שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ה · פרק כג
כתב הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים הי"ד ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו, ומהו ההפקר הוא שיאמר נכסים אלו הפקר לכל וכו' והאומר הרי זה הפקר וזה, הרי השני ספק הפקר, ואם אמר וזה כמו זה או שיאמר וגם זה התפיס השני ויהי' הפקר ודאי עכ"ל. והוא מה דאיבעיא במס' נדרים ד' ז' אי יש יד להפקר, וכתב הר"ן שם דבספק הפקר לכו"ע ספיקו לקולא היינו אף לשיטת הרשב"א וסייעתו דנקטו בספק של יד לפאה וצדקה לחומרא, בספק הפקר הוי ספיקא דממונא, וכן כתב הסמ"ע בסי' רע"ג וכ"כ בש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד, ובפרישה ריש סי' רנ"ח ביו"ד העיר בזה כיון דהפקר מטעם נדר למה לא יהי' ספק הפקר ככל ספק נדר דספיקו ככל ספק איסור תורה, וכתב לתרץ שם דברים שאינם מובנים כלל, דז"ל ואפשר דגם בהפקר נקטינן לחומרא כיון דהוא כנדר וכו' אי נמי שאני הפקר דאף דאם הוא הפקירם הרשות בידו לחזור ולזכות בו, נמצא דלעולם יש לו ג"כ צד זכי' זו. ומשו"ה לא מחמירינן שם עכ"ל. ולא אבין דבריו דהלא ודאי עיקר הספק בזה הוא רק אם כבר זכה בו אחר דקודם שזכה בו אחר אין נפ"מ כ"כ, וכשזכה בו אחר ומוציאים מידו הרי הוא עובר על ספק איסור נדר, וגם לשיטת הרמב"ם דבספיקא דדינא אי תפס לא מפקינן מיני', ולקמן יבואר ענין זה אם בספק הפקר מהני תפיסה, אבל זה ודאי דאם חזר בעה"ב ותפס מן הזוכה דמהני תפיסה כמש"כ בס' תקפו כהן סי' ח', ואם ספק הפקר ספק נדר אסור לתפוס, ומוכח מזה דלא הוי רק ספק ממון לחוד, וכן הקשה בקצוה"ח ריש סי' רע"ג ונשאר בצ"ע:
והנה בעיקר דין הפקר לא נתבאר בראשונים ז"ל מהו, ומקור לדברי הרמב"ם שכ' דהפקר מטעם נדר כתב בב"י או"ח סי' תל"ד שהוא מהגמ' דנדרים ד' ז' דמיבעיא שם אם יש יד להפקר או דילמא אין יד להפקר, הפקר היינו צדקה, אם תימצי לומר קאמר, אית"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה, הפקר מהו, מי אמרינן היינו צדקה, או דילמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים, ובב"י אחרי שהביא שם דברי הר"ן בפ"ק דפסחים שכ' בשם י"א דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום, כתב בזה"ל ול"נ אע"ג דבטיל מדין הפקר נגעו בה שפיר יכול לבטל ע"י שליח, משום דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, בגלוי דעתא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגוי' כלל סגי, א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח בפ"ק דנדרים ד' ז', וכ"כ הרמב"ם בה' נדרים, וכיון דדין נדר יש לו משום הכי לא מהני בי' שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהי' אסור בו אינו כלום, אבל בטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני בי' שליחות עכ"ל. ובח"מ סי' רע"ג כתב הב"ח וז"ל כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר, ואסור לחזור בו פירוש שיחזור ויאמר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בו לא יחל דברו, ואעפ"י שהוא עצמו יכול לזכות בהם זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל. ועפי"ז כתב בקצוה"ח סי' הנ"ל דהפקר אינו עושה שום השתנות בקנין הבעלים כלום ורק חל עליו איזה נדר להניח לכל אדם לזכות בהם ולהשתמש בזה, או שלא יחזור בו, ומטעם הנדר חשוב כאילו אינו ברשותו, ומטעם זה כתב דאפשר שאם הפקיר ומת שאין היורשים מחויבים לקים נדרו דבטל ההפקר לגמרי יעו"ש. והדברים מתמיהים בעיני דלפי"ז ליתא כלל ענין הפקר בעולם, אלא נודר ליתן לכל מי שירצה לזכות ולהשתמש בזה ולמה מצריכים לשון הפקר דוקא שיאמר נכסים אלו הפקר לכל ובמאי פליגי ב"ש וב"ה אם הפקיר לעניים ולא לעשירים, ולב"ה אפי' אם שייר אדם אחד לא הוי הפקר, למה לא יהי' הנדר חל אם נדר לכל העולם חוץ מאדם אחד, כיון דגם בהפקר גמור אינו יוצא מרשותו כלל, אלא חל עליו איזה נדר שלא לחזור, וכן מה דאמרינן בירושלמי דב"ש ילפי מלעני ולגר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו מה זו לעניים ולא לעשירים, וב"ה ילפי משמיטה, יש לך נטישה אחרת שהיא כזו, הובא בר"ש ריש פ"ו דפאה, ומה ענין נדרים ללמוד ממתנות עניים או משמיטה, ואם ילפינן מהתם בע"כ דומה ענין הפקר לשם, דכמו דשם משתנה קנין הבעלים דמתנות עניים אינן ממון בעלים וכן בשמיטה אינו ממון בעלים, כ"כ ענין הפקר, וכן קשה טובא מה דאמרינן במס' נדרים דר"י אמר מ"ט דר"י קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתיא לרשות זוכה, וכתב הר"ן שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהדר מצי הדר, הילכך כי זכה בו מודר, ממדיר קא מיתהני, ודחה רבא ענין זה ומתרץ דטעמא דר' יוסי הוא משום מתנת בית חורין, ובהפקר לזמן הוא לדידן כסברת ר"י אליבא דר"י דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כמבואר שם בגמ' ובר"ן, ואם נאמר דעיקר הפקר הוא רק ענין נדר שלא לחזור היינו שיניח לכל אדם לזכות, איך יכול לחזור הלא זהו הנדר גופא, ואיך מצי חזר בו מן הנדר, ומה שייך לומר בזה שאינו יוצא מרשותו או לא הלא הפקר הוא מתנה גמורה רק שנדר ליתן מתנה לכל מי שירצה, ולרבנן ודאי קשה למה מהני במודר הנאה, דלפי שיטת הקצוה"ח הלא לכו"ע אינו יוצא מרשות בעלים, ועוד קשה דהרי בהפקר אם קדם וזכה בו הרי זה שלו כשאר נכסים ואם הפקר הוי רק נדר בעלמא והדבר שלו כבתחילה, איזו זכי' שייך בדבר שהוא שלו ובמה בטל נדרו עי"ז שטלטל החפץ ממקום למקום, עוד קשה למה לא מהני הפקר בדבר שאינו ברשותו, כמו דאיתא בב"ק ד' ס"ט הלא זה ודאי דיכול לקבל על עצמו נדר גם על דבר שאינו ברשותו, שיניח להשתמש בזה כל אדם ושלא יחזור בו, וכן קשה איך מהני הפקר גבי נכרים, דנכרי אינו מחויב לקיים נדרו ורק מה שעשה מחויב ישראל לקיים, עי' גליון רע"א למס' ע"ז ד' ה' ע"ב ובמס' גיטין ד' מ"ז ע"א מפורש דעכו"ם שהפקיר הוי הפקר יעו"ש. מכל הלין שכתבנו נלענ"ד ברור שלא ירד הקצוה"ח לעומק ענין זה:
ונראה לענ"ד דבהפקר ודאי יוצא הדבר מרשות בעלים ונפקע קנין הבעלים לגמרי כמו דמשמע פשטות סוגיות הש"ס בהרבה מקומות בכל דוכתא שנזכר בגמ' ענין ההפקר, וכן מוכח להדיא מהירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג הבאנו לעיל דמיבעיא שם אם אמר הילך מנה ותצא שדך להפקר, ומסיק דאינו יוצא משום דלא זכה לבן דעת, ושם ודאי הכונה שיופקע קנין הבעלים אלא מחמת דאין אדם מסתלק מדבר שהוא שלו רק ע"י קנין וליכא שום מעשה קנין להפקיע קנין הבעלים בלי הכנסה לרשות אחר, משום דמי יעשה מעשה קנין בזה, ומשו"ה מבעיא קומי ר' זעירא אם תהא מעשה קנין ע"י כסף דמהני אם נותן איש זר שאינו בעל הקנין וע"י קבלת הבעלים מהני להפקיע קנינים, ועי' לעיל בפ"ט מה שכתבנו בזה, אלא דענין זה להפקיע קנין הבעלים ע"י אמירה בלי קנין נעשה ע"י אמירת הפקר, היינו שיאמר הרי הן מופקרים לכל, וענין זה הוא ענין נדר, ועי"ז בא הענין מה שיוצא מרשות בעלים, וראשונה עלינו לבאר ענין הנדר שבו:
והוא דמס' נדרים ד' ז' שהבאנו מוכח דבהפקר איכא שייכות לצדקה אלא דחלוק מצדקה, דצדקה, לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ונראה דגם לב"ש דמהני הפקר לעניים ולא לעשירים אין זה כצדקה ממש, דאל"כ למה חלקו הפקר לחוד וצדקה לחוד, ולמילף ממתנות עניים, ולב"ה דלא מהני כלל הפקר לעניים ולא נתחדש שום דבר ע"י הפקר כזה, ואם הי' הפקר לעניים קנין צדקה לעניים הי' נשאר בכה"נ כדין צדקה והי' פטור מן המעשר מקרא דובא הלוי, והנה התפסת צדקה בארנו לעיל בפ"כ דגם לשיטת רב האי גאון ז"ל דצדקה אינה רק כנדר, ענין הנדר הוא ענין התפסת החפץ להוציאו בצדקה, לכן נראה דגם הפקר הוא ענין כזה שמיחד ומזמין את החפץ שתהא תשמישו בדרך הפקר כפאה ולקט לב"ש, ולב"ה כשמיטה, וע"י דבורו חל ענין זה שנעשה דין שיכול כל אדם להשתמש כדבר המופקר ודין זה חל על החפץ, ומשו"ה יש בזה תורת התפסה באומר זה כזה, כמו שהבאנו דברי הרמב"ם שלמד מסוגית הש"ס דנדרים הנ"ל דמיבעיא בש"ס רק ביד, אבל אם אמר וזה כמו זה הוי הפקר ודאי דהוי התפסה מפורשת, ודין זה חל אף אם נאמר דלא יצא מרשות בעלים, ובאמת נלעל"ד דאם יקבל אדם על עצמו בנדר להפקיר נכסיו שלא יהי' עליו שום מצוה לקיים דבריו, דלדידן דבעינן שיהי' הפקר לכל אין בזה שום מצוה להפקיר נכסיו, ואם הי' בזה איזו מצוה לא הי' שותק הרמב"ם מזה, דהרי בצדקה בפ"ח מ"ה מתנות עניים כתב שהוא בכלל הנדרים, וכן בה' מכירה פכ"ב שהזכיר הקדש ולעניים למה כתב גם הפקר, וכאן בהפקר כתב בלשון אחר ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כנדר שאסור לחזור, ולשון זה מורה להיפוך שאינו נדר, ואם אינו נדר מאיזה טעם יהי' איסור, ונראה דמטעם זה כתב הגר"א ז"ל בביאור לח"מ סי' רע"ג סק"ג להגיה במקום "אסור" לחזור, "שאינו יכול" לחזור, ועל מה שכתב "שאינו נדר" כתב, עי' סמ"ע, והוא דברי הג"מ דנדרים ד"ז ע"א והוא מש"כ הסמ"ע דאילו נדר הוי לעניים לחוד, והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ועל מש"כ "שאסור" לחזור כתב וז"ל, וצ"ל "שאינו יכול" וכו' וכמש"ש היינו צדקה, ושם מ"ג ע"ב איפרך מילתי' דר"י ע"ש עכ"ל. ומבואר בדברי' דמפרש בכונת הרמב"ם דאף דהפקר אינו נדר הרי זה כנדר דמהני אמירה שיעשה הדבר כדין הפקר, שכל אדם יכול להשתמש בו ולזכות בו כדבר המופקר:
ונראה לי שביאור הענין הוא, שהדין שחל על החפץ מועיל לדיני ממונות, דכמו בשור הנסקל שכיון שדין השור להסקל אין לנו להשגיח כלום על משפט קניני הממון, כ"כ בנידון זה כיון שיחדו הבעלים את החפץ ע"י אמירתם שיהי' הפקר לכל נעשה דין זה על החפץ שאי"צ רשות ורצון עוד מהבעלים, ועי"ז יכול אדם להפקיע קנינו מן החפץ, כיון שחל על החפץ דין זה של תורת הפקר, ודין זה שולל מהחפץ כל כח ושליטה של הבעלים, משו"ה הוי מעשה קנין להפקיע לגמרי קנין הבעלים, דאם ישאר עוד איזה כח לבעלים בזה הוא סותר לענין ההפקר, ומשו"ה כיון שחל על החפץ דין הפקר, זה הוי סבה ומעשה קנין להפקיע קנין הבעלים לגמרי כדבר המופקר של נכסי הגר שמת, וכ"כ בדין ההפקר מחמת שהבעלים רצו לעשות כן להפקיר:
ועפ"י דרך זה נבוא לבאר מה דסבר ר"י אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, דבפשטות הוא ענין מוקשה מאד, דזה ודאי דגם לר"י אליבא דר' יוסי כבר חל איזה ענין של הפקר, דאל"כ איך יכול הזוכה לזכות בו, דאם נאמר דהוי כאומר שיהי' הפקר לאחר שיבוא לידו, כהפקר לאחר זמן, מאיזה כח יכול הזוכה ליגע בחפץ, וכן קשה דלאחר שיהי' ביד זוכה אז לא הוי ברשות בעלים, והרי מפורש בגמ' ב"ק ד' ס"ט דבאומר שיהי' הפקר לאחר שילקטו עניים לא מהני למ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, וכמו שכתבנו בענין זה לעיל, וביותר תמוה ענין זה איך שייך בכה"ג זכי' של הבעלים שיזכו גם הם בתורת הפקר, ובגמ' מפורש שם דגם לר"י אליבא דר' יוסי אם זכו הבעלים בתורת זכי' מן ההפקר הי' מהני, ופטור מן המעשר, ובהפקר לזמן קיים דין זה להלכה לדידן גם לפי המסקנא שמיתותב ר' יוחנן:
ועפ"י מש"כ נראה לי דביאור הענין הוא, דענין הפקר מחדש שני ענינים, יסוד ההפקר הוא שחל על החפץ דין הפקר שנתיחד להשתמשות ולשליטת כל אדם, וגמר ההפקר הוא שלילת כח הבעלים ויתרונם על כל אדם והפקעת קנינם לגמרי, וכמו שבשמיטה גם הבעלים אין להם שום כח ושליטה יותר משאר כל אדם ואינו רשאי לבצור רק בתורת הפקר, כ"כ הוא דין הפקר, וסובר ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דגמר ההפקר שהוא שלילת כח הבעלים אינו נגמר רק עד דאתי לרשות זוכה, היינו דכשאדם מפקיר נכסיו הוא עושה שני ענינים שהם אחד, שמיחד את נכסיו שיהיו מופקרים לכל, לכל מיני השתמשות שבעולם ומסתלק עצמו מהם שלא יהי' להם שום זכות בעולם, ואם ירצה לשייר לעצמו איזה זכות וכח לעצמו, לא מהני ההפקר כלום דילפינן משמיטה שאין לבעלים שום כח יותר מכל אדם, והנה לרבנן נפקע כח הבעלים מיד שחל על הנכסים דין זה, שכל אדם יש לו כח ורשות להשתמש בהם כמו עם דבר המופקר, בזה גופא יוצאים הנכסים מרשות בעלים ונפקע קנין הבעלים, ולר"י אליבא דר' יוסי הפקר כמתנה לענין זה, כמו שבמתנה אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות המקבל, היינו אף שנתן לו רשות למשוך ולהחזיק דעי"ז נותן הכח למקבל לזכות בהאי חפץ שלא מדעת בעלים וגם בע"כ של הבעלים, כ"ז שלא חזרו בהם, ואפשר דגם גלוי דעת עפ"י אומדנא דמוכח שחוזר מן המתנה ג"כ לא מהני, לפי"מ דקיי"ל גלוי דעתא בגיטא לא מהני, מ"מ לא נגרע עדיין קנין הבעלים כלום מן החוץ עד דאתי לרשות זוכה, כ"כ סובר ר"י אליבא דר' יוסי דלא נפקע כח הבעלים גם בהפקר עד דאתי לרשות זוכה, ואף אם ירצה המפקיר להפקיע זכותו מיד שחל דין ההפקר לא מהני, כמו שאין אדם מסתלק מנכסי' בלי קנין המועיל, כ"כ הכא לא מהני סלוקם של הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכשאתי לרשות זוכה אז נגמר ענין ההפקר ונפקע קנין הבעלים, אבל בזה חלוק הפקר ממתנה, דבמתנה הפקעת קנין הבעלים וחלות דין בעלים של המקבל הוא נעשה כאחד, דמוכרח הענין כן, דאי אפשר שיהי' החפץ רגע אחד בלי בעלים לגמרי, ובהפקר חלות שני ענינים אלה נעשים בזאח"ז, דמיד כשאתי לרשות זוכה נפקע כח הבעלים ונשאר החפץ רגע אחד בלי בעלים ואח"כ חל עליו דין בעלים של הקונה, וכאשר הפקעת זכות הבעלים הוא גמר ענין המוכרח בדין ההפקר, משו"ה קודם שחל ענין זה יכולים הבעלים לחזור בו דאתי דבור ומבטל דבור, ואף לר"ל דס"ל דבקנין לאחר ל' אינו יכול לחזור, משום דנתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי, הכא אין כאן אלא דבור, וגם אף ללישנא בתרא שם דר"ל סובר דגם בשליחות א"י לחזור בדבור, שם כבר חל ענין זה שהוא כמותו, והכא בהפקר ענין זה של הפקעת כח הבעלים לא חל עדיין ולא נעשה המעשה קנין ע"ז, דלדידי' כמו שמפרש ר"י המעשה קנין ע"ז הוא מה שיבוא לרשות הזוכה משו"ה יכול לחזור, ומכיון שחזר ובטל גמר ענין ההפקר בטלה גם ההתחלה מה שחל כבר, היינו שהי' היכולת לכל אדם להשתמש בו, אבל אם אינו חוזר מן ההפקר רק זוכה כשאר אדם הזוכה מן ההפקר, שייך אצלו זכי' זו דהרי מתחילה נפקע מן הבעלים כח שליטתם מה שהי' כבר חל הדין, שכל אדם יכול להשתמש בו, וכשזוכה נעשה בעלים גמורים, שלא יהי' עוד שום כח לזולתם, ומשו"ה אסור אליבא דר' יוסי לזכות בזה מי שנאסר בהנאת בעל החפץ, דכיון דנשאר עדיין זכות הבעלים בחפץ זה ולא נפקע קנינם הם אסורים למודר הנאה, דכמו דאסור ולהנות מן הבעלים, כ"כ אסור להנות מדבר הקנוי להם, ואף דלאחר שיזכה המודר יזכה מהפקר ואז מותר לו להנות אבל תחילת ההבאה לרשות הוא באיסור:
ומעתה מה דפליגו רבנן ור"י הוא רק על ענין גמר ההפקר, דלרבנן מה שנעשה הדין על החפץ מדין נדר והתיחדות שיהי' היכולת בכל אדם להשתמש בו זה הוי כמעשה קנין דעלמא להוציא הדבר מרשות בעלים ולהפקיע זכותם לגמרי, ולר"י ענין זה לא הוי כמעשה קנין להוציא הדבר מרשות בעלים ורק הבאת החפץ לרשות זוכה הוא הסבה להוציא מרשות בעלים, וגם אם הבעלים עצמם הכניסו החפץ לרשותם בתורת זכי' מן ההפקר, שהוא תכלית וגמר ההפקר, אז נפקע קנין הבעלים ונשאר החפץ רגע אחד בלי בעלים, ומתחדש אח"כ בחפץ קנין חדש לבעלים עצמם כזכות דבר חדש, אבל לכו"ע יסוד ענין ההפקר הוא התיחדות השתמשות לכל אדם מה שנעשה ענין זה ע"י אמירתו שהוא כנדר, אבל מ"מ לא שייך בזה איזה איסור בל יחל או מ"ע לשמור מוצא שפתי' כיון דלא קבל על עצמו כלום, כמו שכתבנו, דרק התפיס את החפץ ע"י דבורו שיהי' כך וכך, ובצדקה שהתפסתה הוא להנפוקי בצדקה, בארנו שיטת הרשב"א והר"ן דפליגי אם איכא איסור לשנות השתמשות החפץ, דלהר"ן ענין הנדר שבה הוא רק עד שיצא החפץ מרשות בעלים וסובר כיון דבצדקה ג"כ אמירה עושה קנין כבר נגמר ענין הנדר ונעשה ממון עניים ממון של השבט, והרשב"א וסייעתו סוברים שנדר זה הוא עד דמטי ליד עני פרטי, שנעשה ממון של העני כשאר נכסיו, וכאן בהפקר לכו"ע ענין נדר זה הוא רק עד דנפיק מרשות הבעלים, דכיון דנפיק מרשות בעלים ונעשה כנכסי הגר אין כאן תורת נדר כלום, וגם לר"י אליבא דר' יוסי ליכא איסור בחזרה, דהחזרה הוא על גמר ההפקר שהוא ענין קניני ממון מה שעשה להפקיע את זכותו וקנינו מן החפץ, וכן נלענ"ד ענין זה מוכרח מהא דכתבו הרשב"א והר"ן ד' ל' לדון אם בצדקה לא אמרינן אמירה לגבוה, ובנדר לצדקה לאחר ל' יכול לחזור, ובכל נדר לאחר ל' לא מהני חזרה, ובע"כ דהחזרה הוא מה שלא יקנה העני ע"י זכי', ועל דבר זה ודאי דליכא שום נדר ורשאי לחזור ומכיון שבטל גמר ההפקר, בטלה התחלתו ממילא, והמחוור בזה הוא כמו שהגיה הגר"א ז"ל בדברי הרמב"ם והטוש"ע שאינו יכול לחזור בו. ועכ"פ בספק הפקר ודאי דליכא שום נדנוד איסור נדר וכמו שכתבנו, כיון שנגמר ענין ההפקר לגמרי ויצא מרשות הבעלים אין כאן ענין נדר כלום, והב"ח שכתב בזה איזה איסור בל יחל הוא כתב רק מסברא דנפשי' מה שלא נזכר בגמרא ובפוסקים, ודברי הגר"א ז"ל מסתברים בזה מאד כמש"כ:
ומה שכ' הב"י ענין נדר יש לפרש כדברינו, דהרי לא הזכיר שיהי' בהפקר איזה איסור רק לענין שליחות, שכ' הר"ן דלא מהני בהפקר, כתב לבאר משום דבנדר אם אומר לשלוחו קבל עליך נדר זה שאהי' אסור בו אינו כלום, לענין זה כתב לדמות הפקר לנדר, ואדרבה מדברי הב"י אלו יש ללמוד דהפקר יוצא מרשות בעלים לגמרי והוצאה זו אינה משום נדר כלל, דהרי כתב לחלק בין בטול חמץ שהוא מדין הפקר להפקר דעלמא דבהפקר לא מהני ע"י שליח משום דין נדרים שבזה, ובבטול חמץ ליכא דין נדרים כלל, ואם כל עיקר ההפקר הוא נדר לחוד, איך אפשר לפרש דביטול חמץ הוא ג"כ מדין הפקר, כיון דבביטול חמץ ליכא נדר, ולפי מש"כ יש לבאר כונתו, דבכל הפקר דעלמא מה שיוצא מרשות בעלים הוא ע"י התיחדות החפץ להשתמשות כל אדם שזה ענין הדומה לנדר, וגמר ההפקר הוא הפקעת זכות הבעלים, אבל בבטול חמץ ליכא ענין התיחדות החפץ לאיזה השתמשות, אלא רק הפקעת זכותו לחוד, ומה דמהני בחמץ הפקעת זכות ע"י דבור מה דלא מהני בשאר הפקר הוא כמש"כ הר"ן דבע"כ שאני בטול חמץ, דהרי מהני גם בטול בלב ובהפקר לא מהני דברים שבלב, והטעם בזה דהרי מצינו גם בשאר דוכתי דמהני גמר ומקנה בלי מעשה קנין הראוי כמש"כ התוס' בבכורות ד' י"ח ע"ב ד"ה אקנויי קא מקני יעו"ש: וכן כתבו בתוס' כתובות ד' ק"ב ע"א ד"ה אליבא דבנ"נ דמצינו בכמה מקומות דמהני גמירת דעת גם בלי מעשה הקנין, ומשו"ה בהפקר' דעלמא דבעינן שיופקר לכל ע"י אמירתו כעין נדר ועל ענין נדרים לא מהני שליחות, דרק על ענין הקנאה שהיא הוצאה והכנסה מרשות לרשות כעושה שליח הרי זה כמוסר ליד השליח הדבר שיהא כבעלים להכניסו לרשות אחר, ומה"ט השליח שנעשה להקנות א"י לקנות לעצמו, וכמש"כ הטור בסי' קפ"ה בשם הרשב"א, אבל הנדרים אינם חלים רק ע"י דבור של הבעלים ממש:
עוד יש להוכיח נגד שיטת הקצוה"ח מהא דלא מהני שאלה בהפקר, דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה דלא מצינו שאלה בהפקר, ולשיטת הקצוה"ח דהפקר הוא נדר גרידא מאיזה טעם לא יהי' בזה שאלה, ולומר שהטעם בזה משום דלאחר שזכה בו אחר ליכא שאלה כמו בהקדש דאתי ליד גיזבר, זה אינו נראה מדברי הר"ן, דהול"ל משום דאתי ליד זוכה, ומדאמר הר"ן דלא מצינו שאלה להפקר ודאי כונתו דליכא כלל שאלה בהפקר, אבל לפי"מ שבארנו בענין ההפקר שהוא כולל שני ענינים, שמיחד החפץ להשתמשות לכל, ועם זה הוא מסלק רשותו ממנו, ונמצא דבמה שחל על החפץ ענין היכולת להשתמש בו כל אדם הוא כעין מעשה הקנין שעי"ז יכולים הבעלים להסתלק מקנינם, משו"ה מסתברים דברי הר"ן דלא מצינו שאלה בהפקר, דלפימש"כ הוא כעין דרכי הקנינים ובקנינים לא שייך שאלה, דאף שהתיחדות הראשונה היא כעין נדר, אבל כיון שיצאה מזה ענין מעשה של קנין לא אתי דבור ומבטל מעשה, ול"ד להקדש דמהני שאלה, דבהקדש מה שיצא מרשות בעלים ונכנס לרשות הגבוה הוא הכל ע"י אמירה והדבור, ועל פעולת הדבור מהני שאלה לעקרו למפרע, וכן בצדקה מהני שאלה אף לשיטת הסוברים דאמירה עושה קנין כמו בהקדש, כיון שהאמירה פועלת קנין זה להוציא מרשותו ולהכניס לרשות שבט עניים, אבל בהפקר דפעולת האמירה הוא על התיחדות של הפקר בענין השתמשות ומתחדש בזה סבה להוציא מרשות בעלים שהוא מעשה קנין, וכיון שנסבב הענין לידי מעשה ליכא שאלה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה:
וכן נראה לי לפרש מה דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה על מה שכתב שם בשם הרשב"א דמי שאסר על עצמו הנאת פירותיו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ, ואם איתשל אח"כ חייבים לשלם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, הויין הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם, וכתב הר"ן ע"ז וז"ל ואני מסתפק בזה לפי שמשאסר על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנאו כזוכה מן ההפקר, ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר. עכ"ל. והנה לכאורה אינו מובן דכיון דאסר על עצמו הוי לדידי' כאיסורי הנאה דחשובין כדבר שאינו ברשותו, וכמו דאמרינן בפ"ק דפסחים דלבתר זמן איסורו לא מצי מבטל, משום דהוי דבר שאינו ברשותו, וכן כתב הרמב"ם בפי"א מה' נזקי ממון דשור לאחר שנגמר דינו אם הפקירו אינו מופקר, ולפי"ז אם אסר על עצמו לא מצי להפקיר עוד אחר שנאסר עליו בהנאה, אמנם לפי מש"כ בס' קצוה"ח סי' ת' לתרץ מש"כ הרמב"ם בשור הנסקל שהוזמן עדיו שכל הקודם בו זכה משום דמשעה שנגמר דינו הפקירוהו בעליו, ובהלכה הקודמת כתב בשור הנסקל שנגמר דינו אם הפקירו אינו מופקר, דהוא משום דכיון שהוזמו עדיו נתגלה דלא הי' אסור בהנאה משו"ה יכולים להפקיר, לפי"ז יש מקום לומר ג"כ הכא, דאם ישאל על נדרו ונעקר האיסור למפרע, משו"ה מהני ההפקר, אבל כבר כתבנו לעיל דלענין אינו ברשותו קשה לומר כן, דמ"מ כיון דמעיקרא לא הי' רשאי להנות מזה חשיב כאינו ברשותו, ובארנו לעיל דלשון הפקר האמור שם בגמ' לענין שור הנסקל שהוזמו עדיו הוא לאו דוקא, רק הכונה שנתיאשו בעליו, ומכש"כ כאן דבאמת עד ההתרה של חכם הי' אסור להנות ואי אפשר לומר בזה איגלאי מילתא למפרע שלא הי' אסור כלל, ול"ד לשור הנסקל שהוזמו עדיו, וכ"כ נראה ברור שאין הכונה בזה שמפקיר לאחר שנאסר, ולומר שמפקיר קודם שחל האיסור ג"כ לא יתכן לומר, דהרי אם אוסר על עצמו בלשון פירותי אינו ראוי לחול הנדר אחר שכבר הפקיר, לכן נלענ"ד שכונת הר"ן בזה דכמו שנעשה ענין הפקר ע"י נדר של התיחדות החפץ להשתמשות, שבזה אדם מוציא מרשותו לגמרי, כ"כ ע"י סבה זו שאוסר עצמו מהנאת החפץ הוא מסתלק עצמו מן החפץ ומוציאו מרשותו, אף דאיסורי הנאה שנאסרים עליו בע"כ הם שלו לשיטת הר"ן כמו שכ' בנדרים ד' מ"ז, אבל אם אוסר על עצמו ברצון בזה הוא עושה מעשה להוציא הדבר מרשותו ומסלק א"ע לגמרי ונפקע קנינו לגמרי ובזה ליכא חסרון מה דאסורים בהנאה דאדרבה האיסור הנאה הוא הסבה לתכלית ההפקר, ובזה גופא הוא מוציא מרשותו, ולכן הי' מקום לדון שע"י שאלה תתבטל הסבה ויתבטל ההפקר, אבל אם נאמר כן הי' ראוי שתועיל שאלה בכל הפקר דעלמא, דשם ג"כ הי' מקום להשאל על התחלת ההפקר שמתיחד ע"י הדבור החפץ לעניים ולעשירים, וכיון דלא מצינו שאלה בהפקר, משום דזה הוא ג"כ ענין של דרכי הקנינים כ"כ הוא בהפקר זה שנעשה ע"י שאוסר ע"ע הפירות, והוא נכון ומסתבר בעזה"י:
ועפ"י מה שנתבאר יתורץ מה ששמעתי מקשים דאם הפקר מטעם נדר למה לא יהני הפקר בקטן שנה לפני גדלות מטעם מופלא סמוך לאיש כמו בהקדש וכיו"ב, ועפ"י מש"כ חלוק דין הפקר מדין הקדש, דבהקדש גם הקנין נעשה עפ"י דבורו משום אמירה לגבוה, אבל בהפקר הקנין נעשה ע"י הוצאה מרשותו לא עפ"י הדבור:
ועפ"י מה שבארנו הנה בהפקיר לעניים ולא לעשירים דמהני לב"ש להקרא בשם הפקר להפטר מן המעשר, ולב"ה לא מהני ובטל ההפקר לגמרי ומחויב במעשר, דלכאורה קשה למה לא יהני ענין זה כצדקה לעניים, ולשיטת הראשונים דסברי דאמירה בצדקה עושה קנין החילוק בין צדקה להפקר הוא פשוט, דבצדקה נעשה ממון של השבט עניים ובהפקר הוא מיחד לעניים בתורת הפקר, שלא יהי' לעניים שום חלק בזה, אלא שלגבי העניים הוא כהפקר, וכיון דמצד דין הפקר לא מהני לב"ה, הפקר כזה לא מהני כלום, ולשיטת רב האי גאון וסייעתו דאמירה לעני אינו עושה קנין, רק התיחדות החפץ בנדר להוציאו בצדקה, נראה לי דההבדל בזה, דבצדקה הוא מיחד את השתמשות החפץ לעניים בתורת צדקה שישתמשו העניים משל בעה"ב, וכשיזכו בהחפץ הם זוכים מבעה"ב כמתנה ממש שהפקעת קנין הבעלים הוא כאחד עם התחדשות הקנין של הקונה שאין החפץ בלי בעלים אף רגע אחד, משא"כ בהפקר שהעניים זוכים בתורת הפקר וכשזוכים להעשות שלהם כבר נפקע קנין הבעלים מקודם כמו שבארנו, ולכן בין לב"ש ובין לב"ה הפקר לעניים אינו ענין כלל לצדקה, ולב"ש בהפקיר לעניים הוי הפקר ויוצא מרשות בעלים מיד, לרבנן דפליגי על ר' יוסי, ומה שאין עשירים יכולים להשתמש בזה ולזכות בהפקר זה, הוא מחמת השיור של הבעלים דלגבי עשירים לא הפקיר כלום, אבל מחמת העניים אי אפשר שיהי' בזה איזה איסור גזל, כיון דאין שום זכות וקנין לעניים, דהוי רק כהפקר לגבי דידהו, וענין ההפקר שאין לשום אדם זכות בגווי', ורק הוא כגזל מצד הבעלים שלא הפקירו לעשירים, ונשאר דין בעלים אצלם לדבר זה, וכן גם לר"י אליבא דר' יוסי איכא הבדל זה בין צדקה להפקר כמש"כ לעיל, דגם לר' יוסי אין הפקר כמתנה לגמרי, וקודם שחל קנין של הזוכה נפקע קנין הבעלים ונשאר החפץ רגע אחד בלי בעלים ומשו"ה לב"ה הפקר לעניים לא מהני כלום לא מתורת הפקר ולא מתורת צדקה. ועי' תוס' ב"ק ד' כ"ח ע"א ד"ה זה וזה פאה שבארו דלענין לפטור מן המעשר גם לב"ה הי' סגי אם הי' הפקר לעניים לחוד כמו דפאה פטורה מן המעשר מקרא דובא הלוי, אלא דלב"ה בהפקיר לעניים לא נעשה הפקר כלל, ומזה מוכח דאם אמר הרי זה צדקה לעניים ודאי פטור מן המעשר כמו פאה, כיון דנעשה צדקה ממון עניים כפאה, וגם לשיטת רב האי דלא נעשה ממון עניים ממש, אבל עכ"פ יכולים עניים לזכות שלא מדעת בעה"ב וחשוב כיש לו חלק ונחלה כמו בהפקר ממש, דמש"כ בתשו' הגאון דמדין נדר אין לבי"ד לכופו רק משום מצוה, הוא רק אם אינו מניח ליטול, אבל שלא מדעתו יכולים עניים ליטול, עפימש"כ שהנדר הוא התפסה על החפץ, אף שלא מצאתי ענין זה מפורש לענין צדקה אם נפטרה מן המעשר, אבל לענ"ד הדבר פשוט, וכ"ז הוא רק לפי"מ שבארנו שענין הנדר הוא חל על החפץ, שעי"ז נשתנה דין בחפץ זה שרשאים העניים להשתמש בו בלי דעת בעלים, אבל לפי"מ שמפרשים האחרונים שהוא נדר על עצמו ליתן לעניים, ואין הבדל בין נדר של הרי זו להרי עלי רק לענין אחריות לחוד, נראה לענ"ד דבנדר כזה שיקבל ליתן לצדקה או להניח לעניים לזכות בו, שלא יפטור נדר כזה מן המעשר, כיון דאין העני רשאי לזכות בו בלי רצון הבעלים, ואם לא רצו הבעלים לא יזכו בשום פנים, לא חשיב בכה"ג כאילו יש לעני חלק ונחלה, ומזה מוכח ג"כ דשיטת הקצוה"ח אינה נכונה, מהא דהפקר פטור מן המעשר, דאם הפקר אינו רק כנדר על הבעלים, אין זה כאילו יש לעני חלק ונחלה:
ובפ"י במס' גיטין ד' ל"ט כתב דלר' יוחנן אליבא דר"י במפקיר עבדו אין העבד יכול לזכות בעצמו, כיון דהפקר הוי כמתנה, וכמו דבמתנה אינו יכול האדון להקנות לו בעצמו קנין ממון שבו דרך מתנה, עיי"ש דשקיל וטרי שם להקשות בסוגית הש"ס עפ"י השקפתו ביסוד זה, ולענ"ד דברי' תמוהים בזה דהרי מפורש בסוגית הש"ס דנדרים דגם לר"י אליבא דר' יוסי יכולים הבעלים עצמם לזכות מן ההפקר, ונחשב זה כאילו בא ליד זוכה אם רק זכה בתורת זכי' מן ההפקר, וכמו שביאר הר"ן מהתוס' שם בהא דמוקי הש"ס מאי דקתני בברייתא עד שלא זכה בין הוא ובין אחר יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא ובין אחר אין יכול לחזור בו דאתיא כר' יוסי, עיי"ש דמוכרח מזה דגם לר' יוסי שייך בזה זכי' מן ההפקר גם אם זוכים הבעלים בעצמם, וכיון דשייך זכי' במפקיר עבדו לאדון עצמו שיזכה בו, מכש"כ שיכול העבד עצמו לזכות בעצמו, דהרי מה שאין העבד יכול לזכות בעצמו מיד רבו, הוא מפני שידו כיד רבו וליכא הוצאה מרשות לרשות, והכא שהבעלים עצמם יכולים לזכות לא גרע העבד מהאדון, והטעם בזה הוא כמש"כ דהפקר חל מיד שיש רשות לכל אדם לזכות, וכשבא ליד זוכה נגמר ההפקר ונפקע קנין הבעלים, ולכן שייך זכי' גם אצל הבעלים עצמם לזכות בזה זכי' גמורה שלא יזכו אחרים עוד, ולפי"ז לדידן נמי דקיי"ל הפקר ויצא מרשות הבעלים מיד, אבל בהפקר לזמן, או לשנה או לחודש, דעד שלא בא ליד זוכה יכול לחזור בו, וכמו דפסק בטוש"ע חו"מ סי' רע"ג וכמו שביאר הר"ן שם בנדרים דאמדינן לדעתו בהפקר כזה דלא ניחא לי' דליפוק מרשותו עד שיזכה בו הוא או אחר, נלענ"ד ברור שאם הפקיר עבדו לזמן שיכול העבד לזכות בעצמו, כמו שאחרים וגם האדון יכול לזכות בו, וכן נראה פשוט מסתימת השו"ע והרמב"ם דפסקו במפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם בני חורים, והלא כל שלשה ימים לחזור בו שתקנו חכמים שעד ג' ימים לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה בין אם זכה הוא או אחר, ע"י בחו"מ שם, ולשיטת הפנ"י ראוי להיות דבמפקיר עבדיו הגדולים ג"כ יכול לחזור עד ג' ימים, דלדבריו אכתי לא אתי לרשות זוכה דכ"ז שיכול לחזור בו לא נפיק מרשות בעלים, ע"כ הדברים ברורים כמש"כ, ומשו"ה במפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם בני חורין מיד:
וכן מה שכתב שם הפנ"י נגד דברי התוס' שכתבו דבעבד עברי שייך הפקר, משום דבעינן שיפקיר לכל העולם, ובעבד עברי אין שום אדם יכול לזכות בו, אף אם לא הי' זוכה בעצמו, דכמו שאינו נמכר וניתן לאחר, כמש"כ הרמב"ם בה' עבדים, כ"כ אי"א לזכות בו ע"י הפקר והוי ההפקר רק לגבי העבד עצמו ואינו הפקר, יעו"ש, נלענ"ד דברי התוס' מובנים שפיר בלי שום גמגום, דהנה לפי"מ שבארנו עיקר ההפקר הוא שמתיחד החפץ להשתמשות לכל העולם בכל אופני ההשתמשות שנמצא בהחפץ באופן שלא ישייר לעצמו כלום, ולפי"ז אם הוא חפץ כזה דשייך בו קנינים מוחלטים לזכות בו להעשות בעלים, צריך שיהי' ההפקר באופן שיהי' בו היכולת ביד כל אדם לזכות בו, ואם הוא חפץ כזה דלא שייך בו זכי' וקנין מוחלט, סגי בזה שיהי' ההשתמשות שבו מופקרת לכל מי שיחפוץ להשתמש בו, ולכן בעבד עברי אם הפקירו רבו, אם לא הי' העבד זוכה בעצמו, הי' הרשות ביד כל אדם להשתמש בו, בכל אופני ההשתמשות, אף שאין אדם יכול לזכות בו שיהי' עבד לו, אבל כיון שכל מה שיש להאדון להשתמש בו, יכול כל אדם להשתמש בו כדבר המופקר, ולפי"ז הרי חל ע"ז ההפקר ככל הפקר דעלמא, וכיון שחל ראשית ההפקר נמצא חל גמר ההפקר שנסתלק זכות האדון ממנו לגמרי, ונעשה חפשי, דכל שנפקע דין עבדות ממנו הרי הוא בן חורין, ולכן גם במפקיר אמה העברי' שהיא קטנה ואין לה יד לזכות בעצמה, ג"כ שייך בה ענין הפקר, והיא יוצאה לחירות בלי זכי' בעצמה מתורת קנינים, כמו דמוכח להדיא בתוס' קדושין ד' י"ט ע"א דלמ"ד ע"ע גופו קנוי היא יוצאה ע"י הפקר, משום דבעיקר ההפקר ליכא חסרון בזה מה שאין אחר יכול לזכות בה, וסגי לן מה שאחר הי' יכול להשתמש בה כעם כל דבר המופקר, ומשו"ה ראוי להיות נפקע קנין האדון ממנה, וכיון שנפקע קנין האדון, ואמה העברי' אי אפשר שתהי' בלי אדון, היא יוצאה לחירות, ומש"כ שם התוס' שע"י הפקר תתקדש לריב"י כאילו נתן לה עכשיו כסף קדושין דלכאורה הוא דבר תמוה, אם היא זוכה עצמה מן ההפקר אין זה כסף קדושין, דהרי מהפקירא קא זכיא, אכן לפי מש"כ דבאמה העברי' ע"י שנסתלק קנין האדון נפקע ממנה דין עבדות בלי שום זכי' מן ההפקר, יש לומר דזה חשוב כנתינת כסף, כיון שעי"ז שמפקיר נעשה ענין זה ממילא שהיא נעשית בת חורין, הוי כאילו נתן לה לדידה, ומה"ט במודר הנאה מחתנו אסור לתת מתנה לבתו עד שיתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה, דבלא"ה כיון דע"י המתנה שנותן לבתו יזכה חתנו ממילא חשבינן כאילו נתן לחתנו והרי הוא נהנה מהמדיר, וכן כתב הרשב"א לענין כסף קדושין באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, דהאב זוכה בכסף קדושין ע"י הבת מדין שבח נעורים, שהיא קנתה ע"י דעת אחרת מקנה לה והאב זוכה ממנה, והוי כאילו קבל האב כסף, יעו"ש בחי' הרשב"א לד' י"ט:
ולפי"ז הי' נראה לי דלפי"מ שתקנו חכמים בכל מילי דמפקיר, שעד ג' ימים לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ובאמה עברי' שהיא קטנה ולאו בת זכי' היא, אם נימא בעבד עברי גופו קנוי, שיהי' הדין דבזמן ג' ימים משעה שהפקיר יהי' הרשות לכל אדם להשתמש בה כעם עבד של הפקר, עד שיגיע הזמן של ג' ימים, ואז שיופקע קנין האדון אז תצא לחירות, וכן אם יפקירנה לזמן, לשנה או לחודש, תהי' מופקרה כל זמן ההפקר להשתמש בה כל הזמן הזה, וכשיעבור הזמן תחזור להיות אמה לאדונה לבד כיון דלית לה יד לזכות בעצמה, ולר' יוחנן אליבא דר"י יהי' הדין כן גם בהפקר עולמי:
והנה עפ"י מה שנתבאר לנו בענין ההפקר, שעיקר ההפקר, שיהי' יד כל אדם שוה בו לעשות עם החפץ כמו עם דבר המופקר בלי שום שיור לעצמו, ואם הוא דבר דשייך בו זכי' וקנין מוחלט, צריך שלא ישייר בזה גם כח קנין, צריך לבאר מה דמהני הפקר לזמן אף דשייר בו הזמן של אח"כ ומה שכ' הסמ"ע בחו"מ סי' רע"ג, כיון דילפינן משמיטה ושמיטה נמי הוי הפקר לשנה, אינו מובן כ"כ דהרי הפירות של שמיטה שהם נעשים הפקר לא נפקע מהם דין הפקר גם אחר זמן שמיטה, רק מה שיגדלו פירות אחרים שלא חל עליהם הפקר יהי' של הבעלים, ואפשר לומר דהפקר לזמן יש לדמות להפקר הקרקע בשביעית, דאמרינן במס' נדרים ד' מ"ב ע מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה, היינו לצורך לקיטת הפירות, כמש"כ הר"ן והמפרשים, והפקר זה הוא לזמן, ולפי"ז י"ל דאם הפקיר אדם הקנין פירות לחוד היינו השתמשות מוגבלת באופן שלא יכלה את הגוף אפשר דמהני, דזה דומה ג"כ לשמיטה, שהפקירה תורה השתמשות הקרקע לצורך לקיטת הפירות:
ועי' בתשו' רע"א סי' קמ"ה שהקשה דאם נימא דמשו"ה לא מהני בהפקר גוף מהיום ופירי לאח"ז משום דילפינן גם לענין זה משמיטה, א"כ לא יהני גם הפקר לזמן לשנה ולחודש מה"ט, ועוד נתקשה בעיקר ענין של הפקר לזמן, ואם הוא תנאי שאם לא יזכה אחר יבוטל ההפקר, א"כ איך מהני לענין שביתת בהמתו, יעו"ש שנשאר בצ"ע. והנה מה דקשה לי משמיטה, כנראה לא זכר דברי הסמ"ע שהבאנו, או דלא מקובל אצלו הדברים כמו שהקשינו ולענין קושיא השני' יבואר להלן:
אמנם בהפקר לשבת בלבד דמהני להנצל מאיסור שביתת בהמתו,. ראוי לבאר דלכאורה כיון דבהפקר לזמן קיי"ל דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי' לרשות זוכה ועדיין היא קנוי' לו, אף דחל ההפקר כ"ז שלא חזר בו שיכול כל אדם לזכות, בכ"ז כיון דלא נפקע קנין הבעלים כמו דאוסר ר' יוסי לענין מודר הנאה, כ"כ נראה דיש בזה איסור שביתת בהמתו, ואולי דלענין שביתת בהמתו סגיא לן אם המלאכה שעושה הבהמה ע"י הנכרי היא מלאכת הנכרי מתורת הפקר ולא מדין שאלה ושכירות דלפרט זה הוי כאתי לרשות זוכה, ואף דגוף הבהמה לא יצאה מרשות בעלים, דלענין שביתת בהמתו לא בעינן קנין הגוף, דהרי לפי"מ דמסתפק הש"ס בע"ז ד' ט"ו אי שכירות קניא ודאי דלא הוי כקנין הגוף, ומ"מ אי שכירות קניא מהני לענין שביתת בהמה יעו"ש. אכן לפי"ז הי' סגי שיפקיר רק הפירות לחוד, לפי"מ שרצינו לומר דאפשר להפקיר הפירות בלי הגוף, והנה לכאורה דברי הראשונים באו"ח סי' רמ"ו נגד דברינו, שכתבו שצריך להפקיר ליום השבת הפקר גמור, וחתרו למצוא תחבולה שלא יזכה בה אחר, משום דליום זה היא שכורה ביד הנכרי, עי' בב"י סי' רמ"ו ובט"ז, ולפי"ד כל זה למותר, הו"ל למימר שיפקירנה ליום השבת רק לפירות, אבל אין זה סתירה לדברינו דלפירות ודאי אינו יכול להפקיר דהוי דבר שאינו שלו כיון שהיא שכורה לנכרי, ולכן אין תקנה לאחר שהשכירה רק אם יפקירנה לגמרי לזמן השבת וזה אין לתמוה אם שכירות לפירות לא מהני האיך יהי' עדיף הפקר לפירות משכירות, דהרי כיוצא בזה מצינו לענין מודר הנאה שכתבו הרבה ראשונים דלא מהני שכירות, ובשביעית מפורש בגמ' דמותר לכנוס לתוך שדהו לצורך לקיטת הפירות, אם לא מחמת גזירה שמא ישהה בעמידה, אבל לא מצאתי כעת מי שיורה כן דלסגי בהפקירה לפירות:
ומה שהקשינו איך מהני הפקר ליום אחד כיון דלא נפיק מרשות בעלים בהפקר לזמן עד דאתי לרשות זוכה, י"ל דכיון שהטעם בהפקר לזמן דלא נפיק מרשות בעלים הוא מחמת אומדנא דאמדינן לדעתו דאינו רוצה שיצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה, כמש"כ הר"ן הבאנו דבריו לעיל, ובנידון כזה איכא אומדנא להיפוך, דהרי עיקר ההפקר הוא מחמת איסור שביתת בהמתו, והיכא דאיכא אומדנא להיפוך ודאי יוצאה מרשות הבעלים מיד. וכן צ"ל במה דאמרינן פ"ק דשבת דלב"ש דס"ל איסור שביתת כלים בשבת, דגיגית ונר אפקורי מפקר להו הוא ג"כ מהאי טעמא, ולר"י אליבא דר' יוסי דאינו יוצא מרשות בעלים, צ"ל דיתרץ ר' יוחנן כשאר אמוראי שם דלא מוקי דלב"ש שביתת כלים מה"ת, ומוקי משום השמעות קול יעו"ש:
ולפי"מ שכתבנו דהפקר לזמן נלמד משמיטה ממה שהקרקע הפקר להשתמשות לקיטת הפירות. יש לבאר מה שכ' הרא"ש בפי' לנדרים דאם זכה אחר בתוך הזמן הוא שלו לעולם, ורק אם לא זכה אחר חוזר הדבר לבעלים, שהכונה בזה דאף אם לא זכה אחר הי' הפקר לזמן ההוא, אלא שאם עמד הדבר בלא זכות שום אדם אז כלה זמן ההפקר וחוזר הדבר לבעליו בלי קנין חדש. וכן מפורש בב"י באו"ח סי' רמ"ו וז"ל ולכי נפיק שבתא הו"ל כאילו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת לבד, ואעפ"י שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר, כלומר אעפ"י שאינו מפקירה אלא ליום השבת שפיר הוי הפקר כדאיתא בס"פ אין בין המודר, ד' ע"ה ע"א עכ"ל. ונפלאים בעיני מש"כ בתשו' רע"א סי' קמ"ה שרצה לפרש דהכונה בהפקר לזמן שאם לא זכה בה אחר יתבטל ההפקר למפרע, ולכן תמה איך מהני הפקר כזה לענין שביתת בהמתו יעו"ש. והלא בדברי הב"י מפורש שאם לא זכה בו אחר, חוזר לבעליו כאילו חזר וזכה בה, היינו דהבהמה נעשית של הבעלים כאילו הי' בזה זכי' חדשה ולא כאילו לא הפקירה מעולם:
אכן צריך לבאר באמת למה לא מהני הפקר לזמן שאחר הזמן יוחזר לבעלים אף אם יזכה בה אחר, דממ"נ אם לא מהני ההפקר לזמן, מאי מהני אם לא זכה בו אחר, ואם אפשר להפקיר לזמן יהני הגבלת הזמן גם אם יזכה בו אחר, וכמו שהעיר בזה בתשו' רע"א, ונלענ"ד דבאמת עיקר יסוד בזה הוא כמש"כ בקצוה"ח דילפינן משמיטה, והטעם בזה דעפ"י משפטי הקנינים לא מצינו שיהא דבר יוצא מרשות בעלים בדבור גרידא, ורק ילפו מגלוי דקרא דונטשת, יש לך שמיעה אחרת שהיא כזו, שיכול אדם לעשות הפקר מרצונו הטוב על אופן ההפקר שעשתה תורה בשנת השמיטה, ובשמיטה איכא שני אופנים של הפקר, הפקר הפירות הוא הפקר עולמי שיכול כל אדם לאכול הפירות של שנת השמיטה ולעשות עם הפירות כאדם העושה בתוך שלו, וממילא אם זכה בהם אדם נעשה שלו קנין מוחלט כמו שקונים דבר שאין להם בעלים, וכן איכא הפקר שני של השתמשות הקרקע לצורך לקיטת הפירות, ולכן יש ללמוד מגלוי דקרא דגם הפקר כזה יכול אדם לעשות מרצונו להפקיר רק ההשתמשות מוגבלת לצורך ענין מוגבל, ולפי"ז אם הפקיר שדהו בפירוש להשתמשות של שנה אחת, נראה לי דמהני הפקר כזה כמש"כ לעיל, ולא שייך בזה לומר שאם יזכה אדם בתוך זמן זה שיהי' שלו לעולם, דהרי אי אפשר לזכות רק מה שנעשה הפקר, אבל לשון זה שמפקיר שדהו לשנה או לחודש דתניא בברייתא בס"פ אין המודר קתני בה באומר שדה זו תהא מופקרת ליום אחד לשבת אחת, הכונה בזה הלשון שביום זה תהא מופקרת ככל דבר המופקר שיהי' בזמן זה היכולת לעשות כל חפצם לכלותה ולהפסידה, וכן לזכות בה, דבזמן הזה לא הגביל כלום אופני ההשתמשות, ומשו"ה אם זכה בו אדם הרי שלו לעולם, כיון דלא הגביל פרטי ההשתמשות מה שיהי' היכולת ביד כל אדם, וכמו בשמיטה שהפקירה תורה את הפירות לכל אופני ההשתמשות אף לזכות בהם, ואם לא זכה בה אדם חוזר הדבר לבעלים כיון שלא הפקיר רק ליום אחד בע"כ כשעבר זמן ההפקר הרי הוא שלו, ורק שיש בזה להעיר לדידן דקיי"ל דהפקר יוצא מרשות בעלים, וכיון דפקע קנין הבעלים איך חוזר לבעלים, וכמו שכתב הר"ן בשם הרא"ה בגיטין דאם נתן גוף ופירות ליום אחד כיון דפסקה פסקה, ונראה לי שהבדל בזה הוא דשם הקנה בלשון זה גוף ופירות ליום אחד, שבלשון גוף ופירות הכונה שלא משייר בגוף ובפירות לעצמו כלום, ומשו"ה כיון דלא שייר כלום ופסק קנינו, ליכא סבה שיחזור אחר זמן אליו בלי סבה חדשה, אבל במפקיר אינו מוציא מרשותו רק מה שנותן היכולת לכל העולם לעשות עם החפץ, ולפי"ז אינו מוצי מרשותו רק ענין זה שיוכלו כל העולם לזכות בזמן זה ואחר זמן זה לא יהי' שום רשות לשום אדם להשתמש בתורת הפקר, וכיון שמשייר בכח ההשתמשות, ממילא משייר גם הפקעת זכותו, דהרי לא הקנה לשום אדם גוף ופירות, אלא אדרבה הגביל זמן ההשתמשות רק ליום אחד, ומה שהגביל כח השמוש, דבר זה משויר לו, ובהקנאה כיון שעשה את המקבל להיות בעלים גמורים על הגוף ופירות בלי שום הגבלה, בע"כ פקע קנין הבעלים לשעה אחת, וכיון דפסקה פסקה, ובמק"א בכללים של קנינים לזמן באחריך לפלוני ולעצמי בארנו ענין זה ואכמ"ל. אבל לפי"ז אם מפקיר רק הפירות ע שנה אחת או יום אחד, היינו השתמשות של זמן זה מוגבלת באופני השמוש שהוא שמושי פירות לחוד שלא יחפור בה בורות וכדומה, אופני השתמשות שמגרעים את הגוף, י"ל דמהני ודאי הפקר כזה ונלמד הפקר זה מהפקר הקרקע בשנת השמיטה לצורך לקיטת הפירות, וכמובן יכול אדם להפקיר מרצונו איזה השתמשות שרוצה, וכן מוכח קצת ענין זה משותפין דלא קפדי אהדדי שכ' רשב"ם ם בב"ב ד' נ"ז ע"ב שהוא הפקר יעו"ש. היינו שמפקיר עד הזמן שיגלה דעתו להקפיד ודו"ק:
אמנם אם הפקיר הגוף ומשייר הפירות דמפורש בירושלמי דלא מהני כה"ג, וכתב בקצוה"ח סי' רנ"ח דילפינן משמיטה שיהי' דוקא נטישה גמורה, ובתשו' רע"א תמה ע"ז, דלא ילפינן משמיטה רק דמה שמפקיר יהי' לכל אדם לעניים ולעשירים, אבל מה שירצה מפקיר, ובפשטות ראוי לומר דכל מה שיכול למכור וליתן יכול להפקיר, ובהפקר של נכסי הגר ודאי כן הוא, דאם הי' הגוף לגר והפירות לאחר, שאם מת הגר כל מה שהי' לגר נעשה הפקר, וקנין הפירות שהי' קנוי לאחר יהי' קנוי גם לאחר מיתת הגר יעו"ש. ודבריו תמוהים בזה דאיזה דמיון הוא הפקר דממילא להפקר שנעשה ע"י דבור. אבל עכ"פ צריך לבאר ענין זה מהיכא תיתי לומר דהפקר של פירות בלי גוף מהני וגוף בלי פירות לא מהני ואף לפי מש"כ דבשמיטה מצינו הפקר פירות בלי גוף וגוף בלי פירות לא מצינו, בכ"ז הלא לא נזכר בגמ' שיהי' ענין ההפקר חדוש ואין לך בו אלא חדושו:
ונלענ"ד שעיקר היסוד בזה שמה שהפקירה תורה בשמיטה, עיקר הענין שיהא יד כל אדם שוב בו לעשות בו כל חפצו כמו עם דבר המופקר שלא יהא כח בעלים עדיף מכל העולם, וכן הפקירה תורה לצורך זה גם דריסת הרגל בשדה לצורך לקיטת הפירות, וגלתה לנו תורה שאם ירצה אדם משלו לותר ולעשות כן עם נכסיו בכל זמן שירצה היכולת בידו ע"י הסכמתו ורצונו לעשות כן, וכיון שעיקר ההפקר שיהא החפץ מופקר לכל מי שיחפוץ לענין השתמשות, אלא שבכלל השמוש הוא ג"כ מה שאדם לוקט הפירות ואינו אוכלם מיד, וזוכה בהם על זמן הבא ידעינן שגם זה פועל הפקר הנעשה מרצון האדם, אבל אם מפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל', הנה אין שום כח להזוכה להשתמש בחפץ זה עכשיו, אלא רק לעשות קנין בו שיהי' הגוף שלו, אבל להשתמש בו עכשיו אינו יכול, וענינים כאלה שיהי' ההפקר עניני קנינים הנעשים במכירה ומתנה לקנות גוף בלי פירות זה לא מצינו בשמיטה, דזה ענין משא ומתן, ולא ענין הפקר, ולכן כמו דילפינן משמיטה שיהי' דוקא הפקר בין לעניים ובין לעשירים, כ"כ ילפינן משמיטה לענין זה, דלענין קנינים לחוד בלי היכולת להשתמש בגוף מיד לא מהני: ובמפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל' נשאר לבעלים כח ההשתמשות, והפקיר רק כח קנין, ובהפקר של שמיטה הוא להיפוך. ומה שהעיר הקצוה"ח מהא דמהני הפקר גוף בלי פירות היכא שהבהמה שכורה לנכרי בשבת, נלענ"ד דל"ק דבהמה מושכרת אין כל הפירות לנכרי דהחי כל שוכר בהמה מוגבל אופני השמוש שלו ורק למלאכה ידועה היא שלו, ולכן נשאר עוד אופני השמושים מה דשייך להפקירם, ולכן מהני הפקר כזה:
ועוד י"ל בזה טעם לשבח מה שיש לחלק בין מפקיר פירות בלי גוף לגוף בלי פירות, דהנה בכל קנין הגוף נכללים ממילא גם הפירות, ואם רוצה אדם להקנות גוף בלי פירות צריך לעשות שיור בגוף שיהי' גוף שלו לפירות, ומובן ממילא דבהקנאת הפירות הוא להיפוך, דבמקנה לפירות אי"צ לשייר את הגוף שאין הגוף נקנה ממילא ע"י הפירות ולפי"ז י"ל דעיקר הכלל בהפקר הוא שיסלק א"ע לגמרי מהדבר שהוא מפקיר שלא ישייר מזה כלום לעצמו, ובמפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל' הרי הוא משייר לעצמו בדבר המופקר, שבגוף המופקר הוא משייר גוף לפירות, ונמצא דעושה שיור בדבר שהוא מפקיר, אבל במפקיר פירות ומשייר גוף ליכא שיור בדבר המופקר, ומשו"ה מהני הפקר לפירות בלי גוף, ובהפקר לזמן אף שמשייר לעצמו כל כח השמוש שלאחר זמן, י"ל מה"ט שכתבנו דליכא בכה"ג חסרון משום שיור, דאף אם נימא דהפקר לזמן הוי כקנין לזמן דחשוב כקנין פירות הרי בהפקר של פירות בלי גוף מהני, כמש"כ, ואף דבקנין של אחריך לפלוני מוכח דגם הראשון קונה קנין הגוף, אבל עכ"פ מה שמשייר שיהי' אחרי הזמן לעצמו, בודאי אינו כשיור פירות שיהי' נחשב כמשייר בגוף המופקר, אלא שהזמן הוא ענין בפ"ע ולכן אינו חשוב כשיור בדבר המופקר, ומה שמפקיר הוא מפקיר לגמרי והשאר אינו מפקיר, משא"כ שיור פירות שאי אפשר לשייר בלי גוף לפירות, וזה נכון ומסתבר:
וענין ביטול חמץ שכתבו תוס' בפ"ק דפסחים שהוא מטעם הפקר, שהר"ן ריש פסחים באר דבריהם, אבל בכ"ז לענ"ד אין הדברים מובנים כפשטן, דז"ל הר"ן שם ומהו ענין בטול זה מוכח בגמ' גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל דביטול מדין הפקר הוא, והיינו דמייתינן עלה ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה, ואע"ג דהפקר כה"ג לא מהני, דודאי מאן דאמר בנכסי דידי' דלבטלו וליהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר, ותו דבגמ' אמרינן מבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו, הפקר בלבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים, ותו למאן דאמר התם בנדרים אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי ליד זוכה לא נפקא מרשות נותן, ה"נ בהפקר, וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר, הא לא אתי לרשות זוכה, אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוה ברשותי' דאיניש לא מצי מפקר לי' כי האי גוונא, חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשו"ה בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגווי' כלל סגי, עכ"ל. ולא נתבאר בדבריו איזה השתנות נעשה בקנין הבעלים ע"י הבטול, אם נפקע קנין הבעלים לגמרי כדין הפקר ממש, או רק מועיל לענין שלא יעבור עליו בבל יראה, ובס' מקור חיים סי' תל"א בד"ה לכן נראה כתב דהגלויי דעתא הוא דלא ניחא לי' במה דאוקמה רחמנא ברשותי' סגי, ולפי"ז אף שבטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסורי הנאה שג"כ אינן ברשותי', דהא הבטול אינו רק גלוי דעת דלא ניחא לי' במה דאוקמי' רחמנא ברשותו יותר משאר איסורי הנאה. יעו"ש. וכן משמע קצת מדברי השו"ע של הגר"ז בסי' תל"ד סעי' ט"ו שכתב שם דעת הי"א דמהני בטול ע"י שליח אף אם הפקר ממש לא מהני משום דסגי בגלוי דעת להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו, יעו"ש, והדברים נפלאים בעיני לפרש כן שיהי' ענין הבטול רק כעין סלוק שיסלק א"ע שלא יעשה הכתוב את החמץ כדבר שברשותו, ובגמ' לא אמרו שעשאו הכתוב את החמץ ברשותו אלא כאילו הוא ברשותו, היינו שיתחייב ע"ז כאילו הוי ברשותו, והרי בגמ' מייתי שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הן ברשותו, בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ומשמע דשניהם מענין אחד הוא, האם נאמר שיוכל אדם לסלק א"ע מן הבור קודם חפירתו שלא יעשהו הכתוב ברשותו, וענין סלוק לא מצינו בכה"ג דלא מצינו ענין סלוק רק היכא שהנחלה הבאה לאדם ממקום אחר לזכותו ולטובתו, אבל אם רחמנא רמיא חוב על האדם מה שייך סלוק ע"ז, ועוד תמוה דלפי"ז אין זה ענין להפקר, דהפקר הוא אינו שלו. ובטול הוא סלוק שלא יתחדש על החמץ העמדה ברשותו, ולאחר הבטול עדיין הוא שלו כשאר איסורי הנאה דחשובים שלו, דשייך ירושה באיסורי הנאה כמש"כ הר"ן בנדרים ד' מ"ז וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דקדושין ד' י"ז דאם גר יורש אביו ד"ת הוא יורש וזוכה בע"ז ואסור לו ליקח חליפי ע"ז וכן מוכיח הגר"ז בסי' ל"ו נגד הח"י, יעו"ש. ובתוס' פסחים ד' ד' כתבו להדיא דבטול הוא מטעם הפקר ולא עבר עלה משום דאינו שלו וילפינן זה ממעוט הכתוב אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יעו"ש, ואם כונת הר"ן בזה לחלוק על התוס' הי' מביא דבריהם, וביותר תמוה דמנין לו עיקר זה דלשיטת רש"י ילפינן ענין ביטול מקרא דתשביתו דמהני השבתה בלב, ולשיטת תוס' ילפינן זה מקרא דבדבר שאינו שלו ליכא בל יראה, אבל לשיטת הר"ן לפי"מ שמפרש בס' מקו"ח דאף שלאחר הבטול עדיין החמץ שלו כשאר איסורי הנאה רק שמבטל שלא יעשה הכתוב ברשותו, מנא לי' להש"ס ענין זה בלי גלוי מקרא:
וע"כ נלענ"ד לפרש ביאור דברי הר"ן במובן אחר לגמרי, והוא דענין ההפקר בארנו דהוא קצת כעין דרכי הקנינים שעי"ז שמיחד החפץ שיהי' מיוחד לכל העולם שיהי' היכולת ביד כל אדם לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, שענין זה מועיל כעין נדרים, מחמת זה מועלת הסכמת הבעלים להסתלק לגמרי מן הדבר שלא ישאר לו שום זכות בהחפץ, ובביטול חמץ דליכא ענין זה דהרי אינו מיחדו לתשמיש העולם, דאומר שיהי' כעפרא, וגם מהני בטול בלב, וגם הוקשה לר' יוסי דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ובטול חמץ משמע מן הש"ס דליכא מאן דפליג ע"ז, ולכן ביאר הר"ן דכמו דמהני הפקר להסתלק מן החפץ ע"י התיחדות ההשתמשות לכל אדם, כ"כ מועיל מה שעומד החפץ לצאת מרשותו להאסר בהנאה, ובעוד שבידו להצילו להנות ממנו והוא מרצונו מתרצה שיצא מרשותו, מהני לזה גלוי דעתו שרוצה להסתלק לגמרי מן החפץ שלא יהי' לו שום זכות בגווי', ויהי' ענין זה כעין מה שכתב הר"ן בד' פ"ה בנדרים במי שאסר על עצמו פירותיו דהוו הפקר שבארנו לעיל דברי' שעי"ז שאוסר על עצמו הוא מוציא מרשותו ומוכח דאינו רוצה בו, כ"כ הוא ענין בטול חמץ אם מגלה דעתו דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגווי', מהני גלוי דעת זה ע"י הצטרפות מה שיוצא הדבר מרשותו, כאילו הוציא החמץ מרשותו בידים. ומה שכ' הר"ן דחמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו, הוא להורות דרק להתחייב עליו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אבל באמת הוא אינו ברשותו, ומשו"ה אם מגלה דעתו שאינו רוצה שיהי' לו שום זכות היינו כשאר הפקר דעלמא, נעשה הפקר ע"י גלוי דעת זה ואין זה דברים שבלב, דיש בזה עובדא מוכחת על ענין זה מחמת שמניח שיוצא מרשותו, ולפי"ז הוא ענין הפקר ממש וכשיטת התוס' שהבאנו, ומה"ט לאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' משום דכיון דכבר נאסר ואינו ברשותו לא מצי מפקיר לי', וכמש"כ הרמב"ם בשאר איסורי הנאה דלא מצי מפקיר, כמו שאינו יכול למכור ולהקדיש, ומכש"כ כאן דעיקר הביטול הוא מה שמגלה דעתו דאינו רוצה בו מהני הוא רק ע"י שמרצונו מניחו להאסר בהנאה, אבל לאחר שכבר נאסר ויצא מרשותו ליכא שום ענין איך להפקירו אם לא ע"י ביעור ממש כמפרר וזורה לרוח, וכן מש"כ הר"ן דעדיף בטול מהפקר דגם אליבא דר"י דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ובביטול יוצא מרשות בעלים מיד הוא דהיכא שהסבה להפקיע מרשותו הוא ע"י התיחדות הדבר שיהי' מופקר לכל, בזה סובר ר' יוחנן אליבא דר"י דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כמתנה, אבל בכה"ג שהדבר יוצא מרשותו ע"י איסור הנאה, גמר ומוציא מרשותו מיד או לכה"פ בשעה שמגיע זמן האיסור. כנלענ"ד בזה:
ומה שכ' בתשו' שאגת ארי' ה' חמץ דלשיטת הר"ן הנ"ל לר' יוסי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, לא מהני ביטול בלב, ורק הפקר ממש מהני משום דכל עיקר הטעם בזה כתב הר"ן משום דאינו ברשות בעלים, ודבריו תמוהים דהרי הר"ן הוכיח שטתו גם זה מהא דלר"י אליבא דר"י דס"ל הפקר אינו יוצא מרשות בעלים הרי דסובר דלכו"ע מועיל ביטול בחמץ, אלא נראה דגם לר' יוסי דס"ל דמותר בהנאה חשיב ג"כ כאינו ברשותו, משום מצות ביעור שחל עליו משעה ששית, וכמו שכתבו תוס' בסנהדרין ד' פ' דאף לשיטת ר"ת דשור שנגמר דינו אינו נאסר בהנאה מחיים, מ"מ מכרו אינו מכור והקדישו אינו מוקדש משום דאסור לענות את דינו ומצוה לסוקלו, יעו"ש, כ"כ הכא י"ל דאף דמותר למוכרו לנכרי כמש"כ הרא"ש בפ' כל שעה סי' ד', אבל כיון דאסור להשהות מחמת מצות ביעור, וכן כתב בס' מקור חיים סי' ת"ל בה' בדיקה ובטול, אלא דהוסיף שם דלר' יוסי ור"ש אסור למוכרו לנכרי משום מצות תשביתו שצוה הכתוב להשביתו שלא כדרך הנאתו. יעו"ש, ולא זכר מדברי הרא"ש שכ' להדיא דמותר למוכרו לנכרי, אלא דמסיק ולאחר חצות מיד צוה הכתוב להשביתו אמנם בתוס' ד' כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש כתבו דמה"ת מותר לר"ש להסיקו מעט מעט תחת תבשילו, אלא דאסור מדרבנן שמא יאכלנו, יעו"ש, עכ"פ לכו"ע אסור לאחר חצות להשהותו, מה"ת או מדרבנן, ומשו"ה הוי כאינו ברשותו לענין זה דכיון דיודע שאם לא יוציא את החמץ עכשיו לצורכו כדרך הנאתו עומד הדבר שילך לאבוד, והוא מתרצה ע"ז ומגלה דעתו שלא ניחא לי' דליהוי לי' זכות כלל, עי"ז נעשה הפקר גמור ככל הפקר דעלמא:
אמנם לפי"מ שהעלינו דביטול הוי כהפקר גמור צריך לעיין בהא דכתב המג"א בה' פסח סי' תמ"ג סק"ה בנפקד שלא מכר את חמץ המופקד אצלו ונאסר בהנאה דחשוב פשיעה ומחויב לשלם אם ליכא החמץ בעין ואם איתא בעינא יכול לומר הרי שלך לפניך, כמו דמוכח מסוגית הש"ס ב"ק ד' מ"ה דאם ע"י פשיעת השומר נאסר הדבר בהנאה, מיד חל עליו דין תשלומים אלא דיכול לפטור א"ע בחזרת החפץ דאומרים בא"ה הש"ל, ולפי"ז אם המפקיד עשה כשורת הדין שבטל את חמצו דמהני עפ"י דין גם לחמץ ידוע כמש"כ הר"ן ריש פסחים, ונעשה הפקר גמור, א"כ אינו יכול השומר לומר הש"ל, דרק באיסורי הנאה דחשיב של הבעלים שייך לומר הש"ל, אבל אם נעשה הפקר לא מסתבר לומר דיה' שייך בזה הש"ל וכמש"כ בקצוה"ח סי' ת"ה סק"ב דרק ביאוש עד דלא אתי לרשות זוכה יכול לומר הש"ל אבל אם הי' הפקר לא שייך לומר הש"ל כיון דאינו שלו איך שייך לומר הש"ל, אכן י"ל כיון דלא חל על השומר דין תשלומים רק בשעה שנאסר בהנאה, ואז הוי לאחר הביטול דכבר נעשה הפקר, י"ל דיכול להפטר בחזרת החמץ, דבשעת ההיזק שאינו ניכר הי' החפץ של הבעלים אינו יכול להפטר א"ע רק בהשבת חפץ של הבעלים אבל לא בהפקר, אבל כאן דבשעה שנתחייב בתשלומים כבר הי' הפקר, י"ל דיכול לפטור א"ע בחזרת החפץ, ואפשר עוד לומר דבכה"ג הוא פטור לגמרי כיון דקודם שנאסר בהנאה כבר נעשה הפקר בטל מן השומר דין השמירה והשבה לגמרי, ומהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הש"ל, אין ראי' לענין זה, דשם נראה דלא מהני ביטול כמו דשניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, כ"כ שניהם אינם יכולים להפקיר ולבטל, ורק לר"ל דסובר דהנגזל יכול להקדיש ולהפקיר, יש לדון גם שם דאינו יכול לומר הש"ל אם בטלו הבעלים, אם לא שנימא דהוי ענין זה כחזרה קרן לבעלים, דאמרינן בב"ק לר"ל אם הקדישן בעלים ביד גנב דהוי כחזרה קרן לבעלים. יעוי' בגמ' ב"ק ד' ס"ח ע"ב וצ"ע בכ"ז:
והנה לפי"מ שבארנו דברי הר"ן כמש"כ דענין בטול חמץ הוא גלוי דעתא דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותה בגוה הוא ענין הפקר, נלענ"ד דאפשר לומר דשיטת הר"ן בענין הפקר דעלמא שהוא ג"כ ענין כזה, דע"י שמפקיר הדבר לכל מי שיחפוץ ולא ניחא לי' שיהי' לו שום זכות ושיור לעצמו יוצא הדבר מרשותו, היינו דענין הפקר אינו בגדר שחרור עבדים וגיטי נשים, דהתם עושה מעשה להפקיע קנינו ובהפקר עושה מעשה להוכיח דעתו שאינו רוצה שיהי' לו זכות בגוה והמעשה הזו מה שמיחד החפץ להשתמשות כל העולם, הוא המעשה המוכחת על גלוי דעתו זה, ולפי"ז י"ל דשיטת האומרים דלא מהני בטול חמץ ע"י שליח, משום דאם אומר אדם לחבירו הפקר נכסי לא מהני, שהבאנו דבריהם לעיל, והב"י כתב שהטעם בזה משום דהפקר מטעם נדר, והאחרונים תמהו בזה, עי' בס' בית מאיר סי' ק"כ ובחי' הגרע"א למס' גיטין ריש פ' השולח, ועל שיטת המהרי"ט דלא מצי אדם להקדיש ג"כ ע"י שליח. כבר תמהו רבים, אף דמזה שהקשה הגרע"א שם מסוגית הש"ס דתמורה ד' י' דאמרינן שם כגון דשוו שליח לאקדושי, לק"מ דשם הכונה שהשליח מקדיש בהמה שלו לצורך קרבן צבור או בעד רבים כמבואר שם דהשליח נקרא מקדיש והם המתכפרים יעו"ש, אבל מסוגית הש"ס בכורות ד' ס"א דאיתא התם באומר לשלוחו צא ועשר לי, דשם מפורש דמהני שליחות למעשר בהמה, יש להוכיח דמהני שליחות לשאר הקדשות ג"כ דאם נימא כשיטת המהרי"ט דבשליחות להקדיש הוי מילי ומילי לא מימסרי לשליח, כ"כ הקדש של מעשר בהמה הוי מילי, ובלא"ה קשה על המהרי"ט מהפרה ובטול שליחות, כמו שהקשו בס' בית מאיר ובחי' הגרע"א, מכל זה מוכח דענין מילי לא מימסרי לשליח הוא דוקא בשני שלוחים כמש"כ בס' בית מאיר, ומה שהקשה בחי' הגרע"א מאומר אמרו דהוי רק שליח אחד למנות שליח, לענ"ד לק"מ דעיקר הטעם בשני שלוחים דלא מהני משום מילי לא מימסרי, הוא מחמת גרעון בשליח השני, דלא נעשה שליח רק אם שמע הדברים מפי הבע"ד, אבל אם נמנה שליח שלא ע"י הבעלים עצמם, אינו נעשה שליח אם לא היכא שמוסר לו הגט של הבעל, אבל אם מוסר לו רק דברים לא הוי שליח, אבל עכ"פ בשליח אחד מהני להקדש, וכ"כ ראוי לומר שיהני גם להפקר, ואם מטעם נדר הרי בהקדש ודאי דאיכא ענין נדר, ועפ"י מש"כ י"ל דשאני הפקר מכל הני ענינים שהבאנו, דבכל הענינים הוא עושה שליח לעשות איזה ענין, כהקדש ומעשר בהמה, הפרת נדרים ובטול שליחות, ויסוד לכולם מהא דילפינן מקרא דלתרומה מהני שליחות, דכל אלה נעשים ע"י מחשבה וכונה, ומחשבה וכונה חשובים כמעשה דשייך ענין שליחות, אבל ענין הפקר שהוא ענין רצון לחוד, לפימש"כ היינו תכלית ההפקר וגמרו שהוא שיסלק כל זכות בעליו מנכסיו, ענין זה הוא רצון לחוד שרוצה בכך שלא יהי' לו שום זכות, ועל ענין רצון לא שייך שליחות דהוא מידי דממילא, ועפי"ז י"ל דעל התיחדות לחוד שיהא ההשתמשות רשות לכל אדם אפשר דמהני שליחות, אבל בעיקר ההפקר שיצאו הנכסים מרשותו, שזה נגמר ע"י רצון לחוד ומעשה ההתיחדות של ההשתמשות הוא רק לגלות רצונו, י"ל דלא מהני שליחות. כנלענ"ד בביאור שיטת הר"ן: