שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
צה
א ל"ש כופר הכל וע"א מכחישו. והיכא דטענו בספק ע"פ העד נראה נהי דא"צ לישבע ש"ד מ"מ צריך הנתבע לישבע היסת מידי דהוי דטענו בספק ע"פ קרוב דמבואר בסי' ע"ה סכ"ג דחייב לישבע היסת אלמא אף דקרוב פסול לעדות מ"מ הוי כרגלים לדבר וחייב היסת וה"נ כיון דהיסת נשבעין אף על הקרקעות א"כ בטענו בספק ע"פ עד מיחשב כרגלים לדבר וחייב עכ"פ היסת וכן נראין דברי הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ס"ג אך לפי שיטת הש"ך בסימן ע"ה ס"ק פ"ג דטענו בספק על פי קרוב אינו חייב היסת דהוי כטענת ספק אם כן ה"ה בקרקע כיון דאין נשבעין עליו מן התורה ע"פ ע"א והתורה פסלה עדותו לענין קרקע אם כן הוא הדין לענין היסת נמי לא מהימנינן ליה מתורת עדות דחז"ל לא הוסיפו על דינא דאורייתא כלום אלא היכא שעשו תקנה חדשה מחמת גדר וסייג דידהו וכמ"ש בס"ק שאח"ז ע"ש ודוק:
ב אבל שבועת היסת נשבעין. וכתבו הסמ"ע והש"ך דלאו דוקא היסת אלא ה"ה שבועת המשנה כגון שבועת השותפות או שבועת הנוטלין נמי נשבעין עליהן ובאמת הדבר מבואר ברי"ף והרא"ש בפ' שבועת הדיינים דהא דאין נשבעין על הקרקעות היינו דוקא ש"ד אבל מדרבנן נשבעין והוכיחו כן מהא דאמרינן ס"פ הכותב דסבר רמב"ח למימר דפוגמת כתובתה הוא ש"ד דמודיא במקצת וכן ע"א מעידה שהיא פרועה היא ג"כ ש"ד להכחיש את העד ופריך רבא הא כתובה שיעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליו ומשני רבא דשבועה דרבנן הוא גבי פוגמת משום דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק ובע"א מעידה שהיא פרועה ג"כ מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל אלמא דשבועה דרבנן נשבעין ולכאורה יש לתמוה טובא דהא הש"ס הוצרך לתת טעם לפוגמת משום דמיפרע לא דייק וע"א מעידה שהיא פרוע משום כדי להפיס א"כ משמע להדיא דהיכא דליכא טעמא אין נשבעין שבועת המשנה על הקרקעות דאל"כ בפשיטות ה"ל לשנויי דמדרבנן נשבעין עליהם וביותר קשה מדברי התוס' והרא"ש בפחז"ה דף ל"ג והה"מ שהוכיחו דנשבעין היסת על הקרקעות מהאי סוגיא דהכותב והיכי מוכח משם הא התם איכא טעמא משום דמיפרע לא דייק ומשום כדי להפיס ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה הפ"י בפ' הכותב שם והניח בצ"ע אך לאחר העיון נראה דלק"מ דודאי כל היכא דחיוב השבועה באה מחמת מודה במקצת או העדאת ע"א כיון דרחמנא פטרה משבועה בכה"ג היכא שהתביעה היא על הקרקעות בכה"ג ודאי לא עקרו חז"ל דינא דאורייתא להשביע בכה"ג שבועת המשנה משום מעליותא של הודאת מקצת או העדאת ע"א דהא במתניתין קתני בפשיטות דאין נשבעין על הקרקעות ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמועינן במתניתין דבכל הני דאין נשבעין עליהם הוא דוקא שבועת התורה אבל שבועת המשנה נשבעין ולכך לפי הס"ד דרמב"ח דפוגמת נשבעת משום מעליותא דמודה מקצת וכן ע"א מעידה שהיא פרועה משום דע"א קם לשבוע' פריך ליה רבא שפיר דהא אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וגם שבועת המשנה אין נשבעין בכה"ג דלא עקרו חז"ל דינא דאורייתא בדבר שפטרה רחמנא בפירוש מהשבועה ולכך הוצרך רבא לשנויין דטעמא דפוגמת הוא מדרבנן משום דמיפרע לא דייק וכן ע"א מעידה שהיא פרועה לאו מטעם נאמנות העד אתינן עלה אלא דחז"ל תקנו דכל היכא שהוא מחויב לשלם ויש לו עד המסייע לפוטרו מן הממון מחויב התובע לישבע כדי להפיס דעתו של הנתבע וכיון דחז"ל תקנו שבועה חדשה משום סייג וגדר דידהו ולא משום מעליותא דמודה במקצת או העדאת ע"א לא חלקו חז"ל בתקנתן בין מטלטלין לקרקעות ותקנו להשביע בכל גווני ולכך ה"ה בשבועת היסת כיון דחז"ל תקנו שבועה חדשה משום חזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו והוא סייג וגדר דידהו ודאי אין חילוק בין מטלטלין לקרקעות ותקנו להשביע בכל ענין וה"ה שבועת השותפין כיון דחז"ל תקנו שבועה עליהן מדין המשנה משום דמורי היתרא ודאי לא חלקו חז"ל בין מטלטלין לקרקעות ותקנוהו בכל ענין ואף דלקצת פוסקים כעין שומרים תקנוהו מכל מקום לא חלקו חז"ל בין מטלטלין לקרקעות כמו דמצינו בסי' צ"ו דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן לשיטת לר"ן ורוב הפוס' ואפ"ה שבועת השותפין נשבעין לקטן לכ"ע ע"ש וה"ה הכא כיון שתקנו כן מחמת סייג וגדר דידהו לא חלקו בתקנתן משא"כ במודה מקצת קרקעות או העדאת ע"א אינו חייב שבועת המשנה כלל דחכמי המשנה לא הוסיפו כלל על דינא דאורייתא ואינו חייב אלא היסת שהוא מגדר דידהו וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"ה מטוען והטור דהודה במקצת קרקעות אינו חייב אלא היסת וז"ב ונכון ובהיות כן יש לי לתמוה על דברי הר"ן בפ' ש"ה דפסק דאף שאין נשבעין על שטרות שבועה שאינו ברשותו מדאורייתא מ"מ חייב מדרבנן בשבועה שאינו ברשותו כיון דחז"ל תקנוהו משום שמא עיניו נתן בה והש"ך הסכים לזה בסי' ס"ו ס"ק קכ"ד ע"ש באורך ויש לתמוה כיון דחזינן דרחמנא פטרה בפירוש בשטרות משבועה זו אף היכא שהשומר בא לפטור מממון בטענה זו ולא חשה התורה שיכפור ממון חבירו בשטרות בטענה זו היכן מצינו שחז"ל הוסיפו בתקנתם להשביע שבועה זו אף בשטרות כיון שלא מצינו שחז"ל עשו סייג וגדר בענין זה יותר מדינא דאורייתא רק מן התורה אם משלם פטור משבועה וחז"ל חששו אף כשמשלם שמא עיניו נתן בה בגוף החפץ אבל לא מצינו שעשו סייג וגדר בגוף השבועה יותר מדינא דאורייתא וכיון דרחמנא פטרה משבועה זו בשטרות מה"ת יבואו חז"ל להחמיר להשביע מדרבנן בטענת ספק דא"כ במודה במקצת קרקעות נמי יתחייב שבועת המשנה והרי הרמב"ם והטור כתבו להדיא דבמודה במקצת קרקעות אינו חייב אלא היסת וכדמוכח בפ' הכותב וכן מוכח בפ' השואל דף ק' הא דלא מוקי הא דקתני נשבעין לענין עבדים היינו שבועת המשנה א"ו דחז"ל לא עקרו דינא דאורייתא אלא היכא שהיה להם טעם חדש להשביע מחמת סייג וגדר דידהו אז לא חלקו בתקנתם להשביע אף בקרקעות משא"כ בדבר שלא עשו תקנה חדשה לא עקרו דינא דאורייתא וא"כ ה"נ לענין שבועה שאינו ברשותו כיון שחז"ל לא עשו שום סייג וגדר לגוף השבועה רק שחששו שמא עיניו נתן בה מה"ת נאמר שחז"ל הוסיפו בזה להשביע אף בשטרות לעקור דינא דאורייתא ומה שנדחק הש"ך בסי' ס"ו להשוות לזה דעת הרשב"א והטור אינו נראה דלפי דבריו א"כ ה"ה בשמר לקטן אף דלשיטת רוב הפוסקי' פטור משבועת השומרים מ"מ חייב שבועה שאינו ברשותו מדרבנן דהא כל השבועות שהן מדרבנן מחייבינן נגד הקטן כמבואר בסי' צ"ו ס"ב והרי הרא"ש בפ' ש"ה והרשב"א בחידושיו שם הקשו בשם הרמב"ן על הר"י הלוי והרמב"ם דס"ל דבשמר לקטן חייב שבועת השומרים א"כ מאי פריך הש"ס על מתניתין דאבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו ה"ל לשנויי דנשבעין לקטן היינו שבועת השומרין ולהקדש נמי הכי מיתוקמא בשבועת השומרים דתקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדשות כדאמרינן בפ' הזהב א"ו דאין נשבעין לקטן שבועת השומרים ואי אמרת דמדרבנן נשבעין שאינו ברשותו אף בדברים שאין נשבעין עליהן הדרא קושיא לדוכתה דלוקמא בשבועה שאינו ברשותו דנשבעין מדרבנן לקטן ולהקדש א"ו דאף מדרבנן אין נשבעין שאינו ברשותו לקטן וה"ה לכל הני שאין נשבעין עליהן אך לפמ"ש בסי' צ"ו סק"א י"ל דבקטן אף הר"ן מודה דפטור אף מדרבנן משבועה שאינו ברשותו כיון דלא הוי שומר כלל נגד הקטן ע"ש משא"כ כל הני אך מ"מ רוב הפוסקים חולקים על הר"ן ומסתבר טעמייהו והר"ן יחיד הוא בדבר הזה:
ג אבל הקדש לעניים. ע' בסמ"ע כאן ובסמ"ע בסי' פ"ז ס"ק צ"ט ובמ"ש שם באריכות:
ד הואיל ואינן חלוקין כמה קרקע מכר לו רק על הדמים וכן אם תבעו דמי נייר וכו'. וכתב הסמ"ע דוקא מכר קאמר דמעולם לא היה עליו רק דמי המכירה משא"כ בהפקיד לו גפנים וענבים מחוברים בו הנ"ל ואח"כ תבעו דמיהן דמתחילה היה לו עליו להחזיר לו הגפנים עם הענבים עצמן והן מחובר וכן בתבעו דמי נייר השטרות שבסמוך מיירי דמודה דאין עליו דמי ריוח השטרות שכתוב בהן כגון שבלא"ה לא היה יכול לגבות בהן ומעולם לא היה לו עליו אלא דמי נייר עכ"ל ובאמת כן משמע מלשון הרב רמ"א שכתב וכן אם תבעו דמי נייר השטרות משמע דמיירי בגוונא שאינו תובע רק דמי הנייר דומיא דרישא דתבעו דמי הקרקע שמכר לו אך לא ירדתי לסוף דעתם בזה דאף אם תבעו השטרות בסתם כיון שהנייר עצמו אית ביה שיעור שתי כסף אמאי לא מחייב ש"ד גם על השטרות לדמיהן ע"י גלגול כמבואר בס"ה בטענו כלים ושטרות והודה במקצת כלים דחייב שבועה על השטרות ע"י גלגול ולא ידעתי למה קירב הרב רמ"א שני דינים אלו כי בהה"מ בפ"ה מה"ט כתב דין זה דתבע דמי נייר בתחלת הפרק בשם רב האי ובסוף הפרק כתב דין דטענו דמי הקרקע שמכר לו ואינם ענין זה לזה והרב קירב את המרוחקים ואולי י"ל דטעם הרב הוא ע"פ מה דמבואר בסי' פ"ז סכ"ה בהגה דטוען את חבירו גזלתני או גנבת ממני חייב לישבע ודוקא שתבעו הממון שעיקר התביעה משום ממון אבל אם עיקר התביעה הוא משום האיסור אך דנ"מ ג"כ לענין ממון אין משביעין אותו וא"כ ה"נ י"ל דבטענו סתם שטרות אף שהנייר ג"כ שוה ממון מ"מ כיון שעיקר התביעה הוא לדמיהן אין נשבעין עליהן וכן משמע לישנא דרב האי שכתב ואם תבעו דמי נייר משמע דוקא שתבעו להדיא דמי נייר אבל תבעו סתם אף שהנייר שוה ממון אין נשבעין עליהן אך מכל מקום המעיין בפסקי מוהרא"י סי' ל"ז שמשם מקור הדין שבסי' פ"ז מבואר דלא כתב כן אלא לענין היסת דהיכא דעיקר התביעה משום האיסור לא תקנו חז"ל שבועה בכה"ג אבל לענין שבועה דאורייתא מנא לן לחלק בהכי ועיין בט"ז סי' ס"ז סל"ו וצ"ע:
ה וז"א להד"ם. הש"ך האריך בזה ליישב דעת המחבר ולדינא העלה דהעיקר כדעת הרמב"ם והטור דבטוען להד"ם חייב היסת אף דאנן קיי"ל דפושע בשטרות פטור מ"מ כיון שהוא טוען להד"ם בע"כ לפי דברי התובע מעכב שטרו בידו ומזיקו בידים לכך צריך הנתבע לישבע היסת אך הב"ח הקשה דלהימן במיגו דנאבד שהיה פטור מהיסת ותירץ הש"ך דמיגו לאפטורי משבועת היסת לכ"ע לא אמרינן והביא כן מתשובת הריטב"א אך באמת מדינא דהכא אין ראיה די"ל דמיגו דנאבד לאו מיגו הוא דירא לומר כן דדילמא המפקיד יכחישנו בברי שיודע שהשטר בידו וכן תי' הט"ז וכבר קיימתי זה מסברא דנפשאי בסי' צ"ב ס"ק י"א בט"ט ע"ש אך מדברי התוס' בב"ק דף קי"ח ע"א ד"ה ר"נ מוכח כהש"ך שכתבו שם דר"ת ס"ל דהיכא שמודה שחייב לו אלא שטוען פרעתי אע"ג דליכא עדים בההיא הודאה והיה יכול לכפור בשעה שטען פרעתי חייב שבועה למאן דבעי בהיסת דררא דממונא אלמא דלא אמרינן מיגו לאפטורי מהיסת לכ"ע דהא מדברי התוס' בפ' השואל מוכח דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי מש"ד ע"ש ואף דהתוס' בב"ק שם כתבו דפשט הלכה משמע דבעינן עדים בהודאה היינו משום כיון דליכא עדים ויכול לכפור בו תו לא מיחשב דררא דממונא אבל מ"מ מטעם מיגו לא מיפטר דל"א מיגו לאפטורי מהיסת לכ"ע וע' בתוס' בב"ב דף מ"ה ע"ב ד"ה המפקיד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קמ"ו סכ"ה:
ו שאפי' פשע בו ואבד וכו'. ז"ל הרמב"ם פ"ה מטוען שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראיה להד"ם ישבע היסת הפך עליו ה"ז נשבע שהיתה בו ראיה לעשרה דינרים ואבדו באבדת השטר ויטול ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד ה"ז פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור כמו שבארנו בה' חובל עכ"ל וכתב הה"מ הכוונה שהוא כשאינו מאמינו שמחמת אבדתו הוא מפסיד מה שהיתה בו ראיה הא אם מאמינו אם הוא בפשיעה חייב לפי דעת רבינו בפ"ב מה' שכירות ולעיקר הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שא"י לטעון טענת ברי ואין נשבעין היסת על טענת שמא וכתב עליו הכ"מ ואיני מבין דברים אלו שהרי התובע טענו ברי לי שמסרתי לך ואם לומר שאינו טוען ברי שפשע הא לפי מה שכתב אפי' טענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא ותי' הש"ך דהכי קאמר ולעיקר הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף מהיסת וא"צ לישבע אולי ברשותו הוא עדיין דנהי כשודאי פשע פטור היינו כשנאבד אבל אם הוא ברשותו חייב הוא להחזירו לו דהא מה"ט כשטוען להד"ם צריך לישבע היסת כיון דלפי דברי התובע ודאי ברשותו הוא ומזיקו לכך כתב הוא מפני שאין התובע יכול לטעון ברי שלא נאבד ואין נשבעין על טענת ספק והגיד"ת כתב דכוונת הה"מ הוא דישבע היסת שא"י שהיה בו ראיה מש"ה קאמר שאין התובע יכול לומר בודאי אתה יודע שיש לי בו ראיה עכ"ד ואף שדינו אמת דמיירי שאין התובע אומר אתה יודע בודאי שיש לי בו ראיה מ"מ אין כוונת הה"מ לזה ולחנם דחק עכ"ד הש"ך והנה מה שהודה לדינא של בעל גיד"ת שאין הנתבע צריך לישבע שא"י שהיה בו ראיה אף שידוע שפשע בו או ששרפו נראה מדבריו דטעמו הוא אף דקיי"ל בסי' ע"ה דהאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י דצריך לישבע היסת שא"י היינו משום דהנתבע הי' לו לידע אבל היכא שלא היה לו להנתבע לידע פטור מהיסת דהוי טענת ספק לגבי התובע כיון דמסתמא הנתבע א"י ובאמת הש"ך סותר משנתו למ"ש בסי' רל"ב סי"ח בהגה גבי מכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ שברו הלוקח ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר לו מעותיו ואם המוכר אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י מזה ונפטר והקשה הסמ"ע שם הא אין נשבעין על טענת ספק ומה"ת לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ותי' הש"ך שם דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהיה בו בדיל א"כ ה"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י דנשבע שא"י כדלעיל סי' ע"ה ס"י הרי להדיא אף היכא שהנתבע לא היה לו לידע מ"מ צריך לישבע שא"י כיון שיכול להיות שיודע וכן מוכח מדברי המחבר סי' צ' ס"י גבי המפקיד אצל חבירו שק צרור ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות היו בו והשומ' או' א"י שמא סיגים או חול היה בו די"א דנשבע שא"י ויפטר ע"ש והרי התם לא היה לו להנפקד לידע מה היה בו כמ"ש כל הראשונים שם ואפ"ה צריך הנתבע לישבע שא"י וכ"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א בפשיטות דאף בדבר דלא ה"ל למידע צריך לישבע היסת שא"י אמנם מדברי הט"ו בסי' ס"ט ס"ה דפסקו דיתומים א"צ לישבע שלא פקדנו ליפטר משמע דטעמם הוא משום דאין נשבעין על טענת ספק דיורשים לא ה"ל לידע במילי דאביהן אולם בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' ע"ג מבואר שם טעם אחר דלא תקנו חז"ל היסת להרע ליתומים ע"ש אך בתשו' מוהר"ם שם בסי' ז' משמע דס"ל הטעם משום דאין נשבעין על טענת ספק וכן משמע במרדכי פחז"ה וכן מבואר להדיא בהגמ"ר דגיטין בשם ר"י לחלק בין יורשים לשאר טוען א"י דצריך היסת משום דלא ה"ל ליורש למידע ע"ש שוב מצאתי בבעה"ת שער י"ד ח"ו שהביא בשם בעל העיטור דיורשים א"צ לישבע שלא פקדנו ליפטר דלדידיה תקנו רבנן לבריה לא תקנו ותו דליכא שבועה אלא היכא דאתו בטענת ברי שאביהן צוה להן לפרוע אבל בטענת שמא היכי משביעינן להו והבעה"ת חלק עליו כיון דאמר ברי לי שירשתם ממון מאביכם שיש לי בו זכות שאני יודע שלוה אביכם ממני אין לך ברי גדול מזה ויש ליורש לישבע היסת שא"י לו זכות במה שירש מאביו ואע"ג שלא אמר ברי לי שאביכם צוה לכם אין עלינו בכך מיהו אם טענו מנה לי בידך מחמת פקדון שהפקדתי לאביכם כיון דפטור מאונסין והוא אינו יכול לדעת אם נאבד באונס או לא הוי טענתו טענת שמא ופטורים היורשים מהיסת אלו דבריו ז"ל והנה מדברי הט"ו בסי' ס"ט דפסקו דיורשים פטורים מהיסת אין הכרע לסברות אלו די"ל דטעמם כמ"ש מוהר"ם ובעה"ע דביורשים הקילו ולא תקנו חז"ל להרע ליתומים אך מדברי הפסקי מוהרא"י סי' רמ"ח והרב בהגה סי' ס"ט משמע דטעמם משום דטענת ספק הוא וכן משמע מדברי הט"ו סי' פ"ח ס"כ שפסקו דאם תובע ליורשים אתם יודעים שאביכם חייב לי חייבים לישבע היסת ואי אמרת דטעמם הוא משום דלא תקנו חז"ל להרע ליתומים מה חילוק יש בין ברי לשמא ואולי דלא הקילו ביורשים אלא בטענת ספק דוקא ותרווייהו טעמי צריכי משא"כ באדם אחר אף דלא ה"ל למידע חייב היסת סוף דבר האי דינא היכא דטוען א"י בדבר דלא ה"ל למידע תליא באשלי רברבי ואין לנו הכרעה מבוררת בזה ודברי הרמב"ם נוטים כאן לפי' הגיד"ת דלפי דברי הש"ך כיון דאף במאמינו שהיה בו ראיה פטור מהיסת משום דהוי טענת ספק א"נ למה הוצרך הרמב"ם לסיים שאפילו פשע בו ואבד פטור כמו שבארנו בה' חובל הא התם מיירי באינו מאמינו דוקא והכא פטור אף במאמינו וכן הקשה המ"ל וצ"ע:
ז או כלים ושטרות. נראה אף לשיטת הש"ך וסייעתו בסי' שפ"ז דשורף שטרות אינו חייב לשלם אלא מדרבנן דדיני דגרמי אינו אלא מדרבנן מ"מ ע"י גלגול חייב ש"ד כיון דאי איתא לשטרא בעינא מחויב להחזירו לו מדאורייתא חייב ג"כ שבועה זו ע"י גלגול מדאורייתא וכן מוכח מהתוס' ר"פ מרובה ד"ה יצאו קרקעות וד"ה יצאו שטרות ע"ש ועמ"ש בסימן ט"ז סק"ב: