שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן ט
ב"ה יום ו' עש"ק ר"ח סיון תרכ"ח לפ"ק בראדי:
שפעת שלום וברכה לכבוד ידי"נ הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי ידיו רב לו בפלפול וסברא כש"ת מו"ה
חיים קנאלליר נ"י:
יקרת מכתבו השגתי ואשר כבודו מתרעם עלי כי לא השבתיו זה פעמיים אחר אשר תורה יבקש מפי ע"ז אענה כמה גדולים דברי חכמינו ז"ל אל תדון את חברך וכו' לוא ראה מע"כ גודל טרדותי אשר הי' לי במשך כל ימי החורף אחר השריפה הנוראה ואחרון הכביד להשגיח על כבוד מר אבי מחמד נפשי ועטרת ראשי הגאון רבינו שבגולה יחי' אשר בעו"ה כוחותיו עזבו והנהו חולה ל"ע ובכל יום ויום הנני מטפס ויורד מטפס ועולה מביתי לביתו לפקוח עין על כל ענין ולדבר עמו להפיג צערו הגדול לוא ראה זאת מעלתו אז בכל כחו ענה ואמר צדקתי אשר מנעתי מלהשיב לשואלי דבר אולם להפיק רצונו ולהפיח בקרבו אש התשוקה לשקוד על דלתי התורה לקחתי לי פנאי להשתעשע בנועם סברותיו וזך לקחו ודבריו המה לי לשעשועים כי על אדני השכל והיושר הטבעו:
תורף שאלתו סוחר אחד מחזיק בביתו ובעסק שלו איש אחד רע מעללים מומר לכה"ת כולה מחלל שבתות ואוכל בלי ברכה ונט"י ובהמ"ז והסוחר הנ"ל נותן לו לאכול מאכלים היתרים ורק הוא אוכל אותם באיסור בלי ברכה ונט"י וברהמ"ז לכן נפשו בשאלתו אם מותר לתת להאיש הזה לאכול ולשתות אם יש בזה איסור לפ"ע לא תתן מכשול או לא. זה הוא תוכן שאלתו:
תשובה. טרם אענה על שאלתו הנני לברר דין זה דלפני עור לפי קט שכלי ואתהלך מעט בהרחבה בעזה"י לחצוב פנינים מהררי עז הש"ס והפוסקים וממילא רווחא שמעתתא הדין. תנן במתניתן ברפ"ק דע"ז לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו' ואיתא שם בגמ' ודף וי"ו ע"א) איבעיא להו משום הרוחה או דלמא משום לפ"ע לת"מ למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' אי אמרת משום הרוחה הא קא מרווח לי' אי אמרת משום לפ"ע לת"מ הא אית לי' לדידי' ופריך וכי אית לי' לא עבר משום לפ"ע לת"מ והתניא אמר ר' נתן מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואמ"ה לב"נ ת"ל לפ"ע לת"מ והא הכא דכי לא יהבינן לא שקלי איהו וקעבר משום לפ"ע לת"מ ומשני הבמ"ע דקאי בתרי עברי דנהרא דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ לפ"ז דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא אבל בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אין כאן איסור לפ"ע ושרי לגמרי ואף איסור דרבנן ליכא כ"כ הפוסקים וכ"כ נמי דה"ה היכא דמצי זבין מנכרי אחר שרי לגמרי כמו היכא דשרינן בגמ' באית לי' לדידי' דאית לי' לדידי' ומצי זבין שוין לגמרי וליכא איסור דלפ"ע כלל אף מדרבנן עיין מרדכי פ"ק דע"ז הובא דבריו לפסק הלכה ברמ"א יו"ד סי' קנ"א וכ"כ בתוס' חגיגה דף י"ג על הא דאמר רב אמי אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי והקשה ה"ר אלחנן בתוס' תיפוק לי' דכותי העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר בלפ"ע לת"מ וכו' ותי' וי"ל דהכא מיירי אפי' היכא דאיכא כותי אחר שרוצה ללמדו דליכא לפ"ע כדאמרינן בע"ז ו' המושיט וכו' וה"מ דקאי אתרי עברי דנהרא שבלאו נתינתו א"א להביא אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפ"ע ה"נ אפי' במקום שכותי אחר רוצה ללמדו דליכא לפ"ע מ"מ אסור משום מגיד דבריו ליעקב. וכ"כ בשו"ת אמונת שמואל סי' י"ד וז"ל אמנם יש לצדד ולהקל מהא דגרסינן בע"ז דלב"נ לא אסור להושיט רק בקאי בתרי עברי דנהרי וכו' וה"ה מלמכור לו בהמה כשאין לו בהמה אבל כשיש לו אחרת שרי למכרו וכו' וכתב המרדכי שם וה"ה כשמוצא לקנות דבר זה או אמ"ה במקום אחר שרי למכרו וכך פסל מור"ם ביו"ד סי' קנ"א וכו' אע"ג דכתב מור"ם שם דיש להחמיר אין דבריו ברורין וכמ"ש מחו' מו"ה שבתי כהן בס' ש"ך עליו עיי"ש עכ"ל האמ"ש וב"כ הטורי אבן מהגאון בעל שאגת ארי' בסוף חידושיו למס' חגיגה ובאבני מלואים (דף י"ג) עיי"ש. היוצא לנו מכל הפוסקים הללו בין היכי דאית לי' לדידי' ובין היכא דמצי זבין לקנות לי' ליכא כאן שום איסור דלפ"ע אף מדרבנן ורק בדקאי בתרי עברי דנהרא הוא דאסור:
אמנם השלטי גבורים ברפ"ק דע"ז מסופק בזה וכתב בזה הלשון וצ"ע היכא דהעכו"ם בלא"ה מצי לקנות מעכו"ם אחר אי איכא איסור לישראל למכור לו אותו דבר עכ"ל וכ' הספק הוא כמו שכתב בשו"ת אמונת שמואל וז"ל. אכן אין היתר הנ"ל ברור אצלי דא"כ למה אמרינן שם דנ"מ היכי דיש לו בהמה אחרת ולא אמרינן דנ"מ היכי דיכול לקנות בהמה אחרת וכו' וכיון דלא אשכחן בגמרא היתרא אחרינא. כי אם יש לו בהמה אחרת לא שרינן בגוונא אחרינא וזה כ' הש"ג שמסופק בזה. והטעם דיש לחלק בין אית לי' לדידי' הוא דשרי אבל היכי דמצי זבין אסור. ביאר יפה כבוד אדמו"ר הגאון מאוה"ג בספרו עבודת עבודה (דף ו) אשר זה לשונו הזהב. גם מה דמשמע מדברי הטו"א דהיכי דיכול לקנות אצל אחרים והיכי דאית לי' לדידי' שווין לדינא א"נ די"ל היכי דאינו ברשותו רק סוף סוף מוכרח לעשות מעשה לקנות בזה נהי דליכא איסור תורה מ"מ מדרבנן אסור דאולי לא יעשה מעשה ולא יקנה אצל השני ג"כ אבל היכי דאית לי' לדידי' בעצמו ואין מחוסר מעשה כלל אף איסור דרבנן אין בו כלל עיי"ש ודפח"ח:
וא"כ לכאורה דברי המרדכי והתוס' בחגיגה הנ"ל דמתירין במצי זבין כמו בהיכי דאית לי' לדידי' צ"ע:
וליישב דבריהם נלפע"ד לומר. דהא דמשמע להני פוסקים דבאית לי' לדידי' יש סברא יותר להתיר מהיכי דמצי לקנות לבבי לא כן ידמה:
ולדידי איפכא מסתברא דבמצי ויכול לקנות האיסור בריוח במקום אחר יותר יש סברא להתיר מבאם אית לי' לדידי' א"כ לרבותא נקט הש"ס הנ"מ היכי דאית לי' בהמה אחרת כלומר ל"מ היכי דמצי זבין לקנות בריוח במקום אחר בודאי מותר. אלא אפילו היכי דאית לי' לדידי' נמי שרי:
וטעם סברתי יש לי להמציא ד"ח. דהנה אם נדייק ברש"י כאן משמע דהא דמתירין למכור בהמה לנכרי ג' ימים לפני אידיהן היכי דאית לי' בהמה אחרת כתב רש"י הטעם דאית לי' בהמה להקריב. ואי לא מזבין לי' הישראל אפ"ה פלח בדידי' משמע מדבריו דבתקרובת ע"ז אין רצונו להקריב רק בהמה אחת דאם ימכור לו הישראל יפלח בהבהמה של הישראל ואם לא ימכור לו הישראל יפלח בדידי' כן משמע מדברי רש"י:
והנה התוספת בע"ז (דף י"ד) ד"ה מקום שנהגו שלא למכור וכו' כתבו וז"ל. וקשה להר"א מ"ש מדלעיל בתקרובת דאי אית לי' לדידי' בהמה שרי ללישנא דלפ"ע והכא קיימינן לאותו לישנא כדפרישית ותירץ ר"י דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה:
היוצא לנו מדברי התוס' הללו. דאף היכי דיש להעכו"ם האיסור אעפ"כ אסור להישראל להושיט לו דבר האסור ועובר אלפ"ע משום דע"י נתינת הישראל יתוסף לו עוד איסור. וכי משום שאכל שום יחזור ויאכל שום. והא דקאמר לעיל בתקרובת דהיכי דאית לי' לדידי' ליכא לאו דלפ"ע וקשה למה דעכ"פ נתוסף איסור דיקריב תרוייהו. זה אינו, דכבר כתבתי לעיל דמדיוק רש"י נראה דבתקרובת אין רצונו להקריב רק בהמה אחת וא"כ תו לא יתוסף איסור ע"י הבהמה של ישראל. כיון דאם יקריב הבהמה של ישראל לא יקריב בהמתו. ואם הישראל לא ימכור לו יקריב בהמתו וא"כ תו אין כאן הוספת איסור כלל ע"י מכירת הישראל. ואי דאיכא למיחש דלמא באיד זה יקריב בהמתו. ובאיד השני יקריב את של הישראל או להיפך ואכתי איכא הוספת איסור בזה ז"א דהרי חזינן דקודם ג' ימים מותר לשאת ולתת עמהם ולמכור להם בהמות ושאר מילי ולא חיישינן דלמה יקנה וימתין עד יום האיד להקריב דל"ח רק שיקנה על היום ההוא ולא ליומא אחרא לכן ביש לו לדידי' מותר כאן בתקרובת, כיון דליכא הוספת איסור וכנ"ל. וכ"ז ביש לו לדידי'. אבל במצי זבין ולקנות בריוח במקום אחר פשיטא יותר ויותר יש להתיר דכאן לא ניתוסף ע"י הישראל שום איסור במה שימכור לו. כיון דמצי זבין בריוח כל הצורך לו. ול"מ גבי תקרובת דאין צריך רק בהמה אחת דודאי שרי במצי זבין כיון דגם באית לי' לדידי'. שרי אלא אפילו גם גבי שאר איסורים דצריך לתרווייהו כמו גבי רביעה דאסור היכי דאית לי' לדידי' כיון דעכ"פ ניתוסף איסור ע"י הישראל. אעפ"כ היכי דמצי זבין שרי. כיון דגם תרווייהו יש לקנות בריוח. תו אין כאן שום הוספת איסור ע"י הישראל, ודוק כי לדעתי הוא סברא ישרה וברורה:
ומעתה אחר שבררנו היכי דמצי זבין יש יותר סברא להתיר מהיכי דאי אית לי' לדידי' מטעמא דכתיבנא מיושב בזה קושיות אמונת שמואל מה שהקשה מדוע אמרינן בש"ס הנ"מ היכי דאית לי' לדידי' ול-א הנ"מ היכי דמצי זבין:
ולפי דברינו הוא מיושב משום דהיכי דמצי זבין במקום אחר תו אין נ"מ בין טעמא דהרווחה לטעמא דלפ"ע דבמצי זבין גם לטעמא דמשום הרווחה יש להתיר בין לפירש"י שפירש משום הרווחה דאזיל ומודה הואיל ומרויח ויעבור הישראל משום לא ישמע על פיך ובין לפיר"ת בתוס' ריש מתניתן משום הרווחה הואיל ויש לו בריוח לע"ז והיינו ביש לו לדידי' אעפ"כ אסור משום דסוף סוף עכ"פ ירווח לו יותר ע"י שימכור לו הישראל משא"כ במצוי לו בריוח לקנות תו אין כאן הרווחה כלל ואינו עובר הישראל על לא ישמע על פיך כמו שאינו עובר על לפ"ע לת"מ. ודו"ק כי נכון הוא לדעתי. ועפ"י מה שאמרתי יש להשיב השגת הט"ז על הב"ח בסימן קמ"ח ס' נ"ג עיי"ש מה שמשיג עליו ולפענ"ד דעת הב"ח הוא כמו שכתבתי:
ומ"ש הט"ז דליכא לפ"ע במה שאזיל ומודה הואיל ובלא"ה הוא ע"ז. לפענ"ד נראה הואיל ע"י מה שמרויח יוסיף להודות ע"כ הוא עובר משום לפ"ע כמ"ש התוס' גבי רביעה משום דניתוסף איסור ע"י הישראל. ורק בה"ג שמצוי לו לקנות במ"א בריוח בלא הישראל ל"ש הלאו דלפ"ע והלאו דלא ישמע על פיך ליכא. ומיושב בזה קושיות אמונת שמואל:
ומלבד כל זה לא קשה קו' אמו"ש. שהקשה מדוע לא יאמר בגמרא הנ"מ היכי דמצי זבין מכלל דבמצי זבין אסור עיין בלח"מ פ"ו מה' מלוה ולוה. שהעלה מדלא קאמר עוד נ"מ אין להוכיח כלום עיי"ש:
ומעתה אחר שסלקנו קושיות אמו"ש. נצבו כמו נד דברי התוס' בחגיגה ודברי המרדכי הנ"ל דבמצי לקנות שרי לגמרי ותמצית ד דבריהם לדינא במאי שכתבתי הוא כך דכאן בתערובת ע"ז בין היכי דאית לי' לדידי' ובין היכי דמצי לקנות שרי לגמרי אף מדרבנן כיון דליכא כאן הוספת איסור ע"י הישראל:
אמנם כ"ז הוא רק בתקרובת ע"ז כיון דא"צ רק בהמה אחת שרי היכי דאית לי' לדידי' וליכא הוספת איסור אבל גבי שאר איסורים כגון דברים אחרים הנצרכים לע"ז או איסורים אחרים כגון אמ"ה וכדומה דיש לחוש שהוא צריך לתרוייהו ולעולם הוא קונה אותם לצורך ע"ז כמ"ש התוס' גבי רביעה גם אפילו היכי דאית לי' לדידי' ג"כ אסור משום דניתוסף איסור ע"י מכירת הישראל אבל במצי לקנות בריוח האיסור במק"א אז אף בשאר איסורין חוץ תקרובת שרי לגמרי כיון שאין כאן הוספת איסור ע"י מכירת הישראל:
ומעתה לענין דינא. אשר הביא מעכ"ת במכתבו בשם ה"ר נ"צ לפי דעת התוס' גבי רביעה אסור למכור להם חלב אף שיש להם חלב כיון דיתוסף איסור דבריו צדקו לדינא בא"ל לדידי' כיון דצריך גם לזה אסור משום דנתוסף איסור אבל היכי דידעינן דא"י לקנות החלב במק"א בלא הישראל אז שרי כיון דאין כאן הוספת איסור כלל וזה ברור:
ומעתה אעתיק לפניך דברי המרדכי ותראה כי כל ם דברינו אשר אמרנו הטעם דלכן שרי במצי לקנות במק"א משום דלא יתוסף איסור ע"י ישראל מבוארין בפירוש במרדכי:
וז"ל המרדכי. ברפ"ק דע"ז פסק בבה"ג דאסור ליתן יינו למומר דאעפ"י שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. גם מכאן מוכיח הבה"ג דמותר להלוות להם בזה"ז אעפ"י שהם נותנים תקרובת ע"ז לשמש ביום חגם לפי שאין נותנין לשמש כ"כ שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מעכו"ם אחרים אפילו לא היינו מלוים להם. לכן אמר ר' אבי עזרא בספרו בשם אביו רבינו יואל להתיר למסור לעכו"ם בגדי הכומרים שמרננין בהם לעכו"ם כל היכי דאית להו לכומרים אחרינא אע"ג דברור קא זבני לעכו"ם שרי עכ"ל. הרי ממש כדברי שבארתי דהכא היכי דמצי זבין שרי מטעם דאפילו לא היינו מלוים להם היו יכולים להלוות מעכו"ם אחרים וליכא כאן הוספת איסור כלל ע"י הישראל וכנ"ל. וכל זה במצי זבין אבל היכי דאית לי' לדידי' כיון דיתוסף איסור דצריך לתרוייהו אז יש לאסור משום לפני עור ודו"ק:
והנה מתוך מה שבררתי דעת המרדכי דבשאר איסורין או דברים הנצרכים לע"ז דלעולם יש לחוש שקונה אותם לצורך עבודתו אז ג"כ באית לי' לדידי' ג"כ אסור כיון שיש לחוש שצריך לתרווייהו ויתוסף איסור ע"י ישראל רק במצי זבין בריוח הוא דמתיר המרדכי משום דלא ניתוסף איסור וכנ"ל צ"ע בדברי הרמ"א בסימן קנ"א אשר מקורו הוא בדברי המרדכי הנ"ל:
וז"ל הרמ"א בס"א שכתב לענין דברים הנצרכים לע"ז י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במק"א אבל אם יכולים לקנות במק"א מותר למכור להם כל דבר (מרדכי בפ"ק דעכו"ם) עכ"ל. פתח הרמ"א בתרתי באין להם אחרים כיוצא בו לאו באין מצי לקנות משמע אבל ביש להם לדידהו מותר לא כמ"ש לעיל בדעת המרדכי דגם אפילו בדאית להו לדידהו אסור משום דיתוסף איסור ורק התקרובת מותר בדאית לי' לדידי' משום דלא יתוסף איסור כמ"ש לעיל באריכות ומסיים בחדא אבל אם יכולים לקנות מותר ולא כתב ג"כ או אם יש להם דברים הנצרכים לע"ז ג"כ מותר משמע דאית לי' להרמ"א סברתי כדעת המרדכי כמ"ש למעלה אפילו בדאית לי' דברים הנצרכים לע"ז ג"כ אסור רק במצי זבין מותר וכנ"ל א"כ יש סתירה בדברי הרמ"א מו"ב ודו"ק וצ"ע:
והנה אף שהדבר הזה אשר חדשתי הוא ברור בסברא לכל אשר לו לב מבין וכליות יועצות אוסיף עוד להביא ראיה ברורה לזה שאמרנו. דאף היכי דאית לי' להנכרי האיסור מ"מ אסור להישראל להושיט לו משום דיתוסף איסור ע"י כמ"ש התוס' גבי רביעה והוא מפסחים (דף ק"ב ע"א) אהא דאמרינן שם דמתניתן דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו אתיא כר"י וכתבו שם התוס' ד"ה ור"ש וז"ל משמע דההוא דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר"י וכו' הקשה הר"י דאורליינוש היכי מצי אתיא כר"י ור"י אית לי' בפרק גה"נ (דף ק"ב) דגה"נ אסור לב"נ וקא עבר אלפ"ע לת"מ עכ"ל ואי ס"ד דהיכי דיש להנכרי האיסור אין כאן איסור דלפ"ע ומותר להושיט לו א"כ לק"מ קושיות התוס' דלמא המתניתן דשולח אדם ירך לנכרי מיירי ביש לו האיסור אז תו אין עובר הישראל אלפ"ע. ובל"ז כתבו התוס' שם דהמתניתן דשולח אדם ירך מיירי במכירו דא"כ יעבור הישראל על לא תחנם ה"ה דיש לאוקמי שמיירי המתניתן בדאית לי' האיסור וא"כ תו ליכא לאו דלפ"ע אלא ודאי אע"ג דאית לי' לדידי' מ"מ אסור להושיט לו כיון דיתוסף ע"י הישראל דיאכל לתרווייהו א"כ מקשה התוס' שפיר ודו"ק כי הוא לדעתי ראי' ברורה ועצומה:
ואי תקשה הלא גם לסברתינו שחדשנו דעכ"פ במצי זבין בריוח בודאי אינו עובר הישראל אלפ"ע משום דא"צ שום הוספת איסור ע"י הישראל כיון דיכול לקנות במק"א וכנ"ל א"כ סוף סוף קשה מה הקשה הר"י מאורליינוש הא יעבור הישראל אלפ"ע דלמא המתניתן דשולח אדם מיירי במצי לקנות כן יש לכאורה להעלות על הדעת אבל ז"א דע"כ לא אמרתי דהיכי דמצי זבין מותר לישראל למכור לו היינו באופן שהנכרי רוצה לקנות והוא מוכר לו אז אמרינן כיון דהנכרי הי' יכול לקנות במק"א א"כ לא יתוסף איסור ע"י הישראל אבל כאן במתניתן דמיירי שהישראל שולח מתנה להנכרי ירך וגה"נ בתוכו אז בודאי יש איסור ע"י נתינת הישראל דל"ש לומר כיון דמצי לקנות במ"א ז"א כיון דהעכו"ם אינו רוצה לקנות כלל ורק הישראל הוא נותן לו מתנה והוא לוקח ואוכל נמצא דבודאי ניתוסף איסור ע"י נתינת הישראל א"כ שפיר הקשה הר"י מאורליינוש הא קא עבר אלפ"ע ודו"ק כי נחמד הוא:
והנה ראיתי בשו"ת פ"א סע"ד מה שהביא שם קושיות הגאון בעל שא"ר על הר"מ בה' מלכים פ"ט ה"י שכתב בדיני ב"נ ז"ל וכן חייב על אמ"ה ובמה"ח בכ"ש שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד עכ"ל. והקשה השא"ר הא אינו חייב על אמ"ה אלא ביש בו משהו בשר גידין ועצמות וא"כ כשאוכל אמ"ה היינו המשהו בשר שעלי' כבר חייב עליו משום במה"ח ותו לא נ"מ אם חייב על אמ"ה. ול"ל דנ"מ לעבור עליו בשני לאוין. ז"א דהא בב"נ ליכא מלקות. ואזהרתן זו מיתתן. ותירץ הגאון בעל פ"א ז"ל בסוף התשובה שם וזה לשונו והי' נראה לכאורה דנ"מ עוד לענין הא דאמרינן בפ"ק דע"ז. מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו'. ומוכח התם בס"ו דאי אית לי' לדידי' או שעומד במקום שיוכל ליקח מעצמו אם לא יושיט לו. מותר להושיט לו והשתא אי אית לי' לב"נ במה"ח או שעומד במקום שיוכל ליקח אותו אבל אין לו אמה"ח אילו לא הי' חייב על אמ"ה הי' הישראל רשאי להושיט לו אף אבר שלם. כיון שאינו אסור עליו אלא משום הבשר שבו ובמה"ח א"ל או מצי שקיל לי' אבל השתא שהוא חייב ג"כ על אמ"ה אסור להושיט לו. דאמ"ה ל"ל עכ"ל:
ולפי מה שבררתי לעיל ליתא לחילוק זה של הגאון בעל פ"א. ואף אי לא הי' חייב על אמ"ה רק על במה"ח לחודי' ג"כ אסור לישראל להושיט לו. אף דיש לו במה"ח כיון דאית לי' לדידי' לא מהני דעכ"פ יתוסף איסור ע"י הישראל. כיון דאוכל שניהם וצריך לתרווייהו כמ"ש התוס' גבי רביעה. ורק בתקרובת ע"ז הוא דמחזירין בא"ל לדידי' כיון דא"צ רק לבהמה אחת וליכא הוספת איסור כלל. ובזה נסתר כל דברי הפ"א:
המורם מדברינו. דדברי התוס' בחגיגה והמרדכי המה להלכה דבדא"ל לדידי' בתקרובת ע"ז וכ"ש במצי זבין שרי לגמרי ובשאר איסורין אי אית לדידי' אסור ומצי זבין שרי לגמרי:
ונשאר עלינו רק לתרץ עוד קושיא חמורה מה שהקשה אדם קשה כברזל הוא הגאון הנורא בעל שא"ר בספרו שא"ר הנזכר בשי' התוס' והמרדכי דבא"ל לדידי' או במצי לקנות. תו אין כאן איסור דלפ"ע א"כ מה מקשה הגמרא בע"ז (דף כ"א ע"ב) אהא דאמרינן שם תניא רשבא"א לא ישכיר אדם שדה לכותי. מפני שנקראת את על שמו עיי"ש. והשתא לדעת התוס' והמרדכי הנ"ל מה פריך הגמרא ול"ל לשנויי שנויא דחיקא לימא נ"מ בדא"ל לכותי זה שדה א"נ באפשר לו לשכור שדה אחרת אצל כותי או נכרי אחר. דמשום איסור דלפ"ע ליכא. כיון דבלא"ה י"ל שדה כמו גבי תקרובת דאמרינן לעיל דשרי היכי דאית לי' לדידי' או אפשר ל לשכור שדה במק"א. אבל משום דנקראת ע"ש גם בכה"ג אסור דמאי שנא וכן הקשה כבוד אאמו"ר הגאון בספרו עיי"ש דבריו הנחמדים:
והנה באמת הא דקשיא להו לוקמי' כאן דיש לכותי זה שדה דתו ליכא לפ"ע כמו גבי תקרובת ע"ז דשרי היכי דאית לי' לדידי'. זה לדידי ל"ק כלל לפי מה שחדשתי לעיל עפ"י סברת התוס' גבי הרבעה דאף היכי דאית לי' להנכרי האיסור אסור לישראל ליתן לו דעכ"פ יתוסף האיסור ע"י ורק גבי תקרובת ע"ז ג' ימים לפני אידיהן דל"ח רק שיקריב בהמה אחת הוא דשרי היכי דאית לי' לדידי' דלא יתוסף איסור ע"י הישראל. או בה"ג דכתבו התוס' בחגיגה דיש נכרי אחר שרוצה ללמוד עמו כל מה שירצה. וא"כ הוספת איסור ע"י הישראל א"כ לק"מ קו' לוקמי ביש לו לכותי זה שדה. ז"א דעכ"פ יתוסף איסור ע"י שישכיר לו הישראל ועובר אלפ"ע אבל במצי זבין ולקנות דברנו לעיל דזה שרי בכל איסורין. וא"כ שוב הוספת איסור ע"י הישראל קשה טובא קושיות הטו"א וס' ע"ע מה פריך הגמרא כאן מיירי דיש להכותי זה לזבון או לשכור שדה אצל כותי או נכרי אחר ולית כאן איסור לפ"ע. ע"כ אמר רשב"א דטעם האיסור משום דנקראת על שמו ולטעם זה בכל גווני אסור וכנ"ל וזה הוא באמת לכאורה הוכחה גדולה לסתור דעת התוס' והמרדכי ולומר דאף במצי זבין שייך איסור דלפ"ע:
אך אחרי העיון עלתה בידי לתרץ דברי התוס' והמרדכי באופן לא די שלא יהי' מכאן סתירה לדבריהם אלא שיהי' מכאן ראי' לדבריהם. דבמצי זבין ולשכור תו ליכא לאו דלפ"ע אף מדרבנן:
ונציע תחלה לשון הגמרא שם אהא דאמר רשב"א לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו ופריך הגמרא שם אלא עכו"ם מ"ט מותר דאמרינן לי' וציית כותי נמי אמרינן לי' וציית. ומשני הגמרא כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ופריך הגמרא א"ה מ"א מפני שנקראת ע"ש תיפוק לי' משום דלפ"ע:
והנה הלשון א"ה תמוה מאוד כאשר הקשו שם בתוס' ד"ה א"ה. דארשב"א גופא דאמר הטעם דאסור להשכיר לכותי מפני שנקראת על שמו. הי' צריך הגמרא להקשות תיכף תיפוק לי' משום לפ"ע ול"ל מפני שנקראת ע"ש ולמה צריך הגמרא להמתין לאחר שתירץ נכרי ציית כותי לא ציית אז פריך הגמרא ת"ל משום דלפ"ע הלא דבר הוא. עיי"ש בדברי התוס' ועיי' בס' ע"ע שם מכבוד אאמו"ר הגאון נ"י שהאריך שם בזה ויש לי גמגומים בדבריו הקדושים ואין להאריך כאן:
ונ"ל לתרץ קושי' זו. הנה התוס' כאן בד"ה ת"ל. כתבו דהגמ' פריך לרשב"א לשיטתו דאית לי' בפ"ק דחולין דכותים גרי אמת הן והם חייבים במצות כישראל וא"כ יעבור הישראל אלפ"ע אם ישכיר לכותי. וכן פירש"י דכותים מצווין על מצות כישראל גמור, והנה לעיל (דף ט"ו) אמרינן כותי לא עביד תשובה ישראל עביד תשובה ופירש"י כותי לא עביד תשובה לחזור בו ולחוש לדברי חכמים שאסרוהו למכור:
היוצא לנו מדברי רש"י כיון דכותי לא ציית לדברי חכמים גם בזה לא יציית לדברי חכמים שאסרוהו למכור לעכו"ם ודינו כישראל החשוד למכור לעכו"ם דאסור למכור לו שמא ימכור לעכו"ם עיי"ש ברש"י ן ותמצא כן מבואר באהי"ט:
ועפי"ז עולה דברי הגמ' כפתור ופרח דהנה הרשב"א אמר הטעם דלא ישכיר אדם שדהו לכותי משום דנקראת על שמו וכותי עושה בו מלאכה בחוש"מ:
והנה זה ברור דלטעם זה מפני שנקראת ע"ש אף היכי דאית לי' לכותי שדה אחרת לקנות או לשכור ג"כ אסור דלטעם משום דנקראת ע"ש אין חילוק בין כך או כך כמובן וכמ"ש לעיל ע"כ לא פריך הגמרא תיכף ת"ל דעובר על לפ"ע זה לא קשה דז"א כקושיות הטו"א דרשב"א אמר הטעם מפני דנקראת על שמו רוצה לאסור אף דיש לו שדה אחרת לשכור וא"כ אם יאמר הטעם דמשום לפ"ע אז היכי דמצי לשכור תו ליכא איסור דלפ"ע כדעת התוס' והמרדכי ע"כ אמר הטעם משום דנקראת על שמו וזה אסור בכל גווני אפילו היכי דמצי לשכור ע"כ לא מקשה הגמרא תיכף ת"ל דעובר על לפ"ע אך כיון דנחית הגמרא לסברא בנכרי ציית וכותי לא ציית לדברי חכמים וכיון דלא ציית לדברי חכמים בכל מילי לא יציית גם בזה לד"ח וא"כ ישכיר השדה לאחר כמ"ש רש"י לעיל ופריך הגמרא שפיר א"ה דכותי לא ציית וחיישינן דימכור לאחר מאי איריא דנקראת על שמו ת"ל משום לפ"ע ונהי דבכאן מיירי דיש להכותי שדה אחרת לשכור ואינו עובר על לפ"ע כשיטת המרדכי מ"מ שמא ישכיר הכותי זה השדה לכותי אחר שאינו מצוי לשכור לו שדה אחרת ויעבור אז אלפ"ע כיון דכותים גרי אמת הן ומצווים על כל מצות כישראל וא"כ ע"י הישראל יעבור הכותי עבה"ח ונמצא עובר הישראל אלפ"ע ודו"ק היטב:
ואי דיקשה לך דהוי לפני דלפני ז"א דהנה לעיל (דף ט"ו) כדרך שאמרו אסור למכור לעכו"ם כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם והקשו שם בתוס' ד"ה לעכו"ם מזבין וז"ל וא"ת מ"ש מלפני דלפני דלעיל דמותר וי"ל דהתם מיירי בעכו"ם שאינו מוזהר על לפ"ע לפיכך אין אנו חוששין אם העכו"ם ימכור לחברו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אטו מוזהרין. שלא יבא שום ישראל לידי תקלה ע"י. ה"ר אלחנן. עכ"ל התוס' הרי מבואר מדברי התוס' דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם דל"ה לפני דלפני כיון שישראל החשוד יעבור אלפ"ע ויבא לידי תקלה והוי כמו חד דלפני וכ"כ הריטב"א וז"ל והא דל"ח לפני דלפני כיון שהחשוד הזה מוזהר שלא למכור לנכרים עכ"ל וא"כ כיון דאמרינן דאליבא דרשב"א פריך דכותים גרי אמת הם ומצווין על כל המצות כישראל ועובר ג"כ אלפ"ע כפירש"י ז"ל וא"כ ל"ה לפני דלפני כיון דע"י שישכיר הכותי השדה לכותי אחר שאינו מצוי לו לשכור יעבור הכותי אלפ"ע נמצא גם הישראל עובר וכנ"ל ודו"ק כי הוא כפתור ופרח להציל את התוס' והמרדכי מפי ארי החי הוא הגאון בעל שא"ר בספרו טו"א:
ועכשיו לקמייתא נהדר כי דעת התוס' והמרדכי בחגיגה עיקר דדוקא דקאי בתרי עברי דנהרא הוא דאסור אבל היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא כגון במצי זבין שרי לגמרי ואין כאן אפילו איסור דרבנן:
אמנם הר"ן שם בפ"ק דע"ז כתוב לאמר בזה הלשון ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא עכו"ם מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב לי' איהו לא מצי שקיל וכו' ומיהו משמע דה"מ לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהו אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והאיך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל וכ"כ התוס' ברפ"ק דשבת (דף ג' ע"א) וז"ל בד"ה בבא דרישא במושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דע"ז בקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפי' אי מיירי בנכרי דשייך לפ"ע מיהו איסור דרבנן מיהא איכא וכו' עכ"ל הרי שהם מחולקין על סברת התוס' והמרדכי וסברו דגם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור עכ"פ מדרבנן שלא יסייע ידי עוברי עבירה וזה דעת הי"מ שהביא הרמ"א בסימן קנ"א ודברי הרא"ש סותרין אהדדי דכאן ברפ"ק דע"ז כתב וז"ל הלכך אסור להושיט למומרין ד"א אפילו שלהן היכי דקאי בתרי עברי דנהרא עכ"ל ומשמע אבל בדלא קאי בתרי עברי דנהרא שרי לגמרי ואפילו איסורא דרבנן אין כאן כדעת התוס' והמרדכי וברפ"ק דשבת גבי פשט בעה"ב את ידו כתוב לאמר דמ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו וכו' עכ"ל. משמע דמדרבנן אסור א"כ דברי הרא"ש סותרין זא"ז. את כל אלה הי' למראה עיני הכהן הגדול הש"ך ע"כ למען שלא לעשות פלוגתא בין הפוסקים העלה הש"ך ז"ל בסימן קנ"א בעוצם בינתו דברים נכוחים וישרים ל למוצאי דעת דלא פליגי כלל לענין דינא ותוכן כוונתו דכ"ע מודים להתוס' והמרדכי דלא שייך לפ"ע אלא דקאי בתרי עברי דנהרא אבל בדלא קאי בתרי עברי דנהרא שרי לגמרי ואף איסור דרבנן אין כאן. והא דאיתא בתוס' ובהר"ן ובהרא"ש דעכ"פ אסור מדרבנן שלא לסייע ידי עוברי עבירה לאו דאסור מדרבנן מטעם דלפ"ע ז"א דהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא אין כאן אפילו איסור מדרבנן רק המה מיירי בישראל כשר דיש איסור אחר משום שלא יסייע יע"ע והיינו מטעם שכל ישראל ערבין זל"ז והוכח תוכיח את עמיתך בישראל כתיב והתוס' והמרדכי מיירי בנכרי דאין אנו מצווין להפרישו אין בו איסור משום יסייע ידי ע"ע וא"כ אם קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדאורייתא משום דלפ"ע אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא אין בו איסור אף מדרבנן ואיסור משום דמסייע ידי עוברי עבירה לא שייך בנכרי ע"כ שרי לגמרי. זה הוא תוכן כוונת הש"ך לפי דעתי. וכן מצאתי סיוע לדברי בהריטב"א ז"ל בחדושי ע"ז (דף ו') וז"ל ונהי משום דלפ"ע ליכא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור וכדקיי"ל שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית וכו' ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ"ש שאסור להם לגרום להן לעשות שום איסור או להרבות באיסור עכ"ל:
היוצא לנו מזה מכוונת הש"ך דבנכרי ליכא שום איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה וכ"כ המ"א באו"ח סימן שמ"ז סק"ד אחר שהביא דברי הרא"ש שכתב דעכ"פ אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב וז"ל ונ"ל דלנכרי ליכא איסור דמסייע במידי דאסור לו כגון באמ"ה אם לא דקאי בענין שאינו יכול לשלוח וכו' עכ"ל. הרי ממש כמו שביארתי כוונת הש"ך ז"ל:
ומ"ש התוס' בריש מס' שבת אפילו אי מיירי בנכרי ול"ש לפ"ע מיהא איסורא דרבנן מיהא איכא משמע דאף בנכרי איכא איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה כבר פי' כוונתם בס' למודי ד' להרב המובהק הספרדי ר' יהודא נגאר כו' לימוד נ"ב דאין כוונתם דאיכא איסור בנכרי משום מסייע ידי עוברי עבירה דא"כ הי' כוונתם הי' להם למימר בפשיטות דאפי' א"מ בנכרי נמי ותו לא כיון דאדלעיל קאי רק טעם האיסור הוא בנכרי שם משום שנראה כשלוחו עיי"ש בספר הנ"ל בארוכה וכן מ"ש הר"ן ברפ"ק דע"ז בתרי עברי דנהרא נכרי בצד זה וישראל בצד אחר וע"ז כתב הר"ן אח"כ דאיסורא דרבנן מיהא איכא שלא יסייע ידי עוברי עבירה. משמע לכאורה נגד דברי הש"ך הנ"ל דגם בנכרי איכא איסור משום סיוע. כבר ביאר ג"כ בספר הנ"ל כי דברי הר"ן אכוס יין דנזיר קאי, והוא ישראל אז יש איסור משום סיוע אבל בנכרי ליכא איסור כלל:
ומ"ש הר"ן בריש דבריו דנכרי מצד זה משמע דקאי על הנכרי ועל אמ"ה הוא ט"ס וצ"ל נזיר מצד זה והישראל מצד אחר. באופן שדברי הש"ך נכונים מכל צד. דבנכרי ליכא שום איסור דלפ"ע רק בתרי עברי דנהרא לא זולת אך מחמת דאכתי לא העלה בזה ארוכה לדברי הרא"ש שסותרין זא"ז כנ"ל דבכאן בל"ז כתב מומרין ישראלים אסור ליתן להם ד"א בדקאי בתרי עברי דנהרא משמע בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אפילו בישראל מומר ליכא איסור ואפילו משום סיוע ליכא ושם במס' שבת כתב להיפוך דבישראל איכא איסור משום מסייע ידי ע"ע ע"ז הוכרח הש"ך לחלק דגם מומר שוה לנכרי ואין בו שום איסור מטעם מסייע ידי עוברי עבירה. והדרן לכללא כמו שכתב המרדכי בעכו"ם דבתרי עברי דנהרא אסור משום לפ"ע והיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא שרי לגמרי וליכא בי' איסור משום מסייע וא"כ ה"ה מומר ג"כ דינא הכי. וא"כ בזה לא יסתרו דברי הרא"ש הא דכתב הרא"ש בריש מס' שבת דאיכא איסור משום מסייע ידע"ע. מיירי בישראל כשר. אבל כאן בע"ז כתב הרא"ש דינא לענין מומרין. ומומר שוה לנכרי ע"כ שפיר כתב הרא"ש ז"ל דאין בו איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה:
אמנם לכאורה דברי הש"ך תמוהים מדוע לא יהי' אצל מומר משום מסייע ידי עוברי עבירה. הלא קיי"ל דמומר אעפ"י שחטא ישראל הוא כבר ביאר הדגמ"ר דבריו כמו שהביא מעכ"ת דבישראל אין אנו מצווים להפרישו כ"א כשעובר בשוגג ויש בידי אחר להפרישו חייב להפרישו אבל בישראל מומר הרוצה לעבור עבירה במזיד ומומר לא"ד אין אנו מצווין להפרישו ע"כ דברי הדג"מ ודבריו דחוקים כמובן:
אך לדעתי י"ל דהא דאמרינן דמומר אעפ"י שחטא ישראל הוא היינו שאנו מצווין שלא להכשילן בידים אבל להפרישו מאיסור אין אנו מצווין והלכך כיון דכאן מיירי במצי זבין וא"כ כיון דמצי זבין ל"ה כמו מכשיל בידים כיון דמצי זבין במק"א רק בישראל כשר אנו מצווין להפרישו אבל כאן במומר אין אנו מחוייבין להפרישו!
שוב מצאתי בשו"ת בית יהודא להגאון המובהק הספרדי מוהר"ר יהודא חיו"ד סימן טו"ב מבוארין ממש ככל דברי דגם הוא הקשה דברי הרא"ש אהדדי כמו שהקשה הש"ך ז"ל וכתב וז"ל ועוד י"ל דהא דאסרינן מדרבנן בדמצי שקיל היינו דוקא בישראל משום ד דמחויב הוא להפרישו מאיסור כדמוכח מלשון הר"ן אפילו בלא השטה אלא שהוא עושה האיסור מאליו חייב להפרישו וכל ישראל ערבין זל"ז אבל בעכו"ם דאי חזי' דקא עביד איסורא אינו מחויב להפרישו מותר להושיט לו בדמצי שקיל לי':
ובזה יתורץ ג"כ על מומר אע"ג דכישראל גמור חשבינן להו היינו שלא להכשילן בידים אבל להפרישו מאיסור אין אנו חייבין והלכך מותר להושיט להן בדמצי שקיל לאיסור עכ"ל. הרי ממש כדברי ושמחתי שזכיתי לכוון לדעת גדול הדור כמותו:
והנה עכ"פ בין יהי' כדברי ובין יהי' כדברי הדג"מ בדעת הש"ך עכ"פ דברי הש"ך נכונים לדינא. דמומר שוה לנכרי דליכא בי' איסור משום מסייע ידי ע"ע ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא הוא דאסור משום לפ"ע. אבל במצי זבין שרי לגמרי. שוב הראה לי הרב בעל תו יהושע דברי רש"י בע"ז (דף נ"ה ע"א) ד"ה דורכין שרי לגמרי שכתב בזה"ל ומשום מסייע ידי עוברי עברה ליכא שהנכרי לא נצטווה על כך עכ"ל:
ועתה נבוא לשאלת מעכ"ת אם מותר להסוחר הזה לתת לישראל מומר דברים היתרים והוא אוכל אותם באיסור אם אית בי' לאו דלפ"ע אם לא. ע"ו אענה ואומר דשאלתו אינו נוגע כלל לאיסור דלפ"ע. כיון דכאן מיירי במצי זבין וא"כ אחר שבררנו במצי זכין תו לית כאן שום איסור דלפ"ע אלא מדרבנן אסור משום מסייע ידי ע"ע א"כ עיקר השאלה הוא אם יש להסוחר הזה איסור משום מסייע ידי עו"ע במה שנותן לו מאכלים היתרים או לא אבל איסור משום לפ"ע ליכא:
א) ומעתה אחר שבררתי דדעת הש"ך עיקר דבישראל מומר העובר עבירה במזיד בשאט נפש דיני כנכרי ממש ואין בו איסור משום מסייע ידי עו"ע א"כ צדקו מאד דברי מעכת"ר בהשפטו דכ"ש הוא שיש היתר ברור ליתן לו מאכלים היתרים והוא אוכל אותם באיסור. דמה במאכלים איסורים העלה הש"ך הנ"ל. דבמומר אין בו איסור משום מסייע ידי עו"ע מכ"ש במאכלים היתרים שרק הוא אוכל אותם באיסור:
ב) אפילו א"א כדעת הפוסקים. דאפילו במצי זבין ג"כ יש איסור דלפ"ע עכ"פ מדרבנן בנן מ"מ היינו דוקא שנותן לו מאכלי איסור אבל כאן שהוא נותן לו דברים היתרים. ורק הוא אוכל אותם באיסור א"כ כיון דהתוה"ק ציותה לפני עור לת"מ אשעת נתינה קפיד רחמנא. שיהי' המכשול בשעת נתינה כשנותן לו ד"א אבל כאן דנותן לו דבר היתר א"כ אין המכשול בשעת נתינה רק אח"כ יבא המכשול. א"כ אין כאן איסור דלפ"ע. ועמ"ש לקמן בשם ספר יד מלאכי. וימצא כי כן הוא:
ג) עוד יש להקל מענין השאלה ההוא. עפ"י דברי אמו"ש סי"ד בסופו וז"ל עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין העכו"ם עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה לדעת הרשב"א וכו' ואפילו בבהמת עכו"ם א"כ אף כשנחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע שלא הניחו לישחט. ושרי למכור לו וליתן לו עכ"ל. א"כ ה"ה ממש דמי לנדון שאלתו כיון שהישראל נותן לו מאכלים היתרים אין הוא מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע:
ד) הנה אמרינן בירושלמי. כל מקום שהלכה רופפת בידך הולכין אחר המנהג וא"כ אם נאסר למכור או להושיט לישראל מומר דבר היתר שמא יאכל אותם באיסור אף היכי דמצי זבין א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו למכור כל מאכלים היתרים לישראל מומר כגון בשר או חלב וכדומה ניחוש שמא יאכל אותם באיסור כגון אם ימכור לו בשר ניחוש שמא יאכל הבשר עם חלב וכדומה ואם תאמר כן אין לדבר סוף. ופוק חזי מה עמא דבר אלא ודאי דליתא ומותר גמור: