אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער א שער הספיקות › פרק יב

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער א שער הספיקות · פרק יב

פרק יא

ונחזור לעניננו שנתבאר לנו דבסוטה ספק יש לנו שתי שיטות אם הוי כודאי לכל חומר העונשים או לא, ולפי"ז ראוי דגם בספק טומאה ברה"י תלוי בשיטות אלו, דלשיטת תוס' במס' סוטה גם בספק טומאה ברה"י תלוי בשיטות אלו, דלשיטת תוס' במס' סוטה גם בספק טומאה ברה"י אם יכנוס למקדש לא יעבור באיסור כרת וגם מלקות לא יענש, ולשיטת התוס' בפ"ק דיבמות יתחייב הנכנס למקדש כטמא ודאי והתוס' במס' שבועות ד' י"ט שכתבו דאם נטמא בספק טומאה ברה"י ונכנס למקדש חייב אזלי לשיטת תוס' בפ"ק דיבמות הנ"ל, דלשיטת תוס' במס' סוטה דאינו לוקה על ספק סוטה כ"כ בספק טומאה ברה"י לא יתחייב אם נכנס למקדש רק יעבור באיסור ודאי כאיסור עשה וממילא אם יכנוס בשוגג לא יתחייב קרבן דהקרבן בא על החטא וכיון דליכא כרת בעושה במזיד לא שייך לומר לענין קרבן שיהי' ספק כודאי כיון דדין הקרבן אין הטומאה גורמת רק העבירה שבאה ע"י הטומאה וכיון דליכא בספק חיוב כרת ליכא קרבן, אבל עכ"פ גם לשיטת תוס' בסוטה הנ"ל ספק טומאה ברה"י כודאי הוא ואינו בגדר ספיקא דאורייתא לחומרא כמו שהבאנו דבריהם למעלה. אמנם איתא בירושלמי פ"ח דנזיר וז"ל נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש, יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח רבי הושעיא רבה אמר ידחה לפסח שני רבי יוחנן אמר משלחין אותו דרך רחוקה ואתייא כיי דאמר רבי יוחנן נטמא טומאת התהום משלחין אותו דרך רחוקה, ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח רבי יוחנן אמר יעשה בספיקן ורבי הושעיא אמר יעשה בטומאה, אף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספיקן לא אמר רבי הושעיא אלא לחומרין. עכ"ל ופשטות הדברים מראים דפליגי אם ספק כודאי או הוא רק ספק והוי לחומרא מה"ת ככל הספיקות, וכן מפרש בס' רי"ט אלגזי לה' בכורות פ"ה, ועפי"ז תמה שם על דברי התוס' בנזיר שהוכיחו מהא דשורפין קדשים עלה דהוי כודאי דהלא למ"ד דהוי ספק בע"כ גם לדידיה שורפין הקדשים על הספק דאל"ה איך יפרש מ"ד זה משנה דעל ששה ספיקות שורפין תרומה וע"ש שהאריך בזה, ומדחיק לפרש כמש"כ הקרבן עדה דכוונת הענין שנטמא בספק רה"י הוא דהי' ספק אם הי' הספק טומאה ברה"י או ברשות הרבים, ומתקשה לפי"ז בסברת ר' הושעיא דבספק רה"י איך יגלח ויביא קרבן טומאה ומדחיק לומר דלרבי הושעיא כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי כודאי וזה דבר זר וכמה סוגיות מפורשות להיפוך ובמשנה ריש שני נזירים בנטמא אחד מהם מפורש דאינם יכולים להביא קרבן טומאה רק ע"י תנאי, ועכנלענ"ד לפרש הירושלמי באופן אחר דהנה אם נאמר דפליגי ר"ה ור"י אם ספק טומאה ברה"י הוי כודאי או ספק למה להו לצייר לענין נזיר ולענין פסח הוו להו למימר בקצרה אם ספק כודאי או כספק שבזה כלול הכל ומסתעף לכל דינים הנולדים מזה, אלא נראה עפ"י מה שבארנו בפרקים הקודמים דגם לשיטת הראשונים דספק איסור אסור מה"ת אינו איסור בעצם אלא רק כאיסור לאו דלא תסור דאם קמי שמיא גליא שהדבר ראוי לאכילה אינו משתנה מחמת ספק ידיעה שנולד לנו רק אם אכל עבר על איסור צדדי שלא חשש על הספק, ולפי"ז צ"ל דמה שחדשה תורה בספק סוטה ובספק טומאה ברה"י לאסור ספק הוא לחדש שיהי' מחמת הספק איסור בעצם ושאני איסור זה מכל ספיקא דאורייתא לחומרא דשם עצם הענין לא נשתנה באיסור צדדי מעכבו ובספק סוטה כל זמן שמסופק לנו אסרה תורה כודאי ולפי"ז אם באנו לדון בנזיר כה"ג שנולד ספק טומאה ברה"י אז אי אפשר לגלח ולהביא קרבן אף דאסור לכנוס למקדש ולאכול קודש מחמת הספק כאיסור ודאי אבל דין טומאה לא נתחדש עלי' דרק איסורים ודאים נתחדשו עליה וכל דבר שהי' עלי' לחוש על הספק עשתה ע"ז תורה איסור מפורש אבל לענין התגלחות והבאת קרבן דבלא החדוש לא הי' רשאי להחמיר לגלח ולהביא קרבן מחמת חומרא שלצד השני דאם טהור הוא אסור בגלוח ואינו רשאי להביא קרבן, גם עכשי' אסור בתגלחת והבאת קרבנות וזהו סברת ר"י, וסברת ר"ה הוא דספק טומאה ברה"י הוא כודאי במה שיש בו צד חומרא וכיון דחיוב גלוח והבאת קרבן הוא חומרא חייבה תורה אותו בזה כודאי וממילא ליכא איסור כמו שבארנו לעיל כיון שמחויב להתגלח מחמת נזירות לא שייך בזה איסור גלוח של תער לא יבוא וכן לענין קרבן. ולפי"ז י"ל דלענין שריפת קדשים ליכא הבדל ביניהם דהנה בגמ' בכורות ד' ל"ד אמרינן, בפלוגתא דר"י ור"א בחבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דר"י סבר הראוי' לך שמור ושאינה ראוי' לך לא תשמור, ור"א סבר הא נמי ראוי' היא שמא יבוא אלי' ויטהרנה יעו"ש ונראה שהטעם בזה דאמרי' שמא יבוא אלי' היינו דאף דאינו רשאי לאכול משום ספק להחמיר הוא איסור צדדי כלאו דלא תסור והתרומה אפשר שראוי' לאכילה משו"ה אסור לטומאה בידים או לשרפה, ולפמש"כ דבספק טומאה ברה"י לכו"ע איסור אכילה הוא איסור ודאי הוי אינה ראוי' גם לר"א ומצו' לשרוף ספק זה כודאי כיון דליכא בה צד קולא כלל ובכל מה דראוי לחוש להחמיר נעשה חיוב ודאי, ורק לענין נזיר ופסח פליגי כמו שנבאר, דר' הושעיא סובר דהנזיר מגלח כספק טומאה ברה"י הוי כודאי בכל ענין שבודאי הוא חומרא ובענין זה גם בספק חייבתו תורה, וחיוב גלוח והבאת קרבן בנטמא ודאי המה דינים שחייבתו תורה בקום ועשה משו"ה גם בספק מחויב הוא בהם וכיון שמחויב לגלח מחמת דין נזירות ליכא חשש איסור גלוח שמא טהור הוא ועובר על לאו דתער לא יעבור כמש"כ וכן לענין קרבן, כיון שמחויב קרבן בודאי הוא ככל חייבי קרבן, ור' יוחנן הביא, ראי' דלא כן הוא מהכלל דקיי"ל כל טומאה שהנזיר מגלח חייבים. עליה על ביאת מקדש וזה פשוט לי' לר"י דבספק טומאה ברה"י אם נכנס למקדש לא יתחייב קרבן היינו אף נימא כר' הושעיא דהוי כודאי טומאה אבל מ"מ איסור זה מחודש הוא ולא גלתה תורה ע"ז בלשון לאו ועונש כרת רק גלתה תורה שלענין הנהגה עלינו להתנהג כדין טמא ודאי וזה שייך רק לענין גלוח והבאת קרבן טומאה של נזירות שדינים אלו דין טומאה גורם, אבל לענין כניסה למקדש ואכילת קדשים אף שמוזהר בזה גם בספק כמו בודאי אבל אופני האזהרה חלוקים דבטומאה ודאית ענשה תורה בכרת על המזיד ובשוגג חייב קרבן, אבל בספק ליכא על הכניסה רק איסור עשה כשיטת תוס' במס' סוטה וכיון דליכא כרת במזיד ליכא קרבן בשוגג וכיון דאין חייבים על ביאת מקדש מוכח דהנזיר אינו מגלח עלי' דאל"כ לא, יהי' הכלל מדויק דהרי בספק טומאה הנזיר מגלח ואין חייבים על ביאת מקדש ומזה מוכיח ר"י דספק טומאה ברה"י אינו כודאי טומאה רק איסור ודאי בכל דבר שראוי להחמיר על הספק ומשו"ה כיון דבלא חדוש התורה לא הי' רשאי לגלח משום ספק נזירות טהרה או הקפת כל הראש, גם אחר החדוש כ"כ אינו רשאי דמחויב רק לעשות כחומר שני צדדי הספיקות רק צד האיסור שמספק טומאה נעשה איסור ודאי כמש"כ התוס' במס' סוטה ובסברת ר' הושעיא י"ל דמודה ג"כ דאינו חייב על ביאת מקדש דל"ד לגלוח והבאת קרבן כמש"כ רק דאינו חש על ראית ר"י דכלל זה כל שהנזיר מגלח עלי' חייבים על ביאת מקדש הוא רק על הודאי אבל לענין הספיקות אפשר שישתנו בזה דיניהם וכן משמע דלא פליג ר"ה על ביאת מקדש מדלא הוזכרה פלוגתא זו בדבריהם וגם לא שייך כ"כ להוכיח מדבר שבר פלוגתיה אינו מודה גם בזה, ואיך מוכיח ר"י מביאת מקדש אם גם דין זה תלוי בעיקר פלוגתא שבניהם:

ועפ"י זה יתבאר גם מה דפליגי בדין שני לענין פסח ביחיד שנטמא בספק ובציבור, דר"ה אמר ביחיד שנטמא בספק ידחה לפסח שני, ור"י אמר משלחין אותו בדרך רחוקה וסברת ר"י קשה להבין אף אם נפרש כמ"ש בס' רי"ט אלגזי דר"י סובר דספק טומאה ברה"י הוא ככל ספק מה"ת למה ישלחו אותו בדרך רחוקה דמ"ש בס' ריט"א דהוא כדי שיפטר מספק כרת דשמא טהור הוא יחייב לעשות פסח ראשון וחייב כרת אם לא ועשה ולכן עושין תקנה לשלח אותו לדרך רחוקה כדי שלא יתחייב, דברי' אינם מחוורים, לי כיון דספק לחומרא איך יתחייב כרת הלא אנוס הוא ומאי שנא אונס זה מחמת דין מאונס אחר סוף סוף הוא רוצה לעשות ואין בידו, אלא נראה דסברת ר"י יתפרש לנו עפ"י שיטת הרמב"ם בהק"פ פ"ה וז"ל, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. עכ"ל. ומבואר דמחלק בין אונס לטמא והי' בדרך דכל אונס אינו פטור מן המצו' אלא שמחויב הוא ואנוס בקיומו, אבל טמא והי' בדרך פטור הוא מן הראשון, ומשו"ה אם לא עשה בראשון מחמת אנוס אם הזיד בשני חייב כרת, אבל אם הי' פטור בראשון כגר שנתגיר בין פסח ראשון לפסח שני אינו חייב כרת אם הזיד בשני וכ"כ מי שהי' טמא או בדרך רחוקה חשבינן כאילו לא נתחייב בראשון ועי' בכ"מ ובלח"מ שם לבאר שיטתו בסוגית הש"ס שם. ובזה סרה השגת הראב"ד שכ' ומ"ש טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משגג או נאנס בראשון והזיד בשני יעו"ש ולפימש"כ הוא חלוק מבואר, ועי' בכ"מ שהביא דברי הר"מ בפי' המשנה שמפרש כן בכוונת המשנה עפ"י פשטות הכתוב, ונראה לי דזהו ג"כ שיטתו בריש פ"ו שם שכתב דעל כל הטמאים שוחטין וזורקין בערב פסח אחר טבילתם ועל טמאי מתים אין שוחטין וזורקין בשביעי שלהם אף אחר שטבלו והזו עליהם ולמד זה ממשמעות הכתוב. יעו"ש. והוא הטעם כמש"ב דסובר דטמא מת פטור מפסח שלא מטעם דאינו ראוי לאכילה וכיון שהם טמאים מטומאת מת עד הערב שמשם אינם מחויבים בעשית פסח, אבל שאר טמאים מחויבים בעשית הפסח רק דאינם יכולים מפני שאינם ראוים לאכילת פסח בערב, וכיון שבערב יהי' מותרים באכילת הפסח שוחטים עליהם, וכן גם בטומאת מת חילק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין טומאה שאין הנזיר מגלח, דכיון שאין הנזיר מגלח ואם אכל קודש אינו חייב כרת אינו בכלל טמא לנפש ועי' ראב"ד שם שביאר סברת הרמב"ם, ומה דקשה לשיטת הרמב"ם סוגית בש"ס דפסחים ד' צ' דאמרינן שם דרב למד טמא שרץ מטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ וזהו השגת הראב"ד שם יעו"י בצל"ח למס' פסחים שם שתירץ בשני אופנים, עכ"פ יצא לנו מדברי הרמב"ם דיש הבדל בין אנוס לטמא, ולפי"ז נוכל לומר דמי שאינו יכול לעשות הפסח מחמת אנוס ובידו לעשות תחבולה שיפטר מחיוב עשית הפסח דמחויב לעשות כן כדי שלא יבטל המצו' ע"י אונס, ואשכחן כה"ג לענין כסוי הדם דכוי אסור לשחוט ביו"ט מפני שאסור לכסות וכן מי שאין לו עפר לכסות יו"ד סי' כ"ח ועיין בגליון רש"א שם שהעיר משו"ע או"ח ה' ציצית סי' י"ג דמוכח שם דמותר ללבוש טלית בשבת בלא ציצית יעו"ש. עכ"פ נוכל לומר דמשו"ה סובר ר"י דמשלחין אותו לדרך רחוקה דעכשי' שמא מחויב הוא ואנוס בקיומו וכשיהי' בדרך רחוקה יפטר מחיוב, אבל לר"ה דספק טומאה ברה"י הוי כודאי א"צ לשלחו לדרך רחוקה דגם ספק פטור כודאי, אף דלענין פטור לא אמרינן ספק כודאי, אבל כיון דאסור בעשית הפסח מטעם טומאה דספק כודאי חשוב כפטור מחיוב פסח, ולענין ציבור נמי פליגי עפ"י דרך זה דלר"ה יעשו כולם בטומאה היינו דגם אם יש מיעוט שהם טמאים ודאי עושים בראשון דהציבור חשובים כטמאים ודאי שהם חייבים לעשות בראשון, ולר"י דרק חומרת הספק נעשה ודאי אין המיעוט עושים לא בראשון ולא בשני, ורק ר"ה מודה דאינם רשאים לעשות בכלים טמאים דלהקל לא אמרינן ספק כודאי כן נראה לי ביאור הירושלמי הנ"ל. והתוס' שלא הביאו דברי הירושלמי דלפ"מ שהוכיחו תוס' בפ"ק דיבמות מש"ס דילן בגמ' סוטה דגם לענין עונש הוי ספק כודאי מהא דבעלה לוקה וכן נקטו במס' שבועות לענין ביאת מקדש וכיון דש"ס דילן נגד הירושלמי הנ"ל דהוכחת ר"י בירושלמי הוא רק מביאת מקדש משו"ה לדינא אזלינן בתר גמ' דילן, ומה שהביאו במס' נזיר ראי' מהא דשורפין קדשים הוא בפשטות כרהיטת הש"ס ריש נדה דלמ"ד ספק טומאה הוי רק להחמיר מה"ת תולין, ולמ"ד שורפין הוי כודאי יעו"ש בפלוגתא דר"ש ורבנן וזה פשוט:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה