אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער ה › פרק יב

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ה · פרק יב

פרק יא

כבר נתבאר בדברינו ביסוד הדין דקם דינא עפ"י דרכנו, ועתה עלינו לבאר בפרטות אם יש מקום לשיטת הת"ה דמפרש ענין של קם דינא מחמת יאוש, והנה מלבד מה שהוכיח הש"ך בסוף ספרו תקפו כהן נגד שיטת הת"ה, דאי אפשר לפרש כשיטתו, דהרי בהך דאדמון לא הי' יאוש, דהרי כשבא ממדינת הים כבר מצא את הדרך אצל האחד שקנה מארבעה ולא נתיאש מעולם, הנה לפי"מ שבארנו להכריע כשיטת הסוברים דבחד גברא לא אמרינן קם דינא, מזה גופא מוכח דליכא דין יאוש בספיקא דדינא וכן מוכח מר' ירמי' דסובר הדר דינא בספק ובני יבם, ובזה לא שייך כ"כ לומר דבהא פליגי ר' אבא ור' ירמי' אם מיאש בכה"ג שהדבר ספק, ובאיזו סברא יפלגו בזה, וביותר נלענ"ד דיש להוכיח דליכא תורת יאוש בכה"ג בספיקות, מהא דקונה אילן אחד לר"מ ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא, דאם נימא דמחמת שהדין המע"ה הוא מתיאש, ממילא נעשה לודאי, שזכה המוכר מחמת יאוש והפסיד הלוקח זכותו בתורת ודאי ולמה מביא מספק, וכן מוכח מהך דכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלים בתרומה, דמביא הש"ס בגיטין ד' מ"ב ע"ב להוכיח מזה דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה ודחי הש"ס כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דחד מינייהו עבד הוא קנין כספו קרינן בי', הבאנו ענין זה לעיל בפ"י, ואם נאמר דהיכא דמפסיד הדבר מחמת ספק איכא תורת יאוש הרי זה כעבד שנתיאשו בעליו דהוי כמקפיד עבדו דאיכא מ"ד דאינו אוכל בתרומה, והך סוגיא אזלא אליבא מאן דסובר הכי כמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דברכות וכן מפרשים התוס' שם בגיטין לתירוץ קמא יעו"ש, אלא ודאי מוכח דליכא כה"ג דין יאוש בעלים, אבל טעמא בעי למה לא נימא דהוי בזה יאוש, דהרי ודאי בספיקות כאלה שאינם עומדים להתברר אסח דעתי' ואיאושי מיאש, וכמו שנקט הת"ה, ובשלימא בדבר דמהני תפיסה י"ל דכיון דיכול לתפוס לא מתיאש, וכמו שכתב בס' קונה"ס כלל ו' אות י"ג, והביא ראי' לזה מדברי הרא"ש פ"ב דב"מ גבי ראה סלע שנפלה יעו"ש, אבל בדבר דלא מהני תפיסה דודאי מתיאש למה לא מהני היאוש להפקיע קנינו לגמרי מזה, ובספרי האחרונים החלוקים על הת"ה לא מצאתי טעמא דמילתא דלא מהני באמת מה דאסח דעתו ונתיאש, ולומר דכיון דמסתפק אם הדבר שלו לא הוי יאוש, זה אינו מסתבר, דמ"ש ספק מודאי:

ונלענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה שנבאר היסודות בכללי היאוש, דהנה ענין זה של יאוש לא נתבאר היטב במפרשי הש"ס, ולדעתי נראה דהוא ענין התרצות וניחותא, דבדבר שהבעלים חושבים שאבוד ממנו לעולם ולא יוחזר אליו, מתרצים המה על כל המקרים שיתהוו עוד ואינם חסים עוד עליו, מחמת שכבר הוא אבוד מהם אין להם שום קפידא מעתה אם יטלנו זה או אחר, שאין שום תועלת בו עוד, וכל חפץ שאין הבעלים מקפידים על חסרונו יכול כל אדם לזכות בו, ומה דיש חילוק בין יאוש דגזילה ליאוש דאבידה, הוא משום דכיון דהתרצות זו בא בע"כ של הבעלים, י"ל דלא חדשה תורה רק באבידה ולא בגזילה, וענין זה דיאוש הוי כהתרצות וניחותא, נראה לי דמוכח מסוגית הש"ס ריש אלו מציאות דבהא. דפליגו אביי ורבא ביאוש שלא מדעת מביא שם הש"ס לדמות לזה עוד ענינים כמו הכשר זרעים ולענין אם תרם שלא מדעת ואח"כ מתרצים הבעלים, יעו"ש, דמזה מוכח דענין יאוש הוא ניחותא והתרצות, דאביי סובר דעל ענין כזה צריך רצון בפועל שידעו הענין ומתרצים בפועל במחשבת הלב, ורבא סובר דכיון דאילו הי' יודע הי' מתרצה חשוב כרצון, ומשו"ה מביא הש"ס לדמות שאר ענינים כה"ג, היכא דבעינן ניחותא דבעלים, כמו הכשר זרעים ושליחות דתרומה, ודחי הש"ס דהתם בעינן מחשבה ולא סגי ברצון, והיכא דבעינן מחשבה ודאי דלא שייך לומר שיהי' נחשב מה דאמדינן לדעתי', שאילו הי' יודע הי' מחשב, כאילו כבר חשב מחשבה זו, וכגון תרומה דנטלת במחשבה לא שייך לומר שיתהוה תרומה מעצמו עי"ז שיהי' לנו אומדנא שאילו הי' יודע הי' מחשב, ורש"י כתב בריש אלו מציאות דיאוש הוי כהפקר, ובתוס' ב"ק ד' ס"ו ע"א ד"ה כיון כתבו, דבע"כ יאוש אינו כהפקר גמור, דאל"כ למה לא מהני היכא דבאיסורא אתא לידי', וההבדל בין יאוש להפקר לענין דינא הוא, דבהפקר יצא הדבר מרשות הבעלים, וביאוש לא יצא הדבר מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמו שהוכיח כן הקצוה"ח בסי' ת"ה סק"ב, מהא דאמרינן בגמ' ב"ק ד' ס"ו דמה"ט בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, אף שנתיאשו הבעלים משום דזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, ואם יצא מרשות בעלים לגמרי כהפקר, איך יכול לומר הרי שלך לפניך, וזה נראה דלכו"ע אין הכונה לומר דיאוש הוא שמפקיר בזה, דהרי יאוש מהני בדבר שאינו ברשותו כגזל וכדומה, והפקר אינו מהני בדבר שאינו ברשותו לר' יוחנן דקיי"ל כותי', כמו דאיתא בב"ק ד' ס"ט, והעיקר בזה הוא כמש"כ, דביאוש אין כאן מעשה לחדש איזה ענין על החפץ ע"י כונה ורצון, דמאיזה טעם נאמר כן דע"י שחושב לאבוד יחליט בדעתו לעשות איזה ענין הפקר על החפץ, ועוד דאם הי' ענין הפקר ודאי דבעינן כה"ג מחשבה בפועל כמחשבת תרומה וכדומה, ובהפקר לכו"ע שלא מדעת דא הוי הפקר לכן נראה ברור דיאוש לכו"ע הוא רק ניחותא, ובכה"ג סובר רבא דמהני שלא מדעת:

עוד נראה לי דמה שהוכיח הקצוה"ח דיאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה, ובנה"מ הוסיף בזה שאם נסתלקה סבת היאוש קודם שזכה בו אחר, הדרא למרי' בלי קנין חדש, עי' בנתיבות סי' רס"ב שהאריך בזה, בכ"ז נלענ"ד דצריך לומר דאף קודם דאתי לרשות זוכה נעשה ענין השתנות בזכות הבעלים דהנה באבידה שנתיאשו הבעלים ומתו והיורשים הם קטנים, או גדולים ואינם יודעים מאבידת אביהם, הלא לא אשתמט שום פוסק לומר דאסור לזכות בו מחמת דכבר כלה כח היאוש של אביהם, כיון דענין היאוש הוא רק כאינו מקפיד וכנותן רשות לכל אדם לזכות, ובמותו נפיק מרשותו, וחייל עליו רשות יורשים, ואין יאוש שלו מועיל על נכסי היורשים, אלא ודאי הועיל היאוש לשנות את ערך הזכות ודין הבעלים מהחפץ, וכשירשו היורשים ירשו חפץ כזה עם גרעון הזכות, ואי"צ עוד ליאוש שלהם, וכן מוכח ענין זה מדברי תוס' סוכה ד' ל' ע"ב בד"ה כי גזזו דז"ל כי גזזו אוונכרי נמי ניהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו, וא"ת ההוא יאוש שלא מדעת הוא, דלא ידע נגזל בלוקח וקיי"ל בריש אלו מציאות דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וי"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם, אבל הכא ידעי בה ונתיאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע. עכ"ל. והנה התם מיירי בגזילה שנגזלה כבר ממורישם, מכמה דורות שעברו ופעל יאוש ההוא, שעל פירות הקרקע יש גדול ויתלשו יהי' בהם דין יאוש, ובהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה, כיון דאין יאוש מועיל בקרקע, הרי לא הועיל היאוש דמעיקרא כלל, ועתה שנתלשה ההושענא צריך יאוש מחדש ועכשיו הוא יאוש שלא מדעת, ולומר דמהני יאוש דמעיקרא על זמן שלאחר כן מחמת שמתיאש מעיקרא גם על זמן של עכשיו ודאי קשה, כיון שמתו בעלים דמעיקרא איך מהני יאוש דידהו על רשות יורשים, ונלענ"ד בכונת דברי התוס' דכיון דעיקר היתר הבא ע"י יאוש הוא מטעם אבידה, ומה"ט לא מהני יאוש בקרקע משום דקרקע אינה חשובה אבודה מן הבעלים רק היכא שנשתקע שם הבעלים י"ל דהוי כאבודה, ומה"ט בכה"ג מהני יאוש גם בקרקע, כמש"כ התוס' שם בסוכה בשם הירושלמי, וי"ל דמה"ט סובר הרמב"ן ז"ל בס' מלחמות פ"ב דב"מ דבאבידה שנטלה קודם יאוש לא מהני יאוש אח"כ, משום דנעשה שומר וידו כיד הבעלים, היינו דכיון שהוא שמור לבעלים אינה כאבידה, ועפימש"כ יש לדחות מה שהוכיחו בספרי אחרונים דהתוס' פליגי על הרמב"ן ממש"כ בכמה מקומות דמהני יאוש אף אם החפץ הוא ברשות בעלים, דלפימש"כ תלוי באופן מציאת החפץ, אם הוא מונח באמת במקום השמור לגמרי, גם לשיטת תוס' לא מהני יאוש, ואם הוא נמצא באופן שאינו שמור כגון במקום שאינו רגיל להמצא או במקום שאחרים יכולים ליטלו, אז גם להרמב"ן מהני יאוש, ואכמ"ל, ולפי"ז י"ל דאף דאין יאוש מועיל בקרקע משום דברשות בעלים עומדת, כ"ז הוא רק בגוף הקרקע שאינה נאבדת ואינה נגזלת, אבל השתמשות הקרקע ולקיחת הפירות מן הקרקע הוא בחזקת אבוד כשאר מטלטלים, ומשו"ה אף דיאוש לא מהני על גוף הקרקע, אבל על הפירות חל מיד היאוש, שמותר לכל אדם להשתמש בה ובפירותי', ומשו"ה אף שמתו הבעלים כבר פקע כח זה מהבעלים שאין שליטתם מעכבת את כל אדם מלהשתמש בקרקע ובפירותי' ואי"צ עוד יאוש מחדש מיורשי הקרקע, כנלענ"ד בביאור דברי תוס' סוכה הנ"ל:

ובביאור ענין זה נלענ"ד דאף שבארנו דעיקר דין יאוש הוא רק כאינו מקפיד, וענין אינו מקפיד הוא ענין שאינו פועל כלום לשנות קנינו מן החפץ, ואם חזר אח"כ ומקפיד עליו שוב אין איש רשאי להשתמש בו, או אם מת ובטל רשותו צריך לידע אם היורשים מקפידים עליו, בכ"ז שאני דין יאוש מדבר שאינו מקפיד, דביאוש עיקר ההיתר הוא היתר התורה מחמת דין אבידה, רק שצרפה תורה לזה יאוש הבעלים, ולכן אם רק פעם אחת נתיאשו הבעלים כבר חל היתר התורה להשתמש בזה ובע"כ עלינו לומר דעל ענין זה של היתר תשמיש פקע רשות הבעלים דלא בעינן עוד דעתם ורצונם, ומשו"ה אם אחר היאוש חזרו הבעלים ומצאו חשבון שלא להתיאש לא מהני כלום לעכב מהיתר תשמיש שחל כבר, וענין זה משמע להדיא מסתימת הש"ס והפוסקים דבשמענא דאייאש פעם אחד לא חיישינן שמא חזרו בהם, ואם הי' הדבר תלוי גם ברצון של עכשיו הי' ראוי לחוש שמא חזרו בהם, ועפי"ז נלענ"ד דמש"כ בנתיבות בסי' רס"ב דאם כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה דהדר לבעלים ואי אפשר אח"כ לזכות בו אחר, הוא דבר תמוה ואינו נראה כן מכל הני ראיות שכתבנו, אכן יש מקום לומר דאם כלה האיבוד ונעשה שמור דנתבטל שם אבידה מזה דאז בטל ההיתר דרק באבידה התירה תורה, אבל מסוגית הש"ס דכריתות ד' כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו מוכח דגם אם נעשה שמור לא נתבטל דין ההיתר של זכית אחרים, והנתיבות כתב בזה לפרש דשם הוי הפקר ממש משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ואינו מטעם יאוש, אבל בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח פליגי שם ר"י ור"ל דר"ל סובר דהוי יאוש בטעות בהוזמו עדיו יעו"ש, ור"י נראה דסובר דבכה"ג אין שייך טעות, דלפי המצב שהי' הי' עומד להסקל, דאם לא הי' באים עדי הזמה הי' נסקל והי' ראוי להתיאש וגם הי' במצב אבוד אף שהעדים שהעידו היו עדי שקר, אבל עכ"פ נראה מהירושלמי דההיתר משום יאוש הוא ולא משום אבודה ממנו ומכל אדם, וגם מהא דאמרינן שם בכריתות לחלק בין אמרי לי' שורך נרבע ובין אמרי לי' הוא רבע שורו, דכיון דיודע בעצמו דלא רבע לא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים, משמע מזה דעיקר ההפקר הוא מחמת הבעלים ולא ממילא, ודוחק לומר דכונת הש"ס דבכה"ג לא הוי אבוד, דלא הוי לי' להש"ס לסתום ולומר דלא מפקר לי', וע"כ נלענ"ד דאם כבר חל על האבידה היתר מחמת יאוש לא פקע עוד, בין אם כלה היאוש, ובין אם נעשה אח"כ שמור דלענין זה פקע כח הבעלים, ובקצוה"ח סי' ת"ה מפרש דלענין שור הנסקל שהוזמו עדיו הוא הפקר ממש מדעת כשאר הפקר דעלמא, ומחלק שם בין שאר איסורי הנאה דלא חשיב הפקר, משום דאיסורי הנאה אינו ברשותו להפקיר, כמש"כ הרמב"ם בה' נזקי ממון, ובהוזמו עדיו דאיגלאי למפרע דהי' מותר בהנאה מהני ההפקר דאיגלאי מילתא דהי' ברשותו, והנה אף שכתב בזה דבר מחודד, אבל לענ"ד אין דבריו מסתברים בזה דלענין אינו ברשותו לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע דהי' ברשותו, דכיון דחסר הבאת עדים וגם לא ידע בעצמו ששקר העידו, והשור עומד להסקל לפי המצב דהשתא אין לך אינו ברשותו גדול מזה דהרי בכל ממון שיכול להוציא בדיינים במטלטלים חשיב אינו ברשותו, אף שיודע שמשקר וטרח ומייתי עדים מ"מ כיון דחסרה הבאת עדים הוי כאינו ברשותו מכש"כ בכה"ג באינו יודע בעצמו כלום, אלא נראה ודאי דמה דאמרו בגמ' בלשון הפקר הוא לאו דוקא והכונה דמתיאש, וכמש"כ התוס' בב"ק ד' כ"א ע"ב בהא דאמרינן שם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו, דלאו דוקא אלא דמתיאש, יעו"ש. ובירושלמי שהבאנו מדויק יותר דאיתא שם לשון יאוש, ולפי"ז עלינו לומר דמ"מ בזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות אומר לו הרי שלך לפניך, אף דנעשה איזה השתנות לענין היתר תשמיש וכח זכי', מ"מ כיון שלא נפקע עדיין קנין הבעלים הוא בכלל הרי שלך לפניך

ועפ"י מה שבארנו דביאוש דמהני להיתר תשמיש ולזכות בחפץ בעינן שני דברים, הכלל העיקרי הוא שיתחשב החפץ כדבר אבוד שיהי' בתורת אבידה, ועוד כלל שני שיבוא לרשות זוכה ואז פקע קנין הבעלים ע"י זכות הזוכה, נלענ"ד דבספק ממון דקיי"ל המע"ה שבארנו לעיל דלענין כל אופני ההשתמשות לאכול ולכלות את כל הגוף של החפץ המוחזק, נחשב כבעלים גמורים וכממונו ממש הוא חשוב, ולענין דינים הבאים ממילא, כקדושה הבאה מאלי', עדיין דין ספק עלי' דקנין האמתי לא נפקע, לא מועיל בזה יאוש של התובע, שיופקע קנין האמתי של התובע אם קמי שמיא גליא שהוא שלו, דהיסוד העיקרי דמועיל יאוש הוא דין אבידה, וענין אבידה הוא שהחפץ הוא של הבעלים ומה שהוא שלהם נמצא במקום אבוד שאינם יכולים להשתמש בו ולעשות עמו כחפצם ועומד לאבוד שלא יוחזר להם, ובספק ממון אינו כן, שהתובע תופס את החפץ ומשתמש בו כאדם העושה בתוך שלו מדין תורה שזכתה לו, ואינו משתמש בו בתורת גזל ואין זה ענין אבידה, דהרי של חבירו הוא לכל דבר תשמיש שבעולם, ולענין הקנין האמתי לא שייך איבוד, דרק מה שמתחסר שאחרים מכלים ומאבדים אותו זהו האבוד, והכא מה שמכלה אותו הנתבע, הוא הכל משל הנתבע עצמו עפ"י הזכות שזכתה לו תורה, אף שכל זה הוא מחמת חסרון והעדר הידיעה והבירור, אבל לפי מצב זה הוא כן הדין עפ"י התורה שיזכה בו חבירו, ומה שממונו יוצא ממנו עפ"י דין שמים של מצות סקילה לחוד, אבל אם יוצא ממונו לרשות אחר עפ"י תורת דיני ממונות אין זה בכלל אבידה ורק משפט הוא, אבל אם הבהמה נסקלת ונשרפת עפ"י דין שמים, הוא איבוד לגבי עניני ממון וקניני האדם, ומשו"ה הדין בספק ממון מה שחבירו זוכה עפ"י דין לכל מילי דהשתמשות הוא של חבירו, ומה שנשאר לו עפ"י קנין האמתי לא יצא ממנו ע"י יאוש דאין כאן אבידה כלל:

ובזה נראה לי לישב מה שהקשה בס' שער המשפט סי' כ"ה סק"ב בדיין שטעה בדבר משנה שחוזר הדין, ואף אם כבר שלם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון, ולמה לא אמרינן שיפטר המקבל מחמת שכבר זכה בהם ע"י יאוש כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו, והיכא שהדין תלוי בהודאה וכפירה שהנתבע יודע האמת רק שעדים מעידים שקר ליכא יאוש כמו דאמרינן שם בכריתות דבאמרי לי' אתה רבעת שורך אינו מתיאש דהוא טרח ומייתי עדים ואינו מיאש עצמו, אבל בפשטות ענין טועה בדבר משנה מיירי שאינו תלוי בהודאה וכפירה רק השקלא וטריא בהלכה, ובזה ראוי לומר דמתיאש, עיי"ש מה דמדחיק בזה לומר להלכה כן, ולפימש"כ הנה בנידון כזה שלפי דעת הבעלים החפץ שזוכה חבירו הוא שלו עפ"י דין ומשפט ואין כאן ענין של אבידה כלל, ומשו"ה לא שייך יאוש. והנה בס' שעה"מ בסי' כ' הביא ראי' מדברי ר' אפרים שהביא הרא"ש בפ' הגוזל בתרא שכתב באחד ששלח ע"י ישראל כסף לשלם חוב לנכרי ושכח הנכרי מהחוב ודן ר' אפרים שיוכל הישראל לזכות בכסף זה, מחמת שהמשלח נתיאש מכסף זה וכמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו, ומהר"ם דחה פסק זה מחמת שכיון שהי' יכול הישראל לחזור וליטול הכסף קודם שנתנם להנכרי ומה"ט לא נתיאש מהם, כל זמן שלא נתנם לנכרי, ועפי"ז כתב בס' שעה"מ בסי' כ' לדון דהיכא שנגמר הדין לשלם ואח"כ נתברר, לאחר ששלם, שהדין הי' בטעות שלא יחזור וישלם, משום דבשעה ששלם כבר נתיאש מהדמים וזכה בהם התובע מחמת יאוש, ובאופן שהנתבע לא ידע מהטעות, כגון שתבעו עפ"י עדים והנתבע לא ידע ואח"כ הביא עדים והזימו לעדים הללו יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולפימש"כ היכא שהתובע זכה בהם עפ"י דין תורה וכמו שצייר בס' שעה"מ שהתובע ג"כ לא ידע רק תבע עפ"י עדים, ובעובדא של רבינו אפרים דדיינינן שמתיאש מקודם בשעה שמסר הכסף ליד השליח שם יש מקום לדון מדין יאוש שעדיין לא זכה הנכרי מדין משפטי הממון ועדיין של המשלח הוא הכסף והוא מתיאש מהם שיאבדו ממנו, ומהר"ם דחה דגם בכה"ג ליכא יאוש, כ"ז שיכול ליטלם ולהשתמש בהם אינו מתיאש, אבל עכ"פ ל"ד ענין זה לנידון שכ' בס' שער המשפט דהרי קודם שזוכה בהם הבע"ח ליכא יאוש דיכול להחליף בכסף אחר ומשזכה בהם הבע"ח הם שלו עפ"י דין תורה קודם שנתברר האמת כמו שזוכה בכל ספק ממון להיות שלו בתורת ודאי עד שיבורר האמת, ובזה נראה דאין לחלק בין ספק דררא דממונא א שבי"ד מחייבים עפ"י עדי שקר דמאי נפ"מ מ"מ הזוכה זוכה בזה מחמת העדר הידיעה, ול"ד ללקט שזוכים ממנו ע"י טעות שכ' בתוס' שם ענין יאוש משום דעיקר תלוי בבעלים, דהבעלים אינם טועים בדין, דכל הענין שכתבנו לעיל, בכל ספק ממון שנעשה של המוחזק הוא רק אם שניהם אינם יודעים, אבל אם אחד יודע לא יזכה, ולכן יש חילוק בין טעות דעניים לטעות של דבר משנה, דכיון ששניהם אינם יודעים זוכה בהם המוחזק ככל ספק ממון עד הבירור:

אמנם נלענ"ד דבלא"ה אין דברי השער משפט מסתברים בזה, דיאוש לא שייך אלא היכא דלפי מחשבת האובד אין לו שום תועלת בחפץ שלו, כאמרם כללא דיאוש הוא שאומר וי לי לחסרון כיס, דמחמת זה אינו מקפיד על החפץ ומתרצה בע"כ על כל המקרים שיהי' עם החפץ, מחמת דבלא"ה אינו מוצא לנפשו שום תועלת בו, אבל אם נותן כסף לבע"ח מחמת שחושב שהוא חייב לשלם, הרי לפי דעתו יש לו תועלת בכסף זה שפורע חובו ומקים מצות התורה, ע"י הכסף, ובודאי מקפיד הוא על כספו שלא יאבד בלי שום תועלת, ואם נימא כה"ג יאוש, לפי"ז אם יתן מאכל לפני בהמתו ולא אכלה הבהמה יזכו בזה אחרים מחמת יאוש, ולא שמענו דבר מוזר כזה, וכמו דבנותן לפני בהמתו לא שייך יאוש אף אם הבהמה אכלה כבר במקום אחר ולא יוצרך ליתן לה עוד לאכול היום, כ"כ כשמשלם חוב ואח"כ נתברר הדבר דלא הי' חייב לשלם ליכא יאוש, דהרי לפי דעתו הי' משתמש בכספו לצורך ותועלת כדרך שאדם משתמש בכספו, בנכסיו וקניני' ואף דלפי"ז גם השקלא וטריא בעובדא של ר' אפרים קשה קצת, אמנם שם יש מקום לדון מדין יאוש, דשם מיירי ודאי דהמשלח לא רצה לשלם להנכרי מחמת איזה ענין של מצוה או חובת אנושי, דאל"כ הי' ראוי שיטעון המשלח אני רוצה לשלם לנכרי גם עתה, אלא ודאי דמה שנתן הכסף ליד השליח לשלם להנכרי, הוא רק מחמת פחד שמפחד מן הנכרי ואם הי' מוצא תחבולה להפטר ממנו לא הי' רוצה לשלם, והרי זה דומה לעובדא דרב ספרא שנתן חמורו לפני הארי מחמת פחד הארי, וענין זה הוא אצלו כשאר אבידה וחסרון כיס, ושייך בזה ענין יאוש דאבידה, וכן כתבנו בזה במקום אחר לחלק בין הא דאנסו בית המלך גורנו בחובו חייב לעשר משום דמשתרשי לי' ובפורע חוב של חבירו לא חשיב משתרש כמש"כ התוס', משום דמה שמשלם חוב אין זה הפסד, וכתבנו בזה דשאני חוב לנכרי מחוב דחייב לישראל משום דהפקעת הלואתו מותר:

ובזה נראה לי לפרש מש"כ התוס' ב"ק ד' ס"ט ע"א בד"ה כל שלקטו בסה"ד וז"ל, ועוד דבסתמא אין מתיאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהי' הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור דהלא ביאוש דגזילה אינו מתיאש רק לגבי הגזלן ובכ"ז הוא מועיל לגבי עלמא, דעיקר יסוד יאוש הוא דאינו מקפיד על החפץ והגזלן הוא רק הסבה שמחמתו הוא מתיאש, ואיך שייך לחלק ולומר דמתיאש רק לגבי עניים, ועפימש"כ י"ל בכונתם דכיון דכל אדם רוצה להנות מנכסיו לעניי ישראל, וכשהעניים נהנים מנכסיו אפי' שלא מדעתו, זכות ומצוה הוא לו, כמו שאמרו חז"ל בנפל סלע ומצאו עני, ומשו"ה בלקט שלקטו עניים יותר על דינם מחמת שאינם בקיאים בדין זה דשני שבלים לקט ושלשה לבעה"ב, אף שהבעה"ב אינו מתרצה בזה, ורוצה שלא יקחו יותר על דינם, מ"מ מוצא בזה איזו הנאה ותועלת ואינו חשוב בעיניו כאבוד לגמרי, והוא רוצה לכה"פ שיהנו מזה עניים ולא עשירים, ולכן הוי יאוש רק לגבי עניים ולא לעשירים, אבל ביאוש של גזילה דיותר ניחא לי' שיהני אחרים או שילך לאיבוד לגמרי, ולא יהנה הגזלן מזה, ומשו"ה לא שייך שיהי' יאוש רק לגבי הגזלן ולא לגבי עלמא, דבאמת יש מקום לומר דלמ"ד יאוש כדי לא קני הוא מה"ט דמקפיד לגבי הגזלן יותר מלכל העולם, למאן דפליג סובר דכיון דהותר לכל העולם הותר גם לדידי', ועכ"פ בנידון שכ' בס' שעה"מ באם נתן כסף לפרעון חוב ואח"כ נתברר שטעות הי' שלא הי' חייב לו, הוא דבר רחוק מן הדעת לומר שכבר זכה בו המקבל מדין יאוש ולא יחזיר הטעות, כיון שבפרעון חוב הוא מקבל תועלת בכל הממון, אין כאן איבוד כלום, והבעלים מקפידים שלא ילך לאיבוד, ואם יזכה בלי פרעון חוב הוא גזל כשאר נהנה מממון חבירו כנלענ"ד ברור: והנה בס' שעה"מ שם בסי' כ' הביא דברי הגהת אשר"י בפ' איזהו נשך שכתב כענין זה דחשיב יאוש, דהנה בגמ' שם בהא דאמר ר"נ דכיון דאסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, ופריך הש"ס מהא דאמר ר"נ במוכר פירות דקל לחבירו דאף משבאו לעולם לא קנה, ומודה דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני', דמחילה בטעות הוי מחילה, ומשני הש"ס התם זבינא הכא הלואה, ופירש"י דמחילה בטעות הוי מחילה, ובהלואה הדרי פירי משום דמיחזי כרבית, והתוס' הקשו על פירש"י דהרי קיי"ל קנין בטעות חוזר והקדש טעות אינו הקדש, והביא שם בהג"א דברי רש"י ור"ת והקשה על דברי ר"ת ומסיק בזה"ל, לכך נראה לי דודאי גם ר"נ סבר דמחילה בטעות הוי מחילה אע"ג דקנין טעות חוזר, בדין שיכול לחזור בו, כיון שהממון עדיין בידו הוא, יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו, ואין זה גמר כיון שטעה, וכן ההיא דחזקת הבתים דהדר גודא בארעא דלאו דילי' דלא הוי מחילה, לא דמיין כלל, דהא לא מחיל ולא מידי ולא הפקיר מידו אלא דסבור שאינו שלו ונמצא שלו, אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אעפ"י שהוא בטעות זכה חבירו, מידי דהוי אהפקירא בעלמא דחשיב הפקר, א"כ שכנגדו קנה ביאוש בעלים וכו', והכא הכי פירושו הכא הלואה ואיכא איסור רבית הילכך מחילה דידי' לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאילו הוי ידע דאית בי' שום נדנוד עבירה לא הי' מוחל כלל וכו' התם זביני וליכא שום איסור הילכך הוי מחילה עכ"ל. והביא השעה"מ דברי' להוכיח כשיטתו דסובר בכה"ג דהוי יאוש, וסובר דלשיטתו אם פרע עפ"י בי"ד בדין טענת דזוכה מטעם יאוש ואי"צ להחזיר הדמים שקבל, יעו"ש שהאריך הרבה בזה עפ"י השיטות בפירוש סוגיא זו, ורצה לומר דלשיטת התוס' ר"נ ורבינא פליגי על ר"י דאמר בכריתות בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו, יעו"ש, ולענ"ד נראה דאין כונת הגה"א בזה כעין יאוש דעלמא בשור הנסקל או כעין יאוש דאבידה וגזילה, דאל"כ מה שכתב לפרש מה דאמרו בגמ' התם זביני הכא הלואה, דבזביני זוכה מטעם יאוש ובהלואה דאיכא איסור רבית אמרינן אילו הוי ידע דאיכא איסור לא הוי מחיל, אינו מובן כלל, דאי יכול לזכות מחמת יאוש והפקר איזה איסור רבית איכא בזה, דהרי מהפקירא קא זכה, ועוד אינו מובן דכמו שטעות של איסור רבית מבטל המחילה כ"כ טעות אחר מבטל, דעכ"פ הוא בטעות:

ולכן נראה לי בביאור דברי הגה"א הוא באופן אחר לגמרי, והוא דהנה במוכר פירות דקל לחבירו דמכון להקנות ורוצה בכך ברצון גמור שיזכה חבירו, איכא בזה שני ענינים, הענין הא' הוא מעשה ההקנאה שע"י מעשה זו הקנה את החפץ ומכון שעי"ז יעשה החפץ קנוי לפלוני, והענין השני בזה שרצונו הי' בזה שחפץ שלו יצא מרשותו וישתמש בו פלוני, והנה אם המעשה שעשה לא הועיל עפ"י דין ונשאר החפץ שלו כמו שהי' ובטל הענין הא', מ"מ הענין השני לא בטל, היינו דעכ"פ כ"ז שלא חזר בו עדיין הי' עומד הרצון הראשון שרצה ועפ"י רצון זה יכול המקבל לזכות כ"ז שלא חזר בו, ואי"צ ע"ז התגלות רצון אחר, ונראה לומר דהא דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא דאין מעשה ההקנאה מועלת למה שעושה קודם שבא לעולם, אבל הגלוי רצון שגלה קודם שבא לעולם מהני לענין זה שיכול המקבל לזכות מחמת התגלות הרצון של המקנה שגלה אותו קודם שבא לעולם, דעל רצון לחוד ליכא חסרון משום דבר שלא בא לעולם, וענין זה דמהני רצון ונתינת רשות קודם שבא לעולם לענין שיזכה ע"י חזקה לאחר שבא לעולם, נראה לי מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות ב"ק פ' מרובה בענין הרשאה, דמשום שליחות לא מהני דיכול הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את, וכשכותב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך מהני, וכתב בזה"ל ומכיון שנתנה לו במתנה ואמר לו אפיק לנפשך אעפ"י שהוא מטבע או גזילה שאינו יכול להקנותה לו ואם בא לחזור חוזר, מ"מ כיון שעדיין לא חזר בו, בעל דברים דידי' הוא שהרי הבעלים נתנוהו לו ואין הלה יכול לטעון עליו וכו' עכ"ל הצריך לנו, דמזה מוכח דבמה שאמר לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך יכול השליח לזכות לאחר שיתן הנתבע, דאעפ"י שמחמת הקנאה לא הי' מועיל דדבר שלא בא לעולם הוא הכסף שיגבה מן הנתבע אבל מה שאמר זכי לנפשך שהוא נתינת רשות וגלוי רצון מהני שיחזיקם אח"כ לעצמו:

ועפי"ז יש לפרש דהיינו טעמא דרב נחמן דאמר ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' משום דבשעה שהקנה רצה עכ"פ שישתמש בפירות דקל שהם שלו, אלא דהוסיף בזה מעשה קנין וסבר שתועיל מעשה זו שלא יוצרך הקונה לחזור ולזכות, אבל רצון הכללי שיזכה בהם המקבל עדיין עומד, משו"ה אי שמיט ואכיל היינו שזכה בהם ע"י מעשה שקונים בה מן ההפקר, לא מפקינן מיני' וזהו כונת בעל הגהת האשר"י שכ' דזכי' זו היא כקונה מן ההפקר או ע"י יאוש דדעת אחרת מקנה אין כאן, דההקנאה דמעיקרא לא הועילה מחמת שהוא דשלב"ל ומה שראה אותו נוטל הפירות ושתק ג"כ לא מהני דסבר דכבר הם שלו מחמת הקנאה ראשונה אלא דכיון דבתחילה בשעת הקנאה רצה בכך שיזכה בהם ואינו מקפיד מה שיטלם אח"כ הקונה הוא זוכה בהם עכשיו כזוכה ע"י יאוש והפקר, דכל דליכא עכוב מצד הבעלים יכול אדם לקנות כמו שזוכה חפץ שנתיאשו הבעלים, וזוהי כונת הגמ' לפי פירוש זה, התם זביני הכא הלואה, דבהלואה אינו יכול לזכות עכשיו מחמת הרצון דמעיקרא, דאם לא קנה למפרע את השדה איכא איסור רבית שיטול עכשיו הפירות ואיכא אומדנא דעל אופן זה בלי קנין דמעיקרא אינו רוצה שיטול משלו כלום, ומשו"ה אמר ר"נ כיון דאסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי) וי"ל דמעיקרא הי' ס"ד להמקשה דטעמא דר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן הוא מחמת מחילה דעכשיו שרואהו נוטל הפירות ומוחל לו בטעות שסבר שכבר קנה, ולפי"ז גם בהלואה אם כבר מחל לו לא מפקינן מיני' דאינו רבית קצוצה, ולפי המסקנא אינו כן דטעמא דאי שמיט ואכיל הוא מחמת הרצון דמעיקרא, באופן דגם אם עכשיו לא ידע ולא ראה המוכר כשנטל הפירות ג"כ לא מפקינן מיני' דכבר זכה מחמת גלוי דעת דמעיקרא:

ועפי"ז לפי מה שנתבאר בדברי הגהת אשר"י דענין יאוש והפקר הוא רק לבאר אופן הזכי' שאינו כשאר קנינים, מתנה או מכר, שהקונה קונה את החפץ ע"י הקנאת הבעלים ודעת אחרת מקנה אותו, אלא שזוכה בהם מעצמו כקונה מן ההפקר או ע"י יאוש מחמת שגלו הבעלים דעתם דמתרצים בכך שישתמש הקונה בדבר זה אבל אם אדם משלם חוב לחבירו עפ"י בי"ד ואין כאן שום התגלות איזה רצון מצד בעל הכסף ליתן מתנה או שישתמש בהם הנתבע שלא מחמת פרעון חוב, ואחר שנתברר הדבר שאינו חייב כלום מאיזה טעם יזכה בהם מקבל הכסף שלא כדין, ועפ"י מה שכתבנו לבאר דברי הגה"א יש לבאר בדרך זה מש"כ בש"ך חו"מ סי' רנ"ה בטעמא דמילתא דלא מהני שאלה בהקדש דאתי ליד גזבר, דכיון דקנה הגזבר ע"י משיכה לא גרע כח הקדש מהדיוט ודוקא היכא דהקנין הוא ע"י אמירה אז דיבור מבטל דיבור, יעו"ש דבפשטות הוא תמוה כיון דהמקדיש אינו מתכון להקנות רק ע"י דיבור וזה נעקר למפרע ע"י שאלה ואיך קנה הקדש ע"י חצר הגזבר שלא מדעת הבעלים ולפימש"כ הרי זה כמו בפירות דקל דאי שמיט לא מפקינן מיני', כיון שרצה שיהי' הדבר להקדש ועד"ז שמעתי שמתרצים מה שהקשה בקצוה"ח סי' ר' על הרמב"ן דסובר דיש חצר להקדש אלא דאין מעילה בזכיתה משום דלא הוקדש ע"י אדם, מהא דאמרינן בפ"ב דשבועות גבי יש אוכל אכילה אחת דלהכי לא חשיב שבועה שלא אוכל משום דאיתא בשאלה, ופריך הש"ס ממוקדשין דאיתא בשאלה, והלא מוקדשים שנשחטו כבר בעזרה והי' בזה קנין חצר ע"י העזרה שהוא חצר הקדש, יעו"ש, ולפי מה שכתבנו דקנין זה אינו רק כקונה מן ההפקר או ע"י יאוש ולא כקונה ע"י דעת אחרת, משו"ה אם נשאל על ההקדש ויזכה הקדש ע"י חצר הקדש לא יהי' דין מעילה לשיטת הרמב"ן ז"ל ובכ"ז יש לפקפק בזה דמ"מ נעשה ע"י אדם, וגדולה מזה משמע דאם קונה ע"י חצירו בשביל הקדש כמגביה מציאה לחבירו, יש בזה דין מעילה, כמש"כ הר"ן בנדרים ד' ל"ד, אלא נראה דקדושת עולה לא אפשר ע"י חצר, דחצר קונה, אבל עולה או שלמים דוקא ע"י קדושת פה ולק"מ, אכן בתרומה דמבואר במס' נדרים ד' נ"ח דבתרומה דאתי ליד כהן לא מצי למיתשיל עלה, קשה לומר דע"י חצירו של הכהן תחול דין תרומה על המפורש אם בטלה האמירה ע"י שאלה, אבל בכ"ז אין זה מן התימה כ"כ דבאמת עיקר ענין תרומה הוא לברר חלק הכהנים וכמו שבארנו קצת ענין זה בדברינו לעיל ובירור זה הוא ע"י בעל הפירות, י"ל כיון דאתי ליד כהן ויכול לזכות בהם ע"י רצון הבעלים ונתברר בזה חלק הכהנים ע"י רצון הבעלים וקנינו של הכהן וצ"ע בזה ובפשטות נראה דהש"ך אינו מפרש כן רק כיון דאיכא גם מעשה של הכנסה לרשות הוא אלים דלא מצי למיתשל על הדיבור וזה אינו מובן כ"כ ואכמ"ל:

ובנידון של ספק ממון היכא דקיי"ל המע"ה נלענ"ד דיש לומר עוד טעם אחר מה דלא מועיל בזה היאוש להפקיע הקנין לגמרי דכיון דיאוש אינו מפקיע קנין הבעלים רק עד דאתי לרשות זוכה, ובכה"ג ליכא רשות זוכה דרשות זוכה הוא מחמת שהדבר נכנס לרשות מי שבידו להשתמש עם החפץ ולעשות עמו כל חפצו, וזהו עיקר כל הקנינים הנעשים ע"י הקונה בהפקר ומתנה, והכא בספק ממון שהדין המע"ה שזוכה עפ"י דין תורה להשתמש בו לכל דבר שבעלים אמתים משתמשים בו, א"כ אין כאן שום הכנסה לרשות זוכה לענין זכי' חדשה מצד יאוש והפקר והנה בס' מחנה אפרים ה' שכירות סי' י"ג הביא דברי הרדב"ז שכתב במי שמכר ביתו לשוכר שהי' דר בה דלא מהני חזקה אם לא עשה בה השוכר דבר חדש שלא הי' עושה בו מתחילה, והוכיח נגד דבריו מדברי הריטב"א הובא בשטמ"ק ב"מ פ' א"נ, בהא דאמרינן שם האי משכנתא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא לא צריך למיקני מינה, וכתב הריטב"א דלאחר שירד בה מיירי, דאי אמר לא מסתלקנא והודה לו בעל השדה לא מסתלק דעכשיו מחזיק בשדה בתנאי זה כיון שהוא מוחזק בתוך השדה ומחזיק בה כל שעה והוי כאילו א"ל לך חזק וקני וקרקע נקנית בחזקה עכ"ל דמזה מוכח דאדרבה כל שהוא מוחזק יותר בדבר ביותר קל ענין המעשה לקנות מה שמוסיף המקנה להקנות להמוחזק, כ"ז אינו ענין לנידון דידן דהתם הוא מוחזק בדבר שיש לבעלים איזה כח לענין השתמשות בפועל, דלדוגמא מי שקנוי לו דבר לזמן הרי אינו יכול לחפור בורות ולכלות גוף הדבר דלפי"ז נמצא ברשותו דבר שאין ביכולתו לעשות בלי רשות הבעלים ולכן איכא בזה ענין דרכי הקנינים שמוכנס ברשותו דבר שכח השליטה עוד תלוי ביד המקנה, וכאן הוא כל כח השתמשות ושליטה על החפץ הוא של המוחזק מחמת דין המע"ה ומשו"ה אין כאן ענין של הכנסה לרשות, דכל מה שמוכנס ברשות המוחזק הוא הכל של המוחזק מחמת דין המע"ה ולזכי' חדשה להפקיע קנין הבעלים לגמרי אין כאן מעשה קנין ונראה לי דגם אם מתרצים שניהם בהדיא להקנות להמוחזק לא יועיל בשום מעשה קנין ע"ז מטעם שכתבנו ובקנין כסף ודאי דלא מהני דקנין כסף הוא מצד המקנה, וכיון דהחפץ אינו ברשותו לא מהני הקנאתו ואף דמצינו דהנגזל יכול להקנות חפץ הגזול להגזלן עצמו, כמו דמוכח להדיא מהא דאיתא בקידושין ד' י"ג בחטף סלע מידה וקדשה מקודשת היכא דשדיך, וכן הוא בשו"ע אהע"ז סי' כ"ח שהטעם כיון שמתרצית בקדושין אחילתי', היינו שהקנתה לו הסלע ונעשה שלו התם הוא שלא מטעם הקנאת האשה אלא דסגי בכה"ג אם האשה מתרצית וכמו שכתבנו בשם הגהת אשר"י דכיון דאיכא רצון מצד הבעלים יכול המחזיק בזה לקנות כמו שקונים דבר שיש בו יאוש בעלים והפקר, ולענין רצון של בעלים ליכא חסרון מה שאינו ברשותו כיון דמא מתרצים, וכ"ז הוא בקנין שקונים בו דבר של הפקר כמשיכה וחצר אבל ע"י קנין כסף שהוא רק ע"י מקנה ודעת אחרת לא מהני בדבר שאינו ברשותו להקנות ולהקדיש. וע' בס' אבני מלואים סי' כ"ח סקי"ג שהביא שם דברי שארית יוסף שכ' דאם שניהם מתרצים שיהי' להקדש נעשה כפקדון, ובס' א"מ הביא שם מדברי תוס' קדושין ד' נ"ו, דלענין חלול מוכח דאף אם שניהם מתרצים ע"ז לא מהני, ומחלק בין חלול להקדש, דבחילול אין מתרצה הגזלן להוציא מידו, ובהקדש מתרצה ליתן להקדש, אבל בכ"ז אינו מתישב על הלב לומר דחשיב עי"ז כפקדון מחמת שמתרצה ליתן להקדש, ומדברי תוס' ב"מ ד' ו' שכתבו דבשנים אוחזים בטלית והקדיש אחד והשני שתק דהוי הקדש, משום דכיון דאודי הוי כפקדון, אין ראי' לזה דהתם כיון שהי' ע"י כפירה וכשמודה נעשה כקפדון, ובמ"א כתבנו די"ל דמה שכתבו האחרונים, שהרמב"ן שכ' בב"ק פ' שור שנגח דו"ה דבגזל ממש אף אם מתרצה הגזלן ליתן אינו קדוש פליג על התוס' בזה, וכתבנו בזה די"ל דשאני גזל ממש דנקנית לגזלן לאיזה פרטים לענין שנוי וכדומה אינו נעשה ברשות בעלים עד שישיב, כמש"כ התוס' ב"ק ריש הגוזל בד"ה גזל ולא נתיאשו הבעלים בסה"ד שכתבו כן שמה"ט הוא יותר אינו ברשותו יעו"ש. אבל אם גזל בלי מעשה קנין דאי נקנה כלים רק דחשוב כאינו ברשותו מחמת שאינו רוצה להשיב, אם מתרצה להשיב נעשה ברשותו, ובשנים אוחזים בטלית ליכא מעשה קנין על דין גזילה דבשנים אוחזים במציאה אי אפשר לקנות רק אם כל אחד מתכון להגביה בעד חבירו, ובלא"ה הרי הוא כמונח ע"ג הקרקע, כמבואר במס' ב"מ ד' ח', ובכה"ג שהבעלים תופסים עם הגזלן לא מהני כלום שיקנה בזה מדין גזילה. ואכמ"ל ובזה מיושב מה דלכאורה קשה בגנב שמתחיב כפל במכניס לתוך רשותו, הלא לכאורה קודם שהכניס לתוך רשותו כבר יצא מרשות בעלים) דלענין אינו בכשותו תלוי במה שאינו מצוי לבעלים כמו שמוכיח בקצוה"ח ה' גניבה, אבל לפימש"כ היכא דלא קנה הגנב כל שחוזר ואינו רוצה לגנוב הוא ברשות בעלים, נמצא דהוא גונב עכשיו מרשות בעלים בשעה שמכניס ברשותו וקרינן בי' וגונב מבית האיש ודו"ק העולה לנו מדברינו דבספק ממון נשאר לעולם הדבר בספק, כלו' קנין הגוף האמתי הוא לעולם בספק לענין קדושה הבאה מאלי', וכן לכל הדינים הבאים ממילא מחמת קנין זה כמו אכילת תרומה בעבדים ובפרה של כהנים, וכן לענין בכורים וכדומה, ענינים שאינם באים מחמת כח ושליטת הבעלים, ויאוש] בעלים, לא מהני בזה וכן הקנאה בפועל לא מהני ולא ישתנה ספק זה עד שיבורר האמת ואז הדר דינא, ובחד גברא סגי אם נתברר ע"י מקרה חדשה, ע"י ממ"נ, ג"כ הדר דינא:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה