אור ברסלב
שערי עזרה חושן משפט › סימן ו

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

חושן משפט · סימן ו

סימן ה

מענין המתחייב בדבר שאי"ק הנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה כתב שאינו מתחייב ואפי' קנו מידו והטוש"ע חו"מ סי"ס ור"ז כתבו דרבו החולקים עליו והכי נקטינן. ואם נתן קצבה לשנים ולא למעות הגיה שם מור"ם ז"ל או שלא נתן קצבה לשנים. ועיין מ"ש הסמ"ע וש"ך בזה. וראיתי לה' אהל יצחק כהן ז"ל בחח"מ סי"כ דכתב דאי"ל קי"ל כמור"ם ושהמורה בזה דיכו"ל קי"ל כמור"ם הו"ל כטועה בדבר משנה ע"ש. ואחהמ"ר הפליג הז"ל בדברים הללו שהרי גם ה' ראש יוסף ז"ל סל"ה כס' מור"ם דלהרמב"ם גם שלא נתן קצבה לשנים מיקרי דשא"ק וכשאין קצבה בזמן מיקרי יותר דשאי"ק מכשיש קצבה בשנים ולא למעות והק' על הרשב"א דפסק להיפך. גם הכנה"ג שם בהגב"י אוכ"ו הביא בשם מוהר"א בן עקאר ז"ל בתשו' כ"י דהמתחייב בקנין לתת לחבירו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או"ח דלא מיקרי ד"ק ע"ש. הרי דתרי אשלי רברבי רא"י ומוהר"א ב"ע ז"ל קיימי בס' מור"ם לדעת הרמב"ם ושפיר מצי"ל קי"ל. וכ"כ מוהרשד"ם חח"מ סי' שע"ג הוב"ד בס' מכתם לדוד פארדו סי' ט' דמי שנתחייב בדשאי"ק או שלא נתן קצבה לשנים מי זה יערב אל לבו להוציא ממון נגד ס' הרמב"ם ואחרים שעמו וכ"ש לתושבי ירוש' תוב"ב שבאותה המלכות נמשכים אחר סברת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ועיין בס' באר המים סיקי"ח שכ"פ לדינא מוהר"י נוניס ואייס ז"ל והסכים עמו ה"ה מוהרי"ך ז"ל בסקי"ט דהגם שנתן קצבה למעות ולא לשנים הו"ל דשאי"ק ויכו"ל קי"ל ע"ש. והרב שמן המשחה סי' צ"ז בדע"ו כתב אי"ל קי"ל כמור"ם כפי מה שהבינו הסמ"ע והש"ך ז"ל ע"ש. ויש להעיר עליו ג"כ. ולדידן הגם דבתריה דמרן ז"ל גררינן ע"כ אשר יאמר כה"ז ואיהו פליג על הרמב"ם וס"ל דאדם מתחייב בדשאי"ק כלל. מ"מ המוחזק מצי"ל קי"ל בהרמב"ם וסי' מאחר דגם בתריה דהרמב"ם נמשכים כמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וכנ"ר מדברי המכת"ל הנ"ל דנדונו הנתבע הוא באותה העת בירוש' ועכ"ז פסקיה לדינא כהרמב"ם דהיינו דמצי"ל קי"ל כוותיה ודעי' ע"ש. וה' בית אברהם בסי"ס כ"כ בפשיטות דאף לדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל מאחר דנמשכים גם אחר הרמב"ם מצי המוחזק לומר קי"ל ועיין בס' אורח משפט סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות. ומעתה מ"ש הרב צו"מ ז"ל בחי' על סיר"ז בסכ"א דבמה שכתב מרן וכל הבאים אחריו חלקו עליו והכי נקטי' בא ללמדנו דאף למקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם בהא מיהא אין לפסוק כמותו דסברתו תמוה וכל הפוס' חולקים ודאי דלא נקטי' כוותיה ע"כ. אחהמ"ר לא צדק בזה דכבר נתבאר דמצי"ל המוחזק קי"ל וכנז"ל. גם בס' שמחת יו"ט סי' י"ז דס"ח ע"ד כתב דכבר עלו בהסכמה הפוס' ז"ל דיכו"ל המוחזק קי"ל כדעת הר"ם ורבותיו וכדעת מ"ד דאפי' נתחייב בדשא"ק בעד טובת הנאה שקבל ל"ק ע"ש. ברם מ"ש שם דמאחר שנתן קצבה למעות הגם שאי"ק לשנים חשיב דב"ק ואי"ל קי"ל וכו' כיעו"ש בזה סלח נא אנכי מבקש דגם באופ"ז דנתן קצבה למעות ולא לשנים המוחזק יכו"ל קי"ל כמור"ם ומוהר"ש ב"ע וראש יוסף ז"ל דקיימי בסברתו וכמו שכ"פ בס' באר המים להלכה וכנז"ל:

ולענין המתחייב בדשא"ק בעד טובת הנאה ה' בני שמואל בסי"ל כתב דל"ק הרמב"ם דאי"מ כ"א דוקא כשנתחייב בלא הנאה אך אי איכא הנאה בדבר כדי שיתחייב אגב ההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה ומתחייב. והפ"מ ז"ל ח"ב סי"ל הבי"ד וכע"ז דיש אתו להכריח ס"ז מסוגיא דהנזיקין מההיא דאי"מ לאכילת פירות דיהיב ר"ח טעמא מפני שאי"ק ודוקא ממשעבדי אבל מבח"ר גבי וכו'. גם בח"ג חזר ושנה דבריו בסי' ל"ג דהביא דברי הבנ"ש ז"ל וכתב וז"ל ואני הפעוט עשיתי סמוכות לדעתו מסוגיא דהנזיקין כמ"ש בח"ב סי"ל ע"ש. וק"ל דהכרח זה בעצמו כתבו הבנ"ש ז"ל שם וסיים דבזה החילוק סרה קושית הרמב"ן להרמב"ם מסוגית הנזיקין יעו"ש. ואינו דבר חדש מתורתו של הפ"מ ז"ל. וראיתי שכבר הק' כן עליו ה' חזון עובדיה בפ' תולדות ע"ש. ונעלם ממנו שכבר המש"ל ז"ל בפי"א מה' מכירה הק' זה וגם הביא שם בשם הריטב"א ז"ל דליתא לחילוק זה יעו"ש. וה' משאת משה חח"מ סי' ל"ב הביא חילוק הבנ"ש וכתב שכן הסכמת הפ"מ בח"ב סי"ל וכיפי תלי לה להכריח דעת הז"ל כן מסוגית הנזיקין וכו' ע"ש. גם ה' מוהרי"ע ז"ל בס' בני יאודה דק"ו כ"כ ע"ש. ולא העירו דהכרח זה הוא מתורתו של מוהרש"ח ז"ל וגם לא זכרו שרים לדברי המש"ל ז"ל שהק' כן והניחו בתימה ומוהר"ש הלוי ז"ל בחח"מ סי' ה' הביא חילוק הבנ"ש שכ"כ בסי' יו"ד וכ"ע דחילוק זה נלע"ד דהמ"ז מוהרשד"ם בתשו' סי' צ"ט כתב אותו והסכים בו. ונר' דמוהרח"ש לא ראה אותו בזקינו מדלא הזכירו ע"כ. ועיניך תראינה דשם בסי' יו"ד דל"ח כתב שכ"כ מ"ז מוהרשד"ם סי' רנ"א ורע"ח ומשם נר' קצת סיוע למ"ש דדוקא בדבר דהוי כעין מתנה לא נשתעבד בדשא"ק וכמו שכתבתי ע"כ. גם בתשו' דסי"ל בסופה אחר שכתב החילוק הנ"ל סיים כמו שנר' מדברי א"ז ז"ל סי' רנ"א ורע"ח בח"א מדפוס סלוניק"י ע"כ. ובלומדי בדברי הפ"מ ז"ל בח"ב סוס"ל ראיתי דכתב דהא דל"ג ממשעבדי משום דאין קול יוצא לשא"ק ע"כ. ולדידי הד'ל ק"ל ע"ז דהא מפורש בהנזיקין דנ"א דאעפ"י שאינם כתובים ככתובים דמו ואית להו קלא. וכ"כ הב"ד ז"ל חח"מ סיל"ב וז"ל טעמא דמזון האשה והבנות שאי"ג מקרקע המשועבד אינו משום דלא משתעבדי דשפיר משתעבדי וגם אינו משום דלית להו קלא דאעפ"י שאינם כתובים כמאן דכתיבי דמיין ואית להו קלא כמפורש בהנזיקין דנ"א אלא הטעם הוא מת"ח מפני תקון העולם לפי שהוא דבשא"ק למזונותם ואין לך אדם לוקח שדה מחבירו שאין ח"ז עליו ואין לו קצבה ובמה יזהרו הלוקחים כמפורש הכל שם ואעפ"י שנר' מדברי רש"י שבלא תקון העולם דין הוא כבר התוס' שם כתבו שאינו אלא מפני תקון העולם וגם רש"י בעצמו בפ"ק דמצי' די"ד כ"כ כהתוס' עכ"ד. ואיך הפ"מ ז"ל כתב הטעם משום דאין קול יוצא ולדידי צ"י. וה' נאמ"ש ז"ל בדקמ"ד האריך לדחות חילוק דטובת הנאה. והרב"ד חח"מ סי"ג כתב באורך מזה ע"ש:

ולענין אם המתחייב בדשא"ק הוא ש"מ כתב הלח"ר סי' קצ"ט כיון דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו ה"נ יועיל גם בדבר שאי"ק גם לדעת הרמב"ם ז"ל. גם הפ"מ ז"ל בח"א סוסנ"ה כתב בדרך אפשר דבש"מ משום שלא תטרף דעתו עליו תיקנו דיועיל מתנתו אף בדשא"ק כי היכי דתיקנו וכו' הך טעמא נמי שייכא בש"מ הנותן דשא"ק ע"ש. וראיתי לה' אמר"ט בדע"ו דכתב דבש"מ המתחייב בדשא"ק אע"ג דבבריא ל"מ הוא משום דאנ"ס דאינו מתחייב ברצונו דהוי דבשא"ק ויבוא לידי עניות ומשו"ה לא מהני אבל בש"מ חל חיובא דלא איכפת ליה אם יבואו יורשיו לידי עניות והו"ל כאילו נותן כ"נ לזה במתנה דמהני ע"כ. ואנכי הרואה דהפוס' ז"ל נתנו הטעם להמתחייב בדשא"ק דל"מ הוא משום דלא סמכא דעתיה דמקבל דאינו יודע כמה יהיה עיין בראש יוסף דקי"ב הוב"ד בס' באר המים דקכ"ב וז"ל והרי לך לשון של הרא"י ז"ל שכתב ע"ד הרשב"א הנ"ל וז"ל נ"ל לומר דלהרמב"ם גם בנד"ז נקרא דשא"ק כיון דלא נתן קצבה בשנים אינו סומך דעתו דזה הטעם דהמחייב עצמו בדשא"ק דאינו מתחייב הוי משום דאינו סומך דעתו דלא ידע כמה יהיה וא"כ מ"ל שלא יהיה קצבה בענין מ"ל שלא יהיה קצבה בשנים ע"כ. וא"כ כפי"ז הטעם דלא סמ"ד אפש"ל דליכא הפרש בין בריא לש"מ. והחק"ל ז"ל חח"מ ח"א סי' ל"א הסכים לחילוק הנ"ל והביא ראיה ע"ז ע"ש, ברם ה' אורח משפט סי"ס הגה"ט או"ה שדי ביה נרגא והק' ע"ז כמו שהק' המש"ל פ"ח מה' זכו"מ והצ"ע וציין על ה' דין אמת בסי' ר"ן שנדחק לישב. גם ציין על הרדב"מ ח"ב סי' פ"ב והאהל"י חח"מ ס' קי"ג ולבסוף כתב דדין זה לדידיה צ"ע עש"ב:

ולענין שטר מכר שנתחייב בכל מין הוצאה ופיזור שיצטרך הקונה להוציא כדי להעמיד המקח בידו ולא יש קצבה לדבר עד סך פ' כתב ה' פנים במשפט ז"ל סי"ס אוי"ג דלדעת הרמב"ם אינו מתחייב ויכו"ל קי"ל וכו'. האמנם משני צדדים יש לחייבו הא' מצד דדמי המכר קצובים הוי כאילו קצב ההוצאה וכו' וגם דכתוב בשטר נאמנות שהאמינו המוכר ללוקח וגם דאיכא בשטר שקיבל המוכר ס' הפוסק וחתם בחת"י. וגם שנשבע המוכר לקיים כל הכתוב בשטר עש"ב. ולע"ד דאי"צ לכל הני טעמי דבקבלת ס' הפוס' די לחייבו. ולפי"ד הז"ל גם בשטר משכנתא או מכו"ש וכיוצא י"ל כן דלדעת הרמב"ם אינו מתחייב וכו' ונצטרך לקבלת ס' הפוסק וכו' וסוגיין דעלמא כפי מנהג מקומינו לא חיישי להכי כלל ותמיד דנים דייני לחייב. והגם דאיכא פלוגתא בפוס' ז"ל אי במקום מנהג יוכ"ל קי"ל נגד המנהג עיין בס' אחי וראש חיו"ד סי"ז מדכ"ט ואילך ובאר המים חיו"ד סי' ל"ח. ובס' פ"מ ח"א דכ"ז ואהל יצחק חח"מ סוס"א וי"ו ול"ה ויש לעמוד בדבריו דנר' דסתראי נינהו ממקום למקום ובד' קי"ט כתב דבסוגיין דעלמא המוחזק מצי"ל קי"ל משא"כ במנהג קבוע לא מצי"ל קי"ל ע"ש באופן דנר' דלא פלט מפלוגתא. מ"מ החבי"פ ז"ל בס"ה חקק"ל ח"ב סי' ל"א דקל"ח כתב דמצי"ל קי"ל במקום מנהג וסוגיין דעלמא אך אמנם אם המנהג ההוא הורגל בין הדיינים שפסקו כמותו דור אחר דור אי"ל קי"ל כנגדו והגם שמדברי הרא"ש כ' נ"ה והרא"ם ח"א רס"י י"ו והרשב"א ח"ה סיפ"ה נר' שמה שדנים הדיינים דור אחר דור ל"מ מנהג ה"ד במנהג שהוא היפך הדין לגמרי. ברם היכא דהדין ההוא תלוי בפלוגתא דרבוותא והוקבע המנהג בין הדיינים לפסוק כצד האחד אז אי"ל קי"ל כנגד המנהג עש"ב וכ"ש בדין זה דרבו החולקים על הרמב"ם ומכללם מרן ז"ל והמנהג כמותם דודאי דאי"ל קי"ל. אשר מזה יוצא נפקותא ג"כ למ"ש הרב"ד חח"מ סו"ס י"ו בהמחייב עצמו לתת לחתן סך קצוב במעות וש"ע בלא קצבה וכו' דיוכ"ל קי"ל וכו' ע"ש והבאתי דבריו בחאה"ע ע"ש וכתבתי שם דגם לדידן יוצא דיכו"ל קי"ל וכו' ע"ש. הן עתה כפי מש"ל בכאן נר' דאי"ל קי"ל מאחר דהמנהג בין הדיינים הוקבע כמרן וסי' ותול"מ:

וחזי הוית בהרדב"ז ז"ל בישנות סי' קל"ו דכתב דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מכירה אם פי' המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר במו"מ וכו' הולך הרב לשי' שאין אדם מתחייב בדשא"ק וכו' ע"ש. ואנכי הדל הוק"ל דהרי מרן ז"ל הוא מכלל החולקים על ס' הרמב"ם. וס"ל שאדם מתחייב בדשא"ק ועכ"ז פסק בחו"מ סי' רכ"ז סכ"א האומר לחבירו ע"מ שאי"ל עלי אונאה יל"ע אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וכו' אבל במפרש אי"ל אונאה כיצד וכו' ע"ש. הרי דגם החולקים להרמב"ם ס"ל דבזה צריך שיפרש. ועיין בהסמ"ע סקט"ל דכתב ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב דכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דשא"ק מודה במחי' כזו שצריך שיפרש דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דלמחול ע"כ. ועם דהרדב"ז ז"ל לא ס"ל לחלק בהכי וגברא רבא הוא ואינו מן הקושי דע"כ יאמרו המושלים גברא אגברא ק"ר. מ"מ החילוק מצד עצמו הוא מסתבר דבזה כ"ע מודים. והקמ"ר ז"ל בד' ר"ד תמה ע"ד הרדב"ז הנ"ל וכתב דלענין שצריך לומר יודע אני שיש בו אונאה אין מחלוקת מטעם דמי ידע דקא מחיל. והמחלוקת הוא אם צריך שיאמר כמה אונאה יש דרבי' ס"ל דמלבד דצריך שיאמר יודע אני שיש בו אונאה צריך שיאמר כמה אונאה יש מטעם דאל"כ הוי דשא"ק ובזה הוא שחולקים עליו. אבל במה שצריך שיאמר יודע אני אין מי שחולק ע"ש. ומהתימה דדברי הסמ"ע ז"ל הם בפי' נגד דבריו דקאמר אף לפי מאי דקי"ל דאדם מקנה דשא"ק מודה דבמחי' כזו צריך שיפרש וכו' הרי דס"ל דגם להחולקים על הרמב"ם בכאן צריך שיפרש כמה אונאה יש בו וצ"י. והמט"ש סי' רכ"ז הגה"ט סוף אוצ"ז כתב דדברי הרדב"ז הם קשים לשמוע ועיין קמ"ר ז"ל ולא העיר עליו בזה. שו"ר בעיקר דברי הפרישה בסי' רכ"ז ורל"ב ובצד האחד נר' מדבריו שם דמפרש הוא ג"כ כהקמ"ר ז"ל ע"ש:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה