שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן כט
שוי"ר לכבוד ידי"נ הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי חכם וסופר שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה מאיר הכהן ראפפורט בן כבוד ידידי הרה"ג אב"ד דאמבראוו.
יקרתו השגתי ושמחתי בהשקיפי ע"פ מכתבו לראות כי ירד למעמקי הש"ס והעלה בידו פנינים ואבני חפץ ולמען הראות לו כי יקרו בעיני אעבור עליהן ומה שישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. הנה ראשית אמריו בר"ה (דכ"ח) וז"ל ומקודם אציע אשר הקשיתי קושיא נכונה לכאורה על הא דקאמר מכי מעל נפק לחולין ומשו"ה יוצא בו הלא בע"ז (דף נ"ז) מבעיא לי' אם יש דחוי אצל מצות ולא אפשטא בעיין וכיון שכן אזלינן לחומרא וקיי"ל דיש דחוי אצל מצות א"כ קשה נהי דעתה אחרי מעלו מעל בהקדש כבר נפק לחולין בכל זאת בעודו הקדש לא הוי ראוי א"כ נדחה ושוב אינו חוזר ונראה וכו' הנה הן אמנם הקושיא נכונה אך כבר נאמרה ונשנית קו' זו בספר ישועת יעקב בסי' תקפ"א ובסוף הקונטרס מהגאון רמ"ז ובאמת כבר קדמו הגאון בעל שג"א בספרו ט"א על ר"ה בק"א הנקרא אבני שהם עיי"ש בארוכה ומ"ש שם עלה לפני בהשקפה ראשונה מדי עיינתי במכתב כת"ר אך מה שרצה כת"ר לתרץ לפי הכלל המונח בידינו דכל היכא דבידו לא הוי דחוי וכאן דבידו לשאול לא הוי דחוי אין נראה לפענ"ד דלפי דבריו צריכין לאוקמא כאן דוקא בקרבן דידי' מהני שאלה אבל בקרבן דאחריני דלא מהני שאלה הוי דחוי והאיך קאמר רבא לאח"ז יצא דמללה"נ ולא ביאר דגם עכשיו משכחת דלא יצא כגון בקרבן של אחרים דהוי דחוי ועוד ל"ל לר"י לחלק בין עולה לשלמים בין שלו לשל אחרים א"ו דליתא (ועוד הרי כתב הג' רמ"ז בקונטרסו לסוף סי' תקפ"ו וז"ל ואין לומר דלא הוי דחוי כיון דבידו הוא ויצא לחולין). ומ"ש כת"ר אח"כ לדחות תי' הנ"ל ויצא ל לדון בדבר החדש לתרץ קו' התוס' בגיטין בהא דאמרו לו אל תשתה אל תשתה ומקשים והא הוי ה"ס ואמר עפ"י הצעת הנו"ב בטעם דתרומה ביד כהן ל"מ שאלה היינו כיון שכבר אתי ליד כהן שוב לא מהימנינן לי' שיש לו פתח משא"כ בעודנו בידו נאמן דהרי הוא מוחזק ועפ"ז חידש דהיכא שכבר נתחייב מלקות שוב לא מהימן לפטור עצמו ממה דרמי לי' וכו' ועפ"ז בנה מעכ"ת דיק ושפך סוללה ליישב קו' חמורות והנה טרם כל אתוכח עמו לו יהא שסברתו מוכח מסברת הנו"ב הלא נעלם מכ"ת מ"ש המחבר בש"ע חו"מ סי' ע"ג וז"ל ואם מתוך אימת המלקות מתחרט למצוא פתח לשבועתו הראשונה יתירהו לו וכו' והוא מתשובת הרא"ש הרי דמהני התרה אף שמחויב מלקות ועוד חידש יותר שמהני התרה ממלקות גופא אם הי' יודע שעונש מלקות עליו לא הוי עושה כן ואפי' אם נימא כמ"ש הטו"ז בהל' חלה סי' שכ"ג עיי"ש שהשיג על סברתו והמובחר שבראייתו אם כדברי הרא"ש שמהני פ"ח מאימת עונש כרת או מלקות איך צייר עונש כרת או מלקות בש"ח הלא נשאל על הקדישו והפ"ח ממקום זו לומר אלו הייתי יודע שמתחייב כרת או מלקות לא עשיתי כן ואפי' אם נסכים כדעת הטו"ז דברי כת"ר מופרכים דהא גם לדעת הטו"ז עכ"פ פתח חרטה ממקום אחר מהני ולפי דברי מע"כ מדוע מהני אף ממק"א כיון דנתחייב כרת או מלקות תו לא נאמן לפטור עצמו ע"י שאלה. אמנם כל האחרונים השיגו על הטו"ז הנ"ל ועיין בזה בשו"ת מהר"מ מינץ החדש סי' ח' וגם אנכי במק"א דנתי על דברי הטו"ז שהקשה לדברי הרא"ש איך יצויר כרת או מלקות בש"ח דמשכחת לה כגון ששחט קרבנות של אחרים או בקרבן צבור ומבואר בס"א על ר"ה דבקרבן צבור לא מהני שאלה ואכמ"ל עכ"פ ליתא לדברי כתר"ה ונסתר כל בנינו לפי דעתי אך באמת תם אנכי ולא אדע מנ"ל לכת"ר לחדש ולהוציא דבר זה מהנו"ב הלא סברתו רחוקה מסברת הנו"ב כרחוק מזרח ממערב הלא כ"ד הנוב"ת חיו"ד סי' קנ"ד אומר אני שטעם הדבר הוא משום דכל שאלה וכו' שהנודר אומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם אין הדבר אמת והוא משקר אבל באמת אם הי' יודע שיהי' כך הי' נודר אין לו התרה אלא שאנחנו אין צריכין לחשדו בדבר זה והחכם שמתיר שומע דבריו ומתירו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ולהחזיר לו עכ"ל. הרי דדברי הנו"ב אמרינן בדאיכא כהן דיכול לומר איני מאמינך ולהפסיד אותי דלמא אין לך פתח חרטה אבל כאן דליכא כהן שטוען נגדו ואנן סהדי שבודאי יהי' לו פ"ח למען לא יתחייב מלקות ודוק וא"כ ליתא לסברת רו"מ:
ומה שהקשה כ"ת לרבא דס"ל אעל"מ בכל הקדישות אמאי יוצא לחולין ע"י מעילה נימא אעל"מ ותי' כ"ת ע"פ סברת המהרי"ט דל"ש לומר אעל"מ אלא היכא דאם נבטל מעשיו יתוקן האיסור שעשה אבל אם לא יתוקן האיסור מדוע נבטל מעשיו וא"כ ניחא הא דנפק לחולין ע"י מעילה דאף אם לא נפק לחולין מעל כבר משא"כ הכא דעיקר האיסור הוא ע"י שיוצא בו אבל אם לא יצא בו לא עשה איסור כלל דהא קול מראה וריח אין בו מעילה ושפיר שייך לומר כ"מ דארל"ת אעל"מ וכו' הנה דבריו נכונים בזה אך כבר קדמוהו האחרונים ועיין בישיע"ק אך עלה בלבי לתרץ באופן אחר עפמ"ש התוס' שם בתמורה דבאיסור שבדה מלבו לא שייך לומר אעל"מ ועיי"ש גוף לשונם וטעם הדבר הוא מטעם סברת הרא"ש שהביא הש"ך בחו"מ סי' ר"ח כלל ד' סי' ד' דהא דאמר רבא דאעל"מ היינו דוקא במצות שא"א לבטלן ככל הני דמייתי בגמ' התורם מן הרעה על היפה וכו' אבל התקנה והחרם וכה"ג שאפשר לבטלו מודה רבא דמהני עיי"ש וא"כ יוכל להיות שזה סברת התוס' דבאיסור שבדה מלבו כגון שבועה או נדר מודה רבא דמהני הואיל ואפשר לבטלו ע"י שאלה א"כ לק"מ קושייתו דהקדש נמי איסור שבדה מלבו הוא דיכול לבטלו ע"י שאלה ומודה רבא דמהני. ומה שרוצה מעכ"ה לתת תבלין לדברי רש"י ז"ל שמוכרח לאוקמי דתלשו מחיים דאי לאחר זריקה תו לא מהני שאלה כמ"ש תוס' בכריתות (דף י"ג) א"כ הד"ק האחרונים נימא עדל"ת דבריו נכונים ע"פ סברת האחרונים דאפשר לקיים שניהם ע"י שאלה אמנם כבר כתבתי לעיל שסברא זו דחוקה דמאן יימר דמיירי בשופר של עולה דידי' דלמא בשופר של אחרים דלא מהני שאלה דידי' גם לפי דעת הט"א דבקרבנות צבור לא מהני שאלה א"כ לפי דברי כ"ת צריכין לומר דכאן מיירי דוקא בקרבן יחיד דבקרבן צבור כיון דלא מהני שאלה נשאר קו' האחרונים ליתי עשה ולדחי לל"ת וזה דוחק לחלק:
והנה מדי עיוני בסוגיא זו עלה בלבי ליישב דעת הרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן לא אמרינן מצות ללה"נ דבגמ' דסוכה (דף ל"א) משני הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעורא והרמב"ם ז"ל פסק של אשרה פסול ולא חילק בין אשירה דמשה לאשירה דנכרי והקשו המפורשים מהא דרבא ולענ"ד נ"ל בדקדוק עוד דאמאי לא כתב הטעם עם דכתותי מכתת שיעורא וליישב זה נקדים עוד מה דאיתא בסוכה (דף ל"ה) של ערלה פסולה ח"א לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון והקשו התוס' לולב של אשרה למ"ל דכתותי מכתת שיעורא תיפוק לי' שאין בו דין ממון ולא הוי לכם וי"ל דנקט מכתת שיעורא לפסול אף ביום ב' וקו' התוס' יש להקשות גם על רבא דאמר אם נטל כשר הא אין בו דין ממון ולא הוי לכם ועל רבא הקו' יותר חמורה דעל רבנן קשה רק על הטעם ועל רבא על הדין אך דרבא בלא"ה לא איירי רק ביו"ט ב' דהתוס' הקשו נימא מדאגבי' קניא וכו' וע"כ כתירוץ התוס' דרבא איירי ביו"ט ב' ולא נתכוין לקנות דהא ביו"ט ב' לא צריך לכם ול"ק אליבא דרבא ולפירוש ר"ת דרבא איירי בביטלו בלא"ה ל"ק קו' התוס' ד"ה לא אך עדיין קשה לפירוש הראשון שכתבו התוס' דרבא איירי בלא ביטלו וביו"ט ב' א"כ לפי מה שכתב הרז"ה דבדרבנן מצות להנות נתנו וא"כ ביו"ט ב' אסור לצאת מטעם איסורי הנאה ויו"ט שני דרבנן ומללה"נ וע"כ צ"ל דהרז"ה פי' כפי' ר"ת או דרבא ס"ל דגם בדרבנן מללה"נ וא"כ יש ליישב קו' השערי אפרים על הרז"ה דהא אי' בגמ' דעירובין (דף ל"א) מערבין לכהן בבית הקברות וכו' ואלא הא דאמר רבא מללה"נ לימא כתנאי והרי הוא רק מצוה דרבנן דמערבין ללכת לבית המשתה וכו' ומנ"ל להקשות דלמא רבא בדאורייתא קאמר מללה"נ אבל בדרבנן להנות נתנו ולפי הנ"ל מיושב היטב דהגמ' הוכיח דרבא אפי' בדרבנן ס"ל מללה"נ דאל"כ קשה לדידי' לולב של ע"ז אם נטל אמאי כשר הא אסור בהנאה א"א דמללה"נ אפי' בדרבנן א"כ מיושב היטב דברי הרמב"ם דיש להרמב"ם הוכחה מסוגיא דעירובין דרבא איירי בלא בטלו דאל"כ ליכא הוכחה דס"ל דבדרבנן נמי מצות ללה"נ ולפר"ת דאיירי בביטלו אינו אסור בהנאה ולהרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל כהרז"ה דבדרבנן מלה"נ ודרבא ממילא ליכא וכמ"ש ודוק כי קצרתי:
וע"ד אשר הוקשה לו בסוגיא דמריקה ושטיפה בזבחים (צ"ג ודף צ"ד) למה יועיל מו"ש בכ"ג ושבירה בכ"ח הלא לפי מה דקיי"ל בפסחים (דף פ"ג) ובחולין קכ"ה דשימוש נותר מלתא הוא ועצמות קדשים טעון שריפה ג"כ גם כ"ח לא יהני שבירה רק שרפה כמו בעצמות קדשים כן תוכן קו'. הנה לא ידעתי למה תלה קו' בזבחים צ"ג הלא על הפסוק בעצמו תסובב קושייתו מדוע יועיל שבירה בכ"ח הלא יש כאן בליעה מנותר וטעונין שרפה אמנם לק"מ דשימוש נותר לא מקרי רק היכא דיש דבר מה בעין בתוכו כמו בעצמות המוח ונעשה כעין נותר מקרי הדבר שהי' בו שימוש נותר אבל כאן מתחלה לא הי' נותר ורק אחר הבליעה נעשה נותר לא מקרי הכלי שימוש נותר ע"י הבליעה ותדע לך שכן הוא דע"י בליעה לא מקרי שימוש נותר דאלת"ה תקשה מה דאמרינן שם במס' פסחים (פ"ג ע"א) אי אמרת בשלמא שימוש נותר מלתא הוא אמטו להכי בעי שרפה אלא אי אמרת שימוש נותר לאו מלתא למה להו שרפה נתברינהו ונחלצה למוח דידי' ונשרפה ונשבינהו לדידהו אלא לאו ש"מ שימוש נותר מלתא הוא וקשה הלא העצמות נצולו ביחד עם הק"פ ראשו וקרבו וכרעיו ביחד א"כ יש בהעצמות בלוע מק"פ כיון דגם העצמות בולעין כמו דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' צ"ט ועיי"ש בש"ך ס"ק א' וא"כ הבלוע נעשה נותר בתוך העצמות ונעשו העצמות שימוש נותר וא"כ מדוע הביאו ראי' דשימוש נותר מלתא הוא מעצמות שיש בהם מוח הלא מכל העצמות תקשה הלא יש בהם בלוע מנותר ונעשו עצמות שימוש נותר א"כ מדוע דוקא בעצמות שיש בהם מוח נעשו העצמות שימוש נותר הלא מהבלוע נעשו שימוש נותר א"ו דדוקא היכא שהנותר בעין נעשו העצמות שימוש נותר כגון עצם שיש בו מוח בעין נעשה העצם שימוש נותר ובסיס לדבר האיסור משא"כ ע"י בלוע לא נעשה שימוש נותר ע"כ דוקא העצמות שיש בהם מוח נעשו שימוש נותר וטעון שרפה וכן מורה לשון רש"י שם שכ' בד"ה ששימוש נותר וז"ל שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושימשוה העצמות הללו עכ"ל והיינו שנעשה המוח בעין בתוך העצמות עי"כ נעשו שימוש נותר וזה ראי' חזקה ולק"מ קו' כת"ר:
והנה נתתי שמחה בלבי בקבלת מכתבו עם הבשורה היקרה כי הי' ה' עמו וכי נתקבל לרב ואב"ד בעיר לוקאוו וכי האנשים שלמים הם אתו ומכבדים התורה כן יהי' ה' עמו גם לעתיד יחזיק במעוזו לעשות שלום לו ויהא רעווא דתרום רישי' אכולא כרכא זו משלי וה' יוסיף לו א"פ ככה דברי ידידו דו"ש וכו':