שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ה · פרק י
גרסינן במס' יבמות ד' ל"ז ע"ב ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי בנכסי הוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין, וכו' ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופי', אמרי לי' אייתי ראי' דאחונא את ושקול, ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא בני יבם אמרי אייתי ראי' דאחונא את ושקול אמר להו ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפלג אבוכן בהדאי, ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמי' אמר הדר דינא, לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי,. דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה, וחכ"א יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, והוינן בה לרבנן שפיר קאמר אדמון ואמר ר"י אמר רב הב"ע כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחות, א"ה מ"ט דאדמון ואמר רבא בארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כו"ע לא פליגי דמצו מדחו לי', כי פליגי בחד דאתא מכח ארבעה אדמון סבר דמצי אמר דמ"מ דרכי גבך הוא ורבנן סברי דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, לימא ר' אבא דאמר כרבנן ור' ירמי' דאמר כאדמון, אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפי' כאדמון ע"כ לא קאמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממ"נ דרכי גבך הוא, אבל הכא מי איכא למימר הכי, ור' ירמי' אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן, ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, אבל הכא מי איכא למימר הכי עכ"ל הש"ס:
וכתב בס' תה"ד סי' ש"ו הובא בט"ז חו"מ סי' רס"ח וז"ל ונראה הטעם דודאי הסברא היא לעולם דשקיל הספק ממ"נ, אלא היכא דכבר פליג עפ"י הדין אסח דעתי' מיני' ונתיאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה כממונו עכ"ל. ועפי"ז פסק הת"ה לענין ספק של סחורה בזול אם קונה חצירו או לא היכא דתובע לו בממ"נ, שאם נפסק הדין על התביעה הא' כבר אבד זכותי' מיני' משום דנתיאש הובא שיטתו ברמ"א בחו"מ סי' רס"ח, והש"ך שם סק"ז חולק ע"ז עפ"י מש"כ בספרו תקפו כהן לחלוק על הת"ה דאין חילוק בין אם נפסק הדין או לא, דבפלוגתא דאדמון וחכמים בבא ממדינת הים שלא היתה העמדה בדין, והש"ס מביא ע"ז פלוגתא דר' אבא ור' ירמי', ושיטת הש"ך היא דהא דסובר ר' אבא קם דינא הוא משום דאתא מכח ד' דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו, דבתרי גברי לא אמרינן ממ"נ, ור' ירמי' סובר כיון דמ"מ איכא על הנכסים ממ"נ, ובס' קונטרס הספיקות כלל ו' סי' י"ג הביא ראי' לשיטת הש"ך מדברי הטור ח"מ סי' ר' לענין כליו של לוקח ברשות מוכר וכן להיפוך דהוי ספק אם בטלו הכלים לגבי הרשות או לא, וכתב הטור ז"ל וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי נינהו אי איתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח, דינא הוא דאתי לוקח עליו בממ"נ, עכ"ל. ומדלא חלקו הרמ"ה והטור דהיכא דעמד בדין במכירה הראשונה דתו לא מצי למיתי עליו בממ"נ, משמע דס"ל דאין לחלק בכך, ועל סברת הת"ה דכתב דבעמד בדין כבר אסח דעתי' ונתיאש, כתב האו"ת דא"כ בקטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש, ובקוה"ס כתב דלא מהני יאוש משום דהוי כיאוש שלא מדעת יעו"ש:
וכתב הש"ך בספרו ת"כ הובא בס' קוה"ס להוכיח דעיקר החלוק בין חד גברא לתרי גברי הוא, מהא דאמרינן במס' בכורות ד' מ"ט בשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שיצא שט"ח על אחד מהם ואין ידוע מי הוא הבע"ח, דכ"א מצי מדחי לי', ואח"כ לקח יוסף בן שמעון אחד שדה מיוסף בן שמעון חבירו דאמר ר' ירמי' דיכול לגבות ממנו בממ"נ, אי מטעם שיעבוד דידי' או משום שעבוד דחברי', ורבא פליג דטעם דנכסי' דבר איניש אינון ערבין בי' ותנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע מן הערב תחילה וקיי"ל כרבא, אלא דכל דאתי מכח תרי גברי לא אמרינן ממ"נ דקיי"ל כרבא, דר' ירמי' לשיטתו דסובר גם בספק ובני יבם דהדר דינא, דגם בתרי גברי אמרינן ממ"נ, ואנן נקטינן להלכה כר' אבא וכרבא זהו תו"ד, אבל דבריו תמוהים מאד כמו שתמהו עליו האו"ת והקוה"ס דאדרבה מהגמ' מוכח להיפוך דהלא רבא אומר מפורש דבדין שעבוד הוא דוקא, דכל דלא מצי לתבוע את הלוה אין גובים מן הערב, אבל בהאי דספק ובני יבם דתובע מה שיש לו בממ"נ חלק בגוף הנכסים לא שייך סברת רבא, והש"ך בעצמו כתב שם שאם יב"ש גזל שדה מאחר ויש עדים בדבר אלא שאינם יודעים איזה יב"ש ואח"כ מכר יב"ש כל שדותיו ליב"ש חבירו, דהדר הנגזל וטורף הימנו שדה אחת בממ"נ, ובקוה"ס העלה דברי הש"ך בתימה, ומסיק דעיקר הטעם בדין זה של ר' אבא דאמרינן קם דינא, הוא כמש"כ הנ"י בפ' החלוץ אחר שהביא שם על הא דאמרו בגמ' מהדרנא שטרא למרייהו שהקשו הראשונים ז"ל דאעפ"י שיכול להפסיד לו למחר אין להם לחכמים לדון אלא במקומם ושעתם מסיק וז"ל לפיכך פרשו הם ז"ל דמהדרנא שטרא למרי' לא נאמר רק ליפות טענתו, וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם כדאמרן, הרי נכנס הוא במקומם לגמרי וכאילו החזיר להם שטרותיהם ודן זה עמהם וזכו בדין דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק יעו"ש. ועפי"ז מסיק בקוה"ס דגם בדין שכ' הש"ך לענין אם גזל יב"ש דטורף שדה אחת בממ"נ שלא כדברי הש"ך אלא כיון דבתרי גברא הוא והוא בא מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו דלא אמרינן בזה ממ"נ, ועיי"ש דמסיק כן להלכה, והא דקשה ממס' בכורות הנ"ל כתב לתרץ דרבא לטעמ' דר' ירמי' פריך, דר' ירמי' סובר הדר דינא בספק ובני יבם ומשו"ה מקשי' לי' דגם לדידך בשעבוד שאני דאין גובים מן הערב אם לא יכול לתבוע את הלוה יעו"ש:
ובס' נתיבות המשפט בסי' קמ"ח ובכללי תפיסה בסוף הקונטרס תמה מאד על ענין זה וכתב לדבר ברור שהדין עם הש"ך דלענין אם זוכה ע"י שאין ידוע לבי"ד לא שייך מה מכר ראשון לשני דהא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובחזקת מ"ק עומד ולא יחלוק בזה כ"א המתעקש ואוהב עול, ועפי"ז כתב דרק היכא דהוי מילתא דלא עבידא לגלויי דשייך בי' יאוש ובהיתירא אתא לידי' כמו בספק ויבם קונה מדין יאוש, ובכללי דיני תפיסה כתב, עפי"ז לפרש שיטת הש"ך דמחלק בין חד גברא לתרי גברי, דבחד גברא אף שקנה מדין יאוש עכ"פ חייב בדמים, כמו דאמרינן בב"ב ד' מ"ג מדמי מי מיאש, ובתר גברי דעל הדמים אינו חייב השני רק מדין ערב וכיון דמלוה לא מצי גבי לא מצי לגבות מן הערב יעו"ש. ובדין חד דאתא מכח ארבעה באבידת הדרך כתב לפרש דהוי זכותי' רק בדרך שעבוד שעיקר זכותו על בעל השדה וזכותו בשדה הוא בגדר שעבוד נכסים, ומשו"ה דומה דין זה לדין האמור בבכורות דלא יתבע מן הערב תחילה יעו"ש. וכל דבריו אינם מסתברים כלל לענ"ד דאם נימא דבאבדה לו דרך שדהו דפליגי אדמון וחכמים הוא מישך שייך לסוגיא דבכורות איך תלה הש"ס פלוגתא זו לפלוגתא דר' אבא ור' ירמי' בספק ובני יבם, וגם מש"כ לפרש החילוק בין חד גברא לתרי גברי הוא משום חיוב דמים, הוא דבר זר ותמוה, דרק בגזילה ממש שייך חיוב דמים, אבל לא בנידון כזה, ובס' גליא מסכת סי' ה' ו' האריך מאד בענין זה ורוצה לפרש שם ענין חדש דפליגי אדמון וחכמים בסברא זו אם מתערב בהמה בתוך בהמות של חבירו וכדומה אם חייב ליתן לו בהמה דוקא או יכול לסלקו בדמים, יעו"ש שמתרץ כל הדקדוקים הנופלים בסוגיא זו עפ"י דרכו בזה, והנה אף כי דברי' המה בעיון ובפלפול נכון, אבל לענ"ד גם זה רחוק ממרכז האמת, ומדברי הראשונים ז"ל משמע שהסוגיא פשוטה היא:
ונלענ"ד לפרש הלכה זו עפ"י הכללים שבארנו בדין ספק ממון, דכיון דבכל ספק ממון איכא ספק איסור גזל ואיך אפשר שיתירו בי ספק גזל, אלא ודאי שכן הוא דין התורה שלענין הנהגה בפועל יזכה בחפץ המסופק המוחזק הראשון או שיהי' דין כל דאלים גבר או שיחלוקו, וזכיות אלו ודאי זכיות ממש הם, שאל"כ משתמש בשל אחרים ועושה גזל, וכיון שכן הוא משפט התורה בכללי משפטי דיני הממונות, לא גרע זכות זה משאר דיני הזכיות שאמרה תורה שהאדם זוכה בהם, אמנם כיון שדין זה הוא רק לענין ההנהגה כ"ז שהדבר בספק, ואם יבוא אליהו ויברר האמת אז הדרי נכסי למרייהו, דקנין הבעלים לא נפקע מחמת הדין הנהוג בפועל, וכמו שבארנו בפרקים הקודמים, שענין זה הוא כלול במה דמסיק הש"ס בסוגיא דתקפו כהן דקדושה הבאה מאלי' שאני, דמה שאינו שייך לדין השתמשות נשאר לכל עניני התורה הספק כמו שהוא, ולפי"ז הי' ראוי לומר דזכות זה מה שאדם זוכה בכולו או פלגא אינה זכי' עולמית, אלא כל שעה, ושעה זוכה ומשתמש מחמת הספק, וכל שעה שעדיין הספק במקומו עומד יכול להשתמש, וכשמתברר הדבר אז אם הדבר עדיין בעין הוא חוזר לבעליו, אבל גם לאחר שמתברר אינו בטל זכותו למפרע, דהרי מ"מ מעיקרא לא הי' ידוע והי' אז הדין להתנהג כן, ואף דמסתבר לומר דלאחר הבירור מחויב לשלם מה שנהנה או חסר מן הדבר אם נתברר שהדבר אינו שלו, אבל גם דין זה אינו כמו שנתגלה הדבר למפרע שבטעות היתה הנהגה זו, אלא שדין זה של תשלומים ג"כ חל מכאן ולהבא לשלם בעד שנהנה מעיקרא, והרבה ענינים כיוצא בזה מצינו בש"ס דאמרינן שחל למפרע ובאמת הוא הענין שמכאן ולהבא חל הדין לדון למפרע:
והנה מי שזכה בחפץ מחמת דין ספק שהי' משתמש בחפץ כבעלים גמורים דאמרינן בסוגיא דתקפו כהן שיכול לעשר מעשר בהמה בתורת ודאי כ"כ יכול למכור לאחר מכירה גמורה ודאית, ומה שהלוקח משתמש בחפץ בתור בעלים ודאים יש לדון בזה משני צדדים, צד אחד הוא מחמת עצמו, היינו דכמו שהמוכר זכה מחמת ספק להיות לבעלים ודאים, כ"כ הלוקח הבא מחמתו הוא כודאי מחמת דין הספק, ומצד שני יש לדון שהלוקח נעשה כבעלים ודאים מחמת שהמוכר שבידו הי' הכח להקדיש ולהקנות הקנה לו ועשהו לבעלים ודאים, ולפי"ז באבידת הדרך בחד דאתא מכח ארבעה דפליגי אדמון ורבנן, דאדמון סבר דילך בקצרה דמצי א"ל מ"מ דרכי גבך הוא, ורבנן סברי דכיון דאתא מכח ד' שהם זכו כ"א דרך זה בתורת ודאי מחמת הספק והם הקנוהו לו כ"א מה שזכה, היינו דכו"ע סברי דבחד גברא אם נתברר דיש לו דרך ממ"נ אף שעל כל שדה בפ"ע הוא ספק אבל כיון דבכלל הוברר הדבר שאצלו נמצא הדרך יכול לברור איזה שירצה מחמת שהוא מוחזק אבל עכ"פ עליו ליתן לו דרך בשדה אחת, דלפי"ז הלוקח עצמו אינו יכול לזכות מחמת עצמו בארבע שדות אלו שלא ליתן כלום, ורק מחמת המוכרים שהם זכו כבר כ"א בשדהו שיהי' בעלים גמורים להקנות כ"א שדהו בלי שום שיור וזכות לתובע עליהם, ומה שנתברר עכשיו ביד הלוקח שמ"מ דרך יש לתובע אצלו הוא ע"י הצטרפות ע"י שקנה כל השדות מארבעה מוכרים ע"כ יש לומר דבסברא זו פליגי אדמון וחכמים אם זכי' זו שזוכה מחמת ספק היא זכי' מוחלטת עכשיו על כל הזמן שיהי' הספק, או שזכי' זו היא בכל שעה ושעה שהספק עומד, וכל שעה ושעה שמתקים הספק הוא זוכה זכי' ודאית, אבל אינו זוכה מעכשיו על זמן דלהבא, דאדמון סובר דמה שהלוקח ממנו הוא כבעלים ודאים אינו מחמת המוכר לו אלא הוא כח שלו דכל שעה ושעה שהספק מתקים יש לו זכי' ודאית, וכיון דאצלו נתחדש ענין התבררות ע"י ממ"נ בטלה זכותו מכאן ולהבא, דמה שזכה המוכר להיות לבעלים ודאים לא זכה על זמן דלהבא, ולא הי' יכול למוכר זכות זה שיהי' לבעלים ודאים לזמן העתיד, ורבנן סברי דמה שזוכה מחמת הספק הוא זכי' מוחלטת על כל זמן שיהי' הדבר בספק, וכמו דמצינו כעין זה הרבה מקומות בש"ס דהנה לדוגמא מה דאיתא בש"ס לענין אין איסור חל על איסור ובבת אחת חלים. שניהם, והנה נקטינן דבתחילת הכנסת יום השבת או יוה"כ חל הדין על כל יום השבת ויוה"כ, ואם נדון לענין איסור שחל באמצע השבת אמרינן דאין האיסור החדש חל על איסור שבת הקדום, אף דבאמת האיסור שהוא מחמת גרמת שבת הוא איסור זמני שכל רגע של שבת גורמת הדין, דמה שאסור באמצע היום לעשות מלאכה הוא רק מחמת זמן ההוא שעכשיו הוא שבת ולא מחמת זמן הקדום, והי' ראוי לומר דבשעה שצריך לחול האיסור השני הוא איסור בבת אחת עם איסור שבת, ובאמת נקטינן דאיסור שבת קודם שכבר חל האיסור על כל יום השבת זה, ולא על שבת אחר, דכל שהדין נהוג מעכשיו על איזה זמן בלי הפסק חשבינן שעכשיו כבר חל על משך הזמן שימשך בלי הפסק, ורק על זמן של שבת שני תהי' חלות חדשה, כ"כ נאמר בנידון דידן דאף דכל שעה ושעה שהספק עומד הוא הגורם דין הזכי', מ"מ כיון דמשעה שנתחדשה סבת הספק עד זמן שיבורר הדבר יהי' נהוג זה עפ"י דין המשפטים שישתמש המוחזק בזה בתורת בעלים ודאים, חשבינן כאילו זכה עכשיו על כל המשך זמן זה, ולפי"ז אם מכר חפץ זה לאחר, שוב אי"צ הלוקח לזכות אח"כ בזכי' ודאית מחמת עצמו, ודי לו בזה שהמוכר שהי' לו זכות זה מכר לו ועשה אותו לבעלים על כל משך זמן הספק, וכיון דעל שדה ושדה בפ"ע לא נתברר גם עכשיו אם יש לתובע דרך בה, לא נפסק גם עכשיו כח הזכי' מה שזכה הלוקח ע"י המוכר:
ואף דלכאורה גם בחד גברא אם זכה מתחילה בחפץ ראשון בזכי' ודאית מחמת ספק ואח"כ נתחדש עוד ספק ע"י עובדא חדשה שע"י הצטרפות ביחד יש לתובע זכות באחד מהם בממ"נ, כמו בעובדא דהרמ"ה שהביא הטור בסי' ר' הבאנו לעיל דבריו, אם נאמר שזכה בחפץ הא' זכי' על כל זמן של משך הספק אין כאן ממ"נ, דהרי בחפץ הא' זכה בתורת ודאי אף אם הוא אינו שלו באמת אם רק לא יבורר המציאות, והרי גם עכשיו לא נתברר על החפץ הא' כלום, ולפי"ז אין חילוק בין חד גברא לתרי גברי, אבל ביאור הענין הוא, דאף אם זכה מיד על כל משך הזמן, הוא מחמת ששערנו מעיקרא שגם בעתיד יהי' נמשך דין ספק ויהי' הדין שישתמש בתורת ודאי ומחמת זה הי' הדין מעיקרא שיהי' נחשב לבעלים על כל זמן משך הספק אבל לאח"ז שנשתנה הענין שנתחדש דין ממ"נ איגלאי מילתא למפרע שבטעות הי' חלות זה, ובכה"ג הוי איגלאי למפרע ממש, דמעיקרא ע"י חסרון ידיעה מה שיהי' בעתיד חשבנו שזכה מעיקרא על כל הזמן, ועכשיו נתגלה דאין כאן דין ספק, אלא, ממ"נ חפץ אחד הוא של התובע, ומשו"ה בחד גברא לא אמרינן קם דינא אף היכא דשני המקרים היו בזאח"ז, אבל בתרי גברי שאצל המוכר לא נשתנה הענין גם בזמן העתיד, דמה שנתחדש אצל הלוקח הוא ע"י הצטרפות מענין אחר מחמת הלוקח גופא, שעי"ז נתגלה דיש לתובע אצלו זכות בממ"נ ונמצא דמה שהחלטנו מעיקרא שהי' למוכר זכות ודאי על כל משך העתיד לא נשתנה הענין גם עכשיו, ומה שזכה זכי' ודאית הקנה ללוקח זה ועשהו לבעלים גמורים בתורת ודאי, וכיון דיש ללוקח זכי' ודאית בחפץ הא' ליכא לתבוע תביעת ממ"נ על הלוקח. כנלענ"ד בביאור ענין זה בכללו, ועלינו לפרש עפ"י דרך זה ביאור הסוגיא והשקלא וטריא בזה ולפרש הפרטים בזה בס"ד:
וכתבו בתוס' שם וז"ל אמר ר' אבא קם דינא דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא. עכ"ל וכתב הריטב"א שם על ענין זה וז"ל ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא, הלשון מוכיח בפי' דדוקא בתר דפליג הוא עם הספק בנכסי מיתנא הוא דאיפליגו ר' אבא ור' ירמי', אבל אי לא פליג מודה ר' אבא לר' ירמי' דיכול ספק לומר אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו וכו' ויש מקשים דהא מדמה הא דר' אבא ור' ירמי' לההיא דאדמון וחכמים בחד דאתא מכח ד' והתם לא דן עמהם מעולם וכו' ונ"ל שזו אינה קושיא דהכא גבי יבם וספק שדינם בנכסים על הספק ומן הספק הם חולקים מפני שיד שניהם שוה כל כמה דלא פלגו על ספק זה אין לנו לומר קם דינא. שיעמדו בני היבם במקום היבם, ודיינו לומר בתר דפלגו, אבל בההיא דהתם הד' ראשונים כל או"א קם בשלו והוא ודאי ומוחזק בשדהו וכאילו הדין כבר נפסק ועומד מהר סיני ומה צריך עוד לדין אחר, הא ודאי כמאן דפליג ודן עם התובע דמי וזה ברור. עכ"ל. ועפ"י מש"כ יתבארו דברי הראשונים ז"ל בטוב טעם, דכיון דבאמת מה שע"י ספק זוכה זכי' ודאית מדין המע"ה או יחלוקו הוא ענין שכל שעה ושעה גורמת הדין כמש"כ ורק מחמת שהוא הנהגה בלי הפסק, חשבינן כאילו כבר זכה על כל הזמן שיבוא גם בעתיד, ומה"ט י"ל דרק היכא דכבר נפסק הדין חשבינן כאילו חל הדין עכשיו גם על זמן העתיד, אבל אם עדיין לא נפסק הדין ואפשר שיתפשרו הבע"ד באופן אחר, עדיין לא נעשה כבעלים גמורים אף שהדין פסוק הוא עפ"י חכמים, דין זה אינו מועיל רק לשעת ההוה ולא על העתיד, ובכ"ז כתב הריטב"א דרק היכא דשניהם בספק זה שווים בחזקתם לא נחשב כאילו כבר זכה כ"א בחלקו, אבל באבידת הדרך שכ"א מוחזק בשדהו הוי כאילו כבר נפסק הדין וזכה מעכשיו על כל משך הזמן שיהי' הספק וכשמוכרו מכירתם היא מכירה גמורה, וכ"ז מתבאר היטב כפשוטו ואין כאן שום רמז על ענין דין יאוש שכתב בס' ת"ה, או ענין הפקר בי"ד שכ' באו"ת והחילוק בין חד גברא לתרי גברי שכתב הש"ך הוא הדרך האמתי כמו שהבאנו דברי הנמ"י והריטב"א, דענין יאוש ודאי ליכא באבידת הדרך דהרי כ"א מכר שדהו קודם שבא בעל הדרך ממדינת הים דלא ידע מן אבידתו ואימתי זכו המוכרים מחמת יאוש, ע"כ העיקר בזה הוא כמו דמסיק בס' קוה"ס עפ"י הדרך שהורו לנו רבותינו הראשונים ז"ל וכמו שבארנו דבריהם:
אמנם נלענ"ד דענין זה מה שזוכה מדין ספק הוא רק היכא שגם לבעלי הדינים עצמם הדבר בספק כמו בספק בכור וספק ויבם, וכדומה, דאז שייך לומר דכמו שהדין אצל בי"ד לפסוק המע"ה, כ"כ נוהג דין זה אצל הבע"ד עצמם, ומשו"ה אמרינן דזכו לאשתמש בחפץ זה עפ"י משפט התורה אבל היכא שהמוחזק יודע בעצמו שהחפץ הוא גזול אצלו, אלא שאין בי"ד יודעים לברר האמת, ודאי לא שייך לומר שזכה בדבר הגדול ע"י שמעלים האמת מבי"ד, ולכן בנידון שכתב הש"ך ביב"ש שגזל שדה מאחר ויש עדים בדבר אלא שאינם יודעים איזה יב"ש ואח"כ מכר יב"ש כל שדותיו ליב"ש חבירו הדין נותן שיטרוף הנגזל שדה אחת בממ"נ וכמו דפסק הש"ך דבכה"ג לא זכה כלום הגזלן וכשמכר מכר דבר שאינו שלו, וכ"כ אין ללוקח זכות ע"ז, ולכן מה שהוכיח בס' קוה"ס נגד הש"ך בדין זה דבריו תמוהים מאד, כיון שהעלה בטעמא דמילתא דקם דינא שהוא לא מחמת יאוש או הפקר בי"ד, אלא משום שזכה משורת הדין של המע"ה או יחלוקו איך שייך לומר שיזכה גזלן בגזילה ע"י שהעלים גזילתו מבי"ד ולפי"ז נלענ"ד ליישב מה דקשה על ענין זה מסוגית הש"ס דבכורות ד' מ"ח דעל הא דתנן שם במי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת האב והבנים קימים ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נותנו ואם לאו פטורים, ר"י אומר נתחיבו הנכסים אמרינן בגמ' ע"ז איכא דמתני אסיפא ר"י אומר נתחיבו נכסים דמית אימת, אילימא דמית לאחר ל' מכלל דר"מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו נכסי' אלא בתוך ל' כי חלקו אמאי מחיב ר' יהודא ליזיל לגבי האי ולידחיי' וליזיל לגבי האי ולידחיי', א"ר ירמי' זאת אומרת שני יב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו ב"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסי' דבר איניש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע לי ולערב מצי תבע לי' וכו' ולפי"מ דנקטו הפוסקים להלכה כר' אבא דקם דינא וכרבנן דאדמון, ל"ל לרבא למימר משום דנכסי' דאיניש אינון ערבים בי' הו"ל לדחויי משום דבתרי גברי קם דינא, וקושיא זו הקשה בס' קונה"ס והש"ך עצמו הרגיש בקושיא זו ותרצה בדוחק כמו שהובא בס' קונה"ס ובקונה"ס כתב לתרץ דרבא דחה דברי ר"י לטעמי' דר' ירמי' דסובר בספק ובני יבם דהדר דינא וגם זה דחוק קצת, ולפימש"כ הנה בנידון שרצה ר' ירמי' לחדש בשני יב"ש שלקח אחד שדה מחבירו דבע"ח גובה לא שייך דינא דקם דינא, משום דעפ"י רוב יודע הלוה האמתי שהוא חייב לבעל השטר ולא נפטר מן הדין מחמת הספק שיש לב"ד, וכיון שלא נפטר הלוה הרי לגבי הלוקח ממנו השדה איכא ממ"נ ולא מהני בזה ענין של קם דינא כלום, ורק מחמת דין ערבות יש לפוטרו כיון שמן הלוה לא מצי תבע, וגם בנוגע לנידון האמור במשנה לענין חיוב חמשה סלעים שע"ז מתרץ ר' ירמי' דהתם כ"א מהבנים אינו יודע כלום אם הוא הבכור או לא וגם כ"א פטור מדינא מחמת הספק דבכה"ג יש לדון מדין קם דינא אבל באמת גם בנידון זה לא שייך קם דינא דהרי קודם שחלקו הי' ראוי הכהן לגבות מן השותפות, וכמו דאמר ר' ירמי' אליבא דלישנא קמא, דשני יב"ש שלקחו שדה בשותפות שבע"ח חוזר וגובה אותה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא וכמו בלישנא קמא כ"כ בלישנא בתרא הוצרך רבא לדחות דברי ר' ירמיהו, בשיטת דין ערבות דהיכא דמן הלוה לא מצי תבע לא יתבע גם מנכסיו אף דאיכא ממ"נ, דבין בנוגע לתירוץ המשנה ובין בנוגע להזאת אומרת שחדש ר' ירמי' לא מצי רבא לדחות דבריו רק בהכלל דהנכסים הם כערבים, דהטעם קם דינא לא שייך על ענין האמור במשנה ולא על הענין שמביא ר' ירמי', ובאמת תמוהים בעיני מאד דברי הש"ך והקונה"ס שהקשו דהו"ל לרבא למידחי' דברי ר' ירמי' מטעם דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי', דהרי' דחי' כזאת שייך רק על הדין המחודש שהוכיח ר' ירמי' אבל בנוגע במה שרצה לתרץ המשנה לא נדחה בזה דשם לא שייך מהדרנא דאם יחזירו הנכסים למקום ודאי שלא יועילו בזה כלום דהרי הי' גובה משותפות כמו שאמר ר' ירמי' בלישנא קמא, ואם יחליפו שדותיהם עדיין כלקוחות הם, ועיקר מה שבא רבא לדחות דברי ר' ירמי' הוא במה שאמר לתרץ המשנה שעי"ז הוצרך רבא לתרץ המשנה באופן אחר דפליגי ברב אסי ור"פ כמבואר שם, ולפימש"כ ודאי ניחא דגם על הדין שחדש ר' ירמי' הוצרך רבא לדחות דברי' עפ"י הכלל דלא יתבע מן הערב תחילה, והוא דבר נכון ומסתבר בעזה"י:
ועפי"ז נלענ"ד לפרש גם מה שרצה הש"ס שם לדחות דפלוגתא דר' אבא ור' ירמי' אינה תלוי' בפלוגתא דאדמון ורבנן דר"א אמר לך אנא דאמרי אפילו כאדמון, ע"כ לא קאמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממ"נ דרכי גבך הוא אבל הכא מי איכא למימר הכי, וכתב רש"י דהתם איכא טענת ברי דידע מאי קתבע והכא בא עלי' מכח שתי טענות והריטב"א מבאר דברי רש"י ז"ל דשם הוי כתובע לחבירו מנה שנתערב לו במעותיו, והכא בשתי טענות הוא בא ואינו ברי בתביעתו מאיזה כח הוא בא אם יש לו אצלם בכולהו נכסי מנתא או פלגא בנכסי מיתנא אומר לו בכ"א מהם הבא ראי' עיי"ש. דלפי קוצר דעתי גם ביאור הריטב"א אינו מספיק לי תן מושג נאמן בהאי חלוקא, הלא מ"מ יש לו חלק בנכסים אלו עפ"י מציאות האמתית וקנין שלו לא נפקע ולמה לא יגבה מחמת הממ"נ, ועפי"ז נלענ"ד לפרש דהנה דכמו שהחלטנו עפ"י סוגית הש"ס דתקפו כהן שמחמת דין המע"ה הוא זוכה להיות לבעלים גמורים כ"ז שיהי' הדבר בספק כ"כ אבדו הבעלים התובעים את כחם מן החפץ עד שיבורר או עד שיבוטל דין של המע"ה מן דין זה ובארנו דבחד גברא כשנתחדש בדינם שיש לתובע תביעה של ממ"נ כיון שבטל דין של המע"ה, דהרי ממ"נ יש לתובע' ממילא בטלה הזכי' הודאית שזכה הנתבע מעיקרא, ובתרי גברי תלוי אם עיקר זכות של הלוקח הוא רק מחמת עצמו אז דינו כמו בחד גברא, ואם יש לו הכח ע"י המקנה לא מהני הממ"נ כמש"כ, והנה באבידת הדרך יש לתובע תביעה על נכסי הלוקח מצד הנכסים עצמם שאי"צ לבוא מחמת הבעלים שמכרו לו, דהרי מ"מ דרכו גבי' הוא, ומשו"ה אף שאבד כח שליטתו על קנין הדרך בעוד שהי' השדות אצל ד', חזר עכשיו כחו כשמצא דרכו אצל אחד, וכיון שנתחדש כח הבעלים האמתיים לא מהני כלום הקנאת הבעלים שהי' להם זכות מחמת הספק, אבל בספק ובני יבם גם עכשיו כח תביעתו של הספק הוא רק על ידי שתי טענות, שבכל טענה בפני עצמה הוא תביעת ספק, שאם בא עכשיו מחמת ממ"נ הוא ע"י טענות ספק שבאים מחמת שתי סבות או שהי' לו מעיקרא דין יורש בכל נכסי מיתנא אם בן המת הוא, שהוא בן היבם והוא יורש של היבם כמותם, שנמצא שהממ"נ שיש לו על הנכסים הוא מחמת הצטרפות המקרים וכח הדין שיש לו על בעלי הנכסים, ובכה"ג הדעת נוטה יותר לומר כיון שכבר זכה היבם בפלגא שוב א"י עתה לזכות מחמת הספק שמא לא זכה היבם:
ונבאר דברינו ביתר ביאור, דכמו דבעינן סבה להזוכה שיזכה איזה דבר חדש, כ"כ בעינן סבה להתובע שעל ידה יופקע כחו בתביעתו הצודקת, והנה מה שהחלטנו למ"ד קם דינא שהבא מכח גברא דזכה כבר, היא הסבה הגורמת שיזכה גם הוא, אף דלגבי דידי' ליכא דין ספק, כ"כ עלינו לומר שזכי' שזכה מקודם הנתבע גרמה להתובע שיפסיד זכותי' גם עכשיו, ועל ענין זה של הפקעת הזכות של התובע מורגש החילוק שמחלק הש"ס אליבא דר' אבא מספק ובני יבם לאבידת הדרך, והוא דעפ"י הכלל של קם דינא שהוא שמדין המשפט של יחלוקו חשבינן כאילו זכה כ"א בפלגא בתורת ודאי עד שיבורר הספק של טענותיהם, והנה בספק ובני יבם גם עכשיו לא נתברר הספק הראשון, ואבד כחו מפלגא מנכסי המת כמו שאבד זכותו בעת שהי' דן עם היבם, וכיון שלא נתברר הספק לא הדר זכותו מה שנפקע מקודם עד משך זמן שלא יבורר הספק, אבל באבידת הדרך דלו יהא דיש להלוקח הזכות שהי' להמוכרים לו, אבל התובע לא אבד זכותו, דהרי סבת הפקעת זכותו מעיקרא הי' שלא הי' ידוע אצל מי מהבעלי שדות נמצא דרכו, ועתה מצא דרכו אצל איש ידוע, וכלה זמן הפקעת זכותו שהי' עד שימצא הדרך אצל איש ידוע, כללו של דבר דלגבי הנתבע מהני ענין של תרי גברי שהוא בא מכח איש שזכה זכות זה, אבל לגבי התובע בעינן עוד שנוכל לומר דגם לגבי' דידי' עדיין לא נתברר הספק שגרם לאבד זכותו, ובספק ובני יבם הסבה שנפקע זכותו מפלגא מנכסי המת, גם עכשיו לא נתבטלה, דגם עכשיו אין ידוע אם יש לו זכות על כל נכסי המת, ובאבידת הדרך בטלה הסבה של הפקעת זכות התובע, דעיקר הספק הי' שלא הי' ידוע אצל מי נמצאת הדרך ועתה נודע הדבר אצל מי, ומשו"ה אומר לו ממ"נ דרכי גבך הוא, באופן שלפי דברינו גם לפי מה שרצה הש"ס לומר דר' אבא מחלק בין אבידת הדרך לבני יבם וספק, דינו של ר' אבא הוא ג"כ דוקא בתרי גברי, אבל בחד גברא כמו בנידון האמור בטור חו"מ סי' ר' בשם הרמ"ה בדין ספק של לוקח ברשות מוכר שהבאנו לעיל, אף שתביעת התובע הוא ע"י שני מקרים שבכל אחד מהם הוא טענת ספק, שבכ"א ואחד יכול לומר לו הבא לי ראי', בכ"ז גובה אחד מחמת ממ"נ, דעכ"פ יש לו חפץ אחד אצלו, דליכא זכות לנתבע במה לזכות, דלגבי דידי' נתברר הספק, משא"כ בתרי גברי דהנתבע יש לו הזכות מן המוכר לו, ורק לגבי התובע לא מהני ענין זה של תרי גברי, היכא שתביעת התובע הוא מחמת עכשיו שתובע שעכשיו אין ספק בתביעתו, כמו שנתערב כספו בשל אחרים ומצא לבסוף היכן נמצא כסף זה. כנלענ"ד לחומר הענין:
וכן עלינו לפרש מה דאמרינן שם דר' ירמי' אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דא"ל אי שתקת וכו' ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, דגם זה קשה להבין, דלפי"מ שכתב הריטב"א והנמ"י דעיקר הכלל בזה משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וטענת מהדרנא שטרא הוא רק לחזק טענתו להראות שאילו הי' אצל המוכרים לו, הי' המוכרים זוכים כ"א בשדהו, ולפי"ז גם בספק ויבם כן, ורק החילוק בין זה לזה הוא במה שבשדות יכול לעשות בפועל לחזור ולמכור להבעלים הראשונים, ובספק ויבם יכולים רק למכור לאנשים אחרים, כלומר למכור הנכסים שהי' של המת לאיש אחד והנכסים שהי' של היבם לאיש אחר, ובמה מוסיף כח ענין זה להנתבע, ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, ועפימש"כ נלענ"ד דענין זה הוא לחלק בכח הזכות של הנתבע, שעיקר זכותו בכה"ג דאיכא ממ"נ הוא רק שכבר זכה ע"י הבעלים שהקנו לו על כל משך הזמן שלא יבורר הספק, ועפ"י מה שבארנו לעיל הנה באמת עיקר סבת הזכות שזוכה הנתבע בתורת ודאי מחמת הספק הוא כל שעה ושעה שהספק עומד מתקים הדין של המע"ה או יחלוקו, ורק כיון שלפי מצב ההוה עלינו לחשוב שיהי' הספק עומד גם בזמן העתיד, חשבינן כאילו כבר זכה עכשיו על כל הזמן, ומשו"ה כשמוכר לאחרים הוא מקנה להם גם הזכות של העתיד לבוא, והנה בענין ההקנאה שהקונה נעשה לבעלים על זמן העתיד, יש בזה ג"כ שתי הבחנות, עיקר הענין הוא באמת דבכל שעה שעומד הקונה בחזקתו הוא מחמת סבת ההקנאה דמעיקרא, שמעיקרא הקנה לו שיהי' לבעלים בכל שעה ושעה שיבוא בזמן העתיד, ועוד יש ענין בזה שמי שזוכה בחפץ בשעה אחת גוף ופירות אם לא נשאר לשום אדם זכות בזה, ממילא נשאר הקונה לבעלים לעולם, וכמו דמוכח ענין זה בריטב"א שכ' בשם הרא"ה בפ' המגרש שהוכיח ממגרש ליום אחד דאמרינן שם כיון דפסקה פסקה, יעו"ש, ובנידון זה של אבידת הדרך וכה"ג שהלוקח לא יכול לזכות בשל אחרים היכא דאיכא ממ"נ לא יועיל לו הכח שיש לכל לוקח עי"ז שזכה שעה אחת, וכמו שבארנו לעיל דע"י כח עצמו אינו יכול לעכב ת"י אם נתברר דממ"נ מעורב בנכסיו נכסים של התובע, ורק יכול לזכות ע"י הכח של הבחנה הראשונה שכתבנו, היינו שגם עכשיו הוא מחזיק בדבר זה ע"י כח הבעלים שהקנהו לו שעשהו לבעלים גם על זמן של עכשיו, וטענת מהדרנא היא להוכיח שאילו הי' עכשיו ביד המוכרים הי' זוכים בדינם גם עכשיו, היינו דמחמת זה מהני מה שעשהו לבעלים על זמן של עכשיו, ודבר זה שייך רק גבי לוקח ולא גבי יורש, דלגבי יורש ליכא כלל ענין של הבחנה הא' שכתבנו גבי לוקח, דהמוריש אינו מקנה להיורש, אלא יורש ממילא מה שזכה כבר המורישו, וחזקת הבעלים שיש להיורש לעולם בזמן העתיד הוא רק מחמת כיון שזכה מעיקרא לא נפסק כחו לעולם, אבל לא שייך הכא ענין זה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, ומשו"ה י"ל דבזה יכול ר' ירמי' לתרץ דבריו דבספק ובני יבם הדר דינא, כיון דאצלם נתחדש תביעת התובע בתורת ממ"נ, בטל דין של יחלוקו שהי' מחמת הספק, והדין אצלם כמו בחד גברא, דאם נתחדש ענין של ממ"נ חוזר התובע וזוכה, אבל בלוקח שזוכה מחמת המקנה ויכול לומר מהדרנא היינו שגם עכשיו מהני המכירה של המוכרים, שאילו הי' עכשיו בידם הי' כ"א זוכה וזכות זה הקנו לו גם על שעה של עכשיו:
ובהא דפסק הטור בסי' ש"צ גבי כשכשה באמתה שהוא ספק קרן או רגל והזיקה בזאח"ז לאדם אחד פעם אחד ברה"ר ופעם שני ברשות הניזק דאזלינן בשניהם להקל ומשלם רק ח"נ, יעו"ש, שהקשו כולם על דבריו דהרי יכול לבוא עליו בממ"נ, אם הוא רגל ישלם נזק שלם בעד פעם שני, ואם הוא קרן ישלם שני חצאים כדין קרן, ומזה הוכיח התומים דגם בחד גברא אם כבר נפסק הדין על המקרא הא' כבר נפטר וקם דינא כשיטת הת"ה שהובא ברמ"א סי' רס"ח, וכבר קדמו בזה הט"ז בסי' ש"צ והוסיף ביאור משום דכיון דהטור סובר דבספיקא דדינא לא מהני תפיסה והוי כאילו נתבטל אותו החיוב לגמרי, ודומה לספק ובני יבם דאמרינן קם דינא, ול"ק ממה דהביא הטור בסי' ר' בשם הרמ"ה לענין כליו של מוכר ברשות לוקח, דהרמ"ה סובר דמהני תפיסה בספיקא דדינא, וכיון דעדיין לא נסתלק לגמרי מדין הא' משו"ה אם נתחדש אח"כ דין הב' דאיכא ממ"נ גובה אחד בלי תפיסה יעו"ש. אבל גם זה תמוה מאד איך סתם הטור בסי' ר' והביא דברי הרמ"ה ולא העיר כלום דלשיטת הר"י דפסק הטור כשיטתו דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא אינו גובה כלום, והנה"מ דחה ראית התומים וכתב דדין זה של ספק קרן ספק רגל דמיא לענין האמור בבכורות בשני יב"ש, דבתם ליכא שיעבוד הגוף וליכא ממ"נ לחיב את המזיק וכיון דליכא לוה ליכא ערב יעו"ש בכללי הלכות תפיסה ואין דבריו מובנים לי כלל, דהלא בתם ומועד גובה בממ"נ מהפחות וכן בפקדון והלואה, ע"כ לענ"ד דברי הט"ז והתומים אין מחוורים בזה, ובע"כ עלינו לקבל מה שתרצו הב"ח והש"ך בסי' ש"צ דברי הטור הנ"ל, היינו די"ל דפעם אחד עושה בכונה להזיק ופעם אחר שלא בכונה, וכן משמע לשון הטור דאזלינן בשניהם להקל, דכשהזיקה ברה"ר תלינן שמא כאורחה ופטור וטעם שני בכונה וחייב ח"נ יעו"ש. ושיטת הש"ך שדין קם דינא הוא רק בתרי גברי הוא שיטה המחוורת בזה, ורק מה שכתב לסייע לשיטתו מסוגית הש"ס דבכורות תמוה כמו שהבאנו לעיל דברי התומים והקונה"ס שתמהו בזה. ואחר הענין מצאתי איזה פתח לבאר דבריו, והוא דהנה בדינא דמס' בכורות בשני יב"ש שלקח אחד מחבירו ויצא עליהם שט"ח דאינו גובה משום דליכא לוה ליכא ערב, הקשו האחרונים מהא דפסק הרמ"א בסי' קכ"ט דאם הלוה כופר והערב יודע שהלוה חייב לשלם דחייב הערב, ובשני יב"ש שלוקח השדה יודע שהוא לא לוה וממילא יודע שיב"ש חבירו לוה ומ"מ אמרינן דפטור, ועי' בפ"ת ח"מ סי' קכ"ט סק"ו שהביא דבריהם דמסקו בקושיא, והנה בעיקר הענין דסוגיא הנ"ל אמרתי זה כבר בימי חרפי דבאמת מסתברין הדברים לומר דליכא לוה ליכא ערב לא שייך רק היכא דהלוה פטור לשלם, אבל אם נפטר בבי"ד מחמת שכופר בשקר מהראוי לומר שהערב חייב, כיון שגם הלוה חייב באמת, אכן בשטר היוצא על יב"ש שעכשיו אין ידוע מי הוא, י"ל דבכה"ג לא הוי כערב יודע, דבאמת מה שהדין להוציא ממון ע"י עדים אינו כידיעה של אנן סהדי אלא גזיה"כ הוא, דכיון דפסלה תורה קרובים לעדות אף משה ואהרן, מזה מוכח דהגדת עדים אינה כאנן סהדי, דהיכא דאיכא אנן סהדי אי"צ לדין עדות, ומשו"ה מה שיב"ש זה יודע בעצמו שהוא לא לוה אינה ידיעה לדידי' שחבירו לוה דשמא שקרו העדים או הלוה זייף את השטר, אלא דהיכא דמהני השטר או העדים לחייב את הלוה ממילא מהני השטר והעדים לגבות מן הערב, כיון דהלוה חייב עפ"י בי"ד לשלם, אי"צ ידיעת הערב, אבל היכא דלא מהני השטר לחייב את הלוה, כמו בשטר היוצא על יב"ש, בכה"ג חשבינן דליכא לוה ופטור, וכן י"ל דמה שחייב הערב ביודע שהלוה חייב הוא רק שיודע שהלוה כופר, אבל אם הלוה אינו כופר ורק אינו יודע מחמת איזה שתהי' בכה"ג פטור הערב, וכן הא דפסק בחו"מ סי' ל"ז סעי' ד' ראובן תבע לשנים שהלוה להם וכפר א' והודה השני שמחויב לשלם מי שהודה את הכל מדין ערבות, הוא ג"כ באופן כזה שאינו ראוי לתלות בשכחה דשכחה אינה שכיחא, וע"כ נלענ"ד דגם בנידון האמור במשנה דבכורות לענין חיוב ה' סלעים שע"ז דחה רבא דברי ר' ירמי' דאם חלקו הבנים בירושת אביהם, דאף אם כלקוחות הם אין לגבות מהם מחמת דין ממ"נ, משום דכיון דליכא לוה ליכא ערב דנכסים הוו כערבים, אף דשם הוי כערב יודע והלוה כופר, דהרי יודע בעל הנכסים שאחד מהם ודאי חייב בה' סלעים דאחד מהם ודאי בכור הוא, אבל כיון דהלוה אינו יודע כלום מחיובו והרי הוא פטור באמת מחמת העדר ידיעתו, ולא מחמת כפירה הוא משתמט א"ע שלא לפרוע, בכה"ג הוי כליכא לוה ול"ד ענין זה להיכא דמת הלוה דלכאורה הוי כמו דליכא לוה, ומ"מ קי"ל דגובה מיורשים ומלקוחות, כבר כתב בזה הר"ן בפ' הכותב בנידון מכירת שטרות, לר"ת דס"ל מכירת שטרות מה"ת ומ"מ יכול למחול משום דכיון דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד הנכסים, וז"ל ומיהו כשמת הלוה אעפ"י ששעבוד הגוף פקע, שעבוד נכסיו לא פקע, לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא את הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהם עכ"ל נלענ"ד שכונתו בזה דרק היכא שנמצא הלוה בעולם וליכא חיוב עליו לשלם בכהאי גוונא פטור הערב, אבל אם אינו נמצא כלל בעולם, על זה גופא הי' עיקר הערבות, וכשמת הוי כאינו נמצא בעולם, אבל אם פטור מחמת העדר ידיעתו הרי הוא נמצא בעולם והוא פטור, כן נראה לי ביאור ענין זה, והש"ך י"ל דסובר דהיכא דהלוה אינו יודע מחמת איזה סבה שתהי' דחשבינן לי' כמו דליכא לוה ומיפטר הערב הוא גופא מטעם דחשבינן כאילו זכה הלוה בחוב זה עד שיתברר וכן זכה בשעבוד נכסיו, והוכיח הש"ך מסוגיא זו לענין תרי גברי דאמרינן קם דינא היינו דכמו דלענין הלוה אם הי' דנים על שעבוד הגוף אם הי' מתחדש איזה מקרה שיתברר מזה דחייב בממ"נ הי' מתחיב אף שעל כל מקרה בפ"ע הי' ספק, וכשאנו דנים על שעבוד הנכסים אף דאיכא ממ"נ לא מהני, משום דכיון דעל חיוב גוף הלוה ליכא ממ"נ על כ"א, ורק על הנכסים איכא ממ"נ אמרינן כבר זכה הלוה האמתי בנכסיו אף דקמי שמיא גליא שהוא חייב, והרי דומה דין זה לדינא של ר' אבא, והנה לפי"ז בנידון הסוגיא דבכורות במי שלא בכרה וילדה שני זכרים שמת האב קודם ל' בין קודם שחלקו ובין לאחר שחלקו, דלר' ירמי' גובה הכהן אף שהבנים עצמם פטורים כ"א מחמת ספק, אבל מהנכסים גובים דכיון שיש זכות למלוה לגבות מהם כמו דיש לו זכות לגבות מן הלוה עצמו, היינו דהסבה שגורמת הדין לגבות מהלוה עצמו, סבה זו גורמת כ"כ לגבות מהנכסים, וכ"ז שלא נפטר הלוה באמת אלא רק משום חסרון ידיעה גובה מנכסיו, ומשו"ה סובר דבשני יב"ש גובה מהלוקח שלקח מחבירו יב"ש דגבית הנכסים הוא דין בפ"ע שאי"צ שיוכל לגבות מהלוה, ורבא פליג בין בשני יב"ש ובין בדין חמש סלעים, בשני יב"ש אינו גובה אף דלא זכה הלוה האמתי בחובו כלום דמי שלוה יודע בעצמו מחיובו אלא דשם שהגבי' צריכה להיות ע"י השטר, כל שאין בכח השטר לגבות מהלוה, אין מועיל כחו לגבי הערב והלוקח את השדה, ובדין חמש סלעים שהבנים יודעים שאחד מהם חייב, דאי"צ ע"ז עדים ושטר, שם חשבינן דליכא לוה משום דזכה בחובו מחמת ספק עד שיבורר, ומה שנתברר אצל הנכסים לא מהני כיון דליכא לוה, היינו שדין של שעבוד הנכסים תלוי בזכותו של הלוה עצמו, וכל זכות שיש ללוה יש ללוקח בנכסים, וכן הבנים עצמם כל זכות שיש להם בחוב זה בכלל יש להם בנכסיהם, ורבא שדחה דברי ר' ירמי' מחמת הכלל דלא יתבע מן הערב, לא מצי דחי מדין קם דינא, דבשני יב"ש לא שייך כלל דינא דקם דינא, כיון דהלוה האמתי הוא מחויב באמת וגם יודע בחיובו אלא שמשקר, ומשו"ה דחי רבא רק מטעם דלא יתבע מן הערב תחילה שהוא מספיק על שני הענינים יחד, היינו בין בדין ה' סלעים ובין בדין שני יב"ש, אבל באמת עיקר הענין מה דחשבינן בה' סלעים דליכא לוה הוא משום דזכות שיש ללוה בעצמו זכות זה יש לו וללוקח בנכסים. כנלענ"ד בענין זה:
אח"כ מצאתי בחי' רע"א לב"מ ד' פ' ע"א שכתב כמש"כ דאף אם הערב מודה והלוה כופר חייב הערב, משום דיודע שהלוה חייב, אבל היכא שגם הערב יודע שהלוה אינו כופר אלא שאינו יודע, אז אף דלגבי הערב איכא ממ"נ הוא פטור כיון דהלוה אינו חייב מדינא לשלם, יעו"ש שבזה מפרש מה שכ' בתוס' שם להקשות על פירש"י דמפרש מה דאי' שם בגמ' דוכתא דמחזקי גונדרי תרווייהו משלמי משום דהוי ספק והקשו דאי הוי ספק ע"י מי נשבר ליפטרו שניהם דהמע"ה, דלכאורה קשה כיון דשניהם קבלו לחרוש הוו ערבים זל"ז, וממילא ממ"נ יכול לגבות מכ"א, ולפימש"כ ניחא דכ"א פטור מחמת ספק, וממילא ליכא חיוב מטעם ערבות ג"כ. ות"ל שכונתי לדעתו הגדולה:
והנה מה שבארנו דהיכא שאדם זוכה עפ"י בי"ד מחמת דין מוחזק, אם נעשה הדבר שלו עפ"י דין שמים, תלוי בזה שאם גם לבעלי דברים הוא ספק אז זוכה הבע"ד גם עפ"י דין שמים עד שיבורר, אבל היכא שהבע"ד יודעים האמת אז לא שייך שום זכי' בכה"ג, יש לבאר בממון המוטל בספק ואיכא דררא דממונא שהדין שיחלוקו, אם זוכה המשקר שיודע האמת בהך חצי שנטל ע"י כפירתו בבי"ד, ואם רוצה לעשות תשובה צריך להוציאה הגזילה מת"י או לא, ונלענ"ד דשאני דין יחלוקו מדין המע"ה דהנה בדין יחלוקו בדררא דממונא לסומכוס או לדידן היכא דליכא חזקת מרא קמא, והבע"ד יודעים האמת ואחד מהם רוצה לגזול את חבירו, וגם אין החלוקה יכולה להיות אמת, לכאורה קשה איך עושים בי"ד דין כזה לספות איסורא לאיניש ליתן לו מחצה שהוא גזילה ממש, ונראה לענ"ד שדין חלוקה בכה"ג הוא ענין פשרה וההבדל בזה מפשרה דעלמא דהתם הבע"ד מתפשרים מרצונם ומקנים או מוחלים זה לזה, והכא הוא פשרה בע"כ של הבע"ד, עפ"י משפט בי"ד שיש להם כח ע"ז מדין שמים מן הכתוב שנאמר ושפטו וכמש"כ רש"י במס' גיטין ד' י' לגלות לנו מקור הדין שדין של דינא דמלכותא דינא משום דבני נח מצווים על הדינים היינו כיון שמצווים מן השמים לעשות משפט, הרי הסכימו מן השמים שמה שיעשו ע"י משפטם שיהי' כן באמת, ולכן ודאי כן הוא הדין שהיכא שמדין חז"ל להורות חלוקה, כן הוא דין שמים שיזכה כ"א בחצי וזוכה הגוזל בחצי מדין שמים כדי שיטול השני מחצה משום דבלא זה לא הי' נוטל כלום בפועל, ולפי"ז נראה לענ"ד דגם אם רוצה לעשות תשובה אי"צ להחזיר את המחצה שנטל מחבירו ע"י פעולת רשע מה שטען בשקר לפני בי"ד, אמנם גם בכה"ג אינו זוכה רק עד שיבורר לפני בי"ד, וכשיבורר בטלה החלוקה, ול"ד לפשרה הנעשית ע"י הסכמת בעלי דברים, דהתם אף אם באו עדים אח"כ יש לדון שלא תתבטל הפשרה דהרי הקנו זה לזה או מחלו ורק יש לדון מדין, מחילה בטעות כמו שמבואר בחו"מ סי' י"ב סי"א וט"ו וכמו שציין שם בביאור הגר"א מגמ' ב"מ ד' מ"א שהוא משום מחילה בטעות, יעו"ש, וכן מפורש שם בב"י בשם הרשב"א, אבל בדין יחלוקו שפשרה זו הוא דין שמים מחמת ספק ידיעת האמת בודאי אינו זוכה הגוזל רק עד שיבורר לפני בי"ד, וכן מוכח להדיא מסוגית הש"ס דיבמות בפלוגתא דר"א ור"י אם הדר דינא או קם דינא, דמדמה הש"ס היכא שדין הראשון הי' יחלוקו כמו בספק ויבם לדין המע"ה כמו באבידת הדרך יעו"ש:
ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשה בס' קונה"ס כלל ב' אות ז' בהא דכתבו תוס' ב"ב ד' ב' ד"ה לפיכך דבכותל שעומד בין שתי חצרות כיון שאם הי' באים לבי"ד קודם נפילת הכותל הי' דין שיחלוקו שוב לא נשתנה הדין אף אם אח"כ נפל לרשות אחד מהם, ול"ד למחליף פרה בחמור דאמרינן וליחזי ברשותא דמאן קיימא דמתחילה מבורר הי', יעו"ש. ובדין המע"ה כתבו בכתובות ד' כ' דהיכא דטוען ברי מהני תפיסה לאחר שנולד הספק יעו"ש. וביותר יש להקשות על הרא"ש דבעלי התוס' הם מכמה ראשונים נכתבו, ובתוס' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן כתבו שם תירוץ אחר, אבל הרא"ש פסק בפשיטות שם בפ"ב דכתובות סי' י"ג דבטו"ב מהני תפיסה לאחר שנולד הספק, ובריש ב"ב מוכח מדבריו שסובר דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק אפילו בטו"ב, דז"ל פשיטא אפילו לא הי' מתחילה מוטל על שניהם לבנותו היו חולקים בשוה שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תוגבר, לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו מהו דתימא כיון שהוא מוחזק באבנים ניהמני' קמ"ל, אי נמי דפנינהו חד לרשותו שלא בעדים מהו דתימא ליהוי אידך המע"ה קמ"ל, והנה ממה דמפרש דפנינהו שלא בעדים מוכח להדיא דסובר דלא מהני תפיסה בכה"ג לאחר שנולד הספק, ורק אם הי' שלא בעדים כמו שיחול לטעון לקוח, כ"כ יכול לטעון שמתחילה הי' שלו, אבל תפיסה לא מהני, דכיון שאם היו באים לבי"ד בשעה שהיו שניהם מוחזקים הי' הדין שיחלוקו, שוב לא מהני תפיסה, וכמו שכתבו בתוס' בד"ה לפיכך, אלא דנטה משיטת התוס' בזמן לידת הספק, דלשיטת התוס' הוי זמן לידת הספק משעת עמידת הכותל, ולהרא"ש הוא משעת נפילת הכותל, וכשנפל ברשות שניהם אז לא מהני אם פנינהו בעדים, ולשיטתו ודאי יש הוכחה דיש חילוק בין דין המע"ה לדין יחלוקו, ולפי מה שכ' דשאני דין יחלוקו מדין המע"ה, דבדין המע"ה אם יודע בעצמו שמשקר אינו זוכה כלום באמת, רק בי"ד אינם יכולים להוציא מת"י, ולכן להיפוך אם אח"כ תפס השני וטוען ברי ג"כ אינם יכולים להוציא מת"י מספק כיון שהוא טוען ברי, אבל בדררא דממונא שהדין יחלוקו שהגזלן זוכה עפ"י דין שמים בחצי כדי שיטול השני חצי שלו, מה יועיל טענת ברי של התופס כיון שהשני כבר זכה, אכן גם בזה אינו זוכה עד שיבורר לפני בי"ד, דלשיטת התוס' אם שהו הרבה ברשותו ויהי' לו מיגו אז נאמן לומר דשלו הם מתחילה כמש"כ בד"ה הנ"ל, יעו"ש כנלענ"ד בזה: