שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן ג
ומעתה יצא לנו מכל מה שבארנו דדברי הרמב"ם שהעלה דבהקדש תוכד"ד לא כד"ד ודוקא לעקור את דבריו מכל וכל בתוכ"ד הוא דלא מהני אבל לפרש את דבריו שכך הי' כוונתו מתחלה מהני בתוכ"ד וז"ב. וגם מה שפסק הרמב"ם דהמקדיש כל נכסיו חיישינן לקנוניא ולא אמרינן אילו הי' רוצה הי' אומר בטעות הקדשתי דאין זה מגו וכנ"ל. שניהם צדקו יחדיו וכיון שכן הוא נכונים מאד לדינא דברי הגאון הנה"מ בסימן רנ"ה סק"א מה שתירץ דברי הרמב"ם להצילו מקושיות הקדמונים הובאו דבריהם בש"ך סימן רנ"ה אמנם הוא קיצר מעט בדבריו ואנכי אבאר הדברים בארוכה אי"ה כי יהי' בזה נ"מ למה שאכתוב אח"כ:
זה לשון הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין הלכה י"ח וי"ט. וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשו קנוניא על ההקדש ואפי' הי' שטר ביד בע"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמו שביארנו, בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמד על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הולך למות לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנים אלא א"כ הי' בידו שטר מקוים ה"ז נוטל מן ההקדש מפני הצוואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בע"ח אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש עכ"ל:
והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא דב"ב (קע"ד ע"ב) אמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. מתקיף לה ר"נ וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין וכו' ומשני כי קאמר ר"ה התם דנקט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין מע"פ הוה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות. אלא אמר ר' נחמן אידי ואידי דנקט שטרא ולא קשה הא דמקוים הא דלא מקוים אמר תנו קיימא לשטרא לא אמר תנו לא קיימא לשטרא עכ"ד הגמרא:
והנה הראב"ד הקשה על מה שכתב הרמב"ם בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש וכו' ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' וכתב הראב"ד וז"ל. א"א ואפי' אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן וכו' וכן העלה הכ"מ והלח"מ והסמ"ע ס"ק ח' דהא דכתב הרמב"ם בשעה שהקדיש רוצה לומר לאחר כדי דבור ובעסוקין באותו ענין דבש"מ נאמן ובבריא אינו נאמן והמ"ע שם כתב לתרץ דברי הרמב"ם באמרו דדברי הרמב"ם הן המה דברי הריב"ן מגאש רבו, שכתב כן וביאר טעמו של דבר וזה לשונו. נקטינן השתא לענין ש"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקט האי פלניא שטרא בין לא נקט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר לה ואם לא אמר תנו אי קא נקט שטרא ואי קיים אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקט שטרא אי נמי נקט שטרא ולא יקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכי דאמר לה בשעה שהקדישן אבל אי אמר לה אחר שהקדישה אע"ג דאמר תנו אין נותנין דהא אמרינן לעיל פרק מי שמת גבי חזרה במקצת איבעי' לה הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכאן דאקדשינהו קנינהו ההקדש לכי בעי למיהדר השתא הוא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר בי' ולא בראי' ברורה וכיון דאי בעי למיהדר לא מצי הדר בי' כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מיהדר קא הדר ומש"ה קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי הלכך הא דאמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקט שטרא ויקיים דשמעת מיני' דטעמא דלא אמר תנו הוא דבעינן דנקט שטרא ויקיים הא אמר תנו אע"ג דלא נקט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מתוקמא אלא בדאמר לה בשעה שהקדישן ודייקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו' דהתם נכסי דידהו נינהו ומנכסי דידי' הוא דאמר תנו ה"נ לענין ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכי דאמר לה בשעה שהקדישן הוא דאכתי נכסי' דידי' נינהו ולא דהקדש דומי' דהא דרב ושמואל אבל היכי דאמר לה לאחר שהקדישן שמכי אקדיש ודאי לאו נכסי' דידהו נינהו אלא דהקדש אע"ג דאמר תנו אין נותנין לו אלא א"כ נקט שטרא בידי' ויקיים דאית לי' פלניא למיטרף מן ההקדש כי היכי דאית לי' למיטרף מן הלוקח עכ"ל:
והנה מ"ש הכ"מ והלח"מ והסמ"ע דהרמב"ם מיירי בעוד עסוקין באותו ענין אינו מובן כלל וכמו שהאריכו האחרונים. מלבד מה שהקשה הש"ך ז"ל דכיון שאינו יכול לחזור מה לי עסוקין באותו ענין או לא וגם מאי מהני עסוקין באותו ענין דלא מצינו עסוקין באותו ענין מהני רק לענין ק"ס וכמ"ש הרא"ש. ובמ"ש הש"ך לתרץ דברי הרמב"ם נדבר אי"ה לקמן מזה:
אך לפי מה שבארנו לעיל דהרמב"ם פוסק דתוכ"ד בהקדש לאו כדיבור דמי ולא מהני חזרה ופוסק ג"כ כר"א דחיישינן לקנוניא ולא אמרינן אי בעי הי' שואל על הקדישו א"ש מאד דברי הנה"מ לתרץ דברי הרמב"ם וא"צ לדחוקי דמיירי לאחכ"ד ובעסוקין באותו ענין אלא דמיירי בתוכ"ד וכמ"ש הע"ש הובא בסמ"ע וקושיות הראב"ד דמאי חילוק יש בשעה שהקדיש בין ש"מ לבריא דבשעה שהקדיש כל אדם נאמן לק"מ דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד ג"כ וא"כ בבריא דחיישינן לקנוניא שרוצה לחזור מהקדש ע"כ אומר מנה לפלוני בידי וכן שפיר אינו נאמן אף שאמר בשעה שהקדיש כיון דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד וכנ"ל:
אך אכתי קשה לפי זה להרמב"ם ז"ל אחר דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד א"כ מדוע בש"מ נאמן אם אמר בשעה שהקדיש וא"כ מוכרח לומר דיש טעמא אחרינא מדוע ש"מ נאמן מטעם דש"מ אין עושה קנוניא וא"כ גם לאחר שהקדיש יהי' נאמן מטעם זה כמו שנאמן בשעה שהקדיש וכמו שהקשה באמת הש"ך ז"ל:
אמנם זה אינו דבשלמא אם אמר לאחר שהקדיש הו"ל כמו חזקה דמשקר דמדלא אמר תיכף בשעה שהקדיש ותו לא מהני חזקה דאין ש"מ עושה קנוניא דהרי חזינן דמשקר ועושה קנוניא לחזור בו מדלא אמר כן תיכף בשעה שהקדיש וכמו שמבואר בפירוש סברא זו במ"ע בשם רבינו הר"י בן מגאש והעתקתיו לעיל והרמב"ם בשיטת רבו אזיל וא"כ גם בש"מ לאחר שהקדיש לקנוניא שמשקר ורוצה לחזור וחזרה בהקדש לא מהני תוכ"ד:
אמנם אם אמר הש"מ בתוכ"ד שפיר נאמן מטעם דאין ש"מ עושה קנוניא ואינו רוצה לחזור רק האמת שמנה לפלוני בידי לכן שפיר נאמן ולא אמרינן דאיכא חזקה דמשקר משום שאלו האמת כן הי' אומר כן תיכף לפחות מכ"ד מטעם כמו דהרמב"ם פוסק דלפרש דבריו שכוונתו הי' לכך מהני תוכ"ד ולא אמרינן כלל דע"כ משקר הוא מדלא אמר בפחות מתוך כ"ד ה"ד כמו כן בזה שהקדיש כל נכסיו ועתה תוכ"ד אומר שמנה לפלוני בידי או כלי של פ' בידי ה"ל ג"כ כמו לפרש דבריו דלא הקדיש כלל המנה ונאמן כיון דקנוניא שמא רוצה לחזור ל"ש בש"מ. ואף למ"ש הש"ך ז"ל דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו עכ"פ כיון שאמר תוכ"ד א"כ מפרש דבריו הוא לומר שזה לא הקדיש ואין לך חזקה גדולה מאומר הרי זה תמורת עולה ותוך כ"ד אמר תמורת שלמים אף שנתחזק עפ"י דבורו שהוא תמורת עולה אפ"ה מאמינים שנתכוין לזה כמו כן לענין זה שמפרש הקדישו הי' כל נכסיו וזה מפרש דבריו ואומר שמנה או הכלי לא הי' בכלל ההקדש הו"ל מפרש את דבריו רק בבריא דחיישינן לקנוניא מש"ה אינו נאמן דיכול להיות דכוונתו לחזור ועושה קנוניא והרמב"ם פוסק דחיישינן לקנוניא וחזרה בהקדש לא מהני תוכ"ד מש"ה לא מהני בריא אף שאמר בשעה שהקדיש משא"כ בש"מ דלא חיישינן לקנוניא ולחזרה הוא אומר כן ע"כ שפיר אם אומר תוכ"ד מנה לפלוני הו"ל ממש כהאי דתמורת עולה ותמורת שלמים או הוא שלמים וולדה עולה דאמר ר"י הואיל ונתכוין לכך הואיל וא"א לומר שני דברים כא' דבריו קיימין ונאמן:
ומעתה הש"ך ז"ל שדחה דברי הרמב"ם והר"י אבן מגאש חזרו ונראה ודבריהם הם מבוארין במשנה דתמורה דהלכה כר' יוסי ואדרבא מכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דינו דהלכה כסוגיא דזבחים ותמורה דבהקדש א"א לחזור אפילו תוכ"ד משום דהא דאמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' ע"כ בתוך כדי דבור מיירי וא"כ קשיא לי' קושיות הראב"ד אפי' בריא נמי וז"ש דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד ולא מהני חזרה וא"כ בש"מ דחזקה שאין עושה קנוניא על ההקדש וכו' נאמן כמו בהאי דתמורת עולה וכו' והוא שלמים וכו' דהלכה כר"י משא"כ בבריא דחיישינן לקנוניא אינו נאמן לפרש דבריו ולומר דזה לא הקדיש שמא רוצה לחזור מן ההקדש עושה קנוניא ואומר כן. כללו של דבר אם אינו אומר הש"מ תיכף הו"ל כמו שאומר הרי זה תמורת עולה היום ולמחר תמורת שלמים שכתבו התוס' בב"ק דאינו נאמן בתוך כ"ד גדול, הן הן דברי רבינו הר"י אבן מגאש והרמב"ם ז"ל. ואף שהתוס' כתבו כן לענין מה דמחלקין בין תוך כ"ד קטן לתוכ"ד גדול וכמ"ש לעיל באריכות עכ"פ אף גם לדידן דאין חילוק ולענין חזרה גם בתוך כ"ד גדול מצי לחזור היינו בכל התורה משא"כ בהקדש א"י לחזור ולענין לפרש דבריו תוך כדי דבור מהני כפשטי' דמתניתן ודלא כמו שדחקו התוס' בפירוש המשנה. ודו"ק היטב כי הוא תירוץ אמתי לקושיות הראב"ד על הרמב"ם. אף שהנתיבות העיר בזה כמו שכתבתי לעיל מ"מ המעיין יראה שיש חילוק בין דבריו לדברי כי הוספתי נופך הרבה משלי בעזה"י:
והנה מה שהעלה הסמ"ע דהרמב"ם מיירי בעסוקין באותו ענין קשה לי הלא דברי הרמב"ם הן המה דברי רבו הר"י הלוי וכמו שהעלה המ"ע ותמצית דבריו שמש"ה מיירי שאמר תיכף הואיל ובידו לחזור כמ"ש הר"י הלוי בפירוש וא"כ ע"כ האי בשעה שאמר הרמב"ם ע"כ בתוך כ"ד לא אחר כ"ד ובעסוקין באותו ענין דבעסוקין באותו ענין לא מצינו שיכול לחזור רק בק"ס כמו שאיתא בחו"מ סי' קצ"ה ס"ו ושם נותנין לו זמן מה לחזרה מטעם שנתנו לו שעה להתבוננות כי כן דרך לקיים כ"ד פתאום בק"ס משא"כ בשארי קנינים וגם בהקדש דלדעת דעת הרבה פוסקים דא"י לחזור בתוכ"ד מכש"כ בעסוקין באותו ענין. והא דהכ"מ מוקי דברי הרמב"ם בעסוקין באותו ענין לא מטעם חזרה ואדרבא בזה מיישב דמש"ה הוא מהימן ולא אחר ועכ"פ אין שום סברא לזה ולפענ"ד כוונת הרמב"ם כמ"ש לעיל דמיירי בתוכ"ד וכמ"ש הע"ש ודו"ק ודבריו מיוסדים על דברי רבו הר"י הלוי:
אך קשה לפי דעת הנה"מ הנ"ל וכפי שבארנו דבריו בארוכה ואומר דבר חדש. דהנה כבר הבאנו לעיל קושיות הקדמונים הרמב"ן והנ"י מדוע אמר ר"ה דוקא ש"מ נאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה וכו' ולא אמר דגם בבריא נאמן מטעם דאי בעי הי' מפקיע ההקדש ע"י שאלה? ותירצו דמיירי בנדר עד"ר או במסר ליד גזבר דליתא בשאלה. אמנם דעת הש"ך ז"ל כאן בסימן רנ"ה דבהקדש גם בנדר עד"ר איתא בשאלה עיי"ש מלתא בטעמא וכן העלה דעיקר כתירוץ השני של הקדמונים דמיירי במסר ליד גזבר דליתא בשאלה:
והנה ראיתי בהגהת יד שאול על ש"ע יו"ד הנדפס מחדש מאת הרב הגאון מוהר"י שאול נאטינזאהן נ"י האבדק"ק לבוב בסימן רנ"ח סעיף וי"ו העלה דבר חדש דהא דאמרינן במסר ליד גזבר ליתא בשאלה ה"מ בקדושת בדק הבית או תרומה שייך לומר דאתי ליד גזבר או הכהן דאחר שבא לידו יכול הגבאי לשנותו לכל אשר יחפוץ וכן בתרומה ביד כהן אבל בקדושת הגוף דאין בידו לשנותו וא"כ בכ"מ דאיתא בי גזי' דרחמנא איתא א"כ מה יוסיף אומץ במה שבא ליד גזבר משלא בא ליד גזבר ע"כ גם בבא ליד גזבר איתא בשאלה וראייתו מתוס' כריתות (דף י"ז) דכתבו דבקרבנות היכי דנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן לא מהני שאלה ולא כתבו דתיכף שבא ליד גזבר דליתא בשאלה מזה מוכח דדוקא בקדושת בדק הבית הוא בבא ליד גזבר ליתא בשאלה אבל בקדושת הגוף כגון קרבן למזבח גם בבא ליד גזבר איתא בשאלה אלא לאחר זריקה תו לא מהני שאלה. ע"כ דברי הרב מלבוב בהגהותיו ודבריו נכונים הם. וא"כ קשה מדוע אמר ר' יוסי במשנה דתמורה הרי זה תמורת עולה וכו' דאינו נאמן לפרש דבריו רק מחמת הואיל וא"א לומר שני דברים כאחת ומשמע דלאחר כ"ד אינו נאמן וקשה בלא"ה יהי' נאמן במגו דישנו בשאלה וכאן בקרבנות אף במסר ליד גזבר מהני שאלה וכנ"ל. ואי בנדר עד"ר כבר כתבתי דעת הש"ך דבהקדש אף בנדר עד"ר מהני שאלה וא"כ להימן במגו דשאלה ואח"ז יכול לומר חצי' תמורת עולה וכו' או וולדה עולה והיא שלמים וכו' וע"כ צ"ל דמש"ה לא מהני לאחר כ"ד הוא מהטעם שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ונמלך וז"ל. נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוי כמו דברים שבלב ודוקא תוך כדי דבור הוא דמהני דלענין לפרש דבריו מהני תוכ"ד עכ"ל התוס':
היוצא לנו מזה. דטעמא דלא מהני לפרש דבריו אחר כ"ד הוא משום דהוי דברים שבלב ומעתה כל הוכחה שכתבנו לעיל בשם הנה"מ להרמב"ם ורבו הר"י הלוי נסתר דנהי דשם בתמורת עולה וכו' לא מהני לפרש דבריו רק בתוכ"ד אבל לא לאחר כ"ד היינו משום דהוי דברים שבלב אבל בדיניו הנ"ל מנ"ל דאינו נאמן לאחר כ"ד. אך גוף סברת התוס' במה שהעלו דלכן לא מהני לפרש דבריו לאחר כ"ד משום דהוי דברים שבלב צ"ע מאד. ואמרתי אחכמה להבין דברי רבותינו בעלי התוס' ודעת קדושים אמצא והמה רחוקים ממני דנהי דקיי"ל בכל התורה כולה דדברים שבלב אינן דברים מ"מ בהקדש קיי"ל דאם גמרן בלבו בלבד נגמר ההקדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' מע"ק דבכל הקרבנות במחשבה בלבד נגמר ההקדש ומשום דכל נדיב לב עולת כתיב וכן פסקינן בש"ע חו"מ אשר הבאתי לעיל א"כ למה נאמר דלכן לא מהני לפרש דבריו משום דהוי דברים שבלב הלא חזינן דבהקדש דברים שבלב הוי דברים וצע"ג. וזה נ"ל שהוא סברת הרמב"ם ורבו מהר"י הלוי ז"ל דל"ס סברת התוס' דלכן לא מהני מטעם דהוי דברים שבלב מטעמי' הנ"ל ולכן צדקו דברי הנה"מ בישוב דברי הרמב"ם ורבו ודו"ק כי קצרתי ונכון הוא:
והנה מתוך מה שכתבתי לעיל בשם התוס' דכריתות דבקרבנות עד הזריקה מהני שאלה רק לאחר זריקה לא מהני שאלה אשר מזה מוכח דהא דכתבו הקדמונים במסר ליד גזבר לא מהני שאלה הוא רק בקדושת ב"ה אבל בקדושת מזבח מהני שאלה גם לאחר שמסר ליד גזבר לאחר זריקה תו לא מהני שאלה. נסתרו דברי מרן הגאון בעל נו"ב מה"ת חיו"ד סימן קנ"ד שחידש לן בטעמא דהך מלתא מדוע תרומה ביד כהן או הקדש ביד גזבר ליתא בשאלה וזה לשונו. והנה הרשב"א מדמה זה לתרומה ביד כהן שאמרו דלא מצי לאתשולי עלה ואומר אני הא מלתא גופא טעמא בעי והלא מה שיש שאלה בהקדש הוא משום דזה דומה להקדש בטעות דקיי"ל שאינו הקדש וא"כ מה בכך שהוא ביד כהן ואטו אם טעה ונטל חולין וסבר שהוא תרומה ומסרה ליד כהן בתורת תרומה הלא אם אח"כ נודע שהי' חולין אטו מי יחזיקנה הכהן ויאמר כבר זכיתי בה הא ודאי ליתא:
ואומר אני טעם הדבר הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם אין הדבר אמת והוא משקר אבל באמת אם הי' יודע שיהי' כך הי' נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו בזה והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה אתה אומר כך ואין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו וכו' ולכך תרומה ביד כהן לא מצי מיתשל ומהך טעמא עצמו ממילא צדקו דברי הרשב"א שגם צדקה שמסר ביד אחר לצורך עניים לא מצי מיתשל כי זה שנמסר לידו לצורך העניים אינו מחויב להאמינו ולהפסידו להעניים. עכ"ל הנו"ב:
ולפי דברי התוס' בכריתות דבקרבנות מהני שאלה עד לאחר זריקה נסתרו סברת הנו"ב הנ"ל דלדבריו דלכן ל"מ שאלה במסר ליד גזבר מטעם דאין אנו צריכין להאמין לו שיש לו חרטה א"כ גם בקדושת הגוף הי' צריך להיות כן דלאחר שמסר ליד גזבר או כהן לא מהני שאלה ומדכתבו התוס' דבקרבנות גם לאחר שמסר ליד גזבר מהני שאלה רק לאחר זריקה ליתא בשאלה מוכח דטעמו דהנו"ב ליתא ודו"ק היטב:
והנה לעיל הבאתי קושיות הראב"ד על הרמב"ם מה שאמר בשעה שהקדיש הלא בשעה שהקדיש כל אדם נאמן ואפי' בריא והכ"מ העלה דמיירי בעסוקין באותו ענין ומטעם שהי' קשה להרמב"ם מה שהקשו הקדמונים על האלפסי דפסק באם אמר תנו אף שאינו שטר מקוים בידו נותנין והקשו הלא אף אם אמר תנו האיך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקוים ומתוך זה כתב הרמב"ם דמיירי שאמר בשעה שהקדיש אבל לאחר שהקדיש באמת אינו נאמן בלא שטר מקוים שלא גרע הקדש מהדיוט ע"כ תירוץ הכ"מ:
והנה יפה הקשה עליו הלח"מ וזה לשונו. ומ"מ אי מה שכתב רבינו ז"ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי"ף ז"ל כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל לא הי' לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקוים ואמר תנו אם הי' אחר שהקדיש לא מהני כלל דמה שתמה על הרי"ף ז"ל לא תמה על כך אלא היכי דאין בידו שטר מקוים אבל אם יש בידו שטר מקוים, אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ"ש היכי דאמר תנו עכ"ל. והיינו מדפסק הרמב"ם דגם ביש בידו שטר מקוים אם אומר לאחר שהקדיש אינו נאמן וצריך שבועה נסתר תירוץ הכ"מ:
וגם מה שתירץ המגדול עוז דהרמב"ם בשיטת רבו הר"י הלוי קא אזיל ג"כ קשה מדוע בשטר קיום פסק הרמב"ם דצריך שבועה ומשמעות של הר"י הלוי כמו שהביא המגדול עוז משמע דהא דבעינן שיאמר תיכף מנה לפלוני בידי הוא הכל בלא נקט שטרא או שאינו מקוים צריך דוקא שיאמר תיכף בשעה שהקדיש ולדעת הכ"מ בעסוקין באותו ענין אין טעם לדבריו:
והנה הש"ך ז"ל הקשה ג"כ על הרמב"ם וכתב וז"ל. ומ"ש הכ"מ והלח"מ דמיירי אחרי כ"ד ועסוקין עדיין באותו ענין לא נהירא דכיון שכבר הקדיש ושוב אינו יכול לחזור בו מה לי עסוקין באותו ענין או לא? ל וכו' ועוד דכיון דאמרינן בפרק שבועת הדיינים ובערכין דטעמא דש"מ נאמן דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו דהיינו דלמיתה קאי ואין אדם חוטא להקדש בשביל יורשיו א"כ הי' נמי שייך באמר כן לאחר שהקדיש:
ויש בידי ליישב דברי הרמב"ם בדרך אחר והוא דאין הכי נמי דחזקה דש"מ אין עושה קנוניא שייכא אפילו לאחר שהקדיש רק דמ"מ תיקשי דהלא הש"מ אינו אלא אדם אחד ולמה יהי' נאמן יותר מע"א לכך צריך שיאמר כן בשעה שהקדיש דאז הוי עדיין קצת בעליו ודו"ק היטב עכ"ל הש"ך:
והנה סברת הש"ך ז"ל בטעמי' משום דאמירתו לא חשיב רק כע"א אך בעסוקין באותו ענין יש עליו שם בעליו הסברא דחוקה מאד אחר דאין יכול לחזור א"כ למה יהי' עליו שם בעליו?
ונלפע"ד לתרץ קושיות הש"ך מדוע יהי' נאמן הלא רק ע"א הוא דבאמת מסקינן בב"ב דר"ה מיירי בדנקט שטרא והא דמהימן הוא רק לפוטרו משבועה כמ"ש התוס' שם ובחו"מ סימן פ"ז מבואר בשם תשובת מיימון דה"ה הנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה וא"כ אף דהוי ע"א שפיר מהימן ולפי דעת הש"ך ז"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב דגם בשטר בידו צריך שיאמר תיכף בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי הלא בנקט שטרא א"כ לא הוי הנאמנות רק לענין שבועה ולענין הזה נאמן הש"מ דהוא כע"א וכנ"ל:
ועכ"פ עיקר הקושיא של הש"ך לס"ד דהגמרא דר"ה מיירי במע"פ והנאמנות הוא לגבות מן ההקדש וקשיא לי' שפיר מדוע נאמן הש"מ יותר מע"א ויש לומר דחשיב שפיר בעליו הואיל ובידו ל להפקיע ע"י שאלה כמ"ש הקצה"ח ודו"ק בזה:
אך לפי טעמא שכתבתי דירא לשאול משום דיש עליו מע"פ מוקדם לכאורה נסתר זה וצ"ע ויש ליישב ודו"ק שהוא סברא חדשה דעיקר סברת תשובת מיימון בסימן פ"ז דבנשבע ונוטל עד המסייע פוטר משבועה הן המה דברי ר"ה מדאמר ש"מ נאמן ומסקינן דנקט שטרא ונאמן ליטול בלא שבועה וקשה דנהי דאיכא חזקה דאין אדם עושה וכו' עכ"פ לא הוי רק ע"א ולא יותר ולמה מהימן? א"ו דעד המסייע לענין נשבע ונוטל פוטר משבועה ודו"ק היטב:
והנה גם בלא דברינו צריך להבין קושיות הקדמונים הרמב"ן והב"י והרבצ"א דלהימני' במגו דשאלה להוציא ממון מחזקת הקדש ואיך נהימן במגו להוציא ממון מחזקת הקדש? צ"ל דעיקר קושייתם למאי דמוקי דברי ר"ה בנקט שטרא וא"כ עיקר הנאמנות לענין שבועה שפיר קא קשיא לי' להימני' לפטור משבועה במגו דשאלה ולס"ד י"ל דלא להני המגו להוציא מחזקת הקדש לז"א דיש חזקה כנגדו שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וא"כ נשאר המגו במקומו ובכ"מ דמהימנינן לי' במגו מהימן כבי תרי וא"כ לק"מ למה נוציא ממון ע"י מההקדש ודברי הרמב"ם שכתב דוקא אם היו עסוקים באותו ענין כמו שפירשו דבריו צ"ע דגם רבו הר"י הלוי לא אמר כן רק באין שטר בידו וגם ביש שטר בידו ואינו מקוים ובמקוים צ"ע מנ"ל דבעינן שיאמר תיכף וגם מאי מהני עסוקין באותו ענין וצ"ע:
עוד אמרתי בישוב קושיות הש"ך שהבאתי לעיל על הא דאמרינן בב"ב קע"ה אר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן וכו' מתקיף לה ר"נ וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה וכו' אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין וכו' ומשני כי קאמר ר"ה התם דנקט שטרא ופריך מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא א"כ אמר תנו נותנין מע"פ הוה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר ר"נ אידי ואידי דנקט שטרא ול"ק הא דמקוים הא דלא מקוים אמר תנו קיימא לשטרא לא אמר תנו לא קיימא לשטרא עכ"ל הגמרא והקשה הש"ך לס"ד דגמרא דר"ה מיירי בדלא נקט שטרא והוה מע"פ וא"כ אמאי לא הקשה ג"כ הא מע"פ הוא ומע"פ אינו גובה לא מן ההקדש ולא מן המשועבדים והקושיא שהקשה הגמרא אח"כ על הא דרב ושמואל הא מע"פ הוא הי' צריך הגמרא להקשות תיכף על ר"ה ועיי"ש שמדחיק א"ע עפ"י שיטתו דר"ה מיירי במנה של פקדון וכבר סתרתי דבריו לעיל וישבתי קושייתו בטוב טעם:
וכעת נ"ל אופן אחר ליישב קושיא זו עפ"י מה שהערנו לעיל בפלוגתא דאביי ורבא במס' פסחים ל"א אי למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה ולמדתי מלשון רש"י ז"ל דהיינו דוקא בהקדיש וזבין לוה בתוך הזמן הוא דאמרינן לעיל דלשיטת הרא"ש בנדרים יש פלוגתא בין אביי ורבא בזה דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה לא חל ההקדש כלל אפילו עד זמן טרופה ולרבא דמכאן ולהבא הוא גובה חל ההקדש עכ"פ עד שעת טרופה וכמו שהארכתי בזה לעיל (והא דאמרינן בש"ס דפלוגתת אביי ורבא הוא רק באקדיש מלוה ולא אמרינן דפלוגתתם הוא גם באקדיש לוה ובתוך הזמן כבר העיר בזה רבינו בעל פני יהושע בחדושיו לפ' השולח וכמו שהבאתי לעיל שים עיניך במו) אבל בקדיש לוה לאחר שהגיע הזמ"פ לכ"ע אף לרבא לא חל ההקדש כלל כמובן דהואיל וכבר הגיע הזמ"פ של מלוה הוא וא"כ מיושב קושיות הש"ך הנ"ל דיש לומר הואיל דכאן דר"ה מיירי שאמר תיכף בשעה שהקדיש וכמו שכתב הרמב"ם ורבו הר"י הלוי שבארנו לעיל שכבר הגיע הזמ"פ א"כ תו אינו חל עליו ההקדש כלל וא"כ כמו שאמר הש"ך ז"ל באם ר"ה מיירי במנה של פקדון אינו חל עליו ההקדש כלל ה"ה לפי דברינו במע"פ בהגיע הזמ"פ תו אינו חל עליו ההקדש כלל ע"כ שפיר לא פריך הגמרא על ר"ה הא מע"פ הוא ואינו גובה לא מן ההקדש ולא מן המשועבדים כיון דר"ה מיירי שאמר בשעה שהקדיש שהגיע הזמ"פ לא חל עליו ההקדש כלל בין לאביי ובין לרבא וכנ"ל וא"ל הא גם בלא הגיע הזמ"פ אמרינן במס' פסחים דלא חל ההקדש כלל ואפ"ה קיי"ל דמע"פ אינו גובה לא מן ההקדש ולא מהמשועבדים וקשה מדוע הלא ההקדש אינו חל ונאמר דכל מע"פ לא יגבה מן ההקדש יש לומר דכמו לענין לקוחות אף דלא הוי זביני' זבינא משום פסידא דלקוחות מחמת דלית להו קלא תקנו דלהוי המכירה מכירה וכמו כן בהקדש דהוי ג"כ כמכר ועכ"פ לא גרע הקדש מהדיוט לא חילקו בתקנתם משום פסידא דהקדש וכ"ז בלא הגיע הזמ"פ משא"כ בהגיע הזמ"פ וגם אמר תיכף בשעת הקדש דהוי רק מפרש דבריו כמו שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם ורבו הר"י הלוי א"כ לא חל ההקדש והואיל ונאמן גובה מן ההקדש ולק"מ קושיות הש"ך וא"צ לדחוק דר"ה מיירי דוקא במנה של פקדון די"ל דמיירי בין במלוה ובין בפקדון וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב מנה לפלוני בידי או כלי זה של פלוני בידי עיי"ש ודו"ק כי זה פשוט וברור:
ובזה יש ליישב קושיות המוהרש"א על התוס' שם בב"ב ד"ה הא דלא מקוים שהקשו וזה לשונם. ואם תאמר כי היכי דאי לא מקוים אמרינן שהוא מזויף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי (ר"ל אף באמר תנו דמקיימים לשטרא) לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראי' וכו' עכ"ל התוס'. והקשה המוהרש"א ז"ל וז"ל. מעיקרא מהקדש ה"מ לאקשויי דנאמן במקוים ולא נימא דפרוע הוא ושלא להשביע אמר כן עכ"ל אמנם לפענ"ד לק"מ אחרי דמיירי בנקט שטרא א"כ יש לומר דמיירי בתוך הזמן וא"כ לק"מ נימא דפרוע הוא והאב אמר כן שלא להשביע ז"א דקיי"ל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו והא דנאמן הוא לענין שא"צ שבועה והתוס' ס"ל כדעת רבינו האי והרא"ש דבבא לגבות מן היתומים אף בתוך זמנו צריך שבועה (הן אמת שמדברי התוס' גיטין (דף ל"ב ע"ב) ד"ה משמע דלא ס"ל כרבינו האי והרא"ש ויש לדבר בזה) משא"כ בהא דרב ושמואל דמחלקין בין אמר תנו ללא אמר תנו ע"כ גם אפילו אינו בתוך הזמ"פ רק בהגיע הזמ"פ ג"כ לא חיישינן לפרעון שפיר קשיא להו להתוס' אמאי נאמן ולא נימא דפרוע הוא אך לס"ד דמיירי במע"פ והגיע הזמ"פ כמש"ל שפיר ה"א דר"ה מיירי בזה בהגיע הזמ"פ ומקשה הש"ס שפיר דנימא שלא להשביע אמר כן ואמאי מהימן?
אך קשה לפי הסברא שחדשנו דר"ה לס"ד מיירי במע"פ והגיע הזמ"פ א"כ בודאי לא חל ההקדש ע"כ לא מקשה הגמרא הא מע"פ הוא ואינו גובה מן ההקדש זה ניחא לשיטת רש"י שהבאנו לעיל דרק קדושת הגוף מפקיע מידי הקדש ולא קדושת דמים אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו קדושת הגוף א"כ א"א לפרש דר"ה מיירי במע"פ והגיע הזמ"פ דאף שהגיע הזמ"פ אפ"ה הקדש מפקיע את השעבוד והו"ל משועבדים ונשאר קושיות הש"ך ז"ל אמנם מדברי רש"י במס' כתובות (דף נ"ט ע"ב) ד"ה כגון ששיעבד שורו לבע"ח וחזר והקדישו מפקיע שיעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וכו' עיי"ש מזה למדתי דמוכח דוקא היכי דיכול לגבות חובו ממק"א הוא דמפקיע מידי שעבוד (ומה שיש לעיין בדברי רש"י הנ"ל נכתוב אי"ה לקמן) א"כ בדברי ר"ה שאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו וא"כ אינו יכול לגבות חובו ממק"א וא"כ לא מפקיע ההקדש את השעבוד ונשאר השעבוד כמאז וההקדש לא חל ושפיר גם מע"פ יכול לגבות חובו מן ההקדש כיון דההקדש לא חל כיון שאין לו נכסים אחרים ממה ליתן לבע"ח:
אך יש לומר דמה שהעלה רש"י דהיכי שיש להלוה נכסים אחרים אינו מפקיע ההקדש את השעבוד וגובה הבע"ח ממקום אחר בא לתרץ קושיות התוס' שם (בדף נ"ט ע"ב) ד"ה קונמות קאמרת שהקשו וז"ל וא"ת כל אדם יפקיע כל ממונו מבע"ח ע"י קונם וכו' אך לפי סברת רש"י לק"מ דאם יאסר כל נכסיו בקונם לא יכול להפקיע מהשעבוד רק דוקא ביכול לגבות חובו ממק"א הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל באם יאמר כל נכסיו קונם תו אין לו נכסים אחרים וא"כ נשאר השעבוד עבוד בתוקפו וההקדש לא חל:
והנה רבינו הגדול בעל פני יהושע שם בכתובות וכן הרב המובהק מו"ה ישראל יעקב אלגזי בספרו קהלת יעקב ותוספת דרבנן באות הקדש תמהו שם מאד על קושיות התוס' באמרם דנהי דע"י קונם יפקיע שהוא אינו יכול לשלם מ"מ הב"ד יורדין לנכסיו ומוכרים ופורעים להלה את חובו דקונם לאו הקדש נינהו? עיי"ש והוא באמת קושיא חזקה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל:
ולחומר הנושא יש לומר דכך כוונת התוס' בקושייתם דאם יאמר בקונם א"כ א"א לו לפרוע בעצמו רק הב"ד יורדים לנכסיו א"כ קשה הא דתיקן ר"נ שבועת היסת בתובע את חבירו מלוה ע"פ דקיי"ל דאין ב"ד יורדין לנכסיו האיך משכחת לי'? אחר דיכול להפקיע ע"י קונם באם יתבעו אותו מע"פ יפקיע חובם ע"י קונם וא"כ לא הועילו חכמים בתקנתם מה שתקנו ש"ה? וזה ברור בכוונתם משא"כ לדעת רש"י ז"ל דבה"ג אינו חל הקונם כלל להוציא משעבוד רק היכי דיכול לגבות חובו ממק"א. ודו"ק כי הוא כפתור ופרח וא"צ לדחוק מה שכתוב בדעת התוס' הרב אלגזי בספרו תוספת דרבנן אות הקדש:
והנה באמת קשה לי לדעת רש"י שמחלק דדוקא היכי דיש לבע"ח לגבות ממק"א הוא דאמרינן דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אבל באין לבע"ח לגבות ממק"א קדושת דמים אינו מפקיע את השעבוד ולא חל ההקדש כלל וקשה לי דהנה כבר הבאתי לעיל מה שהקשו הקדמונים על רבא דס"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד והקשו אמאי אמרינן במס' ערכין (דף ק"ג) על מה שאמרו במתני' הפודה פודה ע"מ ליתן לבע"ח את חובו וכו' ופריך הגמרא שם ל"ל פדיון כלל תצא בלא פדיון ומשני משום דר"א גזירה שמא יאמרו וכו' ולסברת רבא מאי הקשה הגמרא ל"ל פדיון תצא בלא פדיון כיון שהוא של הבע"ח הלא הקדש מפקיע מידי שעבוד לכן מחלק רש"י דמזה מוכח דדוקא בקדושת הגוף סובר רבא דמפקיע מידי שעבוד אבל כאן במתניתן מיירי בקדושת דמים דאין ההקדש מפקיע מידי שעבוד הבע"ח לכן שפיר פריך הגמרא ל"ל פדיון וכו' וכבר הבאתי לעיל כל השיטות מה שיש בזה:
אמנם שיטת רבינו האי הובא בבעה"ת בשער מ"ג ח"ג וכן הובא בטור חו"מ סימן ק"ז דברי רבינו האי שרוח אחרת עמו ליישב קושיא זאת והיינו דהוא ס"ל דלא מפליגינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים ובין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים ס"ל לרבא דהקדש מפקיע מידי שעבוד דלא כרש"י ולא קשיא על רבא מגמרא דערכין הנ"ל דרבא מיירי במי שיש לו נכסים אחרים שיכול לפרוע מהם את החוב ע"כ שפיר גם בקדושת דמים מפקיע את שעבוד החוב כיון שיש להבע"ח לגבות ממק"א אבל אם אין לו נכסים אחרים במה לפרוע להם את חובו בזה מודה רבא דאין ההקדש מפקיע את השעבוד החוב אפי' בהקדישו קדושת הגוף וא"כ מיירי המתניתן דערכין דאמרינן הפודה פודה דשם אמרינן הקדיש כל נכסיו כמו שביאר הרמב"ם וא"כ לא נשארו להבע"ח לגבות חובו ממק"א ושפיר אין ההקדש מפקיע מידי שעבוד לכן פריך הגמרא שפיר ל"ל פדיון וכו' ומשני דמדינא באמת א"צ פדיון דלא חל ההקדש רק מתקנת חכמים צריך פדיון משום דר"א שלא יאמרו וכו'. כן הוא סברת רבינו האי. והשתא מה שביאר רש"י שם בכתובות וגובה חובו ממק"א וכנ"ל מוכח בפירוש דגם הוא ס"ל לחלק כסברת רבינו האי דדוקא היכי דיש לגבות ממק"א הוא דס"ל לרבא הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל היכי דאין לבע"ח לגבות חובו ממק"א גם רבא מודה דההקדש אינו מפקיע מידי שעבוד א"כ סברת רש"י הוא הוא סברת רבינו האי וא"כ קשה מדוע צריך רש"י לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים מכח הקושיא שקשה מה שהקשה הגמרא בערכין ל"ל פדיון הלא לפי סברת רבינו האי אשר גם רש"י סובר כן לק"מ בלא"ה דשם מיירי באין לו נכסים אחרים ומדוע נצרך לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים וצ"ע ויש לדבר הרבה בזה אלא שסבר שאיתנא האי שמעתתא בגדי מסנקן לכן לא אוכל להאריך עוד תן לחכם וכו':