אור ברסלב

שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר

סימן ב

סימן א

שאלה. לבאר דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. בה' ערכין פרק זיי"ן הלכה י"ז שכתב וזה לשונו. המקדיש כל נכסיו. ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אלו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי. וישאל על הקדישו לחכם ויחזור לו עכ"ל:

תשובה. טרם נבאר דברי הרמב"ם מה שקשה עליו. נביא תחלה לשון הגמרא אשר ממנו הוציא הרמב"ם מקור הדין אז יבואר לך הדבר באר היטב ודעת קדושים תמצא בעזה"י. וז"ל הגמרא ערכין (ק"ג ע"א), מתניתן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה (ידור שלא יחזירנה לעולם, דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה) ר' יהושע אומר א"צ. ואמרינן עלה בגמרא במאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ופריך ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. לימא כתנאי אמרי' לשמעתי', ומשני לא ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מ"ט אין אדם חוטא ולא לו וכו' היינו כיון דש"מ הוא והולך למיתה אין אדם חוטא בשביל אחרים. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי (ופירש"י ר"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו. ולכך עושה קנוניא. ור' יהושע סבר נשאלין על הקדש. והכא א"צ לידור הנאה דאי משום קנוניא הוי עביד הוא מיתשל על נדרי' ולא בעי לגרשה עכ"ל רש"י) והתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשהוא מגרשה ידור הנאה ר"י אומר א"צ וא"ר אלעזר ברבי שמעון הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש. עכ"ל הגמרא עיי"ש בתוס' היטב ובמס' שבועות ודף מ"ב):

היוצא לנו מסוגיא הזה דלר"א דסובר אין שאלה בהקדש ע"כ צריך לידור הנאה דחיישינן לקנוניא אבל לר' יהושע דסובר יש שאלה בהקדש א"צ משום דאי הי' רוצה לחזור מהקדישו הי' שואל על הקדישו ולא הי' צריך לעשות קנוניא:

והנה הרמב"ם דכתב דאינו גובה כתובתה עד שידירנה הנאה מכלל דפסק כר"א. והנה הר"ן והכ"מ הובא בש"ך כאן ס"ק הקשו על הרמב"ם בתרתי מדוע פסק כר"א הלא קיי"ל ר"א ור"י הלכה כר' יהושע. ועוד כיון דמוקי במסקנא ר"א כבית שמאי ואנן לא קיי"ל כבית שמאי רק כב"ה ע"כ כתב הר"ן דהי' להרמב"ם הוכחה דהלכה כר"א דר' הונא קאי בשיטתו מדאמר ר"ח ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע הכא בפירוש דדוקא בש"מ הוא דנאמן מטעם דאין אדם עושה קנוניא דאין אדם חוטא בשעת מיתה הא בבריא דליכא חזקה דאין אדם וכו' חיישינן לקנוניא. ואמאי לא נימא דגם בבריא נאמן מטעם דאי בעי הי' שואל על הקדישו אלא מוכח ממה דאין הלכה כר"י דאמר דאי בעי הי' מיתשל עלה אלא הלכה כר"א דחיישינן לקנוניא ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דצריך שידירנה הנאה. כן דברי הר"ן והכ"מ החזיק סברתו עיי"ש שכתב שהוא סמך טוב, אמנם הש"ך הביא בס"ק וא"ו דברי הרמב"ן שהקשה מדוע אמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא תיפוק לי' אפי' בלא החזקה הי' נאמן במגו דאי בעי הי' מפקיע ההקדש ע"י שאלה. ותירץ דר"ה מיירי בנדר עד"ר דליתא בשאלה דנדר עד"ר אין מתירין אלא לדבר מצוה והרשב"א תירץ דר"ה מיירי במסר לידי גזבר דליתא בשאלה, וא"כ כיון דר"ה מיירי באופן דליתא בשאלה, אבל היכי דאיתא בשאלה גם בלא חזקה דאין אדם וכו'. ואפי' בריא נאמן מטעם מגו אי בעי למיתשל. א"כ נסתרו דברי הר"ן והכ"מ שהרמב"ם פסק כר"א משום דר"ה קאי בשיטתו מדאמר דנאמן דוקא מטעם חזקה ולא אמר דנאמן מטעם שאלה מכלל דסבר כר"א דאינו נאמן מטעם מגו דאי בעי מיתשל עלה. ר"א דהתם בדר"ה מיירי באופן דליתא בשאלה וכנ"ל:

אמנם מה שתירץ הרמב"ן דר"ה מיירי דוקא באופן דליתא בשאלה. אבל באופן דאיתא בשאלה. גם בלא חזקה ואפי' בבריא נאמן מטעם מגו דאי בעי הי' מפקיע ע"י שאלה פשטא דסוגיא דערכין לא משמע כן דמשמע דמיירי בסתם הקדש וכן אמרינן בשבועות (דף מ"ב ע"ב) להקדש ליפרע מנכסי הקדש. ופריך תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל ופריך ואר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש? ומשני אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו (בשביל יורשין) אבל גבי בריא וודאי חיישינן וא"כ משמע מהסוגיא דנשבעין לנכסי הקדש. משמע דגם בסתם הקדש אף שלא נדר עד"ר ג"כ נשבעין להקדש אף דישנו בשאלה ואינו נאמן, דאל"כ גם בברייתא דשבועות מיירי ג"כ דהא דנשבעין להקדש דוקא בנדר עד"ר או מסר לגזבר כל האי לא הוי למסתם אלא לפרש. א"ו מדתני סתם דנשבעין להקדש משמע דמיירי אף בהקדש שלא נדר עד"ר או מסר לגזבר ג"כ נשבעין להקדש אף שיש מגו דאיתא בשאלה:

אמנם לדעתי לא אדע למה להש"ך לדחוק א"ע דר"ה דאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' מיירי דוקא בנדר עד"ר דליתא בשאלה, הלא גם בלא נדר עד"ר ג"כ ליתא בשאלה, לפי מה שמבואר ביו"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה, וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר עד"ר. ועיין בש"ך שם ס"ק ק"ח שהביא תשובת הרמב"ן סימן רנ"ג וכפי מה שהבין הד"מ מדבריו דמה שאדם מנדר בעת חליו מקרי עת צרה ואין מתירין אותו כ"א לדבר מצוה כמו נדר עד"ר (והש"ך משיג ע"ז) וא"כ כיון דר"ה אמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו א"כ כיון שנדר בעת שהי' ש"ם. הוי נודר בעת צרה והוי כנדר עד"ר אף בלא נדר עד"ר וכנ"ל וא"כ לדחוק דמיירי שנדר בפירוש עד"ר דר"ה סתם קאמר וכן הקשה הש"ך, אמנם לפי מה שביארתי מפורש זה בדברי ר"ה כיון שאמר ש"מ שהקדיש הוי כנדר עד"ר:

ובזה נלענ"ד דבר נחמד מאד מה דקשה לכאורה לפי ס"ד דמקשין כאן בערכין ובשבועות דר"ה אמר דינו גם בבריא רק התרצן מתרץ דר"ה מיירי דוקא בש"מ אבל אליבא דס"ד ר"ה מיירי גם בבריא קשה האיך ס"ד לומר כן שר"ה מיירי גם בבריא א"כ קשה מדוע נקט דינו רק בש"מ ולא נקט בבריא דהוי רבותא יותר דגם בריא נאמן. ולפמ"ש א"ש דבש"מ רבותא יותר דהוי אמינא דבבריא ודאי ופשיטא דנאמן מטעם מגו, דאי בעי הוי שואל על הקדישו אבל בש"מ כיון שהוי נודר בעת צרה הוי כנדר עד"ר דליתא בשאלה לא יהי' נאמן קמ"ל ר"ה דגם ש"מ נאמן דנהי דליתא בשאלה מ"מ מהימן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא וכו'. זה הי' בדעת המקשה ומתרץ לו התרצן היפוך דעתו. דדוקא בש"מ אמר ר"ה דנאמן ומטעם חזקה עושה קנוניא אבל בבריא דליכא חזקה דאין אדם וכו' אינו נאמן ואי תאמר סוף סוף קשה לדעת התרצן קושיות הרמב"ן והרשב"א מדוע לא מהימן בריא במגו דאי בעי מיתשל עלה, כיון דבריא לא נדר בעת צרה הוא וא"כ איתא בשאלה. ואין לומר שמיירי בנדר עד"ר או מסר לגזבר דליתא בשאלה כבר כתבנו דפשטא לישנא דברייתא דערכין ושבועות משמע דמיירי מסתם הקדש וא"כ קשה גם להיות נאמן מטעם מגו. ניישב אי"ה לקמן דאין זה מגו. הדרא לדברינו דיש מקום לדברי הר"ן והכ"מ דהרמב"ם סמך על ר"ה דקאי בשיטת ר"א וכנ"ל לכן פסק כר"א דצריך שידירנה הנאה:

אמנם הש"ך ז"ל הקשה קושיא עצומה על הרמב"ם האיך פסק כר"א הלא כל עיקר טעמא דר"א דצריך שידירנה הנאה ולא אמרינן דנאמן דאי בעי הי' שואל על ההקדש מסקינן בגמרא דטעמא דר"א הוא משום שסובר דאין שאלה בהקדש וכיון שהרמב"ם פוסק יש שאלה בהקדש מדוע פוסק כר"א דצריך שידירנה הנאה הלא אין כאן שום קנוניא כיון דאי בעי לעשות קנוניא הי' שואל על הקדישו ולא הי' צריך לקנוניא כן הוא תוכן קושיות הש"ך ועיין בב"ש באה"ע סימן ק"ד ומתוך קושיא זו דחה הש"ך דברי הרמב"ם מהלכה:

ונלענ"ד לתרץ דעת הרמב"ם בדרך נכון מאוד. דהנה הגאון בעל מחנה לוי ז"ל בחידושיו הנספחים לספר הפלאה הקשה קושיא נכונה (והובא דבריו ג"כ בספר ברוך טעם שער הכולל) דהאיך אמרינן בגמרא דלר' יהושע דס"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש תו ליכא למיחש לקנוניא דאמרינן דאם הי' איזה ערמה וקנוניא בלבו הי' יכול לשאול על הקדישו זה אינו הלא אף אי אמרינן יש שאלה בהקדש אכתי לא פלטינן מחשש קנוניא דהא קיי"ל בחו"מ סימן ק"ד סעיף י"ג דמלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר. מלוה ע"פ קודמת לגבות מבני חרי ממלוה בשטר מאוחר ודוקא מנכסים משועבדים מלוה בשטר גובה ולא מלוה ע"פ, אבל מהלוה עצמו דהיינו לגבות מבני חרי, אז מלוה ע"פ מוקדמת קדום למלוה בשטר מאוחר והוא דעת רבינו האי, עיי"ש וקיי"ל בסימן קי"א סימן ב' דמע"פ אינו גובה מן ההקדש דהקדש דין משועבדים יש לו לכל דבר וכמו דמע"פ אינו גובה מן משועבדים כך אינו גובה מן ההקדש א"כ אפילו אי נימא דיש שאלה בהקדש אכתי איכא חשש קנוניא. ואי קשה מה לו לעשות קנוניא הלא יכול לשאול על הקדישו זה אינו דשמא יש לו עליו מע"פ קדום להכתיבה ואם ישאל על הקדש יהי' נכסיו בני חרי ויהי' המע"פ קדום לגבות ויגבה הוא תחלה ע"כ אינו שואל על הקדישו ונשארו נכסיו משועבדים ולא יוכל מע"פ לגבות ולכן עושה קנוניא לגרש את אשתו כדי שתגבה האשה הכתובה מן ההקדש דכתובה מלוה בשטר היא וגובה מן ההקדש ומן המשועבדים ואח"כ אף אם יחזיר את אשתו לא יוכל המע"פ לגבות ממנה כיון דשלה הוא. ע"כ קושיות הגאון ז"ל עיי"ש שהניח הקושיא בצ"ע. ועיין בספר ברוך טעם שער הכולל שמתרץ הקושיא זו בדרך רחוק:

אמנם לענ"ד יש לתרץ קושיא הזאת בפשיטות. דהנה הסמ"ע שם בסימן ק"ד ס"ק ל"א כתב הטעם מדוע מלוה ע"פ מוקדם קדום לגבות ממלוה בשטר מאוחר הוא משום דקיי"ל שיעבודא דאורייתא א"כ מדאורייתא אין חילוק בין מע"פ למלוה בשטר רק לענין משעבדי התקינו חכמים משום פסידא דלקוחות דמלוה ע"פ לא יגבה מהם משום דלית להו קלא אבל לענין בני חרי דליכא פסידא דלקוחות הדר לדינא דאורייתא, דמע"פ ומלוה בשטר שוין, לכן שפיר מע"פ מוקדם קדום לגבות ממלוה בשטר מאוחר עכ"ד הסמ"ע:

והנה בדין זה אי שעבודא דאורייתא אי של"ד נחלקו תנאים וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דיש לומר דר' יהושע סובר שעבודא לאו דאורייתא ושפיר אמר כיון דיש שאלה בהקדש תו אין כאן חשש קנוניא דלמה לי' לעשות קנוניא הלא יכול לשאול על ההקדש. ואי דירא לשאול על ההקדש יגבה המע"פ תחלה ז"א דכל עיקר טעמא דמלוה ע"פ קדום הוי רק משום דשעבודא דאורייתא וכנ"ל אבל ר"י יסבור של"ד א"כ אף אם ישאל על ההקדש ג"כ לא יגבה מע"פ ודו"ק היטב. ובזה מיושב דברי הרמב"ם, דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפוסק בפירוש דשעבודא דאורייתא א"כ א"ש אף דפוסק להלכה דיש שאלה בהקדש מ"מ איכא חשש קנוניא ואינו רוצה ל לשאול על ההקדש דשמא יש לו מע"פ מוקדם. ואם ישאל על ההקדש יהי' מע"פ מוקדם לגבות מני' ממלוה בשטר ע"כ עושה קנוניא לכן שפיר פסק כר"א דצריך שידירנה הנאה ואין אומרים אלו רצה הי' אמר בטעות הקדשתי' ודו"ק היטב:

ובזה יש לומר מה שהביא הש"ך בסימן צ"ט סק"ג דעת הרב המגיד דסובר דהרמב"ם ס"ל כסברת רבינו האי דמע"פ מוקדם קדום לגבות ממלוה בשטר מאוחר, והש"ך השיג על ה"ה ולפי דברי, דברי הרב המגיד נכונים ודבר ד' אמת בפיו. דהרמב"ם ס"ל סברת רבינו האי דאל"כ הדרא קושיות הש"ך עליו לדוכתא מדוע פוסק דיש חשש קנוניא הלא קיי"ל דיש שאלה בהקדש ועוד דזיל בתר טעמא דכל עיקר סברת רבינו האי דמע"פ קדום הוא משום שעבודא דאורייתא בודאי אית לי' סברת רבינו האי ודו"ק היטב:

עפ"י דברי יש ליישב הקושיא שהביא הש"ך משם הרמב"ן והרשב"א והבאתי לעיל על דינא דש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא וכו' ועיין בב"ב (דף קע"ה) וקשה דמשמע דוקא בש"מ אבל לא בבריא וקשה דנהי בבריא ליכא חזקה דאין אדם עושה קנוניא מ"מ להימן מטעם מגו דאי בעי מיתשל על הקדישו וגם בש"מ גופא ל"ל לטעם חזקה אין אדם עושה קנוניא תיפוק לי' מטעם מגו דשאלה ולפי הנ"ל מיושב. דהנה הש"ך בסימן ל"ט ס"ק מ"ט כתב דדוחק לומר דר"ה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דאטו ר"ה יפלוג על התנאים דסברו שעבודא דאורייתא וא"כ כיון דר"ה ס"ל ש"ד א"כ תו אין כאן מגו דישאל על הקדישו דשמא יש לו מע"פ מוקדמת ע"כ ירא לשאול דיגבה המע"פ ע"כ אינו שואל על ההקדש לכן אמר ר"ה שפיר דוקא ש"מ הוא דנאמן ומטעם חזקה דאין אדם עושה וכו' אבל בבריא דליכא חזקה אינו נאמן ומגו דשאלה לית כאן ודו"ק היטב:

וזה נלענ"ד הוא דעת התוס' בב"ב (דף קע"ה ע"א) על הא דאמרינן שם אמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם חזקה אין אדם עושה וכו' מתקיף לה ר"נ וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע א"ע. ומשני כי קאמר ר"ה התם דנקט שטרא ופריך מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין והא מלוה ע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אלא אמר ר"נ אידי ואידי דנקט שטרא ולא קשיא הא דמקוים הא דלא מקוים אמר תנו מקיים קיומי' לשטרי' לא אמר תנו לא קיימי' לשטרא ור"ה מיירי במקוים, והקשו שם בתוס' ד"ה דמקוים ואם תאמר הא דנקט שטרא דמקוים צריכין למימר דנאמן? ועוד מה אנו צריכין לנאמנות ממילא גבה ע"י שטר שבידו וכו'. ומתרצים ויש לומר דכולהו אצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוי אלא שטרא הוי בעי שבועה כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפי' הקדש אי לא ש"מ ואי לא הנאמנות שלו הוי בעי שבועה דמה לי משתעבד לגבוה ומה לי משתעבד להדיוט אבל ע"י הנאמנות שלו גובה בלא שבועה. ע"כ תוכן דברי התוס'. וכתב הש"ך ס"ק ד"ה ובזה ניחא דתירוץ התוס' דוחק הוא דלפי תירוץ עיקר דנאמנות שלו הוא רק לענין שבועה וכתב דזה דוחק דפשט דברי ר"ה משמע דאי לאו דהי' נאמן לא הי' גובה כלל מן ההקדש אפי' בשבועה ובדבורו הוא דנאמן לגבות מן ההקדש לא לנאמן לגבות בלא ש שבועה. ע"כ דברי הש"ך. ומתוך זה העלה סברה חדשה ליישב קושיות התוס' דהא דאמר ר"ה ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי מיירי במנה של פקדון לא במנה של הלוואה רק כל עיקר החשש הוא דלמא אמר כן שלא להשביע את בניו לכן שפיר אי נקט שטרא דמקוים בידו דאפקיד גבי' מנה דתו ליכא למיחש משום שלא להשביע נאמן א"כ מיושב קושיות התוס' כאן דר"ה במנה פקדון קאמר שפיר צריך לנאמנות של השכ"מ דאי לאו הכי לא הי' גובה מן ההקדש כלל דהא אף במפקיד אצל חברו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ואינו גובה מן היורשים דאנן טענינן להו שמא החזיר אביהן כמו כן הי' טענינן להקדש החזרתי כמו שאין טענינן ליורשים ולקוחות אבל ע"י נאמנות שלו גובה שפיר דתו ליכא למטען החזרתי כיון שהוא מודה שלא החזיר ואי שמא אמר כן שלא להשביע ע"ז מיירי דנקט שטרא דידי' דמקוים. כן תו"ד הש"ך ז"ל. ועיין שם בש"ך שכתב דגם הרמב"ן העלה דר"ה מיירי במנה של פקדון:

וראיתי בספר קהלת יעקב אלגזי בחלק מדות חכמים אות ח' אחרי שהביא דברי התוס' הנ"ל דעיקר נאמנות הוא רק לגבות בלא שבועה כתב וז"ל. ולכאורה דבריהם דחוקים דמלישנא דר"ה משמע דאי לאו דהי' נאמן לא הוי גבה מההקדש כלל ובדבור הש"מ הוא דמהימנינן לי' לגבות ואנכי לא ידעתי מאי דוחקייהו דרבותינו בעלי התוס' דלא מוקמי לה להא דר"ה דקאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי דמיירי באומר פקדון יש לו בידי וכו' עיי"ש כל הענין, ויפלא בעיני מאד שלא זכר ש"ר שכל דבריו שמה בכלל ובפרט הן הן המה דברי הש"ך כאן בסימן רנ"ה ס"ק וי"ו וזיי"ן הלא דברי הש"ך שגורים על לשונו הטהור? וגם בס' תוספת דרבנן מביא קושיות הש"ך מסימן רנ"ה:

והנה תירוץ הש"ך הוא דוחק לומר שדינא דר"ה מיירי דוקא במנה של פקדון וכמו שכתב הנתיבות המשפט:

אך לפי מה שכתבתי יומתק מאד תירוץ התוס' ועולה כפתור ופרח דכבר נשמרו דא"א לאוקמי דר"ה מיירי במנה של פקדון דכוונתם בקושייתם כך הוא דכבר הבאתי קושיות הרמב"ן והרשב"א מדוע אמר ר"ה דנאמן מטעם חזקה דאין אדם הלא בלא"ה להימן מטעם מגו דשאלה ותירוץ הרמב"ן והרשב"א דמיירי בנדר עד"ר או במסר לידי גזבר לא ניחא להו להתוס' דדוחק הוא כיון דר"ה סתמא קאמר (ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה) לכן מוכרח לומר לתרץ כמ"ש לעיל דמגו דשאלה לא הוי מגו דירא לשאול על ההקדש מטעם שמא מע"פ מוקדם יש עליו ואם ישאל על ההקדש יגבה המע"פ וע"ז שפיר הקשו מאי צריך לנאמנות שלו כלל הלא יש בידו שטר מקוים וליכא למימר כדעת הש"ך דר"ה מיירי במנה של פקדון ושפיר צריך לנאמנות שלו וכנ"ל א"כ הדרא קושיות הנ"ל גם בבריא יהי' נאמן במגו דאי בעי הי' שואל על הקדישו ואי תאמר דידא לשאול על הקדש שמא יגבה מע"פ המוקדם זה אינו דכ"ז א"ש אי ר"ה במנה של הלוואה מיירי שפיר ירא לשאול שמא יגבה מע"פ מוקדם אבל אי אמרינן דר"ה במנה של פקדון קאמר תו אינו ירא שמא יגבה המע"פ תחלה דבפקדון קיי"ל כי היכי דאיתי' ברשותי דמרי' הוא ובודאי לא יגבה המע"פ אף אם ישאל על הקדישו וא"כ קשה שפיר גם בבריא להימן מטעם מגו דשאלה, א"ו דר"ה במנה של הלוואה מיירי דתו ליכא מגו דשאלה א"כ קשה תו למה צריך לנאמנות שלו תיפוק לי' דיש לו שטר מקוים וע"ז הוכרח התוס' לתרץ דמיירי במלוה בשטר והנאמנות שלו הוא רק דא"צ שבועה. ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. ואף שהש"ך כתב דתירוץ התוס' דחוק הוא היינו לפי דעתו שסובר דתירוצו דר"ה מיירי במנה של פקדון הוא תירוץ מרווח אך לפי מה שפרשתי כוונת התוס' א"א לאוקמי כלל במנה של פקדון דאל"כ הדרא קושיות הרמב"ן והרשב"א לדוכתא יהי' גם בריא נאמן מטעם מגו דאי בעי מיתשל עלה וכנ"ל א"כ תירוץ התוס' נכון וברור:

ואי תקשה סוף סוף האיך העלה הש"ך דר"ה מיירי במנה של פקדון א"כ קשה אליבא קושיות הרמב"ן והרשב"א דגם מהימן להימן מטעם מגו דאי בעי הוי מיתשל עלה וכנ"ל זה אינו דהש"ך אזיל לשיטתו שהחזיק בסברת הרמב"ן והרשב"א דר"ה מיירי בנדר עד"ר ובמסר ליד הגזבר דליתי' בשאלה ע"כ שפיר העלה הש"ך דר"ה מיירי במנה של פקדון אמנם התוס' לא ניחא להו בתירוצם דמיירי שמסרו ליד גזבר או בנדר עד"ר סתמא קאמר, וגם מטעמי' שאכתוב לקמן ע"כ א"א לאוקמי דר"ה מיירי במנה של פקדון א"כ קשה גם בבריא להימן מטעם מגו דשאלה ואי דירא ממע"פ שיש לו ליתא בפקדון וא"כ כאן דליכא למימר דר"ה מנה של פקדון קאמר רק בשטר הלוואה שפיר קשה להו מ"ט צריך לנאמנות כיון שנקט שטרא ותירצו שפיר דהנאמנות הוא לגבות בלא שבועה באופן שהתוס' לשיטתם והש"ך לשיטתו ודו"ק היטב:

והנה הש"ך ז"ל בסברא זו שהעלה דר"ה מיירי במנה של פקדון האריך מאד בס"ק וי"ו וס"ק ח' ליישב בסברא זו כמה קושיות הקדמונים ואחד מהם הוא ליישב קושיות הרמב"ן ושאר קדמונים שהקשו על הא דאמרינן בגמרא ב"ב שהבאתי לעיל דמוקי להא דר"ה דמיירי בדנקט שטרא ופריך מכלל דרב ושמואל בדלא נקט שטרא וא"כ אמאי אם אמר תנו נותנין הא מע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות והקשו הקדמונים הנ"ל הלא להס"ד גם ר"ה מיירי בדלא נקט שטרי רק התרצן חידש לן דר"ה מיירי בדנקט שטרא א"כ מדוע לא הקשו להס"ד דר"ה דאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן דמיירי בדלא נקט שטרא וגובה מן ההקדש קשה האיך יגבה מן ההקדש הלא מע"פ הוא ומע"פ אינו גובה מן ההקדש דדין משועבדים יש להקדש וא"כ כמו שהקשו לרב ושמואל כמו כן היו יכולים להקשות על ר"ה ועוד כמה קושיות הביא שם הש"ך, ועל זה כתב הש"ך לתרץ וזה לשונו. אלא נלפענ"ד דקושיות הרמב"ן וסייעתו מעיקרא לק"מ והוא כיון דאחר שהקדיש כל נכסיו אמר מנה לפלוני בידי וודאי מנה של פקדון קאמר שהרי הוא אמר כדי שיגבה זה המנה מן ההקדש ואם איתא שכוונתו למנה של הלוואה האיך יאמר לגזול ההקדש? דהא מע"פ אינו גובה מן ההקדש כיון שהקדיש כל נכסיו ושוב אין הנכסים שלו אפי' יהא אמת שפלוני הלוה לו מנה האיך הוא אומר מנה לפלוני בידי כדי לגבות בו מן ההקדש אלא ודאי כוונתו מנה של פקדון יש לפלוני בידי אבל בדרב ושמואל פריך הש"ס הא מע"פ הוא דמסתמא אמרינן דמאי דקאמר מנה לפלוני בידי מנה של הלוואה קאמר שהרי רוצה שיגבה זה ממנו שהרי הנכסים עתה הם שלו וא"כ כי אמר תנו ומת אמאי נותנין היורשים הא מע"פ אינו גובה מן היורשים? כן נ"ל ברור כשמש עכ"ד הש"ך ז"ל:

והנה מה שהעלה הש"ך דבש"מ מפרשינן דבריו דודאי כוונתו דעל מנה פקדון הוא אמר מנה לפלוני בידי דליכא למימר שדעתו על מנה הלוואה האיך יצוה לגזול ההקדש כיון דקיי"ל מע"פ אינו גובה מן ההקדש אלא ש"מ דכוונתו הי' על מנה פקדון. כבר כתב הנה"מ על הסברא הזאת וז"ל. וידוע לכל מעיין שתירוצו הוא דוחק גדול עכ"ל והאמת שדוחק הוא למאד כי אטו כ"ע דינא גמירי? והוא יודע שמע"פ אינו גובה מן ההקדש ג"כ אין רצונו לגזול ההקדש לכן בודאי כוונתו על מנה של פקדון שמא אינו יודע זאת וסובר דגם מע"פ גובה מן ההקדש ובאמת כוונתו על מנה של ההלוואה:

עוד הקשה הנתיבות המשפט על הש"ך ז"ל קושיא עצומה האיך יאמר דר"ה דאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי מיירי במנה של פקדון הלא רב הונא הוא תלמידו של רב ורב ס"ל במס' גיטין (דף י"ג ע"א) ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנה סתם אין נותנין דחיישינן שמא מנה קבור קאמר שיש לו מנה קבור בקרקע ועליהם דעתו שיתנו לו וצריך שיהיו צבורים ומונחים אז נותנים. ועיי"ש בתוספות דבמנה של פקדון טפי חיישינן למנה קבור ואף דמסקינן שם הלכתא למנה קבור לא חיישינן עכ"פ רב ס"ל דחיישינן למנה קבור וא"כ מסתמא לא יחלוק ר"ה על רב שהי' רבו וא"כ האיך אמר ר"ה ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי דהיינו מנה פקדון נאמן קשה מדוע נאמן בפקדון ניחוש למנה קבור א"ו דר"ה לא מיירי במנה של פקדון. ע"כ הוא קושיות הנה"מ:

אמנם אחר שחידש לן הנה"מ הסברא דבפקדון חיישינן למנה קבור נלענ"ד לתרץ דעת הש"ך ואומר אדרבא דבזה יהי' מיושב עוד יותר קושיות הרמב"ן שהקשה מדוע הקשה הגמרא הא מע"פ אינו גובה מן היורשים דוקא לרב ושמואל ולא הקשה לס"ד דר"ה מיירי ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי בדלא נקט שטרא קשה האיך יהי' נאמן לגבות מן ההקדש הלא קיי"ל דמע"פ אינו גובה מן ההקדש. אך לפי דעת הנה"מ יהי' מיושב ובדרך שדרך הש"ך ז"ל:

ואומר מה שהקשה הנתיבות איך יעלה על הדעת שר"ח מיירי במנה של פקדון קשה האיך יהי' נאמן נימא דדעתו על מנה קבור דמסתמא ר"ה לא יחלוק על רב רבו זה אינו קושיא דכיון דאנן לא קיי"ל דחיישינן למנה קבור סובר ר"ה כמו דפסקינן להלכה דהלכתא דלא חיישינן למנה קבור. תדע שכן הוא והש"ך סובר כן שהרי הש"ך כתב בסימן ל"ט ס"ק מ"ט דדוחק לומר דרב הונא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ע"כ. וכוונתו דדוחק לומר שיפלוג על התנאים שסברו ש"ד וא"כ קשה הלא רב ס"ל בפירוש דשעבודא לאו דאורייתא וכמו שאומר מע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ ר"ה בודאי יסבור כרב רבו דשעבודא לאו דאורייתא והאיך העלה הש"ך ז"ל דר"ה ס"ל ש"ד? א"ו דליתא כיון דתנאים הרבה סברו דשעבודא דאורייתא ולדעת הרבה פוסקים ההלכה הוא כן דשעבודא דאורייתא מסתמא גם ר"ה סובר ש"ד אף דרב רבו ס"ל של"ד א"כ ה"ה למנה קבור אף דרב ס"ל דחיישינן למנה קבור מ"מ כיון דקיי"ל דלמנה קבור לא חיישינן מסתמא גם ר"ה ס"ל כן ולא יפלוג על ההלכה:

ובזה מיושב קושיות הרמב"ן כפתור ופרח כמו שהעלה הש"ך ז"ל דעל ר"ה ליכא להקשות לס"ד דמיירי דלא נקט שטרא האיך יגבה זה מן ההקדש הלא קיי"ל דמע"פ אינו גובה מן ההקדש דיש לדחות דר"ה מיירי באומר בפירוש מנה של פקדון יש לפלוני בידי ובפקדון אין חילוק בין אית לי' שטרא או לא דבין כך וכך גובה מן ההקדש וכדעת הש"ך ז"ל (אך בזה אני נוטה מדעת הש"ך ז"ל דלדעתו אמרינן דאמדינן דעתו של הש"מ דסתמא על מנה של פקדון קאמר דאם הלוואה כוונתו האיך יצוה לגזול הקדש כיון דמע"פ אינו גובה מן ההקדש. זה אינו כמו שכתבתי לעיל דאטו כ"ע דיני גמירי לידע דמע"פ אינו גובה מן ההקדש:

אך אנכי אומר דמיירי שאומר בפירוש מנה של פקדון וא"כ עכ"פ אין להקשות בפשיטות כ"כ על ר"ה האיך יגבה מן הקדש דיש לדחות דר"ה מיירי שהש"מ אומר בפירוש מנה של פקדון לפלוני בידי) וא"כ לא קשה על ר"ה והא מע"פ הוא ואי דבפקדון ניחוש למנה קבור ז"א דקיי"ל להלכה דלמנה קבור לא חיישינן:

אבל על רב ושמואל מקשה שפיר דהא רב ס"ל בפירוש בגיטין דחיישינן למנה קבור ועיין בפ"י שם בגיטין דדעת רב להלכה הוא כן עיי"ש וא"כ ליכא למימר על רב דש"מ דאמר תנו נותנין מיירי במנה של פקדון קשה האיך אם אמר תנו נותנין ניחוש למנה קבור ואף אם אמר תנו אין נותנים אלא א"כ צבורים ומונחים, א"ו דהא דאמר תנו נותנין מיירי דוקא במנה של הלוואה וא"כ פריך שפיר על רב הא מע"פ הוא ומע"פ אינו גובה מן היורשים ואתי שפיר הלשון הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ועיקר הקושיא הוא לרב דלשיטתו אזיל וכנ"ל. ודו"ק היטב כי חריף הוא:

אמנם כד דייקינן בזה היטב נראה דבדברינו הנ"ל לא הועלנו רק לתרץ המשנה דערכין. הקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח וכו' אליבא דפסק הרמב"ם ז"ל דלא תקשה קושיות הש"ך ושאר פוסקים הלא אנן פסקינן יש שאלה בהקדש א"כ מדוע ניחוש לקנוניא יהי' נאמן במגו דאי בעי הי' מפקיע ע"י שאלה ולא הי' צריך לעשות קנוניא לגרש את אשתו. ע"ז שפיר תרצנו דאין זה מגו דאם רצה הי' שואל על ההקדש משום דירא הוא לשאול על הקדישו משום שיש עליו מע"פ מוקדם, ואם ישאל על ההקדש יגבה המע"פ תחלה ע"כ הוא עושה קנוניא לגרש את אשתו ותגבה היא לכן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן אלו רצה הי' שואל על הקדישו:

אמנם מה שתרצנו בזה גם קושיות הקדמונים הרמב"ן והרשב"א מה שהקשו על רב הונא דאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם שאין אדם עושה קנוניא וכו' וק"ל ל"ל מטעם חזקה ת"ל דבלא"ה נאמן משום מגו דאי בעי הי' שואל על הקדישו וגם בריא נאמן מטעם זה. ותרצו ג"כ עפ"י דברינו דאין זה מגו. דירא לשאול מחמת מע"פ המוקדמת:

אחרי העיון היטב נראה דאכתי לא יעלה ארוכה לקושיות הקדמונים הנ"ל בדברי אלה ובע"כ צריכין אנו לתירוצם שתרצו דר"ה מיירי בנדר עד"ר או שמסר ליד גזבר דליתא בשאלה וטעמי ונימוקי עמי כאשר אבאר. ואתה המעיין הסכת ושמע!

דע דאמר רבא במס' גיטין (דף מ') ובשאר דוכתא בש"ס. הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. יש בזה ד' שיטות מהקדמונים הובא דבריהם בספר קהלת יעקב ותוספת דרבנן אות הקדש (ומקורם בס' בעל התרומות שער מ"ג ח"ג עיי"ש שהביא כמה קושיות הקדמונים על דינא דרבא הנ"ל ומתוך זה לחלק יצאו בסברות הנ"ל). והנה הרב המובהק הנ"ל האריך בזה ואנכי לקצר באתי ואברר רק הארבעה שיטות הנ"ל מה שנצרך לענינינו:

א. דעת רש"י בכמה דוכתא בש"ס הוא דאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד דוקא הקדש קדושת הגוף כגון בהמה למזבח הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל הקדש קדושת דמים כגון דבר מה להקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד אף לרבא וטעמו נראה מדברי התוס' בפרק אעפ"י ושאר קדמונים, דבשלמא בקדושת הגוף דחמירי דאינו יוצא על ידי פדיון בדמים וכמו שאין מפקיע ההקדש ויוצא לחולין ע"י פדיון כמו כן אין השעבוד מפקיע ההקדש שתצא לחולין ע"י השעבוד אלא ההקדש מפקיע את השעבוד. אבל בהקדש קדושת דמים, דכמו שיש להם פדיון בדמים, ויוצא בזה לחולין והדמים מפקיעין את ההקדש לגמרי כמו כן השעבוד מפקיע את ההקדש לגמרי ויוצא לחולין אבל אין ההקדש מפקיע את השעבוד:

והנה רש"י כתב זה החילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף בכמה דוכתא. אך אעתיק לך אחד מהם כי יהי' נחוץ לזה בהמשך דברינו. עיין במס' פסחים (דף ל' ע"ב) על הא דאמרינן איתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ואמרינן שם כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה (בתוך זמן פרעון את נכסיו. רש"י) כ"ע לא פליגי (אפי' לרבא) דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. ופריך רש"י אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינו ברשותו. איש כי יקדיש ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לכן אתי מלוה וטריף מן הלקוחות בחנם ואתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים. הקדיש בתשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על הלוואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן בחובו ודינר דיהב מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ואע"ג דאמר רבא (כתובות נ"ט) הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד? דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת כי ההוא דיבמות (ס"ו) גבי איצטלא דמיתנא דפירסייהו יתמי אמיתנא דהוי משתעבד לכתובת אשה דאמר רבא קניא מיתנא אבל קדושת דמים לא אמרינן עכ"ל רש"י. ואמרינן כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה (בתוך הזמן את הנכסים של לוה) אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטי זימנא ולא פרעי' אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותי' הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק להו בזוזא אשתכח דהשתא קא קני, ע"כ הגמרא ופירש"י ז"ל כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש עכ"ל. הרי מפורש מדברי רש"י דיש חילוק בדברי רבא בין הקדש קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל הקדש קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ואין חילוק לרש"י בין הקדש קרקעות ובין הקדיש מטלטלין כיון שקדושת דמים אינו מפקיע את השעבוד אלא השעבוד מפקיע את ההקדש:

אמנם המובחר שבראיות רש"י ז"ל שיש חילוק לרבא בין הקדש קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל הקדש קדושת דמים גם רבא מודה דאינו מפקיע הוא ממה שאמרינן במס' ערכין (דף ק"ג ע"ב) במתניתן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח (ופירש"י שקדמו גירושין להקדש דליכא קנוניא עכ"ל) אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו וכו' ופריך שם בגמרא למה לי למימר הפודה פודה ופירש"י תשקול אשה ובע"ח בלא פדיון דהא לא חל ההקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו? עכ"ל רש"י. ומשני הגמרא משום דר' אבהו דא"ר אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל הגמרא:

הרי מפורש יוצא מקושיות הגמרא דהקשה ל"ל פדיון תצא בלא פדיון ומשני באמת דמן התורה א"צ פדיון רק מדרבנן צריכה פדיון משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וא"כ קשה לרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד וכאן משמע להיפוך דאדרבא השעבוד מפקיע את ההקדש ולכן הקשה הגמרא ל"ל פדיון כיון שהשעבוד מפקיע את הקדש ומשני דפדיון הוא רק באמת משום גזרה וקשה לרבא דסבר דהקדש מפקיע מידי שעבוד א"ו דוקא בקדושת הגוף קאמר רבא דהקדש מפקיע מידי שעבוד אבל כאן מיירי בקדושת דמים דגם רבא מודה דהקדש אינו מפקיע מידי שעבוד אלא השעבוד מפקיע את ההקדש ושפיר פריך הגמרא ל"ל פדיון ומשני שפיר. זה הוא ראי' עצומה של רש"י ז"ל ועיי"ש בתוס' ד"ה משום שהביא כן בשם רש"י:

השיטה הבי"ת הוא דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הוא דלא כרש"י רק אין חילוק לרבא בין הקדש קדושת הגוף ובין הקדש קדושת דמים, בכולם ס"ל לרבא דההקדש מפקיע מידי שעבוד. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין הלכה י"ד. המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שהקדש מפקיע השעבוד שקדם עכ"ל. מזה מוכח דס"ל לרבינו דגם הקדש דמים מפקיע את השעבוד דלא כרש"י אלא דס"ל דמה דאמרינן במשנה דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו הוא מן הדין לא משום תקנת חז"ל דדינא הוא כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד חל עליהם ההקדש ואין הבע"ח יכול ליפרע מהם בלא פדיון. ומהא דאמרינן בגמ' למה לי למימר הפודה פודה ומתרץ משום דר' אבוהו כדי שלא יאמרו וכו' דמזה משמע דמדינא א"צ פדיון רק מתקנה שלא יאמרו הקדש יוצא וכו' כבר פירש שם הלח"מ הגמרא גם לשיטת הרמב"ם והיינו משום דמלשון המשנה מ משמע דאין הבע"ח בעצמו הוא הפודה רק אדם אחר הוא הפודה דכן אמרו במתניתן הפודה פודה ע"מ ליתן לבע"ח את חובו וכו' ולכך הקשו בגמרא דלמה יפדה אחר ולא הבע"ח עצמו? ותרצו שפיר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שהרואה שהבע"ח יקחו יסבור שאינו נפדה אלא הבע"ח לוקח אותו לעצמו בלא פדיון ויאמרו הקדש יוצא וכו' לכך אמרו דיפדה אחר והבע"ח יקח מידי האחר ויראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע"ח אבל באמת מדינא צריך פדיון רק משום שלא יאמרו התקינו חז"ל שהאחר יפדוהו לא הבע"ח, כן תו"ד הלח"מ:

ודבר ד' אמת בפי הלח"מ. וזה נלענ"ד מדויק בדברי הגמרא שפריך ל"ל הפודה פודה, ולדברי רש"י שהקושיא הוא מדוע צריך פדיון תצא בלא פדיון כדין קדושת דמים הי' להגמרא להקשות בלשון למה לי פדיון ולא בלשון ל"ל הפודה פודה אך לפי דעת הרמב"ם כפי פירוש הלח"מ א"ש דבאמת מדינא צריך פדיון רק עיקר הקושיא מדוע יפדה אותו אחר ולא הבע"ח עצמו מדויק שפיר לשון הגמרא ל"ל הפודה פודה דמשמע שאחר יפדה? וקשה מדוע יפדה אותו הבע"ח עצמו ולא אחר ומתרץ שפיר משום גזירה וכו' וא"כ אם הבע"ח עצמו יפדה אותו יאמרו שיוצא בלא פדיון וכו' ע"כ פודה אותו אחר ב ודו"ק היטב:

ונראה אה לי ראי' ברורה לדברי הרמב"ם ז"ל, דאי ס"ד כפירוש רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וקושיות הגמרא הוא ל"ל הפודה פודה היינו למה לי פדיון כלל תצא בלא פדיון כיון דהקדש דמים אינו מפקיע את השעבוד קשה מאי מקשה הגמרא למה לי פדיון דיש לומר משום הכי בעי פדיון דמסתמא אין החוב שלו או הכתובה על כל הנכסים דאין דרך אדם שיהי' החוב שלו שוה בכל נכסיו או שיתן כתובה גדולה כ"כ שיהי' על כל נכסים שלו כמובן, וא"כ מסתמא החוב או הכתובה הוא רק על מקצת נכסיו והוא הקדיש כל הנכסים שלו אף שמבואר במשנה המקדיש נכסיו מ"מ הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המקדיש כל נכסיו (וכמו שהעתקתי דבריו לעיל) וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ומש"ה בעי פדיון על כל הנכסים דלא בריר לן על איזה נכסים חל ההקדש ועל איזה נכסים לא חל לומר הנכסים הללו שייכים לבע"ח או לכתובת אשה והנכסים הללו הקדש הם דבדאורייתא אין ברירה:

ואף לדעת הרשב"א הובא ד דבריו לפסק הלכה בש"ע יו"ד סוף ה' צדקה. דאם יש ספק בגוף ההקדש אין מוציאין מספק ומוקמינן הממון בחזקת בעלים, לא דמי לכאן דכיון שמוציאין לכתובת אשה או לבע"ח מקצת מנכסים שלו שהקדיש א"כ חל ההקדש על מקצת הנכסים בודאי וכיון שחל ההקדש א"כ הדר שוב א"א להוציא כל הנכסים מספק הקדש ולומר הוברר הדבר דקיי"ל אין ברירה לכן צריך פדיון בכל הנכסים ומאי מקשה הגמרא למה לי פדיון? אלא ע"כ מוכח כפירוש הלח"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל דבאמת מדינא בעי פדיון רק עיקר קושיות הש"ס ל"ל הפודה פודה דמשמע דאחר יפדה ע"מ ליתן לבע"ח מדוע לא יפדה הבע"ח עצמו ומשני משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו וכו' אבל באמת גם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד, וכדעת הרמב"ם ז"ל. ודו"ק היטב כי הוא ראי' נצחת לדעת הרמב"ם כפתור ופרח:

אמנם שיטת הרא"ש ז"ל הוא כך. דהרי כתב בפירושו על מס' נדרים (דף פ"ו ע"ב). על הא דאמרינן שם דינא דרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כתב ע"ז הרא"ש וז"ל. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ובע"ח יגבה חובו מנכסים אחרים. רבא לטעמי' דאית לי' בפרק שני דפסחים בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וברשות הלוה הוא עד שיטרפנו בע"ח הלכך חל ההקדש ולא פקע ע"י טרופת בע"ח כי היכי דלא פקעה ע"י פדיי'. ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע ע"י טרופה כי היכי דפקע ע"י פדיי' ואעפ"י שהי' ברשות לוה עד שעת טרופה לא הי' יכול להקדישנו בקדושת דמים אלא עד זמן שתצא מרשותו מידי דהוי אשדה מקנה שמקדישה עד היובל ואז חוזרת לבעלים אלא מוסיף דינר על הלוואתו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל:

מדברי הרא"ש נלמוד דגם הוא סובר כדעת רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אבל בזאת יש חילוק בין דעת רש"י לדעת הרא"ש דלדעת הרא"ש הוא דעכ"פ חל ההקדש עד שעת טרופה של הבע"ח ורק ע"י הטרופה פקע ההקדש כמו שפקע ע"י פדיי' וקודם פדיון הוא קדוש כמו כל זמן שהוא ברשות הלוה ולא בא הזמן של טרופת הבע"ח של ההקדש ולדעת רש"י אינו כן שהקדש אינו חל כלל אף עד זמן טרופה כאשר נבאר אי"ה להלן:

השיטה הד'. הוא שיטת רבינו תם דהוא ג"כ סובר כדעת רש"י דהקדש דמים אינו מפקיע השעבוד אמנם לרש"י ז"ל דבין בקרקע ובין במטלטלין אם הקדיש קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ולדעת ר"ת כפי מה שהביא הרשב"א דבריו בחדושיו לגיטין פ' ה השולח ובתוס' ב"ק (דף ל"ג) ד"ה משום. דר' אבוהו מחלק בין קרקע למטלטלין דהא דאמרינן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ומדינא א"צ פדיון דקדושת דמים אינו מפקיע את השעבוד הוא דוקא במקרקעי משום דקרקע כגבוי וכאלו עומדת כבר ברשותו לכן כיון שהקדיש רק קדושת דמים אינו מפקיע השעבוד של בע"ח אבל במטלטלין דאית בי' תרתי חדא דבשעה שהקדיש הי' ברשות מקדיש ועוד שהוא מחסרא גוביינא אף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. זה הוא שיטת רבינו תם בזה (ושיטת רבינו האי הובא בטור חו"מ סימן קי"ז נבאר אי"ה לקמן). הרי ביררנו לך ד' שיטות מה שיש בענין זה והארכתי בזה בי נצרך לזה בהמשך דברינו אי"ה:

וא"כ הדרא לענינינו. לשיטת רש"י ז"ל דהקדש דמים אינן מפקיעין מידי שעבוד בין במקרקעי בין במטלטלין א"כ לכאורה המגו דאי בעי יתשל עלה במקומה עומדת והדרא קושייתי לדוכתא להימן במגו דאי בעי יתשל עלה. ואי נימא כמו שתרצנו לעיל דירא לשאול על הקדישו משום שיש עליו מע"פ מוקדמת ואם ישאל יגבה המע"פ זה אינו דגם אם לא ישאל ג"כ המע"פ מוקדם כיון שיש עליו כתובת אשה תו אין ההקדש מפקיע כלל את השעבוד ולא חל ההקדש כלל א"כ כיון דאינו חל ההקדש הוי לי' בני חרי ופשיטא דמע"פ קדום. ואי תקשה הא קיי"ל דנשבעין להקדש אם בע"ח בא לגבות וקשה למה צריך לישבע הלא כיון דיש עליו בע"ח ההקדש אינו חל כלל? זה אינו דהתם שאני דהשבועה הוא משום זה בעצמו דאנן לא מאמינן לי' שהחוב אמת ואפשר שפרוע הוא או להד"ם ואערומי קא מערים משא"כ כאן כיון שיש עליו חוב ברור הוא כתובת אשתו כיון שמגרש את אשתו בודאי יש לה כתובה. א"כ קשה הא לא חל ההקדש כלל וכמו דאמרינן במס' פסחים אשר הבאתי לעיל. הקדיש לוה וזבין לוה לכ"ע לא הוי הקדש ופירש"י שהקדיש בתוך הזמן כיון שיש חוב לעתיד תו אינו חל ההקדש וא"כ אכתי קשה מאי חשש קנוניא יש הלא אי בעי יתשל על הקדישו וממע"פ מוקדם אינו ירא דאי יש עליו מע"פ מוקדם בין כך ובין כך יגבה וכנ"ל. בשלמא לדעת הרמב"ם שפיר תירצנו דירא הוא לשאול משום מע"פ מוקדם דהרמב"ם לשיטתו אזיל דסובר דגם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד א"כ שפיר הוי הקדש מדאורייתא כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד מדאורייתא א"כ כ"ז שהוא הקדיש הו"ל דין משועבדים לענין שהכתובה מלוה בשטר הוא וגובה מהקדש אבל מע"פ לא יגבה וא"כ שפיר יש חשש קנוניא דירא לשאול על הקדישו דאם ישאל יגבה המע"פ אבל לדעת רש"י ז"ל קשה דנהימני' במגו דשאלה. אך זה אינו דבלא"ה קשה לשיטת רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע השעבוד ולא חל ההקדש מגופא דמתניתן דהכא קשה האיך יפרנס רש"י את המשנה דאמרינן המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו' רא"א דכשיגרשנה ידור הנאה דחיישינן לקנוניא וקשה כיון דהקדש דמים אינו מפקיע השעבוד א"כ לא חל ההקדש כלל וכנ"ל. א"כ מאי לנו לחוש לקנוניא יעשה ויעשה כיון שאין הקדש חל כלל וצע"ג על רש"י ז"ל:

עד שיגעתי ומצאתי במגדול עוז בפ"ז מה' ערכין שהקשה כן לשיטת רש"י ז"ל וזה לשונו. ועוד דהא מדירין אותו מן האשה כשמגרשה כדי שלא יעשה קנוניא על ההקדש ואי ס"ד דלאו הקדש גמור הוא מה לנו לדקדק בהם כ"כ. א"ו הקדש גמור הן כדברי רמז"ל עכ"ל:

וסבור הייתי לתרץ דעת רש"י ז"ל עפ"י דברי הגאון הרב המובהק מוהר"י אלגזי בספרו קהלת יעקב ותוספת דרבנן אות הקדש וזה לשונו. דאפילו לפי מה דס"ל בדעת רש"י דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ קודם שיגבה הבע"ח מהם חל ההקדש אלא דכשיגבה הבע"ח מהם פקע ההקדש בכדי כדין שדה מקנה דמה"ט כתבו דבקדושת הגוף דאין לו פדיון כיון דחל ההקדש שעה אחת תו לא פקע משא"כ בקדושת דמים וכן יתבאר מדברי הרא"ש בפירושו למס' נדרים יותר בביאור וכו'. עכ"ל הקהלת יעקב. וכוונתו דמש"ה דעת רש"י ודעת הרא"ש בנדרים שהבאתי לעיל, דנהי דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד רק השעבוד של הבע"ח מפקיע את ההקדש מ"מ עד זמן טרופת הבע"ח חל ההקדש רק כשיבא זמן הטרופה השעבוד מפקיע את ההקדש וזה מוכח מדברי התוס' והקדמונים שכתבו בעיקר החילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דבקדושת הגוף כיון שחל שעה אחת תו לא פקע ע"י פדיי' א"כ ה"ה נמי דלא פקע ע"י שעבוד בע"ח אבל הקדש דמים אף שחל מ"מ פקע ע"י פדיי' ה"ה שפקע נמי ע"י טרופת הבע"ח וא"כ מוכח בפירוש דעכ"פ שעה אחת חל היינו עד טרופה דאי נימא דהקדש דמים אינו חל ההקדש כלל אף שעה אחת, תו אין לחלק בסברא הנ"ל בין הקדש קדושת הגוף לקדושת דמים. דבשלמא ע"י פדיי' כיון שהקדש הי' מקדם הקדש גמור, לכן כיון שקדוש קדושת הגוף תו אינו פקע ע"י פדיי' אבל כיון דאמרינן שע"י השעבוד לא חל ההקדש כלל מאי חילוק יש בין קדושת דמים לקדושת הגוף. כן תוכן ביאור סברת אלגזי ז"ל:

וא"כ כיון שדעת רש"י ז"ל כדעת הרא"ש דעכ"פ חל ההקדש עד שעת טרופה אף בהקדש קדושת דמים שפיר מיושב לדעת רש"י המשנה דחיישינן לקנוניא ע"כ צריך לדור הנאה והיינו אף שקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ עד זמן טרופת הכתובה היינו זמן הגירושין שפיר חל ההקדש והוא רוצה להפקיע תיכף את ההקדש ע"כ עושה קנוניא לגרש את אשתו כדי שיהי' זמן טרופה ויפקיע את ההקדש ואח"כ יחזירנה לכן קנוניא גדול יש כאן ע"כ צריך שידירנה הנאה ודו"ק היטב. משא"כ במשנה בשעת דהגירושין הי' קודם א"כ כבר בא זמן הטרופה ושפיר לא חל ההקדש. כן יש לומר לפי דעת האלגזי ז"ל:

אמנם לדעתי אי אפשר לומר כלל דדעת רש"י ז"ל הוא כדעת הרא"ש דעד שעת טרופה חל. דדעת הרא"ש בעצמו תמוה מאוד דע"כ לא קאמר הרא"ש התם דההקדש חל עד שעת טרופה, היינו לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ בתוך הזמן ברשות לוה ושפיר חל ההקדש עד שעת טרופה וכמו שביאר הרא"ש בפירוש שם אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"כ אינו חל ההקדש כלל אפי' עד זמן טרופה כיון שמעיקרא לאו ברשות הלוה הוא וא"כ קשה קושיא עצומה על דעת הרא"ש מהא דאמרינן שם בפסחים (דף ל"א) דאי הקדיש לוה בתוך הזמן אין כאן פלוגתא בין אביי ורבא דלכ"ע לא הוי הקדישו הקדש והפלוגתא בין אביי ורבא הוא רק בהקדיש מלוה עיי"ש. ולפי דעת הרא"ש ז"ל גם בהקדיש לוה בתוך הזמן יש פלוגתא בין אביי ורבא, דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה אם הקדיש הלוה בתוך הזמן עכ"פ חל ההקדש של הלוה עד שעת טרופה כי שברשות הוא הלוה עכ"פ בתוך הזמן שפיר חל עליו ההקדש, ולאביי דס"ל למפרע הוא גובה אינו חל ההקדש כלל. ומצאתי שרבינו הגדול בעל פני יהושע ז"ל בחידושיו לגיטין (דף מ"ח) הרגיש בזה, וא"כ האיך נימא דדעת רש"י ז"ל כדעת הרא"ש מה שלא מבואר בפירוש כן ולהעמיס עליו קושיא חזקה כזו. ומלבד כ"ז אף אי נימא דיש לתרץ קושיא זו מ"מ בפירוש מבואר ברש"י ז"ל דאינו סובר כדעת הרא"ש ז"ל בזה, עיין במס' פסחים דף הנ"ל כתב רש"י בפירוש אי אקדיש לוה לא קדיש עכ"ל. משמע מדבריו בפירוש דאינו קדוש כלל אפי' עד שעת טרופה לא כדעת הרא"ש וא"כ הדרא קושיות המ"ע על רש"י לדוכתא מדוע ניחוש לקנוניא וצריך להדירו הנאה כיון דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד לא חל ההקדש ומאי קנוניא שייך בזה?

אמנם להציל דברי רבינו רש"י ז"ל ממוקשי קושיות הנ"ל אומר דבר חדש ונכון הוא למאוד דע"כ סובר רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ואין חילוק לדידי' בין במקרקעי בין במטלטלין אף דמטלטלין מיחסרא גוביינא מ"מ הקדש דמים אינו מפקיע השעבוד לא כר"ת ז"ל ה"מ בחוב וודאי וגם ברור שיבא לידי גוביינא א"כ שפיר אמרינן כיון שהחוב ברור שפיר אינו חל ההקדש עליו כלל כיון שהקדיש רק קדושת דמים אבל היכי דהחוב בעצמו הוא בספק שמא לא יהי' החוב חוב כלל והוא הקדישו קדושת דמים שפיר גם רש"י מודה דההקדש חל וא"כ כאן בכתובת אשה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וגם הוא ספק שעבוד שמא תמות היא קודם. משום הכי חל ההקדש כל זמן שלא גירשה לכן בגירשה דאז הוי החוב ברור מפקיע שעבוד הכתובה את ההקדש לכן שפיר חיישינן לקנוניא שמגרשה כדי שיפקיע את ההקדש כיון דכאן חל ההקדש לדעת רש"י ז"ל ושפיר צריך לכשיגרשנה לידור הנאה. ודו"ק היטב כי הוא סברה נחמדה. ואי תקשה לפי סברתינו הלא אמרינן שם בערכין (ק"ג ע"ב) המקדיש והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש וכו' אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה וכו' וע"ז פריך הגמרא ל"ל הפודה פודה וע"ז משני משום דר' אבוהו וכו' ומה הוציא רש"י דינו דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והפירוש בגמרא ל"ל הפודה פודה היינו ל"ל פדיי' כלל כיון דקדושת דמים אינו חל ההקדש. וקשה לפי סברתינו דבכתובת אשה כיון דאינו חוב ברור גם רש"י מודה דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וא"כ גם כאן מיירי בכתובת אשה מאי מקשה הגמרא למה לי פדיון הלא צריך פדיון כיון דבקדושת דמים גבי כתובת אשה גם רש"י מודה דחל ההקדש. אך זה אינו דרש"י כתב שם במתניתן וזה לשונו. והיתה עליו כתובת אשה דמיירי שקדמו גירושין להקדש וא"נ כיון שקדמו הגירושין לההקדש א"כ שפיר הוי הכתובה חוב ברור כמו שאר חובות שמגיע לה בבירור א"כ הדר שפיר לא חל ההקדש מטעם דהוי קדושת דמים ושפיר מקשה הגמרא לשיטת רש"י ל"ל פדיון תצא בלא פדיון כיון דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד. ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח והוא נכון ואמיתי בעזה"י:

ועתה שפיר יצדק דברינו לתרץ המשנה אליבא דהרמב"ם אף אי אמרינן יש שאלה בהקדש מ"מ חיישינן לקנוניא אף אי נימא כדעת רש"י ז"ל דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד. ואי מדוע ניחוש לקנוניא הלא יש לו מגו דשאלה זה אינו כמו שתרצנו דירא לשאול משום מע"פ מוקדם ואם ישאל יגבה הוא תחלה. ואי קשה הלא גם אם אינו שואל ג"כ המע"פ קדום כיון דקדוש קדושת דמים אינו מפקיע שעבוד ואינו חל ההקדש ז"א כיון דיש עליו כתובת אשה דהוא אינו חוב ברור גם רש"י מודה דחל ההקדש וכיון דחל ההקדש שפיר הוי לי' משועבדין לענין שהכתובה תגבה ולענין מע"פ אינו גובה ע"כ ירא לשאול על הקדישו ודו"ק:

אמנם כ"ז כאן לענין הכתובה כיון דלא נתנה הכתובה לגבות מחיים והוי ספק שעבוד א"כ שפיר אף לדעת רש"י דסובר בקדושת דמים לא חל ההקדש בכה"ג גם רש"י מודה דחל וכנ"ל. אבל כשיש עליו שטרי בע"ח ברור לדעת רש"י לא חל ההקדש א"כ י"ל דבר חדש דהיכי דיש לאחד מע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר דדינא הוא למאן דס"ל שעבודא דאורייתא מע"פ מוקדם להמלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי ולא ממשועבדים וכמו שאמרנו לעיל, אפילו מהקדש דהוי משועבדים מ"מ הוי מע"פ מוקדם אף דהקדש דדין משועבדים יש להם מטעם כיון שההקדש אינו חל מחמת שעבוד השט"ח הדר הוה ליה בני חרי ומלוה על פה מוקדם קדום לגבות ממלוה בשטר מאוחר ודו"ק היטב:

ולפ"ז אף שא"ש לדעת רש"י המשנה דמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח שצריך שידירנה הנאה אף שיש שאלה בהקדש ולא אמרינן מדוע ניחוש לקנוניא נימא דאי בעי יתשל ע"ז שפיר הועלנו בתירוצינו כיון שמיירי בכתובת אשה א"כ הוי ספק שעבוד וחל ההקדש וא"כ כיון שההקדש חל ירא הוא לשאול שיגבה המע"פ המוקדם ע"כ עושה קנוניא ואינו שואל, וא"כ המע"פ לא יגבה והכתובה תגבה כיון דהוא מלוה בשטר:

אמנם בהא דר"ה שאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומסקינן שם בב"ב דר"ה מיירי בדנקט שטרא. בזה הדרא קושיות הראשונים שמובא בש"ך רנ"ה והבאתי לעיל לדוכתא ל"ל הטעם משום חזקה ת"ל דנאמן משום מגו דאי בעי יתשל עלה ומפקיע ההקדש ע"י שאלה. ואי כמו שתרצנו לעיל דירא לשאול משום מע"פ מוקדם ז"א דהא ר"ה אינו מיירי בכתובת אשה רק בבע"ח ברור, וא"כ לא יועיל גם השתא אם אינו שואל, דהא לפי דעתו על המאה שהודה שמגיע לחברו לא חל ההקדש כלל לשיטת רש"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ונוטל ג"כ המע"פ מוקדם? ומה יועיל אם לא ישאל וא"כ אין כאן חשש משום מע"פ מוקדם והדרא קושיות הראשונים הנ"ל למה לא מהימן במגו דשאלה לכן מוכרח הנ"י והרמב"ן לתרץ דר"ה מיירי בבא לידי גזבר א"ו בנדר עד"ר דליתא בשאלה ומוכרח ר"ה לומר הטעם דמש"ה נאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודו"ק היטב:

אמנם הש"ך ז"ל כתב דתירוץ הקדמונים חנ"ל דוחק הוא למאד דאי ר"ה מיירי בבא ליד גזבר או שנדר עד"ר א"כ קשה מהמשנה דאמר ר' יהושע אינו צריך ואמרינן בגמרא הטעם משום דישנו בשאלה וקשה הא מיירי במסר ליד גזבר או שנדר עד"ר דליתא בשאלה. ויש לומר דר"י דמתניתן מיירי בסתם הקדש דלא בא ליד גזבר או שנדר עד"ר ור"ה מיירי בהקדש שנדר עד"ר או שמסר ליד גזבר וזה דוחק גדול דר' יהושע מיירי בסתם הקדש ור"ה מיירי בנדר עד"ר או במסר ליד גזבר דמ"ש הא מהא? כן תורף דברי הש"ך ז"ל:

ובאמת לדעתי אין זה דוחק כלל דאין כוונתם דר"ה מיירי דוקא בה"ג בנדר עד"ר או מסר ליד גזבר רק כוונתם כך הוא שהקשו מדוע נתן ר"ה טעם לדבריו לכן נאמן מטעם דאין אדם עושה קנוניא וע"ז הקשו להם מדוע לא נתן ר"ה טעם לדבריו לכן נאמן מטעם דאי בעי הי' יכול להפקיע ההקדש ע"י שאלה? וע"ז תרצו דר"ה רוצה למימר טעם שיהי' שייך בכל אופן אף בנדר עד"ר או שמסר ליד גזבר וא"כ אם יאמר דלכן נאמן מטעם שאלה א"כ בבא ליד גזבר או בנדר עד"ר דליתא בשאלה מאי איכא למימר? לכן נתן ר"ה טעמא דנאמן משום דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודו"ק כי לדעתי הוא דבר אמיתי בכוונת הרמב"ן והנ"י והרב"צ אשכנזי ז"ל ואין כאן דוחק כלל:

אמנם יען כי הש"ך ז"ל תפס תירוץ זה לדוחק מכח קושייתו הנ"ל אמינא לתרץ קושיות הש"ך בדרך החריפות דדוקא ר"ה מיירי שנדר עד"ר אבל בדר' יהושע ליכא למימר כן. דהנה הקשו האחרונים בגיטין סוגיא דנודרת ועיין בפני יהושע לדעת הרבה פוסקים דסברו בנדר עד"ר אף שאין לו התרה מ"מ בדיעבד אם התיר החכם הנדר הותר א"כ קשה מה הועילו חכמים דמשביעין את האלמנה עד"ר שלא נהנה מכתובתה סוף סוף תלך אצל חכם שלא ידע שהיא נדרה עד"ר והחכם יפר לה ובדיעבד יהי' מותר עיי"ש א"כ לק"מ קושיות הש"ך ושפיר אמר ר' יהושע דא"צ משום שסובר יש שאלה בהקדש. ואי דמיירי בנדר עד"ר ילך לחכם שא"י אם נדר עד"ר ויתיר לו ויהי' מותר וזה יעשה יותר ממעשה דגירושין וכמ"ש התוס' שם בערכין (ק"ג ע"א) ד"ה בשאלה דהקדש וז"ל. דקנוניא דשבועה דבר שהיא קל עביד ולא ישאל על הקדישו אבל גבי גירשה כי האי לגרש אשתו כדי להחזירה לא עביד וכו' עכ"ל. משא"כ בדברי ר"ה דאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא וכו' ולא אמר דלכן נאמן מטעם דיש שאלה שפיר תרצו הנ"י והרמב"ן דמיירי בנדר עד"ר דל"מ שאלה ואי קשה שילך אצל חכם שאינו יודע ויתיר לו ויהי' מותר בדיעבד זה אינו דר"ה לשיטתו אזיל דס"ל שם בגיטין (ל"ה) דצריך לפרט את הנדר. והעלה הפ"י שם דלמ"ד צריך לפרט את הנדר צריך ג"כ לפרט הלשון והסיבה שבעבורה נדר ולומר לפני החכם שנדר עד"ר וא"כ לא יתיר לו החכם ושפיר אמר ר"ה הטעם משום דאין אדם עושה וכו' ודו"ק היטב ועיין בזה בספר ברוך טעם (דף י"ב י"ד):

אמנם עדיין לא פלטינן מקושיות הש"ך להך תירוץ שתרצו הפוסקים דר"ה מיירי שמסר לידי גזבר דלא מהני שאלה א"כ בזה קשה מדוע אמר ר"י במתניתן דא"צ משום דיש שאלה בהקדש וקשה כיון דמיירי שמסר ליד גזבר תו ליתא בשאלה ומוכרח לומר דר"י מיירי מסתם הקדש אף טרם שמסר ליד גזבר ור"ה מיירי אחרי שמסר ליד גזבר וזה דוחק דמה ראו בדברי ר"ה שמיירי כך ור"י דמתניתן מיירי כך בתרי גווני?

אמנם לפענ"ד במה שפשט לי' להש"ך לדבר מוסכם דהקדש שמסרו ליד גזבר ליתא בשאלה דבר זה במחלוקת הפוסקים שנוי' ולאו כ"ע ס"ל:

דהנה עיקר ראיות הש"ך הוא מדאמרינן בנדרים (דף נ"ט ע"א) והרי תרומה דאבמ"ע ובטלה ברובה ומשני בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשל עלה וא"כ ה"ה להקדש שמסר ליד גזבר ג"כ לא מהני שאלה ולא מסתבר לומר דתרומה ביד כהן הוא דלא מהני שאלה אבל הקדש ביד גזבר מהני שאלה דז"א דהרי הקדש חמיר מתרומה מדחזינן דר"א סובר אין שאלה בהקדש כמו שאמרינן כאן בערכין ר"א כב"ש ובפסחים (דף מ"ו ע"ב) אמרינן דר"א סובר דגבי תרומה אמרינן הואיל ואבמ"ע ויש שאלה אלמא דהקדש חמיר מתרומה לענין שאלה וא"כ כיון דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה מכש"כ הקדש ביד גזבר דליתא בשאלה. אלו דברי הש"ך ז"ל:

אמנם הגאון הנודע ביהודה במה"ת חיו"ד סימן קנ"ד הביא כמה פוסקים דלא ס"ל הכי שהרי הרא"ש שם בנדרים כתב לאמור וזה לשונו. בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלה כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מני' ע"י שאלה. והרב ר' אלעזר ממיץ פי' דלא מצי למיתשל עלה שהרי לא קרא עלי' הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשל עלה וכו' עכ"ל. הרי דר"א ממיץ ס"ל דגם תרומה ביד כהן גופא איתא בשאלה א"כ ה"ה הקדש שמסר ליד גזבר איתא בשאלה וכן דעת הרמב"ם בפירוש דתרומה ביד כהן איתא בשאלה דהרי בפ"ד מהלכות תרומות הלכה י"ז סתם וכתב שנשאל לחכם ולא חילק בין כבר מסרה ליד כהן או לא. וכתב שם הכ"מ וז"ל. ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלה וכו' ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה? ואפשר שרבינו הי' מפרש כמו שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשל שהרי לא קרא עלי' הוא שם תרומה וכו' עכ"ל הכ"מ. ועיי"ש בנו"ב שכתב שדברי הכ"מ בתירוץ זה מוכרח הוא בדברי הרמב"ם ואין לנטות מזה. הרי חבל נביאים הר"א ממיץ ורבינו הגדול הרמב"ם ס"ל דגם תרומה ביד כהן איתא בשאלה:

ועוד אני אומר אפי' לפי פירוש הרא"ש עצמו דמשמע דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה כתב הטעם כיון שיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה משמע דוקא מהאי טעמא הואיל וקיים מצות נתינה משא"כ בהקדש מצי למיתשל עלה ודו"ק. וגם רש"י פי' שם דהא דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה דמאחר שזכה בה כהן לא מצי למיתשל עלה עכ"ל וא"כ יש לומר דדוקא תרומה שזוכה בו הכהן לעצמו תו לא מהני שאלה אבל כאן בגזבר מה זכי' שייך להגזבר אטו הגזבר זוכה בו לעצמו? ואי משום שזוכה בו להקדש וידו כיד הקדש הלא אנן קיי"ל דאין יד להקדש. ויש בזה לעיין בב"ק (דף ל"ו) דאמר שם רב יוסף אנן יד עניים אנן ונדבר מזה לקמן אי"ה:

היוצא לנו דיש כמה פוסקים דסברו דתרומה ביד כהן איתא בשאלה וה"ה הקדש במסר ליד גזבר:

ואנכי מצאתי ראי' עצומה דגם הרשב"א ס"ל כן דהקדש ביד גזבר איתא בשאלה דבאמת הקשה הש"ך בסימן רנ"ה ס"ק וי"ו האיך ס"ד דבהקדש שמסר ליד גזבר ליתא בשאלה הא קיי"ל בקדושין (דף ק"ח) דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומשמע שם דכמסירה ממש דמי וכמו דבהדיוט משיכה קונה ה"ה אמירה לגבוה ואעפי"כ מהני שאלה א"כ ה"ה כשמסרו נמי ליהני שאלה ומאי שנא. ע"כ יצא הש"ך לחלק אף דאמירה לגבוה הוי ג"כ כמסירה ממש וקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה מהני שאלה דאתי דבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דמהני שאלה בנדרים דאמרינן לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל במסירה שמסרו ממש ליד הגזבר שהוי כמשיכה ממש בהדיוט והוי מעשה תו לא אתי דבור ומבטל מעשה דמסירה ולא גרע הקדש מהדיוט דאף בהדיוט שקנה במשיכה ליתא בשאלה דאין לאחר משיכה כלום ומכש"כ בהקדש ועיי"ש שהביא בשם הרב"צ אשכנזי סימן ט"ו שהביא בשם הרשב"א שכתב ג"כ אף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי מ"מ יש חילוק בין אמירה למסירה דבאמירה מהני שאלה אבל כשמסרו ליד גזבר ליתא בשאלה והיינו מכח סברת הש"ך ז"ל הנ"ל ומשמע דדעת הרשב"א דכשמסרו גזבר ליתא בשאלה:

אמנם אנכי מצאתי בחדושי הרשב"א לנדרים (דף ק"ט) והובא בר"ן שם עיין שם ברשב"א ד"ה אפילו למ"ד חוזרת וזה לשונו. והכא לענין חזרה בלבד קאמר דכיון דאולמא אמירה בהקדש להיות כמסירה להדיוט אולמא נמי להא למהוי כמעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה כדאיתא התם בקדושין פ' האומר וכו' הרי כתב הרשב"א בפירוש דאמירה לגבוה חשיב כמעשה ממש ואעפ"כ אמרה תורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ומהני שאלה א"כ ה"ה במסר ליד גזבר מהני שאלה:

ואי תקשי שדברי הרשב"א סותרים זא"ז שהדי הרב"צ אשכנזי הביא משם הרשב"א להיפוך כמו שמובא בש"ך ז"ל? עיין בר"ן בסוגיא דבר פדא (דף כ"ט ע"ב) ד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה וכו' עד סוף הענין שכתב שם בשם הרשב"א דמשמע דתלוי ענין זה בפלוגתא דהירושלמי וגם הרשב"א בנדרים הביאו עיי"ש:

עכ"פ זכינו לדין דכמה פוסקים סברו דאף הקדש משמסר לגזבר איתא בשאלה וא"כ ר' יהושע דמתניתן דאמר דא"צ מטעם דישנו בשאלה בכל עניני הקדש קאמר בין שנדר עד"ר ישנו בשאלה מטעם דילך אצל חכם שאינו יודע שנדר עד"ר ויתיר לו ובדיעבד מותר ובין שבא לידי גזבר איתא בשאלה כהני פוסקים הנ"ל דס"ל דגם הקדש ביד גזבר איתא בשאלה אבל בדברי ר"ה שאמר ש"מ נאמן מטעם חזקה דאין אדם וכו' וקשיא להרמב"ן והנ"י והרבצ"א לימא דנאמן מטעם דאי בעי יתשל על הקדישו. הוצרכו לתרץ דר"ה לא ס"ל כר"י ומיירי בנדר עד"ר ור"ה לשיטתו אזיל דסבר צריך לפרט את הנדר וכנ"ל וליתא בשאלה או במסר ליד גזבר דהוא סובר כדעת הני פוסקים שמביא הש"ך דבמסר ליד גזבר דליתא בשאלה וא"כ לפי דבריהם פליג ר"ה אר' יהושע דמתניתן:

ומעתה יצדק דברינו אשר כתבנו בפתח דברינו שלפי דברי הרמב"ן והנ"י והרבצ"א נסתר מה שתירץ הר"ן סמך לדברי הרמב"ם מדוע פוסק כר"א ולא כר"י ותורף התירוץ שהרמב"ם סמך אדר"ה שאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן מטעם חזקה וכו' ולא אמר דנאמן מטעם דאי בעי יתשל עלה ש"מ דגם ר"ה סובר כר"א והכ"מ מסכים לתירוץ הר"ן דסמך טוב הוא לדברי הרמב"ם עיי"ש:

אמנם לפי הנ"ל, אין הוכחה מזה להרמב"ם שפוסק דבכל עניני הקדש לא אמרינן הואיל ובידו ע"י שאלה דזה לא מוכח מר"ה די"ל דגם ר"ה סובר דיש שאלה רק דלכן אומר הטעם משום דאין אדם עושה קנוניא דזה מועיל אף בענין שליתא בשאלה כגון שמסר לידי גזבר או בנדר עד"ר דליתא בשאלה ודו"ק היטב:

אמנם לפי מה שכתבתי לתרץ קושיות הש"ך מעל הרמב"ן והנ"י והרב"צ יהי' הדבר במחלוקת בין ר"ה ור"י דמתניתן ואפושי פלוגתא לא מפשינן לכן נלענ"ד לתרץ קושיות הש"ך הנ"ל באופן אחר דלכאורה קשה מה הקשו הרמב"ן והנ"י מדוע לא אומר ר"ה דנאמן מטעם הנ"ל הואיל ואי בעי יכול להפקיע ההקדש ע"י שאלה הלא רב הונא מיירי שהקדיש כל נכסיו כמו שאמר בפירוש ש"מ שהקדיש כל נכסיו ובמשנה אף שנאמר סתם המקדיש נכסיו העתק הרמב"ם בהוספת תיבת כל וכתב המקדיש כל נכסיו והבאתי ל לעיל וכן דעת רבינו האי דמתניתן מיירי שהקדיש כל נכסיו וא"כ מסתמא אין החוב של המנה או הכתובה של אשה בכל הנכסים רק במקצתן:

והנה קיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ י"ל דלעולם הוא עושה קנוניא ואי דאם הי' רוצה לעשות קנוניא הי' שואל על הקדישו ז"א דהא הוא אינו רוצה לעשות קנוניא רק על המנה שהודה שמגיע והמותר רוצה שיושאר הקדש וכל עיקר חשש הקנוניא רק על המנה וא"כ אם ישאל על המנה שוב יחזור כל הנכסים לחולין דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ע"כ הוא עושה קנוניא ואומר מנה לפלוני בידי וא"כ השאר יושאר הקדש וכן קשה על המתניתן דאמר ר"י א"צ מטעם דיש שאלה בהקדש קשה ג"כ דלמא אין רצונו לעשות קנוניא רק לפי דמי הכתובה והשאר רוצה שיושאר הקדש וא"כ אם ישאל יחזיר כל הנכסים לחולין וא"ל אם רצונו להיות המותר הקדש יוכל לשאול על הקדישו ואח"כ יקדיש עוד הפעם המותר מהחוב או מהכתובה ולא יפסיד כלום זה אינו דירא לעשות כן מחמת ב"ח שלוה אחר שהקדיש א"כ כשישאל ואח"כ יקדיש מחדש יקח גם הבע"ח הזה דהא החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מאי הקשה הרמב"ן:

אמנם נלענ"ד לתרץ דהרמב"ן אזיל בזה לשיטתו ושפיר תקשה דהנה הר"ן בנדרים (דף ק"ז ע"א) כתב וז"ל. וכתב עוד הרמב"ן ז"ל דאפי' במשנה דוקא בנדר שהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר היתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד אבל בתוס' כתבו דאפילו הותר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל:

היוצא לנו מזה דהרמב"ן סובר דוקא בנדר שהותר ע"י פתח חרטה הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל נדר שהותר רק ע"י חרטה לחודי' לא ניתר כולו רק המקצת שנשאל ולא יותר וא"כ שפיר הקשה הרמב"ן מדוע לא אמר ר"ה דנאמן מטעם מגו דאי בעי הי' יכול להפקיע ע"י שאלה ואי שרצונו רק לעשות קנוניא על המנה ואם ישאל על ההקדש יחזור כולו לחולין דנדר שהותר מקצתו הותר כולו זה אינו דהא יכול להתיר עצמו ע"י חרטה וע"י חרטה אינו ניתר רק המקצת הקדש שרוצה להתיר והמותר ישאר בהקדש:

וזה נלענ"ד מדויק מאד בדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שהובא בש"ך כאן בסימן רנ"ה וז"ל. וכתב הרמב"ן בספר המלחמות בפ' גט פשוט דהא דר"ה מיירי שהקדישן על דעת רבים. שאם הקדיש סתם אפי' אדם עושה קנוניא על ההקדש ואפי' בריא נאמן מגו דאי בעי מיתשל אכולה הקדש דקיי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח בין בחרטה וכו' עכ"ל:

והנה הסיום מה שסיים הרמב"ן דקיי"ל יש שאלה וכו' בין בפתח ובין בחרטה אך שפת יתר הוא (ולפי הנ"ל מה מאד עמקו מחשבות רבינו ז"ל וכל דבריו צרופים ככסף ובחונים כזהב וכתוב בשה"ג כי דברי רבינו הרמב"ן עמקו מאד וצריך לדקדק בכל אות ואות שלא העדיף ולא החסיר). וכוונתו דלא תימא דלהכי לא אמר ר"ה הטעם דנאמן משום דיכול לשאול על הקדישו משום שאין רצונו לעשות קנוניא רק על המנה ואם ישאל על הקדישו יחזור כולו מההקדש לחולין לכן מדייק הרמב"ן להזהר מזה במתק לשונו דהא קיי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח ובין בחרטה וא"כ אם ירא שמא יחזור הכל לחולין יוכל לשאול על הקדישו ע"י חרטה וניתר רק המקצת וכיון דכן אזלי קושיות הרמב"ן על ר"ה הלא יוכל להתיר ע"י חרטה והותר רק מקצת. נלענ"ד לתרץ קושיות הרמב"ן דלק"מ על ר"ה דר"ה לשיטתו אזיל דאמרינן בנדרים (דף כ"א ע"ב) ההוא דאתא לקמי' דר"ה אמר לי' לבך עלך א"ל לא ושרייה עיי"ש בר"ן ובמס' עירובין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ותוס' שם בענין זה דתליא שם בגירסאי אם פותחין בחרטה ולפי"ז אי נאמר דהגירסא לר"ה לא מהני חרטה או שצריך לעשות פתח מחרטה א"כ לא משכחת התרת חכם למקצת כיון שלא ניתר כלל ע"י חרטה לכך הוצרך ר"ה לומר מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא וכו' והא דהקשה הרמב"ן גם לר"ה י"ל דס"ל דגירסא דלר"ה סגי בחרטה לחודי' וא"כ יכול להפקיע המנה שמקדיש ע"י שאלה לכך מוקי הרמב"ן שמיירי שנדר עד"ר:

אמנם כ"ז יתכן לדעת הרמב"ם והר"א ממיץ והרא"ש דהקדש שבא ליד גזבר איתא בשאלה ולהסוברים דבבא ליד גזבר ליתא בשאלה וכן פסקינן בה' צדקה ושם בסעיף י"ב כתוב והוא שלא בא לידי גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאיל על השאר (וזה הדין יצא מתשו' הרמב"ן) וא"כ שפיר יש כאן מגו דאי בעי הי' מוסר לגזבר ע"י קנין כמ"ש הש"ך. ועל המנה הי' שואל אשר לפ"ז הרמב"ן בשיטתו שסובר בבא ליד גזבר ליתא בשאלה ולפי דברי הפוסקים דאיתא בשאלה א"כ לק"מ על ר"ה שהוצרך לומר הטעם משום חזקה דאין אדם וכו' ודו"ק היטב:

ועוד הערני בני בישוב קושיות הש"ך על הרמב"ם שכתב בפשיטות ואין אומרים אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי לשאל על ההקדש לחכם ויתיר לו וקשה מדוע? הלא הרמב"ם פסק בפירוש דיש שאלה בהקדש. ויש לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק שם בהלכה י"ד דגם הקדש של קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שביארתי לעיל באריכות וא"כ אם הי' שואל לחכם הי' עוקר ההקדש מעיקרו ולא הוי כלל מגו דיש לומר שרצונו רק לבטל ההקדש מכאן ולהבא ולא לשעבר וכמה נ"מ יש בזה להמעיין ונלאיתי לכותבם אך קשה לפי"ז על ר"י דמתניתן דאמר דא"צ משום מגו דאי בעי הי' מפקיע ההקדש ע"י שאלה הא אין זה מגו וכנ"ל:

ויש לומר מטעמא דר"י דס"ל כאביי דבע"ח למפרע הוא גובה וא"כ לאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"כ בלא השאלה ג"כ אינו חל ההקדש ל למפרע וכמו דאמרינן בפירוש בפסחים שם אי אקדיש לוה וזבין לוה אינו חל בתוך הזמן כמו שהבאתי לעיל ושפיר הוי לר"י מגו דשאלה מגו טוב, ואי דאינו רוצה רק להפקיע ההקדש מכאן ולהבא וע"י השאלה יפקיע ההקדש מעיקרא ז"א דגם בלא שאלה כיון שיש לו בע"ח או כתובת אשה אינו חל ההקדש מעיקרא. אך לפי הסברא אשר חדשנו לעיל דבכתובה כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים והוי ספק חוב וודאי חל ההקדש אף שקדושת דמים הוא ואין שייך זה לפלוגתת אביי ורבא כלל א"כ הדרא קושיתי לדוכתא מדוע סובר ר"י דא"צ משום מגו דשאלה הא אין זה מגו דרוצה רק להפקיע ההקדש מכאן ולהבא? וצ"ל דאעפי"כ חשוב מגו דעכ"פ יעשה זאת וישאל על ההקדש ויפקיע את ההקדש אף שאין ניחא לי' כ"כ יותר משיעשה מעשה גירושין אף שאינו איסור כ"כ וא"כ ק"ו הוא מה שלא יעשה מעשה גירושין אף שאינו איסור כ"כ לא יעשה זאת משום דיש בידו מגו דשאלה מכש"כ שלא יעשה איסור ויאמר מנה לפלוני בידי והוא משקר ויעשה איסור לגזול הקדש כיון שיש בידו היתר שיכול להפקיע ההקדש ע"י שאלה? וזה הוא סברת הש"ך ז"ל בסימן רנ"ה ס"ק וי"ו שכתב בזה"ל. אך מטעם אחר לא נ"ל לחלק בזה דכיון דחזינן דהואיל ויכול לשאול על הקדישו לא עביד דמגרש אשתו אע"ג דלא עביד איסורא מ"מ אמרינן דלא עביד מלתא יתירתא דלא צריך לו מכש"כ כשיאמר מנה לפלוני בידי דאם נאמר שמשקר קעביד איסורא וחוטא הוא שגוזל ההקדש מכ"ש דנימא למה לו להיות חוטא הא מצי למעבד בהיתרא לשאול על הקדישו וכו' עכ"ל:

וברור הוא דהו"ל ק"ו גמור וא"כ מדר' יהושע קשיא לר"ה ולסוגיא דשבועות דבבריא חיישינן לקנוניא ולא אמרינן דנאמן הואיל ויש לו מגו דאי בעי הי' מפקיע ההקדש ע"י שאלה:

ומה שתירצו הרמב"ן והנ"י ושאר הקדמונים דמיירי בנדר עד"ר יש לסתור עפ"י סברת הפני יהושע והבאתי לעיל שיתיר ע"י חכם שלא ידע שהוא עד"ר ובדיעבד מותר וא"כ המגו דשאלה במקומה עומדת בשלמא ר"ה לשיטתו יש לתרץ דהוא ס"ל צריך לפרט את הנדר ע"כ שפיר אין זה מגו דמיירי בנדר עד"ר ואי שילך אצל חכם שלא ידע שהוא נדר עד"ר ז"א דצריך לפרט את הנדר אבל על פשטא סוגיא דשבועות (דמ"ב) דאמרינן שם לענין נשבעין להקדש דמוקי התם דבבריא חיישינן לקנוניא ע"כ נשבעין להקדש קשה מדוע נימא דלהימן מטעם מגו דשאלה. אך תירצנו דאין זה מגו משום דהוא רוצה להפקיע ההקדש רק מכאן ולהבא ואם ישאל יפקיע ההקדש גם לשעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וזה אינו רוצה לכן אינו שואל אך לאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"כ גם בלא שאלה ע"י הבע"ח או הכתובה יפקיר ההקדש מעיקרא א"כ הדרא קושיות הקדמונים לדוכתא. ולכאורה יש לתרץ הסוגיא דשבועות גם אליבא דאביי דהא דהקשה הש"ס נשבעין להקדש לכאורה יש לאוקמא המתניתן דנשבעין להקדש דמיירי בהקדש שהקדיש מלוה בתוך הזמן ולאביי דהוי הקדש כמו שאמרינן במס' פסחים (ל"א) והלוה אומר שפרע לו וא"כ לא הוי הקדש ולא משכחת רק במודה במקצת להמלוה ולכאורה לא מקרי זה מודה במקצת דהכפירה הוא להקדש וההודאה הוא לדידי' דאם ההודאה לההקדש כשם שאין נשבעין על כפירת הקדש כך הודאה של הקדש אינו מביא לידי ש"ד ע"כ בהודה לדידי' וע"כ לא משכחת לי' רק בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דס"ל דכממון בעלים דמי מש"ה לא רצה הש"ס לאוקמי כן הואיל וסתמא תנן נשבעין להקדש. וגם לא רצה הש"ס לשנויי דלא כהלכתא דאין הלכה כר"ש ועכ"פ כתבתי אוקימתא זו דאליבא דאביי דס"ל למפרע הוא גובה וא"כ לא שייך מה שתרצנו א"נ אליבי' יש ליישב המשנה כנ"ל וא"צ לתירוץ הגמרא:

תוכן העניינים

שערי בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה