אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

צו

צה

א אבל אם שמר לקטן. זהו שיטת הר"י הלוי והרמב"ם דלענין שומרים שאינה שאינה באה מחמת טענת התובע אין חילוק בין קטן לגדול וקרא דכי יתן איש דמינה ממעטינן קטן קאי אשבועת מודה במקצת דעירוב פרשיות כתיב כאן ויש להקשות מהא דכתב הרמב"ם והמחבר בסי' רצ"א ס"ב דש"ח שאמר הנח לפניך או הנח סתם אפי' ש"ח לא הוי ואינו חייב שבועה כלל כיון דלא קיבל עליו שמירה פטור אף משבועה שאינו ברשותו והרי בסי' רמ"ג סי"ט כתב המחבר דמי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו דבר תחת יד הקטן אינו זוכה בו אא"כ זכהו ע"י אחר וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש הסמ"ע שם וא"כ הכא בשמר לקטן כיון דקבלת השמירה עליו אינו כלום דא"י להתחייב לקטן בדבר שאינו תח"י דהקטן א"כ לא הוי שומר כלל ופטור משבועת השומרים והנה לפמ"ש הסמ"ע בסי' שמ"ט דאף בלא קיבל שמירה עליו חייב בשבועת השומרים אלא דוקא באומר הנח לפניך פטור דגלי אדעתיה שאינו רוצה להיות שומר א"כ ניחא הכא דליכא גילוי דעת שאינו רוצה בשמירה חייב אך לפמ"ש בס"ס זה דבעינן דוקא קבלת השמירה קשה וצ"ל דס"ל להרמב"ם והמחבר הא דחייבה רחמנא לש"ח בפשיעה ולש"ש בגניבה ואבידה לא תליא מידי בקבלת החיוב דידהו רק דכל היכא שקבלו השמירה עליהם רמיא רחמנא חיובא עלייהו באחריות כיון דחבריה סמיך עלייהו מפני קבלת השמירה דידהו ולכך אף בשמר לקטן כיון דהקטן סמיך עלייהו רמיא רחמנא שעבודא עלייהו בע"כ וא"צ לקבלה דידהו כלל ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרא"ש בשם הרמב"ן על שיטה זו דהא בפרשת ש"ש נמי כתיב כי יתן איש אל רעהו והתם לא כתיב כי הוא זה ולא איירי במודה במקצת כלל וא"כ ע"כ דמשומרים מיעט קרא לקטן ולפמ"ש י"ל דכיון דהא דחייבה רחמנא לש"ש בגניבה משום דמקבל שכר על שמירתו והנה הרמב"ם בפ' כ"ט מה"מ והטור בר"ס רל"ה כתבו דקטן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר במטלטלין רק שחז"ל תקנו דבמטלטלין מעשיו קיימין משום כדי חייו והה"מ ביאר שם דעת הרמב"ם בזה דס"ל דבמתנה קנה ד"ת כיון שיש דעת אחרת מקנה אותו אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה וא"כ הכא אם שכרו הקטן לשמור לו דבר כיון שאין הקטן מתחייב לו בדמי שכירותו מן התורה א"כ אין מתחייב הש"ש בגניבה כיון דלא סמכה דעתיה אשכירותו משא"כ לדידן דתקנו חז"ל דמעשיו קיימין במטלטלין משום כדי חייו וא"כ ה"נ מתחייב בשכירות ג"כ שהוא לטובתו לכך מתחייב הש"ש בגניבה ואבידה כיון שמקבל שכר על שמירתו וא"ש. ובזה נתיישב לי ג"כ שיטת הרשב"א והר"ן החולקים על הרמב"ם וס"ל דבשמר לקטן פטור משבועת השומרים והוסיפו עוד דאף שפשע בודאי אינו מתחייב בדין השומרים כלל כמו בשטרות וקרקעות ומעות עניים ולכאורה יש לתמוה מהא דקיי"ל בסי' ר"ל ס"כ דאפוטרופוס בין מנוהו ב"ד בין מנהו אבי יתומים הוי שומר של יתומים וחייב בפשיעה לכולי עלמא וכן הוא בש"ס דפ' המפקיד להדיא מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוי ע"ש ובאורים כתב בפשיטות לחלק דכ"ז מיירי ביתום המוסר לשמור אבל ב"ד או אפוטרופוס של קטנים שמסרו לשמור ביד אחר השומר חייב בכל דיני השמירה כמו שקיבל מיד גדול ובאמת הדבר תמוה טובא דמנא לן לחלק בהכי כיון דרחמנא פטרה מדין השומרים בקיבל מיד הקטן עצמו א"כ ה"ה בקיבל מיד האפוטרופוס או ב"ד נמי נימא הכי כיון דגוף הממון של הקטן הוא כמו שפטרה התורה הקדשות מדין שומרים דכתיב רעהו ולא של הקדש ואף אם מסר גזבר ההקדש לשומרו מ"מ פטור השומר מדין השומרים כדמוכח בפ' הזהב דף נ"ח דפריך הש"ס התם אמתניתין דגבי הקדש ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם ממתניתין דשקלים דקתני נשבעין לגזברין וממתניתין דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ע"ש וא"כ ה"נ כיון דפטרה רחמנא מדין השומרים לקטן מנ"ל לחלק בין קטן לאפוטרופוס וב"ד ולפמ"ש יש לתרץ דדוקא גבי הקדש דפטרה התורה מדין השומרים מגזירת הכתוב דכתיב רעהו מה"ת לחלק בין שומר הקדש של בעלים או גזבר המוסר לשמרו ס"ס גוף הממון של הקדש הוא אבל הכא דמעטיה קרא לקטן מדין השומרים דרשינן טעמא דקרא דלכך פטרו מדין השומרים משום דהא דחייבה רחמנא לשומרים בדין השמירה היינו משום דמסתמא כשקיבל עליו השמירה חייב עצמו ש"ח בפשיעה וש"ש אף בגניבה ואבידה וכ"כ התוס' בכתובות בפ' אע"פ דף נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת לחד שנויא ע"ש ולכך בקטן כיון שאין אדם יכול להתחייב לו אף בשטר או קנין לא שייך בו דין השומרים מה שאין כן כשמסרו הב"ד ליד האפוטרופוס או שמסרו האפוטרופוס ליד אחר לשמור כיון שהאחר קיבל השמירה מיד הגדול חייב בדין שומרים דנהי שהממון של קטן הוא מ"מ כיון שקיבל עליו השמירה מיד הגדול מ"מ מסתמא קיבל עליו חיוב של השומרים כל אחד לפי עניינו והוי כמו שזיכה להקטן ע"י אחר דבכה"ג זכה בו הקטן וכמבואר בסי' רמ"ג וחייב בדין השומרים דמה"ת נאמר שהתורה פטרתו בכה"ג והדברים נכונים בטעמן ודוק:

ב וי"א דאין נשבעין על טענתו אא"כ הגיע לעונת הפעוטות. הטור הביא בשם הרמב"ן שבין היסת בין שבועת הנשבעין ונוטלין אין נשבעין לו עד שיגיע לעונת הפעוטות וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ובאמת הרא"ש לא הביא בשם הרמב"ן דנשבעין ונוטלין אין נשבעין לו עד שיגיע לעונת הפעוטות רק דכתב גבי שבוע' השותפות בעינן דוקא שיגיע לעונת הפעוטות דאם לא הגיע אין חשד שלו כלום אבל לענין הנ"ו כמו שכיר ונגזל י"ל כיון שמן הדין אף בשבועה לא היו נוטלין רק דחז"ל תקנו כן אף נגד קטן שלא הגיע לפעוטות צריכים ג"כ לישבע אך אפשר לומר דגבי שכיר אם היה השוכר קטן שלא הגיע לפעוטות הוי טענתו כטענת ספק ממש וה"ל כא"י אם פרעתיך דחייב לשלם מדינא בלא שבועת שכנגדו אך לכאורה בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות לא משכחת דינא דשכיר כלל דהא אין מקחו מקח במטלטלי כדאיתא בסי' רל"ה וא"כ אף שכירתו אינו כלום והוי כלא שכרו כלל אך י"ל דמ"מ הוי כיורד לשדה חבירו שלא ברשות דנוטל מה שהשביח כמ"ש בסי' פ"ט סק"ו ע"ש גם לענין נגזל צ"ע בלא הגיע לעונת הפעוטות אם צריך בעה"ב לישבע ויותר נראה דתקנת נגזל לא שייך כלל בקטן אף שהגיע לעונת הפעוטות דהא הרמב"ם ספ"ד מהלכות גניבה והש"ך בר"ס צ' כתבו דתקנת נגזל תקנו חז"ל משום דקנס קנסו לגזלן וא"כ מסתברא דקטן לא קנסו חז"ל אף שהגיע לעונת הפעוטות וכן משמע בטור בסי' צ"א שהביא בשם ר"י הלוי שאין בנשבעין ונוטלין מהקטן אלא שכיר בלבד ע"ש וצ"ע ולענין פוגם שטרו ואשתבע לי עיין בש"ך סק"ה:

ג לא לטענתם על אחרים וכו' לא לשבועה קלה ואצ"ל ש"ח. ונראה דלשיטת הרמב"ם והמחבר בס"א דבשמר לקטן חייב בשבועת השומרים לפי שאינו נשבע מחמת טענה דה"ה בשמר לחרש ושוטה חייב ג"כ בשבועת השומרים דדוקא לענין היסת אין נשבעין על טענתם דאין נשבעין על טענת ספק וטענת חרש ושוטה לא חשיב טענת ברי אבל בטענת שומרים דנשבעין בטענת ספק אין חילוק בין חרש ושוטה לאינש דעלמא בזה ובזה מיושב קושית הרמב"ן שהביא הרא"ש שהקשה לשיטת הרמב"ם דנשבעין שבועת השומרים לקטן מאי פריך הש"ס אמתניתין דאבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו מאי קושיא דילמא הא דאמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש היינו שבועת השומרים ולפי מ"ש ניחא דאי מיירי בשבועת השומרים א"כ אמאי נקט אבל נשבעין לקטן ה"ל למיתני רבותא טפי דאף לחרש ושוטה נשבעין ש"ה ואמאי שני במילתא דברישא נקט חרש שוטה וקטן ובסיפא קטן לחודא ולכך הוצרך לשנויי דמיירי בבא בטענת אביו ולכך נקט קטן לחודא וא"ש ובאיזה חרש מיירי הכא עיין בהה"מ פ"ה מה' טוען ובלח"מ שם ר"ש בזה ע"ש:

ד אע"פ שנו"נ בתוך הבית. וע' בש"ך ובסוף ספר מנחת יעקב בס' תורת השלמים סי' ט' באורך ע"ש:

ה ואם הבעל מודה שבאו הכלים שתובעים אותו לרשותו חייב וכו' ושלא פשע בהן במה שנגנבו. והנה בש"ע לקמן סי' שמ"ט ס"ב לא כתב המחבר רק שצריך לישבע שאינו ברשותו ושלא שלח בהן יד והסמ"ע כתב שם דה"ה דצריך לישבע שלא פשע בהן דאע"ג דלא קיבל עליו שמירה ובאמר הנח לפני כתב הט"ו דאפילו ש"ח לא הוי שא"ה דאמר הנח לפני וגילה דעתו דלא יסמוך עליו משא"כ הכא אולם הסמ"ע לא ראה דברי המחבר בבדק הבית בסי' שמ"ט שם שכתב ויש לתמוה על הטור שכתב וצריך לישבע שלא פשע למה צריך לישבע שלא פשע מאחר שאינו שומר כי פשע מאי הוי ומצאתי בספר חזה התנופה שכתב בלשון הזה ישבע הוא וגם היא שאינו ברשותם ושלא שלח הוא יד בהם עכ"ל השמיט שלא פשע וטעמו מפני מה שכתבתי כיון דאין הבעל שומר כי פשע בהם מאי הוי אבל אם שלח יד בהם אע"פ שאינו שומר חייב דשואל שלא מדעת גזלן הוי וחייב עכ"ל הרי דהמחבר השמיט בכוונה השבועה דלא פשע אך יש לתמוה דלפי דבריו דלא מיחשב שומר כלל אף משבועה שא"ב ושלא שלח בהן יד יפטר ג"כ כמ"ש הט"ו בסי' רצ"א ס"ב דבאומר הנח לפניך או הנח סתם לא הוי ש"ח ואינו חייב שבועה כלל אלא מחרים סתם על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וליכא למימר הא דצריך שבועה שאינו ברשותו היינו שבועת היסת מדרבנן דהוי כרגלים לדבר דמשביעין היסת בטענת ספק כגון שנמצא תיבה פרוצה בסי' ע"ה סי"ז בהגה וה"נ כיון שהפקיד אצלו והשומר טוען שנאבד הוי רגלים לדבר וחייב היסת זה ליתא דא"כ אף בהנח סתם נמי יהא צריך לישבע היסת שאינו ברשותו ואמאי כתבו הט"ו דאינו מגיע לו רק חרם סתם וכן בסי' צ"ה ס"ד דעת המחבר והריטב"א הביאו הש"ך שם דבשטרות שאין נשבעין עליהן מדאורייתא אם טען נאנסו פטור אף מהיסת משום דהוי טענת ספק אלמא דלא מיחשב כרגלים לדבר וצ"ל דהב"י סבירא ליה דדוקא לענין שבועה שאינו ברשותו יש לחלק בין הנח סתם דהוי גילוי דעת שאינו שומר אז פטור משבועה אבל היכא דליכא ג"ד יש לחייבו שבועה זו שאינו ברשותו כמ"ש הסמ"ע משא"כ לענין חיוב פשיעה לא מסתברא לחלק בהכי דכיון דהבעל לא קיבל עליו שמירה כלל מה"ת לחייבו בפשיעה ובאמת הסברא נותנת כדברי הב"י בבד"ה דאמאי נחייבו להבעל בפשיעה כיון שלא קיבל עליו שמירה כלל ודברי הסמ"ע מרפסין איגרי ויותר נראה דדעת הטור בשם הרא"ש שם והרב בהגה כאן הוא דס"ל דמסתמא הבעל כשנודעו לו החפצים שהשאילו לאשתו מסתמא מקבל על עצמו להיות כש"ח להתחייב בפשיעה ולכך חייב לישבע כל שבועת השומרים ולזה נוטה נמי דעת הרב בעל צ"ל בתשובותיו סי' כ"ג באשה אחת שלקחה תינוק של אחותה על זרועותי' ואחותה נתנה ליד התינוק מטבע אחת ונאבד מיד התינוק ופסק הרב שם שהאשה פטורה מלשלם המטבע כיון שאחותה לא אמרה לה כלום בעת שנתנה המטבע ליד התינוק גרע מהנח סתם ולא קבלה עלה שמירה כלל ע"ש שהאריך בזה הרי להדיא דלא כהסמ"ע דאף שאין כאן שום ג"ד שלא היתה חפיצה בהשמירה ואדרבה מסתמא היה דעת אחותה שמסרה המטבע לתינוק שאחותה תשמור אותו מ"מ פטורה מהשמירה כיון שלא קבלה עליה השמירה בפירוש והכא שאני דאמרינן מסתמא דעת הבעל שיהיה ש"ח על החפצים שהשאילו לאשתו משום הטובה שעשו לאשתו ומ"מ מהתימה על הרב בעל צ"צ שלא הביא דברי הט"ו והסמ"ע בסי' שמ"ט ולפי הנרא' אישתמיטו ליה הדברים האלו ובאמת אני חוכך מאוד בדינו דנראה דמה שמסרה המטבע ליד התינוק שביד האשה לא גרע מדינא דהכא דמחייבינן להבעל בפשיעה משום דמסתמא קיבל השמירה עליו וה"ה התם נמי מסתמא כשמסרה אחותה המטבע לתינוק סמכה עלה שתשמרנה יפה כיון שאין התינוק בן דעת והיא נמי מסתמא קיבלה על עצמה כן וצ"ע לדינא אמנם יש לי לתמוה בדברי הרא"ש והטור והרב כאן דס"ל דאם הבעל מודה שבאו אלו הכלים שתובעים אותו לרשותו מחויב הבעל לישבע כל שבועות השומרים והא הרא"ש בר"פ כ"ה כתב דהא דאנן קיי"ל דשבועת השומרים חייבה רחמנא בכל גווני אף דאפקיד לי' שלא בשטר ולא מהימנינן ליה במיגו דלהד"ם משום דהוי מיגו דהעזה דכי יטעון להד"ם יהא חבירו מכיר בשקרו וכי טעין נאנסו אין חבירו מכיר בשקרו וכ"כ הטור והרב בהגה בר"ס רצ"ו וא"כ הכא כשהבעל מודה שהחפצים באו לרשותו אמאי חייב לישבע שבועת השומרים להימן במיגו דאי בעי היה אומר שהחפצים לא באו לרשותו כלל מאשתו דהיה פטור אף מהיסת דאין נשבעין על טענת ספק ובזה אין חבירו מכיר בשקרו כלל ואפשר דאין זה מיגו לומר שלא באו החפצים לידו דבוש מאשתו שמכרת בשקרו אבל מה שאומר שנאנסו החפצים מידו אף אשתו א"י מזה ודוחק וצ"ע וע' בב"י ס"ס קצ"ח בשם רי"ו ע"ש

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה