אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

צב

צא

א אחד שבועת העדות. כתב הסמ"ע דבעינן שנעשה המעשה בזמן קרוב שלא יוכל לומר שכחתי והש"ך חולק עליו שזה הוא דעת הר"ן בפכ"ה אבל הרשב"א שם חולק וס"ל דבכל ענין אינו יכול לומר שכחתי וכן מוכח להדיא בתשובת הרשב"א שהביא הב"י והסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק י"ג והנה התוס' בפ' שבועת הפקדון כתבו אהא דבעי הש"ס התם הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו אי חייב מלקות או קרבן או שניהם והקשו שם רש"י ותוס' אמאי לא בעי לענין שבועת העדות והתרו בו אי חייב מלקות ותירצו התוס' משום דאי אפשר לידע לעולם אם הן מזידין שיכולין לומר שכחנו א"כ מוכח דלענין שבועת העדות י"ל שכחתי אך י"ל לענין מלקות שאני דבעינן התראה דוקא שיהיה בודאי מזיד גמור אבל לפוסלו לעדות גרע יותר דלא בעינן התראה כדלעיל סי' ל"ד סכ"ד אך מכל מקום נראה להביא ראיה מדחזינן דאף לענין קרבן מצי למימר שכחתי דהא בכריתות דף נ"ב ע"ב אמרינן אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים אתה יודע בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי בעדות והנה לא מצינו בשום דוכתא דעדים צריכים שיכוונו לעדות דוקא ואדרבה בסי' ל"ו ס"א מבואר להדיא דאף מי שלא כיון להעיד עדותו כשרה ועוד דא"כ עידי הזמה היכא משכחת לה הא עדים דמזמי להו ואמרו עמנו הייתם במקום פלוני בודאי לא נתכוונו לשום עדות בשעה שהיו עמהם ואמאי מהימני א"ו לא בעינן כוונה לעדות והא דקאמר אי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות היינו כיון שלא נתכווין בעדות מצוי יותר השכחה ויכול לומר שכחתי העדות וא"כ כיון דלענין קרבן מהימני לומר שכחנו ה"ה לענין לפסול לעדות ולשבועה דמה"ת נחלק ביניהם והנה בס' ברכת הזבח שם הקשה דלמה לא אמר הש"ס דמצי למימר שכחנו כמ"ש התוס' גבי הזיד בשבועת העדות ולדעתי הדבר פשוט שזה הוא באמת כוונת הש"ס ושוב מצאתי בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' י"ד דפשוט בעיניו כוונת הש"ס משום דיכול לומר שכחתי והנה בתוס' ישנים שם ראיתי שכתבו מכאן אמר רבי ודן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לעדות אין בעדותן כלום והוא תימה גדולה שלא נזכר זה בשום פוסק ואדרבה בסי' ל"ו ס"א מבואר להיפך וגם תימה מעדים זוממין ובאמת משמע מלשונם דמחלקים בין עדים שראו המעשה בעצמם ובין ששמעו דברים מבעלי דבר דהיינו עידי הודאה דבכה"ג בעי כוונה דוקא אך מ"מ בטור ומחבר סי' פ"א ס"ט בשם הרמ"ה משמע להדיא דאף עידי הודאה לא בעי כוונה להעיד וגם האיך לא אשתמיט בשום דוכתא בש"ס לאשמועינן מילתא חידושא כזה להדיא א"ו העיקר כמ"ש אך מ"מ יש לדחות ולחלק בין חיוב קרבן ובין לפוסלו לעדות ולשבועה די"ל דלענין חיוב קרבן מהימן לומר שכחתי כדי שלא להביא חולין לעזרה משא"כ בפסול עדות ודוחק ובחידושי אמרתי לתרץ קושית רש"י ותוס' הא דלא בעי בפ' שבועת הפקדון לענין הזיד בשבועת עדות והתרה בו מהו בדרך נכון מאוד והוא דבפחז"ה ולעיל בס"ס ל' אמרינן לענין שתי שערות דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה לא מהני משום דע"פ שני עדים יקום דבר כתיב ולא חצי דבר והכא חצי דבר הוא דכל כת וכת אינו מועיל עדותו לבד והקשה הרי"ף שם מ"ש מעדות ג' שני חזקה דמנהני אם העידו ג' כיתות אשלש שנים ותירץ דשאני התם דכל כת וכת מועלת עדותן בפ"ע לאפקועי פרי מזה שאכלן ולכך כיון דמהני לענין פרי מהני נמי לענין חזקה דאדבר שלם קמסהדי ותירוץ זה תפסי לעיקר הטור בשם הרמ"ה באה"ע סי' קמ"ב והמחבר שם בסי"ב כמ"ש הב"ש שם וא"כ לפ"ז ניחא דלכך לא בעי הש"ס לענין הזיד בשבועת העדות והתרו בו משום דע"כ אלו העדים המכחישים אותם לא היו בשעה שנשבעו העדים דהא הכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנייהו קמן פטור לכ"ע וכמ"ש התוס' בפ' ש"ה דף ל"ג וכמ"ש אא"ז מוהרש"א ז"ל בשיטת רש"י וא"כ ע"כ לא משכחת לה אלא כשבאו עדים אח"כ ואומרים שאותן עדים שנשבעו שאינם יודעים לו עדות היו עמהם וראו אותו העדות ביחד וא"כ לכך בשבועת העדות לא מצי הש"ס למבעי מידי משום דאף דעדים מעידים עליהם שראו אותו עדות ביחד אין תועלת כלל בעדותן לבד דלענין מה נ"מ מה שידעו העדים דבר העדות דבמה שלא העידו כבר אינן נפסלים וגם בלא תביעת הבע"ד א"צ להגיד כלל לפי דעת הב"י והסמ"ע בר"ס כ"ח וגם אותן העדים שמעידים עליהם שנשבעו לפניהם נמי אינו דבר כלל דדילמא האמת כן הוא שאינם יודעים אלא דכי מצרפינן שני הכיתות אהדדי הוי עדות שלם שעברו על שבועת עדות וא"כ כל כת מעידה על חצי דבר ולא מצטרפי אהדדי ואין לוקין ע"פ עדותם משא"כ בשבועת הפקדון בעי הש"ס שפיר דהא בב"ק דף ע' אמרינן דגנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ שנים אחרים משלם ד' וה' ולא הוי חצי דבר משום דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה ואף שעידי טביחה צריכי לעידי גניבה מ"מ הוי דבר שלם כיון דעידי גניבה לא צריכי להו דומיא דעידי קדושין ועידי ביאה ע"ש וא"כ ה"נ כשבאו עדים ומעידים שהזיד בפקדון והפקדון אצלו הוא אף שלא היו בשעת השבועה מ"מ מעידים דבר שלם שחייב לשלם לבעל הפקדון את פקדונו וא"כ כשבאו עדים אח"כ להעיד שנשבע לפניהם על פקדון זה לוקה על ידיהם כיון שהעדים הראשונים לא צריכי לעידי השבועה אף דעידי השבועה צריכי להו עדות שלם הוא ומצטרפי אהדדי ולוקה על ידיהם וא"ש אולם התוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו בפחז"ה דלכך גבי שני חזקה לא מיחשב חצי דבר משום דבשנה זו לא היו יכולין לראות יותר וא"כ ה"נ בשבועת העדות הוי דבר שלם אבל לשיטת הרי"ף שם והטור באה"ע סי' קמ"ב בשם הרמ"ה והמחבר שם א"ש בלא"ה דלא מצי למיבעי בשבועת העדות מידי דפשיטא דלא לקי דהוי חצי דבר וזה נכון בס"ד. ובזה יש לתרץ ג"כ הסוגיא דכריתות הא דאמרינן באמרו לו שנים אתה יודע בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי נאמן משום דאי בעי אמר לא נתכוונתי בעדות והקשיתי דלא מצינו בשום דוכתא דבעינן כוונה לעדות דוקא ולפמ"ש ניחא דהנה יש להקשות דת"ל דהעדים לא מהימני דהוי חצי דבר אך י"ל דמשכחת להאי דינא כשהעדים קרובים להמלוה ולא להעדים והעדים היו בשעת השבועה דלענין הממון לא הוי מהימני אבל לחייב את העדים קרבן או מלקות מהימני דפלגינן דבורייהו והכא עדיף טפי שאין מעידין כלל לענין הלואה אלא לענין העדים לחייבן קרבן או מלקות וכן הוא דעת כמה גדולים בחידושי הר"ן בפ' שבועת הפקדון וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וכן מוכח משיטת הר"י בטור וש"ע סי' ל"ד סכ"ז ע"ש אך עדיין קשה כיון דלא משכחת לה אלא בשהעדים קרובים למלוה ת"ל דבלא"ה פטור מקרבן שבועת העדות כיון שראו העדות ביחד א"כ ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטילה אפילו בראיה לחודא לשיטת הרמב"ם וש"פ בסי' ל"ו וא"כ אף אלו העדים נפסלו ושבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד אך זה ליתא דמשכחת לה שהני עדים שבאו להעיד עליהם שראו העדות ביחד לא כיונו להעיד אלא שבאו למיחזי ובכה"ג לא נתבטל עדות הכשרים וחייבין קרבן שבועה והנה הש"ך בר"ס ל"ו כתב דאם כולם למיחזי אתו אם נמצא בהן קרוב או פסול כל העדות בטילה אלא דכשהקרוב אתי למיחזי נתקיים העדות בהכשרים שנתכוונו להעיד ע"ש ולפ"ז י"ל דהכי הוא כוונת הש"ס כיון דהאי דינא לא משכחת לה אלא כשהעדים קרובים למלוה דוקא א"כ אית להו מיגו לאותן עדים שנשבעו דאי בעי אמרו לא נתכוונו בעדות וא"כ אף שאלו הקרובים ג"כ לא נתכוונו לעדות מ"מ בטילה כל העדות ופטורין מקרבן שבועת העדות ובזה ניחא נמי הא דלא בעי הש"ס לענין שבועת העדות בהתרו בו לענין מלקות דא"כ יצטרך למיבעי בעדים קרובים למלוה ורחוקים מהעדים והם אתו למיחזי ויודעים שאותן העדים שכפרו אתו לאסהודי בעת ראיית המעשה וזה הוא רחוק במציאות לכך בעי בפשיטות בהזיד בשבועת הפקדון דמשכחת לה בכל גווני שבאו אלו עדים המכחישים אותו אח"כ וא"ש וזה נכון בפירושא דשמעתא וא"כ לפ"ז אין להוכיח מסוגיא זו דמצי למימר שכחתי אמנם פירוש זה לא יתכן אלא לפי שיטת הפוסקים דנמצא אחד מהן קרוב או פסול נפסל כל העדות בראיה לחודא אבל לפי שיטת הפוסקים דבעינן ראיה והגדה לא יתכן פי' זה וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס הוא משום דמצי למימר שכחתי וכן משמע פשטא דסוגיא דכריתות ודלא כהתוס' ישנים שם ויוצא לנו מזה לדינא דהא דנפסל בעובר על שבועת העדות לא משכחת לה אלא כשהעדים היו לפנינו בשעת השבועה והיו קרובים למלוה או ללוה אבל אם לא היו בשעת השבועה אינם נאמנים דהוי חצי דבר לשיטת רוב הפוסקים חוץ משיטת התוס' דלדידהו הוי דבר שלם אבל בשבועת הפקדון בכל גווני פסול כשבאו העדים לבסוף וכן בשבועת העדות כשהעדים היו בשעת שבועה ואינם קרובים להבע"ד אם נשבע מפי עצמו חייב משום שבועת ביטוי וכן אף בלא עדים כלל אם הודה מעצמו שעבר על שבועת העדות שכנגדו נ"ו אם רוצה כדלקמן ס"ה וז"ב:

ב וי"א דדוקא בשבועה דלשעבר. הכנה"ג הביא בשם כמה פוסקים דכיון דהוי ספיקא דדינא מספיקא לא מפקינן ממונא ופטור הנתבע בל"ש ולפע"ד נראה להיפך כיון דאין הספק בגוף השבועה דהא חייב ש"ד בודאי אלא דהספק הוא אי מצינן להשביעו דהא אי הוא חשוד אסור להשביעו אף שהתובע רוצה כמבואר בס"א וא"כ כיון דהוא חייב ש"ד בודאי ואינו יכול לישבע משלם דהא התוס' בפ"ק דמציעא והרא"ש בפ' כ"ה כתבו הא דחשוד על השבועה שכנגדו נ"ו ולא אמרינן משויל"מ הוא משום דתקנו חז"ל כן משום חיותיה דחשוד שכל אדם יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו לכך תקנו שבועה לשכנגדו ע"ש וכ"כ הר"ן שם וא"כ הכא שהתובע יכול לישבע והנתבע חייב ש"ד בודאי ואינו יכול לישבע מפני שהוא ספק חשוד שכנגדו נ"ו כיון דאף בפסולי דרבנן אמרינן דשכנגדו נ"ו כ"ש הכא דספק פסול מדאורייתא הוא ומחמת זה א"י לישבע דהוי משויל"מ ולא שייך הכא לומר דמספיקא לא מפקינן ממונא כיון דס"ס מחמת זה הספק א"י לישבע הש"ד שחייב ודאי וומשויל"מ כמו בנ' ידענא ונ' לא ידענא לא מבעיא לשיטת הפוסקים דאף בדבר דלא ה"ל למידע אמרינן משויל"מ והש"ך הסכים לזה בסי' ע"ב ס"ק נ"א אלמא אף שהנתבע לא פשע במה שא"י לישבע אפ"ה חייב לשלם כיון שא"י לישבע א"כ ה"נ כיון דהוא ספק חשוד ולא מצינן להשביעו חייב לשלם אלא אפילו לשיטת התוס' והרא"ש והרשב"א שם דלא אמרינן משויל"מ אלא בדבר דה"ל למידע אבל בדבר דלא ה"ל למידע כיון דלא פשע במה שא"י לא אמרינן משויל"מ מ"מ נראה בשבועה דלהבא כיון דעכ"פ פשע במה דלא קיים שבועתו דנהי דאינו נפסל משום כך משום דכפאו יצרו מ"מ עבירה עשה שעל ידה לא מצינן להשביעו ונולד לנו ספק אמרינן ביה משויל"מ כמ"ש הש"ך שם בשומר שעירב הפקדון בין פירותיו דלכ"ע אמרינן ביה משויל"מ אף דעכשיו לא ה"ל למידע מ"מ כיון שפשע במה שעירבן אמרינן ביה משויל"מ וה"נ כיון שעכ"פ עשה שלא כדין מה שעבר על השבועה וגרם לנו ספק אמרינן ביה משויל"מ וכן יש להוכיח מההוא דפ"ק דמציעא גבי ההוא רעיא דהוי מסרו ליה חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל לשכנגדו קאמינא ופריך הש"ס ות"ל דה"ל רועה ואמר רב יהודא סתם רועה פסול ומשני הא דידיה והא דעלמא דחזקה א"א חוטא ולא לו ואי אמרת דבספק פסול לא אמרינן שכנגדו נ"ו משום דמספיקא לא מפקינן ממונא מאי קושיא ות"ל דה"ל רועה נהי נמי דסתם רועה פסול הוא משום דמסתמא רועה בהמותיו בשדות אחרים מ"מ דוקא לענין עדות יש לפסלו אבל לענין שבועה להיות שכנגדו נ"ו האיך יכולין להוציא ממון ממנו בספק דהא מדאורייתא אינו פסול כלל דל"ח לזה שרועה בשדות אחרים ואף דחז"ל חששו לזה מסתמא מ"מ אינו אלא ספק בעלמא ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון וא"כ דילמא לכך נקט אביי והא גזלן הוא לומר דשכנגדו נ"ו דפשיטא דאביי ידע מתניתין דחשוד על השבועה שכנגדו נ"ו וכן משמע מסתימת הפוסקים דבכל פסולי דרבנן אף סתם רועה שכנגדו נ"ו א"ו כיון דהוא גרם ספק פסול נמי אמרינן ביה דשכנדו נ"ו אמנם בשנים מעידים באחד שהוא פסול באחת מן העברות ושנים אחרים מכחישים אותם דנתבאר בסי' ל"ד סכ"ח דהוי ספק פסול בכה"ג אם זה הספק נתחייב ש"ד כיון דאנן לא ידעינן אם זה עשה שום עבירה כלל נראה דתליא בפלוגתא זו דלמ"ד דאף בדבר דלא ה"ל למידע אמרינן משויל"מ ה"ה הכא כיון דא"י לישבע מספק שכנגדו נ"ו אבל לשיטת הסוברים והרשב"א מכללם דלא אמרי' משויל"מ היכא דלא ה"ל למידע כיון דלא פשע ולא ריעא טענתו א"כ ה"נ כיון דאנן לא ידעינן אם זה עשה שום עבירה כלל מספיקא לא מפקינן ממונא ופטור הנתבע בל"ש כלל ובזה נ"ל בטח כוונת דברי תשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' ל"ד וז"ל וכתב עוד שם הרשב"א ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברור' ואע"פ שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא בעלמא מ"מ מיחש חיישינן ליה ואפי' אתתא מפקינן מנטען בדבר מרומה וקלא דלא פסיק כ"ש זה דאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דאין מוציאין ממון בעדותו עכ"ל והדברים הללו תמוהי' מאוד דבתחלה כתב דבקלא דלא פסיק אין חוששין לו משמע דכשר לעדות ולבסוף כתב דאין מוציאין ממון בעדותו וכבר תמה בזה בתשובת מ"ב סי' נ"א וכתב דדברי הרשב"א חתומין וסתומין ונדחק מאוד בזה ולפמ"ש ניחא בפשיטו' משום דהב"י הביא לעיל מזה דברי תשו' הרשב"א דבנמצא שהוא חשוד על השבועה אפי' שבועת שוא אין מוסרין לו שבועה לעולם ושכנגדו נשבע ונוטל לזה כתב דאם יצא עליו קלא דלא פסיק כיון דאפשר דהקול הוא שקר לגמרי אין חוששין לו לומר דשכנגדו נ"ו וגם אין מוסרין לו שבועה משום כיון דספק פסול הוא מספיקא לא מפקינן ממונא וגם אין מוסרין לו שבועה וממילא נפטר בל"ש כלל וזה דלא כפי' המ"ב שם דס"ל דאף בזה שכנגדו נ"ו ומדבריו שם נראה דס"ל דבכל ספק פסול שכנגדו נ"ו דלא כהכנה"ג ולפעד"נ דלשיטת הרשב"א הדין נכון כדברי כנה"ג דהנתבע פטור בל"ש דמספיקא לא מפקינן ממונא ולשיטת הפוס' דאף בדבר דלא ה"ל למידע אמרינן משויל"מ ה"ה הכא הדין כן זהו מה שנ"ל בזה וע' בסי' ל"ד סכ"ה:

ג בין של דבריהם כגון מפריחי יונים. יש להסתפק באם עבר על איסור דרבנן דלית ביה חימוד ממון לפי שיטת הסוברים דאינו נפסל לעדות כמבואר בסי' ל"ד ס"ג בהגה לענין לפוסלו לשבועה מה דינו אי לעדות מדמינן ליה או לא ולכאורה היה נראה דנפסל לשבועה דהא חזינן דרבא ס"ל בפז"ב דלענין פסול עדות בעינן רשע דחמס דיהיה רע לשמים ורע לבריות והקשו התוס' שם ובפכ"ה ממתניתין דקתני דאף העובר על שבועת שוא שכנגדו נ"ו ותי' דלשבועה שאני דכיון דחשדינן ליה שכופר ממון כבר הוא רע לבריות ובשביל השבועה לא יפרוש דכבר הוא רע לשמים וא"כ ה"נ אף לדידן דקיי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס בפסול דאורייתא מ"מ בפסול דרבנן דבעינן רשע דחמס מודה דלענין שבועה נפסל אף בלי חימוד ממון משום דכבר חשדינן ליה ברע לשמים וכמו דאמרינן לרבא בפסול דאורייתא דמה"ת נחלק ביניהם אך מ"מ י"ל דחז"ל השוו מדתן דכיון דהיכא דליכא חימוד ממון לא פסלוהו חז"ל לעדות ה"נ לא פסלוהו לשבועה דלא פלוג רבנן בתקנתן וראיה מוכרח' לזה נלפענ"ד ממתני' דפכ"ה דקתני שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא היה אחד מהן משחק בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל וקאמרינן עלה מאי ואפילו שבועת שוא ומשני לא מבעיא קאמר לא מבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון ופירש"י והוי רע לשמים ולבריות אלא אפילו הא דכפירת דברים בעלמא הוא היה אחד מהן משחק בקוביא הא תו למה לי תנא פסולי דאורייתא וקתני פסולי דרבנן ואי אמרת דבדבר דרבנן אף דלא מיפסל לעדות בדליכא חימוד ממון מ"מ נפסל לשבועה א"כ תקשה לדידן דקיי"ל כאביי דבפסול דאורייתא לא בעינן רשע דחמס למה נקט מתניתין הרבותא בפסול דאורייתא דאף היכא דלא הוי רשע דחמס נפסל לשבועה דזה לא הוי רבותא כ"כ דהא אף לעדות מיפסל טפי ה"ל למתניתין לאשמועינן רבותא בפסולי דרבנן דאף היכא דליכא חימוד ממון כגון חילול י"ט שני וכיוצא בו אף דלא מיפסל לעדות מ"מ נפסל לשבועה ולמה נקט במתניתין משחק בקוביא ושאר פסולים דאית בהו חימוד ממון א"ו דבאיסור דרבנן דלית ביה חימוד ממון אינו נפסל ג"כ לשבועה וכן משמע מלשון בעה"ע שהביא הב"י בסי' ל"ד שכתב דהעובר על דבר דרבנן כגון חילול י"ט שני וגבינות של עכו"ם אינו פסול לעדות אפילו מדבריהם ואיכא מ"ד דפסול מדרבנן ולא נ"ל דלא אשכחן פסולי דרבנן אלא בחשד ממון עכ"ל וא"כ כיון דהוכחת הבעל העיטור הוא מדלא מני בפז"ב פסולי עדות דרבנן אלא בחשד ממון משמע דלא פסילי בליכא חימוד ממון וא"כ ה"ה לענין פסול שבועה כיון דלא מני במתניתין דפכ"ה אלא פסולי דרבנן בחשד ממון משמע דבלא חשד ממון כשרים אף לשבועה וכן נ"ל ובעיקר קושית התוס' שהקשו לרבא דס"ל דלענין פסול עדות בעינן רשע דחמס אמאי העובר על שבועת שוא פסול לשבועה נלפענ"ד דמעיקרא לק"מ לפי מה דאומרינן בפ"ק דמציעא דלכך לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דאשתמוטי קמשתמיט עד דהוי ליה זוזי ופרע ליה או דספק מלוה ישנה יש לו עליו ותפיס ליה בשביל כן ובאם שלא יזכור יחזיר לו ורמי רחמנא שבועה עליה דשבועה אי אפשר בחזרה כמ"ש התוס' שם וא"כ לכך בעבר על שבועת שוא פסול לשבועה אף דאינו נפסל לעדות משום דרע לשמים אינו רע לבריות מ"מ לשבועה פסול משום די"ל דאינו רע לבריות כלל דאשתמוטי משתמיט וכ"ש אי תפיס ליה משום ספק מלוה ישנה וכשלא יזכור יחזירנו לו ומשום אימת השבועה דאי אפשר בחזרה ודאי לא יפרוש כיון דהוא חשוד על שבועת שוא שוב מצאתי בחי' הר"ן בפז"ב שתירץ כן והוא נכון וא"כ ממילא אף בפסול דרבנן הדין כן:

ד דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. הכי משני אביי בש"ס דפ"ק דמציעא דלכך לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ור"י ס"ל דלא אמרינן כלל מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וכתב הנ"י דנ"מ בין ר"י לאביי היכ' דמחל לו קודם התביעה כל תביעות אחרות שיש לו עליו לאביי דקיי"ל כוותיה לא משביעינן ליה וכ"כ בחי' הריטב"א שם והנה בסתם שבועות דנפטרין דשייך בהו אישתמוטי קמשתמיט לא צריכין אנו לטעמא דספק מלוה ישנה כמבואר בש"ס שם אך הא דהוכרח אביי לטעם זה הוא משום שבועת הנוטלין דלא שייך בהו אשתמוטי וכן משום שבועת השומרים דקיי"ל דשלש שבועות משביעין אותו שאינו ברשותו ושלא פשע בו ושלא שלח בו יד דלא שייך אשתמוטי כמבואר בש"ס שם וא"כ היכא דמחל לו כל ספק מלוה ישנה פטור משבועת הנוטלין וכן משבועת השומרים אמנם בשבועת שומרים היכא דמחל לו כל מלוה ישנה יש לדון בה טובא והוא דבאס"ז כתב ליישב בשם הר"ש די וידש קושית התוס' לאביי דס"ל דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו א"כ הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא נמי דספק מלוה ישנה יש לו עליו ותי' דבפקדון לא שייך כלל ספק מלוה ישנה דחזקה א"א מפקיד שלו מדעתו למי שיש לו עמו דררא דממונא וספק מלוה ישנה ע"ש והנה הדברים תמוהים מאוד מאוד דא"כ תקשה לאביי הא דשלש שבועות משביעין אותו בשומרים דמקשה הש"ס מיניה מקודם דאמאי ל"א ביה מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא דהא בפקדון לא שייך חששא דספק מלוה ישנה ובחי' אמרתי לתרץ זה ע"פ מ"ש בש"ע י"ד סי' קי"ט ס"ח דהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה והטעם מבואר בב"י שם דכבר חשוד הוא לעבור על השבועה דמושבע ועומד הוא מהר סיני ולכאורה קשה לפ"ז אמאי ס"ל לר"י דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דשבועה חמורה היא בעיני בני אדם הא הוא חשוד על שבועה גופה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא וצ"ל דזה הוא באמת טעמא דאביי דקיי"ל כוותיה דס"ל דאמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועת' אלא דנשבע מחשש' דספק מלוה ישנה אולם טעם זה דמושבע ועומד מהר סיני לא שייך לסברת הפוס' בס"ב דבשבועה דלהבא אינו נפסל משום דבשעה שנשבע נשבע באמת ואח"כ יצרו תקפו וא"כ שבועת הר סיני נמי שבועה דלהבא הוא ואינו נפסל על ידה וע' בש"ך בי"ד שם והנה הש"ך בסי' ל"ד סק"ה הביא בשם המ"ב שהכריע כסברת הריב"ש דבשבועה דלהבא אינו נפסל אלא כשעבר שבועתו בקום עשה שנשבע שלא אכל ואכל אבל לא כשעבר שבועתו בשוא"ת שנשבע לאכול ולא אכל ע"ש ולפ"ז ניחא די"ל דלא הוצרך אביי לטעמא דספק מלוה ישנה אלא משום שבועת הנוטלין וכן בשני' אוחזין בטלית שהוא תוקף בטליתו של חבירו משום דבהני אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דמושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על שבועתו בקום ועשה שנוטל ממון חבירו משא"כ לענין שבועת השומרים שאינו ברשותו בלא"ה ניחא דבזה אף אביי מודה דל"א מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועת' דשבועה חמירא ליה לאינשי וכאן לא שייך דמושבע ועומד מהר סיני הוא דהא הוא עובר בשוא"ת שאינו מחזיר הפקדון ואינו נפסל בכה"ג בשבועה דלהבא וא"ש ונכון אחרי שנים רבות מצאתי בלחם חמודות בפ"ק דחולין ובבכורות שהקשה אההיא דינא דהחשוד על הדבר א"נ בשבועה מהא דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ותי' דזהו טעמא דאביי דמשני שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ע"ש והנאני מאוד וא"כ סברא טובה היא דאפשר גבי פקדון לענין שבועה שאינה ברשותו כ"ע מודים דל"א מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"כ אף שמחל לו קודם כל תביעות אחרות חייב לישבע וצ"ע לדינא:

ה והוא שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר. מסתימת לשון הפוס' משמע שאינו נפסל אלא משעה שראוהו בידו אבל מתחילת הכפירה אינו נפסל די"ל דאישתמיטי הוה מישתמיט עד דמשכח לה ובתר דמשכח לה נתן על לבו לכפור ומוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו כמבואר בסי' ל"ד ס"ט וסכ"ג בהגה אמנם לפעד"נ דבכה"ג נפסל למפרע משעת הכפירה ולא מוקמינן ליה בחזקת כשרות לומר דהשתא הוא דאיתרע משום די"ל הוכיח סופו על תחלתו דגם מתחלה היה בדעתו לכפור הפקדון לגמרי וראיה לדבר מהא דאמרינן בחולין דף ל"ט ע"ב שחטה ואח"כ חישב עליה לזרוק דמה לע"א זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דס"ל דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו דמסתמא בשעת שחיטה חישב לע"א וכ"פ הרמב"ם והמחבר בי"ד סי' ד' ס"ב דה"ז ספק זבחי מתי' אלמא אע"ג דמי שהמיר לע"א כל השחיטות ששחט קודם לכן כשרים דאמרינן השתא הוא דאיתרע כמ"ש האחרונים בי"ד סי' א' מ"מ בכה"ג כיון שבאותו דבר עצמו יש ריעותא שחישב בה אח"כ לע"א אמרינן דמסתמא אף בשעת שחיטה היה ג"כ דעתו לע"א ולא מוקמינן ליה בחזקת כשרות עד השתא א"כ ה"נ כיון דחזינן דבסוף בשעת כפירה בב"ד ראוהו בידו אמרינן דגם מתחלת הכפירה שכפר לפני עדים חוץ לב"ד דעתו היה לכפור לגמרי ונפסל למפרע ואף לפי שיטת מוהרש"ל והט"ז בי"ד סי' ד' דלא הוי זבחי מתים משום דקיי"ל כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו מ"מ נראה דבכה"ג ודאי פסול למפרע משעת הכפירה לפני עדים דהא בחולין שם אמרינן הי רשב"ג אילימא רשב"ג דגיטין דתנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ואם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחפו אינו גט ודילמא שאני התם דאמר כתבו ופירש"י דאיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר כתבו ע"מ ליתן הוא והרי התם קיי"ל כרשב"ג בזה מה"ט דרבנן לא פליגי עליו בזה כמבואר בטור וש"ע באה"ע סי' קמ"א סי"ז וע"ש בב"ש ובלח"מ פ"ב מה"ג די"ג וא"כ ה"נ כיון דכפר מתחלה לפני עדים ואח"כ ראוהו עדים בידו וכפר בו אין לך גילוי מילתא בתחילתו יותר מזה שכפר אז בהפקדון ואמר להד"ם ומה"ת נאמר שנאבד אז ממנו ומשתמיט עד דבחיש ליה כיון שנתברר לבסוף שאותו דבר הוא בידו וכופר בו עכשיו בב"ד בכה"ג בודאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ונפסל למפרע ומוציאין אותו מחזקת כשרות כמו בגט שאמר כתבו גט לאשתי דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכ"ע אף להוציא מחזקת איסור אשת איש ועוד דכיון דבשעה שכופר בב"ד היה בידו מה"ת נאמר שקודם לכן אבדו ומשתמיט עד דבחיש ליה אדרבה הרי יש חזקה דכאן נמצא הפקדון כאן היה מתחילתו דבחזקה זו מוציאין ממון מיד המוחזק כמבואר בס"ס ר"ן והוא חזקה אלימתא אף נגד חזקת הגוף כדאיתא בס"פ המדיר בסוגיא דהיה בו מומין ועוד דיש להחזיק הפקדון בחזקת שהוא קיים כדאיתא במתניתין ספ"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ע"ש הרי אף דטבל הוא איסור מיתה והפירות שאוכל הן בחזקת טבלים מ"מ מעמיד אותן הפירות שהניח בחזקת שהן קיימין ובאמת לכאורה היה נראה בכופר בפקדון בב"ד ואחר זמן יוצא הפקדון מתחת ידו דנפסל למפרע משום חזקות אלו אלא דלשון הש"ס דאמרינן כגון דאיכא סהדי דההיא שעתא דכפר ביה הוה בביתו משמע דבעינן דוקא בההיא שעתא דכפר ביה הוי בביתו ולא כשנמצא בידו אחר הכפירה די"ל דבשעת הכפירה לא היה בידו וכן מבואר להדיא בראב"ן פ"ק דמציעא בדינין והלכות שלו והעתיקן הכלבו בסי' קכ"ו דין ה' שכתב וז"ל אבל אם העידו שראוהו בביתו לאחר כפירה אינו נפסל בכך דיכול היה לומר אבוד היה בשעת הכפירה ומשתמיט עד דבחיש ליה ומשלם ליה עכ"ל הרי להדיא דאינו נפסל משום חזקות אלו למפרע וע' בתשו' מוהר"ם מלובלין סי' פ"א אך מ"מ בכה"ג שנתברר דבשעה שכפר בב"ד היה בידו נפסל למפרע משעה שכפר בה לפני עדים חוץ לב"ד דבכה"ג ודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא תלינן שאבוד היה מקודם לכן נגד חזקות אלו ועוד יש להביא ראיה לזה מדברי הט"ז והש"ך בי"ד סי' י"ב בשם מהרש"ל דהשוחט בגומא בשוק דאף לשיטת הסוברים דהשחיטה כשירה בדיעבד וא"צ בדיקה אחריו מ"מ אם בדקוהו אח"כ ונמצא מין אסרינן למפרע מה ששחט לתוך הגומא ע"ש וא"כ ה"נ כיון שנתברר אח"כ שכפר בפקדון אמרינן שמתחילת הכפירה בדעתו היה ג"כ לכופרו לגמרי ולא לאשתמוטי נתכוין וכ"ש הכא דאיכא תרי חזקה דמסייעין לזה וז"ב לפענ"ד וגדולה מזו נ"ל דבכופר בפקדון וליכא עדים שראוהו בידו אלא שנשבע לבסוף דמיפסל ג"כ מתחילת הכפירה ולא אמרינן שנאבד ממנו ומשתמיט דהוכיח סופו על תחילתו וליכא למימר דכאן אף בשעת השבועה ליכא ראיה שכופר בממון דדילמא אשתמוטי משתמיט אלא שאינו חושש לשבועה לישבע לשקר וא"כ לא שייך הכא הוכיח סופו על תחילתו כיון דאף בסוף אינו מוכרח שכופר הממון זה ליתא דהא משמע בפ' הגוזל עצים דף ק"ו דאף היכא שהפקדון נאבד ממנו וכופר בו ואומר להד"ם ונשבע עליו מיחשב גזלן גמור להתחייב עליו אף באונסין וכ"כ הרי"ף בר"פ המפקיד להדיא הרי כיון דנשבע עליו לשקר אמרינן דדעתו ודאי לגוזלו ולא לאשתמוטי מתכוין ולכך חייב באונסין וא"כ ה"נ כיון שנשבע עליו לבסוף בשקר הרי נתברר שדעתו לגוזלה א"כ שייך שפיר לומר הוכיח סופו על תחילתו שגם מתחילה היה בדעתו לכפור בו לגמרי ומה"ת נאמר שנאבד ממנו שהיא חששה רחוק' ויותר יש להעמידו בחזקת שהיה קיים כיון שנתברר לבסוף באותו דבר עצמו שנשבע לשקר ודעתו לגוזלו ובאמת יש להסתפק אף בכופר במלוה ונשבע עליו דיש לפוסלו אף למפרע דכיון שנתברר לבסוף שדעתו לגוזלו אמרינן שגם מתחילתו היתה דעתו לכך ולאו לאשתמוטי נתכוין דומיא דשחט ואח"כ חישב עליה דאמרינן דדילמא דעתו היה לכך בשעת שחיטה כיון דבאותו דבר עצמו איתרע והכא נמי כיון דאיתרע לבסוף אמרינן שגם מתחילתו היה בדעתו לכופרו לגמרי וגם זה דמיא לאומר כתבו דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכ"ע וה"נ הרי חזינן דמתחלה שיקר ואמר להד"ם ומה"ט הוחזק כפרן לאותו ממון כמבואר בסי' ע"ט מה"ת נאמר שכיון לאשתמוטי או אפשר לומר לאידך גיסא דגבי שחיטה כיון דחישב אח"כ יש יותר סברא דגם בשעת שחיטה חישב כן דדרך עבודה היא בכך לחשוב בשעת שחיטה וכן באומר כתבו היא חששא רחוקה לומר דכיון לשחק והא דבבריא שאומר כתבו אינו גט ולא הוי ספק כלל י"ל משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש משא"כ במלוה י"ל דמוקימנן אותו בחזקת כשרות עד עכשיו ואמרינן שכוונתו היתה לאשתמוטי שכן הוא דרך בני אדם והשתא הוא דאיתרע וצ"ע לדינא בכ"ז ודוק. והנה אי אמרינן לחלק בין מלוה לפקדון כשנשבע דבפקדון נפסל למפרע משעת הכפירה ובמלוה אינו נפסל אלא משעת השבועה יש לתרץ קושית הרב רמ"א בתשובותיו סי' ל"ט וסי' מ' שכתב שם בדברי המרדכי בפז"ב בשם ריב"א דהנשבע להכחיש את העד דהעד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו לאלתר מכאן ולהבא ודוקא בפקדון אבל לא במלוה והקשה הב"י בסי' ל"ד דכיון שנשבע פסול אף במלוה ותירץ הרב רמ"א דבפקדון מיפסל משעת הכפירה אבל לא במלוה והקשה שם ע"ז דא"כ למה הוצרך המרדכי השבועה דהא בכופר בפקדון פסול אף בלא שבועה ולפמ"ש ניחא דהמרדכי מיירי שהעדים א"י אם היה בידו בשעת הכפירה והשבועה לכך בפקדון נפסל למפרע כשנשבע משא"כ במלוה אך מ"מ מדברי הרב רמ"א מוכח דפשיטא ליה דכופר במלוה ונשבע אינו נפסל אלא משעת השבועה וכן בכופר בפקדון ונשבע ג"כ הדין כן דאל"כ בפשיטות ה"ל לתרץ ולפענ"ד צ"ע טובא בזה ומה שתירץ הרב רמ"א שם דהמרדכי ס"ל כהגמ"ר שהביא בהגה כאן דאם רצה לשלם אינו נפסל ולכך בפקדון אינו נפסל אלא כשנשבע משום די"ל דרוצה לשלם אבל כשנשבע נפסל למפרע משעת הכפירה אבל במלוה אינו נפסל אלא משעת השבועה זהו תורף דבריו שם ולפי דבריו צ"ל דאף דגבי פקדון שייך ג"כ לומר דרוצה לשלם ומשתמיט מ"מ גרע אשתמוטי דפקדון ממלוה לענין פסול למפרע ומה מאוד נפלאתי על דבריו דהאיך יעלה על הדעת לומר דכופר בפקדון אינו נפסל אלא כשנשבע הא בש"ס דב"ק דף ק"ה פריך בהדיא לרב ששת דס"ל דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן ממתניתין דשכנגדו חשוד על השבועה אחד ש"ה ואחד שבועת הפקדון ואם איתא משעת כפירה הוא דאיפסל ומשני דמיירי בקיימא באגם ומאי קושיא הא בפקדון אינו נפסל אלא כשנשבע ואז נפסל למפרע וא"כ צריך למיתני שבועת הפקדון דבלא שבועה לא מיפסל והכי מוכח בב"מ דף ה' בסוגיא דההוא רעיא וכן בדף ו' מההוא דפריך מר"ח דג' שבועות משביעין אותו הרי להדיא דכופר בפקדון מיפסל אף בל"ש ומה שהביא מדברי הגמ"ר שהביא בהגה כאן ל"ד אלא כי אוכלא לדנא דהגמ"ר מיירי שמשלם הפקדון אלא שטוען שאינו ברשותו דבכה"ג לא מיפסל כיון דמעלים חמסנותו ואינו חצוף לחטוף מיד ליד לא פסלוהו חז"ל משום חמסן אבל כשכופר בפקדון ואינו משלם כלל אף שדעתו לשלם אח"כ הוי גזלן גמור דפשיטא דהגוזל ע"מ להחזיר אח"כ הוי גזלן גמור כמבואר בסי' שנ"ט ס"ב ע"ש ואף הרב רמ"א בעצמו חזר מדבריו שכאן בהגה העתיק דברי הגמ"ר אלשון המחבר שהכופר בפקדון נפסל אף בלא שבועה וכן הוא דעת המחבר בסי' ע"ה ס"ד והסמ"ע שם בס"ק י"ג וכן עיקר ועמ"ש בסי' ע"ה סק"ג ע"ש:

ו ומיהו אם רוצה לשלם. דין זה נובע מדברי התוס' והגמ"ר בפ"ק דמציעא שהוכיחו כן מהא דפריך הש"ס אי אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא מהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ומשני דמורי התירא דאמר דמי יהבינא ופריך ר"א מדיפתי לרבינא והא קעבר אלאו דלא תחמוד ומשני לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע והקשו התוספות הא חמסן דיהיב דמי פסול לעדות ותירצו דחמסן אינו פסול אלא מדרבנן דחמסן דקרא מיירי בלא יהיב דמי ולא פסלוהו רבנן אלא בחמסן שחצוף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים מה שאין כן הכא שמעלים חמסנותו ואומר שנאבד ממנו לא מיפסל אלו הן תורף דבריהם והנה מדברי התוס' משמע להדיא דלא מחלקי בין מעלים חמסנותו או לא אלא אי חמסן לא מיפסל אלא מדרבנן אבל אי חמסן הוה פסול דאורייתא אין שייך לחלק בין מעלים חמסנותו או לא וכ"כ אא"ז מוהרש"א ז"ל ולפ"ז יש לתמוה על הרב רמ"א שפוסק כדברי התוס' אלו דהם לשיטתייהו אזלי דס"ל דלא תחמוד באמת בלא דמי הוא לכך מחלקי בין מעלים חמסנותו או לא אבל לפי מה שפסק הרמב"ם והט"ו בסי' שנ"ט ס"י דכל החומד מטלטלים של חבירו ונותן דמים והפציר בו עד שלקחו ממנו עובר בלא תחמוד מדאורייתא אלא דמ"מ אינו פסול אלא מדרבנן משום דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו וא"כ מה חילוק בין מעלים חמסנותו או לא דהא מדאורייתא ודאי אין חילוק בין מעלים או לא דאל"כ מאי פריך הש"ס והא קעבר אלאו דל"ת בפשיטות ה"ל לתרץ דשאני הכא דמעלים חמסנותו א"ו דלענין דאורייתא אין שייך לחלק בהכי וא"כ נהי דמשני דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו מ"מ כיון דרבנן פסלוהו א"כ אף במעלים חמסנותו יש לפוסלו מדרבנן כיון דמ"מ עבר אלאו דל"ת דאורייתא ולישב זה צ"ל דהרב רמ"א סובר דודאי כיון דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו אף מדרבנן יש להכשירו כמו קוברי המת בי"ט ראשון בסי' ל"ד ס"ד ומלוה מעות יתומי' בר"ק בסי"א וסי"ב שם אלא הא דפסלו חז"ל לחמסן הוא משום כיון דחצוף לחטוף מיד ליד הוא פסול כמו מי שאוכל בשוק ואינו בדרך ארץ דפסלוהו משום שאינו מקפיד על הבושת ולכך במעלים חמסנותו כשר כיון דאינו חצוף ולא משמע לאינשי איסורא בהכי וזה הוא כוונת הש"ס בפז'ב דמעיקרא הכשירו לחמסן כיון דיהיב דמי וכיון דחזו דטופי פסלינהו רבנן והיינו משום כיון דחציפי למיחטף פסלינהו ולכך במעלים חמסנותו כשר לעדות והא דמשמע מדברי התוס' דאי חמסן דקרא ביהיב דמי אין חילוק התוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל בפז"ב דף כ"ד ד"ה ואלו הן הפסולים דמלוה ברבית אינו פסול אלא מדרבנן משום דלא משמע לאינשי איסורא בהכי כיון דיהיב מדעתו ואפ"ה פסלינהו מדרבנן וזה הוא ג"כ קושית התוס' דף כ"ה שם אהא דאמר התם מעיקרא סברי דמי יהבי והקשו הא אמרינן ל"ת בלא דמי משמע ולאינשי הוא דמשמע כן אבל האמת אינו כן וא"כ ליפסל מדרבנן כמ"ש מוהרש"א שם וא"כ כיון דהתוס' ס"ל דהיכא דהאמת הוא דעובר על לאו אף דהעולם טועים בזה מ"מ פסלינהו רבנן לכך הוצרכו התוס' לחדש דחמסן דקרא בלא יהיב דמי משום דאי אמרת דאף בדיהיב דמי איכא לאו מדאורייתא וא"כ אף במעלים חמסנותו איכא לאו דאורייתא דאל"כ בפשיטו' ה"ל להש"ס בב"מ לומר שאני הכא דמעלים חמסנותו ואינו עובר בלאו ול"ל להש"ס לומר ל"ת בלא דמי משמע וא"כ כיון דאיכא לאו דאוריי' אף במעלים נהי דל"ת בלא דמי משמע מ"מ מדרבנן ה"ל למיפסל לכך הוצרכו לומר דביהיב דמי ליכא לאו דאורייתא ולכך יש חילוק בין מעלים חמסנותו או לא אבל הרב רמ"א ס"ל דכל היכא דלא משמע לאינשי איסורא כשר אף מדרבנן כדמוכח בסי' ל"ד סי"א וסי"ב ולכך אף דהאמת הוא דאף במעלים חמסנותו עובר בלאו דאורייתא מ"מ כיון דלא משמע לאינשי איסורא כשר אף מדרבנן ולא פסלו חז"ל לחמסן אלא משום חציפותו ובמעלים דאינו חצוף כשר אף מדרבנן וא"ש אמנם לפי מה שהאריך המ"ל פ"ד מה"מ ולוה ד"ו להשוות דעת התוס' דס"ל דאף היכא דלא משמע לאינשי איסורא מ"מ פסול מדרבנן עם דעת הפוסקים במלוה מעות יתומים ומעות של עכו"ם בר"ק דלא מיפסל כלל ומחלק דבחימוד ממון פסול מדרבנן אבל במידי דלאו חימוד ממון לא מיפסל אף מדרבנן דודאי לא ידע מהאיסור דמסתמא אינו חוטא בחנם ועוד מחלק חילוק אחר יע"ש וא"כ ה"נ כיון דלדידן אף ביהיב דמי אסור מדאורייתא אף במעלים כדמוכח בש"ס א"כ נהי דל"ת בלא דמי משמע להו מ"מ יש לפוסלו מדרבנן אף במעלים כיון שיש חימוד ממון בדבר אולם המ"ל הניח חילוק זה שם בל"ע דמדברי הריב"ש מוכח דס"ל דבכל גווני היכא דאיכא למימר דטוע' בדין כשר אף מדרבנן וכן צריך לומר לפי שיטת הרב כאן אך אכתי קשיא על הרב כאן האיך החליט דין זה בפשיטות הא התוס' הוכיחו כן מכח קושייתם דאכתי נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כיון דחמסן פסול מדרבנן והרי התוס' בפ' הכונס כתבו תירוצים אחרים ע"ז דלא אמרינן מיגו מפסול דרבנן לפסול דאוריי' ועוד דפסולי דרבנן צריכי הכרזה ועל סברא זו דמעלים חמסנותו כתבו לשון שמא ובאמת סברא זו דלא אמרינן מיגו מפסול דרבנן לפסול דאורייתא היא סברא נכונה וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר המלחמות בריש ב"מ גבי הא דמשני אביי דלכך בשנים אוחזין בטלית נשבע כ"א ולא אמרי' מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דאמרינן ספק מלוה ישנה יש לו עליו והקשה בעה"מ דא"כ ליטעון ולימא הכי והכי אית לי עלה ותירץ הרמב"ן דהוא רוצה בגוף החפץ ומשום הכי לא מיפסל דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו וכ"כ הנ"י שם והרי התם חבירו מכיר בשקרו שהם מכחישים זא"ז ז"א כולה שלי וז"א כולה שלי ואינו מעלים חמסנותו ואפ"ה ל"א מיגו דחשוד אממונא א"ו דלא אמרי' מיגו מפסול דרבנן לפסול דאוריי' וכן מוכח לפענ"ד מגופא דתלמודא דמשני דלכך לא אמרינן במתניתין דשנים אוחזין מיגו דחשוד אממונא משום דספק מלוה ישנה יש לו עליו והרי במתניתין איירי נמי במקח וממכר ונקט זוזי מתרווייהו כדמוקי הש"ס בריש ב"מ ואכתי תקשה התם דנימא מיגו דחשוד אממונא דהא אינו מעלים חמסנותו דהא מכחישים זה את זה וכן הרמב"ם והט"ו בסי' רכ"ב כתבו דמי שטען על חבירו מכרת לי והוא אומר לא מכרתי או מכרתי ולא נתת לי הדמים ה"ז נשבע היסת ומשמע דאף היכא דליכא הכחשה בדמים מ"מ נשבע היסת ולא אמרי' מיגו דחשוד אממונא דהא אינו מעלים החמסנות וכן בסי' ע"ב סכ"ב כתבו הט"ו דאם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה דישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע היסת שהוא תופס משלו כנגד חובו או יותר ע"ש ואמאי ישבע המלוה היסת הא כיון דהלוה נשבע ונפטר מחובו וא"כ אין נ"מ אלא בגוף המשכון וא"כ למה ישבע המלוה נימא מיגו דחשוד אממונא לתפוס בחפץ שאינו שלו חשוד אשבועתא דהא אינו מעלים חמסנותו ודוחק לומר דדילמא משום ספק מלוה ישנה מחזיק בחפץ מיהא אף שנותן דמים זה דוחק גדול ועוד דבסי' רכ"ב משמע דאף שהמוכר טוען לא מכרתי וקיבל הדמים בע"כ ומחזיר הדמי' חייב היסת וא"כ אי אמרת דספק מלוה ישנה יש לו עליו אמאי מחזיר הדמים א"ו דלא אמרינן מיגו מפסול דרבנן לפסול דאורייתא וא"כ כיון שאין הכרח לסברת התוס' מנ"ל לחלק בין מעלים חמסנותו או לא וכן מוכח להדיא מדברי הנ"י פז"ב דאף במעלים החמסנות פסול מדרבנן שהוכיח גבי הוסיפו עליהם החמסנים דל"א מיגו מפסול דרבנן לפסול דאורייתא מדמשני ל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו והא אכתי איכא פסולא דרבנן אלא דל"א מיגו מפסול דרבנן הרי להדיא דהנ"י סובר דאף במעלי' חמסנותו פסול דרבנן אלא דל"א מיגו מפסול דרבנן לפסול דאורייתא ואפשר כיון דפסול חמסן דרבנן סמך הרב אהגמ"ר והג"א דפ"ק דמציעא ותשו' מיימוני לס' שופטים סי' י"ד מהר"ח דס"ל הכי וצ"ע לדינא. ודע דאף לפי שיטת הרב רמ"א דאינו נפסל בכה"ג מ"מ כיון שהוכחתי דמדאורייתא עובר בלאו דל"ת אף במעלים חמסנותו אלא דאינו נפסל משום דלא משמע לאינשי איסורא בהכי א"כ אם התרו בו עדי' או ב"ד דע שאם החפץ אצלך אתה עובר בלאו מדאוריי' ואח"כ נמצא החפץ אצלו פסול מדאורייתא כמ"ש הט"ו בסי' ל"ד סכ"ה דמהני התרא' בדבר דלא משמע לאינשי איסורא בהכי וכ"כ האס"ז בפ' א"נ בשם הריטב"א גבי שטר שיש בו רבית להני פוסקים דאין נפסלים העדים משום דלא משמע להו איסורא דמ"מ מהני בהו התראה וכן מצאתי בכנה"ג בסי' ל"ד בהגהות ב"י אות נ"ט להדיא וא"כ בכה"ג אף במעלים חמסנותו פסול מדאוריי' כיון דעובר בלאו דאורייתא והתרו בו אלא דקשיא לפ"ז מהא דפריך הש"ס אי אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דלמה משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו נימא מיגו דחשוד ומשני דמורי היתרא ופריך והא קעבר על לאו לאו דל"ת ומשני דבלא דמי משמע להו ואכתי תקשה כיון דאמרי' מיגו דחשוד אממונא א"כ הלאו דממון חמור בעיני ב"א כחומר השבועה וא"כ נהי נמי דבלא דמי משמע להו מ"מ למה תקנו חז"ל להשביע אותו הא די לו בהתראת ב"ד שיתרו בו דאם החפץ אצלך אתה עובר בלאו דל"ת ואי דלא יחוש אהלאו דל"ת לא יחוש נמי לעבור על השבועה כיון דשווים הם וצ"ל דהא דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לאו משום דשבועה לבטלה היא דכיון שכופר בממון ודאי דישבע לשקר ג"כ דהא קיי"ל ביו"ד סימן קי"ט דהחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אלא דסברת הש"ס הוא כיון דהחשוד אינו רשאי לישבע כמבואר בר"ס זה אם כן היכי מצי לישבע כיון דחשדינן אותו שכופר ממון ואם כן לכך בכה"ג דמורי התירא לא סמכינן על התראה דהא חזינן דחז"ל החמירו לישבע בנק"ח בכל שבועת המשנה אף דמי שחשוד לעבור על היסת פשיטא דחשוד נמי אנק"ח אלא דכך היתה תקנת חז"ל וה"נ כיון דמורי היתרא ולא חשוד אממונא החמירו חז"ל שישבע דוקא בנק"ח שהוא חמור בעיני הבריות ולא סמכינן אהתראה דמי שחשוד על דבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים ולכך הצריכו שבועה דוקא שהיא חמורה בעיני הבריות כנ"ל ודוק:

ד אבל המודה מעצמו וכו'. והיכא שהודה בהלואה לפני עדי' ואח"כ כפר בה ונשבע עליה נראה דנעשה חשוד על השבועה דעידי הודאה כעידי הלואה ונפסל ע"פ עדי' ולא הוי כנפסל ע"פ עצמו וכן מבואר בתשו' הרא"ש והמחבר לעיל בסי' ל' ס"ה דמי שתבע את חבירו שיש לו בידו ר' זוז להשביחם לו והלה כפר הכל והתובע הביא עדים שהודה לו הנפקד במקצת דהוחזק כפרן על פיהם כדין חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כמ"ש הש"ך שם ועוד ראיה מהא דפסק הרמב"ם בס"פ י"ח מה' סנהדרין דגזה"כ הוא דאין מלקין לאדם בהודאת פיו והרי הרמב"ם גופיה פסק בפ"כ מהא"ב והט"ו באה"ע סי' ג' ס"א דמי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ע"פ עצמו אבל אוסר א"ע בגרושה זונה וחללה ואינו מיטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה הרי להדיא דע"פ הודאתו שמקודם חייב מלקות אם עשה דבר נגד הודאתו וא"כ ה"נ כיון שהודה בהלואה אם נשבע אח"כ להיפך חייב מלקות וא"כ פשיטא דנעשה חשוד ופסול לעדות ולשבועה דהא הוי רשע גמור המחויב מלקות כדאיתא בסי' ל"ד ס"ב וז"ב דלא כמו דמשמע בתשו' מוהרי"ט חח"מ סי' ל"ז וכבר השגתי עליו בסי' ע"ט ס"ט ע"ש:

ח אבל אם אומר בודאי שיש לו עדים. הב"י הביא בשם תשו' הרשב"א שאין פוטרים לבעל דינו מפני שהתובע הודה שהוא חשוד על השבועה שאין אנו פוסלים אותו לחצאין שיהיה פסול לגבי זה וכשר לכ"ע וכן כשהעיד עליו ע"א אין אומרים שיהא פסול לגבי עד זה וכשר לגבי אחרים וכ"כ מדברי הראב"ד וקצת חכמי פורבינציא בפ' הכותב גבי אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד ע"ש אולם התוס' והרא"ש והר"ן בכתובות בפ' נערה גבי שני שטרות היוצאים בזא"ז ביטל שני את הראשון דפליגי התם אי הטעם משום דאודויי אודי ליה או משום דאחולי אחלי' לשעבודיה וקאמר הש"ס דאיכא בינייהו אורועי סהדי ופירשו שם דהיינו למ"ד אודויי אודי הרי הודה הלוקח שהעדים הם פסולים וכל שטר שיוציא הלוקח שאלו העדים חתומים בו הוא פסול שהרי הודה שהעדים הם פסולים הרי להדיא דפסלינן לעדים אלו נגד זה לבד שהודה שהם פסולים אף שהם כשרים לכ"ע וראיתי להרב בעל מ"ל בפ"א מה' שחיטה שהקשה מדברי התוס' אלו למ"ש מוהרי"ק בתשובה ופסקה המחבר בש"ע י"ד סי' א' סי"ד דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום הוא והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דלא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דדוקא גבי יי"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן שויא אנפשיה חד"א אבל הכא לא שייך לומר כן דאפי' אם יהיה כדברי העד אין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך דאם יעשה תשובה יחזור לכשרותו ע"ש וא"כ ה"נ לענין עדות נמי נימא הכי דאף שהודה הבע"ד שהעד הלזה העיד שקר פעם אחת מ"מ למה יופסל עולמית דהא אם יעשה תשובה יחזור לכשרותו ורמז הרב בעל מ"ל לקושיא זו ספ"ב מה' טוען והנה אף דבלא"ה אין זו השגה על מוהרי"ק דאית ליה תרי קראי דמסייע ליה ה"ה הראב"ד והרשב"א מ"מ נ"ל לתרץ קושיא זו ברווחא דשאני התם גבי שחיטה דלא שייך לומר שויא אנפשי' חד"א להיות אסור לאכול משחיטתו מכאן ולהבא משום דאיכא ספק ספיקא להכשירו חדא דילמא עשה תשובה אח"כ ומותר כל אדם לאכול משחיטתו ואת"ל שלא עשה תשובה מ"מ דילמא שחיטה זו יפה היא דמשום ששחט פעם אחת שלא כהוגן אינו מוכרח לנבל שחיטתו לעולם וזה לא הוי ס"ס בשם א' כמ"ש הש"ך בי"ד בדיני ס"ס דין י"א בשם מוהרא"י ובמנחת יעקב בקונטרס הספיקות בסק"ב ע"ש ואע"ג דאם יש עדים ששחט שלא כהוגן אסור לאכול משחיטתו מכאן ולהבא ולא מתירינן מטעם ס"ס שא"ה כיון דהוחזק רשע ע"פ שני עדים ליכא ספק כלל דילמא עשה תשובה דמוקמינן ליה בחזקת רשע כמקודם ומה"ט המקדש בפסולי עדות שהן גזלנים אין חוששין לקדושין ול"ח דילמא עשו תשובה כמבואר באה"ע ס"ס מ"ב משא"כ הכא דלא אתחזק רשע בעדים אלא שהוא לבד אומר ששחט שלא כהוגן לא אתחזק רשע ולא הוי חזקה כלל ודמיא למ"ש התוס' בפ"ק דחולין דף י"א דכל חזקה שלא נתבררה ונודעה בשעתה לאו חזקה היא אע"ג דלאחר שחיתה יב"ח בודאי לאו טריפה הואי מ"מ כיון דלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא ולא שייך לאוקמי אחזקה דמעיקרא ע"ש וה"נ כיון שלא הוחזק רשע בשני עדים לאו חזקה היא והוי ס"ס מעליא וכ"ז שייך באיסורין אבל לענין עדות כיון שלפי דברי הבע"ד העיד עד זה פעם אחת שקר שוב פסול לכל עדות שלו דלא שייך כאן ס"ס ואף לדעת הסוברים דאמרי' ס"ס בדיני ממונות מ"מ הכא ל"ש לומר דילמא עשה תשובה ואת"ל שלא עשה תשובה מ"מ דילמא העדות אמת דזה ליתא דהא עדות מתורת ראיה הוא דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"כ כשהוא ספק אם עשה תשובה לאו עד הוא כלל דהא הספק השני דדילמא גוף המעשה אמת זה אינו תלוי בדברי העד כלל ומדברי העד גופא אין ראיה כלל דדילמא פסול הוא ולכך א"נ לכל עדות של אותו האיש הפוסלו וא"ש ונכון. ולענין דינא לכאורה היה נראה לומר דהרשב"א והראב"ד לא פליגי עם התוספות וסייעתם דדוקא לענין שבועה לא מיפסל ע"פ עצמו שיהא פטור משבועה נגדו משום דנהי שהוא חשוד יכול להיות שישבע באמת דחשוד לד"א אינו חשוד לדבר אחר ואף החשוד לשבועה קלה אינו חשוד לשבועה חמורה כמבואר בי"ד סימן קי"ט ס"ה אלא דחשוד אינו רשאי לישבע משום דיש חילול השם בדבר כמ"ש הסמ"ע בר"ס זה ולכך בכה"ג שלא נפסל והוחזק לחשוד ע"פ שני עדי' ליכא חילול השם וחייב היסת אבל לענין עדות שהוא מתורת ראיה כיון שהבע"ד בעצמו מעיד עליו שהוא עד פסול א"כ עדותו בטילה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי העיד עליו שהוא עד פסול ואין ראיה מדבריו כלל וזה נכון בסברא אך בחי' הרמב"ן לכתובות מכונה להרשב"א בפ' נערה כתב ג"כ גבי אורועי סהדי כפי' התוס' שאותן עדים פסולים להעיד ללוקח בשאר שטרות וסיים שלא כדברי הראב"ד הרי להדיא דהראב"ד פליג אף לענין עדות שכשר להעיד לו אמנם אף שאין אני כדאי להכריע בין גדולי הראשונים מ"מ לפעד"נ עיקר כשיטת הראב"ד וראיה גדולה לזה מהא דאמרינן בפ' שבועת הדיינים ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוז דאוזיפתך א"ל להד"ם אזיל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי מאי נעביד אינהו אמרי אוזפיה אינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיי"ל כרבא וכ"פ הט"ו בר"ס ע"ט דטענו מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעיה והלה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומה שאומר לא לויתי הרי הוכחש בעדים והרי התם כשהתובע אומר שלא נפרע הרי הוא מודה שהעדים שמעידים שפרעו הם שקרנים ופסולים לכל עדות שבעולם לפי דבריו וא"כ אמאי מאמינים להעדים לענין ההלואה שלוה דהשתא לעדות אחרת פסולים העדי' לדידיה כ"ש לאותה עדות עצמה כדאמרי' בפחז"ה גבי ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דס"ל לרבא התם דעדות מוכחשת היא אע"ג דב' כיתי עדים המכחישי' זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה מ"מ לאותה עדות פסולי' וא"כ ה"נ כיון דלפי דברי המלוה הם פסולי' לו לעדות אחרת האיך מהימנינן להו באותה עדות עצמה לגוף ההלואה א"ו דלא פסלינן לעדות אלא כשנפסל לכל אדם ולא לגבי מי שהודה שהעיד שקר ולכך אף שהמלוה הודה שהם שקרנים במה שמעידים שפרעו מ"מ מהימני לענין ההלואה וכדשני ליה ר"נ לרבא בפחז"ה שם נהי דאיתכחש באכילתה באבהתי' מי איתכחש ע"ש וזו קושיא עצומה לפענ"ד על שיטת התוס' וסייעתם ואולי יש לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב לרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל אמאי אמר רב' גבי ז"א של אבותי דעדות מוכחשת היא הא מכאן ולהבא הוא נפסל ואף בתכ"ד אמרי' התם גבי עדים מעידים שגנב וטבח והוזמו אטביחה דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל לא הוזמו אגניבה ותי' דשא"ה גבי קרקע כיון דהוחזקו משקרי' על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל עידי גניבה ועידי טביחה לא חשיב אותה עדות ע"ש וא"כ י"ל דה"נ דהעדים מעידים שלוה ופרע אף שהודה דמשקרים על הפרעון מ"מ נאמנים על ההלואה דמכאן ולהבא הוא נפסל וגם ההלואה והפרעון נחשבים עדות אחרת כיון שהוא דבר והפוכו אך מ"מ זה ליתא דהא קושית התוס' שם אינה אלא לטעמא דמפרש התם משום פסידא דלקוחות אבל לטעמא משום דעד זומם חידוש הוא בלאו הכי לק"מ קושית התוס' כמבואר בדבריהם שם להדיא וא"כ תקשה להאי לישנא ועוד דלפ"ז לדידן דקיי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל דהוא מיע"ל קג"ם ליתא נמי לההיא דרבא דפ' שבועת הדיינין והרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והט"ו בר"ס ע"ט פסקו כרבא בפשיטו' א"ו העיקר כהראב"ד אך מכל מקום נראה דאף לשיטת הראב"ד דכשר להעיד לו בעדות אחרת היינו דוקא כשטוען ברי והוא מביא עד זה לראיה אין הב"ד יכולין לפוסלו כיון שלא נפסל על פי שני עדים אבל בתובע בספק על פי עדים אלו שהודה בעצמו שהם פסולים אינו יכול להוציא ממון על פיהם דהאיך רשאי ליטול ממון אחרים על פי עדים שיודע בעצמו שאינם נאמנים ודמיא לשוחט שהוציא טריפה מתח"י דאסור לאכול משחיטתו מכאן ולהבא משום דשויא אנפשיה חד"א לשיטת החולקים על מוהרי"ק ביו"ד שם ואף מוהרי"ק י"ל דמודה כאן כמ"ש לעיל ובאמת י"ל הא דאמרי' לאורועי סהדי מיירי דוקא בכה"ג שטוען בספק ע"פ עדים הללו דבכה"ג כ"ע מודים שא"נ אך מסתימת דברי התוס' והרא"ש שם משמע דבכל גווני כל השטרו' שמוציא אח"כ באלו העדים הם פסולים אף שטוען ברי ובזה נלפענ"ד עיקר כהראב"ד אך לפ"ז יצא לנו מזה בההיא דינא דר"ס ע"ט אם טענו ספק כמדומה לי שהלויתיך והלה אומר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ופרע בכה"ג א"ל הנתבע לשלם כיון שלפי דברי התובע שטוען ברי שלא פרע רק שמסופק על ההלואה הרי הודה שהעדים הם שקרנים במה שאמרו שפרעו ואם כן האיך יכול להוציא ממון בספק על פיהם במה שמעידים על ההלואה וכל שכן כשהתובע מסופק גם כן מהפרעון דאינו גובה על ידי עדים הללו דכיון שבא לגבות על כרחך צריך אתה לומר שהם משקרים על הפרעון אם כן דילמא משקרים נמי בהלואה ואינו יכול להוציא מספק ט שיודעים שעבר על השבועה ואינם רוצים להעיד. חילוק זה כתב המחבר ליישב תשובת הרא"ש דכתב דהשואל כן ראוי לנזיפה ובתשובת הרשב"א מוכח דרשאי לעשות כן ולזה חילק בין טוען ברי לטוען שמא וכן מצאתי בתשובת ראנ"ח בספר מים עמוקים סי' י"ט שכתב כן אלא דהקשה שם דמתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' כ"ח משמע דיכול להחרים אם יש מי שיודע להזים את העדים ומשמע שם אף שאינו טוען ברי ותי' דעד כאן לא אמרינן דלא מביישינן בן ברית ברבים אלא היכא שמבקש להחרים לפסול את האיש ההוא מטענה אחרת זולת הטענה ההיא שעליה דנין כגון שהעד פסול או חשוד מצד אחר וממילא בטלה השבועה או העדות אבל להזים את העדים אע"פ שהעדים נפסלים ממילא הרי זה דומה לתובע את חבירו שגזלו דמשוי ליה גזלן דמחרים על כל מי שיודע שגזלו ודבריו נכונים ובזה ניחא נמי מה דפסק הריב"ש בתשובה והביאו הרב רמ"א באה"ע ס"ס צ"ו בהגה דאלמנה שנשבעה על כתובתה יכולין היתומים להחרים אח"כ על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם דשא"ה דאף דכבר נשבע' כיון שהיורשי' מחרימים שלא טמנה מנכסים שלהם ה"ז דומה לטוען שגזלו שיכול להחרים אחר עדים לברר הדברים אף שע"פ העדים יופסל לעדות ולשבועה ובחנם נדחקו שם הח"מ והב"ש בזה לפרש דמיירי שטוענים ברי שהעדים יודעים בזה כי אף בטוענים שמא הדין כן וזה נכון:

י דאל"כ כל אחד יעסוק עם החשוד וישבע ויטול. כ"כ רבינו ירוחם בשם הראב"ד ודקדק כן מההיא דפריך בפ"ק דמציעא גבי ההוא רעיא דמסרו לי' חיותא ואתו סהדי דאכיל תרי מינייהו ותיפוק ליה דה"ל רועה דקושית הש"ס היא אמאי אמרינן התם דשכנגדו משתבע אשארא ושקיל דהא ה"ל רועה וידע בפסולו ואיהו דאפסיד אנפשיה ע"ש והש"ך הסכים להלכה כדיעה זו וכתב דליכא מאן דפליג עליו ויש להקשות ע"ז מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' גניבה והמחבר בסי' שנ"ו ס"ה שכתבו שם וז"ל בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחו' מזה הלוקח נשבע בנק"ח ונוטל מהגנב עכ"ל והטעם מבואר שם בהה"מ והסמ"ע משום דחשוד שכנגדו נ"ו והרי התם אין הלוקח עושה דין עם הגנב אלא בלוקח מגנב מפורסם לשיטת הרמב"ם והמחבר שם בס"ב ולשיטת הרב שם בעינן דוקא שידע שהוא גנוב אותו הדבר עצמו שקונה וא"כ הרי ידע שהוא חשוד ובכה"ג אין שכנגדו נ"ו ולמה סתם הרב שם כדברי המחבר וגם קצת קשה למה לא השיג הראב"ד בהשגות על הרמב"ם בזה וליכא למימר דדוקא הכא עשו תקנה להחשוד כיון שלא עשה בזה שום מעשה רשע לכך חשו שכ"א יעסוק עם החשוד וישבע ויטול משא"כ התם כיון שזה החפץ שמכר גנוב הוא אתו ומכרוהו לא עשו לו תקנה והלוקח נ"ו זה ליתא דהא הוכיחו כן מההוא רעיא דפריך ות"ל דה"ל רועה והרי התם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו ואין לך גזלן גדול מזה ואינו ידוע אם כופר ג"כ במותר ואפ"ה פריך הש"ס בפשיטות דכיון דידע דה"ל רועה אין שכנגדו נ"ו ויש לישב בדוחק וצ"ע ומה שהביא הש"ך ראיה לשיטה זו מהא דהעתיק הרי"ף הסוגיא דתיפוק ליה דה"ל רועה דאי משום דמשני דוקא רועה דידיה פסול אבל רועה דעלמא לא הא כבר כתבו הרי"ף פז"ב א"ו דס"ל כפי' הראב"ד אינו מוכרח די"ל דהעתיקו משום דמוכח מסוגיא זו דפסול דרבנן לא בעי הכרזה לפסול אותו משבועה אלא דוקא לענין עדות דאל"כ לא פריך הש"ס מידי דהא התם לפי האמת ודאי לא הכריזו דהא ה"ל רועה דאחרים כמ"ש בחי' מוהר"מ שיף שם וכ"כ הר"ן בחי' פז"ב דף כ"ה לחד תי' אך לפי תי' השני שם משמע דס"ל דאף לענין שבועה בעי הכרזה וכן מוכח להדיא בחידושי הרשב"א לב"ק ס"פ הכונס ע"ש ובכנה"ג נסתפק בזה ולא ראה דברי פוסקים אלו:

יא שהרי אינו טוען ודאי לפיכך וכו'. והיכא דהשומר חשוד והמפקיד יש לו שטר על הפקדון והנפקד טוען החזרתי דקיי"ל בסי' רצ"ו דהנפקד נאמן בשבועה בנק"ח לומר החזרתי במיגו דנאנסו לכאורה נראה דבכה"ג שהשומר חשוד שאין המפקיד נ"ו אף שיכול לישבע בברי שלא החזיר לו מ"מ כיון שהנפקד נאמן בשבועה לומר החזרתי במיגו דנאנסו א"כ בכה"ג שהוא חשוד נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי היה טוען נאנסו שהיה פטור לגמרי לשיטת הרמב"ם והמחבר כיון שאין התובע יכול לישבע וליכא למימר כיון שאין הנפקד נאמן לומר החזרתי בשטר פקדון אלא במיגו דנאנסו א"כ בחשוד איכא להמפקיד ג"כ מיגו כנגדו דאי בעי היה טוען בברי שהפקדון אצלו ובפני שלחת בו יד דהיה המפקיד נאמן בשבועה כיון שהוא טוען ברי ולא הוי מיגו להוציא ממון מחזקתו כיון שאין הנפקד נאמן אלא מטעם מיגו כיון דאיכא שטרא וא"כ כשיש להמפקיד ג"כ מיגו אוקי שטרא בחזקתו זה ליתא דכיון דיש להמפקיד מיגו ולהנפקד מיגו ה"ל כתרי ותרי ומוקמינן ממונא בחזקת מריה וראי' לזה ממה שכתבו הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ה ס"ז בשם הב"י וד"מ לענין מי שטוען מנה לי בידך והלה משיב יש לי בידך כנגדו כסות וכלי' דנאמן בהיסת דאם טוען יש לי בידך כסות וכלים בפקדון דאינו יכול לישבע נגדו אלא אם כפר בו התובע אבל אם טען נאנסו הרי התובע פטור בש"ד והנתבע א"י לישבע נגדו שיש בידו כנגדו והרי בטענת יש לי בידך כנגדו א"נ אלא במיגו דלהד"ם וא"כ אף שהתובע כופר ואומר שלא הפקיד אצלו כסות וכלים יהא נאמן במיגו דנאנסו א"ו כיון דאית ליה מיגו לתובע ומיגו לנתבע ה"ל כתרי ותרי ולא מפקינן ממונא ומהתימה על הש"ך בסי' רצ"ו סק"ג שהאריך להוכיח דהא

דנאמן בשטר פקדון לומר החזרתי בשבועה במיגו דנאנסו אינה אלא שבועה דרבנן אף דבטענת נאנסו חייב ש"ד וסיים שם דנ"מ לענין חשוד דאי הוי שבועה דאורייתא שכנגדו נ"ו ואי הוי דרבנן פטור לגמרי ע"ש והוא תמוה דאף אי היא שבועה דאורייתא מ"מ בחשוד נאמן הנפקד בל"ש במיגו דנאנסו אך מ"מ נראה דז"א אלא לפי שיטת הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ק"א דשטר ששנים אומרים שהוא פרוע ושנים אומרים אינו פרוע דלא מגבינן ביה אבל לפי מה שהעליתי שם דבכה"ג מוקמינן השטר בחזקתו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמוכח בש"ס דב"ב דף ע' דאף בשטר פקדון שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלא דהנתבע נאמן בשבועה במיגו דנאנסו וא"כ בכה"ג שהוא חשוד ואם התובע יטעון ברי שהפקדון אצלו הוא יהיה נאמן בשבועה ליטול אם כן איכא מיגו גם כן להתובע והוי כתרי ותרי ומוקמינן השטר אחזקתו דשטרך בידי מאי בעי ועוד י"ל דכיון שהתובע תובע בסתם פקדונו ע"פ השטר אין לו להנתבע מיגו דנאנסו דאכתי יהא התובע יכול לפרש דבריו שראה פקדונו אצלו דז"א סותר דבריו הראשונים וא"כ ליכא מיגו כלל להנתבע אי בעי אמר נאנסו דהא אכתי יהיה יכול התובע לסתור טענתו ואף דאכתי טענת נאנסו עדיפא מטענת החזרתי דדילמא לא יכחיש אותו התובע מ"מ לא הוי מיגו כלל די"ל דערומי קמערים דסבר אי אמינא נאנסו דילמא יכחיש אותי אטעון טפי החזרתי דאהיה נאמן בל"ש וכעין זה אמרינן בפ"ק דמציעא בסוגיא דסלעים דינרין ע"ש וזו סברא נכונה אך הש"ך לא נחית לכ"ז דא"כ אף אי שבועת החזרתי אינה אלא מדרבנן מ"מ אינו נפטר הנתבע כיון דא"נ אלא במיגו דנאנסו והכא ליכא מיגו דירא שהתובע יכחישנו בברי ויהיה נ"ו ודברי הש"ך בסי' רצ"ו צ"ע:

יב ואם נשבע ונטל יחזיר. וכתב הסמ"ע היינו לכל מר כדאית ליה ע"ד שנתבאר בס"ט ועפ"ר עכ"ל והיינו דלשיטת הרמב"ם והעיטור קאי גם אפוגם שטרו או שאמר אשתבע לי דלא פרעתיך ולהראב"ד והרמ"ה לא קאי אהני דהא סברי דהחשוד נוטל בל"ש והט"ו סתמו לכל מר כדאית ליה וכן מבואר בפרישה וכן נראה מדברי הש"ך ס"ק ט"ו ובאמת שכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב מטוען שבדין ה' כתב בפשיטות דפוגם שטרו והוא חשוד דהנתבע נשבע היסת ונפטר ובדין ט' כתב בסתם דמי שנתחייב שבועה מדבריהם ונשבע ונטל ואח"כ באו עליו עדים שהוא חשוד שמחויב להחזיר מה שנטל משמע דבכל גווני מיירי אף בנ"ו בשטר אך דקשיא ע"ז מהא דמבואר לעיל בסי' פ"ז ס"י ובאה"ע סי' צ"ו סי"א דמי שחייב שבועה דרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה והוא שיטת הרי"ף והרא"ש בפ' הכותב וש"פ כמ"ש הש"ך שם וא"כ הכא אם נשבע ונטל ויש לו שטר עליו ואח"כ נמצא שהוא חשוד אמאי יש לו לבע"ד להוציא ממנו מה שכבר נטל הא אף בל"ש כלל אם תפס לא מפקינן מיניה ויש לתרץ ע"פ מ"ש הר"ן בפ' הכותב בשם הרמב"ן והביאו הסמ"ע והש"ך בס"ט שם דדוקא בתפס מעות הדין כן אבל אם תפס מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנין מפקינן מיניה והדר לא גבי אלא בשבועה ע"ש וא"כ משכחת להאי דינא אף בנ"ו בשטר וגבי מטלטלין דבכה"ג אם נמצא שהוא חשוד יש כח לבעל דינו להוציא ממנו אח"כ מה שגבה ואע"ג דטעמא דהתם משום דגופייהו לא מקנין ליה והכא בשומת ב"ד אתא לידיה מ"מ י"ל כיון דקיי"ל דשומא בטעות הדרא כדאמרינן בפ' המפקיד גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה א"ל הב לי כיפי א"ל לא ידענא היכ' אותבינהו אתי לקמי' דר"נ א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא ואגבי' ר"נ לאפדנא מיניה לסוף אשתכח כיפי ואייקר ואמר ר"נ הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למריה ומסיק התם טעמא משום דהוי שומא בטעות דהא הוי כיפי מעיקרא ע"ש הרי אף דהתם הב"ד כדין עשו בשעת גוביינא שלא ידע הנפקד היכא הוא מיחשב שומא בטעות כיון שנתברר אח"כ דהוי כיפי מעיקרא וא"כ ה"נ נהי דבדיעבד מהני התפיסה שתפס התובע שא"צ לישבע מ"מ כיון דבשעת גוביינא דבי דינא היה בטעות דאלו היו יודעים שהוא חשוד לא היה גובה בשטרו כלל א"כ הוי שומא בטעות דהא הב"ד טעו בדין מחמת שלא ידעו שהוא חשוד והדרא השומא וממילא לא מהני התפיסה כמ"ש הר"ן ובזה יש להבין דברי חכמים וחידותם מ"ש הה"מ בפ"ב מטוען אלשון הרמב"ם שהוא כלשון המחבר מי שנתחייב שבועה וכו' זה אינו נזכר בגמרא אבל נראה ברור דלא גרע ממה שאמרו טעה בדבר משנה חוזר ואע"פ שיש לחלק ביניהם הדבר נכון בעצמו וכ"כ ר"מ עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מאוד דמה ענין זה לטעה בדבר משנה הא הב"ד כדין עשו כיון שלא ידעו שהוא חשוד אלא דאח"כ נתברר שהוא חשוד ויותר ה"ל לדמותו למ"ש הרמב"ם אחר זה והוא ש"ס ערוכה שאם באו עדים אחר השבועה שלשקר נשבע דה"ז חייב לשלם אם כן ה"ה אם באו עדים שהוא חשוד כיון שאין שבועתו כלום חייב לשלם ולפמ"ש ניחא דכוונת הה"מ משום דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דקאי גם אנ"ו בשטר וע"כ בגבה מטלטלין מיירי דלא מהני תפיסה משום דגופייהו לא מקנין אלא דקשיא דהא הכא בגוביינא דבי דינא אתא לידיה לזה אמר אף דבדיעבד מהני תפיסה בל"ש מ"מ הוי כמו טעות בדבר משנה דחוזר הדין ולא אמרינן מה שעשה עשוי וא"כ הוי שומא בטעות והדרא ולכך לא מהני תפיסה ונכון ודוק ולפ"ז יצא לנו דין חדש בההיא דסי' מ"ו סל"ז בשנים שאומרים על עידי השטר שפסולי' היו וכת"י יוצא ממ"א דהוי תרי ותרי ואי תפס מטלטלין לא מפקינן מיניה אם הב"ד גבו מטלטלין בשטר קודם שבאו עדים שמכחישים לעידי השטר אף דמהני התפיסה דא"צ להחזיר מ"מ אם נתייקרו המטלטלין י"ל דהוי כמו שומא בטעות והדרי גוף המטלטלין אך מ"מ י"ל כיון דתרי ותרי נינהו עדיף טפי דיכול לומר שעידי השטר הם האמת וכדין עשו הב"ד משא"כ הכא הפסק ב"ד נעשה שלא כדין כיון שהוא חשוד אלא שלא ידעי בזה אך מ"מ בדבר דמהני תפיסה כההיא דסי' מ"ב בזה י"ל שפיר אם הב"ד טעו וגבו מטלטלין שלא כדין דהוי שומא בטעות והדרי גוף המטלטלין אם נתייקרו ועיין ברא"ש פ"ב דכתובות וטור סי' מ"ו בשם רבינו יונה ועדיין הדברים צריכים תלמוד ועמ"ש סי' פ"ז סק"ט:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה