שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אורח חיים · סימן יא
ברהמ"ז. עיין בטור או"ח סי' קפ"ג דכ' מרן בב"י ולענין הלכה נר' לנהוג כדברי הר"פ ושבולי הלקט ע"כ. ופי' דבריו נר' דהיינו שכל אחד מהמסובים יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות כמ"ש השה"ל ושכ"כ הר"פ שיש לכל אחד לברך ברהמ"ז וכו' ודלא כמהר"מ דלא היה מברך בלחש. אבל מ"ש הר"פ דלא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן זה כבר כתב הב"י שם דהינו משום דסבר דהלכתא כר"ש ולפי פירש"י ובסי' ר' יתבאר שיש פוסקים כר"ן ולדבריהם א"צ להמתין אלא כיון שאמר ברוך שאכלנו וכו' יתחיל ולפי' התוס' והרא"ש אף לדברי ר"ש יתחיל מיד ע"ש. וא"כ ס"ל למרן ב"י ז"ל דא"צ להמתין עד שתכלה ברכת הזן אלא יתחיל מיד ויאמר בלחש עם המברך ואפילו החתימות. וזהו שכתב דנראה לנהוג כדברי הר"פ ושה"ל היינו דיאמר בלחש וכו' ודלא כמהר"מ ז"ל דלא היה מברך בלחש וזהו שפסק בש"ע סי' קפ"ג ס"ז נכון הדבר וכו' וזהו שהכנה"ג ז"ל בהגב"י כתב על דברי מרן הב"י הנ"ל שכן פסק ה' בנימן זאב סי' שנ"ג. וע"ש שכ"כ בפי' וז"ל ויש שכתבו שטוב להם שכל א' וא' מהמסובין יברך לעצמו אפילו כשמזמנים ומשגומר המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו יתחיל כל א' וא' לברך לעצמו בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו וכו' ע"ש:.
אבל הב"ח ז"ל פסק כמהר"ם דלא יברך בלחש אלא צריך שישמע כל הברכות של ברהמ"ז מפי המברך ולענות אחריו אמן ועיין בדבריו בכאן ובמ"ש בסי' קצ"ג באורך יע"ש. וע' בהמג"א ז"ל בסי' קפ"ג סקי"ב דכתב וז"ל בלחש עם המברך כדי שיברכו יחדיו ולא יאמר כל א' בפ"ע רק בסיום הברכה. ופי' דבריו המחצ"ה ר"ל שיאמר בלחש כדי שיברכו ביחד דכיון שמזמנים צריכים שיצטרפו יחד בברהמ"ז וא"כ נהי שכ"א יאמר בלחש כדי שלא יפסיד וכו' מ"מ צריכים לברך עם המזמן בשוה כדי שיצטרפו רק בסיום הברכה ימהר לסיים קודם המזמן כמ"ש רמ"א כדי שיהיה יוכל לענות אמן דאם יסיים בשוה עם המזמן אינו רשאי לענות אמן דהו"ל עונה אמן אחר ברכותיו ושוב כתב דהב"ח כתב דטוב יותר לשמוע וכו'. וסיים דבתשב"ץ כתוב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהיא ברכת הזימון ועס"י ר' וכ"נ עיקר ע"כ וכ' ע"ז המחצ"ה ועס"י ר' דקי"ל הכי דברכת הזימון עד סוף ברכת הזן וכן עיקר כתשב"ץ עכ"ל:
והרב פרמ"ג ז"ל בסי' קפ"ג במשבצות זהב סק"ו כ' וז"ל יאמר בלחש עט"ז ובקצ"ג ה' (ט"ס קנ"ג). ויראה לשמוע עד ברכת הזן ויכוונו שלא לצאת בו ויתחילו אח"כ מתחילת ברכת המזון בלחש עמ"א אות י"ב וברי"ש אות ד' ע"כ:
ומ"ש המג"א ז"ל ועס"י ר' וכ"נ עיקר. וכתב על זה המחה"ש ר"ל דקי"ל הכי דברכת הזימון ע"ס הזן ושכן עיקר כתשב"ץ. היינו דהם אזלי בסברת מורם ז"ל שכתב בסי', ר' בס"ב בהגהה די"א דצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגים הרא"ש והתוס' והר"י בשם בה"ג והטור ע"כ. דכמו דשם באחד שמפסיק לשנים דינא הוי שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכמ"ש שם כן ג"כ הדין בהמסובין שבסי' קפ"ג דכתב מרן בס"ז נכון הדבר שכל אחד מהמסובין שיאמר בלחש וכו' דהביא המג"א ז"ל דברי התשב"ץ דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהיא ברכת הזימון וכתב ע"ז ועיין בסי' ר' דשם מבואר דברכת הזמון ע"ס הזן את הכל ושכ"ן עיקר כס' זו של התשב"ץ. ואע"ג דמורם ז"ל בסי' קפ"ג לא אזיל בסברא זו שהרי עמ"ש מרן נכון הדבר שכ"א מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות כתב ע"ז ויקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן. הרי דס"ל בכאן בסי' קפ"ג כמרן ז"ל דאין צריך להמתין עד שיאמר הזן את הכל אלא דתכף שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו יתחיל עם המזמן ברהמ"ז אלא דכתב שיקדים בסיום הברכה לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן כדי שלא יהא נר' כעונה אמן אחר ברכותיו ובהכרח לומר דמורם ז"ל בסי' קפ"ג ס"ל כמרן ז"ל וכנ"ל ולא אזיל בסברתו שכתב בסי' ר' דאי אזיל בסברתו שכ' בסי' ר' שצריך להמתין עד שיאמר הזן את הכל היאך יעלה על נכון שיאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות ושיקדים לסיים קודם המברך כדי שיענה אמן מאחר שהוא צריך להמתין עד שיאמר הזן את הכל א"ו בהכרח לומר שבסי' קפ"ג לא אזיל מורם בהסברא שכתב בסי' ר' אלא בסברת מרן ז"ל וכנ"ל עכ"ז הרמג"א ז"ל מאחר דראה בהתשב"ץ כתוב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהיא ברכת הזימון וגם בסי' ר' כתב שם מורם דכן נוהגים דברכת הזימון ע"ס ברכת הזן. הסכימה דעתו דגם בכאן צריך להמתין עד שיאמר הזן את הכל ושוב יברך מתחילת ברהמ"ז לעצמו. ובודאי דלסברתו זאת בשעה שממתין להמברך עד שיאמר הזן את הכל נותן בדעתו שלא לצאת בברכתו. דאי לאו"ה הו"ל ברכה לבטלה כשחוזר אח"כ לתחילת ברהמ"ז מאחר שכבר שמע ברכת הזן מהמברך וז"פ. ואפשר דזהו שנתכוון הרב פרמ"ג במ"ש ויראה לשמוע עד ברכת הזן ויכוונו שלא לצאת בו ויתחילו אחר כך מתחילת ברכת המזון בלחש עמ"א אות י"ב היינו לומר כדכתיבנא בכונת דברי המג"א ז"ל. אך קצת קשה דלא הול"ל ויראה כאילו חידוש זה הוא מדידיה מאחר דמוכרת הוא בדברי המג"א ז"ל וכנ"ל:
שוב ראיתי דאפשר דכונת דברי המג"א ז"ל היינו דצריך שישמע ברכת הזן מהמברך ושוב יתחיל הוא מנודה לך וכו' וכמו שכן נר' מלשונו במ"ש בסי' ר' סק"ג שכתב וז"ל לחזור לאכול פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק וכו'. גם בסק"ד שם כתב כשרוצה לברך. דבתחילה לא נתכוון לפטור בברכה זו ע"ש. דנר' מלשונו שם דהיכא דאינו רוצה לאכול עוד דהוא מתכוין לפטור בברכה זו של הזן א"צ לחזור לתחילת ברכת הזן כיון דשמע אותה מפי המברך אלא מתחיל מנודה לך וכו':
ואם כנים אנחנו בזה בפי' המג"א ז"ל א"ש מ"ש הרפמ"ג ז"ל מדידיה האי חדושא ויראה לשמוע עד ברכת הזן ויכוונו שלא לצאת בו ויתחילו אח"כ מתחילת ברהמ"ז בלחש וצריך לראות בדברי הר' מחה"ש על סי' קצ"ג אות ד' דנראה משם שכן פי' דברי המג"א ז"ל יע"ש:
ועיין בס' ע"ת בסי' ר' עמ"ש מורם ז"ל ואם היה דעתו לחזור ולאכול וכו' שכתב וז"ל משמע שאם לא היה דעתו לאכול פת רק פירות או כיוצא בו דאינו חייב בברהמ"ז מה"ת אינו חוזר ומברך הזן אח"כ כשמברך מיהו למעשה צ"ע עכ"ד. ולא ידעתי מה נסתפק מאחר דהרבה פוסקים כן ס"ל דברכת הזימון היא ע"ס ברכת הזן ומחויב הוא לשומעה מהמברך וליתן דעתו לצאת בברכתו א"כ נפטר בברכתו ואח"כ מתחיל מנודה לך וכו' וכנ"ל. וע' היטב בדברי המג"א ז"ל בסי' קפ"ג ובסי' קצ"ג:
ויש להסכים דברי הרפמ"ג עם דברי הרדב"ז ז"ל בשו"ת הח' סי' רע"ו דנשאל במי ששומע ברכת המזון אם הוא טוב לברך לעצמו או שישמע מפי המברך. והשיב דכבר נהגו העולם לברך לעצמן וה"ט לפי שאין יכול לכוין עם המברך מלה במלה ונמצא משמיט תיבות מן הברכה. ומ"מ לא יתחיל עד שיגיע המברך להזן את הכל משום דמספק"ל עד היכן ברכת זימון ואיכא מ"ד עד נודה לך וכו' הילכך ימתין עד שיברך הזן את הכל ויענה אמן ויתחיל ברהמ"ז וה"מ לכתחילה אבל בדיעבד יצא אעפ"י שלא כיוין עם המברך מלה במלה כיון ששמע עיקר הברכות וענה אמן יצא עכ"ד יעו"ש. ובודאי דמ"ש שישמע הזן את הכל ויענה אמן ושוב יתחיל ברהמ"ז היינו שיתן דעתו שלא לצאת בברכת המברך דאי לאו"ה כיון שיצא בברכת המברך היאך אוזר לתחילת ברהמ"ז א"ו בנותן דעתו שלא לצאת בברכת המברך והיינו כדברי הרפמ"ג ז"ל וכנ"ל:
וראיתי לה' יד אהרן ז"ל במ"ב סי' קפ"ג דעמ"ש מרן הב"י ז"ל לענין הלכה נר' לנהוג כדברי הר"פ ושבה"ל כתב ע"ז וז"ל נ"ב וכ"פ הרדב"ז ז"ל בח' ח"א סי' רע"ו וכתב דמ"מ לא יתחיל עד שיגיע המברך לברכת הזן והנ"מ לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכו' ע"כ. נר' שדעתו לפרש בדבריו שהגם שלענין דינא נהגו העם לברך כל א' וא' וכדברי הר"ף ושבה"ל מ"מ לצד הטוב דלא יתחיל עד שיגיע המברך לברכת הזן. והיינו ודאי כמ"ש בעניותין שיתן דעתו שלא לצאת בברכת המברך וכדברי הרפמ"ג ז"ל. ולא ס"ל כמ"ש הב"ח ז"ל דפסק בסי' קפ"ג וקצ"ג דפסק כמהר"ם דצריך כ"א ליזהר ולשמוע ולהבין לדברי המברך ולא יברך בלחש וכתב דהתוספות והרא"ש והטור ס"ל כן עש"ב אלא ס"ל דהגם דלענין דינא נהגו כדברי הר"פ ושבה"ל דיש לברך כ"א לעצמו בלחש מ"מ לצד היו"ט מאחר דאיכא מ"ד דברכת זימון היא עד נודה לך וכו' יש להמתין מלהתחיל לברך עד שיברך הזן את הכל ויענה אמן ואח"כ יתחיל:
ועיניך הרואות דס' הב"ח ז"ל יש ויש מהפוס' דס"ל כן ולא נפלאת ולא רחוקה היא עי' בס' חמד משה סי' קצ"ג וסי' ר' דמבואר שם דיש צד לומר כן דהיכא דיש זימון אין חילוק ברכות דבהכרח צריכים כולם לצאת בברכת המברך ברכת הזימון יע"ש. וע' בס' ערה"ש סי' ר' אות א' דעמ"ש מרן א"צ להפסיק אלא וכו' כתב דכ"כ הרשב"ץ דהגאונים פ' כר"ן וכן דקדק הב"י מדברי הרמב"ם דס"ל כהרי"ף ע"ש אבל בה"ג והרא"ש והר"י פ' כר"ש וכן פי' התוס' בפסחים ד' ק"ד קו' הירוש' והרי הזן וכו' ע"ש. ולא ידעתי מה חידש במה שהביא בשם הרשב"ץ דכתב דהגאונים פסקו כר"ן שהרי מרן הב"י ז"ל בעצמו כאן כן כתב בשם הרשב"א דהגאונים פסקו כר"ן וסיים שכדברי הגאונים מסתברא יע"ש:
וראיתי לה' זכור ליצחק הררי ז"ל בסי' מ"ט דהביא דברי הרדב"ז ז"ל והרבה לתמוה עליו איך כתב כן דאפי' לפי דעת התוס' והרא"ש והטור וסי' דפסקו כר"ש דברכת הזן היא בכלל ברכת הזימון הי"ד לענין האחד שמפסיק לב' אבל לענין ג' שמזמנים ולברך שלשתן בהדי הדדי הא פשיטא דגם להנהו פוס' אזלי ומודו דא"צ להמתין כלל אלא מתחילים לברך ברהמ"ז מיד יחד כולם כאחד וכמ"ש הרב"י ז"ל. ואי פליג ולא סבר כמרן הב"י לא הו"ל למסתם סתומי והי"ל לבאר וכו'. ועוד זאת יתירה דפסקו הוא של כת הקודמין היא דכבר הדבר הוא בא בס' א"ח והכלבו והתשב"ץ דכתבו כן בשם הר"ף בין לענין שצריכין כ"א לברך לעצמו ובין לענין שצריכים להמתין וכו' והו"ל להביא הלכה זו מפומייהו עש"ב. ואנכי הפעוט איני רואה שום תימה עליו דכונת דבריו הוא דהגם דלענין דינא נהגו העם לברך כ"א לעצמו כדברי הר"ף ושבה"ל מ"מ לצד היו"ט ימתין מלהתחיל עד שיגמור המברך עד הזן את הכל ושוב אח"כ יתחיל לברך לעצמו וכמש"ל ושכ"כ הי"א ז"ל מאחר דאיכא מ"ד דברכת הזימון עד הזן את הכל ואיכא דס"ל דהתוס' והרא"ש והטור גם הם כן ס"ל דלא יברך בלחש הגם דלענין דינא לא קי"ל כוותיהו דכבר נהגו העם לברך כ"א לעצמו מ"מ מאחר דאיכא ספיקא בדבר עד היכן ברכת הזימון לצד היו"ט ימתין מלהתחיל וכו' וכבר כתבנו לעיל דאיכא דס"ל שבין לאחד מפסיק לב' ובין לענין לברך כ"א לעצמו שוים הם בשיעוריהו דס"ל דברכת הזימון עד הזן את הכל וכמו שנת"ל לכן כתב לצד היו"ט ימתין מלהתחיל וכו' ותו ל"ק ול"מ ע"ד הרדב"ז ז"ל. ומיהו אנן בתריה דמרן ז"ל גררינן דס"ל דבין לענין זה ובין לענין זה א"צ להמתין וכנז"ל:
וכתב עו"ש דגם לפי דברי מורם ז"ל דפ' בסי' ר' כוותיהו דהתוס' והרא"ש שצריך להפסיק עד שיאמר הון. מ"מ הא פשיטא דבכה"ג דמזמני והדר כולהו ברוכי א"צ להמתין אלא מתחילין מיד כמ"ש מרן בב"י ז"ל וכו' יעו"ש. ואני אומר דבר ה' בפיהו אמת שכן ס"ל למורם ז"ל כאן בסי' קפ"ג. ברם לא ידענא מדוע לא הכריח שכן ס"ל בסי' קפ"ג מדבריו בעצמם וכמו שהכרחנו בעניותין אנן לעיל מדבריו שכתב בסי' קפ"ג דלענ"ד מוכרחים אנו לומר כן בדבריו וכמש"ל:
עוד ראיתי לו שם שהק' על דברי המג"א ז"ל שכתב ועי' בסי' ר' וכ"ן עיקר. דאם כונתו דגם הכא צריך להמתין עד סוף ברכת הזן כמ"ש מורם התם בסי' ר'. קשה היאך כותב כן במקום דכבר בא הדבר בביאור רחב בב"י ז"ל דבהא אליבא דכ"ע אי"צ להמתין אלא יתחיל מיד וכו' והניח דבריו בתימה יעש"ב. כבר אנן בעניותין לעיל הארכנו בדברי הרמג"א ז"ל בפירושם והבאנו דברי המחצ"ה וא"צ להאריך עוד ותול"מ. ועי' ג"כ בדברי הרפמ"ג מ"ש בסי' ר' ע"ד הרמג"א ז"ל:
והנה החיד"א ז"ל בס' ברכ"י סי' קפ"ג סק"ה ציין ע"ד הרדב"ז הנז' וכת' וז"ל ועמ"ש ה' פנים מאירות ח"א סי' ז"ן ויש לדחות ראיותיו ע"ש ע"כ. ובספרו חיים שאל ח"א סי' ע"ה כתב שם באורך הדחיות יעו"ש. והנה הפנמ"א ז"ל הראיה הראשונה שהביא ממס' ברכות ד' מ"ה:
יאודה בר מרימר ומר בר רב אשי ור"א מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי וכו' זאת הראיה בעצמה הביא אותה הב"ח בסי' קצ"ג והכריע ממנה דלא יברכו כלל כדברי מורם ז"ל ע"ש. ולא ידעתי מדוע הפנמ"א ז"ל לא זכר בכאן להב"ח ז"ל שכן ס"ל לדינא ושגם הביא ראיה מהסוגיא הנ"ל. והחיד"א ז"ל בס' ח"ש דחה ראיה זאת דהבה"ג והרי"ף והרא"ש גרסי בש"ס אמרי הא דתנן ג' שאכלו כאחד חייבים לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך כל חד לנפשיה. והיינו דלא נסתפקו רק הוה פשיט"ל דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא א"ג ומעתה אין ראיה כלל דהכי הוו סברי דאין חיוב לזמן ועשו מעשה וכו' ואמ"ל אמימר דחייבים לזמן בין איכא א"ג בין ליכא ולא קיימתם מצוה המוטלת עליכם. ויש מקום לומר דאילו ידעי דחייבים לזמן היה מזמן חד והיו מברכים בלחש דלדידהו כל אחד חפץ בברכה ע"כ. ואנכי העבד אחהמח"ר אומר דהראיה מההיא דכרכי ריפתא וכו' היא חזקה אמתני ותקיפא גם כי נימא דהוה פשיט"ל דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא א"ג וכו' דניחזי אנן מעיקרא איך הוה פשיטא להו דליכא חיוב זימון כ"א היכא דאיכא א"ג ואי לא לא. בודאי בהכרח שנאמר דאי איכא א"ג הוא צריך לזמן ולברך והם יוצאים בברכתו שאינם רשאים ליחלק שיברך כ"א בפ"ע דלא אמרי' חילוק ברכות עדיף ולא יזמנו כלל מאחר דאיכא א"ג וחל חובת זימון עליהם צריך הגדול שבהם שהוא יזמן ויברך והם יוצאים בברכתו דדינא הכי הוי דהמזמן שהוא הא"ג הוא המברך והם לא יברכו כלל ויוצאים בברכת המזמן וכ"ז הוא היכא דאיכא חיוב זימון כגון דאיכא א"ג דבזה ל"א שיברכו כ"א לעצמו ולא יזמנו כלל וחילוק ברכות עדיף מאחר דחל חובת זימון עליהם. משא"כ היכא דליכא א"ג הוה פשיט"ל דליכא חיוב זימון עלייהו לשנאמר דהמזמן הוא צריך שיברך והם יוצאים בברכתו ולא יוכלו לברך כ"א לעצמו כמו היכא דאיכא א"ג. אלא דליכא חובת זימון עלייהו וכיון דליכא חובת זימון עלייהו ויוכלו ליחלק שכל א' וא' יברך ברהמ"ז לעצמו לכן אמרו אנן חילוק ברכות עדיף לן וברכו כל א' לעצמו בלתי זימון בתחי' דמלשנום זה דקאמרי אנן חילוק ברכות עדיף לן נר' בביאור דהיכא דאיכא חובת זימון כגון היכא דאיכא א"ג אין יכולים לחלק הברכות כ"א שהגדול יזמן ויברך הוא דוקא והם יוצאים בברכתו. אבל כשאין א"ג דהוה סבירא להו דליכא חיוב זימון ויכולים לחלק הברכות מבלתי שיזמנו בתחי' לכן קאמרי הם דאנן חילוק ברכות עדיף לן ולא זימנו בתחי' דאם היו מזמנים היה בהכרח שהמזמן הוא שיברך דוקא והם יצאו בברכתו. ואם איתא דהם יכולים ג"כ לברך עמו בלחש מאי קאמרי חילוק ברכות עדיף לן גם כי היו מזמנים בתחי' עדיין איכא חילוק ברכות שכל א' יברך בלחש עמו א"ו נר' דגם אינהו סברי הכי דבמקום דאיכא זימון אי אפשר לחלק הברכות ויען דהוו סברי דהיכא דליכא א"ג ליכא חובת זימון עלייהו כלל לכן לא זימנו בתחי' ואמרי חילוק ברכות עדיף לן וברכו כל א' לעצמו עד שבאו לפני אמימר ואמ"ל דהגם דליכא א"ג חייבים הם בזימון וכו' והראיה מזו ברורה היא בין אי נימא דהוה מספק"ל בין אי נימא דהוה פשיט"ל וכגירסת הג' רוגנים ז"ל הנ"ל יש להביא ראיה משם. וכ"ן בבירור שהב"ח ז"ל מביא ראיה כן מדהוה ס"ל חילוק ברכות עדיף וכו' אלמא דכשמזמנים ביחד ליכא חילוק ברכות ואם איתא גם כשהיו מזמנים ביחד איכא חילוק ברכות דכ"א יברך בלחש א"ו דליתא להך דינא אלא כדברי מהר"ם עיקר וכן ראוי לנהוג ע"ש בדבריו. ות'ם אני שהתיד"א ז"ל ציין בדבריו ע"ד המג"א ז"ל והמג"א ז"ל הבי"ד הב"ח שס"ל שאין לברך בלחש כדברי מהר"ם ז"ל ועיקר סמוכות של הב"ח היא מהסוגיא ההיא דכרכו ריפתא בהדי הדדי וכו' וכמו שבסי' קפ"ג ציין על מ"ש בסי' קצ"ג ושם בסי' קצ"ג עיקר סמוכות שלו מההיא ואיך לא שלטו עינ"ק דהחיד"א ז"ל בדברי הב"ח ז"ל שבסי' קצ"ג דמוכח שם בבירור דיש להביא ראיה לכל הגרסאות מההיא סוגיא וכנ"ל:
ועיין בט"ז ז"ל סי' קצ"ג סק"ה דכתב דאע"ג דמהש"ס מעובדא דיאודה בר מרימר שאמרו בריך כל חד לנפשיה משמע דאילו לא היו מזמנים לא היה כל א' בריך לנפשיה אלא היה שומע להמברך. היינו לחכמי התלמוד שהיו יכולין להזהר לכוין לברכת המברך מלה במלה וזה עדיף טפי. אבל אנו שאין יכולין להזהר לכוין לברכת המברך טפי ניחא שיברך כל א' בלחש וכמ"ש סי' קפ"ג בשם הרא"ש לענין ברכה דיוצר אור. ותו נ"ל דאין להוכיח מזה שלא יברך כל א' לעצמו בה"מ דעכ"פ צריך לברך על כוס ברכה כשהם בזימון ואם מברך כל א' בפ"ע יברך כל א' על כוס של ברכה בפ"ע ועז"א חילוק ברכות עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו עכ"ל. הרי לך דהראיה שהביא ממנה הרב"ח גם הרט"ז ז"ל נדחק ממנה והוצרך לתרץ ב' תירוצים. והחיד"א ז"ל בס' ח"ש שם בסוף בד"ה ונחזור לראית הרפמ"ג וכו' כיוין לתי' הא' שתי' הט"ז ז"ל ולא זכר ש"ר לדברי הט"ז הללו כלל יעו"ש. ועי' בס' פרמ"ג סי' קצ"ג במ"ז אות ה' דכתב ג' שיטות יש וכו' והב"ח הקשה מברכות והביאו הט"ז ושתירץ ב' תי' וכתב התי' הא' לד"מ א"ש ולב"י קשה קצת. עוד תי' אף להב"י דחילוק ברכות היינו כוס ברהמ"ז וכו' והקשה דהמחבר בסי' קצ"ב ס"א י"א וי"א משמע כדיעה ב' וא"כ אדרבה כשלא יזמנו ליכא כוס. ועוד יזמנו ויקחו כל א' כוסו בידו ויכוונו שלא לצאת בפה"ג של המברך ויהיה זימון וחילוק ברכות והניח בצ"ע יעוש"ב:
ואנכי הפעוט מעומק המושג וקוצר המשיג לא ירדתי לכונת דבריו דאדרבה איפכא מסתברא דתי' הא' שתי' הט"ז ז"ל הוא לכל הדעות א"ש. ותי' הב' הוא דוקא אליביה דהד"מ שס"ל דאם כל א' כוסו לפניו דמברך כל א' וא' ברכה על כוסו שלפניו בפ"ע דבזה יש צד לומר דזה היה דעתם בתחילה ואמרו דחילוק ברכות עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו. משא"כ להב"י ז"ל שס"ל דאינו מברך כל א' וא' על כוסו שלפניו בפ"ע לא א"ש מ"ש דחילוק ברכות עדיף. דמזה אנו מוכרחים לומר דתי' הב' דתי' דחילוק ברכות עדיף הוא בשביל ברכת הכוס אינו אליביה דהב"י ז"ל דלדידיה לא ס"ל שמברך כל א' וא' על כוס בפ"ע וכיון שכן תו ל"ק ול"מ מדברי מרן ז"ל שבסי' קפ"ב מהדיעה הב' דביחיד ליכא כוס דתי' הב' לאו אליביה הוא וכנ"ל:
א'. עיין בס' ארעא דישראל מער' ב' אות י"א דהקשה על הראב"ד והר"א ממיץ ז"ל דס"ל דכזית וכביצה הוי חיוב מדאורייתא ומ"ש הם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו דקדקו לפרש בל' הכתוב שהוא כזית וכביצה. דדבריהם הם היפך תלמוד ערוך בפ' מ"ש גבי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' דאכל שיעורא דרבנן וכו' ואין לומר דשיעורא דרבנן היינו פחות מכזית דבאמת פחות מכזית אין בו חיוב ברכה אחרונה והניחה בצ"ע ע"ש. ומהתימה עליו דנעלם מכבו"ת דהרא"ם ז"ל בעצמו שם בסי' כ"ד נרגש מסוגיא הנ"ל ואוקמה דמ"ש דאכל שיעורא דרבנן זהו פחות מכזית והאריך בזה ושקיל וטרי וס"ל דעל פחות מכזית חייב בברכה מדרבנן וגם הראב"ד ז"ל בפ"ה נרגש מזה ותירץ תירוץ אחר דההיא דפ' מ"ש לא נאמרו אלא לר' עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמם עד כזית ועד כביצה אך לדידיה ס"ל דכזית וביצה הוי מדאורייתא וע"ש בהרב כ"מ ז"ל שהאריך בזה. ואיך לא שלטו מאו"ע בכל זה וצ"י:
ב'. אנשים רבים שדרים בחצר אחד שיש בו חדרים הרבה ובימי הקיץ הם אוכלים בחצר רחוקים זמ"ז כל או"א על שולחנו בקרן זוית דהדין הוא דצריך שיקבעו עצמם בתחילת אכילתם או קודם גמר אכילתם שיצטרפו לזימון כדי שיוכלו לזמן אח"כ ואם לאו שוב אין יכולים לזמן אח"כ כמ"ש ה' כתונת יוסף חא"ח סי' ז'. אין מועיל לזה קביעות וצירוף לזימון מתחילת אכילתם בקיץ בחצר לכל לילות הקיץ שאוכלים בחצר אפי' שיאמרו בפה מלא ובפי' מתנים ע"ז שבכל לילה ולילה מהקיץ שהם אוכלים בחצר אין צורך שבכל פעם להצטרף ולקבוע עצמם לזימון כ"א שמעכשיו הם מגלים דעתם שרצונם בזה שבכל לילה שהם אוכלים בחצר שיהיו הם קבועים ומצורפים לזימון עכ"ז לא מהני זה, כלל מאחר דיש הפסק והיסח הדעת גדול בין אכילה לאכילה וצריך אמירה וצירוף בכל פעם ופעם שאוכלים כדי שיוכלו לזמן ואם לא אמרו אין מזמנין וראיה לזה יש מדין האזכרות של סתו"מ דצריך בשעת כתיבתם שיאמר שהוא כותבו לשם קדושת ה'. ואינו מועיל האמירה והתנאי קודם תחילת כתיבתם בפעם אחת לכולם אלא צריך שבכל פעם שכותב האזכרה שיאמר בפי' קודם אני כותבו לשם קדושת ה'. והוא משום היסח הדעת עיין בתשו' דב"ש סי' ע"ו באורך מזה דמזה יוצא ראיה במכ"ש לנ"ד דאיכא היסח הדעת גמור וגדול דודאי לא מהני אמירה אחת לכל פעם וצריך כדי לברך ברכת הזימון שיאמרו ויצטרפו בכל פעם ופעם שאוכלים ואם לא אמרו אין מזמנין. ורוב מע' חו"ר הישיבה יצ"ו הסכימו בזה ולע"ד הוא פשוט וברור: