבר ביארנו לעיל באר היטב דבנ"ד שניתן השטר ליד המלוה עצמו כ"ע מודו ותו לא מידי:
מעתה נחזור לדברות הראשונות מצד חששת הע"ר דאיכא מאן דס"ל דאסור לעשות כן לכתחילה ואיכא מאן דס"ל דגם לכתחי' מותר לעשות כן ופוס' האח' ז"ל זיכו ללוה דיכו"ל קי"ל. וכבר כתבנו בעניותין לעיל דבנ"ד דאיכא קבלת ס' הפוס' תו לא מצי"ל קי"ל וכו' והן קדם שנאריך בזה אי מהני קבלת ס' הפוס' דתו לא מצי"ל קי"ל או לא. ראיתי להביא עוד מאי דשייך לדין הקנס והוא דמרן בב"י ז"ל בטיו"ד סי' קע"ז הביא מ"ש רי"ו בשם ס' התרומה דאסר לעשות כן לכתחי' משום הע"ר. וכ' עוד שם דרי"ו בנ"ל כ' דין המשכון להיתר כדינו ולא הזכיר חומרת האיסור ונראה שסמך עמ"ש בני"ו ע"ש והג"ת ז"ל בשער מ"ו אות ל"ב כתב עליו דכפי הנראה הרב ז"ל לא חש לראות סיום דברי רי"ו בנ"ל. כי היתר המשכון הביאו בשם תשו' ר"מ ולבסוף כתב ובדיני אסמכתא כתבתי לשון התרומה בדין זה ע"כ דהיינו חומרת האיסור עכ"ל. גם הכנה"ג בסי' קע"ז הגב"י אות ס"ד הוק"ל כן יע"ש. ואנכי העבד לפי חומר הקושיא נוטה דעתי לומר דתיבת ונראה הכתובה בב"י היא ט"ס וכצ"ל ולא הזכיר חומרת האיסור שסמך עמ"ש בני"ו. והיינו דכונת מרן הב"י ז"ל היא לומר דהרי"ו ז"ל הוא בעצמו כתב דבדיני האסמכתא כתב לשון התרומה בדין זה ר"ל דשם כתב חומרת האיסור ולא הזכירו בכאן שסמך עמ"ש בני"ו. ולא מדידיה כתב מרן הב"י ז"ל כותב כן כ"א שהוא מפרש דברי הרי"ו ז"ל במ"ש ובדיני אסמכתא כתבתי וכו'. דלפי האמת ק"ט דשם הרי"ו הביא מ"ש ר"מ בתשו' ובתוך כדי דבור ממש כתב שבדיני אסמכתא כתבתי לשון ס' התרומה בדין זה. ואיך אפשר לומר דהרב ז"ל לא חש לראות סיום דברי הרי"ו. דזהו מהדוחק העצום לומר כן. ובמ"ש בעניותין א"ש ותול"מ. ובעיקר תשו' ר"מ שהובאה שם הוק"ל אני הדל דהנה שם כתוב וז"ל תשו' לר"מ בראובן טוען לשמעון הלויתני על המשכון והנה לך המעות ותן לי משכוני ושמעון טוען משכנת אותו לי עד זמן קצוב ונחלט ואמרת לי קנה מעכשיו אם לא אפדנו לזמן פ' והלה טוען לא יצא מפי לעולם קני מעכשיו. תשו' אע"ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קני הכא קני דכיון שהוא תפוס וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שאמ"ל קני ויהיה המשכון שלו וראיה מפ' א"נ מהלוהו על שדהו וכו' ר"ן אמר אפי' לאחר מתן מעות קני הכל ומסיק דאמר קני מעכשיו וכן פסק ר"ת ובדיני אסמכתא כתבתי לשון ס' התרומה בדין זה עכ"ל. ודבריו אחהמ"ר הם קשים במ"ש הכא קני כיון שהוא תפוס וגם עשה עמו טובה שהלוהו. דנר' דמטעמים אלו אע"ג דלא אמר מעכשיו לא היי אסמכתא וקני ולא חייבו לשמעון כ"א דישבע דאמ"ל קני דוקא ואז יהיה המשכון שלו. וא"כ מהו זה שמביא אח"כ ראיה מפ' א"נ מהלוהו על שדהו וכו' ר"ן אמר אפי' לאחר מ"מ קנה וסיים דמסיק שם דאמר קני מעכשיו. דאדרבה הוי ראיה לסתור דמשם נראה דבלא מעכשיו ל"ק דהוי אסמכתא. ואם נאמר דהתם שאני דהוא קרקע ולא שייך ביה תפיסה ולכן צריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא. משא"כ במטל' דשייך בהו תפיסה אפילו בלא מעכשיו לא הוי אסמכתא וקני. עדיין ק' דלא הול"ל ראיה מפ' א"נ מאחר דאין הנדונות שוים. ותו דלפי הטעם הב' שעשה עמו טובה שהלוהו ק' דגם שם בפ' א"נ דהלוהו על שדהו וכו' אייתיה לטעם זה ואפי"ה אסיקו שם דדוקא כשאמ"ל קני מעכשיו קני. שוב אחז"ר ראיתי שמרן הב"י ז"ל בחח"מ סי' ר"ז על ס' י"ט דבתחי' הבי"ד ההגהות בפ' י"א מה"מ דכתבי בשם ר"מ דפסק כן הלכה למעשה שאדם נאמן לישבע על המשכון שנחלט בידו ושאמ"ל הלוה קני מעכשיו וזכה במשכון הואיל והמלוה עשה לו טובה ואסמכתא זו קניא במעכשיו בלא בד"ת ע"כ. ושוב הביא ג"כ שם דבמישרים ח"ה נ"ל כ' תשו' ר"מ ונתן טעם דאע"ג דבעלמא אס' הוי ול"ק הכא קנה כיון שהוא תפוס וגם עשה עמו טובה שהלוהו עכ"ל. והיינו כר"ת דפ' ג"פ ומשמע דכיון דתפיס וגם עשה עמו טובה קנה אע"ג דלא אמ"ל מעכשיו קני בשעת משכונו אך מתוך השאלה שכתוב במישרים משמע דבשעת המשכון אמ"ל קני מעכשיו וע"ש עכ"ד מרן הב"י ז"ל שם. ואנכי עבדו ת"ם אני דאם נאמר דדברי ר"מ ז"ל הם דאע"ג דלא אמ"ל קני מעכשיו קנה איך הונח לו למרן ז"ל הראיה שמביא ר"מ ז"ל מפ' א"נ דאדרבה משם הוי היפך דבלא מעכשיו הוי אס' ול"ק וכמו שכן סיים ר"מ ז"ל בפירוש. ומדוע לא הכריח מרן ז"ל הכרח זה דמיירי באמ"ל קני מעכשיו ולא כתב כ"א שמתוך השאלה משמע דמיירי באמ"ל קני מעכשיו. ותו ק' במ"ש מרן ז"ל מדידיה על תשו' ר"מ ז"ל והיינו כר"ת דג"פ. שהרי שם במישרים כ"כ בפירוש שכן פסק ר"ת ואין צורך לכתוב מרן ז"ל כן מדנפשיה וצ"י. וצריך לראות בדברי מרן הב"י ז"ל שם במה שהאריך בדעת ר"ת לומר דבעי תרתי עשה לו טובה שהלוהו וגם תפוס. גם שם הביא עוד בשם מרדכי אחרון והג"א ז"ל שחילקו בין קרקע למטל' דבקרקע דלא שייך ביה תפיסה כולי האי ל"ק בלא מעכשיו אבל מתפיס מט' קונה אפי' בלא מעכשיו יעוש"ב. וכעת אני הדל אין הפנאי מסכים עמדי להאריך בזה:
עוד זה מדבר מענין רבית בדרך קנס דהנה הכנה"ג ז"ל בח"מ ח"א סי' ק"י בהגה"ט ס' ט' הבי"ד מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' צ"ד וכ' דלכאורה נראה שדעתו כדעת הריטב"א ז"ל דס"ל דרבית דקנס שרי לכתחי' ולפי"ז כל אותם הגדולים שחולקים ע"ז כמבואר בב"י חיו"ד סי' קע"ז חולקים על הרב בזה דכיון דאינהו ס"ל דהוי הער' בלא"ה אין מוציאין הקנס מלוה למלוה. ומיהו בטויו"ד סי' קע"ז בהגב"י אות נ"ב כתבתי דאפשר דס"ל למוהראנ"ח כאותם גדולים הסוברים דלכתחילה אסור לעשות כן אלא דס"ל דאע"ג דא"ר אין מוציאין מלוה למלוה הער' קיל מא"ר ומוציאין מלוה למלוה אע"ג דלכתחי' אסור. ושוב נדפס ס' פנ"ח וראיתי ביו"ד ריש ה' רבית וז"ל על הדרך הזה האחרון חולקין הרבנים הנז' ביו"ד בראש ה' רבית ולא דק עכ"ל הכנה"ג ז"ל, ויען שס' פנ"ח אינו בנמצא כעת אתי לכן אנכי הדל לא ירדתי לסוף כונת הכנה"ג ז"ל במ"ש ע"ד ולא דק. דאם כונ' הפנ"ח במ"ש על הדרך הזה האחרון חולקים הרבנים הנז' היא דלדידהו דס"ל דהוי הער' ואין מוציאין מלוה למלוה הקנס ובודאי הוא שאין מוציאין מהיתומים. אם זאת היא כונתו אינו מהראוי שיאמר עליו הכנה"ג ז"ל דלא דק דאיהו בעצמו בהצד הראשון כ"כ. ועם דמ"ש כן הוא בתחילה בדרך לכאורה האומנם שוב כתב ע"ז ומיהו וכו' דאפשר וכו' ונר' דנוטה דעתו להצד הב' מ"מ לא זו הדרך שיכתוב עליו כזה הלשון דלא דק. ומה גם דמ"ש הצד הב' הוא בדעת מוהראנ"ח דאפשר שכן ס"ל דבזה שהוא הער' וקיל מא"ר אם עבר ועשה מוציאין מלוה למלוה אע"ג דלכתחי' אסור שכ"כ בפי' דס"ל למוהראנ"ח וכו' אלא דס"ל שאם עבר וכו' מוציאין מלוה למלוה דנר' מדבריו אלו דמוהראנ"ח ז"ל הוא דס"ל כן משא"כ לס' החולקים דאינו אלא דס"ל דגם בזה דהוא הע"ר והוא קיל מא"ר עכ"ז דינו כא"ר ואין מוציאין מלוה למלוה וכמ"ש כן הוא ז"ל מקודם. וביותר מהתימה דהכנה"ג חיו"ד סי' קס"ב הגב"י אות הביא דהריב"ש ז"ל כן ס"ל בדעת הרמב"ן ובתחי' הוק"ל עליו מדברי הרמב"ן ושוב בא לכלל ישוב דברי הרמב"ן לפי"ד הריב"ש ז"ל ועיין עו"ש באות שאח"ז שכתב דגם הרא"ש כן ס"ל יעוש"ב. וא"כ איך בכאן יכתוב ע"ד הפנ"ח דלא דק באופן שלא ירדתי לכונת דבריו ולי צ"י:
וראיתי להמשכה"ר ז"ל בד' שי"ו במע' רי"ש אית א' שהבי"ד הכנה"ג שבתח"מ הנ"ל וכתב עליו וז"ל ולע"ד יראה דעדיין במחלוקת היא נהי דס"ל דבכה"ג מוציאין מלוה למלוה היינו בשכבר עושה הדבר אבל למיעבד הכי לכתחי' פשיטא דלדעת האומרים דהוי הע"ר ואסור והרשב"א כ"כ על מה שהורגלו לכתוב כן בשטרות וקורא תגר ע"ז וצדק ה' פ"ח ז"ל עכ"ד יע"ש. וגם דבריו ז"ל אחהמ"ר נפלאו ממני דאין להם מובן כלל וכמו שיראה הרואה דמה בא לחדש ולהקשות. ואם כונתו להקשות על הכנה"ג כדאקשינן אנן בעניותין ע"ד בהכרח הוא שנאמר דדבריו אינם מדוקדקים ויש בהם ט"ס וחסיר ויתיר דבלא"ה אין להם הבנה. ועו"ק דהו"ל להמשכה"ר להק' מדבריו שבחיו"ד סי' קס"ב וכנז"ל וכעת דבריו לע"ד צ"י:
והנה מוהרלנ"ח ז"ל בסי' ק"ג הבי"ד הרשב"א ז"ל ח"א סי' תרנ"ח והמיוחסות סי' רכ"א שאסר לעשות כן לכתחי' ושוב הבי"ד הריטב"א ובעל הטורים בטוח"מ סי' ע"ג שהביא תשו' אביו הרא"ש ז"ל דליכא איסור כלל וכתב דבנדונו אע"ג דעל זמן הראשון ליכא אגר נטר אם יפרע לו בזמנו אכן על שאר הזמן איכא אגר נטר ואפי' לדעת הרבנים אלו בנושא שטר זה הוא אסור דדוקא התם בנדון הרבנים ז"ל דליכא אגר נטר כלל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בלשונו שאי"כ אגר נטר לי אמנם בנושא שלפנינו דאיכא אגר נטר לי ומתרבה כפי הזמן ודאי שהוא אסור אליבא דכ"ע ואפי' מדאורייתא יעו"ש. וה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' נ"א האריך להוכיח דגם על נדון מוהרלנ"ח ז"ל ליכא איסור מדאורייתא אלא מדרבנן יעו"ש. ועיין ג"כ בדבריו בסי' רצ"ח בנדון ההוא דכתב דלא הוי אלא איסור מדרבנן יעו"ש. ובתחי' ההשקפה הוק"ל אני הדל ע"ד שנראים דסתרא"י נינהו דבסי' נ"א האריך ע"ד מוהרלנ"ח ז"ל במ"ש בנדונו דאית ביה איסור תו' ואיהו ז"ל פליג וס"ל דלא הוי כ"א איסור מדרבנן. ואילו בסי' רצ"ח נר' דס"ל בנדון מוהרלנ"ח דהוי איסור תו' ודוקא בנדונו שם הוא דחשיב ליה דהוי מדרבנן כיעו"ש וכעת דבריו צ"י. והכנה"ג ז"ל בחיו"ד סי' קע"ז הגב"י אות נ"ח כ' וז"ל אפי' האריך הזמן עוד מהזמן דשם הקנס רבית דרבנן הוי ושרי ביתומים הרמ"ט ח"א סי' רצ"ח גם הרא"ם ח"ב בתשו' סי' כ"ג התיר בנכסי יתומים אבל לא נתבאר בדבריו אי הוי כנדון הרשב"א או אפי' נדון הרמ"ט שהאריך הזמן עוד עכ"ד. ויש לעמוד ע"ד שהרי שם ה"ה כמבואר בדבריו דבנדונו דוקא הוא שהתיר ביתומים משא"כ באינשי דעלמא דאיכא חשש הע"ר שחשש לה הרשב"א ורש"י ז"ל. ועל דברי מהר"י מאורלינ"ש ז"ל שהוב"ד במרדכי דיש בה הארכת זמן תמה עליהם. ולא התיר ליתומים כ"א בנדונו דליכא אריכות זמן כיעו"ש ואיך קאמר הכנה"ג ז"ל דלא נתבאר בדבריו וכו' ולע"ד שהוא מבואר בדבריו. והיותר תימה דהכנה"ג ז"ל עצמו שם באות נ"ח עמ"ש מרן הב"י ז"ל דמ"ש בהגהות מרדכי דמצא טופס שטר בשם הר"י דאורלינ"ש ז"ל נ"ל דלכ"ע אסור וכו' ע"ז כתב אפ' גם הרא"ם ח"ב סי' כ"ג כתב על הגה זו והוא תמוה וגם הרלנ"ח סי' ק"ג והרדב"ז ח"א סי' נ"א דחו הגהה זו מהלכה ומוהרמ"ט ח"א סי' נ"א כתב דרך א' בהגהה זו לאוקומא אליבא דהלכתא וכו' ע"ש. הרי דאיהו ז"ל בעצמו כתב דהרא"ם תמה על הגהה זו וכללו עם הדוחים אותה. ואיך כתב בכאן דלא נתבאר בדבריו. ועוד יש לעמוד בדברי הכנה"ג ז"ל בחיו"ד סי' קע"ז בהגב"י אות נ"ח הנ"ל שכתב דמוהרלנ"ח סי' ק"ג והרדב"ז בח"א סי' נ"א דחו הלכה זו וכו' ע"ש. דאיך כלל למוהרדב"ז עם מוהרלנ"ח דמוהרלנ"ח ס"ל דהוי ר"ק בשטר דהר"י מאורליני"ש ז"ל והרדב"ז ס"ל דהוי הע"ר וכמו שמבואר בדבריו בח"א סי' נ"א ע"ש. ועיין ג"כ בהרדב"ז ח"ג סי' תקי"א שכן מבואר ג"כ שם בדבריו כן יעו"ש. וראיתי לה' שער אשר ח"א בחיו"ד סי' ח' שהק' ע"ד הרדב"ז ז"ל שפי' בדברי הרשב"א דס"ל בהאי שטר דהרי"מ ז"ל שהוא משום הע"ר שהוא פלא דהרי מפורש בדברי הרשב"א דס"ל דהוי ר"ק. ולא ידעתי מדוע לא הוק"ל ג"כ בדברי הכנה"ג וכנ"ל:
ועיין בס' ג"ת בשער מ"ו ח"ד אות ל"ב שהבי"ד הרשב"א ז"ל שבח"ב סי' ב' שכתב דבאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פ' משם ואילך אתן לך כו"כ בחדש ה"ז רבית גמורה ולא תהיה כזאת בישראל. כתב הג"ת ז"ל דיש להסתפק בדברי הרשב"א אי חשיב ליה רבית של תורה או דרבנן. והבי"ד מוהרלנ"ח דס"ל שהוא אסור מה"ת והאריך על דבריו להוכיח דלאו איסור ש"ת הוא. וכ' דלפי"ז שפיר קא דייק הרב בב"י דודאי אסור לכ"ע דאין לך הע"ר גדולה מזו וכו' ולא גזר עליו שהוא קצוצה כדברי מוהרלנ"ח ז"ל. ומ"מ לענין מעשה נר' דאית לן להחמיר עליו ולא נדייניה כסתם הע"ר אלא יהבינן ליה דין א"ר יעוש"ב ולא זכר לדברי המבי"ט ז"ל, ועיין עו"ש דעמ"ש שם בעה"ת ולא עוד אלא אפילו הגיע זמנו ואמ"ל ארויח לך זמן עד שנה אחרת ואם לא תפרעני מה שהלויתיך בזמן ההוא תתחייב לי מעכשיו ולזמן העכוב שתתן לי באלפיים ה"ז מותר ואעפ"י דמתחזי כאגר נטר לי. כ' ע"ז הג"ת ז"ל איכא למידק מאי רבותא איכא בהארכת הזמן משעת ההלואה דמדקאמר ולא עוד וכו' משמע דהארכת הזמן חמירא טפי. ואדרבא נראה דזו ואצ"ל זו הוא דהא רבותיו של הרמב"ם והוא ז"ל עמהם מקילים טפי בהרוחת זמן מבשעת הלואה. ושמא אפשר דהכל בחד ענין הוא דמעיקרא אמ"ל בשעת מת"מ אם לא תפרעני בזמנו אתה תפרע בזמן העכוב אלפיים דינרים ובא הזמן ולא פרע באופן שכבר נתחייב באלפיי' דינרים וקאמר תו שאף אח"ז יכו"ל עוד אם לא תפרעני בסוף שנה אחרת תתחייב באלפיים דינרים אחרים. ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא דמרבה שכר מעות פעם ופעמיים כפי התרבות הזמן והו"ל כאגר נטר והוא דאסו' משום הע"ר קמ"ל דמותר. ואין ספק דלכתחי' ראוי לחוש לדעת הרשב"א ובה"ת ז"ל וכ"ש דמשמע מדברי רי"ו שמסכים עמם עכ"ל דכפי דברי הג"ת ז"ל יוצא דאיכא הפרש בין אם נשלם זמן הראשון שקצבו ביניהם ושוב חזרו והתנו על זמן אחר כתנאי הראשון וכן ע"ז האופן אם נשלם זמן השני וחזרו והתנו ג"כ על זמן אחר ע"ז הדרך דאזי לכתחי' ראוי לחוש לדעת הרשב"א וסי' אבל בדיעבד אם כבר התנו ובאופן שלא יש אס' בדבר אזי התנאי קיים ויכול המלוה להוציא מיד הלוה. וכל זה כשהוא בדרך קנס סתמי שאינו מתרבה בהתרבות הזמן אזי למר כדאי"ל דמותר לכתחי' ולמר כדאי"ל דהוי הע"ר. אבל אם הוא באופן שהולך ומתרבה בהתרבות הזמן כגון שבתחי' הוא אומר אם יעבור הזמן יפרע בכל חדש וחדש כו"כ זה הוא ענין השטר של הר"י מאורלינ"ש ז"ל דכתב מרן ז"ל ע"ז דלכ"ע אסור ושהרשב"א כ' על תנאי כיוצא בזה ה"ז רבית גמורה ולא תהיה כזאת בישראל. באופן דבנשלם תנאי הא' ושוב התנו מחדש ג"כ על זמן השני וכן עז"ה הוי דינו ממש כדין תנאי של זמן הא' דלכתחי' יש לחוש שלא לעשות כן אבל בדיעבד התנאי קיים ומוציא המלוה מיד הלוה. ומיהו כבר כתבנו לעיל דאין זה מוסכם מרבני האח' ז"ל אלא דהגם שהוא משום הע"ר הוי דינו כא"ר ואין מוציאין מיד הלוה למלוה וכמו שכ"כ לעיל בשם הרד"מ ז"ל ועיין בס' מט"ש ח"ג בסופו בקונט' מירא דכייא בשו"ת סי' ד' בד' ז' ע"ב דכתב דגם ה' כ"ע ז"ל ד' מ' ע"ב העלה דהך הערמה לא דמייא לשאר דיני הערמה אלא חמירא כא"ר וחיליה ממה דדייק בדברי הרשב"א ז"ל יעו"ש ומוהרא"ש ז"ל סי' קס"ב ועוד יש כמה מהפוס' דסברי הכי אין צורך להבי"ד מאחר דכבר עלו ובאו בס' הפוס' ז"ל א"כ הא ודאי יכול לומר הלוה קי"ל כמ"ד דהוי אס' ומחזיק במה שבידו עכ"ד. ומיהו כבר כתבנו לעיל דגם רבני האח' ז"ל לא זיכו את הלוה שלא להוציא מידו אלא הוא מטעם שהלוה שהוא המוחזק יכו"ל קי"ל. ברם בנ"ד דבתחילת ההלואה היא נעשית על דעת זו שקיבל עליו בקנין את ס' הפוסק המחייבו ושלא לומר קי"ל אזי גם הרדב"מ יודה דשוב אין הלוה יכו"ל קי"ל וחייב לתת הקנס ההוא למלוה מאחר דאיכא כמה גדולי הפוס' ז"ל דס"ל דמותר לעשות כן ואפילו לכתחילה. והגם דרבני האח' ז"ל כתבו דקבלת ס' הפוסק לא מהנייא שלא לומר קי"ל במקום דאיכא איסורא עיין בס' באר המים חיו"ד סי' ל"ו דכתב וז"ל במידי דאית ביה איסור אף דכתוב בשטר שקיבל עליו שיהיה נידון השטר עפ"י דעת הפוסק המעמידו והמקיימו אפי' שתהיה דעת יחיד וכו' אין זה כלום וכו' ע"ש. עכ"ז בנ"ד דהיינו בחיוב בתורת קנס דים כמה גדולי הפוס' ז"ל דס"ל שמותר אפי' לכתחי' לעשות כן הגם דאיכא ג"כ דס"ל דלכתחי' אין לעשות כן דאיכא בה הע"ר ואיכא דס"ל דהע"ר הוי דינו כא"ר וכנ"ל מ"מ אהנייא קבלת ס' הפוסק לחייבו ושלא לומר קי"ל בזה מאחר דאיכא פוס' טובא דס"ל דמותר לכתחילה לעשות כן. ושו"ר דדבר זה ממש הובא בס' באמ"ח מוצירי ח"ב חיו"ד סי' ג' בד' ב' ע"ב בשאלה דכתב שם וז"ל ובתורת קנס לדעת רוב הפוס' ומרן מכללם שקבלנו הוראותיו אין בו איסור כ"א משום דמיחזי כרבית וגובין אותו בדינא ודיינא מהלוה ואפי' לדעת קצת פוס' דס"ל דדינו כא"ר מ"מ לא מצי שמעון לומר קי"ל כוותייהו מאחר שקיבל עליו בקנין ס' הפוסק המאשר ומקיים האי שטרא וכו' והשיב והביא בתחי' דברי הפוס' המפו' דס"ל דמותר לעשות כן לכתחילה ואין כאן אפי' הע"ר וגם הביא מאן דס"ל דאסור לעשות כן לכתחילה ומרן ז"ל בש"ע ס"ל כן דאסור לכתחילה משום הע"ר אלא דבדיעבד גובין אותו מהלוה כמ"ש בב"י סי' קס"ג בשם הרמב"ם והרשב"א וכן פסק בש"ע. ושוב כתב דה' דב"מ בח"ג סי' ד' הביא בשם מוהר"ש חקאן ושיתף עמו גם להרמב"ן והרא"ש דסברי דאפי' במיחזי כהע"ר אין מוציאין מלוה להמלוה וכתב דלא מיבעייא לדעת כת הפוס' דס"ל דמותר גמור הוא דלוי חייב לשלם לראובן קרן וריוח מדין קנס שכן התנו ביניהם אלא אפי' לכת הפוס' ומרן מכללם דסברי דאסור לעשות כן לכתחילה משום הע"ר מ"מ בדיעבד גובין אותו בדיינים ואפי' לכת הפוס' שהביא הדב"מ דס"ל דאין מוציאין מהלוה וא"כ יאמר האומר דמצי לומר קי"ל כוותייהו לפטור הא לאו מילתא היא שהרי כבר קיבל ס' הפוס' ועשו שטר לכתחי' עפ"י חכמים ותנאי כזה כמנהגי העיר ודאי בנדון כזה קיבלו עלייהו סברת המתירים ולא מצו לפטור עצמם וכו' מאחר דאפי' האוסרים לא אסרו אלא משום דמיחזי כהע"ר וא"כ חייב לי לשלם. ועם דג' הרבנים ז"ל שם בתשו' שהובאה אח"כ כתבו דאין כח להוציא מיד המוחזק מכח קבלתו בקנין ס' הפוסק המחזיק זה השטר וכו' דלענין איסורא מה שייך קבלתו וקנינו וגם לא שייך הכא לחוש לס' מוהרש"ח בתשו' כ"ז ומ"ט ומוהרימ"ט ח"ב סי' מ"ד דכל דהוי ס' א"ר לא אתי ספיקא דרבנן ומפקיע חיובא דאורייתא דנתחייב ודאי ומוציאין מיד המוחזק ע"ש חדא דה' דב"מ שם ע"ג כתב דע"כ לא אמרו מוהרש"ח ומוהרימ"ט ז"ל אלא היכא דבידאי ר"ק וס' בא"ר דאיכא מאן דמתיר בהדייא בהא אמרי' לא אתי ס' וכו' אבל אי איכא מאן דס"ל דהוי ר"ק אפילו איכא מאן דמתיר אפי' מדרבנן מודו דלא מפקינן מיד המוחזק וא"כ ה"נ בהאי תנאה מידי ספיקא לא נפקא ועוד דאעיקרא דמילתא בס' מוהרש"ח ומוהרימ"ט ז"ל כבר חלקו עליהם מוהר"י בסאן ז"ל שם במוהרימ"ט ז"ל והסכים עמו ה' פמ"א ח"א ד' נ"ו עגו"ד וד' נ"ז ובסי' יו"ד וי"א וי"ב וה' אנגיל סי' ח"י כל האח' ז"ל לא עשו מעשה להוציא מיד המוחזק יעו"ש. ה' באמ"ח שם בסי' ה' האריך ע"כ דבריהם שם בנ"ד להתיר. ואסיפא דמילתא כתב א"כ איפה בנ"ד שכבר הוכחנו במישור דאין בו שום איסור לכ"ע ולפחות לדעת מרן וסי' ז"ל שקבלנו הוראותיו א"כ לא נשאר כ"א לענין ממון דמצי לומר קי"ל דאינו יכול לאומרו מאחר שכבר קיבל בקנין שלא לומר קי"ל. ואפי' את"ל דהאי קנס ממש כבר קיבלנו הוראות מרן ז"ל דאי הוי א"ר גובה בדייני. פש גבן לענין ממון דמצי לומר קי"ל כמ"ד דהוי א"ר הרי קיבל כבר בקנין שלא לומר קי"ל עש"ב. ועיין עו"ש בתשו' הרבנים ז"ל בסי' ו' שעל דברים אלו לא השיבו עליו יעו"ש. ועיין בס' גנזי חיים במע' ק' בענין קבלת ס' הפוסק דהביא קיצור דברי ה' באמ"ח ז"ל הנ"ל. הרי לך דבנ"ד מאחר דקיבל עליו מתחילה ס' הפוסק המחייבו תו לא מצי לומר קי"ל וחייב לתת הקרן והקנס וכנ"ל וכדאמרינן אנן בעניותין. אחז"ר ראיתי בס' שער אשר ח"א חיו"ד סי' ט' דכתב שם בנדונו זו תעשו שיכתבו תוך השטר שקיבל עליו המתעסק הנז' דעת הפוס' הראשונים ומרן בש"ע מכללם המתירים עיס' זו בפשיטות ושלא לומר קי"ל וכו' וממילא פלטי' ליה מכל ערעור וגמגום שבעולם ושפיר יכלינן למיעבד הכי דאי משום ליתא דרביתא דאיסורא הא קי"ל דבדרבנן אזלינן לקולא ובפרט דרובא דרבוותא קמאי ובתראי אזלי לקולא מה גם דלענין איסורא כבר קיבלנו הוראותיו של מרן בין להקל בין להחמיר לא נשאר כ"א משום ליתא דממונא וכו' היכא דמעיקרא מקבל עליו בפירוש דעת המתירים עיס' זו בכל אדם ושלא יכו"ל קי"ל פשיטא ודאי קבלתו קבלה וליכא מאן דפליג בזה. וכאשר ראינו בס' באמ"ח יו"ד סי' ה' שכ' להדייא בעניין רבית בדרך קנס שכיון שאין בו שום אי' ולדעת מרן וסי' שקבלנו הוראותיו לא נשאר כ"א לענין ממון דיכו"ל קי"ל הרי כבר קיבל בקנין ס' הפוסק המעמיד ומקיים השטר עפ"י סברתו ושפיר מהני קבלתו להציל מטענת הקי"ל. וכמו שעמדו והסכימו הרבנים שקדמוהו מוהרא"ן ומוהרב"ג ומוהרי"ש וכמהר"א קובו ומוהרח"ש ז"ל דמהני קבלת דעת הפוס' להציל מטענת הקי"ל כמו שהובא בס' באמ"ח שם. כ"ש הכא דמקבל בפי' דעת הפוס' המתירים עיס' זו דשפיר מהני ומעלי קבלתו בפשיטות לכ"ע עכ"ל יע"ש. ומינה אתה דן לנ"ד דאיכא קבלת ס' הפוס' בפי' ושלא לטעון טענת קי"ל דשפיר מהני קבלתו ומתחייב הוא לתת הקרן והקנס בלי שום פקפוק וברור. וכל זה הוא לצד שנאמר דנ"ד הוא הוי חיובו מתורת קנס וכמו שהובא בספרי הפוס' ז"ל דאזי צריכים אנו למשכוני נפשין ולומר דמאחר דאיכא בתחי' קבלת ס' הפוסק המחייבו תו אינו יכו"ל קי"ל וכו' וכנ"ל. וזה הוא דוקא לגבי זמן ח' חדשים מזמן כתיבת השטר משא"כ לזמנים שאח"כ שהסכימו עוד שישארו המעות בידו וראובן בעל המעות ישכיר את הקרקע לאחרים ויטול את שכרה בשביל מעותיו שהן בטלות אצל שמעון וכן עשו איזה שנים על סמך שטר הנ"ל ולא עשו דרך אחר להתיר הרבית וכמ"ש כן בשאלה. הא ודאי פשיטא דהוא איסור גמור ויוכל הלוה לנכות את השכירות שלקח המלוה מאחרים בכל אותן השנים מהמעות שהם עדין ביד הלוה שהוא חייב לו עוד כפי כתיבת הכומביאליה אשר הם ביד המלוה עדין שלא פרעם. הגם דבעלמא בדין א"ר סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ולא מפקינן ועין בב"י ריש סי' קע"ז מ"ש בזה. מלבד דהך מילתא לאו פסיקתא היא ובפלוגתא מיתנייא ושפיר מצי הלוה לומר קי"ל כמ"ד דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא וכמ"ש המט"ש ח"ג בתשו' סי' ד'. עוד בה י"ל דזה הוי כלוקח שכירות של כמה שנים כר"ק ובזה לא כל אפייא שוים דיכול לנכות השכירות שלקח מאחרים מהמעות שהם נשארים עליו כפי כתיבת הכומביאליה. וכפי"ז אינו נכנס אדם זה בסוג פלוגתא אחריתי אי מגבינן משטרא לשטרא וכמ"ש המט"ש ז"ל שם. דזה לא ניתן ליאמר כ"א במקום שהוא א"ר משא"כ ברבית גמור. ונדון זה שהוא חצר דקיימא לאגרא והשכירו לאחרים ולקח שכירותו רבית גמור הוי והו"ל כאומ"ל הלויני ודור בחצרי דהוי ר"ק אי קיימא לאגרא ולדעת הטור סי' קס"ו וסי' אין חי' בין אם אמר כן בשעת הלואה או אחר ההלואה נגד סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל יעוש"ב. והאמת אגיד דאדרבא דעתי יותר נוטה לומר לאידך גיסא דבנ"ד דבתחילת ההלואה משכן לו את הקרקע הנז' בקנין ושטר ושאם לא יפרע לו את הסך הנז' בזמן פ' שאז הוא רשאי למכור ולמשכן וכו' ומסר לו את המפתח ובודאי שזה נעשה שלא בדרך אסמכתא שאמר מעכשיו בפי' או אפי' שלא אמר בפי' מעכשיו האיכא קנין ושטר וזמנו של שטר מוכיח ובפרט שהוא שט"ח גמור ונמסר ביד המלוה בעצמו דאז לכ"ע לא בעי שיאמר מעכשיו וכמו שהארכנו בזה לעיל. באופן דליכא חששא כלל מצד האסמכתא ומשעת מתן מעות הקנה לו קרקע הנז' הממושכנת מדין בע"ח קונה משכון שיסגור אותו ונתן לו את המפתח לסוגרו ושוב בעד הנאת חיבת מסירת המפתח חייב עצמו בסך שני זהובים וקיבל ע"ע ס' הפוסק. דכל זה מורה ובא דהקנה לו את הקרקע קנין גמור מעכשיו שאם לא יפרענו הסך הנז' בזמן המוגבל שיהיה רשאי למכור ולמשכן ולעשות בו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו דמשעה ראשונה הקנה לו אדעתא דהכי קנין גמור בתנאי זה שאם יפרענו הסך הנז' שיחזירנו לו ואם לאו שהוא רשאי למוכרו ולמשכנו ולהשכירו, וכיון שכן בכלות הזמן המוגבל ביניהם ושלא פרעו אזי הוי רשותו בידו להשכירו ולעשות בו כחפצו כאדם העושה בשלו מאחר דלמפרע כשלא פרעו הוא קנוי לו משעה ראשונה בנתינת המעות וקנין ושטר ומסירת המפתח וא"כ כל סכי השכירות שלקח מאחרים הרי הן שלו ואין לראובן הלוה בהם שום שייכות לכדי שיאמר שהוא רוצה לנכות השכירות מהסך שנשאר עליו חוב בהכומבייליאת דבודאי הדעת יותר נוטה לומר דלאו כל כמיניה וכנ"ל. ולגבי חיוב הב' זהובים לצד שנ' שחיובו הוא מתורת קנס כבר כתבנו לעיל דמאחר דאיכא בזה קבלת ס' הפוסק אינו יכו"ל שוב קי"ל כלל וכנ"ל. ומכ"ש לצד הב' שהדעת נוטה יותר לומר שחיובו שנתחייב בהב' זהובים הנז' לאו מתורת קנס הוא כ"א הוא בעד הנאת חיבת החזרת ומסירת המפתח לידו דבזה אף להרשב"א ז"ל וסי' דאסרו לעשות לכתחי' בדרך קנס משום הע"ר בזה יודו דמותר לעשות כן אפי' לכתחי' דשנייא היא נ"ד כיון דחיובו הוי משום הנאת מסירת המפתח לידו. והגם דהנאה זו אינה שוה כ"כ עכ"ז מלבד שנאמר דאפילו שהנאה זו אינה שוה כ"כ הא קיבל ע"ע ההנאה ההיא בסך ב' זהובים שחייב עצמו בהם בקנין ושטר ויכול אדם לחייב עצמו במה שאינו חייב וכ"ש היכא שיש לו הנאה קצת כנגד חיובו. עוד בה כשתעיין היטב תראה דמהנאת מסירת המפתח לידו נמשך ממנה הנאה גדולה לראובן הלוה שעי"ז יוכל שוב לדור באותו בית בלתי שום שכירות דאם לא היה מחזיר לו המפתח הגם דהמלוה לא הי"ל לדור בתוכו עכ"ז יש לו לסוגרו וליטול המפתח ושיהיה נשאר סגור ושוב לא יהיה לראובן הלוה רשות לפותחו ולדור בתוכו אם לא ע"י שיהיה ביניהם דו"ד ושקלא וטריא ודינא ודיינא. משא"כ עכשיו שמסר בידו המפתח בלתי שום שקלא וטריא ודו"ד כלל ועי"ז נמשך ממנה הנאה גדולה ג"כ שיוכל אח"כ שוב לדור בתוכו. אין לך הנאה גדולה מזו ושלכן נתחייב בהב' זהובים הנ"ל וכמו שבא הדבר מפורש בכת"י השטר שכתבו ביניהם שהקנה לו את הבית ההוא קנין גמור מתורת בע"ח שקונה משכון ומסר לו המפתח שיהיה הרשות בידו לסוגרו ליטול המפתח ובההיא הנאה דהחזרת המפתח חייב עצמו בהב' זהובים ובקבלת סברת הפוסק המחייבו הא ודאי פשיטא כל כה"ג כ"ע יודו דמותר אפי' לכתחי' לעשות כן וליכא שום חששא בזה. וחייב ליתן הב' זהובים ליד בעל המעות ומכ"ש בנ"ד שכבר נתנם לידו שאין לו לחזור ולנכות אותם מסך חוב הכומבייאליאת שנשארו עליו. וגם אין לו לנכות מה שלקח מאחרים על סמך השטר ההוא וכנז"ל. זהו הנלע"ד המעט הוא להלכה כפי אשר השיגה ידי יד כהה. ברם למעשה צריך אני לדעת גדולים יושבי על מדין יודעי דת ודין אם יסכימו עמדי ויורו המורים אהיה להם לסניף בדברים המותרים. ואם לאו דברי לעו והיו כלא היו אלה הדברים. דברים הפורחים באויר מפרר וזורה לרוח דברים הדברים. ואחת שאלתי מאת ה' שלא אכשל בדבר הלכה ואכוין לאמיתותה של תורה דברים הנאמרים. הלכ"ד מועט מן המעטן הבוטח בל מושיע ורב:
הצעיר
עזרה הכהן טראב ס"ט.