שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
יורה דעה · סימן ט
בש"ג. גוי ששלק ביצים בקליפתן במים של ישראל. נשאלתי אם צריך הכלי אח"כ הכשר או לא:
תשובה. נלע"ד דיש להתיר אותו הכלי להשתמש בו ישראל אח"כ בלתי שום הכשר יען דאעיקרא כלים שבישל בהם גוי דברים דאית בהו משום בש"ג אם צריכים הכשר או לא בפלוגתא מתנייא וכמו שהביא מרן ז"ל בש"ע חיו"ד סי' קי"ג סט"ז והגם שמרן סתם שם דבעו הכשר מ"מ יש לחלק ולומר דהי"ד אם בישל בהם בשר כשר וכדומה מידי דאית ביה משום בש"ג משא"כ שליקת ביצים במים בקליפתן כנ"ד אי"צ הכשר. דהנה נודע דבדין בש"ג הוא בטל ברוב ולא בעי ס' וכמ"ש מור"ם ז"ל בסי' קי"ב סי"ד בדין פת ש"ג דבטל ברוב וכתב הבאה"ט שם בשם האו"ה והת"ח דדין זה הוא אפי' בבש"ג ממש ועיין ג"כ בסי' קט"ו בהגה"ה שם ס"א. וכך הוא הדרך דכששולקין בצים בקליפתן במים שנותנים מים שם על חד תרי ותלת מהביצים וכיון שכן הרי נתבטלו ברוב ועם דהביצים עצמם באיסוריהו קיימי דהם לא נתערבו ממש עם המים כדי להתבטל ברוב דקוו וקיימי בעינייהו לבדם. מ"מ לגבי פליטתם היא מתבטלת במים שעליהם דאית בהו על חד תרי ותלת מהביצים והמים הם מותרים. ועם דאיכא דס"ל דאפי' בש"ג בעי ס' עיין להפר"ח סי' צ"ט סקטו"ב שכן הכריח יעו"ש. עין להזכו"ל חיו"ד אות ב' דכתב בשם מוהרי"ך ז"ל דמ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ושדברי מרן לא מכרעו והאריך שם והתיר בנדונו להקל בפשיטות מהטעמים האמורים שם וטע"ז הוא העיקר בשאר הטעמים האמורים שם כיעו"ש. והובאו דבריו אלו ג"כ בס' שיו"ב בסי' הנ"ל. וכל זה הוא אם אנו באים להתיר המים שנשלקו בהם הביצים אזי צריכים אנו להחמיר ולחוש לסברת הפר"ח ז"ל דהצריך גם בבש"ג ס'. משא"כ אנן בדידן דאנו דנין על הכלים שנשלקו בהם הביצים נר' דודאי יש להתיר אותם בלתי הכשר מאחר דאעיקרא כלים שנתבשל בהם בש"ג בפלוגתא מתנייא אי בעו הכשר או לא. ואף את"ל דבעו הכשר לדידן כסתם מרן ז"ל עדין איכ"ל הי"ד היכא דלא נתבטל הבש"ג ברוב משא"כ היכא דנתבטל ברוב ל"ב ובנ"ד דנתבטלה פליטת הביצים ברוב אזי לכ"ע לא בעו הכלים הכשר. וכ"ש אם אנו מצרפים ג"כ ס' הרשב"א ז"ל דס"ל גבי ביצת עוף טמא וביצת נבילה וטריפה דביצים בקליפתן לא פלטי כלל דודאי הם מותרים הכלים להשתמש בהם הישראל אח"כ בלתי שום הכשר. והגם דהסכמת הפר"ח סי' פ"ו סקי"ב ומצורף לזה חומרת מור"ם ז"ל שם ס"ו נגד הרשב"א ז"ל. מ"מ זהו אם אנו באים להתיר את המים או התבשיל באכילה. משא"כ בהיתר הכלים פשיטא שהם מותרים וכנ"ל. וע"ש בס' זכו"ל דכתב דמאחר דדין בש"ג הוא עיקרו מדרבנן ואין בו איסורא דאוריתא לכן אזלינן בספיקו להקל וכבר הסכימו האח' דבפלוגתא דרבוותא ספק מיקרי ואזלינן בו להקל ע"ש. דמזה נלמוד לנ"ד להתיר בשופי הכלים בלתי שום הכשר והוא ברור:
ועיין בתשו' מוהשרד"ם ז"ל בחיו"ד סי' מ"א בדין קדרה שבשלה בה גויה בשר כשר ורחצו הקדרה ההיא עם קדרות אחרות במים רותחים דהתיר הקדרות בלתי הכשר מכח ס"ס מאחר דמחלוקת הפוס' בכלי שנאסר משום בש"ג אי בעי הכשר או לא וקי"ל כל ס' איסורא דרבנן לקולא וכ"ש באיסורא כי האי דלית ליה עיקר מה"ת דאית לן למיזל לקולא וכ"ש שרי"ו כתב דרוב הפוס' הסכימו כס' הרא"ש. ואפי' את"ל דאזלינן לחומרא כיון שהר"ן מחמיר למעשה. מ"מ איכא ספיקא אחרינא ולא נאסרו שאר הקדרות דאפי' בקדרות של בשר שרחצו אותם ביורה חולבת בעה"ת כתב דאם שניהם ב"י הכל אסור והרא"ש מתיר והרמב"ן והרשב"א מסכימין לדברי הרא"ש. וא"כ נראה דכ"ע מודו דהקדרות בנ"ד מותרות כיון דליכא טעם פליטת טעם איסור בש"ג דאין לו עיקר מה"ת ואפי' בס"ס דאורייתא אזלינן לקולא וכ"ש וק"ו בנ"ד דהוי ס"ס איסור קל דרבנן ע"כ. הרי דהרב ז"ל התיר בנדונו מכח ס"ס דפלוגתא בפשיטות. דמדבריו יש ללמוד לנ"ד במכ"ש להתיר בפשיטות מכח ס"ס וכמ"ש בעניותין וכנ"ל:
ומדברי תשו' מוהרשד"ם ז"ל הנ"ל יש לעמוד ע"ד הזכו"ל חיו"ד אות ב' בדקפ"ז ע"א דכתב וז"ל ומ"ש עוד מרן סי"ו דכלים שנתבשל בהם בש"ג דהוא מחלוקת אי צריך הכשר או לא. עיין לה' מנחת כהן דדעתו להקל וכן העלה מוהרשד"ם סי' מ"א יעו"ש ע"כ. ות'ם אני דהתם בסוף התשו' אזיל לחומרא וס"ל כמ"ד דבעו הכשר וז"ל ולענין השפוד לדעת הרשב"א וסיי' הבשר שצלו בו אחר שצלה הגוי אסור ולדעת הרא"ש וסי' הבשר מותר ונלע"ד דבדיעבד כדאי הם הרא"ש וסי' לסמוך עליהם אפי' באיסור יותר חמור כ"ש וק"ו באיסור כי האי. אמנם הכלים שנכנס בהם הבשר הצלי נראה בעיני דל"מ הבשר השני שצלה הישראל ונתן בהכלים ההם שהם מותרים אלא אפי' הכלים שנכנס בהם הבשר כשר שצלה הגוי הם מותרים אפי' לדעת הרשב"א דע"כ לא אסר הרשב"א אלא כשקבל הכלי הטעם ע"י רתיחה באור אבל הבשר הצלי כשמכניסין אותה בכלי אינו כ"כ חם שהרי אין היס"ב ואת"ל שהיס"ב כבר כתב הרשב"א וכו' הכא דאינו אלא על הכלי ואינו אלא איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת והמוהל הזה פשיטא דלא הוי כ"כ חם וא"כ נראה דלכ"ע הכלים שנכנס בהם הבשר הצלי כנז' סגי להו בהדחה יפה עכ"ל ז"ל. הנך רואה בדבריו ז"ל דהכלים שנתבשל בהם בש"ג ס"ל דלכתחי' אזלינן לחומרא ובעו הכשר דוקא בדיעבד קאמר שכדאי הם הרא"ש וסי' לסמוך עליהם להתיר. והקדרות שרחצו אותם במים רותחים עם הקדרה ההיא וגם הכלי שנתנו בו בשר הצלי התיר אותם מהטעמים האמורים שם. ואיך הזכו"ל ז"ל כתב בפשיטות דדעתו כה' מ"כ להקל היפך המבואר בדבריו לבסוף. וגם על הערה"ש ז"ל בסי' קי"ג אות כ"א יש לעמוד דכתב בדעת מוהרשד"ם כהזכו"ל ז"ל. וע"ש דדחה דבריו במה שהתיר כלים שהודחו במים רותחים וכו' גם הכלים שהניחו בהם בשר צלי של גוי עש"ב:
ומאי דאמרי דשרו הכלים בלתי הכשר היינו לומר אפי' דרוצה לבשל בהם ביומן תוך מעל"ע דאם שהו מעל"ע אזי פשיטא דמותרים שהרי כ' הט"ז ז"ל בסי' קל"ז סק"ז דבכל איסורא דרבנן כלי שאב"י מותר לבשל בו לכתחי'. וגם בתשו' ב"ח סי' קכ"ז כתב דכלי שאב"י מאחר שאיסור נטל"פ דרבנן אין לאסור אלא באיסור שהוא ברור ודאי ע"ש. ועיין בס' ערה"ש חיו"ד סי' א' אות ו' דכתב דמדברי הרא"ש בפ' כ"ש משמע כדברי הט"ז ועיין ג"כ בדבריו שם בסי' קל"ז אות ז' והגם דכתב שם דמוהריב"ל ומוהראנ"ח והרא"ה ז"ל ס"ל דגם כלי שאב"י הבלוע איסור דרבנן אסור לבשל בו לכתחי' ע"ש. מ"מ לענ"ד בנ"ד דאיכא כמה ספיקות ומחלוקת הפוס' ז"ל והוא איסורא דרבנן שאין לו עיקר מה"ת ודאי דלכ"ע הם מותרים והוא פשוט וברור. ועיין ג"כ בספר ערה"ש סי' קי"ג אות כ"ב דעמ"ש מרן שם אם הוא כ"ח מגעילו ג"פ שהכריח מהאמור הנ"ל והאריך שהוא מיירי בכלי ב"י ע"ש. ועיין במורם שם בהגה"ה בדין גוי שבישל לחולה בשבת דמותר למו"ש אפי' לבריא וכו' דהבאה"ט סקי"ט כתב דהט"ז חולק על ד"ז ואוסר לבריא וכו' וה' פתחי תשו' שם ציין ע"ד וסיים וז"ל ועיין באשל אברהם מ"ש לענין הכלים. ובס' חכמת אדם כלל ס"ו דין י"ב כתב דיש להתיר הכלים אחר מעל"ע אפי' בלא הגעלה ועיין בחיי אדם כלל ס"ט דין ט"ז ע"כ. וחזי הוית דבריו שבחיי אדם שם שאינם מדויקים דכתב וז"ל חולה שאב"ס מותר לומר לגוי לבשל לו אפי' דברים שאסורים משום בש"ג ומ"מ מה שנשאר למו"ש אסור אפי' לחולה עצמו ובשבת אסור לבריא והכלים צריכים הכשר ואפי' כ"ח כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דין אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו ויש רוב בתבשיל מותר והמיקל שלא להגעיל כלל לא הפסיד ע"כ. דדבריו קשים דבמ"ש מה שנשאר למו"ש אסור אפי' לחולה עצמו נר' מזה דתופס השיטה כמ"ש הט"ז והאח' שהוב"ד בבאה"ט שם סקי"ט דהט"ז חולק על ד"ז ואוסר לבריא במו"ש ואפי' לחולה עצמו אינו מותר אלא בשעת הדחק. והנה"כ מיקל בזה. והאחרונים חלקו וחלילה אפי' לחולה אינו מותר אלא בשבת ולמו"ש חוזר לאיסור וכ"ש לבריא ע"כ. וזהו שכתב הח"א ז"ל דמה שנשאר למו"ש אסור אפי' לחולה עצמו והיינו דכ"ש לבריא דאסור. וא"כ מהו שסיים וכתב ובשבת אסור לבריא דזה מורה דתופס השיטה כמ"ש מור"ם ז"ל דלמו"ש מותר אפי' לבריא. וגם כדברי מור"ם לא אתו דבריו דאילו מור"ם התיר מה שנשאר למו"ש בין לחולה בין לבריא שכ"כ מותר למו"ש אפי' לבריא. ואילו איהו קאמר בתחי' דאסור אפי' לחולה עצמו. באופן דבריו שסיים ובשבת אסיר לבריא אינם מדויקים ולי צ"י:
נחזור לענין לגבי הכלים שאב"י שנתבשל בהם בשבת דה' ח"א ז"ל התיר אחר מעל"ע. ומוכח דס"ל כהט"ז דבכל איסורא דרבנן כלי שאב"י מותר לבשל בו לכתחי' ולכן כתב דהמיקל שלא להגעיל כלל לא הפסיד. ועם דיש לחלק בנדונות מ"מ יש להביא ראיה מדבריו לנדוננו. והפת"ת כתב דבספרו חכמת אדם התיר הכלים אחר מעל"ע בלא הגעלה. וס' החכ"א אינו מצוי כעת תח"י. וממוצא דבר אנו למידין דהגם דבש"ע חיו"ד סי' ק"ז בדין המבשל ביצים הרבה בקליפתן דלא יוציאם מהמים שנתבשלו בהם עד שיצטננו או יתן עליהם מים צוננים עד שיצטננו משום דחיישינן שמא ימצא באחת מהם אפרוח עם האחרונות והיתה אוסרתן לפי שלא היה נשאר שם ס' לבטלה. וכתב מור"ם ז"ל דאם לא עשה כן יש אוסרין הכל דחיישינן וכו' ויש מתירין בכל ענין דלא מחזקינן איסור וכן עיקר ואפי' לדעת האוסרין אין לאסור הכלים שנתבשלו דמעמידין הכלי על חזקתו. וכתב שם הבאה"ט סק"ג דבתשו' מוהרי"ל כתב דאין להתיר הכלים אלא אחר מעל"ע משום דהוי ספיקא דרבנן דנטל"פ ע"כ. דנראה דלא התיר כ"א אחר מעל"ע התם הי"ט דיש חשש איסור שהוא מן התו' לכן אפי' בדבר שהוא ספק איסור לכן כתב דאין להתיר הכלים אלא אחר מעל"ע משא"כ בנ"ד שהוא איסורא דרבנן שאין לו עיקר מה"ת ואיכא כמה ספיקות ומחלוקיות בדבר גם איהו ז"ל מודה בזה וכאמור:
וראיתי להפר"ת ז"ל שם דעמ"ש מרן המבשל ביצים הרבה בקליפתן כתב דנקט בקליפה להיות שר"ל חששת ביצה שמצא בה אפרוח דאפי' בקליפה יש בה טעם איסור דאל"כ הו"ל מיא דביעי ע"כ. וכונתו פשוטה במ"ש דאל"כ הוא דבדין ביצת עוף טמא וביצת נבילה וטריפה כל שאינה קלופה ונתבשלה עם אחרות אינה אוסרת דמיא דביעי בעלמא הוא משא"כ אם יש בה אפרוח או דם אוסרת המתבשל עמה אפי' היא בקליפתה וצריך ס"א ביצים של היתר כנגדה. וז"ש דנקט בקליפה הוא לחששת אפרוח דאילו לא היתה חששא זו אלא החששא היא משום עוף טמא ונו"ט ליכא איסורא דהיא מיא דביעי. ועיין בש"ע סי' פ"ו ובפר"ח שם סקי"ד. וראיתי בס' מסגרת השולחן מערבי על יו"ד בסי' ק"ז אות א' דכתב וז"ל ושו"ת רשב"א סי' מ"ו כתב דביצים בקלי' שנתבשלו ונמצא דם בא' מהם צריך ס"א ביצים לבטל הביצה האסורה אם היתה קלופה אפי' היא לחודה דאין אנו בקיאים אם התחילה להתרקם והוי דם בשר דאסור מה"ת ולא דם ביצים ויש להחמיר ע"כ. ודבריו הם באו מעורבבים ומוטעים ואין להם הבנה בלתי טעות וזת"ד הרשב"א ז"ל שם דדם הביצים שנמצא בה בחלמון בכל גוונא אסור יען דלא בקאינן בין התחילה להתרקם ללא התחילה להתרקם לכן אסרינן בכל גוונא. ובנמצא בחלבון במקום הקשר דוקא זולת היכא דנמצא בה בחלבון שלא במקום הקשר דאז לכ"ע היא מותרת. ולענין הביצים שנתבשלו יחד ונמצא אפרוח באחד מהם צריך שיהיה ס"א ביצים והיא כדי לבטל פליטתה ואפי' אם היו הביצים בקלי' דדוקא בביצה האסורה כגון ביצה טמאה או טריפה אזי אינה אוסרת אחרים דאמרי' מיא דביעי בעלמא היא משא"כ בביצה שיש בה אפרוח אפי' שאינה קלופה אוסרת את אחרים וצריך ס"א ע"ש. עוד ראיתי לו להר' מסה"ש ז"ל שם עמ"ש מרן לא היה נשאר שם ס' לבטלה כתב וז"ל כתבו האח' דדייק לישנא דמרן דנשאר שם ס' לפי שביצה שיש בה אפרוח צריך ס"א לבטל פליטתה וכדפסק לעיל סי' צ"ח ס"ז ושו"ת רשב"א סי' מ"ו הנז"ל החמיר אפי' בנמצא דם דוקא דילמא התחילה להתרקם עכ"ל, וגם לשונו זה קשה דנר' דהאח' דייקי בדעת מרן דס"ל דהא דצריך שישאר ס' ביצים הוא משים חששת ביצת אפרוח ולא משום חששא שמא ימצא בה דם דלחששא זו ל"ב ס' לבטל. וע"ז כתב דבשו"ת הרשב"א מחמיר אפי' בנמצא בה דם דוקא בעי' ס'. ואם זאת היא כונתו ק"ט דהרי מרן ז"ל שם בסי' צ"ח ס"ה מקום שציין הוא עליו כתב בפי' דגם בנמצא דם דוקא צריך ס"א לבטל פליטתה כמו בנמצא בה אפרוח כיעו"ש. ודבריו צ"י. וקושיא זו יש להקשות ג"כ על מה שהביא הבאה"ט בסי' פ"ו סקי"א וה"ה לנמצא בה קורט דם וכו' דהרי מרן כתב בפי' או דם. האמנם שם יש לפרש דכונתו הוא בא לתת טעם לנמצא בה ק"ד דחשיב כיש בו אפרוח ול"ק ול"מ ופשוט:
ועיין בפר"ח סי' פ"ו דכתב דאין לשער ביצה האסורה אלא ממה שיש בתוכה אבל לא כנגד קליפתה אדרבה הקליפה של ביצה האסורה מצטרפת עם הקליפות של היתר. עד"מ הרי שיש נ"ה ביצים של היתר והקליפות מחזיקים ו' ביצים הוו ס"א ומותרים וכמ"ש בירוש' וכו' ולאפוקי ממקצת אחרונים שהבינו דצריך ס"א ביצים שלמים לבטל פליטת ביצה אחת וליתא דהעיקר כדכתיבנא וכבר קדמני בכ"ז הש"ך ז"ל ויפה כיוין וכו' ע"ש. גם הפר"ת שם בסק"י האריך בזה וכן ס"ל כהפר"ח ז"ל ע"ש. ומור"ם ז"ל שם בהגהה ס"ה כ"כ דקליפות האיסור מצטרפים גם עם ההיתר לבטל האיסור ע"ש, ולפי"ז מ"ש לעיל דפליטת הביצים מתבטלת במים דאית בהו על חד תרי ותלת וכו' אינו בדיוק דאפי' לא יש במים כ"א כנגד הביצה דוקא מצטרף קליפת הביצה עם המים וחשיב רוב ומתבטלת פליטתה דכל שיש רוב בין המים והקליפה מתבטלת פליטתה ומותרים הכלים בלתי שום הכשר וכנז"ל הנלע"ד כתבתי כ"ד:
הצעיר לשוני
ע"ט ס"ט
א. ראיתי לצרף בכאן מענין הכנאפי'ה הנעשית ע"י גוי בקערה מוכשרת של ישראל. דהנה החס"ל אלקלעי ז"ל ח"א בחיו"ד סי' ח' מסיק לאסור משום בש"ג. ואנכי בעוניי רואה דיש צדדים להיתר. והוא דאיכא מהפוס' דס"ל דבשר שבישלו גוי כמב"ד ושוב גמרו יש' מותר הבי"ד מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קי"ג ס"ט. ועיין בהרמב"ם בה' מ"א פי"ז הי"ו דכתב וכל שבשלו ישראל מעט בישול בין בתחי' בין בסוף מותר. והגמ"י שם הביאו בשם הפוס' וכ"פ הרי"ף דאפי' בישל הרבה יותר ממב"ד ע"ש. וזאת הכנאפי'ה אינה עולה ע"ש ש"מ כ"א אחר שקולין אותה בחמאה או בשמן ודבש או סוקא'ר וה"ל גמרו ביד ישראל ואפי' שאר ב"א אין אוכלים אותה כך כ"א עד שקולין אותה. ימ"ש החס"ל ז"ל שם דאין לומר דליכא בש"ג מאחר דהכנאפי'ה אינו ראוי ללפת בו את הפת וכו' דכבר הפר"ח בסק"ג כתב דלא אמרו כן אלא בדברים הבאים לקנוח סעודה אבל דברים דחשיבי ובאים בתורת מאכל אפי' שאינו ראוי ללפת בו הפת אסורים משום בש"ג ע"כ. אני אומר לע"ד דזאת הכנאפי'ה עיקרה היא באה ועשויה לקנ"ס ועם דיש כמה ב"א דאוכלים וממלאים כריסם ממנה מ"מ עיקרה היא עשויה לקנ"ס זהו דרך רוב העולם ככולם שמביאים אותה אחר הסעודה לקנ"ס וכיון שכן מאחר שאינה ראויה ללפת בה הפת דהוי נהמא בנהמא ובש"ג אינו אלא בדבר דראוי ללפת בו הפת א"כ זאת הכנאפי'ה לית בה משום בש"ג וגם במ"ש הפר"ח ז"ל שייך ההיתר בנ"ד. ועוד יש צד אחר דהישראל השומר העומד ע"י הגוי הוא מסייע בהדלקת האש שתחת הקערה ומחתה באש. וכ' מור"ם ז"ל שם דיש פוס' דס"ל דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו פת ושכן נוהגין ע"ש. והגם דמרן ז"ל פסק בשתיהן לאסור כיעו"ע בס"ז ובס"ט. מ"מ נוכ"ל דלא אסר מרן אלא היכא דליכא אלא צד אחד מהם דוקא משא"כ היכא דאיכא שני הצדדים לטיבותא כמו בנ"ד גם איהו ז"ל יודה דמותר. גם יש צד להתיר והוא מה שהביא החס"ל ז"ל שם בשם הריב"ש ז"ל סי' כ"ח והביאו הפר"ח ז"ל בסי' קי"ב סקי"ז דלכ"ע כל שבלילתו רכה ונאפה ע"י משקה כגון הני סופגני דידן לאו נהמא הם ואסורים משום בש"ג וכו' וכתב שם דבדאיכא תרתי כ"ע ס"ל דאסור משום בש"ג אבל בדליכא אלא חדא לאו כ"ע הוא דזה תלוי במח' הפוס' כמ"ש הטור באו"ח סי' קס"ח בלילתו רכה ובשלו במים או טיגנו בשמן לאו נהמא הוא לענין חלה והמוציא ואם אפאו באלפס בלא משקה לא הוי לחם לר"ל ולריו"ח הוי לחם ור"ח פסק כר"ל ור"י פסק כריו"ח ולזה הסכים הרא"ש וכ"פ מורם שם בסי"ד וא"כ בכנאפי'ה דנ"ד דליכא תרתי דמה שמושחין הקערה במעט שמן זה לא חשיב נאפה ע"י משקה וכו' ומידי פלוגתא לא נפקא ע"כ יעו"ש. דמדבריו אלו יש ללמוד דאיכא עוד ספק בהכנאפי'ה דנ"ד והוא ספק אי הלכה כר"ח דפסק כר"ל דלא הוי לחם ויש בו משום בש"ג או הלכה כר"י והרא"ש דפסקו כריו"ח דחשיב לחם ואין בו משום בש"ג ורוב הפוס' כן פסקו כריו"ח יעו"ש. וא"כ מאחר דאיכא כמה צדדים וכנ"ל הדעת נותנת דיש להקל ובפרט דהוא איסורא דרבנן דאזלינן לקולא במקום פלוגתא וכמש"ל יש מקום להתיר:
ב. ה' ב"י עייאש ז"ל בד' קי"ד במנהגי ארגיל כתב וז"ל בענין דם ביצים אמר מורי ז"ל שנוהגין בכאן כס' הש"ע דפסק כהרי"ף והרמב"ם ז"ל דאם דם על החלמון כל הביצה אסורה ועל החלבון זורק הדם ואוכל השאר. ובטרופות בקערה אוסרין הכל דהו"ל ס' דאורייתא וכו'. ובנמצא על החלמון דכל הביצה אסורה מ"מ אם נמצא מעט למעלה מהחלמון וחוששים שמא בא מהחלבון ונדבק בחלמון אז יקח המורה בידו קש וגמי ויוליך על אותו קורט דם בנחת אם נראה לו בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כל שהוא אז מתירין אותה דתולין לנו שאינו מהחלמון אלא מהחלבון כך עשה מעשה מורי ז"ל ע"כ. ולע"ד דזהו כמו מה שנהגו בעיה"ק חברון תוב"ב שהובא בס' מחב"ר סי' ס"ו או"ב דאם נמצא ק"ד ע"ג החלמון מסירין בצמר גפן ק"ד ואם יצא ונשאר הקרום הדק שעל החלמון שלם אוכלין הביצה, ודחה שם מי שקרא תגר ע"ז דהמנהג הזה יסודתו בהררי קדש וכו' ואם יצא ק"ד ונשאר קרום שעל החלמון שלם מוכח דהדם בחלבון וזורק את הדם והשאר מותר כס' הגאונים ופסק מרן ז"ל ע"ש. דכך לי אם הוסר הדם בנחת ונראה בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כל דהוא דמוכח דאינה מהחלמון אלא מהחלבון שהובאה ממנו לשם דכפי דעת מרן ז"ל מותר. כמו אם הסיר הדם שע"ג החלמון בצמר גפן ויצא ונשאר הקרום הדק שע"ג החלמון שלם דמותר דשני האופנים הנ"ל הם שוים בשיעורייהו דמאחר דנר' בבירור שלא נשאר שום רושם גומא כלל בחלמון אפי' כ"ש הוא בודאי שנשאר הקרום הדק שע"ג החלמון שלם ומוכח שהק"ד הוא מהחלבון ומותרת הביצה כפי פסק הש"ע ולע"ד דהוא ברור. ויען דראיתי להחיד"א ז"ל שם במחב"ר אות ד' דהביא דברי ה' בי"ע ז"ל וכתב דאין להקל כמותו אלא כמנהג עיה"ק חברון תוב"ב ושכן משמע דברי ה' דב"ש ז"ל סי' שכ"ב לפי פשטן ע"ש. ואנוכי הרואה דאחהמ"ר מעצ"ה חילק, עלינו את השוים דהם שוו בשיעורייהו דדא ודא אחת היא ואדרבא יש מקום לומר דמ"ש הבי"ע בשם רבו ז"ל, הוא יותר חמור ממנהג ר' חברון תוב"ב דאפשר דהמצא ימצא דיוסר הק"ד בנחת וישאר הקרום שע"ג החלמון שלם ומחמת הדוחק יהיה נשאר איזה רושם גומא כל דהו בחלמון לפי ראית העין דבאופ"ז לפי מנהג ר' חבת"ו היא מותרת ולפי"ד הבי"ע ז"ל היא אסורה. וזה אם רוצים אנו לחלק ביניהם מה שאין נר' לע"ד לחלק בינותם אלא דמ"א חדא ומ"א חדא והכל אחד לעשות מבחן לידע שהדם אינו מהחלמון אלא מהחלבון דכפי פסק מרן בש"ע דמותר וליכא לאפושי בפלוגתא ביניהם והנלע"ד כתבתי וכ"ע שם החיד"א ז"ל דזהו להורות לאחרים אמנם בעל נפש יחוש לעצמו ולאסור כל דם שנמצא בביצה בכל אופן וכן נהגו שלמים וכן רבים ע"כ: