אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

צג

צב

א אלו נשבעין בטענת שמא. יראה לי דדוקא בטענת שמא תקנו חז"ל שבועת השותפים משום דמורי היתרא וגם נוח לו לכפור כיון שאין חבירו מכיר בשקרו אבל בטוען ברי אתה עכבת משלי כך וכך והלה כופר בזה לא תקנו שבועת השותפים כיון דחבירו מכיר בשקרו חזקה אין אדם מעיז פניו לכפור בממון חבירו כשהוא מכיר בשקרו ואינו חייב אלא היסת כשאר כופר הכל וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם והט"ו סי"ב שכתבו שותף שטען על חבירו שכך היה התנאי ביניהם והלה אומר לא היה תנאי או שטען הקרן שלי היה כך וכך והלה אומר אינו אלא פחות מזה וכו' אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפו' וישביענו היסת בטענה זו שכופר בה ואומר להד"ם ה"ז משביעו ואם רצה מגלגל עליו כל אלו הדברי' בשבועת השותפות ואי אמרת דאף בברי חיישינן למורי היתרא א"כ אמאי משביעו היסת בטוען שהקרן היה פחות ליחייב שבועה בנק"ח דדילמא משום דמורי היתרא לכך כופר בקרן וגם בשאר הטענות שם שייך מורי היתרא א"ו דבטענת ברי לא חיישינן להכי ועוד דא"כ שני שותפים שאחד תובע לחבירו שלוה ממנו מנה שלא מעסק השותפות יתחייב חבירו שבועה בנק"ח דניחוש שכופר במנה משום דמורי היתרא עבור שמתעסק בשותפות ודבר זה לא אישתמיט בשום דוכתא א"ו דבטענת ברי ל"ח להכי ועוד ראיה מדברי הרמב"ם והמחבר בס"י שכתבו טענו עדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום או לא הייתי שותפך מעולם הרי הנתבע נשבע היסת ומגלגל עליו שלא גזלתני מעולם משמע דאף ברישא כשאומר כבר חלקנו נמי אינו מגיע לו אלא היסת וכן הרי"ף בפכ"ה לא כתב אלא בבא זו דכבר חלקנו ומסיים דנשבע היסת וזה דלא כהרדב"ז שהביא הכנה"ג דס"ל דבטענת ברי אף לאחר שחלקו חייב שבועת השותפות ותמיהני מהכנה"ג שלא הביא שום חולק עליו ואי אמרת דשבועת השותפות שייך נמי בברי קשה הא הסכימו כל הקדמונים דטעמא דחלקו פטורים הוא משום כיון דלא השביעו בשעת חלוקה מסתמא מחל לו השבועה וא"כ הכא שטוען עדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך והלה כופר בכולו נהי דהאמת שכבר חלקו מ"מ י"ל דלא השביעו משום דלא חשדו בגניבה מספק ולכך האמינו והשאיר אצלו ממעותיו ועכשיו שטוען ברי שנשאר בידו כך וכך והלה כופר בו בודאי אדעת' דהכי לא מחל כיון שיודע בשקרו ויתחייב שבועה בנק"ח משום דמורי היתר' א"ו דבטענת ברי לא תקנו חז"ל שבועת השותפו' כלל וכן משמע מדברי המחבר בסי' פ"ז סי"א והסמ"ע בס"ק כ"ו שם דלא משכחי היפוך בשבועת השותפים אלא אשתבע לי דחשוד לו בכך משמע דבטענת ברי ל"ש שבועת השותפות כלל וכ"מ לישנא דמתניתין אלו נשבעין שלא בטענה ומוקי לה בש"ס דהכי קאמר אלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא ומדלא קאמר אלו נשבעין אף שלא בטענת ברי משמע דדוקא בטענת שמא משביעינן להו ומ"ש הטור אלו נשבעין בטענת שמא אע"פ שאינו טוען ודאי לאו למימרא דכ"ש בטוען ודאי חייב שבועת השותפות אלא דבטוען ודאי חייב היסת עכ"פ או דהטור נקט אע"פ שאינו טוען ודאי להני פוס' דס"ל דבשבועת השותפות בעינן הודאה במקצת א"כ בטוען ודאי חייב ש"ד מדין מודה במקצת וראיתי להט"ז שהשיג על הסמ"ע בסק"ג ופשיטא לי' דאף בטענת ברי שייך שבועת השותפות ולפענ"ד ברור כמ"ש אמנם מלשון המרדכי פכ"ה משמע להיפך שהעתיק תשובת מוהר"ם וז"ל ומה שטען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפו' מ' ליטרא ולא פרעו עדיין ושמעון משיבו שפרעו ישבע שפרעו ויפטר וישבע ראובן שלא פרעו כרבנן דבן ננס גם על אותן ט"ו ליטרין שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם סוף דבר כל א' נשבע שלא עכב כלום לעצמו מחלק חבירו דשותפין נשבעין אף שלא בטענת ברי כדתנן בפכ"ה אלו נשבעין שלא בטענה השותפין וכו' וטעמא משום דמורי היתרא כ"ש הכא בנידון זה שכ"א טוען טענת ברי עכ"ל הרי משמע להדיא דאף בטענת ברי שלוה ממנו שותף האחר ג"כ חייב שבועת השותפו' דאי מיירי בשבועת היסת פשיטא ולמה ליה להביא ראיה ממתניתין אך מכל מקום מ"ש נ"ל עיקר בשיטת הרי"ף והרמב"ם והט"ו:

ב השותפים. כתב הכנה"ג מלשון רש"י נראה שצריך שיחשדנו המשביע שעכב מחלקו ב' כסף אפילו שיהיו שותפים הרבה ולא סגי שיטעננו ב' כסף לכל השותפים אבל מורי הרב בחח"מ סי' ק"ה נסתפק בדבר עכ"ל ובאמת המעיין בתשובת מוהרי"ט רבו שם יראה דפשיטא ליה אם שניהם לפנינו ותבעו ביחד ב' כסף דחייב שבועה אלא שנסתפק אם חבירו אינו בכאן דיכול לומר שמא שותף האחר אינו חושד אותי כלל ע"ש גם מ"ש הכנה"ג דמלשון רש"י משמע דצריך שיחשדנו המשביעו שעכב מחלקו לבד ב' כסף והיינו מדכתב רש"י שמא עכבת משלי ב' כסף ליכא ראיה כלל דכוונת רש"י שחשדו שעכב ד' כסף ומגיע לחלקו שתי כסף משום דאם אינו חושדו אלא בשתי כסף לבד א"כ הרי יש להנתבע חלק בו דהא הוא שותף בכולו ולא הוי כפירת שתי כסף לכך פירש"י שמא עכבת משלי שתי כסף דהיינו ד' כסף ומגיע לחלק התובע עכ"פ שתי כסף אך מ"מ לענין דינא נראה דלא כמוהרי"ט דכיון דכפירת ב' כסף ילפינן מקרא בר"פ שבועת הדיינים משום דבעינן שיכפור בדבר חשוב בעינן דוקא שיהיה שתי כסף לכ"א מהשותפים ולא מצרפינן להו אהדדי וראיה לדבר דהא בפרק אלו מציאות מצריכינן קרא למילף דאבידה בפחות מש"פ אינו חייב להחזיר ולענין עובר על שבועת הפקדון מצרפינן ליה כדאמרינן בפ' שבועת הפקדון אמתניתין דתן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת א"ר יוחנן ופרוטה מכולם מצטרפת וכ"ע הרמב"ם בפ"ז מה' שבועו' דין י"א ואפ"ה קיי"ל בסי' רס"ב ס"ב דאבידה אפילו היא שוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאין מגיע לכ"א ש"פ אינו חייב להחזיר אלמא דשותפין לא מצרפינן להו בהדי הדדי ובעינן דבר חשוב לכ"א וא"כ ה"ה לענין שבועה כיון דהתורה לא חייבה שבועה אלא בשתי כסף שהוא חשוב בעינן שיגיע לכ"א מהשותפים שתי כסף בדוקא דמה"ת נחלק בין ממון לשבועה כיון דאידי ואידי מקראי ילפינן להו וה"ה לענין שבועת השותפו' נמי דכעין דאורייתא תקנוהו כנלפענ"ד עיקר:

ג או שהושיבה בעלה חנונית לשיטת הרי"ף אף בחיי הבעל משביעה כ"ז שירצה ולשיטת ר"ת והרא"ש אינו משביעה אלא כשתובעת כתובתה והובאו שתי דיעות אלו באה"ע סי' צ"ז ס"ב וכ"כ הב"ח והט"ז ועיין בבעה"ע באות ש' שותף דף כ"ג שכתב וז"ל והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהן מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את וכ"ש וכו' ואיכא מ"ד אפילו אשת שותפו משביע כדין אשה נו"נ בתוך הבית כדאמרינן אפילו אשתו של שומר נשבעת שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דא"כ וכו' ואיכא מ"ד דלא עדיף שותף מבעל דהא בעלה א"י להשביעה אלא בסוף אבל בטענת ברי משביעה וכתב הרב קרובינו דינא דשבועת שותף אם אשת שותף כדין אשה עם בעלה ופסק רב אלפס הלכתא כת"ק דאם הושיבה חנונית או שמינה אפוטרופ' ה"ז משביעה ואם לאו אינו יכול להשביעה בשותפות נמי היכא שבעלה יכול להשביעה כגון שמינה אפוטרופא מאותן נכסי' שותף משביע אשת שותפו טענת שמא ואם לאו א"י להשביעה ומסתבר' דאפילו פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי ראובן משביע ללוי אא"כ פטר הוא והבאים מכחו עכ"ל והנה דין הראשון אם השותף נשתתף עם אחר נתבאר לקמן בב"י ובש"ע סי' קע"ו ס"ל אך דין זה אם השותף משביע לאשת שותפו לא מצאתי בשום מקום ולפי מסקנת הבעל העיטור נרא' דתליא בפלוגת' אי הבעל יכול להשביעה כ"ז שירצה וא"כ כיון שאין הכרעה בין הדיעות באה"ע סי' צ"ז אין השותף יכול להשביע אשת שותפו אך לפענ"ד נראה מצד הסברא דיכול להשביעה דהא הטעם דס"ל לר"ש בפ' הכותב דכ"ז שאין תובעת כתובתה אין יכול להשביעה אף דבכל שבועת השותפות יכול להשביע כ"ז שירצה ואינו יכול לומר שישבע לבסוף צ"ל כמ"ש הרא"ש ר"פ אלמנה ניזונת דחז"ל תקנו כן בכדי שלא יהיה לה קטטה עם בעלה תמיד לכך פטרו אותה משבועה עד לבסוף וכן מפורש להדיא בתשו' מוהר"מ שבתשו' מיימוני לספר משפטים סי' כ"ז יע"ש וא"כ שותף אמאי לא יהא יכול להשביע אשת שותפו כיון דאין הממון של שותפו ומי עדיף תקנת חז"ל מהיכא דפטר שמעון את לוי בפירוש דמ"מ ראובן יכול להשביע את לוי כיון דלאו ממונו של שמעון הוא אלא של ראובן וה"נ מאי קטטה שייך בזה כיון שאין הממון של בעלה אלא של שותפו ונראה דגם כוונת הבעה"ע הוא כן ולכאורה קשה דלמה הפריד הבעה"ע בין הדבקים דהאי ומסתברא דאפילו פטר הוי ליה לכתוב תיכף אחר דין הא' דאם שמעון נשתתף עם לוי דעלה קאי א"ו דבהאי ומסתברא בא לסתור דעת האיכא מ"ד דס"ל דאין יכול להשביע אשת שותפו דכיון דאפי' פטר שמעון ללוי בפי' ראובן יכול להשביעו כיון דממון שלו הוא כ"ש דשותף יכול להשביע אשת שותפו כנ"ל וכן נוהגין:

ד עד שיחשוד המשביע אותן בשתי כסף. דעת רש"י דבעינן הודאה במקצת שטענו שמא אתה עכבת משלי שתי כסף ופרוטה וכופר בשתי כסף והודה לו פרוטה ואיכא למידק דלהימן במיגו דאי בעי

כופר הכל כדפרכינן בפ"ק דב"מ אכל מודה במקצת דהכא ליכא למימר חזקה אין אדם מעיז דהא התובע תובעו בספק ואינו מכיר בשקרו וגם זה דמיא לדלעיל סי' פ"ח סל"ב דאין לך משיב אבידה גדול מזה ולכאורה י"ל כיון דטעמא דתקנו חז"ל שבועה בטענת ספק הוא משום דמורי היתרא א"כ ליכא מיגו דכופר הכל דדילמא על מה שהודה לא היה מורי היתרא כי די לו במה שכופר על שכר טרחתו ולכך חייב שבועה בכדי שיודה בכולו ובאמת מצאתי בפרישה האי קושיא והאי פירוקא אך תי' זה אינו מחוור לפענ"ד דאמאי ניחוש מספיקא שזה שהודה שנטל גנב בלי שום הוראת היתר הא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן כמבואר בסי' צ' דאפי במיגו לא מחזיקינן אינשי בגנבי וא"כ אדרבה יותר ראוי לומר שמה שהודה שנטל היה מורי היתרא ובודאי לא נטל יותר דא"כ היה כופר הכל לכך יותר נאה לתרץ ע"פ מה דאמרינן בפ' הכותב דלכך הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמי רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק וכתבו התוס' שם הא דלא מהימנא במיגו דאי בעיא היתה תובעת הכל משום דאינה רוצה לשקר כלל דסוברת דאומרת אמת שלא נפרעה והנה הטעם דאמרינן דפרע דייק דמיפרע לא דייק הוא משום דאמרינן דהלוה שנותן מעות מדקדק כמה נותן אבל המלוה שמגיע לו מעות אינו מדקדק כמה נטל דל"ל לזכור מה שנוטל המגיע לו לכך אמרינן ששכח כמה נטל וא"כ ה"נ כיון דשותף מורי היתר לעצמו שמגיע לו עבור טרחתו אינו זוכר מה שנוטל כפעם בפעם ולכך לא מהימן במיגו דכופר הכל די"ל דאינו רוצה לשקר כלל דמה שכופר המותר הוא בשביל שאינו זוכר וע"פ השבועה יזכור ולפ"ז באין עדים שהיה שותפו דפסקו הסמ"ע והש"ך בס"ב דנאמן במיגו שלא היה שותפו אם הודה במקצת לא מהימן דהוי מיגו בדדמי די"ל דאינו רוצה לשקר כלל כמו בפוגם שטרו דא"נ במיגו מה"ט כנ"ל נכון ולענין הלכה הסכימו רוב הפוס' דלא בעינן הודאה במקצת וכ"פ הש"ך ועיין בט"ז שכתב הא דבעינן ב' כסף היינו לענין שבועה בנק"ח אבל היסת חייב אף בפחות מב' כסף דלענין היסת אין חילוק ולא שייך בזה לומר דאין נשבעין על טענת ספק דכיון דיש כח בדורות ראשונים לחייב שבועה בנק"ח בב"כ ה"ה בדורות אחרונים לענין היסת דלא בעי שיעור עכ"ד וזה ליתא דשטרות יוכיחו דאין נשבעין עליהן היסת בשומרים אם טוען שנאבדו לדעת הריטב"א והה"מ לקמן בסי' צ"ה אף דבשאר מטלטלין חייב עליהן שבועת השומרים מדאורייתא מ"מ לענין שטרות פטור אף מהיסת משום דאין נשבעין על טענת ספק אף דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים דהא בטענת ברי נשבעין היסת אף על השטרות וא"כ ה"ה לענין פחות מב' כסף נמי וכן מבואר להדיא בש"ע לקמן סי' ר"ל סי"ט דבפחות משתי כסף אינו נשבע היסת אלא בטוען ודאי ע"ש בטור ובבד"ה ותמיהני מאוד מהט"ז דאישתמיטו ליה דברי מרן בש"ע גם מה שהביא ראיה מדברי המרדכי גבי תיבה פרוצה יש לדחות ע"ש וכ"מ מסתימת כל הפוס':

ה המשלח ביד חבירו. זהו שיטת הרמב"ם וטור והב"י הביא בשם תשו' הרשב"א שהקשה על סברא זו מהא דאמרינן בפ' האיש מקדש הן הן שלוחיו הן הן עידיו והשתא דתיקן ר"נ שבועת היסת משתבעי הכי עדים דיהבי למלוה והדר פרע ליה לוה למלוה והא אפי' מקודם שתיקן ר"נ שבועת היסת שליח נשבע ובתשובת מ"ע סי' נ"ג תי' דדוקא שליח ששלח לקנות לו דבר או למכור שייך מורי היתרא דסובר שבעבור השתדלותו נמכר ביותר מכדי דמיו וכיוצא בזה אבל שליחות גרידא לפרוע חובו של חבירו לא שייך בזה מורי היתרא דזוזי שקיל מן הלוה ויהיב ליה למלוה ולא עביד ליה טיבותא ודבריו נכונים וכבר קדמו בחילוק זה הבעה"ת בשער כ"ט ח"ב בשם הרב ר' יוסף אבן פלאט בתשובתו להרז"ה ע"ש ועוד נלפענ"ד דמעיקרא לאו קושיא היא לפי מה שהוכחתי לעיל דבשבועת השותפין לא תקנו חז"ל בטענת ברי אלא בטענת שמא דוקא א"כ מקודם שתיקן ר"נ היסת הוי שפיר עדים במיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה דאז לא הוי משתבעי כלל דהא הלוה תובע אותם בברי שלא החזירו לו וא"כ אף עכשיו שאומרים פרענו למלוה הוי עדים מעליא ואף לסברת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מ"מ כאן אף בטענה זו שאומרים פרענו למלוה הרי המלוה מכחישם בברי וגם מהימני מתורת עדים ועוד דלגבי המלוה ל"ש מורי היתרא כלל דהא התם מיירי שהמלוה לא שלחם כלל והלוה שלח אותם בלי ידיעתו וא"כ מה הוראת היתר יש להם נגד המלוה הא המלוה היה יכול לגבות חובו בעצמו מן הלוה וא"כ כיון שאין מגיע להם שבועה בשתי הטענות לא הוי נוגעים כלל ומקבלינן עדותן ובזה מתורצים דברי בעה"מ בפ' האיש מקדש שם שכתב דשבועת המלוה והשליחים הם שניהם בנק"ח כעין דאורייתא והא דאמר והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת לאו למימרא דאית הכא שבועת היסת אלא מאחר דתקנוה רבנן אזל ליה מיגו דאמרן לעיל והוי להו נוגעין בעדותן והמבין יבין עכ"ל ותמה עליו הרמב"ן בס' המלחמות דלמה יתחייבו כעין דאורייתא בטענה זו דפרענו למלוה כיון דנפטרין נינהו וגם אם יטענו אהדרינהו ללוה יפטרו בהיסת ולפמ"ש ניחא דבשלמא מקודם שתיקן ר"נ היסת הוי עד מעליא נגד המלוה שקבל המעות ולא שייך לומר מורי היתרא נגדו דהא לא שלחו כלל וגם המלוה מכחיש העדים בברי ובכה"ג לא תקנו שבועת השותפין כלל וגם אי הוי טעין אהדרינהו ללוה היה פטור משבועת השותפין ושלוחים דהא הלוה תבעו בברי שלא החזיר לו אבל השתא דתקון רבנן היסת א"כ לאו עדים נינהו נגד המלוה דנוגעים בעדותן נינהו והמלוה גובה חובו ועיקר ההפסד הוא להלוה וא"כ ממילא מחייבי שבועה כעין דאורייתא משום דמורי היתרא נגד הלוה וגם הלוה אינו יודע אם פרעו למלוה או לא ולא מהימני במיגו דאהדרינהו ללוה שהיו פטורים כיון שהלוה טוען ברי משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וכן נוטה דעת בעה"מ בפ' הניזקין בסוגיא דשני כיסים קשורים מצאת כמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות שם ע"ש וזה נכון מאוד בדברי בעה"מ ז"ל אלא דהרמב"ם בפ' א' משלוחין והט"ו בסי' קכ"א ס"ט פסקו להיפך דהשליח נשבע היסת והמלוה גובה חובו בשבועה והנה הטור לטעמיה אזיל דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה וא"כ אית ליה מיגו להשליח דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה אבל להרמב"ם דס"ל דל"א מיגו לאפטורי משבועה קשה דליחייב השליח שבועה כעין דאורייתא מה"ט דכתיבנא ואפשר לומר דכיון דמ"מ המלוה מכחישו בברי אף שאין הדבר נוגע לו מ"מ בכה"ג לא תיקנו חז"ל שבועת השותפות ויותר נראה דהרמב"ם ס"ל כסברת הר"י אבן פלאט שהבאתי לעיל אך ק"ל על שיטת הרמב"ם מהירושלמי שהביאו הרשב"א והר"ן בפ' כ"ה אמתניתין דהמכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול אמר ר' אבא בדין הוא שלא ישבע אלא כדי שלא יהיו הבעלים מטפלין עם הגנבים ולמה ליה טעם זה ת"ל דצריך לישבע משום חשש דמורי היתרא במאי שטרח עבורו לטובתו ואפשר כיון שעשה כן בלי צווי הבעל הבית לא שייך בזה מורי היתרא והדבר צריך ישוב

ו ויש חולקים בזה. כלומר בזה דמקבל עסקא למחצית שכר והוא הדין כל היכא דנותן לו שכר ידוע כיון דמקבל שכר לא שייך לומר דמורי היתרא כ"כ הסמ"ע והש"ך וכתב הת"ח בפ' כל הנשבעין דלפי שיטה זו אף היכא דאינו נותן לו שכר ידוע והמתעסק אינו רוצה לישבע ורוצה לשלם כפי שווי השכר פטור משבועה משום דביותר משווי שכרו אינו מורי היתרא ולפעד"נ להיפך לפמ"ש בסק"ד דבשותפין היכא דמודה במקצת שייך בו לומר דמיפרע לא דייק ואינו זוכר כמה נטל כיון דסובר שמגיע לו עבור טרחתו וא"כ בשלמא בקצב לו שכר מתחלה אינו חייב שבועה כיון דל"ש ביה מורי היתרא כיון שנוטל שכר ודאי לא העלים כלום אבל אם לא קצב לו שכר מתחילה אף אם בעת שנתחייב השבועה רוצה לשלם כפי שכרו לא מהני משום כיון דבעת שנתעסק בשותפות היה שייך לומר בו דמורי היתרא א"כ חיישינן דילמא לא דק כמה נטל כיון דמיפרע לא דייק ושמא נטל יותר משווי שכרו ואינו זוכר ואף דעכשיו הוא כופר שלא נטל כלום לא מהימנינן ליה בזה וחייב שבועה וזה נכון ודוק וכן משמע מסתימת הפוס':

ז חלקו השותפים והאריסין. ויש להקשות לפי שיטת רש"י דשבועת השותפין בעי הודאה במקצת שיטעון שמא עכבת משלי ב' כסף ופרוטה וזה יודה בפרוטה וא"כ מכלל דבחלקו השותפים אף בכה"ג פטור משבועה ואמאי הא טעמא דחלקו פטורין הוא משום כיון דלא השביעו בשעת חלוקה מחל לו השבועה וא"כ נימא הא דלא השביעו הוא משום דלא חשדו בגנב והאמינו משא"כ עכשיו שהודה לו בפרוטה הרי הוחזק בגנב ואדעתא דהכי לא האמינו כמ"ש הט"ו בסי' ע"א סי"ג דשטר שיש בו נאמנות והוחזק הלוה כפרן בדבר אחר בעדים בטל הנאמנות משום דאדעתא דהכי לא הימניה וכן הוא להדיא בב"י באה"ע סי' צ"ח בשם רב נטרונאי גאון דהיכא דאמר בשעת מיתה תנו לה כתובת' ואל תשביעו אותה דבריו קיימין ונוטלת שלא בשבוע' בין לשעבר בין לעתיד לבוא אע"פ שהיא בבית בעלה אבל אם ראו אותה שמפסדת במה שהניח בעלה בדבר גניבה בדבר ברור תשבע להבא עכ"ל והביאו הרב רמ"א בהגה שם הרי להדיא דאף שפטרה בפירוש היכא דאיתרע נאמנותה תשבע על האפוטרפסו' וכ"ש בחלקו והנה לפמ"ש בסק"ד בשם הפרישה בשיטת רש"י דלכך לא מהימן במיגו דכופר הכל משום די"ל דעל מה שהודה לא היה מורי היתרא ועל מה שכופר מורי היתרא יש לתרץ קושיא זו די"ל דלכך בחלקו פטורים אף שהודה בפרוטה משום דנאמן במיגו דכופר הכל וכאן לא שייך לומר דדילמא על המותר לא מורי היתרא דהא חזינן דהשותף מחל לו על חששא זו מדלא השביעו בעת החלוקה אלא שאתה בא לחייבו שבוע' משום דאיתרע נאמנותו והכא לא איתרע כיון דאית ליה מיגו דכופר הכל הרי חזינן דעשה תשובה וניחם על רעתו אך לפי מ"ש שם להשיג על הפרישה דטעמא דלא הוי מיגו משום דמיפרע לא דייק הקושיא במ"ע ונראה דלשיטת רש"י מיירי שקודם שחלקו תבעו בינו לבינו והודה לו בפרוטה ולכך כיון שכבר ידע שהעלים פרוטה ולא השביעו בב"ד בודאי מחל לו השבועה ובלא"ה ע"כ צ"ל כן לשיטת רש"י דמיירי בהכי דאי מיירי בחלקו ואח"כ הודה לו בפרוטה קשה אמאי פטור משום דחלקו ולא השביעו בשעת חלוקה מחל לו דילמא משום הכי לא השביעו כיון שעדיין לא הודה לו ושותפין בעי הודאה במקצת לשיטתו ודוחק לומר דפטור משום דלא תבע אותו כלל דא"כ אם תבע אותו בינו לבינו קודם החלוקה יתחייב שבועה בהודה לו אחר החלוקה א"ו דלשיטת רש"י מיירי שההודאה היתה קודם החלוקה בין לפני עדים בין בינו לבינו ולכך כיון שלא תבעו לפני ב"ד ודאי מחל לו ולפ"ז בהודה לו אחר החלוקה נראה דחייב שבועת שותפות לכ"ע אף לדידן דלא בעינן הודאה במקצת מ"מ חייב שבועה משום דאיתרע נאמנותו וגם אפילו לשיטת הפרישה דס"ל דלכך לא מהימן במודה במקצת במיגו דכופר הכל משום די"ל דעל מה שהודה לא מורי היתרא מ"מ יכול התובע לומר אף שמתחלה לא חשדו במורי התירא מ"מ השתא דחזינן שגנב מהשותפות אף שחזר בו והודה מכל מקום איתרע נאמנותו קצת ושוב הוא חושדו גם כן במורי היתרא ועוד דבתשובת ח"צ סי' ל"א מבואר דהיכא דהוחזק כפרן אף שהוא חוזר בתשובה בטל נאמנות שלו ע"ש כנלפענ"ד. אמנם יש להסתפק היכא שנתברר בעדים שגנב קצת מהשותפות שהדבר פשוט דצריך שבועה אף לאחר שחלקו ואפילו פטרו בפירוש לא מהני כיון דאיתרע נאמנותו אם נעשה חשוד על השבועה בגניבה זו ושוב פטור בל"ש או דילמא לא נעשה חשוד בגניבה זו כיון דיש לומר דמורי היתרא שכדין שקיל וכמ"ש הרב רמ"א בסי' ל"ד ס"ד בהגה דכל דבר שי"ל שהעדים עברו משום טעות לא פסלינן להו ובאמת מלשון רב נטרונאי גאון שהבאתי לעיל ולשון בה"ג שהביא הש"ך בס"ס כ"ה משמע להדיא דס"ל דבכה"ג לא נעשה חשוד ומשביעינן ליה ולפענ"ד יש ראיה לזה דאל"כ תקשה על כל שבועת השותפין שתקנו חז"ל נימא מיגו דחשוד אממונא לגנוב משל חבירו חשוד אשבועתא כדפריך בפ"ק דמציעא וליכא למימר דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דמה"ט מחייבינן שבועה באומר לחבירו גזלתני כמבואר בסי' ע"ה ס"ח וכמ"ש הב"י והסמ"ע שם זה ליתא דאכתי קשה דלמה תיקנו חז"ל שבועה בשותפין ודכוותייהו מחשש דמורי היתרא הא משום חשש זה אין לחייבו שבועה דכיון דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא ואי משום חשש דספק מלוה ישנה הא חששא זו שייך בכל טענת ספק דעלמא נמי דדילמא הנתבע כופר משום ספק מלוה ישנה ומאי אולמא שותפין ודכוותייהו יותר משאר טוען טענת ספק דלא תקנו חז"ל שבועה מה"ט א"ו דמחשש ספק מלוה ישנה לא משביעינן ליה בטענת ספק אלא דבשותפין חייב שבועה משום דחיישינן דמורי היתרא ולא חשיד אממונא כלל ולכך לא חשוד אשבועתא וזו ראיה נכונה אלא דקשיא לי ע"ז מהא דאמרינן בפז"ב אמר ר"נ גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ באריס ובדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וחד גנב קיבורא דאהיני ופסליה ופרש"י איכר לאו היינו אריס ואינו חולק בפירות וכ"כ הרא"ש שם והטור בסי' ל"ד דדוקא אריס שיש לו חלק בפירות אינו נפסל אבל רועה שגונב משל בעה"ב אפילו דבר מועט פסול כיון שאין לו חלק בו והרי הכא משביעינן לבן הבית שנו"נ בענייני בעה"ב אף שאין לו חלק בו משום דמורי היתרא ולא עדיף מאיכר שאינו חולק בפירות ואפ"ה כיון שאין לו חלק בו מיפסל לשבועה אם גנב אף דמורי היתרא וגם אפילו אי תימא דאין חילוק בין שיש לו חלק בפירות או לא כמ"ש הכנה"ג בסי' ל"ד בשיטת הרמב"ם מ"מ אכתי קשה מאריס דהתם מחלקינן בין דבר שנגמרה מלאכתו או לא והכא משמע דאריס נשבע בכל גווני וגם דהתם דוקא בדבר מועט לא מיחשב כגנב והכא משמע דמורי היתרא אף בדבר מרובה דשתי כסף לאו דבר מועט הוא וא"כ כיון דמורי היתרא אמאי מיחשב כגנב ליפסל לעדות ולשבועה וכן קשה מההיא דרפ"ק דמציעא בסוגיא דההוא רעיא דאייתי סהדי דאכל תרי מנייהו דאמרינן התם דהוי גזלן ושכנגדו נ"ו ואמאי לא אמרינן דמורי היתרא כמו הכא באריסין ובן הבית דצריכי שבועה מה"ט ובאמת דברי רב נטרונאי שכתב גבי אלמנה דאם נתברר עליה דבר גניבה דתשבע להבא יש ליישב דס"ל דאלמנה שאני דמוריא היתרא טפי כיון דטרחא קמי יתמי דהא מה"ט נמנעו מלהשביעה כמבואר בפ' השולח דף ל"ה לכך לא מיפסלא משא"כ באינך אך לשון בה"ג שהביא הש"ך בס"ס כ"ה דכתב דהיכא שנתברר שאחיו הטמין המעות שבבית אביו שהפשרה בטילה וחזרה שבועה למקומה משמע להדיא שאינו נפסל בכך כיון דמורי היתרא וכבר כתבתי ראיה מוכרחת לזה אלא דהסוגיא דפז"ב ופ"ק דמציעא מתנגדי' לזה ואולי הבה"ג מיירי שהטמין דבר מועט ולכך לא מיפסל כיון שהוא אח בין האחים ויש לו חלק בו כמו אריס וזה דוחק גדול ויותר נראה דבה"ג ורב נטרונאי ס"ל כשיטת התוספות שהביא הרב בהגה בס"ד דכל הני אין נשבעין בטענת ספק אלא כשאינן מקבלין שכר אבל כשמקבלין שכר לא מורי היתרא כלל וא"כ הא דמוכח בפז"ב דמי שאינו חולק בפירות הוי גנב ופסול לעדות מיירי במקבל שכר דסתמא דמילתא בהכי איירי ודומיא דאריס ולכך בכה"ג לא מורי היתרא כלל אלא אריס דוקא שחולק בפירות ובדבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו אבל כל היכא שאינו מקבל שכר מורי היתרא בכל גווני ולכך תקנו חז"ל שבועת השותפין ואף שנתברר שגנב לא מיפסל בכך אך לפ"ז לשיטת הפוסקים דכל הני נשבעין אף שמקבלין שכר אלמא דמורי היתרא אף שמקבלין שכר א"כ מוכח בפז"ב ופ"ק דמציעא דאף בדבר שמורי היתרא נפסל לעדות ולשבועה דלא כבה"ג ומה שהקשיתי דאם כן למה נשבעין כל הכי נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא יש לתרץ על פי מ"ש בסימן צ"ב סק"ו בשיטת הרמב"ם והמחבר דחמסן אינו פסול אלא מדרבנן אף על גב דעובר בלא תחמוד מדאורייתא מכל מקום כיון דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו אינו פסול אלא מדרבנן כיון שחצוף ליטול של חבירו ולא אמרינן מיגו מפסולא דרבנן לדאוריית' ע"ש וא"כ ה"נ י"ל בכל הני דמורי היתרא מדאורייתא לא נפסל אלא דמ"מ הוי חשוד מדרבנן כיון שנוטלים שלא מדעת הבעלים ולכך תקנו חז"ל שבועה ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא משום דלא אמרינן מיגו מפסולא דרבנן לדאורייתא ובזה ניחא נמי הא דפריך בפ"ק דמציעא גבי ההוא רעיא על הא דאמר שם דהוי גזלן ושכנגדו נ"ו ותיפוק ליה דה"ל רועה ותמהו שם דמאי קושיא דטפי ניחא ליה לומר דהוי גזלן דאורייתא ולפמ"ש ניחא דאף דאכל תרי מנייהו ג"כ לא הוי גזלן אלא מדרבנן משום דמורי היתרא זהו מה שנ"ל בזה ועדיין הדברים צריכים תלמוד ועיין בהגמ"ר ס"פ אלמנה ניזונת ובשו"ת שארית יוסף סי' מ"ב

ח בין של תורה בין של דבריהם. בב"י ס"ס זה מבואר בשם תשובת רבני צרפת דהיכא דנתחייב היסת אח"כ ורוצה להפך השבוע' על שכנגדו שישבע ויטול מ"מ אינו נפטר משבוע' הגלגול עבור השותפו' ע"ש ואע"ג דבסי' צ"ד ס"ג פסק המחבר דאם גלגל עליו טענ' ספק ורוצה לשלם עיקר התביעה נפטר גם משבועת הגלגול יש לחלק דשא"ה שרוצה לשלם עיקר התביעה בלתי שבועת שכנגדו משא"כ הכא שרוצה להפך השבועה על שכנגדו גרע טפי אך מ"מ אין טעם נכון לחלק ביניהם כיון דטעמא דשבועה דאורייתא לא מהפכינן והיסת מהפכינן הוא משום כיון שמן הדין אין מגיע לו שבוע' כלל אלא שחז"ל תקנו כן לכך יכול לומר השבע אתה שכדבריך כן הוא וטול כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ז וא"כ ה"נ לענין הגלגול נמי נאמר כן כיון שמן הדין אינו חייב לא עיקר השבועה ולא הגלגול יכול לומר השבע אתה עיקר השבועה וטול ואולי רבני צרפת לא סבירי להו האי דינא דסי' צ"ד אבל לשיטת הפוס' שם הוא הדין דמהני הכא היפוך שבועה על העיקר לבד וצ"ע

ט אינו נשבע עליו. ואם הנתבע משיב בתחלת השותפות התניתי עמך שלא נשביע זא"ז שבועת השותפים לכאורה היה נראה דנאמן דהוי כפירת שבועה ואין נשבעין עליה ואפילו לפי מה שהעלה הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ס"ט דאינו נאמן לומר מחלת לי השבועה י"ל דהיינו דוקא בטענת ברי אינו עשוי למחול השבועה אבל בשותפים שהיא טענת ספק וגם כל אחד יכול להשביע לחבירו דרך הוא כן לפטור זא"ז בתחלת השותפות ונאמן על כך וכן ראיתי לקצת דיינים שפסקו כן אך מדברי הב"י בס"ס זה בשם תשובת רבני צרפת מוכח להיפך שכתב שם בשני שותפים שחלקו ואח"כ טען ראובן על שמעון נשאר בידך ה' דינרים ורוצה להשביעו ולגלגל עליו שאר השיתוף אם הלך באמונה וענה שמעון הה' דינרים לא לקחתי ובתחילה פטר כ"א את חבירו משבועה ומחרם אבל אתה לקחת מהשיתוף ב' קנים קנבוס וראובן משיב כל מה שהיה בידי מהשיתוף חלקתי לך ומה שאתה אומר שפטרנו זא"ז מחרם ומשבועה להד"ם ועל הב' קנים קנבוס שאתה אומר שלקחתי השבע וטול תשובה כ"א מהם נשבע שבועת היסת זה על הה' דינרים וזה על השתי קנים קנבוס וכ"א ישבע בגלגול על השיתוף כי מה שאומר שמעון לא פטרתיך אלא על דרך שתפטרני הדין עמו ועוד וכו' והכוונה דלא תקשה האיך ישבע ראובן בגלגול על השיתוף הא שמעון גופיה אמר שבתחלה פטר כ"א את חבירו משבועה ומחרם לזה אמר כיון שראובן מכחישו ואומר להד"ם שלא פטרו זא"ז וא"כ שמעון צריך לישבע בגלגול על השיתוף לכך אף ראובן צריך לישבע דשמעון יכול לומר לא פטרתיך אלא ע"ד שתפטרני הרי מוכח להדיא דרבני צרפת ס"ל דשמעון א"נ לומר שבתחילה פטרו זא"ז משבועת השותפות דהא אם האמת כן אף לגלגל אינו יכול לפי שיטתם אך באמת לא ירדתי לסוף דעתם בזה דאמאי לא מהימן ואי משום דא"א עשוי למחול השבועה בחנם וכמ"ש הש"ך בשאר שבועות א"כ בחלקו נמי לפי מאי דס"ל לכל הפוס' ורבני צרפת גופייהו כמ"ש הב"י בשמם דטעמא דחלקו פטורים הוא משום כיון דלא השביעו זא"ז בשעת חלוקה ודאי מחלו אהדדי וא"כ אמאי פסקו הרי"ף והרמב"ם והט"ו דאם הנתבע טוען שחלקו נאמן בלא שבועה ואמאי לא נימא שאין דרך למחול שבועה בחנם ובודאי שקורי קמשקר ודוחק לומר דרבני צרפת יחלוקו על כל הני פוסקים וצ"ל דס"ל דדוקא לענין זה מהימנינן ליה לומר שחלקו ולא היה שום תנאי להשביע משום די"ל דבשעת חלוקה והחשבון שהי' ביניהם הבינו שלא הי' שום העלמ' בדבר ולכך מחלו זה לזה השבועות משא"כ להתנות בתחלת השותפות להיות פטור משבועה זו היא טענה גרועה שאין דרך להתנות כן משום דדילמא יתברר באומדנות המוכיחות שאחד מהן מעלים מן השותפות ולא יהא יכולין להשביע זא"ז ולכך א"נ לומר שפטרו זא"ז מהשבועות בתחלת השותפות וכן משמע בתשו' הרי"ף סי' ע' שאין אפוטרופוס נאמן לומר שפטר אותו מתחילה מן השבועה ע"ש ולכאורה יש להוכיח כן דאל"כ תקשה בכל שבועות השותפות להימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה בינינו לפטור מן השבועה לפי מ"ש הסמ"ע והש"ך בס"ב בשיטת הרא"ש דאף בשבועת השותפות נאמן במיגו דלא הייתי שותף עמך אך אין זה מוכרח כיון דלפי סברא זו בעינן עדים שנעשה שותף עמו א"כ הרי עדים שלא התנה עמו כלל וא"נ לומר שהתנה קודם שבאו העדים אם לא במיגו כמבואר בסי' רצ"ו ס"ח וע"ש בסמ"ע וש"ך אמנם אכתי קשה לשיטת רבני צרפת דבפטרו בפירוש אינו יכול לגלגל א"כ אמאי יכול לגלגל שבועת השותפות לאחר שחלקו יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר פטרתני בפי' בשעת חלוקה דשוב א"י לגלגל ואז הדרך הוא למחול והנה רבני צרפת לטעמייהו דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש הב"י בשמם אך למ"ש הסמ"ע והש"ך בשיטת הרא"ש דאף בשבועת השותפות מהני מיגו והרא"ש בפ' הכותב פסק דבפטרו בפי' א"י לגלגל א"כ קשה בחלקו אמאי יכול לגלגל יהא נאמן במיגו דפטרתני בפי' בשעת חלוקה ואפשר דטענה גרועה היא דלמה לו לפטור בפי' בשעת חלוקה כיון דאף בסתם שוב א"י להשביע זא"ז ועל הגלגול מסתמא לא אסקי אדעתייהו וכיון דטענה גרועה היא לא הוי מיגו ודוחק אך לפמ"ש בר"ס צ"ד דבגלגול שבועה לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לכ"ע ניחא בפשיטות וזה נכון לדינא וע' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שפ"ו ודבריו אינם עולים להלכה לפי הסכמת כל הפוס' כאן ע"ש:

י וכן אם יצא שט"ח. בתשו' הרב מוהר"ם אלשיך סי' נ"ד כתב בראובן ושמעון שהלוו לכותי והשט"ח נכתב בשם ראובן לבד ויש לשמעון כתב שהשט"ח הוא בשותפות ויש לכותי כתב הודאה שפרע לראובן הכל ושמעון טוען לא קבלתי כלום והפסדתני חלקי בהודאתך שקבלת ממנו הכל וראובן אומר קבלתי ופרעתיך חציך ופסק דראובן נשבע שכדבריו כן הוא ונפטר ולא דמיא להאי דינא שאמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס דא"נ משום דחיישינן לקנוניא וישלם שמעון מביתו דשאני הכא דחששא דקנוניא הוא במאי דלא יכול ראובן לאכחושי ליה דהוא לא ידע אם קבל שמעון מלוי ונתן המעות בשותפות דבהכי מיפטר שמעון אע"ג דלא מטי לידיה דראובן או לא משום הכי חיישינן דערב אל לבו לעשות קנוניא להודות שקבל מלוי אבל בנ"ד גם שיודה ראובן שקבל מהכותי לא מיפטר משמעון עד שיפרע לו חצי החוב לא שייך קנוניא והוי כשאר כופר הכל דנשבע היסת וכפטר אלו הן תורף דבריו ולפ"ז ה"ה הכא אם שניהם עוסקים בהשותפות וראובן טוען ברי שלא החזיר להשותפות נשבע שמעון ונפטר ודבריו תמוהים מאוד דמ"ל להמציא סברא זו לחלק לענין קנוניא בין טענת ברי לטענת שמא אדרבה איפכא מסתברא דאם כשטוען ראובן ברי נשבע שמעון ונפטר כ"ש כשראובן טוען שמא דיהא שמעון פטור אף בלא שבועה דהאיך מצי ראובן לגבות בטענת ספק משום חשש קנוניא ואף שבועה לא מחייבינן בטענת ספק אך מ"מ לדינא יפה כיון דל"ד לדינא דהכא כלל דשאני הכא דלכך צריך שמעון לשלם לראובן דכיון דהשטר הוא ביד שמעון בשלימות יש ראיה שלא נפרע דשטרך בידי מאי בעי ונהי דמהני הודאתו לפטור את לוי דבע"ד דידיה הוא מ"מ א"נ בהודאתו לחוב לשמעון וכמו דבחזקה זו מוציאין מן הלוה כן ה"נ אמרינן דמסתמא משקר שמעון נגד ראובן והפסידו במה שאומר שנפרע ומחויב לשלם לראובן וכן קיי"ל לעיל בסי' מ"ז דמי שחייב לאחרים ואומר שנפרע השט"ח שבידו א"נ לחוב לאחרים דמסתמא משקר וה"נ כיון דהשטר ביד שמעון ודאי דמשקר משא"כ בנידון דמוהר"ם אלשיך שיש ביד הכותי שובר ואיתרע השטר שביד המלוה ולא שייך שטרך בידי מאי בעי פשיטא דנשבע ראובן שהשובר אמת ופרע לשמעון כשאר כופר הכל וכן בדינא דהכא אם יש ביד לוי שובר משמעון בכת"י וכן בסי' מ"ז במי שחייב לאחרים ויש ביד הלוה שובר מכת"י לבד איתרע שטרא והוי כמאן דליתיה ונשבע שמעון ונפטר וז"ב ועמ"ש סי' מ"ז סק"ב:

יא וכיצד דנין בדין זה וכו'. כל סעיף זה הוא מלשון הרמב"ם סוף הלכות שותפות ויש לתמוה דאם מפורש בשטר שהוא ממון השותפות אמאי נפטר לוי בהודאת שמעון והאיך נאמן בהודאתו לחוב לראובן וכן השיג עליו הראב"ד והעתיקו דבריו הטור והרב רמ"א בהגה ומה שכתב בב"י דהרמב"ם ודאי שלא יחלוק ע"ז אלא דהרמב"ם מיירי דהשטר ביד שמעון דנאמן במיגו דאי בעי מצנע ליה או קלייה קשה דא"כ אמאי משלם שמעון לראובן אם לא הביא ראיה יהא נאמן נמי לומר שנפרע והחזיר לכיס בהאי מיגו גופא דאי בעי קלייה לשטרא וראיתי להלח"מ שהרגיש בזה ותי' דמיירי שהוחזק השטר בב"ד דליכא מיגו ומ"מ נפטר לוי כיון שהשטר נכתב על שם שמעון לבד והדבר תמוה דא"כ בחייב לאחרים ואומר על שטר שבידו אמנה או פרוע הוא דאמרינן בפ"ב דכתובות ונתבאר לעיל סי' מ"ז דאינו נאמן לחוב בהודאתו לאחרים ואמאי הא התם הוא עיקר המלוה והשטר נכתב על שמו לבד והוא מודה שנפרע ואפ"ה לא מהימנינן ליה לחוב לאחרים כ"ש הכא אף שהשטר נכתב על שמו לבד מ"מ כיון שמפורש בו שההלואה היתה מממון השותפות היאך נאמן לחוב לראובן שותפו בהודאתו כיון שהוחזק השטר בב"ד ולית ליה מיגו גם התי' השני שתי' הב"י ובכ"מ דהרמב"ם מיירי שהשטר ביד ראובן ואפ"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יהא יכול לגבות משמעון יגבה מלוי וכן משמע מלשון הראב"ד שהביאו הטור והרב בהגה דמתחלה גובה משמעון אלא שאם א"י לגבות משמעון גובה מלוי תמוה לי טובא דאמאי גובה משמעון תחלה דהא הטעם דא"נ לומר נפרעתי משום דא"נ לגרועי שטרא דחזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ אמאי משלם שמעון כלל ממ"נ אם אתה מאמינו שנפרע כמו שאמר תאמינו נמי שהחזיר לכיס השותפות דהא בזה ליכא חזקה כלל והשותף אינו יודע אם החזיר או לא ואף כשטוען ראובן ברי שלא החזיר יכול שמעון להכחישו בזה כשאר כופר הכל ואם אי אתה מאמינו שנפרע כיון שהשטר בידו כ"ש שלא ישלם שמעון כלל דאף שאומר שנפרע הרי לא מידי אפסדיה לראובן כיון שא"נ בהודאתו ויכול ראובן לגבות מלוי א"כ לא שייך כאן גרם היזק כיון דלאו מידי אפסדיה וביותר תימה אמה דסיים הרמב"ם והמחבר ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו ויתבע מלוי בסוף זמן שאמר וקאי על מה שאומר שמעון שקבע לו זמן על שנה וקשה טובא הלא אם האמת שקבע לו זמן מתחלה על שנה פטור שמעון כמו שכתב ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו הרי שאם הביא ראיה פטור מלשלם וא"כ בכה"ג שלא הביא ראיה אמאי ישלם שמעון מביתו כיון שלא בא לידו מממון השותפות כלל ולאו מידי אפסדי' בדיבורו כיון דראובן יכול לגבות חלקו מלוי מיד דהא שמעון אינו נאמן לחוב לראובן בהודאתו וא"כ לא גרם לו באמירתו שום היזק כלל אמנם דברי הראב"ד שהביא הרב בהגה יש לתרץ דסבירא לי' דכשהשטר ביד ראובן וראובן יגבה מלוי חלקו שבשטר מחויב שמעון שהודה שנפרע כל השטר והחזיר לכיס בלי ידיעת ראובן לחזור ולשלם ללוי דפשע במה שהחזיר לכיס ולא נטל השטר מראובן דאף דקיימא לן דמי ששלח שלוחו לפרוע למלוה ולא הזכיר לו השטר ופרע למלוה ולא נטל השטר דפטור מלשלם כמבואר בריש סי' נ"ח היינו משום דא"ל אנת המינתיה דלא אמרת לי שקול שטרא כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב אבל הכא ששמעון החזיר לכיס בלי ידיעת ראובן הוי פושע גמור במעות לוי דהאיך פרע לראובן חלקו ולא הודיעו כלל ומנא ידע דראובן יאמין לו בזה שהחזיר לכיס בלתי ידיעתו והשטר הוא תח"י ראובן וראיה לדבר ממ"ש הנ"י בפ' המפקיד בשם תשובת הרי"ף והביאו הרב בסי' קכ"א סי"א בהגה דמי ששלח שליח למשכן לו משכון בסתם והשליח אומר משכנתי אצל פ' והוא כופר דחייב לשלם דה"ל למשכנו בעדים ול"ד לפרעון ע"י שליח די"ל דהלוה האמין למלוה שלא יכפור בו אבל הכא מסתמא לא האמין לכל באי עולם יע"ש וא"כ כ"ש הכא דלא שייך לומר דלוי הימניה לראובן כיון דשמעון החזיר המעות לכיס השותפות בלתי ידיעת ראובן כלל וא"כ הוי פושע גמור במה שמסר ממון לוי לראובן ולא נטל השטר ממנו וא"כ כיון דאם ראובן יגבה מלוי יצטרך שמעון לחזור ולשלם ללוי יפה כתב הראב"ד דראובן יגבה משמעון תחילה דהפוכי מטרתא למה לן שיגבה מלוי ולוי יחזור ויגבה משמעון וגם דעת לוי ודאי כן הוא ששמעון ישלם לראובן ויסתלק ממנו כמו שנתן לו מתחילה כל המעות בכדי לפרוע גם חלק ראובן עבורו וזה נכון אך תי' זה לא יתכן אלא בדברי הראב"ד ובחלוקה דנפרעתי והחזרתי לכיס דהראב"ד מיירי מיניה אבל בחלוקה דקבעת לי זמן ושנה ושתים דכתב הרמב"ם לפי מ"ש הב"י והכ"מ דמיירי כשהשטר ביד ראובן וגובה משמעון תחלה הקושיא במקומה עומדת וליכא למימר דשמעון חייב לשלם משום דהוי פושע זה ליתא דבכה"ג אף שמסר השטר ליד ראובן בסתם ולא הודיעו שהזמן על שנה מ"מ פטור מלשלם מידי דהוי אשליש שהחזיר שטר פרוע למלוה דפטור מלשלם דלא הוי אלא גרמא בניזקין כמ"ש הרשב"א והביאו הרב בסי' נ"ה ס"א בהגה וכ"ש הכ' ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק ל"ב שוב ראיתי בכנה"ג שגם הוא הבין לפי תי' הא' של הב"י דהרמב"ם מיירי שהשטר הוא ביד שמעון הא דא"נ במיגו דאי בעי קלייה ליפטר נגד ראובן משום דמיירי דאתחזק בב"ד והיינו כמ"ש הלח"מ אלא שהניח בקושיא דא"כ אין חילוק בין האי דינא לדין דסעיף הקודם באומר שיש ללוי חוב עליו מזה השותפות מנה דבכולי גווני אם אתחזק המעות והשטר בבית דין אינו נאמן ואם לא אתחזק נאמן במיגו ובאמת אי משום הא לא איריא דלפי תירוצם אין צורך לאוקמי באתחזק בב"ד די"ל דהרמב"ם סובר כיון דהשטר בחזקת השותפות ומפורש בו כן א"נ במיגו לומר שנפרע דחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו ולא מהני מיגו נגד החזקה כמ"ש הה"מ פ"ב מה"מ שכן הוא דעת הרמב"ם והביאו הש"ך בסי' מ"ז סק"ו משא"כ בדינא דלעיל מה שאומר שחייבים לאחרים מן השותפות זה אינו נגד החזקה כיון דעכשיו הממון הוא שלהם אלא שחייבים לאחרים ובכה"ג מהני המיגו כמ"ש הש"ך בסי' צ"ט סק"ו וזה נכון אלא דאכתי קשיא מה שהקשיתי לעיל דא"כ אמאי פטור לוי בהודאת שמעון כיון שחב לשותפו דומיא דסי' מ"ז במי שחב לאחרים א"נ לומר על שטר שתח"י אמנה או פרוע ואולי ס"ל כמ"ש הב"ח דה"ט כיון דהימני' ראובן לשמעון שיהא מתעסק בממון השותפות והלוה ללוי וחזר והוד' שקיבל מידו הפרעון נפטר לוי בהודאת שמעון אם השטר ביד שמעון כיון דשמעון בע"ד דלוי וראובן הימניה לשמעון הלכך שמעון נאמן בהודאתו דלא זכה ראובן בזה השטר כלל אבל אם השטר ביד ראובן א"כ כבר זכה בו ראובן ואין שמעון נאמן בהודאתו להפסיד חלקו של ראובן אך אלו הדברים מרפסין איגרי דכיון דמפורש בהשטר שהוא מממון השותפות פשיטא דזכה ראובן בהשטר אף שהוא תח"י שמעון וא"נ להפסיד לראובן בהודאתו היכא דלית ליה מיגו על כן נ"ל עיקר בדעת הרמב"ם דמיירי שאינו מפורש בהשטר שהוא מממון השותפות ולכך נפטר לוי בהודאת שמעון דיכול לומר איני מאמינך שהוא משל שותפות ומה שהקשה הלח"מ דא"כ אמאי משלם שמעון לראובן יהא נאמן לומר נפרעתי והחזרתי לכיס במיגו שאינו משל שותפות לק"מ דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב הה"מ בפ"ב מה"מ שדעת הרמב"ם הוא דבחב לאחרים ואומר על שטר שתח"י אמנה או פרוע אף דלא אתחזק שטר' בב"ד ואית ליה מיגו דאי בעי מצנע ליה אפ"ה לא מהימן דחזקה כל מה שתח"י האדם הוא שלו ולא אמרינן מיגו במקום חזקה וה"נ כיון שהודה שמעון שהשטר הוא ממעות השותפות הרי הוא בחזקת השותפות וא"נ במיגו לאורועי שטרא דחזקה שלא נפרע דכל מה שתח"י האדם הוא שלו ולכך חייב לשלם דאפסדיה בהודאתו ולפ"ז לדידן דקיי"ל בסי' מ"ז בחב לאחרים ואומר על שטר שתח"י אמנה או פרוע הוא דנאמן במיגו דאי בעי מצנע ליה א"כ ה"נ באינו ידוע שהוא מן השותפות פטור שמעון מלשלם לראובן וכ"ז נכון וברור לדינא לפענ"ד ודלא כהב"י:

יב ושמעון ידע בדבר. הסמ"ע הוכיח דיש לגרוס לא ידע בדבר והא דפסק דלא יטול ריוח אלא כפי חלקו במעות היינו משום דראובן גופא טעין שהתנה עם אחיו שיטול ריוח בכדי מעותיו דאל"כ הא כבר איפסק דלכ"ע בריוח חולקין בשוה אחד המרבה וא' הממעיט בקרן עכ"ד ומבואר מדבריו דפשיטא ליה דאף אם אחיו של ראובן נתן ממון מועט נוטל חלק בשוה אף שלא התנה עמו ראובן ולפעד"נ דבכה"ג דשמעון לא ידע בדבר אינו נוטל חלק בשוה דנהי דשותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים חולקים בשוה היינו כשנשתתפו לדעת משא"כ הכא דשמעון לא ידע בדבר דמיא להא דאמרינן בכתובות דף צ"ג ע"ב לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ומה"ט כתבו התוס' והמרדכי שם דלכך בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה זה עובד את רבו יום אחד וזה שני ימים משום דלא נשתתפו לדעת ע"ש וא"כ ה"נ ואע"ג דלכך נוטל הכא אחיו של ראובן חלקו בריוח משום דיכול ראובן לעשות לטובת השותפות כמו שירצה כמ"ש הטור מ"מ מנא לן דיכול ראובן לעשות שותפות בכה"ג שאחיו יטול חלק בשוה בשביל ממון מועט שמניח לתוך השותפות לא מבעיא לשיטת הרי"ף והרמב"ם בסי' קע"ו ס"ה דבעינן דוקא כשקנו שור ומכרוהו חי אז חולקים בשוה משום דהחלקים מצורפין יחד כמ"ש הסמ"ע שם פשיטא דמצי שמעון לומר לראובן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דה"ל להתנות שיחלוקו לפי הממון אלא אף לשיטת הרא"ש דס"ל דאף כשטבחוהו חולקים בשוה משום כיון דלא התנו מסתמא ניחא ליה אף שהטיל מעט שיטול חלק בשוה משום שהוא חריף טפי במו"מ מ"מ מה"ת שיכול לעשות זאת בלתי ידיעת חבירו כמבואר בסי' קע"ו ס"י בדבר שקצת בני אדם מוכרין בהקפה וקצתם בלא הקפה דלא יקיף בלא דעת חבירו ואם שינה ההפסד לעצמו ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהדבר באומד הדעת לא היה לו לעשות זה בלי ידיעת חבירו ותדע דאל"כ אף אם אחיו לא הניח ממון כלל לתוך השותפות יהא ראובן יכול לומר שהבטיחו ליתן לו חלק בשותפות שיתעסק לטובת השותפות מפני שהוא חריף טפי אף בלי ידיעת שותפו כלל ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתא והוא מוקצה מן הדעת א"ו דכל כה"ג ביד השותף לעשות בלתי ידיעת שותפו וכן עיקר:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה