אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער ד › פרק ד

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ד · פרק ד

פרק ג

אמרינן במס' כתובות ד' ט"ו נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי, כי הא דכי אתי רב דימי אמר זעירי אר"ח הולכים אחר רוב העיר וכו' והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעה גרידתא מ"ט גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי אי דקרא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ל"צ דקרא אזלא איהי לגבייהו דהוי לי' קבוע ואר"ז כל קבוע כמע"מ דמי, ופירש"י דבפריש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי אף שידעינן שרוב העיר מן המשיאים לכהונה, משום דגזרו לענין יוחסין משום אזלא איהי לגבייהו דאז הוי קבוע ומה"ט הולד הוא שתוקי, וכן מפורש במס' קידושין ד' ע"ג לענין שתוקי דאם אזלא איהי לגבי' הוי הולד שתוקי דהוי ספק. ממזר יעו"ש. והנה לכאורה קשה מ"ש: שתוקי מולד הנמצא בעיר שהרוב ישראל שתינוק. הנמצא חשוב כישראל, והוי גם כשר ולא חיישינן שמא אבי' הי' ממזר או נכרי, ונימא ג"כ שמא אזלא איהי לגבייהו, ובתשו' נוב"י ח' אהע"ז סי' ז' דן שם לענין פנוי' שילדה ולא נבדקה ממי נתעברה ואח"כ מתה האם שאזלינן בתר הרוב, משום דהולד חשוב לעולם כפריש כמו תינוק הנמצא בעיר שרובה כשרים, והא דאמרינן במס' כתובות הנ"ל דיש לחוש שמא אזלא איהי לגבייהו והוי קבוע, הוא רק כשהאם לפנינו ועלינו לדון גם על האם ולגבה דין כשרות דידה אי אזלא היא לגבייהו ודאי הוי ספק של קבוע, וממילא אז גם על הולד כ"כ הוי דין קבוע, אבל כשאין האם לפנינו אז לענין הולד אין חילוק בין אזלא היא לגבי' או לא, ובס' בית מאיר לאהע"ז סי' ד' סעי' כ"ו כתב על דברי הנוב"י וז"ל ותמהני דא"כ איך מפרש רבא (בקידושין ד' ע"ג) דאם אזלא היא לגבי' הוי קבוע מה קבוע שייך בד"ת על התינוק הנפרש, אטו יאמר דסברתו סברא דאורייתא מתוך דדיינינן על אמו אף התינוק חשוב קבוע, אבל לענ"ד במחכ"ת נעלם ממנו דברי תוס' כתובות ד' ט"ו ד"ה דילמא כתבו וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית הרי מבואר דשתוקי אם אזלא היא לגבייהו אף התינוק שאתה בבית לא חשיב פריש כ"א קבוע, דבריהם מוכרח מרבא כנ"ל, ומה שכתב ביו"ד סי' ק"י סעי' ו' בהג"ה ואם נתערבה וכו' ביצה ביניהם הביצה מותרת, ע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתה עכ"ל:

ובס' ש"ש ש"ד פי"ז אחרי הביאו שם דברי הנוב"י והב"מ הנ"ל כתב וז"ל ונראה שהבין דהא דחשיב הולד קבוע היינו לפי שנמצא אתה בבית, וא"כ היכא דהשתוקי הלך למדינה אחרת ראוי להיות מיקרי פריש ולא מצינו חילוק בין שתוקי שבבית או שבשדה, והראי' שהביא הב"מ מהא דכתבו תוס' גבי תינוק מושלך דלא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית, התם בתינוק אם הוא בבית ולא פריש כלל ודאי הוי קבוע ממש כיון דכמה תינוקות פסולים בעיר ומספקא לן שמא זה התינוק הוא מהתינוקות הפסולים וקבוע כמע"מ דמי, אבל פנוי' שילדה אם הולד חשיב פריש אפי' אתה בבית כיון דאין הספק אלא שמא נתעברה מפסול, וכיון דתינוק חשיב פריש הו"ל דין פריש אפי' בבית, ומסיק שם להכריע דבאמת בשתוקי לעולם חשיב הולד פריש, והא דמפורש במס' קידושין וכתובות הנ"ל דמספקינן שמא אזלא איהי לגבייהו והוי ספק של קבוע הוא רק אם האם לפנינו, ואצלה חשוב ספק של הולד כלקח מן החנות, דהיא נתעברה ממקום קבוע אם אזלא לגבי', ומשו"ה ספק שלה הוא דין לכל העולם, כמו גבי בשר הנמצא ביד ישראל שלקח מן החנות, אבל אם מתה האם הר"ז כמו גבי בשר שאם מת הלוקח, אז חשוב הכל כפריש וכמש"כ הרשב"א בתוה"ב הבאנו דברי' לעיל בפ"ג, ומסיק להלכה כהנוב"י אבל לא מטעמי' יעו"ש:

ולענ"ד נראה שלא יצאו ידי חובת ביאור בענין זה, דהנה השגת הב"מ על הנוב"י ודאי נכונה היא, דאיזו סברא היא שדין ספק שעל האם יגרום דין על הולד, וכן מה שמשיג הש"ש על הב"מ ג"כ הוא נכון וברור, דודאי אין חילוק בשתוקי אם הוא בבית אמו או במקום אחר כיון שעיקר הספק אבוה מאן הוא וממי נולד, אבל מש"כ הש"ש לדחות דברי המ"מ בראיתו מדברי תוס' כתובות שכתבו דבתינוק הנמצא בבית הו"ל קבוע שהוא משום דכמה תינוקות פסולים בעיר ומספקא לן שמא הוא מהתינוקות הפסולים, אין דברי' מחוורים בזה לענ"ד דודאי הדין אחד הוא אף אם לא יהי' בעיר רק תינוק זה ולא יותר, דאין הספק בזה על תערובות תינוק בתינוקות, אלא שהספק הוא על הבית אם הוא בית ישראל או בית נכרים, והוי כט' חנויות, דאין נפ"מ אם הי' עוד בשר בשאר חנויות או לא, ועיקר היסוד בזה כיון שהספק הוא על מקום הקבוע, שהמקום גורם להוכיח על מה שבתוכו, והדבר מוכרח כן, דאם נימא שעיקר הספק בתינוק הוא מחמת תינוק פסולים שבעיר, מהראוי להיות דאם הלך התינוקות הזה מן העיר, שיהי' דינו כפריש, כמו בתערובות דלא בטלי ופריש אחד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכן בנמצא ואח"כ יושב בביתו ראוי לומר הדר לניחותי', והרי כמו שהשיג על הב"מ כן קשה ג"כ על דברי' בעצמו אלא עיקרן של הדברים הוא כמש"כ דהספק בזה על המקום שנמצא התינוק וספק זה הוא יהי' לעולם כן אף אם נפרש אח"כ התינוק, וכמו בלקח מן הקבוע שנעשה אח"כ פריש, וזה פשוט וברור:

וכן משכ"כ הגאון בעל הש"ש להכריע בעיקר הדין שתלוי דין של הולד אם האם לפנינו, דלגבי דידה חשוב הולד כמו שלקחתו מן הקבוע, וכשמתה האם אז לגבי דידן כשאנו דנים מי הולידו הוא לעולם כפריש, אינו נלענ"ד, דלדברי' מה שאמר רבא בתבוקי דהוי ספק שמא אזלא איהי לגבי' הוא דוקא היכא שהאם לפנינו, הנה לפימש"כ בפ"ג שהחילוק בין נמצא ביד ישראל לנמצא ביד נכרי הוא מפני שכל דין נאמנות לישראל וכל הדברים שהוא מוסר לנו עלינו לקבלם כמו שהם ואין לנו ספיקות אחרים לספק בזה, משו"ה כתורת הספק של הלוקח מן החנות כן הדין לכל העולם, אבל אם נמצא ביד מי שאינו נאמן, אז עלינו לעורר הספיקות לעצמנו והוי כנמצא בשוק, ולפי"ז אם נמצא ביד ישראל שאינו אומר לנו כלום, הוי כנמצא ביד נכרי, ורבא דאמר לענין שתוקי דהוי ספק אם אזלא איהי לגבי' או הוא אזל לגבה, מיירי בשותקת או שמתה, ובשותקת דמי כמתה, דכיון שאינה אומרת כלום עלינו לדון בזה מחמת המציאות, דזה רחוק לומר דמיירי שהיא ג"כ אומרת שספק לה אם היא אזלא לגבי' או הוא אזל לגבה דזה דבר רחוק שהיא לא תדע דבר זה, ומלשון הש"ס מוכח להדיא שאנו בעצמו מסופקים בזה, ולפי"ז נלענ"ד ברוב דגם כשמתה האם עלינו לספק שמא אזלא היא לגבייהו והוי קבוע, ודלא כמש"כ בש"ש דיש חילוק בין שותקת למתה, דדברי' תמוהים גם לשיטתו דסובר דאף בשותקת כיון דאצלה הוי ספק חל הדין על כל העולם, דא"כ גם כשאינה לפנינו כל שלא מתה ראוי להיות דינה לכל העולם, ולמה מתיר כשאינה לפנינו, וכן בבשר למה מותר כשהלך הלוקח, ולא מצאתי פתרא לתרץ דברי' בזה:

אבל הדרך ששיירתי לעצמי בענין זה הוא לענ"ד עפ"י היסוד שכתבנו לעיל בפ"א דפריש וקבוע אינו תלוי בזמן לידת הספק אלא במין וסוג הספיקות הגורמים לספק עלינו את הדין, דבלוקח מן החנות סוג הספק שגרם את הספק, הוא ספק החנות, שבשעה שלקח הי' ספק לו איזו חנות היא, וכשאנו באים לעשות בירור ע"י רוב עלינו לברר על החנות מה היא וזה ספק של קבוע, ובפריש אין הספק לנו על החנות עצמה אלא על חתיכת הבשר מאין נפרשה ונלקחה, והוא ספק של פרישה דע"ז מהני רוב, וכ"כ נראה לפרש שבתינוק הנמצא בשוק בעיר כרובה ישראל הוא ממש כבשר הנמצא, דסבה הגורמת לנו לספק הוא מציאותו כאן, שצדדי הספק מאין בא לכאן מאיזה בית נפרש התינוק, היינו דגם כאן אין המיעוט והרוב ממספר התינוקות שבעיר, אלא מספר אנשי העיר שאנו מסופקים עליהם, וסוג ספק זה הוא ספק של פרישה, כלומר הסבה של מציאות התינוק כאן, ואין אנו דנים כלל על סבת מולדתו, מי הולידו, וכמו בבשר הנמצא אין אנו דנים על עיקר הספק אם בשר זה נשחט או בשר נבילה הוא, אלא מאיזה חנות נלקח הבשר, והוא דכיון דסוג הספק שגרם לנו הדין הוא סבת מציאות הבשר, משו"ה אנו דנים רק על המוכיחים ולא על עצם הסבות הגורמות האיסור, וההיתר, וכשיש לנו רוב שנפרש מחנות מוכרת בשר שחוטה הוא מותר, ואם ליכא דין רוב אסור, כ"כ בתינוק הנמצא אין אנו דנים על עיקר הסבה הגורמת איסור והיתר על הולד, אלא הסבות המוכיחות, והוא מאיזה בית וע"י מי מאנשי העיר הובא התינוק לכאן, וכשאנו דנים על המקרה לעולם איכא רוב, דבזה לא שייך קבוע, דע"י דין קבוע שהוא כמע"מ, לא משתנה דין אופנים של המקרים, כמש"כ לעיל בפ"א, אבל אם הי' בזה אופנים הגורמים ספק של סוג עצם הדין האוסר והמתיר בודאי הי' הדין לדון רק על צדדי הספק מסוג זה ולא לדון על המוכיחים, ולפי"ז נראה דבשתוקי שמכירים את אמו ואין מכירים את אביו שאין לנו צדדים לספק על מציאות התינוק כאן כיון שידעינן את אמו שילדה אותו, ועלינו לספק רק על סבת מולדתו והוא מי הולידו ובנידון כזה ג"כ איכא שני סוגי ספק, הספק מצד אחד מי ומי אביו או מי הוא הבועל, ובנידון זה אם הי' הבועל בביתו והוא קבוע וכמע"מ, אין לנו בירור על הבועל הוי ספק שקול, אבל כ"כ יש לעשות צד הספק מצד אחר ע"י מי נולד שהוא ספק על סבת הולדתו, ובכה"ג איכא רוב שהוא רוב המקרים, וע"כ עלינו למצוא טעם מפני מה נקטו חז"ל דבכה"ג עלינו לדון על האב מי הוא, ולא לדון על יצירת הולד ע"י איזו סבה נולד ונוצר:

ונלענ"ד שהטעם בזה כיון דמקור הספק אחד הוא בין אם נבוא לדון על סבת היצירה של הולד, ובין אם נבוא לדון מי הוא הבועל ובעיקר הדין בזה הבועל הוא הגורם את האיסור, משו"ה נקטו חז"ל דסוג הספק שבזה הוא מי הי' הבועל, ומשו"ה כשאנו באים לברר על הבועל מי הוא וע"כ תלוי דין הבירור אם אזל הוא לגבה איכא רוב המברר שהוא כשר, ואם אזלא היא לגבי' והוא קבוע דהוי כמע"מ הוי ספק שקול, ובהא דכתב הרמ"א בסי' ק"י בתרנגולת טריפה שנתערבה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם שהביצה מותרת דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, דלכאורה דומה לולד שתוקי, דהרי גם בביצה יש לדון על התרנגולת שילדה את הביצה, וכשנבוא לברר על התרנגולת אם היא כשרה או טריפה, והיא קבועה וכמע"מ היא, אלא שאין אנו דנים לברר את התרנגולת שילדה את הביצה, רק אנו מבררים את סבת לידת הביצה שהוא רוב המקרה, נראה לי שהטעם בזה כיון שמצאנו את הביצה ביניהם, ועלינו לדון מתחילה על הדברים המוכיחים כמו בשר הנמצא בין החנויות שהדברים המוכיחים הם שגרמו את הספק שהם אחרונים בזמן, שכל מה שהוא מאוחר בזמן הוא הגורם את הספק, וכ"כ כל מוכיח היותר קרוב אל לידת הספק הוא מעולה יותר לברר את הספק, ומשו"ה בבשר הנמצא בין החנויות אנו דנים רק פרישת החתיכה מן החנות, ולא על החנות שהיתה החתיכה מונחת שם, וכ"כ בביצה הנמצאת בין תערובות תרנגולות, שהמוכיח האחרון הוא פרישת הביצה מן התרנגולת, משו"ה אנו דנים רק על הפרישה הזו, ובפרישה לעולם איכא רוב, וכ"כ בתינוק הנמצא שפרישתו מבית מולידיו הוא המוכיח האחרון, משו"ה אנו דנים עלי' צדדי הספק וכשיש רוב על מקרה זו מהני, אבל בשתוקי שמכירים את אמו, שאין שום ספק על פרישתו לכאן, והספק שנופל בזה הוא אבוה מאן הוא, וספק זה אינו על המוכיח אלא על עצם סבה הגורמת האיסור, ובסבה הגורמת האיסור כל הקדום בזמן הוא מקור הגורם את האיסור, משו"ה אנו דנים על הבועל ולא על סבת יצירת הולד ע"י הבועל, אף שענין זה הוא מאוחר, והכלל בזה לפ"ד הוא שבמוכיחים אנו דנים לעולם על המוכיח האחרון, ובסבה הגורמת איסור אנו דנים לעולם על הגורם הראשון שהאחרון הוא כתולדה מוכרחת מהראשון:

אמנם עדיין יש להקשות למה לא נימא גם בשתוקי שיהי' נדון עפ"י ספק של יצירת הולד שנחשוב ענין יצירה זה כמוכיח ולא כסבה הגורמת האיסור, וכמו בבשר הנמצא שאין אנו דנים על הסבה העיקרית אם הוכשר הבשר ע"י שחיטה או לא אלא על המוכיח שהוא מציאות הפרישה מן החנות, ונלענ"ד שהטעם בזה דלכאורה קשה איך מהני בבשר הנמצא לברר ההוא בשר שחוטה ע"י רוב של מקרה הפרישה, דהלא כבר נתבאר בכ"מ עפ"י דברי הרא"ש דרובא דאיתא קמן אינו בירור אלא דין התורה הוא שיהי' דין המיעוט כהרוב מקרא דאחרי רבים להטות, אבל באמת עדיין הדבר שקול הוא ככל ספק דעלמא, וענין זה שייך רק כשאנו דנים על עיקר בירור של איסור והיתר, אבל בכה"ג שהבירור הוא על המוכיח שיש לנו רוב שנפרש מחנות המוכרת בשר שחוטה, ובירור זה אינו בירור באמת, אלא שהדין שיהי' כמו שנפרש מחנות המוכרח בשר שחוטה, ובירור זה אינו בירור באמת, ובאמת אין פרישה מחנות כזאת גורמת שום דין, ואיך מהני רוב כזה, דבשלמא אם הי' רובא דאיתא קמן חשוב כמברר באמת את המציאות, הי' מובן הענין גם בבשר הנמצא, דכיון שנתברר לפנינו שנפרש הבשר מחנות המוכרת בשר שחוטה, ממילא מבורר שהבשר בשר שחוטה הוא, אבל כיון שאינו בגדר ברור המציאות אלא דין מחודש שיהי' הדין כאילו נפרש מחנות זו, וענין זה לא שייך הכא דהרי פרישתו אינו גורם באמת שום דין, ונראה שבע"כ עלינו לומר דבאמת הפרישה גורם הדין, דכיון דאם יראה אדם ענין זה של הפרישה עפ"י דיני התורה עלי' להתנהג כאילו ראה את עצמות הסבה של איסור והיתר, מהאי טעמא חשבינן סבת הפרישה כסבה גורמת שנוכל לומר שיהי' דין חתיכת בשר הנמצא כדין בשר הנפרש מחנות מוכרת בשר שחוטה, וכ"ז שייך רק בסבה מוכיחה, שיש אפשרות ביד אדם להכירה ולדעת אותה, אבל ביצירת הולד אם נבוא לדון ע"ז מדין מוכיח ומעיד על הדבר שלא בתורת סבה הגורמת את הדין, לא שייך ע"ז דין רוב, כיון דמוכיח זה אין באפשרות האדם לראותו ולהכירו, איך נימא שיהי' הדין כאילו ראינו מוכיח כזה, שמצד דין מוכיח ומברר אין במוכיח כזה שום דין כיון דאי אפשר שיגרום דין בעולם, ולעיל בשע"א פ"א כתבנו ענין זה לענין ספק רוב. יעו"ש, ומשו"ה אם נבוא לדון על היצירה של הולד עלינו לדון ע"ז שלא בתורת מוכיח על האיסור וההיתר אלא בתור סבה עצמיית הפועלת על עצם דין האיסור וההיתר, וכל שאנו דנים על עצם סבת האיסור עלינו לדון על מקור הראשון הגורם את הדין, ומהאי טעמא הי' פשוט להו לחז"ל דכל שמכירים את אמו אם מסופקים אנו על האב, עלינו לברר על הבועל מי הוא, ומשו"ה אם הוא הי' בביתו ובמקומו הוי ספק שקול אף אם הי' רוב העיר כשרים, ולא מהני בזה רוב המקרה של יצירת הולד ע"י כשר דהכלל בזה שלעולם אנו דנים רק על צדדי הספיקות שהדין נותן לדון עליהם. עוד נלענ"ד דיש לחלק בין דין ביצה האמור בדברי הרמ"א ביו"ד סי' ק"י לבין דין שתוקי, דדין ביצת טריפה הוא משום דין יוצא מן הטמא ודין פסולי יוחסים אינו משום יוצא מחמת שנולד ונוצר מן פסולים, אלא משום הכתוב לו הלך אחר פסולו, ומשו"ה בביצה עלינו לברר אם יצא מן הטמא או מן הטהור, ובירור זה הוא ענין פרישה אבל ביוחסין עלינו לברר אבוה מאן הוא ומשו"ה עלינו לברר על האב ובזה חלוק אם הבועל הי' בקביעות או לא:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה