אור ברסלב

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ז

שער ו

פרק א

קיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני משום דאין דבר שבערוה בלי עדים, דילפינן דבר דבר מממון, ולא מצאתי ביאור נכון ע"ז, כיון דבממון כל קנין מהני בלא עדים, כמו דהעלה הש"ס במס' קדושין ד' ס"ה ע"ב, וכן נקטינן להלכה בטוש"ע ח"מ סי' רמ"א, ומאין למדו חז"ל שבקדושין לא יתקיימו בלא עדים, כיון שענין זה ליתא כלל בממון דהתם לא איברו סהדי אלא לשקרי, וכבר עמד ע"ז גם בקצוה"ח סי' רמ"א ומה שתירץ הקצוה"ח ובאר דגם בממון בעינן עדים לקיום הדבר, אלא כיון דבממון מהני הודאת בע"ד, מהני ידיעת בעל=דבר במקום עדים, דהוא במקום עדים, עיי"ש, אינו מתקבל כ"כ על הלב, דהא תינח בקנין שעושה לחובתו, אבל לזכותו כמו במציאה ומתנה איך מהני אם זוכה בלי ידיעת עדים ובלי ידיעת מקנה, אלא ודאי פשוט דבכל קניני ממון, מהני הקנין בלא עדים, ומה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא רק לענין בי"ד, ומהיכן למדו חז"ל לחדש שיהיו עדים מועילים לעיקר חלות הקדושין, וכבר זכרנו קצת ענין זה לעיל בכמה מקומות, אבל לא נתבאר בדברינו כראוי וכאן נבוא בס"ד לבאר ענין זה בפרטות יותר, וראשונה נביא בזה דברי הרשב"א הובא בשטמ"ק ב"ק ד' צ' וז"ל, ואפי' את"ל דר"י הנשיא מומחה הי', ודן יחידי הי', וראה ביום, ועפ"י ראיתו הי' דן, לא מסתברא שיהא דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו עצמו, דעפ"י שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ודי אם יהי' מומחה דן יחידי עפ"י עדים, או דיינים עפ"י ראיית עצמם, כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל שתהא ראי' של דיין מומחה כשמיעה עפ"י שנים עדים להוציא ממון אינו בדין עכ"ל. וכן כתוב גם בחי' הרשב"א למס' ב"ק בשנוי לשון קצת. ולכאורה דבריו אינם מובנים, כיון דגם ביחיד מומחה איכא האי ק"ו שלא תהא שמיעה גדולה מראי', למה מהני ביחיד מומחה אם שמע מעדים, ואם ראה בעצמו לא מהני, ובס' קצוה"ח ס' ז' סק"ה כתב בזה ועי' בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון יחידי, אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו, משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבע"ד להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחוד, כ"א עפ"י שנים עדים יקום דבר ע"ש עכ"ל. ודברים אלה שכ' הקצוה"ח שהטעם שיכול הבע"ד להכחישו לא נזכר בדברי הרשב"א, רק הקצוה"ח חשב להטעים בזה דברי הרשב"א, ולענ"ד נראה שדברי הרשב"א הם מדויקים שהורה לנו יסוד גדול בעיקר משפט העדות בדיני ממונות, והוא דמה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, אין כונת התורה שהעדים יבררו רק האמת לפני בי"ד, אלא שהעדים פועלים לחדש אצל בי"ד כח חדש לחתוך הדין ולכוף לקיימו כשורת הדין, וביחיד מומחה שיכול לדון יחידי עפ"י שמיעת עדים, לא מהני לדון אם ראה יחידי ביום, אף דלענין בירור האמת איכא ק"ו דלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל לענין קיום הדבר, אין מתחדש אצל בי"ד כח לחתוך את הדין, ולכוף את הנתבע לקיים הדין, רק עפ"י עדים, משום שהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שלא יתחדש אצל בי"ד כחם רק עפ"י עדים, ואם בי"ד של שלשה ראו ביום הם דיינים ועדים יחד, דלענין זה אין לדון שאין עד נעשה דיין, דרק לענין הגדה שייך ענין זה, שאין לדיין לדון עפ"י הגדת עצמו, אבל לענין קיום הדבר ע"י ראי' שפיר נעשה עד ודיין:

ואחרי שגלתה לנו תורה בהאי קרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ופועלים ענין מחודש, הי' ראוי לומר שכל ענין מחודש בממון ובדבר שבערוה, לא יחול רק עפ"י עדים, ואם יעשה אדם ענין זה בינו לבין עצמו לא יועיל, אבל כיון שילפינן מקרא אחרינא מהאי קרא "דכי הוא זה", דגם ע"י בעל=דבר בעצמו מתחדש כח אצל בי"ד, דלו יהא דנתברר אצל בי"ד בירור האמת ע"י הודאת בע"ד שהוא כמאה עדים, אבל הלא נחסר בזה עדים לקיום הדבר דהרי לא עדיף הודאת בע"ד מראי' ממש שרואה יחיד מומחה, מזה למדו חז"ל כלל חדש, והוא דמה שאמרה תורה להצריך עדים לקיום הדבר, הוא רק אם קיום הדבר נוגע לאחרים חוץ מעושי הדבר, אבל אם אינו נוגע רק לעושי הדבר אז לא הצריכה תורה עדים לקיים הדבר, ומשו"ה היכא שהבע"ד מודה לפני בי"ד והודאתו אינה נוגעת לאחרים, מהני הודאתו לבירור וכן לקיום הדבר לחדש אצל בי"ד כח חדש ג"כ, שכח זה המתחדש אצל בי"ד הבע"ד פועל ועושה רק לחוב לעצמו, ומה"ט בכל הקנינים אי"צ עדים לקיום הדבר ולא איברו סהדי אלא לשקרי, דכשאדם מוכר או נותן, בדבר שהוא שלו, ואינו פוגע בשל אחרים כלום, וכן כשזוכה מן ההפקר הוא עושה ענין לעצמו לזכות, ואף שלענין המגבי' מציאה לחבירו חשבינן כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, הוא רק לענין זה לבד, ובכה"ג חל הדבר בלי עדים, ורק במקום שהאדם מחדש ענין הנוגע גם לאחרים אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ענין חדש אצל בי"ד לחוב להנתבע, ומזה למדו חז"ל לענין חלות של קדושין, שלא יחולו בלא עדים, דקנין קדושין אינו כשאר קנינים, שעיקרו לאסור האשה על העולם, וכיון דילפינן דבר דבר מממון, שדין עריות יהי' שוה לממון, ממילא גם עשיית הקדושין לא מהני בלא עדים.

וענין זה למדתי מדברי הרשב"א בחי' לקדושין שם בסוגיא בהא דאמרינן התם דקדושין הוי חב לאחריני, דהקשה הרשב"א מה זה חב הלא בדעתה תלוי, מסיק בזה"ל, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מיקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר, וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והילכך עריות דכתיב בהו דבר על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מילתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני, אקשינהו לצד ממון דאית בי' חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן, ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואילו הכא אילו אמרה נתקדשתי בפני שנים עדים והלכו להם למ"ה או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת, דהא לא מיחייבי ממש לאחריני, ומיהו עיקר מילתא לא מיקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה אעפ"י שהיא נאמנת שנתקדשה לו. כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל.

ויסוד זה שאמרנו בדיני עדות שיש בו ענין נוסף לבד בירור האמת, מוכח מכמה פרטים בהלכות עדות וביותר בדין צירוף עדות, דקיי"ל דמצרפינן עדות שכ"א מעיד על מעשה בפ"ע, שאין לנו בירור על שום מעשה, דהרי על כל מעשה ליכא רק ע"א, ומש"כ בנ"מ סי' קמ"ה לבאר דמשו"ה מהני צירוף, דאם לא נאמין לשניהם אנחנו חושדים שניהם לשקרנים, והתורה לא חשדה רק אחד ולא לשנים, הוא דבר זר ותמוה, דלפי"ד בשלשה עדים שמעידים כ"א על מעשים נפרדים הי' ראוי לגבות בעד שני מעשים, ובאמת גובים רק בעד מעשה אחת, ושם בנה"מ הקשה בעצמו קושיא זו, יעו"ש. ועפ"י יסוד הנ"ל מתבאר הענין בדרך אחר לגמרי, והוא דמה שאמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, קבלו חז"ל שהוא חצי קיום עפ"י עד אחד וחצי קיום עפ"י עד השני, כמש"כ רש"י בכתובות ד' כ"א ע"ב, בהא דאמרינן התם דהיכא דנפק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד לא מהני משום דאי טעמא דעפ"י שנים עדים יקום דבר חצי עפ"י זה וחצי עפ"י השני. יעו"ש. והיינו דידיעת בי"ד מה שמתברר אצלם ידיעת האמת שראובן חייב לשמעון עפ"י הגדת העדים, עדיין אינו מועיל שיהי' להם הכח לכוף את ראובן לשלם, ורק ידיעת העדים גורם להצטרף עם ידיעת בי"ד לחדש כח אצל בי"ד לחתוך הדין ולכוף את הלוה לשלם, וענין זה שאמרנו שצריך להתחדש אצל בי"ד כח חדש ולא מהני ידיעת האמת לחוד מובן מהא דקיי"ל דמדין תורה בעינן לענין כפי' בדיני ממונות ובדיני דבר שבערוה שיהיו בי"ד מומחים, ובדיני איסור והיתר יכול כל אדם לכוף לקיים דין תורה, כמו דמפורש במס' ב"ק ד' כ"ח ע"א, ומשו"ה י"ל דכיון דענין זה של כפי' הוא דבר מחודש אצל בי"ד, גדרה תורה שלא יקום ענין זה רק עפ"י עדים היודעים בדבר זה, והעדים בשעה שמגידים לפני בי"ד פועלים שני דברים, בירור האמת לפני בי"ד ולחדש בזה כח חדש אצל בי"ד, לחדש הכח להם לחתוך הדין ולכוף את הנתבע לקיימו. ובזה נוכל לבאר ענין צירוף, דכיון כשמעיד ע"א נתחדש אצל בי"ד חצי כח על כפית ממון, וכשמעיד אח"כ עד שני נתוסף אצל בי"ד עוד חצי כח על ענין זה, ונצרף אצלם כח שלם לחייב את ראובן במנה, אף שלענין בירור האמת אין כאן בירור של שני עדים, דעל חצי כח לא הצריכה תורה רק בירור של ע"א, ועפי"ז כתבנו לעיל בשע"ו פ"ז ליישב מה דמוכח בטוש"ע ח"מ סי' ל' דעדי צירוף אינם מחייבים שבועה על השאר. יעו"ש.

וכן מתבאר ענין זה בהא דפסק בטוש"ע חו"מ סי' ל"ד דעד פסול שיודע האמת אסור לו להעיד לפני בי"ד, ומה"ט גם עד הכשר שמצטרף עמו אסור להעיד יעו"ש, והיינו משום דמכשיל את בי"ד שחותכין הדין שלא במשפט, כיון דהעדים פסולים אין לבי"ד כח לכוף את הנתבע אעפ"י שהדבר אמת, ומשו"ה גם עד הכשר עושה איסור, אף אם לא יהי' פסול בהגדתו כיון דבי"ד עושים מעשה ע"י שניהם בהצטרפות, הרי גם עד זה גורם מכשול לבי"ד. ובחנם מתקשה שם הש"ך בס"ק ג' בדין זה יעו"ש. והוא פשוט. וכ"ז שייך רק אם נאמר דמה שלמדה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא לקיומו של דבר, אבל אם נאמר דלא הקפידה תורה רק לידע האמת עפ"י העדים קשה להבין ענין זה, למה אסור להעד להעיד ולרמות את בי"ד כיון דעכ"פ יהי' דין אמת, ועי' ש"ך שם שרצה לפרש דין זה בעדות של קדושין, יעו"ש, ולפי מש"כ כל עדות בדיני ממונות ודשב"ע דומה לקדושין, וכן יש לפרש בהא דפסלה תורה עדות הקרובים, דהוא לענין קיום הדבר דלענין בירור האמת והשקר קשה להבין ענין זה, כיון דגם לפי מה דפסלה תורה, עדיין לא חשדינן אותם למשקרים, כמו דמוכח בסוגיא דגט פשוט, בשטר שחתם עד שלא נעשה חתנו, ובטוש"ע ח"מ סי' מ"ו סעיף ל"ה ובש"ך שם ס"ק צ"ב, וענין זה קשה להבין שיהי' גזיה"כ שיהי' חשודים לשקר ואנן לא חשדינן אותם למשקרים, ועפי"ד י"ל דכל גזיה"כ בעדות קרובים הוא לענין קיום הדבר שלא יועילו שיקום דבר עפ"י עדות כאלה, ולקמן בדברינו יתבאר עוד ענינים מחודשים המתבארים עפ"י דרך זה.

ומה שכתבנו לענין עדי צירוף שכל ע"א מועיל לחדש כח אצל בי"ד חצי דבר, נלענ"ד מוכח מדברי תוס' מכות ד' ו' ע"א בהא דאיתא שם במשנה דר' יוסי אומר דרק בדיני נפשות נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ופירש"י משום דבדיני נפשות כתיב והצילו העדה, והקשו בתוס' שם דהרי משפט אחד יהי' לכם כתיב והוי לן למילף מנפשות, ועוד דבדיני ממונות נמי כתיב עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ונקיט שלשה לשנים, ותירצו בזה"ל דבדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים דעדותן בטלה, משום דמה שנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי ומעתה אינה מועלת כלום, הילכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי, אבל בדיני ממונות דשנים נמי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה, לכך שלשה נמי נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים דמה ענין שבועה לממון, דמ"מ לענין ממון יש להקיש שלשה לשנים, וגם לא תרצו כלום על קושיא ראשונה, ועפ"י מש"כ י"ל דשאני ענין שני עדים בממון משני עדים בנפשות, דבממון שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הכונה חצי עפ"י ע"א וחצי עפ"י עד השני, ואצל בי"ד מצטרף שני חצאים לכח שלם, וי"ל דגם ענין חיוב שבועה שע"א מחייב או לישבע או לשלם הוא ע"י דין המחצה שפעל ע"א וחייבה תורה כעין פשר שישבע או ישלם, ומה"ט אין ע"א קם לשבועה רק אם שנים כיוצא בזה מחייבים ממון, וקרוב או פסול דלא מהני לענין ממון לא יחייב גם שבועה ול"ד לע"א באיסורים, דהרי ענין השבועה הוא כעין פשר מחמת דין החצי כח שמתחדש ע"י, ע"א וראיתי בכמה ספרי אחרונים שחתרו למצוא טעם למה שאני ע"א לענין שבועה מכל הענינים שע"א נאמן שגם קרוב ופסול נאמן ולענין שבועה דוקא עד כשר, ולפי מש"כ הוא פשוט, ובנפשות העדות של שני העדים פועלים ביחד בכולו וע"א לחוד אינו פועל כלום, ומה"ט בעינן שיעידו שניהם כאחד שאין בזה שום ענין הצטרפות, ולפי"ז מורגשים היטב דברי התוס' הנ"ל, דבנפשות אם נקיש שלשה לשנים יוצא הדין דמתבטל העדות כמו בשנים אם נמצא אחד קו"פ, דגם השני אינו כלום דע"א בנפשות הוא כמאן דליתא, אבל בממון שכל אחד פועל חצי הדין אם נקיש שלשה לשנים, יוצא הדין דמהני עדותם, כמו בשנים אם נמצא קו"פ, נשאר כחו של האחד לפי חלקו, כ"כ בשלשה ישארו כח השנים לפי חלקם וישאר עדות שלמה, ולפי"ז ל"ק גם קושיא ראשונה דאיך שייך בזה למילף מנפשות כיון דממון חלוק מנפשות בעיקר יסוד העדות, ואדרבה מהך הקישא של שלשה לשנים יוצא הדין שלא יתבטל העדות, וזה דבר נכון ומסתבר בעזה"י. ועפ"י דברי אלה כתב אלי רב גדול אחד שאפשר בזה להטעים מה דאמרינן במס' מכות משלשים בממון ואין משלשים במכות, דבממון כ"א פועל לפי חלקו, ולכן אם הוזמו משלם כ"א לפי חלקו אבל במכות כל העדים פועלים ביחד ואינו מתחלק לחלקים כלל, אבל לדעתי הוא רק דבר נאה אבל אינו מתקבל להלכה, דהרי אם מעידים שלשה עדים או יותר כ"א פועל החצי, דהרי אין כח של כל עד מתמעט ע"י הוספת עדים הרבה, ולפי"ז הי' ראוי שנשלם כ"א חצי התשלומים, ובע"כ עלינו לפרש כפשוטו, דבממון אמרה תורה לשלם למי שרצו לחייבו ויקבל המקבל כפי שהי' מפסיד אילו היתה מתקיימת העדות. ואם ישלמו כ"א כל התשלומים יקבל הנפסד יותר מהפסדו, וכמו שכ' רש"י בפ"ק דמכות ד' ה' בד"ה ממון מצטרף וז"ל והרי קבל מה שרצו להפסידו בין כולם, ומשו"ה משלשים, אבל במכות לא שייך זה, והתורה חייבה את המוזמים לסבול כ"א כאילו הי' נגמר הדין על פיו לבד. וזה פשוט:

ועפי"ד יפתח לנו פתח לפרש סוגית הש"ס החמורה בקדושין לענין מקדש בע"א, דאיפליגו אמוראי שם בקדושין ד' ס"ה דאיכא מ"ד שחוששין לקדושיו ואיכא מ"ד אין חוששין לקדושיו, ומסיק שם מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו, אמר לו רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"ל התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני, והנה כל הענין בזה סתום דמלשון חוששין לקידושין הי' ראוי לפרש שהוא איזה חשש דרבנן, אבל ממה דא"ל רב אשי לרב כהנא מוכח להדיא דפליגי אי חוששין מה"ת דהרי אמר מה דעתיך דילפת דבר דבר מממון, ואם מה"ת הוא מה זה ענין חוששין דמשמע שהוא ענין מסופק, ועוד קשה טובא דמשמע דמ"ד חוששין לא יליף דבר דבר מממון, והרי גם למ"ד זה רק במקדש בע"א חוששין אבל אם מקדש בלא עדים כלל ליכא למ"ד, כדפריך הש"ס בסוגיא זו לענין מקדש בע"א למ"ד דאין חוששין, מהא דאומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי', אי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותי', וברש"י שם כתב בזה"ל, ואי ליכא עדים ואפי' מודה אמאי אסור בקרובותי' עפ"י עצמו הלא אינם קדושין אפילו לדבריו, דאי נמי אמר בע"א הוו קדושין בששניהם מודים, היכא דאין ע"א לא אמרת, דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות, הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין בפני' ובלבד שיהיו שניהם מודים: אלא לאו בע"א וקתני הוא אסור בקרובותי' אלמא זה שמודה לו נאסר דחשיב לאתפוסי קדושין קמי' עכ"ל. ולכאורה הוא דבר פלא מה ענין ע"א לענין התפסת קידושין, לדמות לדין ע"א בממון לענין שבועה, ועפימש"כ שבממון שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, קבלו חז"ל שכל אחד מהשני עדים פועל לחצי דבר, וע"א שקם לשבועה הוא ג"כ מיסוד זה, שמחמת שהועיל בעדותו על חצי דבר חייבה תורה, כעין פשר לישבע או לשלם, לפי"ז אם ילפינן דבר דבר מממון שיתקיימו קדושין עפ"י שני עדים, הוא ג"כ כעין הקיום שמתקיים דבר של ממון אצל בי"ד, היינו חצי קדושין עפ"י ע"א, וחצי עפ"י עד השני, ועי"ז חלין הקדושין בהצטרפות של שני העדים, ומשו"ה יש לדון אם נתקדשה בפני ע"א לחוד שנתפס עי"ז חצי קדושין, אם נאסרת מחמת זה באיסור אשת איש, דבדין התפסת קדושין מצינו דגם התחלת חלות של קדושין מהני לאסור על העולם שלא תנשא בלא גט, דבמקדש מעכשיו ולאחר ל' סובר ר' יוחנן דמפרשינן הלשון דמעכשיו מתחילים ונגמרים לאחר ל' יום, ואם קדשה אחר בתוך ל' תופסים קדושי שניהם, דכיון דחיילי קצת שוב לא פקעי, וכמש"כ בתוס' ב"מ ר"פ המפקיד, ולכן סוברים כמה אמוראי דמקדש בע"א חוששין לקדושין, היינו דמחמת שחצי חלות נעשה עפ"י ע"א יש לחוש לאסור, אף שלא נגמרו הקדושין, ואם תתקדש לאחר יתפסו קדושיו ג"כ וכמש"כ אליבא דר"י, ואם תזנה לא תתחייב קטלא, ומדויק לשון חוששין, אף שהוא מדין תורה, אבל כיון שאינם קדושין גמורים ורק איסור קצת ה"ז כעין חששא.

והא דפריך רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אף דלכו"ע ילפינן דאם מקדש בלא עדים לכו"ע לא מהני כלום, נלענ"ד דהך ילפותא גז"ש דבר דבר מממון, יש לפרש בשני אופנים, אופן הפשוט דילפינן דבר שבערוה מדין ממון, וכל הדינים המתחדשים ע"י עדים בממון מתחדשים גם בדבר שבערוה, וכל מה דלא מהני בממון לא מהני גם בדבר שבערוה, ועוד יש לפרש באופן אחר, דמה דכתיב בתורה ומצא בה ערות דבר מפרשינן כאילו הי' כתוב בהאי קרא עפ"י שנים עדים יקום הדבר, והנפ"מ בין הני שני אופנים הוא, דאם נפרש כאופן הראשון ראוי להיות דבמקדש בע"א אין לחוש לשום איסור בזה, דכמו דבממון לא נתחדש שום דין בפועל ע"י ע"א רק חיוב שבועה היכא דשייכא, אבל חיוב ממון בפועל ליכא, כ"כ הכא אף שראוי להיות קצת התפסה ע"י ע"א, זהו רק לענין הצטרפות לחלות של קדושין ע"י עד השני, אבל אם ליכא מה להצטרף, ה"ז כמאן דליתא, אבל אם נפרש כאופן השני דלא כונה תורה לדמות שני דינים אלה, אלא שאמרה תורה שיהא קיום הדבר של דבר שבערוה כעין הקיום של עדים בממון שהוא חצי על פיו של זה וחצי על פיו של זה. וכ"א כפי דינו, ובממון דחצי קיום אינו יכול להועיל לאיזה דין ממון בפועל, היכא דלא שייך דין שבועה, הוי כמאן דליתא, אבל בקדושין דחדי חלות שייך להועיל לאיסור מהני קדושין עפצי ע"א לאתפוסי קדושין קמי', וכן איכא נפקותא לענין שאר ברורים, כמו הודאת בע"ד, דאם הקישה תורה בגז"ש זו של דבר דבר מממון, דין דבר שבערוה לדיני ממון, כ"כ יש ללמוד גם לענין הודאת בע"ד, אבל אם נימא שלא הקישה תורה שני הדברים האלה זל"ז, אלא דהוי כאילו נכתב בתורה ומצא בה ערות דבר עפ"י שנים עדים מקיימי הדבר, אין שום קושיא להקשות שיועיל בדבר שבערוה הודאת בע"ד, כיון שלא גלתה לנו תורה להשוות שני ענינים אלה זל"ז, וזהו דפריך רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דסברת דאין חוששין לקדושין במקדש בע"א, דילפת דבר דבר מממון, שהגז"ש ניתנה להשוות שני דינים אלה זה לזה, א"כ צריך להיות דגם לענין הודאת בע"ד יהיו שווים זה לזה, וכיון דלא מהני בקדושין הודאת בע"ד מוכח דהך גז"ש לא ניתנה להשוות זה לזה, רק לגלות דגם בדבר שבערוה מתקיים הדבר עפ"י שנים עדים, וכ"א כדינו, וכיון דבקידושין שייך להיות איסור על העולם גם אם לא נצרף עוד חצי הקיום, ומשו"ה מסתבר לחוש לקדושין שנעשה בפני ע"א, ומשני רב אשי דאף דילפינן דבר שבערוה מממון ל"ק דגם בממון לא מהני הודאת בע"ד רק היכא דקיום הדבר אינו נוגע רק לעצמו, ובקדושין שאוסר על העולם יש להשוות לממון היכא שחב לאחרים דלא מהני הודאת בע"ד.

ובתשו' נוב"י מ"ת סי' ע"ה ראיתי שהאריך שם בענין זה ודעתו מכרעת דלמ"ד חוששין במקדש בע"א הוא חשש דרבנן, וכן הביא בשם מהרי"ט, וכן העלה בס' שעה"מ ה' אישות, אבל כל השקלא וטריא בסוגית הש"ס תמוה כמש"כ ועפ"י מש"כ הדברים מובנים בלי שום גמגום, ומקום הניחו לנו להתגדר. בעזה"י

פרק ב

והנה הדרך שכתבנו לעיל הוא לענין חלות התפסת קדושין, אם קדשו בפני ע"א, ומעתה עלינו לבאר גם לענין בירור הדבר כשבא ע"א ומעיד בפני נתקדשה או גם אם מעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפני שנים, דלכאורה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים לענין בירור לפני בי"ד איך תאסר בכה"ג ע"י ע"א, וזה דוחק לומר דלענין להאמין שהי' קצת התפסת קדושין לא חשיב כדבר שבערוה, משום דלא מעכב ענין זה תפיסת קדושין מאחרים, דהרי עכ"פ יהי' שינוי בתפיסת קדושין, דאם תתקדש אח"כ גם קדושי שני לא יהי' קדושין גמורים כמו במעכשיו ולאחר ל' לר"י דאפילו קדושי מאה תופסים בה, ומלבד זה בארנו לעיל דכל דין שהוא התחדשות בדין האישות הוא בכלל דבר שבערוה, ועוד אם מעיד אחד שנתקדשה בפני שנים הרי הוא מעיד בדבר שבערוה ממש, ואיך נאמין לו לחצאים, לומר שהי' קדושין רק בפני ע"א, ונלענ"ד דבע"כ למ"ד חוששין לקדושין אם נתקדשה בפני ע"א, דיש לע"א זה כח להעיד אח"כ לפני בי"ד, דהרי עיקר הענין שאמרה תורה שיהי' קדושין דוקא בפני עדים כשרים, הכונה שאם יעידו אח"כ לפני בי"ד יהיו נאמנים לאוסרה על העולם, דמה זה ענין של עדות בראי' לחוד אם לא יוכלו להעיד אח"כ, ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד, ומשו"ה כיון דסובר האי מ"ד דחוששין לקדושין בע"א, משום דמפרשינן דהך גז"ש נאמרה שמועיל ע"א על קיום הדבר של תפיסת קדושין לפי חלקו, היינו חצי קיום כמו דמהני בהגדת עדים לפני בי"ד, והתם אמרה תורה שעל חצי קיום לענין ממון מהני בירור של ע"א, שלענין להועיל לחייב שבועה סגי האי בירור של ע"א, כ"כ סגי בירור של אחד כשמעיד, לפני בי"ד שנתקדשה, בין אם מעיד שנתקשה לפני שנים לענין זה שיפסקו בי"ד דין חצי חלות של קדושין, ולא יהי' הבדל בזה בין אם שנים יעידו שנתקדשה בפני ע"א, בין אם אחד מעיד שנתקדשה שנתקשה בפני ע"א, ורק לענין הכחשה יהי' הבדל בזה כמו שיבואר לקמן, אבל בלא הכחשה אין חילוק ביניהם, דלענין דין זה לפסוק דין קצת התפסת קדושין כקדושין בפני ע"א סגי לן בעדות של ע"א, ומשו"ה גם במעיד ע"א שנתקדשה בפני שנים מהני עדותו על חצי דין קדושין, כמו דמהני עדותו בממון להועיל על חצי דין שבממון כעין חיוב שבועה, דאם לא הי' מועיל לענין בירור לפני בי"ד לא הי' מהני כלום לענין קיום הדבר והענין הוא דגם בדבר שבערוה האמינה תורה לע"א כפי חלקו כמו לענין קיום כ"כ לענין בירור לפני בי"ד, והא בהא תליא, דלפי כחו לענין בירור אצל בי"ד כן הוא כחו בקיום התפסת קדושין, והוא דרך נכון ומסתבר לענ"ד.

אמנם לפי"ז קשה טובא הא דמבואר בסוגיא שם דאף למ"ד חוששין לקדושין במקדש בע"א הוא דוקא אם שניהם מודים, אבל אם מכחישים אותו הבע"ד או עד אחר אין חוששין כלל לדברי העד, ושם בסוגיא ע"ב דאמרינן שם ותיסברא ע"א בהכחשה מי מהימן כתב רש"י ז"ל בז"ל, ע"א בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' מי מהימן, ואפי' לא מכחשא לי' אלא איהי ליכא למ"ד, דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, עכ"ל עפ"י הגהת הב"ח. וכל ענין זה מתמי', דאם יש תורת נאמנות לע"א בקדושין כמו בדיני ממונות לענין חיוב שבועה הוא בע"כ שמועיל עדותו לאסרה על העולם, וא"כ האיך תתבטל עדות זו ע"י הכחשת בע"ד, דבאיסורים שגם לבע"ד יש תורת נאמנות, ועוד יש יתרון קצת לנאמנות הבעלים, התם מובן לנו כח הכחשת בע"ד, אבל הכא איזה כח לבע"ד לבטל עדותו של ע"א כשר שהאמינתו תורה ולבע"ד אין דין עדות כלל, ואם נדמה זה לדיני ממונות לגמרי הי' ראוי לומר דלא מהני כלל קדושין בפני ע"א, כיון דשם ליכא בפועל שום דין אחר היכא דלא שייכא שבועה, ולפי מש"כ זהו טעמא דמ"ד דאין חוששין לקדושין ולמ"ד חוששין לקידושין סובר דרק לענין זה שוה דבר שבערוה לממון דבעינן שני עדים לקיום הדבר כמו בממון, וכן לענין זה דחצי קיום נעשה עפ"י עד אחד וחצי עפ"י עד השני, וכן אח"כ כשנוגע לענין הבירור, אבל מה שבממון ליכא שום דין בפועל היכא דלא שייכא שבועה לענין זה לא מדמינן לממון, וכמש"כ לעיל בפ' הקדום, דסובר מ"ד זה שלא הקישה תורה דשב"ע לדיני ממונות לגמרי, ולפי"ז קשה למה מהני בענין זה הכחשת בע"ד, וכ"כ צריך ביאור בדין ע"א בממון אם איכא ע"א דמכחיש לי' אם בטלה עדותו לגמרי, או דומה לשני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל דהוי ספק, ואיכא מ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה, ולמ"ד דסובר שהוא מדרבנן הוא משום דמוקמינן אחזקה והכא פריך בגמ' ע"א בהכחשה מי מהימן, דמשמע דלא מהימן כלל:

והנה לענין הכחשת בע"ד אפשר לומר דלענין זה ילפינן מממון, שהתורה נתנה כח לבע"ד להכחיש את העד, דמה שאמרה תורה שישבע, הוא שיכחיש את העד, ולא משום בירור ונאמנות לחוד, דהרי בנסכא דר' אבא שהעד מעיד שחטף ובע"ד אומר אין חטפי ודידי חטפי, הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, כמבואר בגמ' פ' ח"ה, ולא מהני אם ישבע שדידי' חטף, ואם הי' ענין השבועה רק לברר שאינו חייב כלום, הי' נאמן בשבועה שדידי' חטף, אלא שלא נפטר רק אם יכחיש את העד ע"י שבועתו, ומשו"ה לא מהני מה שישבע ששלו חטף, כיון דלא הוכחש עדותו של העד, עדיין מחויב שבועה הוא ואינו נפטר עד שיכחישנו בשבועה או ישלם, ובקדושין דילפינן לענין זה מממון, דחצי קיום נעשה ע"י ע"א בין בשעת חלות הקדושין ובין בשעת הגדתו לפני בי"ד, כ"כ יש להשוות לממון, כמו התם מתבטל כל כח הדין של העד ע"י הכחשה דשייכא התם, היינו הכחשה ע"י שבועה, כן הכא לענין קדושין לא מהני חצי קיום הנעשה ע"י ע"א לפני בי"ד רק כשמודים, אבל אם מכחישים ע"י הכחשה דשייך בדשב"ע מתבטל כח עדותו לפני בי"ד, וכן מוכח מדברי הב"ש באהע"ז סי' מ"ב ס"ק ו' שמדמה ענין זה לממון ממש, כמו שיבואר דבריו דז"ל, אם אחד מכחיש והשני מודה לדברי העד מחלק הב"ח וכתב אם אחד מכחיש ואומר שלא הי' קדושין כלל, אז זה שאמר כדברי העד שהי' קדושין צריך לחוש, אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קדושין אלא שכונתו הי' לשחוק, אז אף השני אי"צ לחוש, אע"ג דאיתא בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים, אבל נגד ע"א נאמן במיגו שהי' יכול להכחישו, ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו, כמש"כ בתוס' פ' ח"ה בשם ריב"א ובח"ה סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו, ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בשעת הקידושין אמר בפירוש להשטות ולא לשם קדושין עכ"ל:

ובס' בית מאיר בסי' זה תמה על הב"ש מה ענין זה לנסכא דר' אבא דשם הוי הטעם שע"א לשבועה הוי כשנים לממון וכל שאינו יכול לישבע כדינו, המיגו לא מהני, והכא שאין מקום לשבועה, כמש"כ רש"י והת"ה בפסקיו ביאר דאפי' שבועת היסת לא שייך בזה, א"כ הכא שפיר שייך מיגו, עיי"ש שהאריך הרבה בזה לדחות דברי הב"ש ולפי מה שכתב דברי הבית שמואל נכונים ומסתברים לפי שיטתו שפי' דברי הב"ח משום מיגו, היינו דמצד עצמה טענתה שכוונה לשחוק לא מהני, דאף דנאמר דלא הוי דברים שבלב, כמו שכ' הנוב"י והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה סי' הנ"ל דשאני קדושין בפני שני עדים דאין בידה להכחיש את העדים, לכן אם חשבה לשחוק הוי כדברים שבלב, אבל בקידושין בפני ע"א שיש בכחה להכחיש אותו לא הוי דברים שבלב, ולדעתי צריך להוסיף בזה דל"ד לקנינים הנעשים שלא בפני עדים, דאם חשב לשחוק הוי דברים שבלב, משום דאם יכחישנו יהי' שבועת היסת, אבל בכ"ז לענין נאמנות אינה נאמנת לומר שכוונה לשחוק, דכיון דע"א נאמן לחוש לקדושין מה"ת למ"ד דס"ל דחוששין לקדושין, מאיזה טעם תהי' נאמנת ע"ז הלא דבר שבערוה הוא, כמו שהחליט בס' בית מאיר שם, ולכן פי' הב"ש בטעמו של הב"ח שנאמנת משום מיגו, וע"ז הקשה הב"ש בטוב טעם, כיון דבע"כ עלינו לומר דרק במכחשת את העד נאמנת כמו שהאמינה תורה בממון אם מכחיש את העד ע"י שבועה, והכא דליכא שבועה סגיא בהכחשה גרידא, נמצא דכל כחה לבטל עדות העד הוא רק בהכחשה ולא בטענה אחרת, והרי זה דומה ממש לדין נסכא דר"א, דמש"כ בס' ב"מ דשם הוי כשנים, זה אינו דהרי גם אם היו שנים מעידים שחטף הי' מהני אם היה ביד החוטף לברר ששלו חטף ע"י מיגו הי' מהימן, ובע"כ עלינו לומר דבכה"ג המיגו לא מהני, כיון שכל עיקר כחו בטענה ראשונה ע"י החלשת כח העד ע"י הכחשה, ובטענה השני' שכח העד נשאר בתקפו, משו"ה לא מהני האי מיגו, כ"כ הכא שאין בכחה רק להכחיש העד ולבטלו עי"ז, וכשטוענת טענת השטאה, אינה מכחשת את העד, ובלי הכחשת העד אענה נאמנת בשום טענה, ודברי הב"ש נכונים ומסתברים, דלא כמש"כ להחליט בס' ב"מ והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה:

אמנם במה שכתב בס' בית מאיר דטענת האשה אי אפשר להאמין בתורת עד אחד, משום דהוי דבר שבערוה צריך ביאור, ואף שבהשקפה ראשונה מסתברים דבריו, דהנה מה דמהני הכחשת המקדש או המתקדשת שכתבנו דהטעם בזה דכאן סגיא בהכחשת בע"ד כמו התם בשבועה, וענין זה שייך רק לכל דין השייך לבע"ד עצמם כמו לענין לאסור אותו בקרובותי' או איזה איסור עליו לגבי דידה, אבל בנוגע להקרובים או לכל העולם מה שייך בזה לומר שהכחשת הבע"ד תהני להם, והנה אפשר לומר דמהני הכחשת בע"ד גם בנוגע לאחרים, שעי"ז שהוכחש העד ע"י הבע"ד הוחלש כל כח של העד, עוד נראה לי עפ"י דברי תשובת מיימוני שהביא בש"ש שכתב דמשו"ה נאמן השליח לבטל את הקדושין במה שאומר שטעה, משום דלענין לברר שלא חלו הקדושין לא חשוב כמעיד בדבר שבערוה דאדרבה מעיד שלא נתקדשה, והוי כמעיד בשאר איסורים, וגם לא הוי כמעיד נגד חזקת איסור שאומר דלא הי' כאן איסור, כ"כ הכא נאמנים הבע"ד כע"א דעלמא באיסורים, והרי זה כהכחשת עד אחר, ומהני הכחשת הבע"ד בזה משני טעמים משום בע"ד ומשום ע"א, ונראה לענ"ד דיש לומר במה שהוכרח לפי' רש"י לפרש בזה משום הכחשת בע"ד לדמות לממון ולא הונח לו לפרש דלעולם הוי הכחשת ע"א, דלענין זה גם הבע"ד הוי כעד דעלמא כמש"כ, דהנה לפי מש"כ לעיל שע"ו פי"ז דלכל ענין לא מהני עדות לגבי' עצמו, אם דרוש לו העדות להנצל מיד בי"ד, דלענין כזה אין אדם מעיד על עצמו, לפי"ז בנידון זה שע"א מעיד על הקדושין למ"ד חוששין לקדושין הלא הכח ביד בי"ד לכוף הבע"ד שלא לעבור, וע"ז לא מהני לא עדות בע"ד ולא טענת ברי, דרק במקום שלבי"ד הוי תורת ספק מהני טענת ברי, משו"ה צריך לומר דלהכי מהני הכחשת בע"ד בכה"ג מתורת הכחשה דמהני בממון, ובמה שנוגע לאחרים מהני הכחשת בע"ד משני טעמים יחד כמש"כ, ולפי"ז בדינו של הב"ח שכ' דאם אחד טוען שכוונתו בזה לשחוק דאז מותר גם השני לפי מש"כ דברי הב"ש מוכיחים מכל צד, דלפי מש"כ בכה"ג דלא הוכחש העד שהרי מודה לדבריו, אלא שטוענת מצד אחר, לא מהני עדות של הבעלי דברים לגבי עצמם כלום, אם לא מתורת מיגו, וע"ז הקשה שפיר הב"ש מדין נסכא דר"א, ועלינו לקבל הדוחק שמפרש הב"ש בדברי הרשב"א שכתב דמהני טענת השטאה, היינו שטוען שאמר בפירוש משעת מעשה שמכוון לשחוק, ומכחיש את העד, ובלא"ה קשה לפרש הנאמנות מדין מיגו לגבי השני, דהרי אם הי' מכחיש לא הי' מהני לגבי מי שמודה לדברי העד ובטענה זו תיהני הנאמנות גם לגבי השני כמש"כ הב"ח, ע"כ עלינו לפרש דברי הרשב"א כמש"כ הב"ש. כנלענ"ד בענין זה.

והנה עפ"י מה שבארנו אף למאן דסובר דחוששין לקדושין הוא דוקא בנתקדשה בפני ע"א כשר וגם אח"כ אם מעיד עד כשר וכמש"כ רש"י ז"ל משום דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות, וכן לגבי הכחשה מדמה ענין זה להכחשת בע"ד בדיני ממונות, וכן כתב בתשו' תשב"ץ חלק א' סי' ע' וז"ל, עוד שאלת מי שקדש אשה בפני נשים והיא מודה בדבר אלא שאומרת משטה הייתי בך, כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינו כלום מהו לחוש לקדושיו. תשובה זו שאילתן של נשים היא, שדבר ברור הוא שאין נשים בתורת עדות כלל, מדכתיב ועמדו שני האנשים ולא נשים ובעדים הכתוב מדבר וכו' דהא קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, ושמא נסתפקת בזה משום דקיי"ל בכ"מ שהאשה נאמנת מאה נשים כע"א וכו' וכיון דאיכא מ"ד בפ' האומר בקדושין שהמקדש בע"א חוששין לקדושין, ה"נ חוששין, והא ודאי ליתא, חדא דלא קיי"ל הכי אלא כמ"ד שאפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, וכן פסקו הגאונים ז"ל והסכימו עמהם האחרונים ז"ל, שהרי שיטה מפורשת היא בכל התלמוד שאין דבר שבערוה פחות משנים, ועוד שאפילו לדברי בעל ספר המצוות שחוששין לעדות ע"א, לעדות נשים לא חיישינן כלל, דע"א עדיף טפי מעדות נשים דחזי לאצטרופי בהדי אחר וקם הוא לשבועה, אבל נשים לא, ועוד דאפי' בע"א לא חשש החושש אלא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם אין חוששין לקדושיו, וכ"כ הרשב"א ז"ל, וכיון שהאשה טוענת שלא לקחה אותן בתורת קדושין ומשטה היתה בו ליכא מ"ד חוששין לקדושיו אפי' בע"א המכחישה וכש"כ בעדות נשים. עכ"ל, מביאה הב"י בקצרה בסי' מ"ב דבעדות נשים ליכא מ"ד. יעו"ש. ומש"כ התשב"ץ בעדיפות דעד כשר דחזי לאיצטרופי יש להעמיס בזה גם את הדרך שכתבנו דבעדות של ממון ודשב"ע לעולם נתקים חצי עפ"י ע"א וחצי עפ"י השני ומשו"ה סובר חד מ"ד דלענין קדושין חייל דין איסור קצת עפ"י ע"א.

אמנם בשטמ"ק למס' כתובות ד' כ"ג הביא שיטת הרא"ה דמוכח לכאורה בהיפוך דגם בעד פסול חוששין לקדושיו, דז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב פפא תרגומא בע"א אומר נתקדשה וכו' תרווייהו בפנוי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים קשיא לן בלא"ה נמי אטו ע"א בקדושין כלום הוא, ורבינו נר"ו תירץ דר"פ לטעמיה דאמר התם בקדושין דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין, ומיהו אכתי קשה לי היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דר"פ סבר דקדושי וקדושין ואי דקא מכחשו אהדדי הא פשיטא דהוי ע"א בהכחשה דכו"ע לאו כלום הוא וכו' ואפשר לומר דר"פ היינו דקמ"ל לטעמי' דסבר דהמקדש בע"א קדושיו קדושין מהו דתימא כיון דהכי הוא דתיהוי אילו אתי בקמייתא ניהימני' כתרי וכי אתי אידך הוי לי' גבי האי חד במקום שנים דומיא דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומי' קמ"ל דכי קיי"ל דע"א נאמן בקדושין לומר שהוא כשאר איסורים דקיי"ל דע"א נאמן, וכל דאיכא אחרינא דמכחיש לי' לא מהימן כלל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הילכך הכא נמי לא מפקינן לה בהכי ואפי"ה לכתחלה מיהת לא תנשא, ול"ד לההיא דע"א אומר מת דאמרינן דהימנוה רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גבי חד במקום תרי דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוה רבנן ודאי במקום תרי קאי וכתרי חשבינן לי', אבל הכא אליבא דר"פ הרי הוא כשאר איסורים ומדינם נמי ע"א נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש לי', בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא, וכן דעת רבינו נר"ו. עכ"ל ומדמדמה לע"א באיסורים משמע לכאורה דגם פסול מהימן, אבל לענ"ד נראה דלא יתכן לומר דסובר הרא"ה ז"ל דמקדש בפני עד קרוב או פסול שיועילו הקדושין למ"ד חוששים, חדא דאם פליג על פי' רש"י הי' מביא שיטתו וטעמו ונמוקו מה שמצא לחלוק על פי' רש"י ז"ל, ועוד קשה מאד לומר כן דהלא מפורש בגמ' שם דבלא עדים כלל ליכא למ"ד שיהני הקדושין, ואם נאמר דלמ"ד חוששין לקדושין ענין זה של קדושין הוא כשאר איסורים, למה לא יהני אם מקדש בלי עדים כלל דענין זה להצריך עדים לקיום הדבר הוא דבר חדוש שילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר וילפינן דבר דבר מממון, ואם נאמר דקדושין לא ילפינן מממון למ"ד חוששין לקדושין למה לא יהני בלא עדים, ואם נאמר דסובר דמסברא נקטינן כן כיון דאסר לה אכו"ע בעינן שיעשה בפני עד שיעיד על הדבר, וכמו שנקטו כן כמה אחרונים: כמו שיובא לקמן שיטתם, הלא סגי לזה מה שהמקדש והמתקדשת יכולים להעיד, דכ"מ שעד פסול כשר להעיד גם הבע"ד כשר, ועוד עדיפא סהדותייהו מעד דעלמא בעדות של איסורים, וגם זה דוחק לומר דגם הרא"ה ז"ל סובר דלקיום הדבר בעינן דוקא עד כשר, ורק לברר אח"כ לפני בי"ד סגיא בעד פסול כשאר איסורים, דכבר בארנו דהא בהא תליא דמי שראוי להעיד אח"כ לפני בי"ד הוא העד המקיים הדבר, ואם נאמן אח"כ גם קרוב ופסול הי' ראוי שיהני עד כזה גם לקיום הדבר, לכן נלענ"ד שדברי הרא"ה ז"ל נוטים לענין אחר, והוא לענין מה ששקיל וטרי לענין הכחשה שאם בא אח"כ עד אחר ומכחישו לעד הראשון, אי אמרינן נגבי עד הראשון שהעיד על הקדושין שיתחשב כתרי כענין שאמרו בגמ' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, על ענין זה כתב דכלל זה לא נאמר רק היכא שהי' ראוי מן הדין להצריך שנים ונתנה תורה לע"א כח שנים התם אמרינן שדינו כשנים ולא מהני הכחשת ע"א, אבל אם סגיא לענין עדותו עדות של אחד אין דינו רק כע"א, ולכן אם מכחישו אח"כ ע"א חשוב ע"א בהכחשה. וכמו שכ' הריטב"א ביבמות ד' פ"ח הביאו הנמ"י וז"ל נראים הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינהו לזה כשנים, אבל באיסורי' דעלמ' דסגי בחד כיון של' האמינהו אלא כחד, כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל. ולפי"ז כ"כ הכא למ"ד דחוששין לקדושין עפ"י ע"א לא שייך לומר שיתחשב כשנים, דלפי"מ שבארנו בטעמא דמילתא דסובר מ"ד דחוששין לקדושין, הוא דע"א פועל לפי כחו חצי קיום, והרי זה דומה כע"א באיסורין שלא האמינהו רק כחד, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כחד לגבי חד, אבל בעיקר הדבר גם הרא"ה ז"ל סובר דרק בעד כשר דחזי לאיצטרופי עם עד שני להיות כשנים מהני ע"א לחוש לקדושין, אבל בע"א קרוב או פסול לכו"ע לא חיישינן לקדושין בין לקיום הדבר ובין לבירור אח"כ לפני בי"ד. כנלענ"ד בענין זה:

ובס' ש"ש ש"ו פכ"א כתב לענין חד לגבי חד כלל חדש וז"ל, ודע שראיתי בשטמ"ק ריש ב"מ בענין עד מסייע פוטר משבועה ובמה שהוכיחו דא"כ כי מייתי להעדאת עדים מק"ו מעד אחד ליפרוך מה לע"א שכן אינו בהכחשה כיוצא בו, אע"כ דעד המסייע פוטר, וכתב שם דאפי' למ"ד אין עד המסייע פוטר מ"מ מכחיש הוא הראשון וכו' ע"ש אמנם לענ"ד נראה דהא דאמרי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, היינו דוקא באיסורים שהאמינה תורה אפי' לאשה וקרוב, ומשו"ה כל שהוא מוכחש, הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא, אבל ע"א הקם לשבועה דבעינן שיגיד בפני בי"ד והוא שיהי' כשר, זה אינו בתורת הכחשה כלל, ותדע דהא בכ"מ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' בע"ד מכחישו, ואילו בע"א לשבועה דבע"ד מכחישו ואפי"ה ע"א נאמן לשבועה, ומשו"ה נמי אין ע"א אפי' כשר נאמן להכחישו, אי לאו עד מסייע פוטר משבועה, ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון, ומשו"ה אפי' באו בבת אחת אי נימא דע"א קם לשבועה לחיוב ולא לפטור א"כ אפי' בבת אחת הוי לי' השני כמו קרוב ואשה דאין בדבריהם כלום לעד שהאמינה תורה וזה נראה לענ"ד ברור עכ"ל. עוד מסיק שם בסוף הפרק לענין עד המסייע שפוטר וע"א מכחישו כתב וז"ל ויתיישב בזה מה שהקשה אחי הרב וכו' בדברי תה"ד סי' של"ד שכ' דעד המסייע פוטר משבועה אפי' משבועת מודה במקצת ושבועת שומרים וע"א מכחישו, והקשה אחי הנ"ל דהא קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, וא"כ אין עד המסייע פוטרו כל שיש אחד המכחישו, דנהי דיהבי' תורה לע"א נאמנות לפטור משבועה, היינו דוקא היכא דאין אחר מכחישו, כמו בכ"מ דע"א נאמן ואם אחר מכחישו אין בעדותו כלום, והובא דברי' בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ח ע"ש, ולפי מש"כ דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא במקום דאפי' קרוב ופסול ובע"ד ונוגע יכולים להכחישו, אבל ע"א דקם לשבועה כשנים לממון ליתא כלל בהכחשה אלא דע"א המכחישו הו"ל נמי עד והו"ל עד נגד עד, וס"ל לתה"ד דכה"ג לא אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, אלא כמאן דאיתנהו דמי ופוטר מספיקא עכ"ל. ונראה קוטב דבריו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דוקא היכא שנאמן מדין ע"א כמו באיסורים, וחשוב ג"כ ע"א המועיל להתיר אז בטלה עדותן כמאן דליתא, אבל אם עד המעיד לחייב שבועה הוא כשנים והשני בא לפטור הוא ע"א וע"א אינו יכול להכחיש שנים, ואם עד המסייע פוטר אז גם השני כשנים והוו שנים כנגד שנים, ואז הוי כתרי ותרי דהוי ספק. זה תורף דבריו:

ולפי שיטת הש"ש צריך לומר דלמ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושיו אינו כשבועה וחשוב רק כע"א, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כמאן דליתא, והא דמהני גם הכחשת בע"ד, הוא דלענין זה אינו כדבר שבערוה, ונאמן ע"א כמש"כ בתשו' מיימוני. וכל דבריו אינם מוכרחים, דמנין לנו לומר דלענין שבועה חשבה תורה ע"א כשנים, דבפשטות ראוי לומר דלענין שבועה סגי בע"א, ועוד דלפי"ד הי' צריך להיות דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א, הוא ג"כ כשנים, ורש"י ז"ל כתב להדיא דמ"ד זה סובר משום דע"א מהני לשבועה, כ"כ מהני לענין חוששין לקדושין, ולפי שיטתו קשה למה אמרינן בגמ' דאף למ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא הוי גם ספק לכן נלענ"ד שדברי השטמ"ק מסתברים עפ"י סוגית הש"ס דקדושין, דכמו דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, כ"כ בע"א המחייב שבועה אם מכחישו ע"א הוי ע"א בהכחשה ובטל כל העדות כמאן דליתא, והטעם בזה הוא משום שדין זה של חיוב שבועה הוא תולדה של חצי עדות, ובעיקר הדבר אין שום הבדל בין עד המעיד במטלטלים לבין עד המעיד בקרקע, ורק בתולדת הדין איכא הבדל, דבמטלטלים איכא פועל יוצא ע"י עדות ע"א שמחויב הבע"ד שבועה, ובקרקע כ"ז שלא יצורף לעדותו עוד אחד ליכא בפועל שום דין, ולפי"ז במעיד ע"א על ראובן שהוא חייב ממון ועד מכחישו, אין שום יתרון לעד הראשון נגד השני, דכמו דהראשון הוא חצי קיום לממון כ"כ השני הוא רק חצי קיום לממון, והוי ע"א בהכחשה וממילא ליכא דין שבועה:

אמנם בעיקר הענין מה דחלוק עדות ע"א לעדות שנים, דבתרי כתי עדים שמכחישים זא"ז לא אמרינן סליק עדותן כמאן דליתא אלא דהוי ספק, ובעדות של ע"א אם אחד מכחישו אמרינן סליק עדותן, צריך ביאור, דלפי מש"כ בש"ש דרק היכא שהעד הראשון אי"צ להגיד לפני בי"ד אז אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הי' אפשר לומר דזהו היסוד בענין זה, דהיכא שענין העדות הוא לברר האמת ולא משום גזיה"כ עפ"י שנים עדים יקום דבר, אז כיון דאיכא דמכחיש לי' וליכא בירור, בטל ענין של העדות, אבל היכא שהוא משום גזיה"כ של דין עדות, דאפי' משה ואהרן פסולים, וע"י העדים נעשה קיום הדבר אצל בי"ד, והוא בגדר סבה לחייב או לפטור, אז אם איכא אחר דמכחיש לי' מתהוה דין ספק, דלא ידעינן מי הם העדים המעידים האמת, אבל לפי מש"כ דגם בעד כשר דינו דוקא בהגדה בפני בי"ד ככל תורת עדים בממון ובדבר שבערוה, ג"כ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא צריך טעם לזה מ"ש עדות של ע"א משנים, ובאמת מלבד מה שהקשינו לעיל על דברי הש"ש, אין דבריו מספיקים בזה, דהלא במס' עירובין ד' ל"ה אמרינן דתרי ותרי בשאר איסורין הוי פסיקא דאורייתא, דאמרינן שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה, ופירש"י ותוס' דר"מ סובר דכיון דאיכא כת דמפקע לי' מחזקי' בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה עכ"ל והתם הלא לא בעינן הגדה לפני בי"ד באיסורין, אף היכא דבעינן שני עדים כשרים לשיטת הסוברים דבאיתחזק איסורא ע"א אינו נאמן, לא בעינן דיני הגדה בבי"ד כמו שנבאר לעיל בשע"ו, ומ"מ אמרינן דתו"ת הוי ספיקא:

והנה מלבד כל זה קשה על עיקר הכלל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, מהא דתנן במס' כריתות פ"ג מ"א ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי, וקושיא זו כתובה בש"ך יוד סי' קכ"ז ס"ק י"ד, וכן הוכיח מזה בס' מח"א ובתוס' רע"א ז"ל למשניות במס' כריתות, וכן הוכיח מפ"ה מ"ט דמס' טהרות בע"א אומר נטמא וע"א אומר לא נטמא דברה"ר טהור וברה"י טמא יעו"ש. ולכן הי' נראה לי לומר היפוך מדברי הש"ש דהא דאמרינן במס' קדושין דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הוא דוקא בע"א בקידושין שנלמד מע"א בממון, דהתם אין דין נאמנות לע"א רק כח חצי לענין הצטרפות עם עד שני, אלא לענין זה מהני עדות ע"א, דהיכא דשייכא שבועה חייבה תורה לנתבע להכחיש את העד ע"י שבועה, והיכא דלא שייך שבועה כגון בקדושין סגיא בהכחשה גרידא כמו שפירש"י שם, וכן סגיא בהכחשת עד אחר, כמו שהגיה הב"ח שם בפירש"י, היינו דכל דין בפועל הראוי להיות עפ"י ע"א הוא רק כ"ז שלא נכחש העד, אבל אם נכחש ע"י הבע"ד או ע"י עד אחר, דברי העד הראשון אינם מועילים כלום לשום דין בפועל עד שיצטרף עמו עד שני, וכ"ז הוא רק בממון ובדבר שבערוה, אבל באיסורים שנאמן ע"א נאמנות גמורה להחזיק איסור ולקבוע האיסור עד שאח"כ לוקין את העובר עלי' מאיזה טעם יתבטל עדותו ע"י הכחשת עד אחר, ומה הבדל בזה בין כת אחת המכחישים זא"ז לבין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז, וכיון דלא מצינו בגמ' האי כללא דע"א בהכחשה הוי כמאן דליתא רק בקדושין למ"ד חוששין לקידושין, ובאיסורים מצינו משניות מפורשות דמשמע בפשטות דע"א בהכחשה הוי ספק כמו שתי כתי עדים, ראוי לומר דבאיסורים לא אמרינן האי כללא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אלא דהוי ספק כמו בתו"ת, ויש להקשות לפי"ז למה מוקמי רבה ורב יוסף התם בעירוב דוקא בתרי כתי עדים ולא מוקי באחד אומר מבעוד יום נטמאה ואחד אומר משחשיכה, ואפשר לומר דרק בתו"ת אמרינן דשאני ספק זה מכל ספק דעלמא, דבכל ספק מוקמינן אחזקה דמעיקרא וספק הבא ע"י עדים איכא למ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולכו"ע הוי ספיקא דרבנן, דאי אפשר לפסוק דין ודאי נגד עדים מדרבנן או גם מה"ת, אבל בהכחשת ע"א נגד ע"א לכו"ע הוי ספק זה כשאר ספיקות, ולשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק היתירא או איסורא, יש מקום לומר בטעמא דמילתא דשאני לענין זה הכחשת עד נגד עד מהכחשת תרי כתי עדים, דאף אם נחליט דע"א נאמן היכא שהדבר בספק ואף שאם לא הי' מעיד הי' ראוי להיות להעמיד על חזקה הראשונה, אבל כיון שכל תורת הדין להעמיד על חזקה ראשונה הוא רק אם הדין בספק ומכיון שהעד מברר את הספק ממילא אין מקום להעמיד על חזקה ראשונה כמו שנתבאר ענין זה בשע"ו, אבל כ"ז אם ע"י העד בטל הספק, אבל בכה"ג שמכחישים זא"ז ונשאר דין ספק, אין כח עדות של ע"א לעכב שלא נעמיד על חזקה ראשונה, אבל שני עדים שאין שום גבול לכח הנאמנות שלהם, הם מעכבים את דין החזקה, ורק כל דין המוכרח לצאת ע"י שני כתי עדים היינו דין ספק, אבל לאיזה דין מכריע כמו חזקה וכדומה סובר מ"ד דמדאורייתא אין דין מכריע, ולדידן הוא מדרבנן, אמנם לשיטת הראשונים דסברי דע"א נאמן גם באתחזק צ"ל בפשטות דדוקא בתו"ת שהספק אלים כ"כ שרחוק במציאות אפשרות שיתבטל צד אחד דתרי כמאה אם לא ע"י הזמה היכא דשייכא הזמה סובר מ"ד שבספק כזה לא אמרה תורה להכריע את הספק ע"י דין חזקה, אבל בעד נגד עד שאפשר שיתבטל צד אחד ע"י הצטרפות עוד אחד, שוה ספק זה לכל הספיקות דאמרינן העמד על חזקה הראשונה, כנלענ"ד בענין ה אבל ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז הובא י"א והש"ך נקט להלכה כן דגם בע"א באיסורים נא' כלל זה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אבל עכ"פ מש"כ הש"ש להיפוך דבממון לא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, ודוקא באיסורים אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, לענ"ד הוא תמוה מסוגית הש"ס דקדושין הנ"ל, דשם כל עיקר הדין נובע מדין ע"א בממון. כמש"כ רש"י שם:

פרק ג

תניא בתוספתא הביאה הרי"ף בפ' מי שאחזו ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה גט שני, אחד אינה צריכה גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים, וכתב הר"ן בזה וז"ל אחד אי"צ גט שני שאפילו קדש ממש בפני' אין חוששין לקדושין שאין דבר שבערוה פחות משנים, כדאיתא פ' האומר בקדושין: זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין, דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל בפ' זה בורר דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בהו דיני נפשות בבת אחת בעיא להו, עכ"ל. ודברי הר"ן צריכים ביאור, וכבר תמה בזה הגרע"א ז"ל בספר תשו' רע"א סי' רכב אות י"ח, דהלא כיון דכל קדושי בפ"ע שנעשו בפני ע"א לא תפסו כלום, ומה יועיל בזה ענין צירוף דבהלואה אחר הלואה לענין בירור בי"ד, דהלואה מחייבת גם בלא עדים שייך צירוף, דעכ"פ איכא בירור בבי"ד שנתחייב, וכן הכא בקדושין אם הי' ע"א מעיד שנתקדשה שחרית בפני שני עדים, ועד שני מעיד שנתקדשה ערבית בפני שני עדים, יש לדון אם מהני צירוף, אבל בכה"ג שנתיחדה שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א, דכל מעשה בפ"ע לא הועילה כלום, מה יועיל בזה דין צירוף, עיי"ש דמסיק בצע"ג, והנה עפ"י מה שבארנו דעדים המועילים לקיום הדבר בקדושין דומים לגמרי לעדים המועילים לקיום הדבר בממון אצל בי"ד, נלענ"ד דכמו דמהני צירוף אצל בי"ד ע"י שני עדים מיוחדים אף אם לא העידו ביחד, ואף אם העידו על קרקע וכדומה, שבפועל לא הועיל בעדותו כלום עד הראשון כ"ז שלא בא עד השני, מ"מ אח"כ מצרפינן כח הדין של שני עדים, ובע"כ עלינו לומר דאף שלא הועיל לשום דין בפועל, אבל בכח נעשה ע"י עד הראשון חצי קיום הדבר, ומשו"ה אם נתחדש אח"כ עוד חצי קיום: נשלם דין עדות לקיום הדבר, כ"כ יש לדון במקדש בפני ע"א בשחרית ובפני ע"א ערבית, אף למ"ד מקדש בפני ע"א אין חוששין לקדושין, היינו דלא חל שום דין איסור בפועל, כמו בממון היכא דלא שייכא שבועה, אבל מ"מ חצי קיום הדבר נעשה עפ"י ע"א, ואח"כ שקדש עוד מפני ע"א נגמר קיום הדבר, דענין מה שהדריכה תורה לקדושין עדים, אין העדים חלק והצטרפות אל עצם מעשה הקנין כמו הכסף ושטר, אלא המעשה היא מעשה שלמה וסבה הראוי' להועיל לחלות הקדושין, אלא שאמרה תורה שלא יחול חלות הקדושין בלא עדים, ומשו"ה בנידון כזה שנעשה שני מעשים של קדושין שכל אחת היא סבה שלמה לקדושין, ומה שחסר בזה עדים כיון דלכל מעשה הי' עד אחד ובהצטרפות הרי איכא כאן שני עדים, ומשו"ה לולא שכתב הר"ן דענין קדושין שייך לנפשות, הי' מועיל בזה דין צירוף עדות, עוד י"ל דאף אם נאמר דלמ"ד אין חוששין במקדש בע"א, לא חל עכשיו כלום, מ"מ כשנתוסף עוד ע"א ע"י מעשה השני' אז חלין הקדושין, משום דעיקר המעשים היו בלי חסרון כלום רק שהי' חסר עדים לקיום הדבר, משו"ה אם מתחדש אח"כ עדים, חל הדין מכאן ולהבא, ואין לדמות זה לשאר ענינים אם עשה קנין עכשיו ולא חייל השתא דלא חייל גם אחר זמן, כמו דמוכח מהא דשנינו באומר פירות ערוגה זו תרומה על מחוברים לא אמר כלום ולא חייל גם לאחר שיתלשו, ודוקא אם אמר בפירוש לכשיתלשו דבריו קיימים, כן הוכיח הריטב"א בחי' לגיטין ד' מ"ה שכ"כ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני דוקא אם אמר שדה זו לכשאקחנה תהא קנוי' לך, אבל אם אמר שדה זו קנוי' לך לא מהני אף אם קנה אח"כ, דהתם אם מקנה סתם שאין בכח המעשה להועיל עכשיו כלום, הרי דבריו דברים בטלים שהמעשה שעשה לקרות שם תרומה על פירות מחוברים הוא חסרון בעיקר סבת המעשה, אבל בקדושין שמקדש בלא עדים אין כאן שום חסרון בעיקר המעשה, אלא שלענין חלות הקדושין הצריכה תורה דבר נוסף חוץ ממעשה הקדושין שיהיו עדים הרואים את המעשה, משו"ה אם גם לא חלו הקדושין מחמת חסרון דין עדות יחולו הקדושין גם אח"כ אם יהי' הצטרפות העדים, אף שהמקדש והמתקדשת כוונו שיחולו הקדושין עכשיו, וכ"כ אין בכה"ג לדון משום כלתה קנינו כמו במקדש לאחר ל', דהכא נגמרה המעשה עכשיו וראוי' להועיל לחלות הקדושין עכשיו, וכמו כן מועלת על להבא, כמו כל מעשה של קדושין שמועילות עכשיו וגם אחר זמן לעולם, אבל בשדה זו לכשאקחנה ובפירות לכשיתלשו עיקר הכח יתחדש אח"כ ע"י קניית השדה ותלישת הפירות, משו"ה צריך בעל המעשה לומר עכשיו בפירוש שעושה מעשה ע"י כח שעתיד לבוא, ובקצרה הכלל בזה, אם מניעת גמר החלות עכשיו הוא מצד הבעלים או מצד חסרון בחפץ, ואח"כ יתוקן חסרון זה, אז צריך העושה להתנות בפירוש שעושה מעשה שיחול אח"כ לכשיתוקן הענין, אבל אם מניעת חלות הקנין הוא מחמת חסרון איזו השלמה הצריכה לחלות הקנין, אז אם אמר שיחול עכשיו מהני אח"כ כשיושלם ההשלמה הצריכה לחלות הדבר, וקצת ראי' לזה מדברי תוס' כתובות ד' ט' ד"ה ומי אמר ר"א וז"ל, וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזנתה אשתו רק שלא הי' עדים לא היתה נאסרת עליו וכו' אבל מהא דאמר ר"א דנאמן בלא עדים לומר שמצא פ"פ פריך שפיר. עכ"ל. ומלשון התוס' מוכח שאם הי' מביא עדים שהי' פ"פ, הי' ניחא, ולכאורה מה מהני עדים על מציאת פ"פ אם לא הי' עדים בשעת הזנות, ועי' בחי' הגרע"א ז"ל בס' דרוש וחדוש למס' כתובות ד' ב' שהוכיח מזה למש"כ הב"ש בסי' מ"ב בראיית עדים מיד אחר הנתינה את הטבעת בידה. יעו"ש, ולפי"ז מוכח דמהני אם גם לא הי' עדים בשעת מעשה ואח"כ נתחדשו עדים, ומכש"כ בכה"ג במקדש שחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א שכל מעשה נעשה בפני ע"א אם הי' הדין דמצרפים עדים, שכל מעשה ומעשה בהצטרפות היתה עפ"י עדים דליכא חסרון כלום, ומשו"ה החליט הר"ן מטעמו של דבר דלא מהני הוא משום דלגבי אישות דשייך בדיני נפשות בעינן שני עדים בבת אחת. כנלענ"ד בזה:

והנה מה דמסיק הר"ן דלגבי אישות דשייך בדיני נפשות ליכא צירוף עדות, לא נתבאר בדבריו אם הוא כלל בכל דיני אישות בין לקיום הדבר ובין לבירור, אם ענין האישות מישך שייך לדיני נפשות כדיני נפשות דמיא אף אם עכשיו אינו נוגע לנפשות, ובתשו' רע"א ז"ל סי' צ"ד מביא תשו' הרא"ם (ח"א סי' כ"ו) שכ' בשם תשו' הרשב"א לענין דרישה וחקירה דאפי' לר"ע דמצריך בעדי נשים דו"ח, היינו דוקא כשבאים להתירה כדאמרינן כיון דשרי אשת איש לעלמא כנפשות דמי, אבל בעדי קדושין אע"ג דע"י עדותן מביאים את כל הבא עלי' תחת בעלה בחיוב מיתה השתא מיהו לאו בנפשות מסהדי. עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן שכ' לגבי קדושין דשייך לנפשות הם שלא כדברי הרשב"א הנ"ל, ולפלא בעיני מה שלא העיר כלום הגרע"א ז"ל בזה שבתשו' זו הזכיר דברי הר"ן הנ"ל ובענין זה לא הביא שיטתו, והנה מש"כ שם לבאר דברי תוס' והרא"ש פ"ק דמכות, דהתוס' שם בד"ה שמואל אומר הלכה כר"י (דאומר בד"א בדיני נפשות אבל בדינין ממונות תתקיים העדות בשאר) הקשו בזה"ל קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנים גט שיש במעמד קרובים, והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בי"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט, עכ"ל. והרא"ש שם הוסיף להקשות גם מקדושין שנעשים בפומבי במעמד קרובים, וכתב ע"ז הגרע"א ז"ל משום דבתוס' הקשו דהוי כנפשות מתרי טעמי' הא', מסברא כיון דנוגע לנפשות, והב', דשייך בי' הדרשה שלשה דומיא דשנים, דמה שנים נמצא אחד מהם קו"פ וכו' דדוקא בממון דשנים גופא ג"כ אינו בטל לגמרי, דע"א קם לשבועה, משא"כ בגיטין, משו"ה נקטו בדבריהם רק גיטין, דאילו בקדושין ליכא למיפרך מטעמא קמא, דקדושין לא דמי לנפשות בזה דלא מיקרי בא לידי נפשות, וכדדייקו בלשונם דשריא א"א דיש בה מיתת בי"ד, וכסברת הרשב"א הנ"ל, והרא"ש ז"ל דהזכיר הקושיא בקוצר האיך מצינו ידינו ורגלינו בקדושין וגיטין, י"ל דהיינו מכח הסברא השני' של התוס' הנ"ל דשייך בזה להקיש שלשה לשנים, דזה שייך גם בקדושין דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין, יעו"ש מה שנוגע להלכה שם, ולענ"ד יש לדון בזה לדידן דקיי"ל דמהני עדי צירוף בממון ודשב"ע כממון דמי, אם נימא דקדושין הוי כדיני נפשות הי' ראוי להיות הדין בנתקדשה שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א, דיהני לחול הקדושין ע"י צירוף, וכמש"כ הר"ן, ולפי"ז ליכא להקיש ג' לב', דגם בשנים אם הי' אחד קרוב לא בטל לגמרי העד השני ומהני לענין צירוף, ומש"כ בתוס' הטע' מה שבממון ע"א קם לשבועה, ולא כתבו כדברינו דמהני לענין צירוף חדא דדבריהם אזלי אליבא דר"י, ואולי ר"י לא ס"ל כריב"ק דמהני צירוף, ועוד נלענ"ד דמה דנקטו בדבריהם ענין שבועה הוא רק להוכיח דבממון העדות מתקיימת בפירוד, שכל אחד פועל כפי חלקו, דאל"כ קשה לדבריהם דהלא ר"י אומר בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ומוכח דגם בעדות של קרקעות דליכא שבועה, ג"כ תתקיים העדות בשאר אלא ודאי ענין השבועה שכתבו הוא רק גלוי הענין, ובאמת גם בקרקעות דליכא שבועה תתקיים העדות בשאר וכמש"כ, ולדברינו צ"ל דמש"כ בתוס' דבגיטין שייך ההיקש ג' לב', דבשנים אם אחד קרוב בטל גם עדות השני לגמרי, הוא עפ"י הלכה דנקטו דלא מהני אם נתגרשה בפע"א אף לענין צירוף, מאיזה טעם שיהי', אף דלפי מש"כ דברי הר"ן עולים הכל לטעם אחד משום דשייך לנפשות, אבל כיון דעכ"פ לא מהני צירוף וע"א לאו כלום הוא, ממילא שייך להקיש ג' לב', ולפי"ז גם התוס' והרא"ש אזלי בשיטת הר"ן, ודלא כהרשב"א הנ"ל:

אמנם נלענ"ד די"ל דאין סתירה מדברי הרשב"א לדברי הר"ן, הרא"ש והתוס', דהנה בפשטות קשה לומר דמה שאפשר להתגולל שיהי' נוגע לנפשות יהי' דין זה כנפשות, והרי בעדות ע"א על חתיכה של חלב אף שנוגע לנפשות אם יאכל אדם אח"כ ילקה, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל עפ"י הירושלמי דהאיסור בע"א יוחזק, אלא נ"ל דגם הר"ן, הרא"ש והתוס' יסברו דלענין בירור הדבר לפני בי"ד לא דמי קדושין לדיני נפשות דהשתא מיהו לאו בנפשות קא מסהדי, אבל לענין קיום הדבר של קדושין, י"ל דגם חיוב מיתה שחייבה תורה לאשת איש שזנתה, בא ע"י חלות הקדושין וכשחלו הקדושין, שייך חלות זה לדיני נפשות, ולא שייך לומר שיחולו הקדושין רק לאיסור גרידא דאין קדושין לחצאים, ולפי"ז יהי' חלוק דין קדושין מגיטין רק לענין בירור אצל בי"ד, דבגיטין שחשיב כדיני נפשות מה שמתירים א"א לעלמא, זה שייך בין בשעת חלות הגט ובין בשעת בירור הנאמנות, וכדאמרינן לענין חקירה ודרישה דסוף מס' יבמות, אבל בקדושין שאני ענין בירור לפני בי"ד מעיקר חלות הקדושין, ולפי"ז דברי הרשב"א ז"ל אמורים לענין בירור הקדושין, ודברי התוס' והרא"ש שכתבו לענין חלות גיטין וקדושין, אינם שייכים זל"ז, וכן מש"כ הר"ן לענין צירוף עדות י"ל שזה דוקא בשעת חלות הקדושין, אבל לענין בירור לפני בי"ד אם יאמר ע"א שנתקדשה בפני שנים שחרית וע"א אומר שנתקדשה בפני שנים ערבית, יהני צירוף עדים להחזיקה באשת איש דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי:

והנה לכאורה לפי"ז קשה ממ"ד דמקדש בע"א חוששין לקדושין משום דמשוה ענין זה לקיום הדבר לפני בי"ד בממון שפועל כ"א לפי חלקו, דהרי קדושין הוי לענין עדות לקיום הדבר כנפשות, ובנפשות שני העדים פועלים ביחד וכ"א בפ"ע אינו מועיל כלום כמש"כ בפרקים הקודמים, אבל לאחר העיון לק"מ דשני ענינים הם, דאף שכ"א פועל לפי חלקו יש בזה עוד ענין צירוף, כלו' דע"א בממון מלבד מה שהועיל בעצמו, עוד יש בכח עדותו לענין הצטרפות, שע"י כח העדות של כ"א יחודש דין חדש כשיצטרפו העדות ביחד, ומשו"ה י"ל דאף שכ"א מועיל לפי חלקו, מ"מ כשהם שנים ביחד יש בכח עדות של כ"א להועיל גם לדין הנוסף ע"י צירוף שיחולו קדושין גמורים, ואם הי' ע"א בפ"ע, תועיל בעדותו רק לפי חלקו, ולמ"ד חוששין לקדושין נתחדש ע"י קדושין אלו קצת איסור אשת איש אבל ענין השני שיחולו קדושין גמורים ע"י הצטרפות עוד ע"א ליכא בזה, דלענין קדושין גמורים דדמיא לנפשות לא מהני עדי צירוף:

ועפ"י מה שבארנו לשיטת הר"ן יתורץ מה שהעיר הגרע"א זצ"ל בס' תשו' רע"א סי' רכ"ב אות י"א מה דלא נזכר בגמ' ובפוסקים הראשונים רק מקדש בע"א ולא מגרש יעו"ש. ולשיטת הר"ן החילוק בין קדושין לגירושין הוא מורגש, דלענין קדושין מה שהועיל ע"א לפי חלקו שיחולו קצת קדושין להאסר אכו"ע, אין דין זה נוגע לנפשות, דהרי ע"י איסור זה לא יהי' עונש מלקות או מיתה, ואם יקדש פעם שני לפני ע"א לא יהני צירוף שיחולו קדושין גמורים ע"י שני עדים מיוחדים, וסובר מ"ד דחוששין לקדושין מה שחל עפ"י ע"א, אבל בגירושין אם יהי' איזה חלות עפ"י ע"א לגרע קצת מדין האישות, יופקע דין מיתה דרק על א"א גמורה חייבים מיתה, וענין התרת דאם מיתה הוא שייך לדיני נפשות, כמש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות, ומשו"ה י"ל, דלענין גירושין ליכא למ"ד שיהי' חשש גירושין עפ"י ע"א. אח"כ ראיתי שהט"ז והב"ש בסי' קל"ג ג"כ הזכירו ענין זה דלמ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושין, כ"כ חג ב לפני ע"א, וכן כתב הב"ש לדון לענין הצטרפות אם גרש שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א שיהני כמו דקיי"ל בדיני ממונות דמהני צירוף, ועיי"ש דתמה על הר"ן שכ' בטעמא דמילתא דלא מהני בקידושין עדי צירוף משום דשייך לנפשות, ונקט לעיקר מה שכ' הב"י בטעמא דמילתא דלא מהני צירוף, משום דלא כיון לקדושין ודרך השטאה הוא, ואנכי לא אבין ענין זה מ"ש לענין השטאה קדושין מגרושין, מאין פשוט לי' דבגירושין לא שייך השטאה אם לא משום דטרח לכתוב שטרא, אבל אתפלא איך אפשר לדחות דברי הר"ן בסברות קלושות, ובפרט שלפי מש"כ סוברין כן גם התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות:

וראוי לבאר עפ"י שיטת הראשונים הנ"ל דגו"ק דמיא לנפשות לענין קיום הדבר, למה לנו ללמוד דבר דבר מממון שצריך שני עדים לענין קיום הדבר בקדושין, הלא לענין נפשות בודאי צריך עדים, ובס' נתיבות המשפט בסי' ל"ו העיר מזה ולא מצאתי בדבריו תשובה מספקת, ונלענ"ד שהענין בזה שחדוש זה שעדים מקיימים הדבר ומחדשים דין חדש לא למדנו רק מקרא האמור בדיני ממונות עפ"י שנים עדים יקום דבר, שבדיני נפשות כתיב רק עפ"י שנים עדים יומת המת, ומשו"ה אי לאו גז"ש דבר דבר מממון לא הי' לנו לומר שיוצרך בשעת עשיית הקדושין עדים לקיום הקדושין, דאף שנוגע לנפשות, אבל לא מצינו בנפשות שיועילו לקיום הדבר, דהורג נפש בלא עדים ג"כ חייב מיתה, ורק להרוג נפש בבי"ד צריך עדים לבירור, אבל עכשיו דילפינן מקרא דכל קיום ענין חדש מתחדש ע"י עדים היכא שקיום הדבר נוגע לאחרים, ובעינן עדים לקיום חלות הקדושין, וכיון שקיומו של דבר של קדושין נוגע גם לנפשות יש לנו לומר שסוג העדים שבעינן לקדושין לא סגיא לן בעדים שמועילים לברר בבי"ד בדיני ממונות, אלא בעינן סוג עדים שיכולים להעיד בדיני נפשות, ומה"ט אם העדים העומדים בשעת קדושין לא יהי' להם תורת נאמנות אח"כ לענין נפשות, מחמת שנמצא ביניהם קרוב או פסול, או מחמת שלא ראו כאחד, לא חלין הקדושין כלל, שלחלות הקדושין צריכים עדים על כל מה שהקדושין מחדשים והוא בכלל האמור בתורה יקום דבר, דגם אם יתחדש דבר לענין נפשות צריך ללמוד מממון לענין קיומו של דבר:

אבל עדיין קשה הא דשקיל וטרי במס' יבמות ד' פ"ח לענין ע"א בעדות אשה אם נאמן דדמי לע"א באיסורים, ופריך בגמ' משום דאיתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה, הלא היתר א"א דינו כנפשות ואיך אפשר להעיד ע"א בנפשות, וכן העיר בזה חכם אחד למה נאמן ע"א להתיר ספק חלב ולא אמרינן התרת חלב הוי נפשות, ומ"ש הסרת עונש מלקות מהתרת עונש מיתה, וכן לענין היתר שבת ועכו"ם החמורים סמכינן לענין היתר עפ"י ע"א, ונראה לענ"ד דגם לענין היתר אשת איש עיקר הענין בזה הוא ענין של איסורים ולא של נפשות, ואם הי' לעיקר הענין סגי בע"א כדס"ד דגמ' ביבמות הנ"ל, לא הי' איכפת לן מה שעי"ז יותר איסור של א"א שעונשו במיתה, ורק לפי מה דמסיק הגמ' שהוא דבר שבערוה וילפינן דבר דבר מממון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, היינו שהעדים מקיימים ומחדשים דין ע"י בי"ד להתיר את איסור אשת איש, שבזה כלול בטול ופטור מעונש מיתה, ע"ז אמרינן דעדים אלה צריכים להיות מסוג עדות המועילים גם לדיני נפשות, אבל אם הי' ענין זה כאיסורים דלא צריך בזה קיום הדבר לפני בי"ד וצריך רק בירור האמת, וכיון שלענין זה האמינה תורה ע"א, לא איכפת לן מה שמתירים איסור שיש עליו עונש מלקות או מיתה, אבל אם בעינן עדים לקיום הדבר לפני בי"ד והבי"ד מחדשים דין היתר אשת איש, שכרוך בזה פטור של מיתה, שהבי"ד מתירים להאשה להנשא בכה"ג אמרינן דדמיא לנפשות, ומ"מ גם בענין זה מחלק הרשב"א ז"ל דין גרושין מקדושין, דלענין בירור הדבר בבי"ד לענין קדושין שבי"ד עושים דין לאסור על האשה, היינו שלא תנשא ולא תעבור על איסור, אמרינן השתא לאו בנפשות קא מסהדי, ורק אם יעבור ויעשה היפוך הוראת בי"ד יבוא לדיני נפשות, אבל בגירושין שבי"ד מתירים להנשא והיא עושה עפ"י בי"ד ומיפטרה מעונש מיתה הוי כנפשות, שהעדים צריכים להיות מסוג עדים של נפשות, שהם מקיימי הדבר, גם מה שכרוך בזה ענין של נפשות, אבל כ"ז הוא רק אם בעיקר הדבר צריך עדים המקיימים, אבל אם הי' סגי לן בע"א שהוא רק בירור האמת ולא בעינן דין עדים ממש, לא איכפת לן כלל מה שיש בזה ענין נגיעה להיתר נפשות. אח"ז ראיתי בתשו' נוב"י מ"ק סי' ע"ב בסתירת היתר הג' שכ' להוכיח להיפוך דרק לענין קדושין סברי הר"ן והרשב"א דלא מהני עדי צירוף, כיון שנוגע לנפשות, שאם נאמין שנתקדשה שוב הבא עלי' מעתה במיתה, אבל בגירושין שהוא היתר אינו שייך לנפשות, ודבריו תמוהים מאד, דהרי התוס' והרא"ש כתבו להדיא דעדי גיטין הוי כעדים לנפשות, והרי הרשב"א עצמו כתב להיפוך הבאנו לעיל דבריו ומה שכתב להוכיח מדברי הירושלמי אינו מוכרח, דזה לשון הירושלמי פ"ק דסוטה ה"א נסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים ייבא כהדא, נתיחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד אינה צריכה הימנו גט שני, באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה יחוד, קנא לה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי ייבא כהדא אין מקבלים עדים אא"כ ראו שניהם כאחת, ר' יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו בזה אחר זה עכ"ל. ומשמעות הירושלמי מתפרשת שכל השקלא וטריא בזה הוא לענין קיום הדבר, כמו בנתיחדה לענין הצרכת גט, ולפי"ז צריך לומר דבסתירה אחר קנוי דלר' יהושע צריך שני עדים על הסתירה סובר הירושלמי דבלא עדים אינה נאסרת, וכן משמע דלענין סתירה פשיט לי' דאף דלריב"ק דס"ל דמהני בממון עדי צירוף, לא מהני הצטרפות עדים לענין סתירה כמו דלא מהני לענין יחוד לחוש לקידושין, ורק לענין קנוי מספקא לי', ולפי הגירסא שלפנינו מסיק דלריב"ק מהני עדי צירוף, ולגירסת הב"י בח"מ סי' ל' דגריס או ייבא כהדא אסיק הירושלמי דין זה בספק, ומפרש הב"י דאו ייבא כהדא קאי על כל הענין דגם לענין סתירה מספקא לי', ורק בקדושין עכ"פ תניא בתוספתא דלא מהני עדי צירוף, ומפרש הב"י דזהו יסוד הספק דאפשר דבקדושין הוי הטעם דלא כוונו לקדושין, יעו"ש, דכל זה כתב שלא כדברי הר"ן וסובר דהמרדכי שכ' דלענין עדי כיעור מהני עדי צירוף הוא חולק על הר"ן, ועפ"י מש"כ לעיל דדברי הר"ן אמורים רק לענין קיום הדבר, ולענין בירור אצל בי"ד אפשר דסובר כהרשב"א דמהני עדות שמועילים לענין ממון, עלינו לפרש עפ"י שיטת הר"ן דכל האמור בדברי הירושלמי הוא ג"כ לענין קיום הדבר כמו בנתיחדה לענין קדושין:

והנה לכאורה הוא קשה לומר דבלא עדים לא תאסר אם נסתרה אחר קנוי, ומה חלוק זנות מן סתירה, דהלא לכו"ע אם זנתה בלא עדים נאסרת, ונראה לענ"ד לומר בזה על פי מה שכתב בתוספת קדושין ד' ס"ו לחלק בין קדושין לזנות, וז"ל תימה והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים, וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה, אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים ובין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת. עכ"ל, ודבריהם סתומים קצת, ופשטות דבריהם מורים שבדבר שתלוי במחשבת העושה, אם חשב וכוון לכך או לכך, בכה"ג אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר אבל במעשה שאינה תלוי' במחשבה אי"צ עדים, ולפי"ז בענין סתירה שעשתה תורה ספק כודאי משום רגלים לדבר מחמת שנסתרה אחר קנוי, יש לדמות קצת לקדושין ולא לזנות, כיון דעצם הסתירה לחוד אינה אוסרת, אלא מחמת שהיא הולכת ברצון להסתר שזה מוכיח על התרצות לזנות, ובזה אמרה תורה לחדש איסור חדש, היינו שגם אם קמי שמיא גליא שלא זנתה, היא נאסרת מחמת הסתירה, בזה י"ל שהעדים מועילים בזה לקיום הדבר לחלות האיסור כמו בקדושין:

אח"ז הראה לי חכם אחד דברי הגרע"א ז"ל בתוס' רע"א במס' סוטה פ"ק אות א' עמ"ש הרע"ב בדברי ר' אליעזר שאומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה עפ"י ע"א או עפ"י עצמו בזה"ל, אפי' אין עדים שנסתרה אלא ע"א או הוא עצמו אומר ראיתי' שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרת בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק, כתב ע"ז הגרע"א ז"ל וז"ל, וכן לשון רש"י ז"ל, ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת עפ"י ע"א או עפ"י עצמו, אבל ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ופ"א מה' סוטה כתב דעפ"י עצמו אסורה עליו ואינה שותה, וכמש"כ התוי"ט ד"ה רי"א, עכ"ל, וכן פסק הטוש"ע סי' קע"ח סעי' ח', ולכאורה מפורש להלכה דסתירה אוסרת כזנות בלא עדים, ולפי זה הי' מוכרח לפרש דברי הירושלמי שהוכיח מעדי קדושין דלא מהני צירוף לעדי סתירה, דהכל תלוי בנאמנות לענין בירור, דכיון דלא מהני בקדושין ע"י עדי צירוף לענין קיום הדבר, מוכח דלא מהני עדי צירוף לענין בירור, דאם הי' מועיל לענין בירור בבי"ד הי' מועיל גם לקיום הדבר לקדושין, ומדמה עדי קדושין לענין בירור בבי"ד לעדי סתירה לענין בירור, אבל כ"ז דחוק:

ונראה לענ"ד דיש לומר דאפילו למה דפסק הרמב"ם דאם ראה הבעל שנסתרה אחר הקנוי דאסורה עליו, אפי"ה אם לא ראה לא חל האיסור, ובכה"ג מועילים העדים לקיום הדבר, דהנה זה ודאי דעיקר הענין מה דקיי"ל בדבר שבערוה דלא מהני בלא עדים, הוא כדי שיהי' נעשה הדבר באופן שיהי' אח"כ בירור למי שהדבר נוגע אליו, וזהו מה שאמרו בגמ' דבממון מהני קנין בלא עדים, משום שקיום הדבר אינו נוגע לאחרים וקידושין קיום הדבר נוגע לכל העולם, והנה אם יצויר ענין של דבר שבערוה, שכל מי שהי' נוגע הדבר אלי' הי' רואה בעצמו, אז לא הי' צריך לעדים שיעמדו בשעת מעשה, דמה שצריך עדים הוא רק למי שאינו יודע בעצמו, וכעין שאמרו בגמ' לא תהא שמיעה גדולה מראי' והנה בזנות של אשת איש חלות האיסור הוא על הבעל ולכהונה, ולפי"ז י"ל דאף אם נימא דסתירה דומה לקדושין דצריך עדים לקיום הדבר, ובלא עדים אינה נאסרת, הוא רק למי שאינו רואה המעשה, והיכא שהבעל לא ראה הסתירה אז לא חל עליו האיסור, ואף אם יהי' ע"א שראה הסתירה והבעל יסמוך עליו שנאמן לו כשני עדים לא תאסר עליו, אבל אם ראה הבעל סתירה אז לדידי' מהני בלא עדים כיון שרואה בעצמו, ולענין זה אינו דומה סתירה לקדושין, דקדושין אינם חלים לחצאים שאם ראה אחד קדושין שהיו בלא עדים מותרת לו, וכן להמקדש והמתקדשת לו הועילו הקדושין כלום משום דאין קדושין לחצאים, אבל האיסור של סתירה אף שנאמר שצריך עדים לקיום הדבר ולא חל האיסור בלא עדים למי שלא ראה המעשה, אבל מי שראה נאסר בלא עדים דאיסור זה חל לחצאים, ואם ראה כהן הסתירה נאסרה עליו והבעל שלא ראה היא מותרת לו אף אם יאמין אח"כ להרואה, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות, דבה' כ"ג כתב לענין זנות שאם אמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה, ובה' כ"ה לענין סתירה כתב רק אם ראה הבעל שנסתרה ושהתה כדי טומאה ה"ז אסורה עליו, ובענין זה לא כתב שאם ראה אדם שהוא סומך עליו שתהא אסורה עליו, משום דמעשה הזנות אוסרת גם בלא עדים, ואם אומר לו אח"כ שמהימן לו כתרי נאסרת עליו אבל הסתירה אוסרת רק ע"י עדים אם לא ראה בעצמו. ואף שכתבנו לעיל דגם בקדושין אם בשעת מעשה לא הי' עדים ואח"כ יתחדשו עדים, יחול הדין משעה שיהי' עדים על הדבר ומ"מ בנידון זה אם הבעל סומך על איש להאמין לו כבי תרי, לא הוי כעדים לגבי הבעל, דענין זה להאמין הוא השערה וסמיכת דעת דמהני לחוש לאיסור, אבל אין זה כעדים שיועיל לחדש איסור חדש:

ועפ"י מש"כ יש לפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת הר"ן דסובר בטעמא דמילתא דלא מהני עדי צירוף לקדושין משום דנוגע לנפשות, דהירושלמי סובר דלר"י דס"ל דסתירה בפני שנים לקיום הדבר, וכל היכא דבעינן שני עדים לקיום הדבר אם נוגע הדבר גם לנפשות, לא מהני עדי צירוף ומדמה זה לקדושין דלא מהני עדי צירוף משום דשייך לנפשות, וכ"כ הסתירה שייכת לנפשות, שהסתירה מחייבת דין השקאה, שעי"ז אם זנתה יגרמו מים המאררים שתמות, ולולא הסתירה אין הזנות פועל שיועילו מים המאררים. ועי' בתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ח שכ' שאפשר לומר דענין השקאה הוי כדיני נפשות, יעו"ש והנה לפי מש"ש דבסתירה אפשר שתהני לפרטים, לפי"ז י"ל דמה שהחליט הירושלמי דאם נסתרה שחרית בע"א וערבית בע"א לדמות לקדושין דלא מהני צירוף, הוא רק לענין השקאה, אבל לענין שתאסר על בעלה שענין זה אינו נוגע לנפשות שפיר מהני עדי צירוף, ולר' אליעזר דסובר דמהני סתירה עפ"י ע"א, דלכאורה קשה קצת לומר דגם בזה פליגי, דלר"א השקאה אינו שייך לנפשות, ומנ"ל לחדש פלוגתא חדשה, אבל לפי מש"כ לעיל דרק היכא דבעינן עדים לקיום הדבר אז בעינן סוג עדים המועילים לנפשות, לפי"ז י"ל דגם ר"א מודה בהך סברא דהשקאה נוגע קצת לנפשות, אבל כיון דמדמה סתירה לטומאה, ולא בעינן עדים לקיום הדבר כעצם הזנות, משו"ה לא איכפת לן אם נוגע לנפשות, כיון שעיקר הענין הוא בירור האמת, ולא דין תורת עדות ממש, אבל לר"י דסובר דבעינן דוקא עדים והוי דבר שבערוה שנוגע גם לנפשות, ה"ז דומה לקדושין דלא מהני עדי צירוף, אח"כ מיבעיא לי' לענין קנוי אם מהני צירוף והנה עפ"י הכלל האמור בגמ' דילן דרק היכא אם הענין הנעשה נוגע לאחרים בעינן עדים לקיום הדבר, אבל אם חלות הדין הוא נוגע עכשיו רק לבעלי דברים לחוד, לא הצריכה תורה עדים לקיום הדבר, וילפינן זה מקרא דכי הוא זה דמהני בבי"ד הודאת בע"ד שנעשה קיום הדבר אצל בי"ד ע"י הבע"ד בעצמו, לפי"ז י"ל דקנוי שמתרה אותה שלא תסתר עם פלוני הוא ענין הנעשה בין שניהם לחוד שאינו נוגע לשום אדם, ומשו"ה אי"צ בזה עדים לקיום הדבר, ורק אח"כ צריך בירור לפני בי"ד לידע אמתת הדבר, ואיכא עדי צירוף על הקנוי, בזה ראוי לומר דלריב"ק דמהני בממון עדי צירוף מהני גם הכא לברר על הקנוי ונלענ"ד די"ל דהא דאמר בירושלמי מאחר שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי, הכונה בזה עפ"י מש"כ שענין זה נוגע רק להם, להמתרה והמותרה, אין קנויו קנוי הוא לשון שאלה אי קנויו קנוי, ייבא כהדא, דריב"ק סובר דמצרפים עדים, והכל מיושב על נכון, בס"ד:

והב"י בח"מ סי' ל' כתב שהמרדכי חולק על הר"ן מהא דכתב המרדכי פ"ב דיבמות שפסק לענין עדי כיעור דאם היה שני עדים שראו בזאח"ז מצטרפים לשני עדים כמו בממון, והוכיח ענין זה מן הירושלמי הנ"ל, וכנראה גירסא אחרת הי' לפניו בירושלמי, או דמוכיח מסברא מן הירושלמי מהא דמסיק לענין קנוי, דלפי הלשון דאיתא לפנינו במרדכי קשה קצת מה שאמר וכן משמע בירושלמי, דז"ל וכן משמע בירושלמי פ"ק דסוטה נסתרה בע"א בשחרית ובע"א ערבית זה הי' מעשה ושאל ראב"ת לחכמים אם זה יחוד ואמרו אין מקבלים עדים אא"כ ראו שניהם כאחד, ריב"ק אומר אפילו בראו שניהם זאח"ז, עכ"ל, ולא יתכן שיהי' לפני' גירסא כזאת, דהרי המעשה שבא לפני ראב"ת ושאל לחכמים הוא בתוספתא פ"ה דגיטין לענין יחוד אם צריכה הימנו גט שני, ובודאי הוא שבוש מן המדפיסים, רק המרדכי מוכיח מן מסקנת הירושלמי לענין קנוי, ומה"ט כתב רק דכן משמע מהירושלמי, דלפי מה שכתוב לפנינו בדברי המרדכי לא שייך משמעות, דהרי מפורש דמהני עדי צירוף לענין סתירה, אלא נראים הדברים דחסר בזה כל המאמר מטעות הדפוס, ובעיקר הענין מה שהוכיח הב"י דלא כהר"ן לפי מש"כ לעיל אין ראי' שהמרדכי חולק על הר"ן, דהר"ן אמר רק לענין קיום הקדושין, אבל לענין בירור אפשר דסובר נמי כהמרדכי דמהני עדי צירוף וכמש"כ בשם הרשב"א:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה