אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער ג › פרק ג

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ג · פרק ג

פרק ב

ועפ"י מה שנתבאר לנו יצא מזה דעפ"י מסקנת הש"ס בריש פרק בן סורר הולכים בדיני נפשות אחר הרוב דקים להו לחז"ל דכללא הוא בתורה לילך בתר הרוב בכל הדינים בשוה אף בדיני נפשות, ומעתה קמה ונצבה התמיה הגדולה מ"ש דין ממון מנפשות איך יתכן שיהי' חמור ענין זה להוציא ממון מיד מוחזק מלהרוג נפש, ולמה אין הולכין בממון אחר הרוב בממון להוציא מן המוחזק, ונלענ"ד דהנה באמת יש לדקדק בהא דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, כיון דגם בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הו"ל לפרש באיסורא ובדיני נפשות ולשיטת הש"ש הול"ל אבל בממונא ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, וע"כ נראה דהיסוד בזה למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דשאני דיני ממונות מכל דיני התורה, דכבר נתקשו האחרונים בהא דקיי"ל דכל ספק ממון המוציא מחבירו עלי' הראי', למה לא יהי' ענין זה ככל ספק איסור של תורה והלא לאו דלא תגזול הוא כלאו דלא תאכל חלב, ובס' או"ת בקיצור תקפו כהן אות כ"ב הביא ענין זה ודחה כל התירוצים שנאמרו בשם הגדולים שלפני' וכתב שם דאין קושיא כלל כי כך הוא המצוה והלאו שלא תגזול דוקא גזל ודאי ולא ספק וכמו שאמרה תורה ממזר ודאי ולא ספק, עשירי ודאי ולא ספק. יעו"ש. ואין דברי' מתישבים על הלב דהרי לא מצינו ע"ז שום רמז בתורה להתיר ספק גזל, דבמעשר ילפינן מקרא וכן בממזר וגם בגמ' לא נזכר חידוש זה שספק גזל מותר, ובגמ' נאמר דענין זה סברה הוא דהמע"ה, ונראה שכלל הוא במשפט גדרי זכות ממון שכל ספק הנולד בזה הוא חוזר לעיקרי הגדרים של שלטון וזכות ממון שבין אדם לחבירו וכמו שעיקרי הגדרים של זכות ממון אינם חוקים עפ"י התורה אלא היסוד בהם הסכמת שכלנו שהמגביה מציאה יהי' שלו ופירות שדהו וולד בהמתו יהי' שלו וכל כה"ג וכן דרכי הקנינים במה שאדם מוסר מקניני' לחבירו כתבו גדולי האחרונים שאינם חוקים שיהי' דוקא עי"ז, וכשהסכימו רוב המדינה שיגמר קנין ע"י סיטומתא וכה"ג הוא קנין מה"ת, ומשו"ה גם ספק הנופל בזה חוזר לכלל זה שהיסוד בזה סברת החכמים שהחליטו שכן ראוי להיות שהמע"ה, דכל זמן שלא יבורר בראי' ברורה שנפקע זכות בעלים הראשונים הוא ראוי להיות הבעלים והשליט בכל אופני השתמשות, ומשו"ה לא שייך לדון בזה מספק איסור גזל דמתחילה עלינו להחליט מי הוא הבעלים שראוי להיות בידם שליטת והשתמשות החפץ ואח"כ יחול דין איסור גזילה, וכיון דעפ"י משפט סברת השכל החפץ שייך למוחזק הרי זה חפץ שלו כאילו זכה בו עפ"י שאר הסכמת שכליים, והתופס ממנו הוא הגוזל - ויתבאר עוד ענין זה בס"ד בפרטות במק"א - ולפי"ז כל הכללים השנוים בדיני ממונות שאינם מפורשים בתורה הם שנוים עפ"י משפט זה כמו ברי ושמא דקיי"ל ברי עדיף היכא שאין שניהם מוחזקים ולהוציא מיד מוחזק לא מהני דהטעם בזה דמי שיש לו טענה מעולה מחבירו הסברא מחיבת שיהי' זכותו גדול מחבירו, אבל נגד זה יתרון הזכות של המוחזק עולה נגד יתרון של טענה טובה דחבירו, ומה"ט ס"ל לשמואל כיון דדין לילך בתר רוב הוא חוק התורה אף שאינו בירור גמור דהרי ידעינן דיש מיעוט מ"מ אמר רחמנא שעלינו להתנהג בכל דרכי התורה עפ"י הרוב, אבל כ"ז בדינים שעיקריהם הוא חוק התורה, אבל בספק ממון שיסודו הוא גדרי הזכות וכן כללי הספיקות כ"כ הם גדרים של זכות ממון שתלוים בדעת והסכמת השכל וסברא הישרה, הנה כשיש לתובע רוב המסייעו שעי"ז ראוי להיות זכותו גדול בהחפץ שטוענים עלי' אבל נגד זה זכות הנותן להנתבע במה שהוא מוחזק עולה נגד כח הזכות של התובע ובזה יש מקום לומר דמה דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא הוא הכונה דבדינים שיסודם חוק התורה אמרה תורה ליזיל בתר רוב, אבל בממון שיסודו הוא הסכמת שכלי גם בירור הספיקות תלוי עפ"י שכל וסברא, אם לא במקומות שמפורש בתורה, כמו דיני עדות ושבועות שהם חוקי התורה ככל המצוות:

ועפ"י מש"כ יש לישב מה דנקטינן דגם לדיני ממונות מצרפין עדות המכחישות היכא דאפשר שטעו בעיבורא דירחא כמש"כ בחו"מ סי' ל' ובמס' סנהדרין מוכיח הש"ס דאזלינן בדיני נפשות אחר הרוב מהא דמהני עדות המכחישות זא"ז היכא שיש לתלות שטעו בעיבורא דירחא, דעפי"ז בממון דלא אזלינן בתר רוב מהראוי להיות שלא לצרף העדים בכה"ג, אבל לפמש"כ הנה בדיני העדות וגדרי הגדה שזה ודאי מחוקי התורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב והוי הגדת עדים והוא בכלל עפ"י שנים עדים יקום דבר שאמרה תורה, ובזה אין מקום לגרוע ולהוסיף עפ"י מה שנדמה סברות שכליות כמובן, וכן אם יהי' לנו ספק בכשרות העדים והדיינים ועפ"י רוב הם כשירים יהי' כשירים גם לדיני ממונות כיון דכשרותם הוא דין תורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב, וממילא מהני עדותם גם להוציא ממון, ול"ד ענין זה להא דהסכימו רוב הפוסקים בתינוק הנמצא דברוב ישראל אם נגח תורא דידן לתורא דידי' דאין צריך לשלם דאין הולכים בממון אחר הרוב, דהתם צדדי הספק הוא ספק בזכות הממון מצד עצמו דאם הוא ישראל חייב לשלם ואם לאו פטור, וכיון דיש מיעוט שאינו ישראל הוא דמצד הסברא גם זה ספק הוא וחזקת ממון עדיף משום הכי פטור לשלם, אבל כשהספק הוא בהגדת העדים או בכשרותם, דכשרות העדים והגדתם אינו גורם באמת זכות וחובה דלא איברו סהדי אלא לשקרי, משו"ה אם עפ"י רוב הגדתם שלמה אף דיש לספק שמא אין הגדתם כראוי ספק זה אינו ספק בזכות הממון שיגרום זכות לנתבע שיסייעהו חזקת הממון. וזה חילוק נכון ומיסתבר כנלענ"ד בזה:

ובס' כסף נבחר הביא בשם תרומת הדשן וז"ל הא דאמרינן היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רוב וחזקה רוב עדיף, דשאני חזקת ממון דאית בי' טעמא המוציא מע"ה ורובא לא מיקרי ראי'. עכ"ל. ואין דברי' מובנים לכאורה דמאי עדיף לשון הש"ס המרומז מלשון הש"ס המפורש, לו יהא דזה מרומז בלשון הש"ס המע"ה שיביא ראי' ברורה ורוב לא חשיב כראי' ברורה אבל עכ"פ לא ידעינן למה לא מהני רוב בממון ולדברינו כונתו מבוארת דהרי בגמ' אמרו דדין המע"ה אינו נלמד מקרא וא"צ קרא ע"ז רק שהוא משפט השכל המחיב להיות כן בדינ' ממונות ובלשון זה כלול דגם רוב לא יהני עד שיביא ראי', הרי הורו לנו בגמ' דבספק ממון תלוי בבירור שכלי והשכל מחיב שזכות המוחזק עדיף מזכותו של התובע אף אם הרוב מסייעו, שענין הרוב הוא חוק התורה ואין ללמוד מזה לדיני ממונות שיסודם ענין משפטי וחוקי התורה האמור לענין איסור והיתר ול"ד לדיני ממונות שמשפטם עפ"י מדת הזכות וראיות שכליות, ואם שגם עפ"י סברא הדעת נוטה שיזכה בזה מי שהרוב מסייעו, אבל זה רק במקום ששניהם אינם מוחזקים, אבל אם אחד מוחזק בחזקה גמורה סברת המע"ה מיפה כחו של המוחזק יותר ממה שיש כח וזכות לכנגדו ע"י סיוע של רוב כנלענ"ד:

ובתוס' פ"ק דסנהדרין ד' ג' ע"ב בהא דקאמר הש"ס שם דלרבי יאשי' ילפינן בדיינים שידונו עפ"י הרוב לדיני ממונות מק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כש"כ, כתבו וז"ל תימא דבריש פ' המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא, ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן אלא ברובא דאיתא קמן, דהא בריש פ' בן סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשוב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל. ודבריהם סתומים חדא בהא דקאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רוב ולדבריהם קשה דהול"ל כי אזלינן בתר רוב גרוע באיסורא אבל לא בממונא, ועוד קשה מנין לנו לחלק דבאיסורא סגיא ברוב גרוע ובממון ונפשות בעינן רוב מעליא, כיון דלדבריהם לכאורה אין הטעם בדיני ממונות משום חזקת ממון, דא"כ לא שייך למילף דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות גם ברוב מעליא ובלא טעמא דחזקת ממון למה יהי' דין ממון חלוק מכל דינים שבתורה, שלהתיר איסור היותר חמור סמכינן ארוב כל דהוא מה"ת ולענין ממון לא סמכינן על רוב כזה ובעינן דוקא רוב מעליא, ונלענ"ד דהנה בע"כ גם שמואל מודה דאיכא רובי דאזלינן בתרייהו גם בדיני ממונות, דהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא ג"כ ענין רוב דעפ"י רוב אין אדם רגיל לשלם תוך זמנו, וכן כל כה"ג, אלא דרוב כזה הוא כעין ראי' ועדות קצת דהמיעוט בזה הוא מיעוטא דמיעוטא והוכחה כזו מהני גם בדיני ממונות, ודין הרוב דמהני באיסורין הוא אף באופן שההוכחה קלה וקלושה, כגון אם יהי' חמשים קונים לשחיטה וחמשים ואחד קונים לרדיא ומתחשב., עפ"י ד"ת לרובא לרדיא ע"י איש אחד העודף, דמה"ת ליכא חילוק בכמות העודף של הרוב על המיעוט, ולפי"ז י"ל דגם לשיטת התוס' הנ"ל עיקר החילוק של דיני ממונות מאיסורין הוא מהטעם שכתבנו דבדיני ממונות בעינן הוכחה מוסכמת עפ"י השכל, וכ"ז דליכא עדים או ראי' מוכחת עפ"י שכל אין להוציא ממון מיד המוחזק מחמת דבדיני ממונות גדול כח הזכות של המוחזק עפ"י דרכי השכל, ובאיסורין לא בעינן הוכחה רק חוק התורה הוא ליזל בתר רובא בין שיהי' הרוב כפול שבעתים, ובין אם יהי' רק חלק אחד מאלף בעודף, וע"ז אמר שמואל דבאיסורין אזלינן בתר רובא כלומר רוב של תורה, אבל בממון לא אזלינן בתר רוב, דרוב של תורה אינו מכריע נגד המוחזק, ובדיני ממונות הוא מטעם הוכחה ולא מדיני אחרי רבים להטות. ולפ"ד הכלל דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא כלל גמור בלי יוצא מן הכלל גם לשיטת תוס' הנ"ל דבממון אין הולכין אחר הרוב, רק הוכחה וראי' מהני בממון נגד המוחזק. ובזה יובן מה דנאמר לענין פורע תוך זמנו בלשון "חזקה" ולא בלשון "רוב" להסביר שהטעם בזה שלא מדין רוב רק משום הכרת השכל, שמוחזק לנו שכן הוא שאין אדם פורע בתוך זמנו:

ולפי"ז י"ל הא דשקיל וטרי בריש פרק בן סורר אם אזלינן בתר הרוב בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה הוא מהאי טעמא דאף דאמרה תורה שהדין הוא ליזל בתר הרוב, אבל כיון דאמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה הרי גלתה תורה שבדיני נפשות עלינו להתבונן גם על ראיות שכליות, היינו במקום שמן הדין בשאר איסורים הוא כבר דין פסוק עפ"י הכללים שאמרה תורה, הנה בדיני נפשות אין לנו להחליט הדבר עד שנמצא הענין מבורר גם עפ"י ראיות שכליות וענין זה ליזל בתר רוב אינו ראי' ובירור שכלי, וע"ז מוכיח בגמ' דאזלינן בתר רוב לענין עדים שטעו בעיבורא של חודש וכן לענין קטנה המקודשת דלא חיישינן שמא איילונית היא משום דרוב נשים לאו איילונית נינהו וי"ל דעפ"י המסקנא נחליט להכריע דהא דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה הוא רק על בירור המעשה אם עשה הנידון המעשה או לא, דלענין זה בעינן עדים או ראי' שכלית כגון הוכחה ואומדנא כעלתה לו נשיכה בגבו דאיתא בגמ' שבועות ד' מ"ו לענין להוציא ממון, ואומדנא כזאת מהני גם לדיני נפשות כמש"כ בתוס' שבועות ד' ל"ד, אבל כשאנו דנים על האשה אם היא אשת איש אזלינן בתר רוב, וכן כשאנו דנים על הגדת העדים וכח הדינים אזלינן בתר רובא, ולפי"ז י"ל דגם בדיני נפשות גלתה לנו תורה דאיכא גוני דלא אזלינן בתר רוב של תורה אם ליכא רוב שכלי היינו כשאנו באים לברר על העובר אם עשה המעשה או לא, דע"ז אמרה תורה ושפטו העדה, דלא ניזל בתר רוב אם לא יבורר בראי' של עדים או ראי' שכלית ובזה יש לפרש היטב מה דפשוט להש"ס בחולין ד' צ"ו דלהכיר את הרוצח לא מהני בירור של סימנים וזה כדברי הש"ש ותשו' רע"א ולא מטעמם, דלדבריהם קשה מהא דאזלינן בתר רוב לומר שהעדים טעו בעיבורא של חודש, ולפ"ד מיושב הכל, דלענין נפשות לעולם אזלינן בתר רוב כשאנו דנים לענין כשרות העדים וכן הגדתם, וכן בדיני ממונות, רק כשאנו דנים לענין בירור אם הוא הרוצח או אם עשה המעשה כפי שורת הדין ע"ז אמרה תורה ושפטו העדה. וזה דרך נכון:

אמנם שיטת התוס' במס' סנהדרין שהבאנו אינה מתפרשת כדברינו, דהרי הם מחלקין בין רוב לט' ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא לרובא דלרדיא זבני, דמשמע להדיא מדבריהם דרוב כרובא דלרדיא זבני לא יהני גם בדיני נפשות, והא דמהני רוב בנפשות הוא רק רוב מעליא, וגם לא מחלקי בין רובא דטעו בעיבורא דירחא, מחמת שהרוב מכריע רק כח הגדת העדים, ובפשטות דבריהם אינם מובנים, כמו שהקשינו לעיל כיון דמהני רוב כזה לענין איסורא כמו דאמרינן לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא מאיזה טעם לא יהני בדיני נפשות, אלא נראה דסברי דשאני דין נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, היינו שמזה ילפינן שלא ליזל בתר רוב של תורה סתם, אלא היכא שהוא גם רוב והוכחה עפ"י דעת האדם, וכיון דמוכח דאזלינן בתר רוב לענין קטנה שנתקדשה שלא לחוש שמא איילונית היא, וכן סמכינן ארובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא נקטינן דרוב כזה הוא ג"כ רוב שכלי, אבל רוב כרובא דאינשי לרדיא זבני שהוא רק רוב של תורה לא מהני להוציא ממון, וכן לדיני נפשות, אבל לא ביארו לנו התוס' מאיזה טעם גרוע רוב זה מכל רובא דליתא קמן, וי"ל שהטעם בזה הוא עפ"י דברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דקידושין הובא בש"ש ש"ד פ"ו שכתב לענין רובא דמסבלי והדר מקדשי דקשה למה חוששין לסבלונות ולא אזלינן בתר רוב וז"ל אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים דהתם רוב חיוב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיעוט הילכך במקום איסור אשת איש החמירו. עכ"ל. דמוכח מדברי' שמדין תורה מהני רוב כזה גם לענין איסור אשת איש אלא שהחמירו חכמים, ועפ"י מש"כ הענין שרוב כזה הוא רוב של תורה ולא רוב שכלי ומהני מה"ת אלא שהחמירו חכמים, ומשו"ה גם רובא דלרדיא זבני אינו רוב שכלי דאם אדם זה הי' צריך לשחיטה אינו יוצא ענין זה כלל נגד חוקי הטבע והרגילות, אלא שהוא רוב מה"ת, ולא מהני בדיני ממונות ובדיני נפשות מהנך טעמים שכתבנו, דלענין ממון ודאי בעינן רוב שכלי כמש"כ משום דסברא הוא, ולענין נפשות משום דכתיב ושפטו העדה. כמש"כ. וכן נ"ל לפרש שיטת הרב המגיד בביאור דברי הרמב"ם לענין תינוק שנמצא בפט"ו מה' איסורי ביאה שהבאנו לעיל שהראב"ד השיג עלי' מסוגית הש"ס ריש פ' בן סורר, וכתב שם הרב המגיד וז"ל וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קדושין ודאין אלא ספק ואין הורגין על הספק, דאלת"ה כי אמרינן בגמ' אם רוב ישראל למאי הילכתא אמאי לא אמרינן ליהרג עלי' ולהיות קדושין והא ודאי הויא, רבותא טפי מחזרת אבידה, וכבר כתבתי למעלה שאפי' לענין נזקין לא חשבינן לי' כודאי ישראל לשלם כש"כ ליהרג עלי' או על קדושי' כל זמן שלא תטבילוהו בי"ד ולא טבל ולא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות. עכ"ל. ובפשטות אין דברי' מובנים כלל מש"כ דלא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות, וכן מה שהחליט בראש דברי' שאין הקדושין ודאין אלא ספק, דהרי ענין זה ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, ועפ"י מש"כ בביאור דברי תוס' הנ"ל יתפרשו דברי' בטוב טעם משום דרוב כזה שאינו רוב שכלי רק רובא דאיתא קמן שהוא בגדר ספק וכמש"כ הרא"ש והריטב"א הבאנו דבריהם לעיל, רק דלענין הנהגה אמרה תורה אחרי רבים להטות אבל לענין נפשות בעינן רוב שכלי משום ושפטו העדה ומזה ראי' למש"כ לעיל בפ"ב דלא אמרינן הוחזק לענין זה שממילא יהי' אח"כ הדין לדון דיני נפשות, דהרי בתינוק הנמצא ודאי הוחזק לישראל ומ"מ אין נהרגים עלי':

ובתוס' ריש המניח כתבו לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר וז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני', אבל גבי שאר רובא דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא. עכ"ל. גם דבריהם צריכים ביאור מש"כ דבדיינים המיעוט כמי שאינו ומה דמסקו דליכא למימר אוקי בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני' וכבר נתקשו בדבריהם האחרונים עי' קה"ס כלל ו' יעו"ש שמביא שם כמה דרכים ולא נתישבו לי כל הדרכים שהביא שם. ועפ"י דרכנו נ"ל לפרש גם דברי תוס' אלו דגם לשיטתם מוכח דעיקר היסוד דלא מהני רוב בממון להוציא מיד המוחזק הוא משום חזקת ממון ויסוד עדיפות חזקת ממון הוא משום סברת המע"ה, דבממון עדיף כח וזכות של המוחזק שהסברא נותנת שישלוט המוחזק בדבר המסופק עד שיבורר הדבר בעדים או בראיות שכליות שנפקע כחו מן הממון, והנה כשהדיינים מתפלגים שנים אומרים על ראובן שהוא חייב ואחד אומר שהוא זכאי איכא בזה לדון משני צדדים צד אחד מחמת כח בי"ד, והצד השני מכח אמת ושקר של חיוב ופטור, וכשאנו דנים על צד הבי"ד דרוב מחייבים והמיעוט פוטרים, והם דנים על הנידון שהוא מוחזק בממון זה, אז עפ"י הכלל דאחרי רבים להטות בטל כמו בי"ד של המיעוט אף שהם דנים לענין הממון ואין הכרעת רוב מכריע בממון, זה שייך רק אם נבוא להכריע מצד האמת לומר שהוכרע עפ"י האמת שאין הממון של ראובן, אבל לענין כח בי"ד שהוא דין תורה הרי זה ככל הדינים שבתורה, דאזלינן בתר רוב, והוכרע הדין שבטל מזה כח בי"ד של המיעוט והוא כמאן דליתא אמנם הספק האמתי אשר נולד ע"י מחלקותם מי מהם כון אל האמת הנה ספק זה לא הוכרע כלום ע"י זה שנתבטל מן המיעוט כח בי"ד, ועל זה יש לנו רוב דעות לחיוב ודעה אחת לפטור, וכיון שבממון אין הרוב מכריע מהראוי להיות שלא להוציא מן המוחזק, אבל באמת אין מוציאין מן המוחזק בכה"ג ע"י הכרעת השכל, רק בי"ד מפקו מיני' שהרוב דיינים מוציאים מן המוחזק עפ"י דין תורה של כח בי"ד שעליהם לעשות כפי הוראתם והם מורים שלא עפ"י הכרעת השכל של רוב אלא עפ"י דעתם המוחלטת, וזהו כונת התוס' במש"כ דהמיעוט בדיינים כמאן דליתא, דאל"כ כשבאים להוציא מיד המוחזק אין עלי' חיוב לעשות כהרוב המחייבים אותו, דיש לו מיעוט המזכהו, אבל במה שנוגע לכח בי"ד אין להמוחזק כח בי"ד המסייעו דבטל כחו לגמרי, כמש"כ, אלא דיש כח ספק המסייע למוחזק שמא לא הורו הרוב כדין, דמה שנוגע להאמת ושקר לא הוכרע לגמרי, אבל מ"מ הוא מחויב לעשות כמו שיורו אותו בי"ד, ואף דשמא טעו בדבר משנה ובטל דינם אבל כ"ז שלא נתברר טענותם כח בי"ד להם, ומחויב עפ"י דין לעשות כהוראתם גם בממון, והבי"ד עושים הוראתם עפ"י דעת מוחלטת, ומצאתי בעז"ה קצת מדברי בס' או"ת בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג לענין קים לי יעו"ש ולשיטת תוס' דב"ק הנ"ל חלוק ממון מנפשות. דבנפשות י"ל כל רוב דמהני לענין איסור מהנים גם בנפשות רק חזקת ממון שאני, ורק לענין דיינים אמרו דלר' יאשי' יליף ק"ו לדיני ממונות מנפשות דשם ליכא חילוק בין ממון לנפשות. כנ"ל:

ולפ"ד יהי' מדוקדק היטב לשון הש"ס דלשמואל לא אזלינן כלל בתר רובא בממונא דלכאורה קשה לשון זה דהרי היכא דאין שניהם מוחזקים גם בממונא אזלינן בתר רובא, ולפימש"כ ניחא דכונת הש"ס הוא דלענין ממון אף היכא דלא הוחזק אחד מהם לא אזלינן בתר רובא מטעם איסורין שהוא מגזה"כ דאחרי רבים להטות, רק לעולם הוא משום יפוי כח של צד שהרוב מסייעו אלא דהיכא שאין אחד מהם מוחזק סגי בהכרעת רוב כל שהוא כרוב דאיתא קמן דעכ"פ עדיף כח מי שהרוב מסייעו ולהוציא מן המוחזק בעינן רוב מעליא שהוא הוכחה שכלית גמורה:

והנה בספרי האחרונים הקשו איך נמצא ידינו לענין כמה דברים שבע"כ הולכים אחר הרוב גם בממון, כמו לענין אונס ומפתה ומוציא שם רע דמשלמים לאבי הנערה ולא חיישינן שמא לאו אבי' הוא, וכן לענין פדיון הבן דמשלם אבי הבן, ובמכה נפש בהמה שמא טריפה היתה ובמקום נקב ניקב, עי' בס' הפלאה ספ"ק דכתובות שהאריך שם בזה, ומסיק שם דאם הוחזק לאב לענין שאר דיני התורה אז מוחזק גם לדיני ממונות. יעו"ש. ובדברינו נתבאר לעיל דאין סברא זו מוכרחת כלל ואין יסוד לכלל זה, ולכאורה לשיטת תוס' דריש סנהדרין ניחא דרוב מעליא שהוא רוב בטבע מהני גם לענין ממון. אבל לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל קשה, אמנם הלא כבר כתבנו דבע"כ יש גדרים בזה דהרי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכה"ג מהני גם להוציא ממון והלא שם ג"כ איכא מיעוט בעולם שפורע תוך הזמן, וע"כ נלענ"ד דהיכא דאיכא רוב מכריע עפ"י הכרעת השכל גם לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל מהני גם לדיני ממונות, וההבדל בין שתי השיטות דתוס' הנ"ל הוא רק בדיני נפשות דהתוס' בב"ק הנ"ל סברי דכל רוב שהוא רוב לענין איסורין מהני גם בדיני נפשות, משו"ה הקשו כיון דילפינן דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות הי' ראוי להיות גם רוב דלרדיא זבני שיהני גם בדיני ממונות שעפ"י הכלל של תורה אין הבדל בין רוב מעליא לרוב גרוע, ומתרצי דלעולם בדיני ממונות אין הולכים אחר רובא של תורה ובדיני ממונות בעינן רוב מכריע עפ"י ראי' שכלית, והא דיליף בק"ו לדיני ממונות מדיני נפשות הוא רק לענין דיינים דשם לא שייך ענין זה דאין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות כמש"כ למעלה אבל היכא דאיכא מיעוט וחזקה שם מתחלק דיני ממונות מדיני נפשות, דבדיני נפשות כל רוב של תורה דמהני לענין איסורין מהני גם לדיני נפשות, ובדיני ממונות בעינן הכרעה שכלית, והתוס' בסנהדרין הנ"ל סברי דגם בנפשות בעינן הכרעה שכלית דכתיב ושפטו והצילו העדה כמש"כ לעיל, והתוס' בחולין ד' צ"ו שהבאנו אזלי בשיטת תוס' דסנהדרין הנ"ל, אבל לענין דיני ממונות לכו"ע לפי"מ דקיי"ל כשמואל אין רוב של תורה מכריע רק הוכחה וראי' שכלית, וענין זה לחוש שמא לאו אבי' הוא מלבד רוב של תורה איכא בזה גם חזקה וראי' שכלית וכן רוב בהמות כשרות הם וכן בכל רוב שמוכרע עפ"י הטבע דאם נחוש למיעוט אין לדבר סוף. וברמב"ם פ"א מה' אסו"ב הבאנו לעיל פ"א כתב עפ"י הירושלמי להוכיח דסוקלין על החזקות ממכה אבי', וכתב הריטב"א בחי' לקדושין ד' פ' וז"ל וסוקלין ושורפין על החזקות כדרב הונא דאמר איש ואשה וכו' פי' וכש"כ לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בני' או אחי' ואינם צריכים לראי'. עכ"ל. ומוכח מזה דהיכא דאיכא רוב והוכחה מהני לממון ונפשות כמש"כ ויש חזקות דאינם רק בגדר רוב של תורה, דמהני לאיסור והיתר ולא לממון. כנ"ל:

ועפ"ד יתפרש לנו שיטת הרמב"ם והרמב"ן, דהרמב"ם בפט"ז מה' אישות ה' כ"ו כתב ז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פני' בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן לה התוספות עד שתביא ראי' שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה. עכ"ל. והשגות הראב"ד שם כתב וז"ל במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פני' וכאילו גט יוצא מתחת ידה הוא מה בין עיקר להתוספות, והרי כתובתה יוצא מתחת ידה שהכל כתוב בכתובה וכו' ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחילה ולא לגבות כתובתה, אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא, וא"ת תינשא לכתחילה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ"ל, והנה מה שתמה הראב"ד ז"ל דא"כ לא הנחת בא לא"א דחה בס' מגדל עוז שם בטוב טעם כיון דרב המנונא סובר דאינה מעיזה פני' איך נאמר דכל אשה תעשה בשקר להעיז בפני בעלה, אמנם מה שמתרץ על קושית הראב"ד מה בין עיקר לתוס' וז"ל ומה שהקשה הראב"ד ז"ל תגבה הכל יש לי לומר שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוס' שלא כתב לה ע"מ שתצא ממני ותלך ותאכל עם אחר, וגם כי מספר כתובה נלמוד אין לה תוס' עכ"ל. תירוץ זה אינו מובן כלל כיון שאנו מחזיקים שגרשה אותה הלא גרשה אותה מדעתו ורצונו ולמה לא תגבה התוס', וכן ראיתי בתשו' מהרי"ק שורש ע"ב שהאריך לבאר שיטת הרמב"ם במה שמחלק בין עיקר כתובה ותוס' בדרך רחוק מאד, ולדעתו סברת הרמב"ם הוא דמדינא ראוי להיות שתגבה גם התוספות כיון שמחזיקינן שודאי נתגרשה אלא משום מדרש כתובה נגרע דינה לענין התוספת דדרשינן התנאי שכתוב לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הוא לכשתנשאי בלי הכחשה או ע"י עדות ברורה, והא דגובה עיקר כתובה דבעיקר כתובה דחייב מתנאי בי"ד לאו כל כמיני' לגרע דינה ע"י התנאי אבל התוספות שהוא התחיבות מדעתו יכול להתחיב כפי תנאי זה דוקא יעו"ש שהאריך בזה ודברי' הק' מרפסין איגרי איך יתכן שאם באמת גירש אותה והוא יודע בעצמו שגרשה ויהי' פטור במציאות מחוב תוספת כתובה ע"י שישקר לפני בי"ד, ועל ענין זה התנה בשטר כתובה שאם ירצה לשקר יפטור מחיובו ואיך נוכל לדרוש מדרש כתובה כזה, ואיזה רמז נשמע מלשון הכתוב בכתובה לכשתנשאי לאחר שנאמר שהכונה בלא הכחשה דוקא, וע"כ נלענ"ד שהדברים פשוטים בזה והיא עפ"י שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב בסוף נדרים דגובה כתובתה משום מדרש כתובה דמספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכתב הר"ן שם דלית לן מדרש כתובה אלא בעיקר כתובה ולא בתוספת, וכן כתב הרב המגיד בפט"ז מה' אישות דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת הר"ן עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל ולשיטה זו עלינו לומר דמדינא לא הי' לה לגבות גם עיקר כתובה דחזקה זו שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה אינה ראי' ברורה דודאי איכא מיעוט נשים בעולם שיוכלו להעיז גם בפני בעליהן והוכחה זו אינה רק כרוב בעלמא שעפ"י רוב אינה מעיזה ומהני רוב זה לענין היתר אשת איש דהולכים אחר הרוב אבל בממון דלא מהני רוב להוציא מן המוחזק גם חזקה זו אינה מועלת, אלא לענין עיקר כתובה לא בעינן ראי' בפ"ע וחייב לשלם לה מחמת מדרש כתובה דכיון דהיא נישאת עפ"י היתר בי"ד מחויב לשלם לה כמו דגובה כתובתה באומרת מת בעלי, מחמת מדרש כתובה, אבל לענין תוס' דלית לן מדרש כתובה אוקמי אדינא דאין הולכין אחר הרוב בממון כנלענ"ד פשוט, ומוכח מזה דגם בעינן חזקה יש מהם שהם בגדר ראי' שכלית דמהני לממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה זו שאינה מעיזה מהני להתיר אשת איש גם להנשא לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ם, ולממון לא מהני הוכחה זו, דכל הוכחה שהיא רק בגדר רוב מהני לאיסור והיתר ולא לממון והוכחה שהיא בגדר ראי' שכלית מהני גם לממון, ועפ"י דברינו מובנים מאד קושית הראב"ד ז"ל שהקשה דעלינו לחוש דכל הנשים יעשו כן דבהשקפה ראשונה דחיית בעל מגדל עוז גדולה מאד כמש" כ, אבל באמת עפ"י המבואר יש מקום גדול לדברי' דכיון דנאמר דהוכחה זו אינה גמורה מדלא מהני לענין תוס', ובע"כ הוא רק איזה צד נוטה לומר שהקרוב יותר הדבר שלא תעיז, ואיך לא ניחוש שכל הנשים יעשו כן, והרמב"ם העלה שיטתו מן הש"ס ס"פ. הכותב כמבואר במפרשים, ולא חש לקושית הראב"ד דלא חיישינן למיעוטא גם לענין זה וזה פשוט:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה