שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
יורה דעה · סימן ו
שאלה כף שאכלו בה מאכל גו'ש כגון מקרוני'ס וטריא'ס וכיוצא בכ"ש ויש על האוכל הנז' גבינה שגוררים אותה ע"י מורג חרוץ והמאכל הנז' הוא חם ביותר ואחר שאכלו בה רחצו הכף במים קרים ונעשית נקייה. ואח"כ בתוך מעל"ע תחבו הכף לתוך שמן זית שהיה מטוגן בו בשר מקודם והשמן זית הוא משקלו כמו אונצ'א ונתנו השמן זית לתוך תבשיל עדשים ומים קרוב לשני רוטולי'ס וגם תחבו הכף בתוך התבשיל ההוא כמה פעמים. מה יהיה דין המאכל והכף והכלים:
תשובה. הנה כבר נודע שהפר"ת ז"ל בחיו"ד סי' ס"ת סקי"ח האריך בדין כ"ש ומסיק שאם עירו מכ"ר דבר אסור לכלי של היתר ומאותו כלי לכלי אחר אפי' עד יו"ד כלים כ"ז שאותו דבר של איסור היס"ב אוסר כל הכלים שעברו לתוכם אלא שאינו אוסר אלא כ"ק משום דתתאה גבר ולפיכך אם הם כלי עץ קולפן ודיו ואפי' עירוי. דכ"ר סגי בקליפה דלא קי"ל כמ"ד דעירוי מבשל כולו אלא כפסק המחבר בזה שאיני מבשל אלא כ"ק. ומסתברא להחמיר למעשה לאסור כולו אף בכ"ש אי ליכא הפ"מ. ולפיכך אם צונן של היתר נפל בתוך איסור חם בכ"ש כ"ז שהיס"ב אוסר כולו וכו' וכ"ד הב"ח בסי' ק"ה דכ"ש מבליע ומפליט כאחת ואוסר כולו וכן נר' דעת הטור שם וכ"פ מוהרש"ל בפכ"ה וכן דעת הט"ז להחמיר בסי' ק"ה והכי מוכח מהמרדכי ושאר הפוס' דכתבו סתם שמבליע ומפליט דהיינו אפי' לאסור כולו. ואיברא ודאי שס' זו אינה עיקר בש"ס ויש להקל בד"ז בהפ"מ אבל לאסור כ"ק לית דין ולית דיין ודלא כהמח' דפסק לקמן בסי' ק"ה להקל בדיעבד שאין מפליט ומבליע אפי' כ"ק וכו' ע"ש. גם בסי' ק"ה סק"ה חזר וכתב כן וציין על דבריו מ"ש בסי' ס"ח ועו"ש כ"כ בסק"ח ע"ש. גם הפר"ת ז"ל שם האריך בזה ודעתו מסכמת כהפר"ח ז"ל דכ"ש אוסר כ"ק ודהמקילים שלא לאסור אפי' כ"ק אין לחוש להם ודלא כהמח' ושגם מבליע ומפליט כאחת ויש להצריך כ"ק עש"ב. גם הש"ך ז"ל שם בסק"ה. ועיין בס' שו"ת בית יאודה חיו"ד סי' מ"ב ובס' חת"ס יו"ד סי' פ"ד דכתב דהסכמת הפוס' כהפר"ח ז"ל וכן עושים מעשה ע"ע. ועיין במוהראנ"ח ז"ל בח"ב בס' מים עמוקים סי' ס"ח בדין בצים שנתבשלו במים במחבת ש"ב ב"י ונתנום במימיהם תוך קערת חרס חולבת ב"י דהאריך בזה לאסור משום דבכ"ח אפי' עירוי מבליע ומפליט אפי' בכ"ש ואפי' בדברים הקשים שכן הוא דעת רוב הפוס' עש"ב. אשר כפי"ז הכף הנ"ל שאכלו בו בתחי' באותו יום מאכל שעליו גבינה הו"ל דינו כב"י מאחר דבשעה שנתחב בהמאכל הנז' הוא חם הרבה יותר מכדי היס"ב כנודע מה גם דהמאכל הוא גו'ש שחומו הרבה דאפי' שהוא בכ"ש חשיב ככ"ר ממש וכמ"ש רש"ל הוב"ד בט"ז סי' צ"ד סקי"ד והש"ך שם סק"ל דדבר גו'ש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כ"ר לכ"ש אבל כ"ז שהיס"ב אסור שעומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ולכן נר' אפי' דוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לקערה כ"ז שהיס"ב הם ככ"ר ונ"מ לענין בב"ח וכו' עש"ב. ואם כן הכף דנ"ד דהוא דק הרבה ואינו עב ושיעור כ"ק מכאן ומכאן קרוב לשיעור כנגד כולו לכן צריך לשער כנגד כולו ממש כנגד מה שנתחב ממנו בהמאכל של העדשים להצריך ס' כנגדו. ולהיש מי שאומר דהביא מרן בסי' צ"ד ס"א דאם הכף של מתכת משערים בכולו משום דחם חם כולו. צריך לשער ולהצריך ס' כנגד כל הכף. אלא דבסברא זו רבו החולקים עליה וגם יש בה חילוקים הרבה ע"ש במור"ם ובבה"ט ובפתחי תשו' סק"ג. אבל לכ"ע צריך ס' כנגד מה שנתחב ממנו בקדירה. והגם דבנ"ד יש בתבשיל ס' כנגד כל הכף מ"מ מאחר שתחבוה בתבשיל כמה פעמים צריך כמה פעמים ס' כנגד מה שנתחבה בהמאכל כמ"ש מרן ז"ל סי' צ"ד ס"ב דאם תחבה ב"פ בקדירה ולא נודע בנתיים צריך ב"פ ס'. ועם דהש"ך שם סק"ד כתב דלמרן ז"ל וסי' סגי בשני פעמים ס' אפי' תחבה כ"פ עיין בהפר"ח שם שהק' עליו מדברי מרן בסי' ק"ג ס"ז ודחה דבריו והצריך לכל פעם ופעם ס' נגדו ע"ש. אבל השפ"ד סק"ד ישב קושיתו וגם איהו ז"ל מבין בדעת מרן ז"ל כהש"ך דדוקא צריך ב"פ ושלכן תפס בלשונו ב"פ דלא כסמ"ג דכתב בלשונו כ"פ ע"ש. והרב"ד ז"ל בחיו"ד סי' ל"ח ד' י"ט עאו"ב תפס בפשיטות בדברי מרן דלכל פעם ופעם בעי ס' כס' הפר"ח ז"ל ע"ש. באופן דפלוגתא היא בין הפוס' אי בעי' לכל פעם ופעם ס' או די בשני פעמים ס'. והטעם דלא סגי בפעם אחת ס' עיין בס' תה"ד סי' קפ"ג והבי"ד הש"ך והט"ז ז"ל ועוד נתן טעם אחר התה"ד והבי"ד הפרישה ז"ל וגם הביא עוד טעם בשם הגהות ש"ד גם עיין בס' בית יאודה ח"א סי' ט"ו ואנכי הדל במ"א כתבתי בזה. ועיין בס' פרמ"ג במש"ז אות ב' דמעומק המושג וקוצ"ד המשיג לא ירדתי לתוכן כונת קושייתו. באופן דבנ"ד דנתחבה הכף כמה פעמים בתבשיל ולכל הפחות בעי ב"פ ס' וליכא בתבשיל ב"פ ס' נאסר התבשיל ההוא. והכף והכלים בעו הכשר זהו מה שעלתה מצודתי לפי קוצר ע"ד:
וכל האמור ומדובר הוא בגבינה שנתנו אותה ע"י מורג חרוץ לתוך המאכל גו'ש שהוא חם ביותר ושייך בו תתאה גבר וגם שהיא מתערבת ממש בתוך המאכל עצמו וגם ע"י הכף שאוכלין בו ונעשית כהמאכל החם ההוא ועי"כ הכף בילע מגבינה כ"ק וכנ"ל. מכ"ש וק"ו אם נתנו חמאה לתוך המאכל ההוא שנמסית בתוכו ונעשית חמה כהמאכל ממש דזה פשוט דנבלעת בכף בכ"ק ושייך בו הדין הנז"ל וזה ברור. והגם דבגבינה לחודה מי שירצה לסמוך להקל ע"ד שאר הפוס' יש לו על מה לסמוך ואני מה שנלע"ד כתבתי. בחמאה אין לסמוך להקל. ועם דהש"ך בסי' ס"ח כתב בשם רי"ו ושאר פוס' ז"ל דכלי נחשת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו כבר הש"ך ז"ל השיג ע"ז והוכיח מהש"ס ופוס' ז"ל דאף כלי נחשת צריך הגעלה וכן הסכים עמו הגאון מוהר"ר יושע ז"ל עיין בבאה"ט שם סקכ"ב שהביא דבריהם ע"ש. וכבר כתבנו לעיל בשם הפר"ח ז"ל שכן ס"ל בכ"ש דנאסרים הכלים ופוס' האח' ז"ל כתבו שכן ס"ל ונוהגים למעשה כוותיה וכנז"ל ותול"מ. לשוני ע"ט ס"ט:
ראיתי בס' אזן אהרן מער' א' אות ל"א דכתב אין בישול אחר בשול גבי בב"ח דהמבשל בב"ח וחזר ובישלם פ"ב אינו לוקה על הפעם הב' דאמרינן אין בישול אח"ב. אבל אם בתחילה נתבשל הבשר לבדו והחלב לבדו ובשלם אח"כ ביחד עובר משום, לא תבשל כיון דנותן טעם זב"ז כ"ש אם הגבינה חיה, כ"כ ה' ערוה"ש סי' כ"ז סקי"ג. ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רצ"ה דהמבשל חמאה ומערה לתוך בב"ח דעובר בלאו, דהא מבשל הוא ע"י עירוי דכ"ר עכ"ד. ושם בערוה"ש אות ה' כשהביא דין עירוי דאינו מבשל אלא כ"ק ודעת הפר"ח דהוי דאורייתא ושאר פוס' ס"ל דרבנן כתב דמדברי הר"ן סופכ"ה דכתב דאין בבב"ח קליפה מה"ת דדרך בישול אסרה תורה משמע דס"ל דדוקא בב"ת איסור הקליפה דרבנן אבל בשאר איסורים הקלי' אסורה מדאו' וסיים דהרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' רצ"ה כתב דמשליך חמאה נתכת חמה בתוך הבשר עובר בלאו דעירוי ככ"ר הוי. ואפשר דהוא ס"ל דעירוי ככ"ר ממש לכך עובר משום בישול. אבל לדידן דאין מבשל אלא כ"ק הוי דרבנן ע"ש. והפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח כתב דעירוי מכ"ר שלא נפסק הקילוח כ"ק הוי ספק איסור תורה שמא מבשל כ"ק ע"ש. ואנכי הפעוט הוק"ל בדברי הרשב"ץ ז"ל דאפי' שנתן הבשר בחמאה על האש ממש טיגון הוי ולא הוי בכלל בישול וכמ"ש המ"י בסולת למנחה כלל פ"ה דטיגון לא הוי בכלל בישול וכ"כ מוהר"מ שיף ז"ל בחי' לחולין סופכ"ה דכבד שטיגנו בחמאה הוי דרבנן וכ"כ המ"י שם שנשאל חמאה שמעורב עם החלב אי שרי להדליק ממנו והשיב דטיגון אין אסור מה"ת. עיין בפרמ"ג שם בפתיחה הנ"ל דהביא זה ע"ש. ומוכרחים אנו לומר דהרשב"ץ ז"ל ס"ל דגם הטיגון הוי מה"ת וכמ"ש שם הפרמ"ג מדידיה דגם הטיגון הוא מה"ת. אבל עדיין קשה במ"ש דעובר בלאו מאחר דהוו תרי טיגון וע"י עירוי וצ"י:
ובדין כבוש בב"ח ראיתי להכנה"ג חיו"ד סי' ק"ה בהגהט"ו אות ג' דהביא דברי או"ה דספק כבוש דשאר איסורין שהוא דאורייתא אסור אבל ספק דבב"ח שהוא מדרבנן מותר. ושהדמש"א ד' ש"ץ הק' עליו בתרתי אם במ"ש דספק כבוש דשאר איסורים הוי מדאו' והוא ז"ל כתב דאפי' כבוש דאמר שמואל דאסור במלח וציר מדברים חריפים אפשר דאינו מדאו' אלא מדרבנן לבד דכבוש של צונן וצונן ואפי' נכבש בתוכו יום שלם אינו אלא חומרא בעלמא. ואם במ"ש דאיסור כבוש בב"ח דהוי מדרבנן דהיכן מצינו דאיסור כבוש מדר' מיתסר בב"ח דאפי' לכתחי' מותר כמו שהאריך שם בקושייתו על רש"ל ז"ל כה"ג. וכתב עליו הכנה"ג ז"ל מה שהבין במ"ש האו"ה ורש"ל לבד מבב"ח דשרייתו מדר' שכונתם לומר דשרייתם אסור מדר' אפי' בלא אכילה ועל זה בנה עליהם דייק דלא מצינו איסור שרייה בב"ח אפי' מדר' לא דק דחלילה להם שיאמרו דב"ז. אבל כונתם היא מבוארת לא ידעתי איך נעלמה ממנו דכונתם לומר דבב"ח שלא כדרך בישול אלא בכבישה, לבד אין שום איסור מדאו' אפי' לאוכלם יחד דלא אסרה תורה אלא דרך בישול אבל שלא כדרך בישול אפי' לאוכלם מדאו' שרי אלא דמדר' אסרו לאכול בב"ח אפי' שלא כדרך בישול וכיון דאין איסורו אלא מדר' אם נפל בשר, לתוך ויש ספק אם נכבש שם שיעור כבישה נהי דשניהם כאחד אסור לאוכלם משום בב"ח דאסור לאוכלן יחד אפי' צונן בצונן מדר' מ"מ כל א' וא' לבדו מותר לאוכלם דכיון דספק כבוש הוא אזלינן לקולא ע"ש. ואנכי העבד כעת שאין ס' דמש"א מצוי תח"י הוק"ל מהיכן יצא לו שהדמש"א הבין באו"ה ורש"ל דכונתם היא לומר דשרייתם אסור מדר' אפי' בלא אכילה. דלע"ד הד"א ז"ל הבין בדבריהם במ"ש דשרייתם אסור מדר' כמו שכן הוא האמת דכונתם דבב"ח שנשרו יחד איסור אכילת הבשר או אכילת החלב הוא מדרבנן ומדאו' שרו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ולכן אם יש ספק אם נכבשו יום שלם מעל"ע שרי. ועכ"ז מקשה עליהם דהיכן מצינו דבב"ח יש איסור כבוש מדר' היינו דס"ל הוא ז"ל דאפי' דנכבשו יום שלם שיעור כבישה הבשר והחלב יחד עכ"ז הם מותרים באכילה ואפי' מדר' וזהו שמקשה עליהם היכן מצינו דאיסור כבוש דרבנן מיתסר בבב"ח דאפי' לכתחי' מותר ר"ל באכילה. ועיין בהחק"ל יו"ד ח"א דקי"ז ע"ב:
וראיתי בס' אזן אהרן בקונט' א"ס מער' ב' אות ג' דהביא בשם אר"ד אות צ"ג בשם האו"ה דבשר כבוש בחלב אין אסור רק מדר' דדרך בישול אסרה תו'. וכ"ע וז"ל ואנכי לא ידעתי למה ליה להרב ז"ל להביא ד"ז מרחוק והוא פשוט מכל הפוס' ופסקו הטור והש"ע סי' פ"ז והוא מדברי הרשב"א וכמעט לא נמצא מי שיחלוק ע"ז ע' ערוה"ש או"ג ושו"ר שם אות ד' כ' שהשיג עליו מוהרי"ע ז"ל עכ"ד. גם אנכי לא ידעתי מדוע לא הקשו אליו מדברי ש"ס ערוך בב"ח חידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי. שו"ר בעיקר דברי מוהרי"ט ז"ל בס' ארדי"ש שהק' עליו כן מכח דברי הש"ס ע"ש. ואנכי הדל בהורמנותייהו דרבנן אמינא דל"ק ול"מ על ה' אר"ד ז"ל דהוא לא בא לאשמעי' דבשר כבוש בחלב איסורו רק הוא מדר' דזה פשוט בש"ס ובפוס' ז"ל רק כונתו במה שהביא מדברי האו"ה הוא לאשמעי' דכבוש דאין איסורו אלא מדר' הוי ספיקו להקל ואינו כשאר איסורין דספיקם בכבוש הוי להחמיר וזהו דבסיום דבריו ציין על הכנה"ג סי' ק"ה היינו דשם הבי"ד בענין ספק כבוש וכו' והאריך בהם. והערוה"ש סי' פ"ז או"ד הביא תמיהת מוהרי"ע על ה' אר"ד ז"ל דש"ס ערוך הוא וציין על החיד"א ז"ל בס' עין זוכר מער' ב' אות ט"ז ע"ש. וראיתי שם בדבריו ז"ל דכתב דאין כאן תימה דהאו"ה מביא סוגייא זו ועלה קאי ומאי משיג. וכן דרך האח' להביא מהרמב"ם או מהטור וש"ע והוא תלמוד ערוך שמשם מקור דבריהם ואינם מזכירין הש"ס ופשוט ע"כ. ואנא בריה קלה כבר כתבתי מה שנ"ל בכונת דברי ה' אר"ד ז"ל במה שהביא מהאו"ה ז"ל ותול"מ דכל כונתו הוא לאשמעי' דכבוש בבב"ח הוי ספיקו להקל ואינו כשאר איסורין דהם להחמיר וכנז"ל:
ובענין דין כבוש בשאר איסורין הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהמ"א הל"א פסק בדין עכברא בשכרא וחלא דבטל טעמו בס' ושם בהגמ"י כתבו ומה שפסק בה"ג דשרץ אין טעמו בטל אלא באלף אינו אמת כדמשמע הכא בפ' בתרא דע"ז. והא דאיתא בירוש' דתרומות הורה ריו"ס בר בון בעכברא אחד לאלף עכברא שם מקום הוא דהתם קאי על דג טמא שכבשו עם דג טהור ס"ה. וכן ראבי"ה שקבל מאביו עכ"ל. ובס' מוהר"א ן' מוהר"י לב ז"ל פי' על הירוש' הביא ב' פי' וז"ל בעכברא עכבר צריך לבטלו א' באלף וי"א עכברא שם מקום והוראתו בדג טמא היה ע"ש. גם הרא"ש ז"ל בפי' עמ"ס תרומות פי' עכברא שם מקום. והר"ש ז"ל אין הכרע בדבריו מאי מפרש בדברי הירוש' דשם על דין דג טמא כתב וז"ל ואח"כ אמרי' בירוש' הורה ריו"ס בר בון בעכברא א' לאלף כלו' מצא א' לאלף מתיר וה"ה א' לתתק"ס היה מתיר והאי דבעי שיעורא רבה כ"כ משום דהוי בריה ולא בטלה ובאלף בטילה. ואין ללמוד מכאן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטיל דדילמא הוי דבר שיל"מ דאפי' באלף לא בטיל. וסתם יין דבמשהו תניא בתוספתא דע"ז שטיפה של י"נ אסורה ואוסר היין שבבור ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין וכו' ע"ש. ובס' רוח אליאו דכ"ז תמה מדברי בה"ג ז"ל ע"ד הש"ך ופר"ח ז"ל דהש"ך בסי' ק"ד פסק בעכברא דאפי' באלף ל"ב דהוי כמו בריה והפר"ח פליג עליו דהוא כשאר איסורין וכו' דלא זכר דברי הירוש' כלל כאילו סברא זו המציאה הש"ך מדנפשיה והלא בפי' אתמר בדברי הירוש' וכתב די"ל דאפשר לפרש בדברי הירוש' כמו שפי' המרדכי דעכברא שם מקום הוא ועובדא דירוש' לא הוה אלא ציר דג טמא ע"כ. והוא ז"ל בלשון אפשר ולא זכר דההגמ"י כ"כ בפשיטות ודחו דברי בה"ג וכנ"ל. עו"כ הר"א ז"ל שם וז"ל אכן תמיה לי במ"ש שם המרדכי משם רשב"ם דעכברא בשכרא ודאי פוגם. ובציר מס' שרי. והלא למסקנא דת"ד לפחות בעי ס' ולפי פשט דברי הירוש' בעי אלף וכמ"ש התוס' והצ"ע ע"ש. ובודאי דאין כונתו על דברי התוס' דע"ז דס"ו ע"א ד"ה מכלל וכו' דשם אין דבריהם על הירוש' ולא דין עכברא. אלא כונתו ע"ד התוס' של ד' ס"ט ע"א ד"ה אידי ואידי דשם כתבו וז"ל פי' בשכרא וחלא בשיתין, בה"ג ובירוש' קאמר דשרץ לא בטיל כ"א באלף ותלמודנו עיקר דבטל בס' כשאר איסורין ע"כ. וגם הרמב"ם פסק, כן כתלמוד דידן כנ"ל ובהגמ"י שם כתב אבל רשב"ם פי' דאי"צ ס' מפני שפוגם וכן ראבי"ה משמו ע"כ. ובהגהות מוהר"ם על המרדכי כתוב וז"ל נ"א חמרא, פי' שנפל ביין וכן הוא בהדיא בהג"א ובר"ן מוהר"ם עכ"ל. ולע"ד שודאי דמרן הב"י ז"ל כך היתה גרסתו בדברי המרדכי ולכן בסי' ק"ד לא העיר עליו בזה. שו"ר דהכנה"ג ז"ל בסי' ק"ד הגב"י אות א' תמה כן על המרדכי והניחו בתימה וכפי נסחת הגהות מוהר"ם לק"מ וכל זה היה העלמ"ה מעי"ק של הר"א ז"ל. ובדברי הכנה"ג ז"ל כתוב וז"ל ויש לתמוה על המרדכי בפ' השוכר שכתב וז"ל ועכברא לתוך שכרא פסק רשב"ם, דודאי פוגם ומותר בלא ס' וכ"כ בתוס' הר"ר ישראל דה"ה בשר בחלב ע"כ וכ"כ האגור בשם ראבי"ה ז"ל עכ"ל. ובאשגרת לשונו נראים פשט דבריו דגם ראבי"ה ז"ל ס"ל כרשב"ם דמותר בלא ס'. ואם יהיה משמעות דבריו כן קשה דהכנה"ג שם באות ה' אחר שהביא שם דברי התוס' דכתבו דתלמודנו עיקר דבטל בס' כשאר איסורין כתב וכ"כ המרדכי בפ' השוכר בשם ראבי"ה ז"ל ע"ש. ובהכרח צריך לפרש דמ"ש וכ"כ האגור בשם ראבי"ה ז"ל הוא חוזר על תחילת הלשון שהביא והלכתא אידי ואידי בס' וכו'. גם לפי"ז מוכרחים אנו לומר דמ"ש בהגמ"י דרשב"ם פי' דא"צ ס' מפני שפוגם וכן ראבי"ה משמו ע"כ. היינו דראבי"ה כ"כ בשם רשב"ם אבל איהו לא ס"ל כן אלא דבעי ס'. ובדברי הגמ"י דכתבו בשם בה"ג דשרץ אינו בטל טעמו אלא באלף הוק"ל אני הדל דהתוס' בד"ה אידי ואידי כתבו בשם בה"ג דפי' בשכרא וחלא בס'. וכדי לעמוד על הדבר ראיתי בעיקר דברי הבה"ג ז"ל בד' קכ"ב סוע"ב שאחר שהביא דברי הש"ס ההוא עכברא דנפל בחביתא אסריה רב וכו' סיים וז"ל חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקה ונפל לתוכה עכבר או שרץ שיעורו אחד מאלף החבית והמשקין מותרים פחות מאלף אסורים ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסן לכבשן עד שיהיה כבתחילה רב אחאי שיער בחלא בחמשין רב שימי שיער בשכרא בס' מידי דהוה אכל איסורין שבתורה עכ"ל. ודעתי קלה כמות שהיא לא ידענא לכוין אימר"א מאי ס"ל לפסק הלכה דאי כונתו לפסוק כמ"ש בתחילה דשיעורו א' באלף א"כ מהו שסיים אח"כ ר"פ שיער בן' ור"פ שיער בס' מידי דהוה אכל איסורין שבתו' מנ"מ בסיום דברים אלה. ונר' דההגמ"י מפרשים תחילת דבריו הם לפסק הלכה שכן ס"ל דלא בטל כ"א באלף. גם הגה"א אזלי בשיטתייהו דכתב וז"ל פי' בה"ג דשרץ ל"ב כ"א באלף והכי איתמר בירוש' ואין לסמוך ע"ז שחולק תלמוד שלנו ופסיק עכברא בין בחלא בין בשכרא בס' פר"י מוהרי"ח ע"כ. ולא ידעתי מה יענו בסיום דבריו של הבה"ג דלמאי נ"מ אמרם. והתוס' דהביאו בשם בה"ג דפי' בשכרא וחלא בס' כעת לא מצאתי כן בדבריו:
עוד איתא בהג"א שם עמ"ש הרא"ש ז"ל לשון הש"ס אידי ואידי בס' נכתב בהגה"ה מא"ז וכן לשאר משקין וכו' ואע"ג דבריה ל"ב לאכול גוף הבריה כשנתערבה ואינה ניכרת ה"מ בס' כשאר איסורים אבל בתתק"ס בטילה כדמשמע בירוש' ואין ללמוד מכאן לחמץ בפסח ולסתם יינם דהם במשהו עכ"ל. ודבריו הם כדברי הר"ש דגוף הבריה בטילה בתתק"ס וכו'. גם הרשב"א בתו"ה בבית ד' בדיני התערובות בתחי' הביא דין חתה"ל שאינה בטילה לעולם והבי"ד התוספתא דחתיכה שנתערבה בין החתיכות אפי' הן אלף כולן אסורות ואח"כ כתב ומן הדברים שאינן בטלין בריה אסורה. ומ"מ אינה כשאר דברים האסורין שאמרנו שאין להם ביטול לעולם שזו בטילה היא בתתק"ס כמו שנכתוב למטה אבל עד אותו שיעור אינה בטילה ע"כ. ובתשו' סי' ע"ר בח"א נשאל עמ"ש בתו"ה דבריה בטילה בתתק"ס והשיב והאריך לפרש המשנה דג טמא וכו' דג' חלוקות הן וכו'. ובסי' רע"א כתב וז"ל ומ"ש למה פסקתי כהירוש' אני אמרתי דכל שהוא למעלה מחד בתרי דמין במינו לדידן דלא ס"ל כר' יאודה דרבנן הוא וכ"ש שיעורי ק' ור' ודבר שבמנין וחתהר"ל ובריה כולן דרבנן הן דמדאו' חד בתרי בטיל וכל בדרבנן הולכין להקל ולא מצאתי מקום בגמרין מפורש מוכרח בבריה דלאו הכין. ואם דעתך מפני ששנינו גי"ה בזמן שמכירו זורקו ואוכל השאר ואם אינו מכירו כולן אסורין ומדלא יהיב שיעורא ש"מ אפי' באלף ל"ב א"כ בא ונקשה ממנה להני דירוש' דמתני' היא ואינהו ודאי ידעי לה למתני' והיאך נחלקו עליה ועשו מעשה דאמרי' התם דר"י בר בון התיר עכברא באלף ולא שיהא צריך אלף אלא מעשה היה שנתערב באלף והתיר וה"ה בתתק"ס כבריה שהתירו שם בשיעור זה וכ"כ הר"ש ז"ל וכו' ומה שאתה שואלני טעם הירוש' בשי' זה גם אנכי לא ידעתי ולא נתפרש לנו ע"כ. ועי' ג"כ בסי' ר"פ ורפ"א ותמ"ג. וכפי מ"ש בסי' ע"ר בפי' מתני' דג' חלוקות אשמעי' וכו' נר' דיש לישב דבריו שבסי' שצ"ד דנר' דמפרש דברי הירוש' לענין פליטתו ובמ"א קאמר בפי' דלענין ביטול הבריה עצמה קאמר והוו דבריו סתראי. די"ל דלית בהו סתירה וכעת לא יכולתי לעמוד היטב בדבריו. והערוה"ש ז"ל בסי' ק"ד מחיו"ד אות ב' הבין בדבריו דמ"ש בתשו' סי' שצ"ד היא סותרת למ"ש בתשו' סי' תמ"ג ובח"ה בפ' ק"ה ולא ידעתי מדוע לא הוק"ל ע"ד שהם סתראי ולע"ד די"ל. גם החינוך ז"ל בפ' שמיני סי' קס"ג פי' דברי הירוש' דלביטול הבריה עצמה קאמר אלא דלדינא קי"ל כתלמוד דידן דאפי' באלף ל"ב. גם רי"ו ז"ל בנתיב ט"ו כתב כהחינוך. אך הר"ן ז"ל סו"פ ג"ה פי' דברי הירוש' בביטול הטעם והביא הראיה שדחה אותה הרשב"א ולא זכר את שמו והוא מהתימה שכתב בשם איכא ח"ד וכו' ולענין הלכה פסק בש"ס דילן דהטעם בטל בס'. גם הרא"ש כן ס"ל ומרן בב"י ז"ל בסי' ק"ד כתב דמדברי התוס' בפ' בתרא דע"ז נר' דמפרשי דבירוש' לבטל פליטתו קאמר כהר"ן ז"ל ולענין הלכה כיון שהתוס' והר"אש והר"ן ז"ל מסכימים לאסור וגם דעת הרי"ף והרמב"ם נר' כן מדלא הזכירו דב"ז הכי נקטינן ע"כ. והכנה"ג בהגב"י אות ה' תמה על התוס' דלמה הוצרכו לומר דתלמודא דידן עיקר כיון דבירוש' קאי אגוף הבריה. וכ' ע"ז ה' ערוה"ש ז"ל שם דדעת התוס' דהירוש' מיירי לענין פליטתו וכדעת הבה"ג והרא"ה בב"ה והר"ן והרשב"א בסי' שצ"ד וכו' ע"ש ולא היה מהצורך להביא מרחוק דמרן הב"י ז"ל בסי' ק' כ"כ בפי' דהתוס' מפרשי דבירוש' לבטל פליטתו קאמר וכנז"ל. ואני אומר דהכנה"ג ז"ל הוא בעצמו סיים וכתב ועיין בלח"מ. ולע"ד דכונתו היא בציון הלז דשם בלח"מ הל"ד הובאו שני פי' ולפי' האחד ל"ק ול"מ:
וראיתי בהלח"מ שם בהל"א דהק' דכיון שהיא בריה ליבעי ס"א כמו הביצה שיש בה אפרוח דכתב רבינו דבעי' ס"א ותירץ דשאני התם שהוא ודאי איסור לכך עשו לו חכמים היכר אבל הכא שהוא ספק די שנאסור אותו ואי"צ היכר ע"כ. ופשוט הוא דחה שמקשה ומתרץ הוא אליביה דהרמב"ם ז"ל שנתן טע"ז מפני שהיא בריה בפ"ע עשו היכר בה משא"כ לטעם שכתבו הרמב"ן והרא"ש והר"ן והטור ז"ל לפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לדמות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער על כל אחת ואחת ועיין שם בכ"מ ז"ל לטעמם זה ל"ק ול"מ:
א. כתב הרא"ש ז"ל בפג"ה בשם הר"ש ז"ל דהביא ראיה מדברי הירוש' בקליפי בצים האסורות שמסייעין לבטל את מה שבתוכן שכן ה"ה ג"כ בעצמות האיסור דמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ע"ש. והפר"ת ז"ל בסי' צ"ט סק"א הוק"ל דלכאורה נותנת דכל דלא פלט מידי לא מצטרף לבטל כיון שאין בו ממש ושגם מהש"ס שאמרו ביצה בס"א והיא משמע כן דאם איתא דהקלי' מצטרפת לבטל הלא יש בקלי' יותר מיו"ד בצים וא"כ אמאי צריך ס"א וכו' וישב דהש"ס מיירי בשיעור הצריך לא בחשבון הבצים ואה"נ כאשר יבוא לשער ישער במה שצריך ויצרף הקלי' עד שיבואו לשיעור ס"א והיא ובירוש' אמרו דמצטרפין הקלי' לבטל וכו' ולא פליג הירוש' עם הבבלי. וקם דינא דהגם דקליפי בצים שאין בהם שום טעם מצטרפין לבטל האיסור ואצ"ל העצמות והגידים הגם דאין בהם בנ"ט ע"כ יעוש"ב. ובטור שם כתב וז"ל בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחי' ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה וכו' וכ' הב"ח ז"ל ע"ז דהא דכתב כשנתבשלה לבדה ולא כתב כשנתבשלה תחילה כמ"ש מקודם בא לומר היכא דלא ראה האיסור כשהיא חיה התם הוא דלא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט וכו' אבל אם ראה האיסור כשהיא חיה אז ודאי בס' סגי כנגד הבשר שראה בעוד שהיתה החתיכה חיה. ואין כל זה אלא כשנתבשלה לבדה. אבל אם נתבשלה תחילה עם שאר חתיכות איסור אז אפי' ראהו לאיסור כשהיא חיה לא סגי בס' כנגד הבשר דשמא משאר חתיכות איסור נתמעט בשר הנבילה ונכנס בעצמות של חתיכה זו ע"כ:
ועם דדיוקו ופירושו בדברי הטור הם נכונים וראויים למ"ש ברם על דברי הרא"ש ז"ל אינם מתישבים היטב דקאמר ואפי' נתבשלה תחילה אותה חתיכה של נבלה בפ"ע בקדירה כשחזרה ונפלה בקדירה של היתר אע"ג דמשערינן כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם העצמות דשמא וכו' ע"כ. דתיבת אפי' דקאמר ר"ל ל"מ אם נתבשלה תחי' עם חתיכות נבילות אחרות אלא אפי' שנתבשלה תחי' לבדה שכן הוא מפשט הלשון:
וראיתי לה' משחא דרבותא בד' ע' שהק' על דברי הטור דמכאן משמע היפך מ"ש למעלה דאם אין ידוע כמה הוא האיסור דמשערין כמו שבא לפנינו דהא הכא חיישי' לשמא נתמעט בשר נבילה בבישול ונכנס בעצמות. ואין לומר דמ"ש הטור כשנתבשלה לבדה היינו עם נבילה אחרת וכו' והביא דברי הרא"ש דבפג"ה ומ"ש ה' מעדני יו"ט בפי' והוק"ל בדבריו וסיים איך שיהיה מוכח מכאן בהדייא דחוששין לאיסור שמא נתמעט וזה כדברי הפר"ח ז"ל עכ"ד. ואחהמ"ר לא ידענא מאי קק"ל דנהי דבעלמא לא חיישי' לאיסור שמא נתמעט ולא איכפת לן במה שכלה ואבד ע"י האור. מ"מ כאן שנתבשלה הנבילה תחילה היא והעצמות יחד ובלעו העצמות ע"י הבישול מבשר הנבילה ושוב חזרו ונפלו הכל תוך ההיתר בהכרח הוא לצרף העצמות עם בשר האיסור כיון שכבר נכנס בעצמות מטעם בשר הנבילה בתחי' ולא ידעינן כמה בלעו ולכן העצמות שהם בלועין מטעם הנבילה צריכין להצטרף עם האיסור ועיין בהרא"ש שכתב מידי דהוה אקדירה שבישל בה בשר דלא יבשל בה חלב. והיינו לומר שהם שוב אח"כ פולטים טעם ג"כ מה שקבלו מכבר. ויש הפרש גדול מדין זה לדבעלמא דלא חיישי' לאיסור שמא נתמעט והוא ברור. ועיין בפרישה דכתב פי' אע"ג דהחתיכה אינה נ"נ לר' אפרים והרא"ש וסגי בשיעור ס' נגד האיסור שנבלע בעצמות והיינו כמו שהיה האיסור מתחילה מ"מ כיון דלא ידעינן כמה היה ושמא נתמעט צריך ס' נגד העצמות ע"כ. באופן דלע"ד ל"ק ול"מ. ברם מה שהוק"ל ע"ד ה' מעדני יו"ט במה שפי' בדברי הרא"ש במ"ש ואפי' נתבשלה תחילה בפ"ע נראה דהאמת עמו שהוא מהקושי ומה שפי' איהו בדבריו הוא יותר מיושב כאשר עיני הרואה תחזינה מישרים. וראיתי בס' ערה"ש בסי' צ"ט אות א' דהביא בשם הב"ח ז"ל דהי"ד בבישול אבל במליחה אפי' עצם רך דאיסור מצטרף להיתר ע"כ. והנך רואה דזה נגד דברי הכנה"ג ז"ל דכתב שם בהגה"ט אות ז' דאין חילוק בין נתבשלה לנמלחה דה"ה אם נמלחה הנבילה כבר ע"י המלח בלעו העצמות מן האיסור ונאסרו ומצטרפין עם האיסור ולא עם ההיתר ע"כ. והשו"ג ז"ל בסק"ז הבי"ד וכתב דמ"ש ומצטרפין עם האיסור לא לכל העצם קאמר דהלכה רווחת היא בישראל דאין המליח מפליט כמבושל אלא עד כדי קלי ולכל המרבה אם הוא שמן עד כדי נטילה וכדלקמן סי' ק"ה ס"ט דכיון דהעצמות אין בהם נ"ט הו"ל כטהור וטמא שנמלחו יחד שאינו אוסר אלא כ"ק או נטילה ע"כ:
ב. בכנה"ג חיו"ד סי' פ' הגב"י אות כ' הקשה עמ"ש שהאמוראי סברי דתאו ומתרגמינן תורבלא חיה הוא דבש"ס אמרו איפכא דרבנן סברי דשור הבר מין בהמה הוא מדמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה וכו' וצריך למחוק תיבות אלו וצ"ל אלמא דהני אמוראי סברי דתאו חיה הוא ע"ש. ולע"ד יש לישב דהכונה הוא שהאמוראי סברי דתאו אע"ג דמתרגמינן תורבלא עכ"ז הם סברי דחיה הוא ותחילת הלשון הוא נרדף ואי"צ לשבש הספרים. עו"ש כתב וז"ל ולכן נ"ל להגיה בדברי הרא"ש וי"ס שכתוב בהם ודילמא מינא דתאו נינהו אלמא דהני אמוראי בתראי ס"ל דתאו מין בהמה הוא מדתרגמינן תורבלא. וכונתו לחזק סברת הרמב"ם שפסק כרבנן דמין בהמה מדחזינן לאמוראי בתראי דמקשו ודילמא מינא דתאו וכונתם לומר דמין בהמה נינהו ולכן פסק רבינו בעה"ט דמין בהמה ע"כ. ואנכי העבד אחהמ"ר קל"ט ע"ד דהרואה יראה דזה לא שייך ליאמר כלל דשם בגמ' בתחילה פשיט ליה דעיזי דבאלא הם מיני דעיזי נינהו פי' דמין בהמה הם והקשה לו ודילמא מינא דתאו או מינא דזמר הוא כלומר דמין חיה הוא ומהיכן פשיטא לך דמין בהמה ומפשטיות הלשון בקושיא מוכת שפיר דס"ל דתאו מין חיה כר"י ואם נאמר כמו שהגיה הוא ז"ל איך תפול קושית האמוראים בש"ס מאחר דבתחי' פשיט ליה שהם מין בהמה מאי מקשה אח"כ ודילמא מינא דתאו נינהו וכלומר דמין בהמה הם הא איהו נמי הכי קאמר דמין בהמה הם ובהכרח צריכים אנו לומר דממאי דמקשו ודילמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו דס"ל דתאו מין חיה הוא ולא כמו שרצה להגיה הוא ז"ל וכעת לא ראיתי מי שעמד בזה ע"ד ולי דבריו צ"י. ועיין בדבריו ג"כ שם אות כ"ד. והפר"ח ז"ל סק"ג הביא דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והאריך ליישב ע"ש ולא זכר מדברי הכנה"ג מה שהאריך בזה:
ג. בש"ע סי' קכ"א ס"ב מגעילן ואח"כ מטבילן אם הם של מתכת והם מותרים ואם הטבילן ואח"כ הגעילן מותרים וי"א שצריך לחזור ולהטבילן ע"כ. כתב השו"ג ז"ל בשם כנה"ג הגב"י אות ו' דג' מחלוקות איכא דלדעת רשב"ם וסי' אם הטבילן קודם הכשרן לא מהני ול"מ ולר"י אפי' לכתחי' יכול להטבילן קודם ההכשר ולהראב"ד לכתחי' צריך לעשות ההכשר קודם ואי אפיך לית לן בה. ולענין הלכה מרן בס' הקצר הביא ב' הסברות וכתב ס' המחמיר באחרונה משמע דס"ל לפסוק כס' המחמיר. ואין זה של"א הפוס' כן כ"א כשמביא בלשון י"א וי"א אבל כשמביא ס' הראשונה בסתם וס' שניה בלשון י"א דעתו לפסוק כסתם וא"כ הכא דעתו מבואר לפסוק כס' ר"י שהביא בראשונה בסתם. וכן בדין שהרי כס' ר"י כתבו התוס' והרא"ש וגם הטור דרך בדרך הזה מדהביא דעת ר"י באחרונה ומסתמא לא פליג אהרא"ש אביו ז"ל ולכך סתם בתחי' רבינו כס' ר"י והכי נקטינן ע"כ. ות'ם אני מאחר דבתחילה הביא בשם הכנה"ג דג' מחלוקות וכו' איך כתב בסוף דרבינו המח' פסק כר"י דהרי ר"י ז"ל ס"ל אפי' לכתחי' יכול להטבילן קודם הכשרן ואילו רבינו המח' פסק דלכתחי' צריך להגעיל קודם ואם הטביל קודם מותרים וזהו כס' הראב"ד דס"ל דלכתחי' צריך ההכשר קודם ואי אפיך לית לן בה. ואין לומר דט"ס נפל בדבריו וצ"ל כהראב"ד במקום ר"י דהא ליתא מסיום דבריו שכתב וכן בדין וכו' כיעו"ש ודבריו צ"י. עו"כ שם באות שאחריו בשם הכנה"ג הגה"ט אות כ"ז דהפרישה גרים בטור הרשב"ם במקום הרשב"א והקשה עליו הוא ז"ל דלפי"ז לא הי"ל לרבינו לכתוב וי"א בלשון רבים אלא וימ"ש שאין ס' זו אלא מרשב"ם בלבד ע"כ. ואנכי לא ידעתי מדוע לא הק' על הכנה"ג בעצמו ע"ד שהביא בשמו באות הקודם מ"ש הכנה"ג בהגב"י אות ו' דג' מחלוקות יש לדעת הרשב"ם וסי' וכו' דהי"ל להק' עליו דלפי דבריו בהגה"ט הנ"ל מי הם דקיימי בס' רשב"ם דקאמר רשב"ם וסי' מאחר דהוא באחד וכמו שהק' לפי"ד ע"ד המח' דכתב בלשון וי"א לשון רבים דהיל"ל וימ"ש וכו'. ואעיקרא דמילתא מאי דפסיקא ליה ז"ל דכשכותב מרן בלשון וי"א הוא לשון רבים ולזה הקשה דהיל"ל וימ"ש לאו מילתא פסיקתא דאיכא דס"ל דהגם דכותבים הפוס' וי"א לאו תרי משמע דגם על ס' יחידאה כותבים וי"א עיין בס' ב"ד חח"מ סי' י"ו דכ"ג שהאריך והביא מאן דס"ל דאפי' שכותבים וי"א היא ס' יחידאה עש"ב:
ד. הרב ב"ד ז"ל חיו"ד סי' ס"ד הצריך בכלי העשוי להשתמש ברותחין ע"ג האור כגון יורה וכיוצא ואירע ששמשו בו איסור ע"י האור בענין שצריך ליבון ללבנו כדינו אפי' כשאינו בן יומו אטו בן יומו וכו' משום דילמא אתו למיטעי בכלי שתשמישו ע"י האור להתירו בהגעלה. ועוד מטעם אחר צריך להחמיר וללבנו משום מנהג שנהגו להחמיר שלא לילך אחר רוב תשמישו כמ"ש מור"ם ז"ל בסי' קכ"א אפי' כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש שחממו בו יין כגון כלי כסף נוהגין להגעיל ואין לשנות ע"כ וה"נ הכא ע"כ. ואנא עבדא אחהמ"ר אמינא דאין ראיה מדברי מור"ם ז"ל דהתם שאני בכלים שתשמישן בצונן שדי להו בשטיפה בצונן ואם חממו בהם יין דע"י הרותחין נבלע בהם היין דאזי הגם שישטפו הכלי עדיין נשאר בלוע מיין ע"י השמוש של הרותחין והטעם של בליעת היין נשארה כמות שהיא וטעמו לא נמר ולא נעשה לכלי שום הכשר כלל לכן נהגו להגעיל. משא"כ בכלי שרוב תשמישו ברותחין ונשתמשו בו פעם ושתים ע"י האור מאחר שאזלו בו אחר רוב תשמישו שהוא ברותחין ונעשה לו הגעלה ועי"ז גם הטעם שנבלע בו ע"י האור הופג ולא עמד טעמו בו ע"י הכשר ההגעלה שעשה לו ושוב אח"כ פליטתו קלישא טובא תו ל"צ הכשר אחר דהיינו ליבון ולכתחי' הוא עושה כן ללכת אחר רוב תשמישו ולא דמי להתם. ועיין בס' ערה"ש סי' קכ"א דעמ"ש מרן ז"ל בס"ה אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין וכו' שהביא בשם הריטב"א ז"ל דע"י הגעלה לא נשאר בו כדי נ"ט אלא משהו וכ"כ הרמב"ן ז"ל גבי כלי חרס וכו' ע"ש. דמזה יוצא חיזוק לדברינו הנ"ל וליכא ראיה מדברי מור"ם ז"ל דהתם דגם לענין שאר אופני תשמיש והכשר נוהגים לילך אחר מיעוט תשמישו דלא דמי וכאמור: