שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן א
שאלה. הא דקיי"ל במס' נדרים (דף פ"ז ע"א) ובמס' ב"ב (דף קכ"ט) דבכל התורה תוך כדי דבור כדבור דמי. ויכול לחזור תכ"ד לבר ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש דבהם תוך כ"ד לאו כד"ד ולא מהני חזרה. ועיין בר"ן שם בנדרים. ובתוס' שם ובב"ב ברשב"ם ותוס' שם הטעם:
האיך הדין בהקדש אי נימא דדמי לכל התורה. דאמרינן בהם תכ"ד כדבור דמי. או נימא משום חומרא דהקדש אמרינן גם בזה תכ"ד לאו כד כדבור דמי. ולא מהני חזרה תכ"ד. ואת"ל הקדש דחמירא אמרינן תכ"ד לאו כדבור דמי. בזה"ז דליכא הקדש מזבח. ולא הקדש בדק הבית. רק במנדר צדקה לעניים אי אמרינן דצדקה דמי להקדש. ותכ"ד בצדקה לאו כדבור דמי או לא?
תשובה. החלוקה הראשונה אי אמרינן בהקדש תכ"ד כדבור דמי. או לא? הוא שאלת הראשונים ותלוי באשלי רברבי. ואברר הדבר כיד ד' הטובה עלי. זה לשון הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות קרבנות הלכה א'. האומר ולדה של זו עולה. והוא שלמים וכו'. ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו. ואמר ולדה עולה. אעפ"י שחזר בו בתוך כ"ד הרי ולדה שלמים. שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דבור עכ"ל:
משמע מדברי הרמב"ם ז"ל. דטעמא דלא מהני באומר הוא שלמים ואח"כ ולדה עולה משום
דבהקדש תוך כדי דבור לאו כדבור דמי. ולא מצי לחזור. והקשה הש"ך ז"ל בסימן רנ"ה סק"ה. והמשל"מ בפ' ט"ו מה' מע"ק עליו קושי' עצומה. מהא דאמרינן במס' ב"ק (דף ע"ג ע"ב). דקאמרינן התם דרבנן ור' יוסי פליגי גבי עדות. דרבנן סברי תכ"ד לאו כד"ד. ור' יוסי סבר תכ"ד כדבור דמי. ופריך הגמרא. וסבר ר' יוסי תוך כ"ד כדבור דמי והא תנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ. ר' יוסי אומר אם לכך נתכוין בתחלה. הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין. ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים. הרי זו תמורת עולה. והוינן בה נמלך פשיטא? ואמר ר"פ נמלך בתוך כ"ד אמרינן. ומשני הגמרא אמרי הרי תוך כ"ד הוי חד כדי שאילת תלמיד לרב. וחד כדי שאילת הרב לתלמיד. כי לית לי' לר' יוסי כדי שאילת תלמיד לרב. שלום עליך רבי דנפיש. כדי שאילת רב לתלמיד שלום עליך אית להו. עכ"ל הגמרא. ורצונם לומר דסוגיא דתמורה. דסבר ר"י תוך כ"ד לאו כדבור דמי. מיירי בתוך כ"ד. דבור גדול. וא"כ מכח קושיות המקשן וסברת התרצן מוכת דלא כהרמב"ם. דאי כסברת הרמב"ם. דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד מאי מקשה מעדות ההקדש התם שאני. אלמא מאן דאית לי' תכ"ד כדבור דמי. ה"ה נמי בהקדש, מש"ה מקשה מעדות ההקדש. וגם לפי סברת התרצן ג"כ מוכח דתוך כ"ד כדבור דמי. רק דטעמא דר"י דתמורה דלא מהני חזרה. עיקר הטעם משום דהוי תוך כ"ד גדול ולא מקרי זה תוך כ"ד. אבל בתוך כ"ד קטן גם ר"י מודה דבהקדש תכ"ד כד"ד וזה סותר לסברת הרמב"ם. דפירש הטעם. דלכן לא מהני בהקדש משום דתכ"ד לאו כדבור דמי? ומתוך קושי' העצומה הזאת. דחה הש"ך דברי הרמב"ם מהלכה. והעלה דהקדש דמי לשאר מילי. ואמרינן בי' תוך כ"ד כד כדבור דמי:
והנה המשנה למלך שם בפט"ו מהל' מע"ק. המליץ בעד רבינו להסיר מעליו הקושי' הגדולה הזאת. וזה לשונו. והנראה לי הוא לומר דרבינו דחה סוגיא זו דמרובה מהלכה. לפי שהקשה לו קושיות התוס'. (כאן במרובה ד"ה כי לית לי') שהקשו תימא דרב אחא מדיפתי. דאמר בפ"ק דמכות. ובפ' שבועת העדות. דתוך כ"ד כדבור דמי. והוא כדי שאילת תלמיד לרב. כמאן? דלרבנן לית להו כלל כדי דבור. אפי' כדי דבור קטן. ור' יוסי נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כ"ד דמי עכ"ד. ומכח קושיא זו הכריח רבינו, דסוגיא דמרובה היא אליבא דמ"ד בפ' שבועת העדות דתוך כ"ד הוי כדבור. הוי כדי שאילת רב לתלמיד. ולדידי' ניחא דלא תקשה דר' יוסי אדר' יוסי. דר' יוסי דרבנן דאית לי' דתוך כדי דבור כדבור דמי. מיירי בשאלת רב לתלמיד. ור' יוסי דר' מאיר מיירי בשאלת תלמיד לרב וס"ל כר' יוסי. אך לרב אחא ור"ל דריש פ"ד דנזיר דאית להו דאפי' כדי שאילת תלמיד לרב כדבור דמי. אי אפשר לתרץ קושיות דר' יוסי אדר"י כסוגיא דמרובה. דא"כ אתי דלא כמאן? וע"כ אית לן למימר לדידהו טעמא דר' יוסי דתמורה, הוא משום דבהקדש לא אמרינן תוך כ"ד כדבור דמי. ולעולם דבעלמא אית לי' דתוך כ"ד כדבור דמי. ואפי' כדי שאילת תלמיד לרב. אלא דשאני הקדש דלא מהני חזרה. ואנן פסקינן הלכתא כר' יוסי דפליגי אדרבנן וכר' יוסי דפליג אר"מ:
והנה מה שתרצו התוס' לקושיא זו לא הבנתי דבריהם. דמה שהביאו מסוגיא דנזיר ומפ' בתרא דנדרים אין ראי' משם. אלא דתכ"ד כד"ד ודלא כרבנן דר' יוסי. אך מה שתמהו דמנ"ל להו דהוי כדי שאילת תלמיד לרב. דהוי דלא כמאן. לא ידעתי האיך העלו מזור
לקושיא זו. והדבר אצלי צריך עיון. עכ"ל המלמ"ל. ועיי"ש היטב עוד בארוכה.
ותמצית דבריו דמכח קושיות התוס'. דהקשו דר"א מדיפתי דס"ל דתוך כ"ד כדבור דמי. אף כדי שאילת תלמיד לרב. הוא דלא כמאן? ותירוץ התוספות דר"א מדיפתי אתיא כסוגי' דנזיר ונדרים ליתא דשם לא מוכח רק דתכ"ד כד"ד. אבל אם תוך כדי דבור כד"ד אף בכדי שאילת תלמיד לרב. זה לא מוכח משם. לכן מכח קושי' זו דחה הרמב"ם הסוגי' דמרובה. אמנם יפה השיג הגאון בעל הקצה"ח על המלמ"ל באמרו דתי' התוס' פשוט וברור. דבפירוש מוכח במס' נזיר כר' אחא מדיפתי. דתכ"ד הוי כדי שאילת תלמיד לרב. וז"ל הברייתא במס' גזיר (דף כ') מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו, ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחברו מותר. וכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב. עכ"ל הברייתא. הרי מפורש בברייתא תוך כ"ד דר' אחא מדיפתי. ומה שהביאו ממס' נדרים לא הי' רק לראי' דתוך כ"ד כדבור דמי. וכמה השיעור של הכ"ד הביאו ראי' ממס' נזיר. ושם מפורש דתוכ"ד הוא השיעור כדי שאילת תלמיד לרב. כן תוכן דברי הקצה"ח ומסיים וז"ל. עד שתמה אני על עצמי במ"ש משנה למלך על דברי תוס' לא הבנתי עכ"ל. ועוד אני מוסיף להקשות הלא המלמ"ל בעצמו. בפ"ב מה' שבועות הלכה י"ז כתב בעצמו וז"ל. ודע דטעמא דהר"מ דפסק דלא כר' יוסי. הוא משום דסמך על הסוגי' בריש פ"ד דנזיר עלה כ' דקאמר התם סתמא דתלמודא. וכמה כדי שיאמר תלמיד לרב. וכן כתבו התוס' במרובה עלה ע"ג. ד"ה כי דפסקינן הלכתא דהוי כדי שיעור תלמיד לרב כריש לקיש. וכר' אחא דמכות. עכ"ל. הרי הוא בעצמו הביא בפירוש דמסוגי' דנזיר מוכח דשיעור כ"ד הוא כדי שאילת תלמיד לרב. ומסמיך א"ע על דברי התוס' במרובה שהביא כאן וא"כ מאי הקשה על תי' התוס' כאן. ואומר דמסוגי' דנזיר לא מוכח מידי. ודברי המשנה למלך שבכאן סותרים א"ע למ"ש בפ"ב דהל' שבועות לכאן. ותמה אני על הגאון בעל קצה"ח והשעה"מ שלא הרגישו בסתירת דברי המשנה למלך הללו?
וממילא באם תירוץ התוס' נכון וברור נפל יסוד המשלמ"ל דליכא למימר שהרמב"ם דחה סוגי' זו דמרובה מכח קושיות התוס'. ז"א דהא תירוץ התוס' עולה שפיר דר"א מדיפתי הוא בברייתא דמס' נזיר. והדרא קושיות הש"ך והמלמ"ל על הרמב"ם לדוכתא. הלא מסוגיא דמרובה מוכח דגם בהקדש תכ"ד כדבור דמי:
והנה הקצה"ח העלה בזה דהך סוגיא דמרובה נדחה מסוגיא דרפ"ב דנזיר בהא דתנן שם הריני נזיר מן הגרוגרות בש"א הרי זה נזיר. דב"ש לטעמי'. דאמרינן אין שאלה בהקדש בנזירות וכו'. וכתבו התוס' שם דמיירי תכ"ד. וכיון דלא מהני שאלה לא מהני כ"ד. ומסתבר טעמא. דהא הרמב"ם פ"ב משבועות כתב דהא דחזרה תכ"ד מהני דנחשב לטועה. וא"כ כאן דל"מ שאלה ממילא לא מהני תכ"ד דהיינו הך. ולפ"ז כיון דקיי"ל בתמורה (דף י"ז). דתמורה בטעות הוי תמורה. ואין שאלה בתמורה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מתמורה. ממילא לא מהני ג"כ חזרה תוכ"ד כמו לב"ש בהקדש. וממילא הא דאמר ר' יוסי בתמורה (דף כ"ה). דתכ"ד לא מהני אם אמר הרי זה תמורת עולה. הוא אפילו תכ"ד קטן לא מהני. דזיל בתר טעמא משום דאין שאלה בתמורה. א"כ כל תכ"ד לא מהני. וא"כ גם מסתמא ברישא דמתניתין דקתני בהקדש הרי זו עולה וכו' סובר ר"י דלא מהני תכ"ד מיירי ג"כ בה"ג דסיפא ורישא מסתמא בחדא גווני מיירי. ואנן קיי"ל דבשאר הקדש יש שאלה בהקדש. וא"כ מדוע לא מהני תכ"ד? א"ו משום חומרא דהקדש דתוך כ"ד לאו כדבור דמי. אפי' תוך כדי דבור קטן. תכ"ד לאו כד"ד. א"כ ממילא אדחי לה סוגיא דמרובה. כן תו"ד הקצה"ח. (והנה"מ כתב עליו. שדבריו דברי חכמה המה. אמנם בעיקר חדושינו שסוגיא דנזיר סותרת לסוגיא דמרובה מטעם דיש שאלה בהקדש וטעות הקדש ותכ"ד כד"ד הא בהא תליא. כבר המציא הק"י באות תוך כדי דבור והגאון תורת יקותיאל בס' שאלת הכהנים. תורה. בחדושיו לתמורה) אמנם יפה השיג עליו הגאון הנה"מ. דסוף סוף מנ"ל לרבינו הרמב"ם לדחות סוגיא דמרובה מפני סוגיא דנזיר. דנהי דסותרת זא"ז מנ"ל דהלכה כהאי סוגי' דנזיר דבשלמא אם הי' לנו איזה קושי' על הסוגי' דמרובה. לכן שפיר אידחי לה אבל בסתם קשה. ומה שסיים הנה"מ העיקר התירוץ כי דברי המלמ"ל גם כן ליתא ד דעיקר תירוץ המלמ"ל דאדחי סוגיא דמרובה מפני סוגיות אחרות. משום קושיות התוס' ר"א מדיפתי דלא כמאן. ותירוץ התוס' סתר המלמ"ל. אמנם יפה אמרו הק"י והקצה"ח דתירוץ התוס' פשוט וברור א"כ קשה מדוע אידחי סוגיא דמרובה. ופוסק דהקדש תכ"ד לאו כדבור דמי?
וכבר האריכו בזה כל האחרונים לתת טעם לדברי הרמב"ם מדוע דחה סוגיא דמרובה. עיין בשעה"מ בפרק ט"ו מהל' מע"ק ובספר מחנה אפרים ה' צדקה ובספר תוספות דרבנן ושאר האחרונים נלאיתי להציגם בפרוטרוט:
לכן חלקי ד' אמרה נפשי לתת טעם לדברי הרמב"ם ז"ל. מדוע דחה סוגיא דמרובה מפני סוגי' דנזיר וזבחים ותמורה:
וצריך אני להציע דברי התוס' שם במרובה (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ונמלך וז"ל. למאי דסבר נמי השתא דר' יוסי תוך כ"ד לאו כדבור דמי. נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים. ולמחר תמורת עולה. דאין דבריו קיימים. והוי כמו דברים שבלב. ודוקא תוך כדי דבור הוא דמהני. דלענין דלפרש דבריו מהני תכ"ד עכ"ל:
ובד"ה תרי תוך כ"ד כתבו בזה"ל. השתא תוך כ"ד דתמורה איירי תוך כדי דבור גדול וכיון דתוך כדי דבור קטן אית לי' ותוך כ"ד גדול לית לי'. נראה דתוך כ"ד גדול אין מועיל כלום. אפילו לפרש דבריו. דלא הוי אלא כאומר היום תמורת עולה. ולמחר תמורת שלמים. דהוי דברים שבלב. וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחלה. כלומר שאמר תוך כ"ד קטן שדומה לנתכוין תחלה לכך דבריו קיימים. ואפילו לא נתכוין גמי כיון דכדבור דמי. אבל בנמלך כלומר שאומר תוך כ"ד גדול. שדומה כמו נמלך הרי זו תמורת עולה אפילו נתכוין תחלה לשניהם. עכ"ל התוס' ועיין בזה היטב. וכתב המוהרש"א שם בדברי התוס' ד"ה תרי תוך כדי דבור וכו' וז"ל. לאו מכח סברתם קאמרי הכי. דאין סברא שיועיל כלל כדי דבור גדול? דהא איכא למ"ד אפילו תוך כדי דבור גדול מהני בכל גווני אלא ד דאין נראה להם השתא לחלק בין לפרש דבריו ובין עוקר דבריו כיון דאיכא לפרש מתניתן בע"א. עכ"ל המוהרש"א:
ואחרי מחילת כבוד אדונינו המוהרש"א ז"ל ואחרי נשיקות עפרות זהב לו. אומר כי בכאן לא ירד לפרש דברי התוספות כהוגן במ"ש כיון דאיכא לפרש מתניתין בע"א ובאמת א"א לפרש בע"א וכוונת דברי התוס' כך הוא. הסכת ושמע! דהרי חזינן לר' יוסי שמחלק בין אם היתה כוונתו לכך דמהני ובין אם נמלך דלא מהני. ולס"ד דמקשה דנמלך דר' יוסי היינו תוך כ"ד ע"כ. ז"ש דאם נתכוין לכך הוא ג"כ בתוך כ"ד ומוכח בפירוש כן מלשון ר' יוסי שנתן טעם הואיל וא"א לומר שני דברים כאחת. לכך אינו סותר א"ע אם מתכוין לכך. דמשמע דבעינן שיאמר תיכף זאח"ז בתוך כדי דבור ורק כאחת א"א לומר דוק ותמצא כי כן הוא:
ומעתה ר' יוסי בעצמו מחלק בין עוקר דבריו למפרש דבריו. דבעוקר דבריו היינו נמלך אינו יכול לחזור בתוך כ"ד ובמפרש דבריו שמתכוין לכך מהני תוך כדי דבור ויכול לחזור. וא"כ סבר ר"י דלענין עוקר תכ"ד לא מהני בכל גווני ובמפרש דבריו מהני וזה הוא להס"ד ואח"כ אליבא דאמת דמסיק דיש חילוק בין תוך כ"ד קטן לתוך כ"ד גדול. ור"י סובר דבתוך כ"ד קטן מהני חזרה. והא דאמר ר' יוסי בתמורת עולה דנמלך לא מהני מיירי בתוך כ"ד גדול. ע"כ צריכין אנחנו למימר. דדוקא בנמלך לא מהני בתוך כ"ד גדול. אבל לפרש דבריו שנתכוין לכך. מהני אף בתוך כדי דבור גדול. דאל"כ דרק תכ"ד קטן מהני במפרש אבל לא תכ"ד גדול. א"כ אליבא דהתרצן זה מהני לר' יוסי גם בעוקר את דבריו. ומאי איכא נ"מ לר' יוסי בין עוקר דבריו למפרש את דבריו שנתכוין לכך. א"ו דהא דאמר ר' יוסי דבנמלך היינו בעוקר ל"מ תוך כדי דבור גדול. מכלל דבמפרש דבריו. תוך כדי דבור גדול מהני. וזה נכון וברור מאוד. א"כ קשה לענין מאי אמר ר' יוסי הטעם הואיל וא"א לפרש שני דברים כאחת לכך במפרש דבריו אח"כ מהני. דמשמע הא אם הוי אפשר לומר שני דברים כאחת. לא מהני במפרש דבריו אח"כ שמתכוין לזה. וקשה מדוע הלא במפרש שמתכוין לכך מהני אף בתוך כדי דבור גדול? א"ו מדתלה טעמא משום דא"א לומר שני דברים כאחת מכלל דבמפרש ג"כ תוך כדי דבור גדול לא מהני. א"כ דברי ר' יוסי סותרים זה את זה מסיפא לרישא. דבסיפא משמע דוקא נמלך דהיינו עוקר לא מהני תכ"ד גדול אבל במפרש דבריו מהני תוך כדי דבור גדול. ומרישא משמע דגם מפרש דבריו דהיינו בנתכוין לכך. ג"כ לא מהני בתוך כ"ד גדול:
בשלמא לסברת המקשן דלר"י נמלך היינו עוקר לא מהני אפילו תוך כדי דבור קטן. אבל בנתכוין לכך דהיינו מפרש את דבריו. מהני בתכ"ד קטן. א"כ א"ש דזה הוא החילוק בין רישא לסיפא. דרישא במפרש שלכך נתכוין לכן מהני תכ"ד קטן. והטעם משום דא"א לומר שני דברים כאחת. לכן מהני במפרש דבריו זא"ז תיכף בתוך כ"ד קטן. אבל אליבא דהתרצן דהא דלא מהני לר' יוסי בנמלך הוא דוקא בתוך כ"ד גדול. וא"כ אי במפרש ג"כ תוך כ"ד גדול מהני קשה האיך אמר ר' יוסי הטעם משום שא"א לומר שני דברים כאחת. וכי הטעם משום שא"א לומר שני דברים כאחת יספיק להתיר גם בתוך כדי דבור גדול. דנהי דאינו יכול לומר שני דברים כאחת. מ"מ יכול לומר זא"ז תיכף בתוך כ"ד קטן. וא"כ איך יספיק טעמא עמא דר' יוסי משום שא"א לומר שני דברים כאחת שיהי' יכול לחזור גם בתוך כדי דבור גדול. א"ו דבתוך כ"ד גדול לא מהני אף לפרש דבריו רק תוך כדי דבור קטן מהני. א"כ קשה סיפא ארישא. זה הי' קשה להתוס', לכן מכח קושיא הנ"ל. הוכרח התוס' לתרץ ולחלק ולומר דבאמת בתוך כ"ד גדול אין חילוק בין עוקר את דבריו ובין מפרש את דבריו. ובשניהם לא מהני לר"י לחזור ושייך טעמא דר' יוסי משום שא"א לומר שני דברים כאחת על תוך כ"ד קטן שיכול לפרש דבריו. והיינו משום שא"א לומר וכו', משא"כ בתוך כ"ד גדול אין חילוק בין מפרש לעוקר. וזה מוכרח הוא מדאמר ר"י הטעם משום שא"א לומר וכנ"ל. מזה מוכח רק בתוך כ"ד קטן. אבל בתוך כדי דבור גדול לא מהני הטעם משום שא"א לומר וכו'. ודו"ק כי כוונתי לאמת בדברי התוס' בעזה"י. לכן הוצרך התוס' לדחוק בפירוש הסוגיא דהפירוש אם נתכוין הוא. כלומר שאומר תכ"ד שדומה לנתכוין. ונמלך היינו תוך כ"ד גדול שדומה לנמלך והוא דוחק גדול. לכן מכח קושיות התוס' העצומה שדברי ר"י סותרים א"ע מסיפא לרישא. לפי מאי דמסקינן דשני תכ"ד יש. ותירוץ התוס' לא נראה להרמב"ם. דהוא דוחק גדול בצורת פשט השמועה דחה הרמב"ם סוגיא דמרובה מהלכה עפ"י סוגיא דתמורה ונזיר וזבחים שהביא המלמ"ל והקצה"ח. דבהקדש לא מהני בלל חזרה אף בתוך כ"ד קטן לר"י וס"ס בעוקר דבריו דהיינו נמלך אין חילוק בין כ"ד קטן לגדול כלל ולא מהני חזרה משא"כ לפרש דבריו. דהיינו בנתכוין לכך מהני חזרה בתוך כ"ד קטן וא"כ דברי ר' יוסי כפשוטו דברישא לענין מפרש היינו נתכוין מהני תוך כ"ד קטן ונתן טעם יפה הואיל וא"א לומר שני דברים כאחת. אבל לענין חזרה דהיינו נמלך בסיפא לא מהני תכ"ד קטן משום דתוכ"ד לאו כדבור דמי בהקדש ולא מצי לחזור וא"ש קושיות התוס' דלא תקשי סיפא ארישא וכנ"ל. ודו"ק היטב כי הוא אמת לאמתו:
וראיתי בספר מלוא הרועים ושאר האחרונים נתנו ג"כ טעמא לדברי הרמב"ם שדחה סוגי' זו דמרובה ולדעתי דרכי הוא דרך ישרה מאוד בעזה"י:
העולה מכל ספרי האחרונים שתרצו דברי הרמב"ם ומה שתרצנו דברי הרמב"ם נכונים לדינא דבהקדש תכ"ד לאו כדבור דמי ולא מהני חזרה וסרה קושיות הש"ך ז"ל דסוגיא דמרובה אידחי לה מסוגיא דזבחים וסוגיא דתמורה שהביא המ"ל וסוגיא דריש פ"ב דנזיר שהביא הקצה"ח ודו"ק:
אמנם כ"ד לענין חזרה תוכ"ד אבל לפרש דבריו וכוונתו שמתכוין לכך בתוך כ"ד נראה דמהני אף לדעת הרמב"ם ז"ל אף דלמסקנא בב"ק שם במרובה מוכח דגם לפרש דבריו א"י בתוכ"ד וכמו שכתבתי למעלה היינו דלמאי דמסקינן דיש חילוק בין תכ"ד גדול לקטן הוא דצריכין לומר כן וכנ"ל. משא"כ לדידן דאין חילוק. רק דתוך כ"ד כדיבור דמי בכל מילי. א"כ אף שלענין חזרה אין יכול לחזור בהקדש תוכ"ד לשיטת הרמב"ם ז"ל. מ"מ לפרש דבריו מהני גם בהקדש תכ"ד דזה הוא החילוק של ר' יוסי בתמורה דעוקר את דבריו היינו חזרה לא מהני תוכ"ד ובמפרש דבריו מהני תכ"ד שמתכוין לכך. וטעמא משום דא"א לומר שני דברים כאחת, לכן יכול לפרש דבריו. וזה לפענ"ד נכון דמה"ת נעשית פלוגתא חדשה גם בזה בין הרמב"ם ושאר פוסקים והבו דלא לוסיף עלה. דלא פליגי רק בחזרה ממש להרמב"ם לא מהני לחזור בהקדש תוכ"ד. ולשאר פוסקים מהני. אבל במפרש את דבריו שכוונתו היתה לכך גם הרמב"ם מודה דמהני גם בהקדש תוכ"ד משום שא"א לומר שני דברים כאחת וכן כתב הנה"מ דבמפרש תוכ"ד מהני אף להרמב"ם ודו"ק:
ובאותו ענין הנני אומר מה שראיתי בספר קהלת יעקב באות ת' הובא שמה קושיות התוי"ט על הרמב"ם והוא דאיתא במס' דמאי פרק זיי"ן משנה וי"ו וזה לשון המשנה. הי' לפניו שתי כלכלות של טבל. ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת. של זו בזו ושל זו בזו. הראשונה מעושרת. (והטעם דהשני' אינה מעושרת משום מן הפטור על החיוב). מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם. ועיי"ש בברטנורא והרמב"ם (ואביא לקמן דבריהם) וכתב הירושלמי הובא בתוי"ט דהאי משנה ר"מ היא דאמר תפוס לשון ראשון וכוונתו מדאמרינן בסיפא מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה דבריו קיימין. והוי מעשר מזה על זה והיינו משום דקבע ב' שמות כאחת הא אם אמר בזא"ז מעשר של זו בזו ושל זו בזו הוי רק הראשונות מעושרת. ולר' יוסי הא הוא סובר גבי תמורת עולה אם נתכוין לכך הואיל וא"א לומר שני דברים כאחת דבריו קיימין. א"ו דמתניתן ר"מ היא. כן כוונת הירושלמי. ועל זה כתב התוי"ט וזה לשונו. ומזה אני תמה על הרמב"ם שפוסק למשנתינו בה' מעשר ובמס' תמורה פסק דלא כר"מ. (ועיין במלמ"ל פ"ב מה' תמורה שמרמז לקושיות התוי"ט הנ"ל) ומתרץ בס' קהלת יעקב אלגאזי הנ"ל וכן בספר תוספות חדשים על משניות. ובספר פני משה על הירושלמי כולם בסגנון אחד דהא מוקמינן במס' זבחים (דף ל' ע"ב) דר"מ ור"י לאו בתפוס לשון ראשון פליגי. אלא פליגי אי הוי חזרה או לא ובתר מחשבתו וכוונתו אזלינן ואמרינן כי פליגי דאמר תמורת עולה תמורת שלמים. ר"מ סבר מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים. ואמר תמורת עולה תמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר בי'. ור' יוסי אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים להכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים. למימרא דכולה עולה וכולה שלמים הוי לכן אמר ר' יוסי אם נתכוין לכך דבריו קיימים הואיל וא"א לומר שני דברים כאחת. ומשמע דעיקר טעמא עמא דר' יוסי דפליג אר"מ ואמר דלא הוי חזרה משום שא"א לומר שני דברים כאחת לכן מוכרח לומר זא"ז על כן דבריו קיימין. וכ"ז התם דא"א לומר שני דברים כאחת. לכן מוכרח לומר זא"ז. אבל כאן כיון דאפשר לומר שני דברים כאחת ולומר מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה. והוי שפיר מעשר מזה על זה והוא לא כן אמר ואמר זא"ז. גם ר"י מודה לר"מ דהוי חזרה. לכן לא הוי רק הראשונה מעושרת.
והא דאמרינן בירושלמי דהמתניתן כר"מ דוקא. הלא לפי הנ"ל יוכל לאוקמי גם לר"י? הירושלמי ס"ל כאידך תנא שם. דר"מ ור' יוסי פליגי רק בתפוס לשון ראשון או לא. ושפיר פסק הרמב"ם כתלמודא דידן. כן תוכן דבריהם. ועיין בתוספת חדשים שם:
והנה מה שתרצו דמתניתן דדמאי אתיא אפי' כר"י משום דכאן גם ר' יוסי מודה דהוי חזרה משום דיכול לומר שני דברים כאחת מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה. והוא לא כן אמר רק בזא"ז ש"מ דחזרה היא זה אמת ונכון. אך מה שתרצו מדוע מוקי הירושלמי המתניתן דדמאי דוקא כר"מ. משום דהירושלמי אזיל כמ"ד שם בזבחים דר"מ ור"י בתפוס לשון ראשון פליגי זה דוחק:
אמנם לפענד"נ דא"צ לזה ובלא"ה אתי שפיר. דהנה על הא דאמרינן במשנה אם אמר מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה קרא שם. יש שם שני פירושים. פירוש אחד כתוב שם הר"ע ברטנורא וכן הרמב"ם בפירוש משניות שם וז"ל. המעשרות המחויבות לשתי הכלכלות הללו. יהי' של כלכלה בחברתה. הרי קרא שם מעשרות שתיהן כאחד ומפריש מזו על זו ומזו על זו. דבכל אחד שייר טבל כדי מעשרות חברתה. וכו' עכ"ד. ולפירוש זה אם אמר מעשרות כלכלה אחת בחברתה שפיר הוי מעשר מזו על זו ומזו על זו. אמנם הביא שם הברטנורא עוד פירוש אחר ע"ז. וזה לשונו. אמנם הר"ש הביא בשם התוספתא פירוש אחר על זה. וז"ל. ומיהו בתוספתא משמע דבעי למימר שהאחת תפטור את שתיהן כשאמר מעשרות כלכלה בחברתה עכ"ד. ולפירוש זה אם מעשרות כלכלה בחברתה לא הוי מעשר מזו על זו ומזו על זו רק אחת פוטר את שתיהן וא"כ א"ש הרמב"ם לשיטתו. דמפרש המשנה באם אמר מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה הוי מעשר מזה על זה והוא לא כן אמר רק בזאח"ז. וא"כ גם ר' יוסי מודה דהוי חזרה ע"כ לא הוי רק הראשונה מעושרת. וא"ש המשנה גם לר"י. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם להמשנה דדמאי הנ"ל וגם פסק בפ"ב דתמורה כר"י:
אך הירושלמי דמוקי למתניתן רק כר"מ משום דהירושלמי יפרש המשנה בפירוש התוספתא הנ"ל. דהפירוש דמעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה דבעי למימר שהאחת תפטור את שתיהן. א"כ אם רצה לקבוע מעשר של זו בזו ושל זו בזו א"א לומר ביחד שני הדברים. דהיינו מעשרותיהן מעשר כלכלה וכו'. דאם יאמר כן תפטור אחת את שתיהן אבל לא יהי' מעשר מזו על זו ומזו על זו. וא"כ לר' יוסי הדר א"א לומר שני דברים כאחת ומוכרח לומר זא"ז ושפיר אם נתכוין לכך דבריו קיימין לר"י. וא"כ מדוע נאמר במשנה דהוי רק הראשונה מעושרת א"ו דהמתניתן כר"מ אתיא ולא כר"י וא"ש הרמב"ם לשיטתו והירושלמי לשיטתו וא"צ לדחוק כמ"ש התוספת חדשים ודו"ק:
וארווחנא בזה ליישב קושיא עצומה. לדעתי אשר קשה לי על המשנה דדמאי הנ"ל דאמרינן אם אמר מעשר של זו בזו ושל זו בזו. לא הוי רק הראשונה מעושרת אבל אם אמר ביחד מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה הוי מעשר מזו על זו ומזו על זו. דאמרינן דבכל חד שייר טבל כדי מעשר חברתה. כמו פירוש הראשון שהביא הרע"ב והרמב"ם. וקשה לי הא אמרינן במס' קדושין (דף נ' ע"ב) גופא אמר רבה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו איתביה אביי המרבה במעשר פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים ואמאי נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. א"ל שאני מעשר דאיתא לחצאין וקשה למה לא הקשה אביי על רבא ממשנה מפורשת דדמאי הנ"ל דאם אמר מעשרותיהן מעשר כלכלה אחת בחברתה דקרא שם בבת אחת ליתן את של זו בזו ושל זו בזו ואמאי נימא כל שאינו בזה אחר זה, דאם אמר של זו בזו ושל זו בזו. הוי רק הראשונה מעושרת וא"כ לא הוי בזא"ז וא"כ אפילו בב"א אינו. ואמאי אם אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. הוי שתיהן מעושרות? (וכמדומה שראיתי באיזה ס' קושי' הנ"ל). אמנם לפי הנ"ל א"ש. דאביי לא הי' יכול להקשות מהמשנה הנ"ל. דיכול לדחות דהפירוש דהמשנה דדמאי הוא כפירוש התוספתא דבעי למימר שהאחת תפטור את שתיהן לא שיהי' מעשר מזו על זו ומזו על זו. והיינו מטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. אמנם למאי דמסיק שאני מעשר דאיתא לחצאין. א"כ אף שאינו בזא"ז מ"מ איתא בב"א מש"ה מפרש הרמב"ם והברטנורא דאם אמר מעשר כלכלה אחת בחברתה קרא שם ומפריש מזו על זו ומזו על זו. משום דאף שאינו בזא"ז מ"מ איתא בב"א מטעמא שאני מעשר וכנ"ל ודו"ק היטב. וא"כ מנ"ל לומר דלמסקנא דקדושין הפירוש מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה וקרא שם להוי מעשר מזו על זו ומזו על זו?
ויש ליישב כפי שחדשנו דהרמב"ם והברטנורא רצו לאוקמי מתניתן אף כר"י והיינו לפי פירושם שפירשו המשנה אז גם ר"י מודה כאן לר"מ. וא"ש המשנה גם אליבי'. אמנם לפי פירוש התוספתא לא יהי' המתניתן רק אליבא דר"מ ע"כ דחו פירוש התוספתא. ודוק היטב כי קצרתי ונכון הוא. שוב ראיתי שיש לעיין בזה בתוס' זבחים (ודף למ"ד ע"א) ד"ה דבריו קיימין וצ"ע:
והנה ראיתי בספר בית יהודה להרב המובהק הספרדי מו"ה יהודה עייאש ז"ל בחלק חו"מ סימן י"ג. שהביא ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל דבהקדש תכ"ד לאו כדבור דמי. מהא דאמרינן בביצה (דף י"ט ע"ב). דפריך שם הגמרא. פשיטא דבר שבחובה הוא ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין? ומשני לא צריכא דאע"ג דפריש (ופירש"י דכשנדר התודה פירש ע"מ שיצא בה ידי חגיגתו) כדבעי מני' ר"ש בן לקיש מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה. הריני נזיר וכו' א"ל נדור ואינו יוצא. ופירש"י והתוס' שם נדור על התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא הוא עכ"ל ומשמע דאפי' אם חזר תוכ"ד ואמר ע"מ לא מהני וטעמי' משום דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד ומוכח כדעת הרמב"ם ז"ל. כן תוכן ראייתו. ולענ"ד ראייתו אינה ראי'. עפ"י דברי נה"מ סימן רנ"ה סק"ג שכתב וז"ל. ובמנחות (דף פ"א) דלא מהני תכ"ד באומר הרי עלי תודה מהחולין ולחמה מן המעשר נראה דשם טעמא אחרינא איכא. דודאי יכול לחזור לגמרי מההקדש. אבל הכא שאמר בתוך כ"ד רק לחמה מן המעשר ומחיוב תודה לא חזר בו. והוי כאומר הרי עלי תודה ע"מ שלא אביא לחם דע"כ מביא תודה ולחמה. דהוי מתנה עמ"ש בתורה כמו באומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואף דלא אמר בלשון ע"מ נראה דאם אמר הריני נזיר שאשתה יין דג"כ הוי מתנה עמש"ב וכו' וכיון שנשאר חייב בתודה ע"כ מביא לחמה מן החולין. עכ"ל הנתיבות. וא"כ מטעם זה נסתר ראיות מוהר"י עייאש להרמב"ם מגמרא דביצה. כיון דשם מיירי בפירוש בשנדר התודה פירש ע"מ שיוצא בה ידי חגיגתו. וא"כ לא חזר בו מן התודה רק שהותנה שיהי' ג"כ חגיגה. וא"כ הותנה על מה שכתוב בתורה. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ע"כ בטל התנאי ומחויב להביא תודה ודו"ק היטב. ועיין בשו"ת פני ארי' סימן י"ז. ועיין בק"א:
והנה התוס' במנחות (דף פ"א) ד"ה תודה מחולין כתבו הטעם דלהכי בהקדש תוכ"ד לאו כדבור דמי. משום דבהקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. עיי"ש. והקשה הקצה"ח שם ס"ק ב'. הא במסירה להדיוט גופא מהני חזרה תוכ"ד וכמבואר בש"ע חו"מ סימן קצ"ה וכתב ליישב וז"ל היינו משום דגבי הדיוט מסירה ומשיכה גרידא אינו עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו וכן אמירה גרידא שאומר להקנות אינו עושה קנין עד שימשוך ומש"ה כיון דמשיכה אינו עושה קנין אלא ע"י דבורו שאמר לו קני יכול לחזור תכ"ד מדבורו קמא והו"ל משיכה או מסירה בלא דבור אבל בהקדש אמירה דידי' מעשה הוא כמסירה מש"ה אינו יכול לחזור עכ"ל הקצה"ח:
אמנם לדעתי י"ל פשוט דהתוס' יסברו כהני פוסקים דהביא הר"ן במס' נדרים (דף כ"ט ע"ב). דבהקדש אמרינן אמירה לגבוה מהני אפילו אם אמר תקדש לאחר שלשים יום דאינו יכול לחזור בתוך למ"ד יום משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אף ע"ג דבכה"ג בחולין אם אמר תקנה לאחר למ"ד יום יכול לחזור בתוך למ"ד מ"מ בהקדש בכה"ג יכול לחזור. ועיי"ש בר"ן ד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה וכו'. כתוב וז"ל. וא"ת ותהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי'. כיון דלא חייל הקדש עד למ"ד יום. דנהי דאמרינן בכתובות ובמציעא משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצרו קנה היינו דוקא בשלא חזר בו בנתיים. אבל חזר בו ודאי אפי' עומדת בחצרו מצי למיהדר בי' כיון דלא קני' עד לאחר למ"ד יום ולגבי' נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי למיהדר בי'? ויש לומר דכי אמרינן כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום דמי כלומר דלא מצי הדר בי'. והיינו דמחדשין השתא דמעיקרא נמי הוי סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכו' אלא דמעיקרא לא הוי ס"ל דעדיפי טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט אבל במסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט. דהיינו במעכשיו. ומהא שמעינן האומר סלע זו לצדקה לאחר למ"ד יום דלא מצי הדר בי'. דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי ע"כ לשון הר"ן. וא"כ יוכל להיות דגם דעת התוספת כסברת הפוסקים שהביא הר"ן וא"כ ה"ה לענין תכ"ד ג"כ אמרינן אף דבמסירה להדיוט גופא יכול לחזור בתכ"ד מ"מ באמירה לגבוה אינו יכול לחזור בתכ"ד זה יש לומר. אמנם עדיין לא ברור לי הדמיון הזה דלמא דוקא לענין זה חשיב אמירה של גבוה יותר ממסירה להדיוט. דוקא לענין שאינו יכול לחזור בתוך למ"ד יום אם הקדיש לאחר למ"ד יום והיינו מטעם דאמרינן שההקדש מעכשיו חל כמו שביאר הר"ן בפירוש דדמי כמסירה במעכשיו. משא"כ לענין תכ"ד מנ"ל לומר כן. לכן העיקר כדעת הקצה"ח ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה בארוכה:
אמנם לולי דמסתפינא. אמרתי לחדש דבר חדש לתת טעם לפסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מדוע בהקדש תוכ"ד לאו כדבור דמי ואינו יכול לחזור משום דמצינו דבהקדש כתיב כל נדיב לב עולת ומזה ילפינן דהקדש נגמר במחשבה גרידא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ב וז"ל. בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום. אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד גמר בלבו שזה עולה או שיביא עולה ה"ז חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבת לב יתחייב להביא וכו' עכ"ל. מטעם זה פסקינן בש"ע חו"מ סימן רי"ב סעיף ח' קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בשפתיו כלום כיון שגמר בלבו ובמחשבתו הוי הקדש אלא שלענין צדקה אם נגמר במחשבה יש שם בש"ע שני דיעות אי ילפינן צדקה מהקדש דהוי חולין מקדשים או לא עיי"ש. עכ"פ בהקדש ליכא שום חולק וכ"ע מודו דנגמר במחשבה א"כ תו ליכא למימר תוכ"ד כד"ד ויכול לחזור דהא כבר נגמר במחשבה עוד טרם שהוציא הדבור הראשון. רצוני לומר דבשלמא בדבר שנגמר רק בהדבור הראשון וא"כ כיון דתוכ"ד חוזר הוי הדבור הראשון כמאן דליתא אבל כאן כיון בעוד שלא יצא הדבור רק נגמר במחשבתו כבר נעשה הקדש וא"כ האיך שייך לומר תוכ"ד כד"ד. ודוק כי הוא סברא חדשה ונפלאה:
וזה נלפענ"ד מדויק בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהל' מע"ק והעתקתי אותו בפתח דברינו וז"ל. ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כ"ד עכ"ל:
והנה נודע דרכו בקודש של הרמב"ם ז"ל שלא להוסיף מדעתו ולשנות דברי הגמרא וכאן שינה רבינו ז"ל לשון המשנה דבמשנה נאמר סתם ואם משאמר ולדה וכו' והרמב"ם הוסיף דברים וכתב ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו וכו'. שלכאורה אך שפת יתר הוא. ובה' תמורה שינה לשונו עיין בק"א והיינו בתמורה או שלא נגמר במחשבה או כמ"ש הטעם הקצה"ח:
אך לפי הנ"ל מיושב הדק היטב לשונו לשון הזהב דכתב כיון שגמר בלבו וא"כ כבר נגמר ההקדש והוציא בשפתיו ג"כ תו לא שייך למימר דתוכ"ד כדבור דמי לכן מסיים אעפ"י שחזר בו תוכ"ד וכו' שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוך כ"ד עכ"ל והיינו מטעם הנ"ל. ודוק היטב כי הוא דבר חדש:
אך קשה לי ע"ז כיון דאמרינן דעיקר טעמא דהרמב"ם דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דנגמר במחשבה א"כ הרי תרומה דישנו ג"כ במחשבה וכמו שאמרינן בריש פרק שני דקדושין ואטו גם בתרומה נאמר דתוכ"ד לאו כד"ד ואינו יכול לחזור זה לא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים לומר כן לכן הסברא הנ"ל שאמרתי תולה באויר ואין לה על מי לסמוך:
ולכאורה מצאתי ראי' עצומה לדברי אלה דגם בתרומה כיון שנגמר במחשבה אמרינן בי' תוכ"ד לאו כדבור דמי ממשנה דדמאי שהבאתי לעיל דאמרינן שם הי' לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת. של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם. עכ"ל המשנה וכתב שם התוי"ט דה"ה לתרומה ג"כ הדין כן ושם מעשרות כולל כל המתנות עיי"ש והקשה בספר תוספת דרבנן להרב המובהק מו"ה ישראל יעקב אלגזי זצוק"ל באות תוך כדי דבור קושיא עצומה דמשמע מדברי המשנה דאם אמר של זו בזו ושל זו בזו הוי רק הראשונה מעושרת וכן כתב התוי"ט והקשה הגאון הנ"ל נהי דהוי חזרה כיון דלא אמר בבת אחת וכמו שכתבתי לעיל מ"מ הא קיי"ל בכל התורה כולה דתוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור וא"כ אמאי לא מהני מה שאמר בתוך כ"ד ושל זו בזו ולהוי שניהם מעושרות והיא קושיא עצומה עיי"ש מה שמתרץ. ולפי הנ"ל מיושב דגם בתרומה כיון שנגמר במחשבה דמי להקדש ואמרינן בי' תוכ"ד לאו כד"ד ולא מצי לחזור בתוך כדי דבור לכן אפי' אמר בתוכ"ד ושל זו בזו לא מצי לחזור והוי רק הראשונה מעושרת ודו"ק היטב. אבל עדיין א"א לומר כן אליבא דהרמב"ם דהרי הרמב"ם בעצמו בפירוש המשניות שלו בפ"ה דתמורה. חשיב ששה דברים דאמרינן בהם תוכ"ד לאו כדבור דמי ולא מצי לחזור. ואלו הם. מקדיש ומומר ומגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש. וכן הברטנורא שם כתב כמו כן ואי הרמב"ם יסבור כמו שבארתי דגם בתרומה כיון דישנו במחשבה ג"כ תוכ"ד לאו כדבור דמי. הי' לו לחשוב גם תרומה והוי שבעה במספר. א"ו דליתא וצ"ע בזה:
עד כה ביררנו דדעת הרמב"ם אמת. דבהקדש תוכ"ד לאו כדבור דמי. וכן העלו כמה אחרונים לדינא ומזה אין לזוז:
ולענין החלוקה השני'. אם גם בצדקה אמרינן תוכ"ד כ"ד או לאו. דבר זה הוא שאלת האחרונים. ואברר הדבר כיד ד' הטובה עלי:
דלכאורה תליא דין זה, אי אמרינן בצדקה תוך כ"ד כד"ד או לא בב' דעות אשר הובא בחו"מ סימן רי"ב סעיף ח'. אי ילפינן צדקה מקדשים או לא. אי אמרינן דדעת הפוסקים דילפינן צדקה מקדשים לענין שנגמר במחשבה א"כ ה"ה גם לענין זה נלמוד צדקה מקדשים דכמו בקדשים תוכ"ד לאו כד"ד ואינו יכול לחזור ה"ה לענין צדקה, ואי לא ילפינן צדקה מקדשים לענין מחשבה דחולין מקדשים לא ילפינן ה"ה לענין תוכ"ד נמי. ואמרינן בצדקה דדמי לכה"ת כולה דאמרינן תוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור:
ובפרט למה שחדשתי לעיל. דעיקר סברת הרמב"ם שסובר דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד משום דנגמר במחשבה פשיטא דתלוי בב' דעות שבש"ע הנ"ל וחדא טעמא להו אי ילפינן חולין מקדשים. דהיינו צדקה מהקדש, וכמו שהקדש נגמר במחשבה כמו כן צדקה. א"כ בודאי כיון שגם צדקה נגמר במחשבה ממילא אמרינן בה תוכ"ד לאו כד"ד. אבל אי אמרינן כהדעה שהובא בש"ע הנ"ל דבצדקה לא נגמר במחשבה דלא ילפינן חולין מקדשים. א"כ כיון שאינו במחשבה פשיטא דלא אמרינן בצדקה תכ"ד לאו כד"ד אלא יכול לחזור דזיל בתר טעמא וכ"ז הוא לפי הטעם שכתבתי דעיקר דעת הרמב"ם בהקדש משום שנגמר במחשבה:
אך ראיתי בקצה"ח סימן רנ"ה סק"ב אחרי שהביא דעת התוספת דמש"ה בהקדש לא מהני חזרה בתוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כתוב וז"ל אמנם נראה בהקדשות שלנו דלא הוי לא קדושת הגוף ולא קדושת בדק הבית אלא לעניים וכמבואר בטור וש"ע סימן צ"ה ובנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו עושה קנין אלא דצריך לקיים נדרו. ומשום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני חזרה תוך כדי דבור עכ"ל הקצה"ח:
והנה מאי דפשיט להקצה"ח ד דבנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. לדידי מבעיא טובא ודבר זה נפתח בגדולים והוא ספיקא דרבוותא קדמאי ולא ידעתי האיך פשיטא כ"כ להקצה"ח דקיי"ל דאמירה לגבוה גבי צדקה לעניים לאו כמסירה להדיוט דמי אלא דמחויב לקיים מטעם נדרו:
הן אמת דהרא"ש בפירושו לנדרים בסוגיא דבר פדא על הא דאמרינן שם אפי' למ"ד התם חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כתוב הרא"ש שם וז"ל דאמירה לגבוה וכו' וחייב לקיים כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל. אך כוונת הרא"ש הוא כפשוטו דיש לומר דעיקר טעמא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משום דהוי כמו נדר מקרא מוצא שפתיך וא"כ ה"ה נמי בצדקה דאמרינן בפיך זו צדקה הוא ג"כ מש"ה אמרינן אמירה לגבוה:
ולבבי לא כן ידמה. ולדעתי דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דכבר הבאתי לעיל דברי הר"ן בסוגיא דבר פדא שכתוב בתוך הדברים וזה לשונו, והיינו דמחדשין השתא דמעיקרא נמי הוי סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא דמעיקרא לא הוי ס"ל ד דעדיפא טפי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל במסקנא וכו' דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט וכו' ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר למ"ד יום דלא מצי הדר בי' דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי. אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ולאביי דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי. מוקמי ברייתא כפשטא. ונהי דתקשה לרבא תרווייהו בקדושת דמים למ"ל. אפשר דדחיק נפשי' למימר זו ואצ"ל זו קתני הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר הרי זה עולה לאחר למ"ד יום יכול לחזור בו. ופלוגתא הוא בירושלמי. עכ"ד הר"ן העתקתי כל דברי הר"ן כי יהי' נ"מ למה שאכתוב לקמן אי"ה וא"כ מדברי הר"ן מוכח בפירוש דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי:
הן אמת שהרשב"א בתשובה סימן תקס"ג העלה לפסק הלכה דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא דוקא בהקדש גמור אבל לא בצדקה לעניים עיי"ש. אך הדרכי משה ביו"ד סימן רנ"ח כתוב שרבים חלקו על הרשב"א וכן פסק הטור והש"ע שם בפירוש דגבי עניים נמי אמרינן דאמירתו כמסירתו עיי"ש בסימן רנ"ח וכן דעת הרי"ף בריש פ' שור שנגח דו"ה שאמר יש דבעי למיפשט מהאי סוגיא דאדם יכול לחזור אם נדר לעניים ואינו כן וכו' ועיי"ש בבעה"מ ובהרמב"ן שם. ועיין בש"ך סימן ס"ו סק"ב מה שהביא משם הריטב"א דאמרינן ג"כ דאמירה לעניים כמסירה עיי"ש:
הן אמת דהראי' מהרי"ף יש לדחות דלא מוכח מדבריו דס"ל דמש"ה אינו יכול לחזור גבי צדקה לעניים הוא מטעמא דס"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דלמא טעמא דהרי"ף דאינו יכול לחזור בצדקה הוא משום דכתיב בפיך זו צדקה ומחויב לקיים דברו מטעם נדר וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל:
אך אנכי מצאתי ראי' אי' מפורשת שהרי"ף ז"ל ס"ל דבצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה כמסירה. דהרי עיקר מקור הדין דאמרינן בהקדש אמירה כמסירה הוא מגמרא בקדושין (דף כ"ח ע"ב). דאמרינן שם (דתניא) כיצד אמירתו לגבוה האומר שור זה עולה אפילו בסוף עולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך וכו' עיי"ש:
הנה הרי"ף בהלכותיו הביא ברייתא זו לפסק הלכה, ונודע דעת רבינו הגדול הרי"ף ז"ל. דאינו מביא הדינים רק מה שנוהג בזה"ז ולאיזה צורך הביא לפסק הלכה הברייתא זו דאומר שור זה עולה דאינו נוהג בזה"ז. א"ו דנ"מ לצדקה דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכן הביא הברייתא זו דנ"מ גם לזה"ז בצדקה ודו"ק:
וזה כבר שמעתי מפי קדוש מרן אבי הגאון רשכבה"ג נ"י שהביא ראי' דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי מהא דאמרינן בגדרים (ז' ע"א) יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכו' מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש להן יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש, והעלה שם בתיקו. וכתב שם הרא"ש דיש יד לצדקה משום דצדקה לעניים הוא ספק איסור וספק איסורא לחומרא עיי"ש. וכן הביא שם הר"ן בשם הרשב"א א"כ גם ל לענין זה יש ל לשאול האיבעיא אי אמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דאיתקש לקרבנות וכמו דאמרינן גבי קרבנות אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"ה לצדקה דבהא גמי איתקש לקרבנות או דלמא דוקא לענין בל תאחר ה"ה דאיתקש וא"כ הוי ספק איסורא ואזלינן לחומרא ואמרינן בצדקה ג"כ אמירתו כמסירתו כמו שפסקינן יש יד לצדקה:
אמנם דבר זה תלוי בפלוגתא שהרי הר"ן שם חולק על הרשב"א והעלה דספק עניים הוי ספיקא דממונא ולקולא ולדברי הר"ן אין ראי' מהנ"ל:
שוב ראיתי שהאו"ת בסימן ס"ו סק"ב שכתב ראיות אאמו"ר הגאון וכוון אבי הגאון נ"י לדעתו עכ"פ חבל נביאים יש דס"ל דגם בצדקה לעניים אמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי והאיך העלה הקצה"ח בבירור דקיי"ל דלא אמרינן בצדקה אמירה כמסירה, ולקמן אי"ה נוסיף עוד להביא ראי' עצומה לדעת הפוסקים הנ"ל עיי"ש:
שוב מצאתי את שאהבה נפשי. בשו"ת בית יהודה להרב המובהק התייר הגדול מו"ה יהודה עייאש זצ"ל. בחלק יו"ד סימן וי"ו שהעלה ג"כ להלכה דבצדקה ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוא הביא ראיות אחרות ואעתיק דבריו וז"ל:
נשאלתי בהא דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אם הוא אפי' על נדר צדקה לעניים. או דוקא בנדרי הקדש כפשטא דברייתא בקדושין (דף כ"ח) וכו'. תשובה וכו' נראה ג"כ פשוט דאף על גדרי עניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שהרי הטור ביו"ד סימן רנ"ח כתב וז"ל. אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לחזור בו. וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו. י"א שנשאל לחכם ומתירו כ"ז שלא יצא מתח"י. דהוי כמו הקדש בטעות דקיי"ל שאינו הקדש עכ"ל. אלמא דגבוה מקרי אפי' נדר של עניים ואע"ג דלא הוי כמסירתו להדיוט ממש דהרי בהדיוט כשמשך החפץ ליכא חזרה כלל ובנדרי הקדש כ"ז שלא יצא מתח"י יש לו לחזור בו ע"י שאלת חכם וכמו שביאר הרשב"א הביאה מרן בב"י סימן רנ"ט מ"מ מה שאמרו הוי כמסירתו הוא לענין שאינו יכול לחזור בו וחייב לקיים דבריו ולא תליא מלתא ברצונו ומענין שאלה לא מיירי. וכן מוכח מהגהות אשר"י שהביא מרן סוף סימן רנ"ט יעו"ש. ועוד שהרי בברייתא גופא דאייתינן לעיל קתני הך דשור זה עולה דהוי צורך קרבן בהדי הך דבית זה הקדש הוי צורך בדק הבית דאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים ולתרוייהו קרי להו גבוה אע"ג דהקדש קרבן מפקיעו עו מידי שעבוד וקדושת דמים אינו מפקיע מידי ש שעבוד מ"מ נקרא צורך גבוה כיון שיש בהם קיום מצוה וה"ה נמי לצורך צדקה וכיוצא. שהרי איתא בהך מתניתן רשות הגבוה בכסף. והתם אפי' הקדש עניים דלא גרע מנכסי יתומים דמעות קונות בהם. עכ"ל עיי"ש עוד בחלק חו"מ סימן ב':
העולה מכל מה שבררנו הוא בנודר צדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. וא"כ יש לספק, אי אמרינן בצדקה תכ"ד כד"ד או לא? ז והמובחר כמו שכתבתי לעיל דזה תלוי בשני דעות שבש"ע חו"מ סימן רי"ב וכנ"ל ודו"ק. ויש עוד להאריך בזה תן לחכם וכו':
ותמהני על הגאון קצה"ח הנ"ל אחרי שכתב בעצמו בסימן ס"ו ס"ק ב' וזה לשונו. והוא מחלוקת הקדום אם שייך אמירה לגבוה בהקדש עניים ועיין ב"י בסימן רנ"ט והדברים עתיקין עכ"ל. וא"כ כבר חזו עיניו הטהורים שיש בזה פלוגתא דרבוותא האיך העלה בכאן להיפוך דלא אמרינן בהקדש עניים אמירה כמסירה והוליד מזה דין חדש, דלא אמרינן בהקדש עניים תוכ"ד לאו כד"ד:
שוב בא לידי היו"ד דפוס לבוב עם הספר פתחי תשובה וראיתי שם בסימן רנ"ח ס"ק וי"ו שכתב וז"ל. עיין בתשובת ושב הכהן סימן י"ח שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כ"ד או לא? והעלה דגם בצדקה כמסירה להדיוט ממש ולכן אינו יכול לחזור תכ"ד כמו גבי הקדש, עיי"ש וכו' ובספר פתח הבית סימן ל"ג באריכות. עכ"ל הפתחי תשובה. ושמחתי כעל כל הון שזכיתי לכוין בשני הדינים לדעת הגאונים האדירים בעל ושב הכהן ופתח הבית. אמנם לדאבון לבי אינו נמצא תח"י כעת השני ספרים הנ"ל (כי נשרפו אצלי בהשריפה אשר היתה פה בעוה"ר). לראות אם כוונתי באיזה ראיות לדבריהם או לא. ואחר שסלקנו קושיות הש"ך מעל רבינו הגדול. נבוא אי"ה ליתר דברי רבינו הש"ך מה שהקשה על רבותינו הקדמונים ז"ל. ואתרץ דבריהם כיד ד' הטובה עלי. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: