שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ז · פרק ז
ובהא דלא מהני תנאי בחליצה אמרינן במס' כתובות ד' ע"ד ע"א מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאי, דלא אפשר לקיומי ע"י שליח כי התם לא הוי תנאי, והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי, וכתבו בתוס' שם בד"ה תנאי וז"ל, וא"ת מה סברא יש כאן, דלא גמרינן מהתם אלא מה שהוא סברא דהא לא ילפינן דלא מהני אלא בנתינת קרקע, וי"ל דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא שיהא כ"כ בידו לשוויי בי' תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימו ע"י שליח, לא הוי בידו נמי למירמי בי' תנאה ואפילו לא יתקים התנאי יהי' המעשה קיים, ומשום הך סברא מודו כו"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבגו"ר, אבל לענין תנאי כפול ולענין תנאי קודם למעשה, בשני דברים אלה משמע בפ' מי שאחזו דדוקא ר"מ אית לי' ולא רבנן, דלענין זה אין סברא כ"כ ללמוד משם להכי פליגי עלי' עכ"ל. ובס' פני יהושע לגיטין ד' ע"ה כתב בזה"ל ולענ"ד הסברא תמוה יותר דאדרבה כל שהמעשה בידו מסתבר יותר דהתנאי בטל ומעשה קיים, ולבאר שיטתם נלענ"ד דראשונה עלינו לבאר למה לא מהני באמת ענין שליחות בחליצה, לא מצד החולץ ולא מצד החולצת, ולכאורה הי' מקום לומר שמצד החולץ לא שייך שליחות משום דלא עביד מעשה, והרא"ש כתב בפי' לנדרים ד' ע"ב ע"ב דשמיעת אפוטרופוס לא הוי כשמיעת הבעל דממילא לא שייך מנוי שליחות יעו"ש. ובקצוה"ח סי' קפ"ב בנה ליסוד ענין זה בכל דיני השליחות יעו"ש. אבל לענין חליצה כיון דבעינן כונה אצל החולץ נראה דחשבוהו לעושה מעשה, דענין כונה לא מצינו רק שיכון על המעשה שתהי' למטרה, אבל אם אינו עושה שום דבר, מה תועיל הכונה, ועוד באשה החולצת לא יתורץ בזה:
אבל נלענ"ד עפ"י מה שנראה לי ביסוד ענין השליחות שלא יתכן שליחות בחליצה, דהנה בעיקר יסוד השליחות יש בזה שני ענינים, ענין אחד מה שחשבה תורה ליחס המעשה הנעשית ע"י שליח כאילו עשאה המשלח, וילפינן זה מקרא דתרימו גם אתם, וכן בשחיטת הפסח דכתיב ושחטו, ומטעם זה שקלו וטרו בגמ' שיתחייב השולח את הבעירה ביד פקח, ומסיק הש"ס משום דאין שליח לדבר עבירה, והיכא דלא ידע השליח סברי כמה ראשונים להלכה דחייב המשלח, וענין שני הוא מה שנוגע לקנינים וכדומה שמעשה השליח מועלת ופועלת כמו מעשה של הבעלים עצמם, שהיסוד בזה שלענין זה חשבה תורה את השליח כבעלים עצמם, שמעשיו פועלים כאילו הוא הי' הבעלים כמו שיבואר ענין זה בס"ד:
דהנה בשליחות של אשה לקבל גט מיד בעלה שרבתה תורה, אי אפשר לומר דלהכי מועיל מעשה השליח, משום דמדין שליחות חשבינן כאילו עשתה האשה קבלה זו, דהרי יד השליח אי אפשר שתהא כיד האשה, דהרי זה כמידי דממילא, וכן כשמקבל השליח הגט ע"י חצירו, אם נבוא לומר דמהני דהוי כאילו עשתה האשה לא מהני כלום, דמעשה זו של השליח אם תעשה האשה לא תועיל כלום, דהרי אי אפשר ליחס המעשה על המשלח רק כפי המעשה של השליח, דהרי אם יעשה כהן שליח לזר לעבוד עבודה תהא העבודה פסולה כאילו עשה הזר מעצמו, וכן בגו"ק אין עבד נעשה שליח משום שאינו בתורת גו"ק, וגדולה מזה גם היכא שעשו שנים דמוכח מסוגית הש"ס בשבת ד' צ"ג דאם לא מעטה תורה לענין שבת הי' כ"א חייב, נלענ"ד ברור דמיחסים על כ"א את מעשה חבירו, משום דכ"א משלים וגומר את מעשה חבירו ומכשירה להיות ענין גמור, אבל אין מחשבים כאילו עשה כ"א בפועל, ומה"ט אם נכרי וישראל שחטו בסכין אחד, הוי שחיטה פסולה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' ב' דאף דהוי כאילו עשה הישראל שחיטה כולה, אבל מ"מ עשאה הנכרי והוי כאילו הישראל עשה שחיטת נכרי ואכמ"ל. ומה"ט עלינו לומר דלענין קנינים לא יועיל לנו האי כללא מה שניחס מעשה השליח אל המשלח, אלא משום כלל אחר דחשבה תורה השליח לקנינים כבעלים עצמם שיכול להועיל ע"י מעשיו כמו בגופו וע"י חצירו כבע"ד עצמו, שהוא הוא נעשה כבעלים שמעשיו מועילים, ומה"ט יכול השליח לעשות גם ע"י צירוף של כחותיו, שאי אפשר ליחסם על המשלח, ולכן נלענ"ד דשני ענינים נפרדים הם שני הכללים הנ"ל בדיני השליחות, וחז"ל קבלו זה מלשון הכתוב דכתיב תרימו גם אתם:
ובזה אמרתי לפרש מש"כ התוס' בקדושין ד' כ"ג ע"ב ד"ה דאמר רב הונא, בהא דאמר ר"ה ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאינהו מצי עבדי ואנן לא מצינן עבדינן, ובנדרים בעי הני כהני שלוחי דרחמנא הוו או שלוחי דידן ולא איפשיטא, ומתרצי בתירוץ שני בזה"ל, אי נמי י"ל דהתם הכי קמיבעיא לי' הני כהני שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דילמא הוו נמי שלוחי דידן, ונפ"מ באם הי' כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו הוי קרבן כשר, ואי הוו דוקא שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים, עכ"ל, ובפשטות אינו מבואר מה זה ענין אי הוו נמי או דוקא, ועפ"י מש"כ יש לבאר בכונתם על שני הכללים בדיני השליחות, דלענין הכשרת הקרבן אמר ר"ה ברי' דר"י דבע"כ הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כלו' דיש להם כח להכשיר הקרבן בלי דעת הבעלים, דאם נימא דכח ההכשרה תלוי בבעלים כמו תרומה וכדומה, איך מהני שליחות דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, אבל כ"ז הוא בנוגע לכלל השליחות, שהשליח במקום הבעלים שיהי' מעשיו מועילים, אבל בנוגע לכלל השני בשליחות להחשיב מה שנעשה ע"י השליח כאילו עשו הבעלים לענין זכות וחוב, י"ל דגם בקרבנות הצריכה תורה לענין מצות ההקרבה שיהי' הבעלים עושים כל פרטי העבודה ע"י שלוחיהם הכהנים, ודין זה נפ"מ לענין מודר הנאה, דאם הכהן עושה שליחות הבעלים אסור במודר הנאה, ובעיא זו לא איפשיטא, דלענין זה לא שייך לומר מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד, דכלל זה הוא רק לענין ההכשרה, ולא לענין יחס הפעולה, ועפי"ד אלה מתורץ כמה קושיות של האחרונים, עי' בס' המקנה לקדושין לענין מצות מילה, שלמדו בגמ' מקרא אם אשה מחויבת למול את בנה אף אם נימא דאשה פסולה למול, וכן במצות כתיבת ס"ת יש לדון שאשה חייבת במצוה זו, אף אם אשה פסולה לכתוב. עי' בס' מנה"ח ואכמ"ל:
וכן יתבארו היטב דברי התוס' בב"מ ד' י' ע"ב דסברי בתירוץ א' דכהן ששלח שליח לקדש לו אשה גרושה דאף שאין שליח לדבר עבירה מ"מ חלין הקדושין, והכלל דאשל"ע הוא רק שהמשלח אינו לוקה על הקדושין, יעו"ש, וכן הוא בשטמ"ק שם, ולכאורה הוא דבר תימה, שיהי' חלין הקדושין כאילו עשה המשלח ולענין עונש לא יתחייב המשלח, כמו שתמה ע"ז בס' נוב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' ע"ה, וביותר קשה ע"ז מסוגית הש"ס ב"ק ד' נ' לענין שליחות לחפור בור ברה"ר, דאמרינן התם דלא משכחת בור של שני שותפים אם שלחו שליח לחפור בור ברה"ר, משום דאין שליח לד"ע, יעו"ש, ואם נאמר בכונת התוס' כפשוטו, דגם בדבר עבירה אין השליחות מתבטלת, ורק לענין עונש לא חייבה תורה מה שעושה ע"י שליח, הנה בבור ברה"ר מה שחייבה תורה בנזקין אינו כעונש על עבירה, דהעבירה היא מה שאסור לקלקל ברה"ר, והרי גם בעושה בור ברה"ר ברשות כמו בשעת הוצאת זבלים ג"כ חייב, משום שהוא בעל הבור, שעל עסקי פתיחה וכרי' באה לו, ולמה לא יתחייב המשלח בנזקי בור היכא שחפר הבור ע"י איסור, כיון שלשיטתם אין השליחות מתבטלת ע"י דבר עבירה, וזוהי תמיה רבתא, ולפי"ד דבריהם מובנים היטב, דגם בתירוץ א' סברי דאם השליחות אינה מתבטלת בע"כ חייב המשלח, אלא כיון דבשליחות איכא שני ענינים, חדא להחשיב המעשה על המשלח, והשנית מה שנתחדש כח בהשליח שמעשיו מועילים כאדם העושה בתוך שלו, וכשמעטה תורה לענין דבר עבירה דליכא דין שליחות, יש לדון מאיזה בחינה בשליחות מעטה תורה, אם על ענין הא' שאין להחשיב הפעולה על המשלח או גם על ענין השני שבדבר עבירה לא נעשה השליח במקום הבעלים שיועילו מעשיו, ובתירוץ א' סברי דרק לענין הראשון מעטה תורה, וכמו בשחוטי חוץ דאמרה תורה הוא ולא שלוחו, דאינו חייב על מעשה השליח, וכן לענין טביחה ומכירה ושליחות יד, הוא רק לענין יחס הפעולה, אבל לדין השני שבשליחות, י"ל דלא מעטה תורה, וכשכהן שלח שליח לקדש אשה גרושה, י"ל דחלין הקדושין, דלענין מעשה הקדושין נעשה השליח במקום הבעלים ומהני מעשיו, אבל ליחס הפעולה אל המשלח אי אפשר, דבכה"ג מעטה תורה, דליכא בכה"ג דין שליחות, והוי כאילו קנה האשה ממילא שלא ע"י מעשיו, ומשו"ה אינו לוקה על הקדושין, שהוא לא עשה ולא כלום, ומשו"ה אם שלח שליח לחפור בור ברה"ר, היכא דאיכא איסור לקלקל ברה"ר, אינו חייב על נזקי הבור דאשל"ע ולא חל השליחות לענין זה ליחס הפעולה עליו, ולא קרינן בזה בעל הבור, דלאו שלוחו הוא לענין זה, וזה נכון בס"ד:
אמנם מצינו ענין שליחות במס' ב"מ פ' השואל ד' צ"ו דלכאורה אינו מובן לאיזה סוג שליחות נפרש התם, דאמרינן התם א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו, בעליו ממש בעינן וליכא או דילמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא, ומסיק שם דאפילו אם בעינן בעליו ולא אמרינן שלוחו של אדם כמותו לענין זה, אבל אם אמר לעבדו מהני דיד עבד כיד רבו דמי, יעו"ש, ופירש"י והשאל לי, בשבילי, היינו שאומר לו שמה שישאיל את עצמו להשואל יהי' בשביל המשאיל, ובכל שליח דעלמא כגון באומר צא והרוג את הנפש, אי"צ שיאמר עשה בשבילי, מוכח דענין שליחות זו מתפרשת לענין שיהי' השליח במקום המשלח, דהיכא ששייך ענין השליחות ליחס המעשה על המשלח אי"צ שיעשה בשבילו, ומלבד זה אי אפשר כלל שיועיל לענין שאלה בבעלים מה שנאמר שמה שעשה השליח מעשה ההשתעבדות בשביל המשלח שיהי' נחשב כאילו עשה המשלח, דבאופן כזה יהי' נחשב כאילו עשה המשלח שיהי' משועבד השליח ואין כאן שאלה בבעלים כלל, ודוחק לומר דמה שאומר צא והשאל לי הוא שיעשה מלאכה בשעת שאלת הפרה, דא"כ הי' לומר צא ועשה מלאכה להשואל בשעת שאלת הפרה, אלא ודאי הכונה במה שאמר צא והשאל עם פרתי, הוא כדרך שאלה בבעלים דעלמא, שיהי' משועבד למלאכה, ושעבוד זה אי אפשר ליחס על המשלח לומר דהמשלח משועבד, ועוד נראה לי ברור דלענין ליחס המעשה על שם המשלח לא עדיף בכה"ג עבד משליח, דמה דאמרינן הכא במסקנא מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא, היינו דאף שמדין שליחות לא מהני דבעינן בעליו ממש מ"מ יד עבד כיד רבו דמיא מהני בזה, שדין זה לא מתורת שליחות הוא, והרי בגמ' ב"ק ד' נ' לא מצינן לאשכוחי בור של שני שותפים לענין בור ברה"ר, משום דאם שלחו שליח אין שליח לד"ע, ולא מוקי לה שיה' להם עבד בשותפות ושלחו את עבדם לחפור בור, אלא ודאי דלענין ליחס המעשה על המשלח לא מהני עבד ופועל יותר משליח, ולענ"ד מש"כ בס' נתיבות המשפט בסי' קפ"ח לבאר דיד פועל כיד בעה"ב מהני ליחס המעשה אל המשלח גם היכא שדין שליחות לא מהני, ומזה נסתבך הענין לכמה קושיות, יעו"ש שהאריך בענין זה ומפלפל כמש"כ בס' מחנה אפרים בענין זה, כל דבריו הם רחוקים לענ"ד, ויד פועל כיד בעה"ב האמור במס' ב"מ ד' י' לענין מציאת פועל לבעה"ב, הכונה דסבת הקנין היא שייכת לבעה"ב אף אם חשב הפועל לעצמו וכן הבין בזה הגר"א ז"ל בביאורו לח"מ סי' קפ"ג סע"ק ה' בליקוט, יעו"ש:
ולכן נלענ"ד דענין השליחות בצא והשאל עם פרתי הוא מסוג השליחות הנאמר גבי קנינים, שהשליח הוא במקום הבעלים, וכמו שמדמה התם הש"ס דין שליחות זה לענין שליחות בהפרת בעל דפליגי ר' יאשי' ור' יהונתן, והנה בפשטות הוא תמוה, דבכל דוכתא לענין קנינים דהכח לענין המעשה מסור ביד הבעלים כתרומה וגירושין, שייך לומר שע"י השליחות הוא נעשה במקום הבעלים לדבר זה, שיהי' להשליח כח הפרשה וכח גירושין כבעלים עצמם, אבל הכא שאומר לו צא והשאל עם פרתי שמה שהשליח משעבד עצמו להשואל, אינו מחמת כח המשלח, אלא כח עצמיי שהוא משעבד א"ע להשואל, מה שדבר זה אין שום כח להמשלח לשעבד את השליח למלאכה, ולאיזה ענין הוא במקומו, אבל לאחר העיון מצאתי פיתרא לזה, דהנה מה דאמרי' דלענין כל הקנינים נעשה השליח במקום הבעלים, בע"כ היא שלא מחמת מסירת הכח של הקנאה והפרשת תרומה, דאם הי' אפשר למסור לאחר כח גירושין והקנאה למה צריך כלל ענין השליחות, אלא בע"כ הוא להיפוך שעי"ז שהשליח הוא במקום הבעלים, עי"ז משיג ומקבל השליח כח גירושין והפרשת תרומה, מחמת שדין שליחות משווהו להיות כבעלים לדבר זה ששלחו, ולפי"ז יש מקום לומר דגם לענין היכא שמה שעושה שליח לעשות דבר כזה, שרק בכח השליח הוא ולא בכח המשלח, מ"מ חשוב כמותו, ולכל דין שהי' מהני מעשה הבעלים מהני גם מעשה השליח, וכשאומר לו צא והשאל עם פרתי, היינו שאומר שיעשה מעשה זו בשבילו, עי"ז עומד השליח במקומו, ומשו"ה מה שהשליח שאול להשואל מהני לדינא כאילו היו הבעלים עצמם שאולים, דהוא במקום בעלים עומד, והוי שאלה בבעלים, דהשליח כבעלים הוא, רק דתלה הש"ס ענין זה בהפרה, דשם מעטה תורה לחד תנא אישה יפרנו ולא השליח, כ"כ הכא י"ל דבעליו ממש בעינן, יעו"ש בתוס' דכתבו דכ"כ י"ל דמיעטה תורה שאלה בבעלים מיתורא עי' בדבריהם, ולהלכה מסיק הש"ס דעכ"פ עבד מהני שיד עבד כיד רבו דמיא, היינו דעבד ודאי עומד במקום הבעלים, דרק שליח מעטה תורה ולא יד עבד, ונוכל ללמוד מזה דלענין כל קנין דאי אפשר להועיל מדין שליחות שיהני דין יד עבד כיד רבו, אמנם זה רק אם העבד הוא בתורת אותו דבר, ומשו"ה בנותן גט ביד עבדה לא מהני רק מדין חצר ובעינן כפות וישן, שמדין יד עבד לא מהני אף שבמקום בעלים הוא, אבל אינו בר כריתות, ובע"ד עצמו ג"כ צריך שיהי' בר כריתות:
וכן יש לפרש דברי הר"ן בנדרים ד' עב ע"ב בהא דבעי רב"ח בעל מהו שיפר בלי שמיעה, ומביא הש"ס ת"ש מאומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי הפר לה, דפליגי ר' יאשי' ור' יונתן, והא לא שמיע לי' וכתב הר"ן וכ"ת דשאני הכא דאיכא שמיעה דאפוטרופוס, וכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי לי' כאילו שמע בעל, תרצו בתוס' בשם הרב רבי יוסף ז"ל דליתא, דאם איתא דבעי שמיעה מי איכא מידי דבעל לא מצי מיפר ושליח מצי משווי, דהא מהאי טעמא גופי' וכו', הילכך שפיר מוכח דלא בעי שמיעה, דכי שמע אפוטרופוס מאי הוי, כיון דבעל לא מצי מיפר דהא לא שמע, שליח נמי לא מצי מיפר, עכ"ל. ובפי' הרא"ש שם כתב וז"ל, ושמיעת אפוטרופוס אינה כשמיעת בעל ואעפ"י שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות, ובנזיר מוקים לה כר"א דאמר בעל מיפר עד שלא נדרה דאל"ה מי איכא מידי דאיהו לא מצי מיפר וכו' הילכך פריך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד דמכח הך פירכא מוקי לה הש"ס בנזיר כר"א, עכ"ל. והנה בפשטות דבריהם אינם מובנים, כיון דשמיעת אפוטרופוס לא הוי כשמיעת בעל דעל שמיעה ליכא דין שליחות, וליכא בזה שמיעה, ואיך יתכן שיהני הפרת השליח בלא שמיעה, אם בבעל עצמו לא מהני הפרה בלא שמיעה, ולענין זה לא צריך לבוא לכללא דבמידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד, ובגמ' דנזיר דמוקי לה כר"א, משום דלרבנן דסברי דאינו יכול להפר קודם שתדור, לא מצי משווי שליח משום מי איכא מידי, הכונה שגם אם יפר השליח לאחר שתדור לא מהני אם מנוי השליחות הי' קודם הנדר, אבל לומר שיהני הפרת השליח קודם הנדר, שיהי' כח השליח עדיף מהבעל עצמו, הוא דבר שאי"צ לפנים:
ולכן נלענ"ד לומר בביאור דברי הר"ן והרא"ש, דיש מקום לומר דאף שמדין שליחות על השמיעה גופא, לא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו, כמו שכתב הרא"ש, דמנוי שליחות לא שייך רק כששולחו לעשות איזה דבר והשליח עושה מחמת צווי המשלח, אבל שמיעה שהשליח שומע ממילא, לא שייך ע"ז לקרות שם שליחות, אבל יש מקום לומר כיון דעל ענין הפרה חל דין שליחות שיהי' במקום הבעל ממילא מהני שמיעה דידי', שעכשיו שהשליח הוא המיפר הרי הוא כבעל עצמו לכל דין שצריך להצטרף להפרה, וע"ז תרצו דלא מהני מטעם דכל מידי דאיהו לא מצי עביד, כלומר אף שמצד השליח נשלם בזה כל תנאי ההפרה דכיון שאיהו מיפר ראוי שתיהני שמיעה דידי', אבל כיון שלא שמע הבעל עצמו, הרי נשאר הבעל בלי כח הפרה, שכח הפרתו מיתלי תלי וקאי, שאם לא שמע ליכא גבי' כח הפרה, ומשו"ה השליח שבא מכח הבעל לא מצי עביד, ואף שגם עפי"ד בכה"ג הוי החסרון יותר מכגון דמיירי הש"ס בנזיר, דהתם לאחר שתדור יתוסף כח הפרה אצל הבעל, אלא דאפי"ה לא מהני משום דבעינן שיהי' מצי עביד בשעת מנוי השליחות, והכא ישאר הבעל חסר כח לעולם, אבל בכגון דא צריך לפנים, דהרי יש מקום לומר דכמו שאמרה תורה "ושמע הבעל" כ"כ מהני אם שמע המיפר העומד במקום הבעל, והוא דבר נכון ומסתבר בעזה"י:
והנה בקדושין ד' ז' באומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני דאמרינן התם דילפינן זה מדין עבד כנעני אם נותן אחר כסף לאדון שישחרר את העבד בזה, נחלקו רש"י והריטב"א ז"ל, דרש"י כתב שם שהאומר הי' שליח המקדש לקדשה, אלא שנותן כסף משלו, והריטב"א כתב שם שאם הי' הנותן שליח הבעל אי"צ לבוא מדין עבד כנעני, אלא שנתן מדעת עצמו הכסף ואח"כ מקדשה המקדש ע"י הכסף שקבלה מהנותן, יעו"ש, ושתי שיטות אלו אינו ענין לדמות לשמיעת השליח לענין הפרה, דלענין כסף קדושין בלא דין עבד כנעני לא שייך לומר שיהני כסף של השליח מחמת שהוא עומד במקום המקדש, שהשליח עומד במקום הבעל רק לענין מעשה הקדושין אבל הכסף צריכה לקבל מן הקונה ולא מן העושה מעשה הקנין, ומה"ט סובר רש"י ז"ל דאפי' עשהו שליח על מעשה הקדושין, צריכים לבוא מדין עבד כנעני אם נותן כסף שלו, ואף לשיטת הט"ז בח"מ סי' ק"צ דלא בעינן כסף פרעון בעד החפץ, ולשיטתו גם מתנה נקנית בכסף, מ"מ גם לדבריו בעינן שיתן הקונה הכסף ולא השליח דהשליח אינו קונה כלום, וזה פשוט ושיטת הריטב"א היא שיטה מחודשת, ולענ"ד דס"ל דכמו דאמרינן במס' ב"ק ד' ק"ב לענין סברת בני מערבא דסברי דאמרינן מי הודיע לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות, דאפי"ה אם לא שנה מהני משום דשליחותא קא עביד, יעו"ש וביאור ענין זה מבאר היטב בביאור הגר"א ח"מ סי' קפ"ג, ומדמה ענין זה להא דאמרינן בב"מ ד' י' יד פועל כיד בעה"ב, היינו אף אם הגביה הפועל לעצמו, יעו"ש, וביאור ענין זה דסבת הקנין של הפועל מהני לבעה"ב, וכמו דמפרש הראב"ד בקדושין בענין הנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות שאי"צ שיזכה תחולה העבד ואח"כ האדון, אלא שהאדון קונה מחמת סבת הקנין של העבד, יעו"ש בריטב"א בסברת המחלוקת לר"מ ורבנן, כ"כ זוכה הבעה"ב מחמת סבת הפועל, וכ"כ מהני גם לבני מערבא אף שלא ידע בעל החטים שהוא שליח, אם רק עביד שליחותא, וסבה שהיתה מועלת לו מועלת להמשלח, עי' היטב בדברי ק' של הגר"א זל שם בס"ק ה' ובס"ק י' דאם עביד שליחותא מהני גם אם קנה במעות שלו, ולפי"ז י"ל דסובר הריטב"א ג"כ דאם הי' שלוחו על מעשה הקדושין אי"צ לבוא מדין עבד כנעני, דכל שהסבה ראוי' להשליח מהני להמשלח לקנות עי"ז, והוא ענין מחודש בס"ד. ואכמ"ל:
ולענין שאלה בבעלים שאמרנו יש לדמות שפיר לענין השמיעה שכתבנו לשיטת הר"ן והרא"ש, דאי לאו הכלל דכל היכא דאיהו לא מצי עביד הי' מועיל שמיעת השליח, כ"כ י"ל דכיון שהמשאיל אומר לו צא והשאל עם פרתי, שיהי' במלאכתו בשעת שאלה, והכא איכא מנוי שליח שהרי הוא משלחו לעשות מעשה ההשתעבדות למלאכה, ועומד במקומו על ידי דין שליחות להיות כמותו, ומשו"ה אף שלא מהני דין שליחות להיות נחשב כאילו המשאיל משועבד להשואל אבל כיון שהשליח שעומד במקום המשאיל בשעה זו שהוא משעבד א"ע, וגם בשעת חלות ההשתעבדות עדיין הוא עומד במקום המשאיל, מועיל דין זה שהוא משועבד, לקרות בזה בעליו עמו, משום דשלוחו של אדם כמותו, כלומר כל דין המועיל ע"י סבת המשלח מועיל כ"כ ע"י סבת השליח העומד במקומו בשעה זו, ואף דלכאורה עדיין אינו מובן דמעשה השליחות הוא רק המעשה שעושה השליח לשעבד א"ע, ומיד שעשה שליחותו אינו עומד במקום המשלח, ולענין שאלה בבעלים תלוי רק במה שהמשאיל משועבד ולא במה שעשה סבה להשתעבד, אבל באמת נראה לי מסוגית הש"ס בגיטין ד' כ"ד וד' ס"ג דמבואר שם דבעינן שיהי' חזרה שליחות אצל הבעל, דשליחות אינה נגמרת בשעת עשיית השליח את פעולתו שנשלח עלי', רק נמשכת עד גמר התכלית הראוי לבוא מן הפעולה, ובלאו הכי ליכא דין שליחות, ונבאר ענין זה בקצרה, דאמרינן התם שהשליח שנעשה להוליך גט אם תעשה אותו האשה לשליח לקבלה, לא מהני, משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל, ופירש"י דבעינן שיחזור השליח ויאמר עשיתי שליחותך, וענין זה הוא מופלא בלא ביאור, ולענ"ד יש לבאר ענין זה כמש"כ, היינו דאף דמצד ענין שתי פעולות הצריכות בזה שיהי' שליח להולכה וגם שליח לקבלה, לא הי' חסרון בזה, כיון דקבלה מתחלת אחר גמר הנתינה וגם מה דבעינן שתהא הנתינה מכח הבעל, י"ל דכיון שמה שמנתק א"ע משליח להולכה להעשות שליח לקבלה, בזה חשבינן שמכח שליח הולכה בא הגט ליד שליח לקבלה, דהרי ענין זה עשה השליח הולכה, דהכונה והמחשבה הי' בעוד שהוא שליח להולכה, ועכ"פ צ"ל דליכא בזה שום חסרון אחר, רק דלא חזרה שליחות, דאל"ה הוי לי' להש"ס למימר דשליח להולכה וקבלה ליתא בחד גברא, וחסרון זה האמור בגמ' דבעינן שתהא שליחות חוזרת הוא הענין שבארנו, דבעינן שיעמוד במקום המשלח גם אחר שעשה השליח השליחות, עד שיתהוה התכלית היוצא מן פעולתו, רק כיון דלא משכחת ענין שליחות שיהי' השליח במקום הבעלים, רק אם יהי' איזה ענין של עבודה ומעשה שעל השליח מוטל לעשות, לזה פירש"י שעליו מוטל אחר המעשה לומר למשלח עשיתי שליחותך ואכמ"ל. ולפי"ז הוא שליח במקומו גם רגע אחד אחר חלות ההשתעבדות וה"ז כהי' עמו בשעת שאלה, עוד מוכח ענין זה מהריב"ש הובא בס' אבני מלואים סי' ל"ה סק"א דהודאת השליח הוי כהודאת המשלח דהוא במקום הבעלים, מפני שגם אח"כ לכל ענין השייך להשליחות הוא במקום המשלח יעו"ש. כנלענ"ד ביאור ענין זה של שליחות לענין שאלה בבעלים, אבל כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם דלא כשיטת תוס' ב"מ ד' צ"ט, דלשיטת תוס' המשלח משועבד ושולח שליח במקומו, עי' בהגר"א בח"מ בדין זה, ולשיטת תוס' אי אפשר לפרש כמש"כ וצ"ע, דבתוס' ב"מ ד' צ"ט בד"ה באומר כתבו בזה"ל. והא דאמרינן יד עבד כיד רבו, היינו שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו עכ"ל. ובביאור הגר"א בח"מ סי' שמ"ו סקי"א כתב דהרמב"ם לא סבר כהתוס' יעו"ש. אבל לענ"ד גם לשיטת התוס' קשה לפרש שהרב הוא שאול, דאם הוא שאול אף אם לא שלח אחר במקומו הוי שאלה בבעלים מחמת שעבודו וחיובו לעשות מלאכה, וכמו דאמרינן לענין שעבוד אשה לבעלה ורב לתלמיד, כמש"כ שם בח"מ סעי' י"ג, לכן נלענ"ד בכונת תוס' דמתחילה נשתעבד הרב א"ע לשלוח את העבד במקומו, שאינו משועבד לעשות בעצמו, רק משועבד לשלוח שליח במקומו וכן בעבד, ונראה דהעיקר בזה לכל השיטות, דהמשאיל שולח את השליח לא לענין לשעבד א"ע, אלא להתחלת מלאכה, כמש"כ בתוס' לפרש בהא דאמרינן בגמ' בעלים באמירה שהוא מכין א"ע למלאכה יעו"ש: