שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ב הלכות החזקות · פרק ב
אמרינן בריש נדה בהא דתניא מקו' שנמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טהורות ור"ש אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאה כודאי ה"נ ספק ועשאה כודאי אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור ה"נ ברה"ר טהור וכו' כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי, ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור ה"נ ברה"ר טהור אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"י טמא ה"נ ברה"י טמאה ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, ואיבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברה"ר טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מפקינן לי' מטומאתו. עכ"ל הש"ס. ובמשנה למלך פ"י ממקואות ובש"ש ש"ג פ"א נתקשו בביאור דברי הש"ס אלו מה הוסיף בתירוץ זה של ואיבע"א. יעו"ש. ועוד הקשו בזה המפרשים לפ"מ שתירצו תוס' ריש נדה לחלק דספק ראי' לא ילפינן מסוטה או משום דהוי טומאה דלמפרע לא דמי כלל ספק חסרון במקו' לסוטה והארכנו בזה לעיל ש"א פי"ד,. ובאמת נראה פשטות לשון הברייתא דרבנן ור"ש עיקר פלוגתייהו הוא על הטהרות שנגע בהם האדם שטבל דלרבנן ודאי טמאות ושורפין ולר"ש תולין ברה"י וברה"ר טהורות ומקור הספק שנופל בהם הוא הספק שנולד על המקוה שנחסר ומספקא לן מתי נחסרה, ומזה נולד ספק בתולדה על האדם הטובל ואח"כ על הטהרות שנגע האדם בהם והנה לפי"מ שבארנו לעיל מה שחדשה תורה בספק טומאה שיהי' כודאי הוא דוקא אם הספק המקורי לא נכרע בדין חזקה וממילא נשאר דין ספק טומאה וע"ז עשתה תורה שיהי' כודאי, אבל אם איכא חזקה על עיקר הספק שאינו נחשב לספק טומאה אז ממילא בטל דין ספק טומאה, ועפד"ז יתפרש לנו סוגית הש"ס היטב בטוב דלשון ראשון מפרש דפליגי רבנן בסברת תרתי לריעותא דרבנן סברי כיון דחסר לפניך מגרע חזקת המקוה ונשאר ספיקת המקו' בספק גמור וממילא כשאנו דנים על האדם שטבל בה מוקמינן לי' אחזקתי' ור"ש סובר אף דנגרע חזקת המקו' מ"מ לא חשיב כספק טבל או לא טבל ולא מוקמינן בכה"ג הטמא על חזקתי' ותרווייהו סברי דלענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה דסוף טומאה מתחילת טומאה לא ילפינן ורק ספק טומאה של הטהרות שנגעו בהאדם שהוא תחילת טומאה יש ללמוד מסוטה, ומשו"ה לר"ש דספק של המקו' וגם של האדם לא נכרע ע"י חזקה ממילא כשאנו דנים על הטהרות הוא ספק טומאה ממש, ותלוי בחילוק רשויות דברה"ר טהור וברה"י תולין, דסובר כן בכל ספק טומאה כמש"כ בתוס', אבל לרבנן דסברי דספק טומאה של האדם נכרע ע"י חזקתי' דמעיקרא, ממילא ליכא על הטהרות דין ספק טומאה אלא ודאי טומאה, ומשו"ה בין ברה"ר בין ברה"י ודאי טמאות, ומש"כ בתוס' שם דלרבנן בלאו תרתי לריעותא ברה"י ודאי טמא אינו סותר לדברינו, דאי לאו תרתי לריעותא הי' נקטינן דנשאר על האדם דין ספק אז ממילא הי' על הטהרות דין ספק טומאה ממש. כנ"ל: ותירוץ בתרא, האיבע"א, מפרש להיפוך, דתרווייהו סברי דריעותא דהרי חסר לפניך משו' כספק שקול, באופן דאפשר להעמיד הטמא על חזקתי' רק בהא פליגי דר"ש סובר דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה וכיון דילפינן מסוטה לא מהני חזקה וכמו דלא מהני חזקת טהרה ברה"י כ"כ לא מהני חזקת טומאה ברה"ר ומשו"ה ברה"ר טהורות בין האדם ובין הטהרות שנגעו בו ורבנן סברי דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, וכשאנו דנים לענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה, וממילא דינו ככל ספק איסור ומוקמינן לי' אחזקתי' והטהרות נגררים אחר דינו של האדם שהוכרע ע"י דין חזקה, והסוגיא מתפרשת כמין חומר בעזה"י:
ולפ"ז ניחא היטב דאף לפמש"כ בתוס' לחלק בין נדה לכל ספק טומאה משני טעמים או משום דהוי ספק טומאה למפרע או משום דהוי ספק ראי' ולא ספק מגע, הוא רק על ספק המקורי היינו על האשה בעצמה אבל הטהרות שנגעו בה הם דומים לכל ספק טומאה, רק כיון דהוכרע עצם הספק מדין חזקה, ליכא על התולדות דין ספק רק דין ודאי, והכא במקו' שנחסר ג"כ כהאי דינא, דאם איכא הכרעת חזקה על המקו' או על הטמא שטבל בה אז הטהרות ממילא נגררים ג"כ אחריהם, ורק היכא דנשאר דין ספק על המקוה או גם על האדם אז ספק של הטהרות שייך לכל דין ספק טומאה דאיכא חילוק רשויות. אמנם לפי"ז קשה קצת שיטת התוס' בשני התירוצים שתירצו על קושיתם השני' דלב"ה מטמאינן מדרבנן הטהרות גם ברה"ר ובכל ספק טומאה ברה"ר מטהרינן אף לקדשים, ומתרצו דבכה"ג לא ילפינן מסוטה או משום דכיון דהאשה עכשי' טמאה ודאי או משום דספק ראי' ל"ד לסוטה כנ"ל ותירוץ זה אינו מספיק לדברינו אלא לקושיתם הראשונה בהא דהקשו שיהי' ברה"י טמא ודאי גם לחולין ככל ספק טומאה ברה"י וע"ז מובן לנו מה שתרצו דאף דבכל ספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה הכא דספק המקורי אינו ספק טומאה או משום דהוי למפרע או משום דהוי ספק ראי' וכיון דספק העצמי דינו להכריע ע"י חזקה ממילא ליכא על תולדת ספק הטומאה דין ספק ומשו"ה מה"ת לכו"ע די' שעתה, אבל במה שחזרו והקשו בהא דמטמאינן מדרבנן גם ברה"ר היינו דרבנן עשאוה כספק שקול שלא הוכרע ע"י חזקה והי' ראוי להיות לכה"פ תלוי בחילוק רשויות דבכל ספק דליכא שום חזקה ג"כ מטהרינן ברה"ר, איך יתורץ קושיא זו בתירוצם מש"כ כיון דהאשה טמאה עכשי' ל"ד לסוטה וכן מה שכ' דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה הוא שייך רק על ספק של האשה אבל הספק שעל הטהרות הוא ככל ספק טומאה. כנ"ל. ואולי כונתם דכ"ז הוא רק חומרא מדרבנן דרבנן חשו לענין טהרות בכה"ג שלא לטהר אף ברה"ר. וצ"ע. ועי', בחי' הרשב"א לריש מס' נדה שכתב בטעמא דמילתא של הסוברים דמעל"ע שבנדה מטמאינן אף ברה"ר משום דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא וכיון דהטהרות שנגעו בה ברה"י מטמאינן עלינו לטמא גם הטהרות שנגעו ברה"ר, ונראה בכונתו דאף דבמסוכן שהי' ברה"י ועבר ברה"ר סברי רבנן בפ"ה דטהרות דמטמאינן ברה"י ומטהרין ברה"ר התם הוא דין תורה כן לא חיישינן לזה אבל במילתא דרבנן עשו חיזוק שלא יהי' דינם כחוכא, אבל רחוק להעמיס כונת הרשב"א בדברי התוס' הנ"ל. ואולי י"ל דלב"ה שטמאה למפרע אינו בתורת ספק אלא בתורת ודאי, והא דקיי"ל דטהרות תרומה וקדשים תולין ולא שורפין כתבו בתוס' הנ"ל שהוא משום שיהי' לבו נוקפו, יעו"ש, וכן ברמב"ם כתבו מחמת שהוא מדברי סופרים, ולפי"ז ל"ק מה דלא אמרינן לענין הטהרות שיהי' טהורים ברה"ר כיון דלענין האשה עצמה הוא בתורת ודאי שוב ליכא על המגעות חילוק רשויות כנ"ל, וכן מצאתי בריטב"א סוף מס' קדושין היכא שהמגע הי' ודאית, דין הנוגעים כדין האשה עצמה, וכ"ז היכא שהדין נוגע גם לאשה עצמה, וכן מוכרח הענין מהא דמבואר במשנה טהרות דבספק יש בו כשיעור הבאנו לעיל ש"א פט"ז:
אמנם בעיקר היסוד המבואר בגמ' דתרתי לריעותא חשוב כודאי. היינו דמצרפינן ריעותא דהרי חסר לפניך עם חזקת טומאה של הטובל צריך להבין כיון דמהני חזקת המקוה על האדם ואם היינו דנים על המקוה עצמה לא הי' בכח הריעותא דהרי חסר לפניך לגרע את חזקת הגוף כלום כמו דמבואר שם בגמ' לענין אשה דמשו"ה די' שעתה לב"ש וכן לדידן לענין חולין מוקמינן האשה בחזקתה ולא משגחינן על הריעותא דהשתא, ולמה תצטרף חזקת הטובל שהוא בתולדה אל הריעותא בעיקר הספק אם ריעותא זאת אינה מגרעת החזקה בהספק המקורי, וחזקת טומאה של הטובל אינה מכרעת כלום בעיקר הספק של חסרון המקוה והמקוה בחזקת שלמה היא מהראוי להיות שממילא טהור האדם שטבל בה, וזה דבר תמוה ולא מצאתי מי שיתעורר על זה:
ונראה לי ביאור ענין זה דהנה עיקר כלל התורה בדין חזקה הוא הוראת דין הנהגה ולא הוראת בירור הספיקות, היינו דאין חזקה דמעיקרא מכרעת את מציאות הענין לומר דיש לנו דבר מכריע שלא נשתנה הדבר מכמו שהי' מקודם אלא דגלתה לנו תורה לענין הנהגת המעשה להתנהג כפי הדין הראוי להיות קודם השנוי - ויסוד זה יתבאר עוד לפנינו בס"ד - ולפי"ז אינו שייך דין חזקה רק אם צדדי הספיקות עוד נוגעים לדינא אל עצם הדבר שבו נולד הספק דאז שייך בזה להעמיד הדבר על חזקתו להיות נהוג בו הדין כדמעיקרא, אבל אם לאותו הדבר בעצמו אינו נוגע לדינא ענין הספק ליכא בזה ענין חזקה על הדבר בעצמו, דבשלמא אם הי' ענין חזקה הכרעת המציאות אז ליכא לחלק בין אם נוגע הספק לעצם הדבר שבו נולד הספק או אם נוגע לדבר אחר כיון דמ"מ יש לנו הכרעה שכך וכך נקרה במציאות ונתברר עצם הספק, אבל אם נחליט דחזקה אינה רק חידוש דין למעשה ענין זה לא שייך רק על עצם הדבר ולא על דבר אחר וזה יסוד נכון בענין חזקה:
וזה נראה כונת רש"י ז"ל במס' קדושין ד' ס"ו בעובדא דינאי המלך דאמרינן שם ה"ד אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכתב רש"י ז"ל וז"ל ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, אי הואי איהי קמן והיתה באה לבי"ד להתירה דהתם אית לה חזקת כשרות, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפסול עכ"ל. והנה זה רחוק לפרש בכונת רש"י דאף אם מעמידים האם על חזקתה לא מהני לבן דלפי"ז כל אריכות דברי' למותר, דהרי אם היתה באה לבי"ד לא הי'. מועיל כלום להכשיר את הבן אלא נראה דכונת רש"י דאם הי' הספק נוגע אל האם והיתה ניתרת מחמת חזקה אז הי' ניתר גם הבן ממילא כיון דפסולו של הבן הוא מחמת האם, היינו אף דביאה פסולה של איסור כהונה גורמת לחלל זרעו, אבל עכ"פ בעינן שתהי' האם זונה שיהי' בה פסול כהונה וכיון דהאם נכשרת ממילא גם הבן נכשר, אבל כיון דהאם אינה באה לבי"ד ואין אנו דנים עלי' כלל ואז לא שייך להעמיד אותה על חזקתה ועלינו לדון רק על הבן והבן לית לי' חזקה. כן נראה בכונת רש"י:
ובתוס' פרק חזקת ד' ל"ב ד"ה אנן הביאו דברי רש"י הנ"ל והקשו ע"ז בזה"ל ואין נראה לר"י דלמה לא יועיל חזקת האם לבן הואיל ואינו יכול להיות שתהא האם כשירה אם לא יהי' הבן כשר, ועוד דהכא אע"ג דעל הבן מעידים לפסלו מהני חזקת האב להכשירו. עכ"ל. כונתם בקושיתם דאף דאין האשה לפנינו לדון עלי' ולא שייך להעמידה על חזקתה להכשירה מ"מ חזקת האם הוי חזקה לבן מפני שפסול הבן בא מכח האם וכשהאם כשירה א"א להיות שום פסול בבן, בכה"ג מה שהיינו מוחזקים בכשרות האם הוא כאילו היינו מוחזקים שהבן כשר ויש לבן עצמו חזקת כשרות, ועוד הקשו דגם היכא דפסולו של בן אינו בא מכח פסול אבי' מהני חזקת האב להכשיר את הבן, כן נראה כונתם לכל מעיין היטב בדבריהם, דבעיקר הסברא דלא שייך דין העמדת על החזקה רק בדבר שבא לפנינו לדון עלי' גם התוס' מודים בזה אלא דנקטו שאף שאין האם לפנינו וא"א להעמידה על חזקתה כנ"ל, אבל הבן עצמו יש לו חזקת כשרות של האם מפני שפסולו בא בתולדה מן האם:
ולפ"ז נראה דהא דאמרינן לענין מקו' שנמצא חסר דמהני חזקת המקוה להטובל בה הוא רק שהטובל בה יש לו חזקת כשרות של המקו', כענין שכתבנו בכונת תוס' שתהני חזקת האם להבן מחמת שכשרותו ופסולו תלוי בכשרות ופסול של האם משו"ה יש לבן עצמו חזקת כשרות מה שהאם היתה בחזקת כשרות, כ"כ הכא לענין מקוה אם המקו' היתה בשעת טבילת הטובל בחזקת כשרות חזקה זו יש לו להטובל בעצמו אבל להעמיד המקוה עצמה על חזקתה לא שייך בזה כיון דהמקוה עצמה פסולה ודאי מכאן ולהבא ואין לדון עלי' להכשירה או לפסלה אלא דהספק נוגע אל האדם שטבל בה ולהטהרות שנעשו ע"ג, ומשו"ה שייך לצרף הריעותא דהרי חסר לפניך לחזקת טומאה של האדם הטובל, אף שאם הי' דנים על המקוה עצמה היתה נכשרת מחמת חזקה דמעיקרא ולא הי' בכח הריעותא דהשתא לסלק דין חזקה דמעיקרא כמבואר שם בגמ', אבל כשאנו דנים רק על הטובל דאי אפשר אז להעמיד המקוה על חזקתה אלא דלהטובל מהני חזקת המקוה כאילו היתה חזקה זו בעצמו של הטובל ואצל הטובל כמו דאית לי' חזקת המקו' כ"כ אית לי' בודאי חזקה דמעיקרא חזקת טומאתו והוי חזקה נגד חזקה ובהצטרף הריעותא דהרי חסר לפניך שהוא חזקה דהשתא הוי כודאי ע"י תרתי לריעותא, דאף שאם הי' ספק סתמי על כשרות המקו' בשעת טבילה הי' חזקת כשרות של המקו' על הטמא אף היכא שלא הי' נוגע הספק אל המקוה כגון שנשפכה או שמלאוה, אף שאצל הטובל הוי חזקה נגד חזקה אבל כיון שחזקת המקו' לטהר ולהכשיר את הטמא ולסלק חזקת טומאה הך חזקה עדיפא מחזקת טומאה של הטובל ורק ע"י הצטרפות הריעותא דחסר לפניך עם חזקת טומאה נעשה כודאי:
וזה נראה לי בשיטת בעל המאור בפ"ב דכתובות דכתב שם ז"ל אמר רב הונא ג' שישבו לקים את השטר וקרא ערעור וכו' ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו, פי' ואפילו משחתמו אמאי אין מעידים עלי' הא איכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת כשרות, ואין להקשות מהא דת"ר שנים שהיו חתומים על השטר וכו' דמקשינן עלה ומגבינן בי' אמאי תרי ותרי נינהו, דהתם לאו אגופייהו דעדי השטר באים אלו להעיד שהרי מתו אלא על השטר הם באים להעיד שפסול הילכך תרי ותרי נינהו ולא מגבינן בי' אבל הכא שעל גופו של הדיין מעידים הוו להו תרי ותרי ואוקים גברא אחזקה דכשרות. עכ"ל. הצריך לנו והוא שיטת ר"ח. יעו"ש. והנה זה לא ניתן לומר דסובר כיון שמתו העדים ליכא כלל בזה דין חזקה כיון שאין דנים על גוף העדים דהרי במקו' וכה"ג אף שאין אנו דנים עתה על גוף המקוה להכשירה או לפוסלה מ"מ אמרינן בזה העמד מקוה על חזקתה, אלא שאם הי' הדין נוגע לגוף העדים והיו מעמידים אותם על חזקתם אז הי' נכשר השטר ממילא דחזקת ממון של הנתבע אינה מגרעת כלום חזקת כשרות של העדים וכיון דהעדים נכשרים גם השטר כשר, ומשו"ה פי' דבקראו, ערעור על הדיין נכשר הדין של הדיין ע"י שאנו מוקמינן את הדיין על דין חזקת כשרות, אבל במתו העדים דאז אין אנו דנים רק על השטר לו יהא דגם להשטר מועיל חזקת כשרות של העדים אבל בכה"ג חזקת ממון עדיפא וכיון שעל השטר עצמו דנים ולא על העדים, בזה יתורץ מה שהשיג עלי' הרמב"ן במלחמות שם וז"ל אמר הכותב אלו דברי ר"ח ז"ל, ואעפ"כ כמה גדולים דברי רבינו הגדול ז"ל דאע"ג דאיכא לאוקמי' אחזקה חזקה דממונא עדיפא דא"נ שקולין נינהו לא עבדינן עובדא לאפוקי ממונא מחזקת מרי' והאיך תעלה על דעתך דמשום חזקה בעלמא מפקינן ממונא והלא אף בתר רובא לא אזלינן בממונא כש"כ בתר חזקה. עכ"ל הצריך לנו. ולפמש"כ גם הרז"ה והר"ח מודים לסברא זו דלא מפקינן ממונא מחמת חזקה ומהאי טעמא לא מהני חזקת כשרות של העדים להכשיר השטר לגבות בו כשמתו העדים ורק היכא שהעדים קימים והם נכשרים מחמת דין חזקה כמו דכשרים המה לענין אחר להעיד, כ"כ מהני עדותם בשטר זה, ושיטת הרמב"ן והר"ן שם בביאור שיטת הרי"ף דלא מהני חזקת כשרות של הדיין לענין אפוקי ממונא. קשה מאד מהא דקיי"ל כרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה הרי דמהני חזקת כשרות דידהו אף אם יעידו לאפוקי ממונא, ולכאורה הי' אפשר לחלק בין אם נולד הספק קודם שהי' נוגע לממון דאז קיי"ל כרב הונא, לשנולד הספק בזמן שנוגע כבר לממון כמו בג' שישבו לקים את השטר בזה לא מהני חזקת כשרות דעדים נגד חזקת ממון, אבל זה נסתר מסוגית הש"ס ב"ב ד' ל"א דקיי"ל כרב נחמן דסובר כר"ה דבאכילה לא איתכחיש שהספק נולד לאחר שהעידו שכבר נוגע לממון. והרא"ש שם כתב בפשטות כיון דתו"ת ספיקא דרבנן היינו דמדרבנן חשיב הדיין הזה פסול משו"ה פריך הש"ס דלא דמי לשתי כתי עדים דשם אינו ספק של תרי ותרי. יעו"ש. והרז"ה והר"ח נראה דסברי דרק לענין איסורים החמירו רבנן בספק של תרי ותרי אבל לענין לאפסולי עדים לא החמירו רבנן: