אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער ו › פרק טו

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ו · פרק טו

פרק יד

גרסינן במס' סנהדרין ד' ל' ת"ר אמר להם אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן, של מע"ש הן. בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימים, כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימים, אין בידו ליטלן לא אמר כלום, וכתב הר"ן בפ' האומר למס' קדושין דהא דלא מהימן על מע"ש היכא דלאו בידו, הלא מע"ש איסורא הוא, וז"ל ורמב"ן ז"ל תירץ דמע"ש נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסור גרידא. עכ"ל. הובא דבריו בס' ש"ש ש"ו פ"ד. והקשה בס' הנ"ל מהא דמבואר במס' יבמות ריש פ' האשה רבה דע"א נאמן לומר על הקדש קדושת דמים שנפדה משום דבידו לפדותו, והרי עי"ז מפקיע ממון מרשות הגבוה ומה לי ממון גבוה מממון הדיוט, וכיון שאינו נאמן להפקיע קנין הממון כ"כ אינו נאמן על האיסור, וכמו שכ' הר"ן בשם הרמב"ן לענין מע"ש, וכתב לתרץ ע"ז ולחדש דרק להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה חשוב הוצאת ממון, אבל להיפוך להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט, אין בזה תורת הוצאת ממון, והביא ראי' לזה מדברי תוס' במס' מעילה ד' כ"א שהקשו בהא דמבואר שם במשנה שאם נפל פרוטה של הקדש בכיס מלא מעות והוציא אחת דמעל מספיקא, אמאי לא בטלה הך פרוטה של הקדש ברובא, יעו"ש, והלא מסקינן בגמ' דממונא לא בטיל, ומזה הוכיח דבנכסי גבוה לעולם אין, דנים בו תורת ממון רק תורת איסור שבו זה תו"ד שם, ולענ"ד אין דבריו מחוורים בזה כלל, דכיון דיש קנין לגבוה ואם פגע ונהנה מנכסי גבוה חייב לשלם כמו נהנה ומזיק נכסי הדיוט, כמו שכ' בתוס' כתובות ד' ל' ע"ב למה יתבטל ברוב קנין הגבוה, כיון דקיי"ל ממונא לא בטיל, אכן מה שנוגע לדין ביטול ברוב יפלא בעיני מה שהוצרך הש"ש להביא מדברי תוס' הלא ברייתא מפורשת היא, הובא במס' נדרים ד' נ"ח ע"א, דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירים כגון טבל והקדש ומע"ש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור, יעו"ש, הרי דשייך ביטול בממון הקדש רק משום דהוי דשיל"מ, ואם יהי' מין בשאינו מינו יתבטל גם מדרבנן, ובטעמו של דבר כתבנו לעיל בשע"ג פ"כ דאף דקנין הגבוה לא בטל ויתחייב לשלם, אבל דין האיסור משום קדושת החפץ מיבטל בטל כשאר איסורים, ונתבאר שם ענין זה בארוכה, אכן מה שהקשה לענין נאמנות ע"א דמוכח מסוגית הש"ס דיבמות דנאמן ע"א לומר על הקדש שנפדה ויצא מרשות הגבוה צריך ביאור, מ"ש מדין מע"ש שכתבו הראשונים דאינו נאמן כיון דאיכא בזה הוצאת ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה:

ונראה לענ"ד לבאר ענין זה, ראשונה עפ"י מה שבארנו לעיל בפרק הקודם שיטת הר"ן דע"א נאמן באבידה, דהוא משום דכיון שמעיד שזהו בעל אבידה, מהני בירור של ע"א לסלק מזה תורת המשפטים, דבפועל ליכא בזה רק בע"ד אחד ועל החשש שמא זה אינו בעל האבידה, אנו מאמינים את העד שמעיד דאין כאן בע"ד חוץ מזה, משא"כ בכל דיני ממונות דאיכא שני בעלי דברים, אף אם נאמין לע"א מ"מ איכא לפנינו שני בע"ד בפועל, והרי זה משפט של דין ממון, שע"ז אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שאעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, לפי"ז י"ל דגם בהקדש אם אין לפנינו טוען ונטען, אם ע"א מעיד שהחפץ שהי' הקדש כבר נפדה, ואינו חשוד למשקר מהני עדותו גם לדין ממון, כמו דמהני לענין איסור מעילה, וגם לשיטת הריטב"א דסובר דגם באבידה כל שבא בתורת עדות לא מהני ע"א, אבל עכ"פ כל שטוען לעצמו נאמן אם אינו חשוד למשקר, הנה הכא בהקדש שמעיד שנפדה, י"ל דמיירי שהוא אומר, שהוא שלו ופדה לעצמו, והרי זה כמו באבידה, שנאמן צורבא מדרבנן, משום שלדין ממון אינו בא בתורת עדות רק מדין בע"ד, ורק בנוגע לקדושת החפץ להתיר לאחרים לענין זה הוי כע"א באיסורים, עוד י"ל דאם ע"א מעיד שהדבר יצא מרשות הקדש ולא חשוד למשקר, ליכא בזה לדון מדין דיני ממונות, שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר,. דהרי בהדיוט אם הוא לפנינו ואומר נאמן עלי ע"א, הלא ודאי אין לבי"ד מקום בזה, כ"כ בהקדש דידעינן שלרשות הגבוה ניחא שיוחזר החפץ למי שהוא שלו, ומשו"ה כל שמעיד ע"א על הקדשות שכבר נפדה אף אם יעיד לאחר, בכה"ג אף לשיטת הריטב"א דלא מהני ע"א באבידה כל שבא בתורת עדות, מ"מ בהקדשות נאמן אף להוציא מיד גיזבר, כיון דניחא לרשות הגבוה שיוחזר למי שהוא הבעלים באמת ולענין בירור האמת אין הבדל בין איסור והיתר לדיני ממונות, וכל הכתוב בפרשה לענין עדות בדיני ממונות לא שייך בהקדשות, דאם נאמר להצריך עדים כמו בכל דין ממון, הלא אז ליכא עדים בעולם, אם בעינן בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימה, דלא קרינן בזה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ועוד מזיק ממון הקדש פטור, וגם לאו דלא תענה ברעך, דהקדש לאו רעהו הוא, וכן הכתוב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת דמפרשינן מה שנאמר "לכל חטאת" הוא לחסר ולגרוע זכות ממון, לא שייך כ"כ ברשות הגבוה, ולכן נלענ"ד דלענין להוציא מרשות הגבוה סגיא בע"א, כמש"כ בס' ש"ש אבל לא מטעמי', כלומר אף דקנין של רשות גבוה הוא ככל קנין דהדיוט, ולענין הדין דקיי"ל דממונא לא בטיל גם קנין הקדש לא בטיל, אבל לענין בירור אם יצא מרשות הקדש סגי בע"א כמו שכתבנו, ואם יעיד להיפוך שדבר זה הקדישו הבעלים ודאי צריך ב' עדים, ומה"ט כתב הרמב"ן דע"א אינו נאמן לומר שהם של מע"ש, כיון דמע"ש ממון גבוה, הוא עדות על הוצאת ממון:

וכן מוכח דלא כשיטת הש"ש מדברי הנמ"י ב"ב פ' מי שמת בהא דמיבעי בגמ' שם בשכ"מ שהקדיש כל נכסי' ועמד אם יכול לחזור, ומסיק הש"ס בתיקו, כתב הנמ"י וז"ל הילכך בין הקדש בין עניים הם המוציאים, דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראי', הילכך אם עמד חוזר, ואע"ג דאמרי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו, אבל הכא מי יימר דדעתו הי' להקדיש אפילו אם עמד, הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא, דאיהו ידע בנפשי', עכ"ל והנה הנמ"י מפרש דספק זה בשכ"מ שהקדיש אם הקדיש על דעת מיתה או הקדיש על כל צד שיהי', שהוא ספק עובדא לא ספיקא דדינא, ולכל אחד שהקדיש בכה"ג הוי ספק בפ"ע, שאם חשב בשעת מעשה שעל דעת כן הקדיש מהני מחשבתו, ואינו כהספק של ענין תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, שאינו תלוי לפי מחשבת של כל אדם בפ"ע, וכן לענין מעכשיו ולאחר ל' דמבואר במס' קדושין ריש פ' האומר דלרב דסובר ספק תנאי ספק חזרה אין הענין משתנה לפי מחשבת המתנה, שאם הוא תנאי לפי שקול הדעת, לא מהני כלום מה שיחשוב המתנה לחזרה, וכאן תלוי בדעת המתנה, ומשו"ה לענין איסור לחוש שמא הנכסים מוקדשים ואסור להנות מהם מחמת התפסת קדושה, הוי כשאר איסור והיתר, וכיון שאומר שיודע בנפשי' שהקדיש רק ע"ד מיתה מותר לו להנות וגם אחרים מותרים אבל מה שנוגע לדין ממון יש לדון שלא יהי' נאמן, דגם באבידה רק לצורבא מדרבנן מהימנינן, אבל לאיניש דעלמא לא, שמא משקר, אבל, ענין זה קשה לומר דלענין איסור נאמן ולענין ממון חשדינן למשקר דאם חשוד למשקר גם לענין איסור אינו נאמן, ובאמת ראוי לומר דהא דכתב הר"ן בפ' גיה"נ בטעמא דמילתא דלצורבא מדרבנן מהדרינן אבידה ולאיניש דעלמא לא משום דחשדינן למשקר, אף דהתם אדם נאמן על איסור והיתר אף שנוגע לו להפסד ממון, אבל ענין גזל לרוב בני אדם אינו חמור כשאר איסורים, ובהקדש שהוא איסור כשאר איסורים ראוי להיות נאמן כל אדם. אבל בדברי הנמ"י אי אפשר לפרש כן דאם נאמר דאינו חשוד לשקר למה לן טעמא משום דהנכסים בחזקת נותן קיימי, תיפוק לי' דאין כאן ספק דהרי טוען שכן הי' דעתו רק ע"מ שאם ימות, ונראה לי דהנמ"י סובר, דכמו דחשודים רוב בני אדם על גזל הדיוט, כ"כ חשודים על גזל גבוה, ומשו"ה לדידן לעולם הוא ספק, וגם לענין איסור מעילה יהי' בספק איסור, ורק מה שנוגע למקדיש עצמו אין ביד בי"ד למונעו בשעה שהוא יודע בנפשי', וכמו דמצינו לענין תרי ותרי במס' כתובות ד' כ"ב דבנישאת לאחד מעדי' והיא אומרת ברי לי, וכן משמעות לשון הנמ"י שכתב דלספק איסור מעילה לא חיישינן דאיהו ידע בנפשי', דלשון זה מתפרש שלאחרים יהי' ספק איסור מעילה, אבל עכ"פ מבואר להדיא דבהקדש יש לדון בכל הספיקות מלבד איסור מעילה גם על ענין הממון כמש"כ:

עוד הקשה שם בס' ש"ש ש"ו פ"ד בהא דנאמן אדם מישראל לומר על בהמה המבכרת שילדה איך שכבר מכר את הולד לנכרי, כיון דהוא נכסי כהן, וכל שיש בו משום ממון אף לענין איסור שבו אינו נאמן לפי מש"כ הרמב"ן גבי מעשר שני, וכתב שם לדון כיון דספק ממונא לקולא והמע"ה, א"כ אין לכהן חלק ממון בו ואין בו אלא משום איסור גרידא, ומפקפק בזה ומסיק בצ"ע, והנה לפי מש"כ לפרש בדין אבידה דמהימן צורבא מרבנן, משום כל היכא דלא חשוד לשקר, ליכא בזה תורת דין משפט לכו"ע, כל זמן דליתא לפנינו בע"ד שני שיטעון כנגדו, כ"כ ראוי להיות כל אדם נאמן על המבכרת לומר שכבר מכר לנכרי וליכא בזה דין משפט להצריך עדים, ואין שום הבדל בזה מדין אבידה לענין זה, אמנם אם לא ידעו הבעלים אם נעשה ענין מכירה בזה וע"א אחר מעיד ע"ז, הנה לפי מש"כ בביאור שיטת הר"ן דנאמן ע"א באבידה, דלענין זה נאמן ע"א לומר דליכא בזה דין משפט להצריך עדים, כיון דבפועל ליכא לפנינו בע"ד שני שטוען על חפץ זה, ובמציאות אמתית לפי דברי העד אין בעלים אחרים חוץ מזה, כ"כ הכא נאמן ע"א לומר דאין בולד זה חלק ממון הכהנים, כיון דבפועל ליכא בע"ד שטוען עליו, אכן לשיטת הריטב"א דסובר דגם על זה אין עד אחד נאמן לומר דאין בזה תורת המשפטים, היינו דגם על זה אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר, ולפי מה דנקט בספר ש"ש להכריע כמש"כ בתשו' מיימוני דהיכא דהספק לנו אם הוא דבר שבערוה וע"א מעיד שאין כאן דבר שבערוה דנאמן ע"א ע"ז, עי' מש"כ בפ"ג ש"ו, כ"כ מיסתבר לומר הכא אם ע"א מעיד באבידה או במתנות כהונה, שאין כאן דיני משפטים של דיני ממונות שיהי' נאמן ע"ז, ואולי יש לחלק קצת דרק במה שבודאי משתנה דין האשה מאיסור להיתר ומהיתר לאיסור חשוב דבר שבערוה, והיכא שלפי דברי העד דין האשה כדמעיקרא לא חשיב דבר שבערוה, ובספק בדין ממון אם צריך בזה עדים או לא, גם זה חשוב משפט ממוני וצ"ע:

אמנם ע"פ מה שהעלינו לעיל לענין הקדש דלהוציא מרשות הקדש לא הצריכה תורה שני עדים, דלפי מה דאיתא בספרי דהא דאמרה תורה לא יקום ע"א באיש לכל חטאת, הוא לענין לחסר ממון מאיש, לפי"ז בדין ממון השבט של מתנות כהונה או ממון עניים, ודאי לא שייך בזה לומר שהוא פגיעת חסרון ממון של איזה איש פרטי או כללי דממון של שבט אינו מיוחס לאישים פרטים, דלו יצויר עת וזמן שלא יהי' שום איש משבט זה בעולם, בכל זה קרינן על הממון שהוא מתנות כהונה או מתנות עניים, וממון של שבט הוא רק שם מושאל, אבל אינו זכות של אנשי השבט, ומשו"ה בענין זה אם עד מעיד על הדבר שאינו ממון של השבט מהני עדותו כמו בדין האיסורים, וכן ענין הזמה ודאי לא שייך בזה, דמזיק ממון מתנות כהונה וממון עניים פטור, לפי"ז בענין הוצאת ממון מבעלים לשבט כהנים ולעניים ודאי צריך שני עדים, אבל להיפוך להעיד לזכות הבעלים ולחוב לכהנים ולעניים סגי בע"א. והנוב"י מה"ת סי' קנ"ד ח' יו"ד שכתב להכריע בהא דלא מהני שאלה בתרומה דאתי ליד כהן, משום דכיון דבעינן חרטה דמעיקרא, ויכול הכהן דאתי לידו לומר לא מהימן לי שנתחרט חרטה דמעיקרא, וקודם שבא ליד כהן הוא נאמן כע"א יעו"ש. ועפ"י מש"כ הלא יש מקום לדברי הנוב"י הנ"ל דבלא"ה מה חלוק בזה אם בא ליד כהן או לא, דממ"נ אם הדין בזה שאין לו תורת נאמנות, גם קודם שבא ליד כהן הרי יש בזה גם ענין ממון של השבט ולא יהי' נאמן, ואם מחלקינן הנאמנות, אם יש בענין זה אפשרות לחלק הנאמנות, נאמר גם בבא ליד כהן שיהי' נאמן על האיסור ולא לענין ממון, ולפי מה שכתב החילוק בזה מבואר, אמנם מה שכתב שם בנוב"י עפ"י שיטתו דגם בצדקה דאתי ליד גבאי לא מהני שאלה משום דהגבאי אינו מאמינו, ולא יתכן לפי"ז, דהרי בצדקה גם אחר שבא ליד גבאי אין בזה זכי' וקנין ממון לאנשים פרטיים, דאם כל עניי העיר, שהם עתה עניים, יתעשרו, מ"מ הצדקה היא ממון עניים, והוי ממון שאין לו תובעים, העולה לנו מזה דמש"כ בס' ש"ש לדמות ענין ביטול ברוב לדין נאמנות של ע"א, לפימש"כ אין ענינים אלו דומים זל"ז, דלדין ביטול ברוב הקדשות ומתנות כהונה וגם ממון עניים כלקט שכחה ופאה וצדקה, למאן דסובר אמירה לגבוה בצדקה, בכל אלו אין קנין הממון בטל ככל ממונא דהדיוט, אבל לענין נאמנות ע"א, נאמן ע"א להוציא מרשותם כמש"כ, רק היכא דאיכא מכירי כהונה, י"ל דהוי כמו שזכה הכהן פרטי, ובמשפט כזה י"ל דצריך שני עדים בכל ספק שיפול בזה כנלענ"ד:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה