שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן ד
עוד זאת יש להערות הערה חדשה מה שהבאתי לעיל לדעת הרמב"ם דבהקדש תוך כ"ד לאו כדבור דמי ולא מצי לחזור ונסתפקנו האיך הדין בצדקה אי דמי להקדש ואמרינן בזה תוכ"ד לאו כדבור דמי ולא מצי לחזור או לא דצדקה לא דמי להקדש כלל אלא אמרינן בי' תוכ"ד כ"ד ומהני חזרה ואומר בזה דבר חדש להביא ראי' דצדקה כהקדש דמי ואמרינן בי' תוכ"ד לאו כד"ד. ועלה בדעתי הערה חדשה דאיתא במס' ערכין (דף כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיו בפומבדיתא אתא לקמי' דרבי יהודה אמר לי' שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרו לך וכו' כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ופריך אימר דאמר שמואל שחיללו לכתחלה מי אמר ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא אבל בזה"ז אפילו לכתחלה ופריך א"ה אפילו פרוטה נמי פרסומי מלתא ע"כ ה"ג:
היוצא לנו מזה דהקדש מאה מנה שחללו על ש"פ מחולל ובזמן שבהמ"ק קיים רק בדיעבד ובזה"ז אפילו לכתחלה מותר לחלל הקדש השוה מאה דינר בפרוטה ועכ"פ בדינר:
אמנם התוס' שם ד"ה שקול וכן בב"מ (נ"ט) ובשאר מקומות הקשו דכאן משמע דיש תקנה להקדש ולחרם לחללו בזה"ז הא בע"ז (דף י"ג) אמרינן אין מקדישין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר וסלים ירקבו והכא בזה"ז איירי כדמסיק הכא ואמאי לא אמרינן ירקבו? ותירצו ולחלק יצאו דדוקא במטלטלין הוא דאמרינן ירקבו דלא אתי בו לידי תקלה אם ממתינים עד שירקבו והכא במקרקעי איירי דאם ימתין אתי לידי תקלה עכ"ל:
אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' ערכין וחרמין הלכה יו"ד וז"ל. מותר לפדות הקדשות בזה"ז אפילו לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח וכו' אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשווי' כמו שבארנו עכ"ל. וכתב שם הלח"מ מדכתב הרמב"ם סתם מותר לפדות הקדשות ולא חילק בין מקרקעי למטלטלי משמע דחולק על סברת התוס' ואומר דדינא דרב יהודא זיל שקול וכן דינא דשמואל דאמר הקדש מאה וכו' בין מקרקעי בין במטלטלין והא דמקשו התוס' מע"א דמשמע דאמרינן ירקבו כבר תירץ הראב"ד שם היינו כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותן יפדה אותם בפרוטה ויוליך פדיונם ליה"מ אפילו לכתחלה וא"כ קשה אמאי שאמר ר"ה ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומטעם חזקה אין אדם עושה קנוניא וכו' אבל בבריא לא מהימן דחיישינן לקנוניא:
והנה הפוסקים הביאו דינא דר"ה וגם הרי"ף אינו מביא רק הדינים הנוהגים בזה"ז משמע דגם בזה"ז פסקינן כן וקשה מדוע ניחוש בזה"ז לקנוניא דהא באמת א"א לבע"ח לגבות מן ההקדש רק ברוצה לפדות אבל בלא פדיון לא כמו שאמרינן הפודה פודה ע"מ ליתן לבע"ח וא"כ זה יכול לעשות לכתחלה להיות פודה ההקדש בפרוטה ועכ"פ בדינר וא"כ מאי קנוניא שייך בזה. וכבר כתבנו דהרמב"ם אינו מחלק בין ממקרקעי למטלטלי דבכל ענין מותר לפדות בזה"ז וא"כ קשה כנ"ל בשלמא על הרמב"ם גופא ל"ק מדוע פוסק דינא דר"ה דהרמב"ם העלה בחבורו גם הדינים הנוהגים בזמן הבית ובזמן הבית אסור לפדות לכתחלה רק בשווי' כמו שהעתקתי לעיל לשון הרמב"ם וא"כ שפיר חיישינן לקנוניא אבל על הרי"ף והפוסקים דאינם כותבים רק הדינים הנוהגים בזה"ז קשה מדוע ניחוש לקנוניא הלא בזה"ז מותר לפדות לכתחלה בדינר עכ"פ וזה יוכל לעשות אף באינו מגיע לפלוני מנה ובלא פדיון בלא"ה לא יגבה הבע"ח? וגם מדוע ניחוש לקנוניא בהא דאמרינן לכשיגרשנה ידור הנאה הלא גם בלא גירושין בזה"ז יכול לפדות ומאי קנוניא שייך בזה. ואין לומר דהרי"ף מחלק בין מקרקעי למטלטלי כסברת התוס' בערכין הנ"ל ז"א עיין בהרי"ף פ"ק דע"ז ובר"ן שמה תמצא מבואר דלא ס"ל כסברת התוס' אשר ע"כ מוכח דנ"מ בדינא דר"ה בזה"ז לענין צדקה והיינו דס"ל להרי"ף צדקה הוי כהקדש וכמו דאמרינן בהקדש חזקה אין אדם עושה קנוניא כמו כן נאמר בצדקה ובצדקה ל"ש פדיון ע"כ הביא שפיר דינא דר"ה וכיון דצדקה כהקדש דמי א"כ כיון דהרמב"ם פוסק דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד ה"ג בצדקה ותליא בפלוגתא הבאתי' לעיל בחו"מ סימן רי"ב אם נאמר מחשבה מהני לצדקה וכנ"ל עיין בזה היטב:
ודע דלדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל בפתח דברינו דמפרש קושיות הגמרא ל"ל הפודה פודה היינו מדוע לא יפדה אותו הבע"ח עצמו ולא איש אחד ומשני לכן לא יפדה אותו הבע"ח עצמו משום גזירה דאם יראו שהבע"ח עצמו פודה יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עיי"ש שהארכתי א"כ בהאי דאמרינן שם במתניתן דערכין (ק"ג ע"ב). הי' חובו מאה מנה וכו' מוסיף עוד דינר וכו' ר"ל דאחר יפדה ולא הבע"ח עצמו ומטעם הנ"ל גזרה שמא יאמרו ולכאורה לפי דברי המפרשים לדברי הרמב"ם משמועתם דגם הבע"ח גופא יכול לפדותם וזה אינו לפי פירוש הרמב"ם ז"ל ודו"ק: