שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן ח
ואגב דאיירינן בהאי סוגיא נימא בי' מלתא ע"ד החידוד דהכי איתא התם (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ד' חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו חייב ופירש"י ד' חטאות חד משום דאכל קודש בטומאה וכו' וחד משום נותר וכו' עכת"ד ואמרינן עלה בגמרא שם (ד' י"ד ע"א) ר"מ אומר וכו' ופריך הגמרא וניתני אם הוציאו חייב? (דהא ביוה"כ מיירי) מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ודחי הגמרא ממאי דלמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ עכת"ד הגמרא:
והנה הרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור הל"ב פסק דיש עירוב והוצאה ליוה"כ עיין בשו"ת שאגת ארי' סימן ע' ולכאורה מאין הוציא הרמב"ם לפסוק כן לפסק הלכה הלא הגמרא לא קאמר אלא דרך דיחוי בעלמא ממאי דלמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ:
ונלענ"ד ענ"ד ע"ד החידוד דהי' להרמב"ם הוכחה דיש עירוב והוצאה ליוה"כ בשנקדים מה שקשה לי לכאורה קושי' נכונה. דהנה אמרינן בפסחים (דף כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים מעל ויש אומרים לא מעל עיי"ש בפירש"י ואמרינן תו בגמרא שם רב יוסף אמר בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי ואיתא שם ברש"י ורב יוסף אמר אי הוה סבירא להנך תנאים כר"ש דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכ"ע מודו דפטור הואיל והשתא מיהו לא חזי ולא ממונא הוא ואע"ג דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח וכו' עכ"ל רש"י:
היוצא לנו מדבריו דחמץ בפסח הואיל ואסור בהנאה תוך זמנו דפטור מקרבן מעילה הואיל ולא אפסיד להקדש מידי ואע"ג דגורם לממון הוא לאחר הפסח דמותר לר"ש דסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ קשה אמאי תנן כאן במתניתן ואשם אחד היינו אשם מעילה כמ"ש רש"י הלא קתני כאן נותר ונותר אסור בהנאה ואין חייבין אשם מעילה דלא אפסיד להקדש מידי? ויש לומר עפ"י פשוטו. דהנה התוספת שם בפסחים ד"ה אין פודין הקשו וז"ל תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול? דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה ותירצו בתירוצם השני דמיירי דלית בי' ש"פ לאחר שנעשה אפר וכו' יעו"ש א"כ יש לומר דכאן בכריתות איירי דיש בו ש"פ לאחר שנעשה אפר ולכך חייב אשם מעילות כקושיות התוס' באמת וק"ל. אך עדיין קשה הא אסור לשרפו היום דהוי יוה"כ אף דלאחר יוה"כ יהי' מותר לשרפו ולהנות מ"מ כיון דהיום אסור לשרפו והוי דבר הגורם לממון ולאו כמ"ד כמ"ש רש"י הנ"ל לענין חמץ בפסח וא"כ הדק"ל אמאי חייב אשם מעילות. אך יש לומר דאיתא פלוגתא במס' שבת (דף ע') ובכמה מקומות אם הבערה ללאו יוצאת או לחלק יוצאת ויש לומר דתנא דמתניתן דכריתות ס"ל הבערה ללאו יוצאת. והנה אמרינן בפסחים (דף ה') ש"מ מדר"ע תלת וש"מ הבערה לחלק יוצאת וכתבו שם התוס' ד"ה לחלק וז"ל מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יוצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלי' עכ"ל התוס':
היוצא לנו מדברי הריב"א למ"ד ללאו יוצאת הבערה מותר ביו"ט ומתוך דברי הריב"א צידד השג"א בסימן ע"א דיוה"כ הוי כיו"ט לענין זה דהבערה מותר למ"ד הבערה ללאו יוצאת הואיל ולא כתוב בי' לא תעשה כל מלאכה וא"כ אם תנא דידן ס"ל הבערה ללאו יוצאת שפיר מותר לשרפו ביוה"כ:
אך עדיין קשה לר"מ דתני שבת ובשבת ודאי הבערה אסור וא"כ אסור לשרפו והדרא קושייתי הראשונה לדוכתא אמאי חייב אשם מעילה? הא הוי נותר ואסור בהנאה ולא אפסיד להקדש מידי ופטור מאשם? ומוכרחין אנו לומר באמת דלר"מ לא איירי מתניתן מנותר כלל ואפ"ה חייב ב' אחד משום שבת ואחד משום יוה"כ דיש עירוב והוצאה ליוה"כ ושפיר הוי ד' חטאות ואשם אחד ודו"ק. כן נראה לי ע"ד החידוד!
שבתי וראיתי מה שהקשיתי לעיל לפי מה דאמרינן בפסחים (כ"ט) דמידי דלאו בר דמים הוא אין מחייבין אשם מעילות א"כ קשה אמאי יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ד' חטאות ואשם אחד הי' נותר ואסור בהנאה ולא אפסיד להקדש מידי ופטור מקרבן אשם מעילות? ראיתי כי כבר קדמני בקושיא הזאת הגאון בעל נה"מ בסימן כ"ט ס"ק ב' וז"ל דהא בלא"ה קשה דהא בפסחים שם מוכח דכל היכי דלאו בר דמים שהוא איסור הנאה אין בו חומש ואשם ונותר איסור הנאה הוא כמו חמץ ולאו בר דמים הוא אך. החילוק הוא מבואר דש"ה בפסחים דהוא קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת הקדש כמ"ש התוס' בכתובות (ד' למ"ד) בד"ה זר שאכל תרומה מש"ה בעינן שיהא בר דמים משא"כ הכא מיירי בקדושת הגוף דמעילה דידי' לא תלי' בדמים כלל עכ"ל. ופלא ראיתי שקושיות הגאון בעל נה"מ ותירוצו הוא תוספת חדשים במס' כריתות (דף י"ג) וז"ל ואשם אחד והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה (דף כ"ט) האוכל חמץ הקדש במועד לא מעל? התם בקדושת דמים דלא נחית עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל. הרי ממש כדברי הגאון ז"ל: