שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן לד
ב"ה יום ו' עש"ק ו' תמוז לסדר זאת חוקת התורה:
שלמא רבא מן שמיא לגברא רבא ידיד ה' וידי"נ הרב הצדיק המפורסם בישראל בתורה בקדושה ובטהרה כקש"ת מו"ה
יחיאל שליט"א בן הרה"ק מו"ה
זוסיא זצ"ל וחתן הרה"ק
מבעלזא: יקרת מכתב קדשו הגיעני ושמחתי לשמוע משלום תורתו וקדושתו כן ירבה וכן יוסיף ולזאת יסלח לי הדר"ק על איחור תשובתו יען כי הי' יומא דכלה כי הייתי מוכרח לדרוש בש"ק העבר לכבוד יום הלולא דמר אבא הגאון רשכבה"ג זצ"ל ואחר עד היום וכעת הנני לתשובתו ותוכן השאלה כך הוא ואעתיקנה כלשונו כרצונו:
שאלה. הי' בפה רב ומו"צ אשר גר בפה כמה שנים ועקר דירתו למדינה אחרת והניח פה חתנו לממלא מקומו וחתנו ראוי לזה וקבלוהו הקהל עליהם אך דלא כתב בחת"י ואחר כמה שנים של"ח והלך למנוחות והשאיר אחריו אלמנה ובנים קטנים ולאשה הזאת הי' אח תקיף ואלם ולקח עמו עוד גבר אלם כמוהו וכתבו כתב באלה ובשבועה ובח"ח אשר מכירת השמרים מכל אנשי העיר נתונים המה לה עולמית ואיימו על כאו"א מאנשי העיר בכח אלמותם וגם לא נתנו את המת לקבורה עד שיחתמו כל אנשי העיר מובן אשר חתמו כל אנשי העיר על הכתב מב' טעמים א' מיראה מהאנשים הללו ב' שיניחו לקבור את המת כי החזיקו אותו שני ימים ורובא דרובא מאנשי העיר לא ידעו מה נכתב בהכתב שחתמו אם איסור או נדר או שבועה או חרם ואם נכתב על זמן קט או על עולמית:
והנה כבוד הד"ק שליט"א אשר יושב פה זה עשרים שנה אשר קבלוהו אנשי העיר עליהם בתור מנהיג וחכם העיר שיהי' כל צרכי העיר נחתכין על פיו קדשו על פיו יצאו ועל פיו יבואו בראותו את מעשה האנשים הנ"ל קרא ליח"ס מאנשי העיר ואמר בפניהם שאין רצונו בזה ואינו מסכים על זה בשום אופן ליתן החזקת השמרים להאשה הנ"ל עולמית מטעם כי הלא צריכין לקבל רב ומו"צ הגון ומוסמך ובמדינתנו אין משלמים שכירות לרב ומו"צ כ"א מהשמרים ואם יתנו לה השמרים מאין ניקח להחזיק רב ומו"צ כי אין מוצא לזה ממק"א ע"כ אמר להם שידעו שאין רצונו בזה ואין מסכים על זה רק מהטעמים הנ"ל א"א למחות במחאה גלוי' וכן אמרו גם היח"ס שם מהעיר שא"א להם למחות מהטעמים הנ"ל ואח"כ בראות אנשי העיר שאין רב ומו"צ בעיר והשמרים החזיקה בהם אמרו לה שתשלח אחרי אבי' הנ"ל שיבוא לכאן להיות לרב ומו"צ והיא תשלם לו שכירות מהשמרים וכן עשתה ושלחה אחר אבי' ובא לכאן להיות לרב ומו"צ והיא שלמה לו מהשמרים והי' אבי' בכאן כמה שנים עד אשר האלמנה הנ"ל השיאה את בתה לעלם אחד יודע ספר והתחיל העלם חתנה להורות הוראות או"ה אם כי מיחו בו וחמותו בראותה כי חתנה מורה בהוראות או"ה עמדה מלשלם לאבי' מהשמרים בכדי שיעקור דירתו מכאן וישאר חתנה לרב ומו"צ וכבוד הדר"ק התרה בה לבל תניח את אבי' מלנסוע מכאן כי חתנה לא יהי' רב ומו"צ בכאן כי צעיר לימים הוא וידיעתו ויראת ה' מועטה אצלו ואינו ראוי לאותו איצטלא והאשה לא שמעה בקולו ובקול אנשי העיר אשר גם הם אינם חפצים בו ולא שלמה לאבי' השכירות והי' מוכרח לעקור דירתו מכאן לאה"ק. והנה עתה צריכין אנשי העיר לרב ומו"צ ואין ממה להספיק לו מעמד נכון ואנשי העיר כולם מתחרטים ע"ד הכתב מהשמרים חוץ מזה שרוב אנשי העיר לא ידעו על מה חתמו וגם הדר"ק מתחלה לא הסכים על זה ונעשה בלי הסכמת העיר כולו ע"כ יורה הדרך נלכה בו והמעשה אשר נעשון בג' ענינים אלו והאלמנה אומרת שחזקת הרבנות שייך לחתנה הנ"ל אם כי אנשי העיר אינם חפצים בו ועל המכתב באעה"ח גם רוב בנין אנשי העיר:
תשובה. הגם שהכתב לא ראיתי ולא ידעתי אם נכתב בלשון המועיל אמנם יהי' איך שיהי' לדעתי הכתב הזה הוא בטול ומבוטל והאותיות פורחות באויר ואין להם על מה שיסמוכו ואשיב על כל פרט ופרט בס"ד:
א) הנה בענין נדר ושבועה וחרם בכתב אי מהני רבו המבוכה בראשונים ואחרונים
הנה החו"י והשבו"י דעתם דשבועה בכתב מהני ומצאתי דגם הרדב"ז בתשובותיו סי' תקפ"ח דעתו ג"כ דמהני וז"ל ולענין אותם שאמרו שלא הוציאו השבועה מפיהם אלא שחתמו על השטר השבועה דעתו שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעו אחרים וענה אמן ולא יגרע חתימתו מקיום השבועה עכ"ל וכן דעת החת"ס כמה פעמים בתשובותיו אמנם לעומתם הלכה פסוקה מרוב מנין ורוב בנין גאוני קדמאי ובתראי שו"ת הרא"מ והמבי"ט ומוהרי"א בתה"ד ובשו"ת שב יעקב סי' מ"ט ובאו"ת והנו"ב והאחרון חביב מר אבא הגאון רשכבה"ג זצ"ל כולם פה אחד דשבועה בכתב לא מהני וה"ה חרם דשוה ממש לשבועה כמ"ש בסמ"ע בחו"מ סי' כ"ח ס"ק ט"ו (רק הנו"ב מהדורא קמא העלה דחרם בכתב מהני) וגם זאת העלה אאמו"ר ז"ל בספרו טוטו"ד מהדורא קמא סי' ס' דאפי' להפוסקים דס"ל דשבועה בכתב מהני היינו דוקא אם הם כתבו כל הכתב וחתמו אבל אם אחרים כתבו והוא בא על החתום בודאי לא מהני (וזה דלא כדברי הרדב"ז הנ"ל) וכדבריו מצאתי בגאון קדמון והוא שו"ת מקור ברוך (דף מ"ב) והובא בספר קהלת יעקב אלגזי במענה לשון ח"ב וז"ל דחתימה על כתב בשבועה אינו כביטוי שפתים אבל לענין נזירות דעתי נוטה להחמיר עכ"ד. והנה ראש המדברים בזה הוא כבוד אאמו"ר רבינו שבגולה ז"ל בספרו נדרי זריזין ח"ב וטוב טעם ודעת מהד"ק ומהדורא תליתאי ח"א ואחריו נמשכו כל הרבנים האחרונים והלכו לאורו הלא הוא בספרתם עיי"ש. והנה בספרו נ"ז ח"ב בקונטרס השמטות לסי' רכ"ח סעיף מ' (דף כ"ט ע"א) הביא ראי' נפלאה דנדר ושבועה בכתב לא מהני דאי נימא דמהני בכתב נדר ושבועה א"כ יהי' חמור בנדר ושבועה בכתב מנדר ושבועה בע"פ לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' בשם רב"צ אשכנזי דלכן הקדש שבא ליד גזבר לא מהני שאלה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל קודם שבא ליד גזבר מהני שאלה דהוי רק דבור ואתי דבור דשאלה ומבטל דבור דהקדש עיי"ש ואי ס"ד דמהני שבועה ונדר בכתב א"כ אין לך מעשה גדול יותר מכתב (ועיין באו"ת סי' כ"ח שהקשה ג"כ לדעת הסוברים דעדות בכתב מועיל א"כ אמאי אמרו יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה והלא אפשר עדים זוממין ג"כ ע"י מעשה היינו ע"י מעשה ממש) וא"כ כיון שכתיבה היא מעשה א"כ אינו מועיל שאלה לשבועה בכתב דלא אתי דבור ומבטל מעשה השתא אם נימא כן קשה טובא הא אמרינן בגיטין (דף ל"ה) דפריך הגמ' דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וקשה הלא נוכל להדירה בכתב ולא יועיל שאלה אלא ודאי מוכח דנדר ושבועה בכתב לא מהני כלל כן תוד"ק. ואנכי ג"כ הבאתי ראי' לדבריו דכן קשה ג"כ על הא דאמרינן במס' שבועות (דף כ"ד) דיש חורש תלם אחת וכו' דמקשה וליתני נמי שבועה וכו' ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני וקשה ליתני שבועה בכתב דל"מ שאלה אלא ודאי מוכח מזה דשבועה בכתב לא מהני דשבועה לבטא בשפתים כתיב ודו"ק. אמנם כ"ז אי אמרינן דהקדש ביד גיזבר ליתא בשאלה וצריכין לומר כסברת רב"צ אשכנזי דזה החילוק בין קודם דאתי ליד גיזבר הוי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ובין שכבר בא ליד גיזבר דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ מוכח דשבועה ונדר בכתב לא מהני אמנם הנו"ב במה"ת סי' קנ"ד חיו"ד הביא כמה פוסקים דהקדש ביד גיזבר איתא בשאלה והא דמביא הש"ך ראי' דבהקדש ביד גיזבר ליתא בשאלה ממה דאמרינן בנדרים (דף נ"ט) דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה וא"כ ה"ה בהקדש ביד גיזבר ג"כ ליתא בשאלה אמנם הנו"ב סותר ראיות הש"ך וכתב טעם חדש דהא דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה משום דכל שאלה צריך פתח וחרטה א"כ כשהכהן הוא מוחזק יוכל לומר שאינו מאמין להאיש הזה אם יש לו באמת פתח וחרטה והמוציא מחברו עליו הראי' כן תוכן דברי הנו"ב עיי"ש א"כ לדעת הני פוסקים דגם בבא ליד גזבר איתא בשאלה אעפ"י שהוא מעשה אמרינן דאתי דיבור דשאלה ומבטל מעשה א"כ ה"ה דמהני לשבועה בכתב שאלה א"כ אין ראי' דשבועה בכתב לא מהני די"ל דבאמת מהני. אך זה ימים כתבתי בתשובה לסתור דברי הנו"ב לפ"ד התוס' במס' כריתות דבקרבנות צבור אחר זריקת דמים לא מהני שאלה משמע דקודם זריקת דמים אפי' בא ליד גזבר מהני שאלה רק לאחר זריקה לא מהני וא"כ לפ"ד הנו"ב דלכן תרומה ביד כהן ליתא בשאלה משום דיוכל הכהן לומר שאינו מאמין אם יש לו פתח וחרטה א"כ גם בקרבנות צבור הי' צריך להיות הדין כן דאפי' קודם זריקה לא הי' צריך להיות מועיל שאלה אלא ודאי כדעת הש"ך ז"ל דתרומה ביד כהן והקדש ביד גזבר חד דינא אית להו דאינו מועיל שאלה מטעם שלא אתי דבור ומבטל מעשה א"כ ה"ה לשבועה בכתב אם נימא דמועיל א"כ לא מהני שאלה וא"כ קשה כנ"ל אלא ודאי דשבועה בכתב לא מהני וצדקו דברי אאמו"ר ז"ל:
ב) והנה י"ל לכאורה דנהי דשבועה לא מהני ע"י כתב היינו כמו שכתבו האחרונים ז"ל כיון דכתיב לבטא בשפתים וע"י הכתב לא הוי ביטוי כמ"ש האחרונים בארוכה אמנם בגדר דלא כתיב לבטא בשפתים י"ל דמהני ע"י כתב והטעם י"ל כיון דכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק פרק י"ד הלכה ה' וז"ל בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזה עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדבת לב מתחייב להביא ומזה ילפינן דהקדש וה"ה נדר נגמר במחשבה לבד וכן פסקינן בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ח' קנה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ולא הוציא בשפתיו כלום כיון שגמר בלבו ובמחשבתו הוי הקדש עיי"ש א"כ ה"ה בנדר די במחשבה לבד ועיין בטו"ז הל' תענית סי' תקס"ב משמע ג"כ דילפינן נדרים מצדקה דכתיב כל נדיב לב. ובזה אמרתי בתשובה ליישב דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מעה"ק הל"א דבהקדש תוכד"ד לאו כד"ד והקשה עליו הש"ך בסי' רנ"ה סק"ה ובמל"מ שם ודחקו בטעם הרמב"ם אך לפי סברתי הנ"ל א"ש דבנדר והקדש דגמר בלבו ובמחשבתו די בזה וא"צ להוציא בשפתיו א"כ איך שייך לומר תוכד"ד לאו כד"ד ויכול לחזור הלא כבר נגמר במחשבה עוד טרם בא להוציא הדיבור הראשון בשלמא בדבר שנגמר רק בדיבור הראשון א"כ כיון דתוכ"ד כד"ד והוא חוזר ומבטל הדבור הראשון בתוכ"ד הוי הדבור הראשון כמאן דליתא אבל כאן כיון בעוד שלא יצא הדיבור רק נגמר במחשבה לבד כבר נעשה הקדש א"כ איך שייך לומר בזה תוכ"ד כד"ד ודו"ק כי והיא סברא חדשה וזה מדויק בדברי הרמב"ם שם וז"ל ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' בתוכ"ד עכ"ל. והנה נודע דרכו בקודש של דבינו הרמב"ם:
ז"ל שלא להוסיף מדעתו ולשנות דברי הגמרא וכאן שינה רבינו ז"ל מלשון המשנה דבמשנה נאמר סתם ואם משאמר ולדה שלמים וכו' והרמב"ם הוסיף דברים וכתב ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו וכו' שלכאורה. הוא שפת יתר אבל לפי הנ"ל מיושב הדק היטב ולשונו לשון הזהב שכתב כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו ג"כ תו לא שייך לומר תוכ"ד כד"ד כיון שכבר נגמר ההקדש במחשבה ע"כ מסיים שפיר שאין חזרה להקדש אפי' בתוכ"ד והיינו מטעם הנ"ל כיון דגמר בלבו די בזה ודוק היטב ועדיין צ"ע בזה וא"כ הדרינן לדברינו דיש מקום לומר נדר וכתב מהני כיון דא"צ בזה בטוי בשפתים אך באמת א"א לומר כן דהדרא קו' אאמו"ר הגאון ז"ל לדוכתא אמאי פריך הגמ' בגיטין וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה דלמא מיירי שנדרה בכתב או דגם נדר ליתא בכתב ולא מהני:
ג) עוד יש לצרף בזה דברי אאמו"ר הגאון ז"ל בספרו נ"ז בקונטרס כנוי נדרים סי' רי"ג וז"ל ועלה בלבי הערה אחת דאף דדעת הנו"ב דחרם בכתב מהני היינו אם כתב רק חרם סתם אבל אם כתב בשבועה וחרם אז י"ל כיון דאינו חל לשבועה אינו חל לחרם דמגו דבטל מקצתו בטל כולו וכדעת בני יעקב הובא בשעה"מ דגם באם לא חל הנדר מעיקרא ג"כ אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל וא"כ ה"ה כאן ג"כ כיון דהי' בהכתב שבועה ונדר וחרם א"כ כיון שלא חל לשבועה ונדר לא חל ג"כ לענין חרם ובפרט שהי' ג"כ קצת אנוסים בדבר מחמת התקיפים ומחמת שלא הניחו לקבור המת וכדומה:
ד) עוד נלענ"ד דהכתב בטל כיון דהד"ק מיחה בהם שלא ליתן הכתב א"כ כבר מבואר בש"ע חו"מ סי' רל"ג סעיף כ"ח דהקהל יכולין לתקן תקנות העיר כחפצם וכן בעלי אומנות אמנם זה דוקא אם אין אדם חשוב בעיר אבל אם יש אדם חשוב ומנהיג אין יכולין לעשות בלי רצונו וכ"ש שהוא מוחה וכיון שהד"ק מיחה בהם לא הי' ביכלתם לתת הכתב כלל:
ה) ומה שמסופק כהד"ק אי מהני התרה פשיטא הדין כמ"ש דמהני התרה גם לחרמי צבור גם לשבועה בכתב כמ"ש במק"א דהגם דהנדר הי' ע"ד של האלמנה הנ"ל ואין מתירין אלא בפני' אבל קיי"ל לדבר מצוה יש לו התרה כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח ואין לך מצוה גדולה יותר מזו לקבל רב ומו"צ להורות לעם ה' דבר ה' ומצותיו וחוקיו ומשפטיו אשר ציוה:
ו) עוד נלפענ"ד דהכתב והתקנה בטל ממילא וא"צ אפי' התרה כיון דעיקר מה שנתנו הכתב להאלמנה הנ"ל שהשמרים שייכין להאלמנה היינו כיון שאמרה האלמנה שאבי' יהי' מו"צ להורות ולדון וא"צ למו"צ אחר והוא יקח אצלה חלק ממכירת השמרים ע"כ נתנו לה הכתב שמכירת השמרים שייכים לה אבל כיון דאבי' נסע לדרכו והעיר צריכה לרב ומו"צ א"כ צריכים לשלם להרב ומו"צ מן השמרים ואיך נוכל ליתן לה השמרים וא"כ ממילא בטל הכתב דבסור הסיבה יסור המסובב ובטל התקנה. ולא מלבי אנכי אומר כן רק הוא סברת חד מתקיפי קדמאי הוא הרדב"ז זצ"ל והביאו בספר קהלת יעקב אלגזי אות ת' סי' ד"ש וז"ל כתב הרדב"ז בשו"ת כתב יד תקנת הקהל והסכמת' אינן כתקנת ב"ד דקביעי ואם תקנו והסכימו מפני סיבה ונסתלקה הסיבה אע"ג דכל גזרת חכמים אעפ"י שנסתלקה הסיבה הגזרה קיימת ולא פליג רבנן אין כן תקנת הצבור דלא קבוע כן ומותרין בלי שאלה ועיין בנדפסות סי' צ"ה עוד מזה ובמוהרשד"ם חו"מ סי' ע"א עכ"ל הרי בפירוש דתקנת צבור שנתקנה מפני איזה סיבה ובטלה הסיבה בטלה התקנה ממילא וא"צ התרה וא"כ ה"ה נ"ד דמי ממש לזה וא"צ התרה ודוק היטב:
ז) ועל דבר שאלתו אם יש לחתנה של האלמנה חזקה לענין רבנות והוא אינו ראוי לזה גם אין יראת אלקים על פניו וכל אנשי העיר אינם חפצים בו מה לעשות הנה זה איזה שנים הארכתי בזה בתשובה וכאן אבוא בקצרה רק ראשי פרקים. הנה ידוע דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מלכים שכל מינוי ישראל המה בירושה מאבות לבנים אחריהם ומקורו בגמ' כתובות עיי"ש ואיתא בספרי מניין שכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ועיין בתשו' הריב"ש בסי' רע"א שמבואר שם להדיא בדבריו שגם לענין רבנים הממונים מצד התורה ג"כ הבנים קודמין לכל דבר ועיין ביו"ד סי' רמ"ב בהגהות רמ"א אפי' בניהם אינם גדולים בתורה וביראה כמו אבותם ג"כ המה קודמין עיי"ש וכן בספרי האחרונים. אמנם אם גם חתנו כבנו לענין חזקת רבנות יש לעיין הנה בשו"ת הרמ"א דפוס אמשטרדאם נדפס בסופו תשובה מהרב הגאון מו"ה שאול ז"ל אב"ד קראקא ופסק שם דחתנו חשוב לענין חזקת הרבנות כמו בנו ואין חילוק בין בנו לחתנו והביא ראי' מן הירושלמי עה"פ לא יסור שבט מיהודא אלו ראשי גולה שבבבל ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל ואיתא בירושלמי שזה בא מן הזכרים וזה מן הנקבות וא"כ מוכח אף מה שבא מן הנקבה הוא בכלל לא יסור שכן קורין לחתנו בנו כמו שקרא דוד לשאול אבי עיי"ש אמנם האחרונים ז"ל חולקים עליו ו ועיין בחת"ס האו"ח סי' י"ג בסוף התשובה ועיין בשו"ת ברכת רצ"ה מהרב אב"ד לבוב סי' קי"ג חולק ג"כ עליו וכתב דחתנו אינו כבנו לענין חזקת הרבנות אך מסיים שם דמצד הדין אין לחתנו חזקה על הרבנות רק אעפ"כ מצד היושר ראוי ונכון גם בכה"ג לתת קדימה לחתנו יותר מלאיש זר כדי לעשות נחת רוח לנפש המת עכ"ל אמנם כ"ז אם הי' כל אנשי העיר חפצים בו אך כיון שרוב אנשי העיר אינם חפצים בו הגם שיש מיעוט החפצים בו איך יכול המיעוט לכוף את הרוב לקבל אותו לרב ומו"צ ועוד רבותא יותר דבכה"ג היכא שאין רוב ציבור חפצים בו גם בבנו אינו חזקה כמ"ש הגאון בעל הח"ס חאו"ח סי' י"ג וז"ל היוצא לנו מזה לענין בנדון שלפנינו אם אין רוב צבור מסכימין עליו להיות להם לרב ומו"צ אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל אבל אם הציבור מסכימין עליו אפי' יהי' טעמם משום שרוצים לעשות נ"ר לרבם משום דאית לי' זכות אבות פשיטא דזה המונע שלא כדין עושה ומצער הציבור ועתיד ליתן את הדין אפי' יהי' גדול הרבה ממנו עכ"ל עיי"ש ובפרט שהד"ק כותב שאין לו שום ידיעה דבית רב וגם אינו יר"ש פשיטא דאין לו חזקה לקבלוהו לכתחלה. הנה המבי"ט כתב בשניות סי' ר' על רב אחד שקבלוהו עליהם הקהל ואח"כ נודע דסני שמענא השיב דאין בכח הקהל להעבירו משום דמעלין בקודש ולא מורידין עיי"ש משמע ד דעיקר טעמא הוא דלכן אין מעבירין אותו משום דמעלין בקודש ולא מורידין הא אם לא נתקבל כלל עדיין ואינו מרוצה לקהל פשיטא דאין מקבלין אותו ולא שייך בזה לומר דמעלין בקודש וכו' כיון דלא עלה כלל ואפי' אם רוב הצבור הי' חפצים בו רק המיעוט אינם חפצים בו אם יש צד לאפרושי מאיסורא יכולים המיעוט לכוף את הרוב וכן כתוב בתשובת דרכי נועם חחו"מ סי' ל"ה וז"ל ואם יש דבר שיש בו שמפרישין מאיסורא או מגדר מלתא דלא ליתי לאיסורא אז אפי' המיעוט יכולין לכוף את הרוב להסכים עמהם וכן דעת קדשו של אאמו"ר רבינו ז"ל בטוטו"ד מהד"ק לענין שו"ב דלית בי' השגת גבול אם יש צד אפרושי מאיסורא ויכולין היחידים לקבל שו"ב אחר עיי"ש. ומעתה ברור הוא שאין לחתנה שום טענה על הרבנות אמנם כל דברי אמורים באופן שלא יקופח פרנסתה של האלמנה וישתדלו שמה ל לעשות להאלמנה מעמד ומצב פרנסה שתוכל להחיות את נפשה ונפש היתומים ובטוח אני בצדקת הדר"ק אשר כתורה יעשה להחיות ולהרנין לב האלמנה ובני' היתומים והי' בזה שלום וברכה דברי ידידו הדו"ש הד"ק באה"ר הק' אברהם בנימין קלוגר בהגאון מהרש"ק זצ"ל: