אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

צא

צ

א תן לפועלי סלע. וכ' הסמ"ע וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבע"ה עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין בעה"ב צריך לשלם לבנו כלום וכן מוכח בהדיא במשנה וכתבו הטור בס"ו וכתב עליו הש"ך ומסתמא איירי במשנה וטור שאין חייב לשלם לבנו כלום וכ"כ הר"ן ואפי' הרמב"ם והמחבר בס"ב מודים כאן דצריך לישבע בנק"ח דדוקא התם שחייב תשלום אחד וא"כ אינו מפסיד כלום משא"כ הכא שאינו חייב שום תשלום אם לא נתן החנוני עכ"ל ומדברי בעה"ת שער כ"ט ח"ב מוכח דלא ס"ל סברת הש"ך שהביא שם קושית הרז"ה שהקשה להרב ר' יוסף אבן פלאט לשיטת הרמב"ם דאם מתו הפועלים החנוני נוטל בל"ש אמאי יגרע ממוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר דמישתבעי ושקלי אף דליכא אחר דמכחיש להו והשיב לו דשאני הכא דאיכא תרתי לחנוני ברי ושמא וחזקה דשליח עושה שליחותו ולכך מדחיא חזקת ממון מקמייהו משא"כ התם דליכא חזקת שליח עושה שליחותו לכך אף דטענו ברי ובעה"ב שמא אוקי ממונא בחזקת מריה ע"ש באריכות ולפי דברי הש"ך מעיקרא לק"מ קושית הרז"ה דשא"ה דאם האמת שלא הוציא כ"כ על נכסי אשתו אינו חייב לו חבירו כלום משא"כ הכא שחייב תשלום אחד אינו מפסיד כלום א"ו דלא ס"ל סברת הש"ך ולדברי הר"י אבן פלאט צ"ל דדוקא כשמתו הפועלים ולא הכחישו כלל את החנוני הוא דס"ל דחנוני נוטל בל"ש דבו"ש ברי עדיף דכנגד חזקת ממון של בע"ה אית ליה לחנוני חזקה דשליח עושה שליחותו משא"כ הכא כיון שבנו מכחיש את החנוני מגרע כח הברי שלו וצריך שבועה דוקא אך הש"ך הוצרך לתירוץ זה לשיטתו בס"ק י"א דלשיטת הרמב"ם אף שהכחישו הפועלים בחייהם א"ל החנוני לישבע אך מדברי בעה"ת שם משמע דמיירי שלא הכחישו הפועלים כלל להחנוני וא"כ ניחא הכא בפשיטות גם י"ל דהש"ך לטעמיה אזיל שכתב בסק"י דהבעה"ת ס"ל כהרמב"ן דאף שמתו הפועלים היורשים נוטלים בשבועה שלא פקדנו וא"כ הבע"ה צריך לשלם שני תשלומים לכך הוצרך לומר משום דאיכא נמי לחנוני חזקה דשליח עושה שליחותו לכך היכא דלא מכחשי ליה הפועלים נוטל בל"ש אבל היכא דאינו משלם אלא תשלום אחד אף היכא שהכחישוהו הפועלים בחייהם נוטל החנוני בלא שבועה אך מדברי הבעה"ת אינו נראה כן וכמ"ש לקמן ע"ש:

ב או שמתו פועלים וכו' שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד. ותשלום אחד הוא מודה שחייב כ"כ הרמב"ם והטור וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים או יורשיהן מוציאין מבע"ה בשבועה דלא פקדנו אבא וא"כ גם בזה יהיה על בע"ה שני תשלומים וכ"כ ב"י וד"מ עכ"ל סמ"ע והש"ך האריך לחלוק עליו ודעתו דהעיקר כהרמב"ן וגם הרמב"ם אינו חולק עליו והרמב"ם מיירי בגוונא שאין להפועלים יורשים או שאין היורשים כאן וגם הה"מ הוצרך לדחוק לשיטת האומרים דאין יורשי הפועלים נוטלים בשבועה והניח דבריהם בצ"ע וז"ל ואפשר שהטעם שלהם הוא לפי שאין זה מלוה בשטר אלא ע"פ וע"א מעיד עליהם שנתן להם (שמא) ואע"פ שהוא נוגע בדבר אין נוטלים וצ"ע עכ"ל וגם דעת בעה"ת שער כ"ט סוף ח"ב כהרמב"ן וכן עיקר דלא שייך כאן א"א מוריש שבועה לבניו דהבו דלא לוסיף עלה גם מ"ש הב"ח דהעיקר דיורשי הבעל גובים דלא כהרמב"ן והביא ראיה מתשו' הרשב"א שהביא הירושלמי בדין שכיר שמת דאין יורשים גובים מבע"ה דכלום תיקנו אלא בשביל שכיר ולא בשביל יורשים וכ"כ הטור לקמן בסי' ק"ח דבשכיר ונגזל אין היורשי' נ"ו לא דק דהתם מיירי כשהבע"ה טוען לשכיר פרעתיך ובכה"ג ס"ל להבעה"ת גופיה דאין יורשי השכיר נ"ו והיינו משום דכלום תיקנו אלא בשביל שכיר כיון דמדינא לא היה השכיר נוטל אפי' בשבועה משא"כ הכא דמדינא היו הפועלים נוטלי' אף בל"ש כיון שודאי חייב להם וספק אם פרע להם א"כ פשיטא כשמתו הפועלי' היורשים נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים אלו הן תורף דברי הש"ך ובאמת הב"ח אית ליה תנא רבה דמסייע ליה שמצאתי כדבריו למוהרש"ל ביש"ש לקדושין בפ' האיש מקדש ס"ד ע"ש והנה מדברי הש"ך נראה דאף שלא הכחישו הפועלים בחייהם את החנוני מ"מ יורשי הפועלים נ"ו וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב דנשבעי' היורשים שלא פקדנו אבא ואי שכבר הכחישו בחייהם את החנוני אמאי צריכי' שבועה הרי אביהם כבר הכחישו את החנוני בחייהם וכן משמע בהה"מ ובאמת לפענ"ד דברי הה"מ והרמב"ן תמוהים בזה דאמאי היורשים נוטלים בשבועת היורשים הא מדינא אין להם ליטול כלל דהא הטעם דבע"ה חייב לשלם מדינא משום דה"ל א"י אם פרעתיך וזה הוא דוקא כשהתובע טוען ברי אבל כשהתובע מסופק ג"כ אי נפרע פטור מלשלם בדיני אדם כמבואר בסי' ע"ה ס"י והוא ש"ס ערוכה בב"ק דף קי"ח דפריך אי לא תבעי ליה רישא אמאי חייב ע"ש וא"כ הכא ביורשי פועלים כיון שא"י אם אביהם נפרע מן החנוני א"כ הבע"ה פטור מדינא ול"ל דמה שהב"ד טוענים בשביל יורשים חשיב כטענת ברי זה ליתא דאין הב"ד טוענים בשביל היורשים אלא להחזיק בידם ולא להוציא מאחרי' וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ג ול"ל דאף היורשי' מסופקים ג"כ מ"מ כיון דלא ה"ל למידע לא איתרע טענתייהו וכיון דהלוה מסופק אם פרע חייב לשלם דאוקי אחזקה קמייתא שהיה חייב לו ודאי זה ליתא דמנ"ל לחדש סברא זו ואדרבה מוכח להיפך מדברי הרמב"ם בפ"א מטוען ד"ט והסמ"ג עשין צ"ה שכתבו דאם אחד אמר אביך הפקיד אצלי וא"י אם החזרתי לו דפטור מלשלם כיון שאין הלה תובעו ע"ש ואי אמרת דהיכא דלא ה"ל למידע להתובע אף ששניהם א"י אם החוב פרוע חייב לשלם א"כ גם התם יתחייב לשלם ליורשי המפקיד דמה לי אם לא תבעו כלל או שתבעו בספק כיון דס"ס החיוב ודאי והפרעון ספק א"ו דאין לחלק בזה וכן הוכחתי בסי' ע"ה סק"ח גם מדברי בעה"ת ע"ש אך לאחר העיון נראה דסברתם היא כך דדוקא אם הלוה מסופק אם פרע בעצמו לכך היכא דגם המלוה מסופק מספיקא לא מפקינן ממונא דאוקי ממונא בחזקת מריה משא"כ הכא הרי המלוה יודע בעצמו שהוא לא פרע רק שנולד לו ספק ע"פ שליחותו של החנוני וא"כ כיון שהחנוני הוא רק ע"א וגם הוא נוגע בדבר לא מיחשב ספק כלל על פיו דע"א א"נ אף לעשות ספק על פיו כמו לענין איסורין אף דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ ע"א א"נ אף לאסור בדבר דאיתחזק היתרא כמבואר בי"ד סי' קכ"ז הרי דע"א א"נ אף לענין שיהיה ספק על פיו וה"נ כיון שהלוה יודע ודאי שלא פרע א"כ החנוני שיהיה ספק על פיו ובפרט שהוא נוגע בדבר וגם יש לומר כיון דאין ע"א קם לממון א"כ החנוני שיהיה ספק על פיו בכדי לפטור הבע"ה מלשלם וכעין מ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא דאין עד המסייע פוטר היכא דהוי משויל"מ דאין ע"א קם לממון ע"ש אך מ"מ אין דברי' הללו מוכרחים דהכא לאו מתורת עדות אתינן עלה דלהימן אלא שע"פ שליחותו של החנוני נעשה ספק על פיו דחזקה דשליח עושה שליחותו כמ"ש הבעה"ת בשם הרב ר"י אבן פלאט וגם באיסורין היכא שהדבר בידו של העד לתקן נאמן להתיר אף בדבר דאיתחזק איסורא וה"נ כיון שהבע"ה צוה להחנוני לפרוע עבורו והוא בידו וחזקה שליח עושה שליחותו נעשה ספק על פיו ופטור הלוה מלשלם כיון שגם אין יורשי הפועלים טוענים ברי וא"כ אין להוציא דברי הרמב"ם מפשטן דמ"ש הש"ך דמיירי באין לו יורשים הוא דוחק עצום דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים וגם מ"ש שאין היורשים לפנינו ג"כ ליתא דא"כ הוא בכלל שאין הפועלים לפנינו ולא ה"ל לכתוב רק שאין הפועלים לפנינו בלבד גם מ"ש שאין היורשים יודעים שאביהן היה פועל שלו אינו מובן כלל דמה תלי בידיעתם כיון שהוא חייב לאביהם שכר פעולה וא"י אם פרע ע"כ העיקר דדברי הרמב"ם כפשטן וגם נאמן עלינו הה"מ שכתב שכל המפרשים חולקים על דברי הרמב"ן גם מ"ש הש"ך שדעת הבעה"ת בשער כ"ט ח"ב כהרמב"ן לפענ"ד אין משם ראיה כלל ואדרבה משמע להיפך שהרי דברי בעה"ת אלו העתיקם הב"י שלאחר שסיים הבעה"ת תשובת הרב ר"י בן פלאט באריכות כתב וז"ל וכתב מחבר דלמאן דפסק שחנוני אינו נוטל אלא בשבוע' ואע"ג דמתו פועלי' וליכא דמכחיש ליה אם מתו פועלים יורשים באים ונפרעים מבע"ה בשבועת היורשים דקיי"ל דכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהם חשודי' על השבועה שמעמידין אותם על דין תורה דקיי"ל הבו דלא לוסיף עלה הלכך פועלין שמתו בע"ה מפסיד הוא ומשלם שני תשלומין לפיכך חנוני אינו נוטל מעולם אלא בשבועה עכ"ל הרי דכתב דלמאן דפסק שהחנוני אינו נוטל אלא בשבועה אז הדין כך הוא דאם מתו פועלי' יורשיהם נפרעין מבע"ה בשבועת היורשים אבל לשיטת הרמב"ם והר"י מיגא"ש ור"י אבן פלאט דס"ל דהחנוני נוטל בל"ש כשמתו הפועלים אין יורשי הפועלים נ"ו מבע"ה דאם היו נ"ו מבע"ה אף החנוני לא היה נוטל אלא בשבועה אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה וחזקה שליח עושה שליחותו מ"מ כיון שמשלם תשלום אחד בודאי בחנם חייב החנוני לישבע דגם טענת הבע"ה מיחשב קצת כטענת ברי כיון שיודע שאינו חייב אלא לאחד ומשלם שני תשלומין וכעין מ"ש הש"ך בסי' ע"ו סק"ד ע"ש ואם כן כיון דמשמע שם דדעת בעה"ת כפוס' אלו דחנוני נוטל בל"ש א"כ ג"כ אין יורשי פועלים נ"ו מהבע"ה וכמשמעו' לשון הרמב"ם והמחבר והה"מ בשם המפרשים מוהרש"ל והסמ"ע והב"ח דמספיקא אין מוציאין ממון מיד המוחזק וכן עיקר אמנם נראה דאף שהעליתי דאין יורשי הפועלים נ"ו משום דה"ל כשניהם מסופקים היינו דוקא היכא שציוה לפרוע להחנוני וכיון שהוא בידו וחזקה שליח עושה שליחותו נאמן להעשות ספק על פיו אבל היכא שלא ציוה הבע"ה לפרוע לחנוני רק שע"א מעיד שהוא בעצמו פרע ליורשי הפועלי' ואין עולה על דעתו שום ספק אלא ע"פ העד וכן בשאר מלוה ולוה בכה"ג מסתבר דבכה"ג חייב הלוה לפרוע ליורשי הפועלים וכן ליורשי מלוה אחר דכיון שהלוה יודע ודאי שחייב לו אלא שהספק בא לו ע"פ הע"א י"ל דאין הע"א נאמן שיהיה ספק על פיו ודמיא להיכא דאיתחזק התירא שע"א א"נ לאסור ולהחזיק ספק על פיו ואף למ"ש הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו בשם כמה פוס' דע"א נאמן לאסור אף בדבר דאיתחזק התירא מ"מ הכא י"ל כיון דבלא העד חייב לשלם בודאי אלא שמכח העד אתה רוצה לפוטרו לעשות ספק על פיו ואין ע"א קם לממון ודמי למ"ש הרא"ש דאין ע"א מועיל להיות עד מסייע לפטור משבועה היכא דהוי משויל"מ מה"ט דאינו קם לממון ועמ"ש בר"ס ל"ג ועדיין צ"ע:

ג אבל אם מתו הפועלים וכו'. זהו דעת הרמ"ה והטור דחנוני מדינא אף בשבועה אינו נוטל דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור אלא דחז"ל תקנו כן לכך אף היכא דליכא מאן דמכחיש לחנוני צריך שבועה והש"ך כתב להכריע כשיטת הרמב"ם דחנוני מדינא נוטל אף בל"ש ול"ד למנה לי בידך והלה אומר א"י דקיי"ל דפטור דהא התם גופא סברי רב הונא ורב יהודה דחייב משום דבו"ש ברי עדיף ור"נ ור"י דפטרי התם מפרש טעמייהו משום דאוקי ממונא בחזקת מריה וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מריה והיכא דקאי קאי ולא תיפוק מרשותיה משא"כ הכא כיון דס"ס האי ממונא תיפוק מרשותיה לא קאי בחזקתו ועוד דבפ"ק דכתובות אמרי' דאף לר"נ ור"י היכא דאיכא חזקה אחריתא נגד חזקת ממון לכ"ע אמרינן ברי עדיף וא"כ הכא דאיכא חזקה להחנוני דודאי פרע דחזקה שליח עושה שליחותו לכ"ע אמרי' ברי עדיף וכסברא זו מפורש בבעה"ת בשם הרב ר"י אבן פלאט ז"ל ומכח סברות אלו השיג הש"ך בסי' צ"ב ס"ק י"ד על הרמב"ן והכריע כדברי בעל המאור דהיכא דחנוני ופועלים מכחישים זא"ז והחנוני חשוד על השבועה דנוטל החנוני בל"ש כלל כמו בנ"ו בשטר והוא חשוד דנוטל בלא שבועה כלל ע"ש ולפעד"נ דמה שהכריע הש"ך כשיטת הרמב"ם כאן דבמתו הפועלים דנוטל החנוני בלא שבועה הנכון אתו דהכא לא שייך אוקי ממונא בחזקת מריה כיון שעכ"פ מחויב הוא לשלם לאחד מהן או לחנוני או לפועלים וא"כ כיון דמתו הפועלים ואין יורשיהם יכולים ליטול מהבע"ה לכך יכול החנוני לגבות ממנו ע"י ברי שלו דלא שייך אוקי ממונא בחזקת מריה כיון דס"ס אין הממון שלו שהוא חייב בודאי לאחד מהן אינו יכול לזכות בממון אחרים מספיקא ודמי למוצא אבידה דמוכח בטור אה"ע סי' ד' והה"מ פט"ו מה' איסורי ביאה דלא שייך גביה חזקת ממון כיון דלאו ממון דידיה הוא וכמו שכתב הב"ש בס"ק נ"ו שם ע"ש וה"נ כיון שחייב זה הממון ודאי לאחד מהן אלא שאינו יודע למי א"כ כשהחנוני טוען ברי אמרינן ברי עדיף כיון שאינו משלם אלא תשלום אחד אך לענין אם חנוני חשוד והחנוני ופועלים מכחישים זה את זה לפנינו שהכריע הש"ך בסי' צ"ב דהחנוני נוטל בל"ש מה"ט דלא שייך אוקי ממונא בחזקת מריה כיון דס"ס יצא הממון מרשותו לא נהירא כלל דכיון דמשלם שני תשלומים ותשלום אחד ודאי הוא מפסיד מביתו בחנם שייך שפיר לומר אוקי ממונא בחזקת מרא וראיה ברורה לזה מהא דפסק הרמב"ם והט"ו בסי' רכ"ב ס"ב בלקח מאחד מחמשה בני אדם וכ"א מהן תובע אותו ואומר אני בעל המקח והוא א"י ממי לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק וע"ש בש"ך סק"ד והרי התם ודאי חייב לאחד מהן וא"כ יתחייב לשלם לכ"א ואחד משום דברי ושמא ברי עדיף א"ו כיון שודאי יפסיד מביתו בחנם שייך שפיר לומר בזה אוקי ממונא בחזקת מריה ומה שהביא הש"ך בסי' צ"ב ראיה מדברי הר"י פלאט והרמב"ם דהכא דהחנוני נוטל בל"ש אין ראיה כלל דהכא אינו משלם אלא תשלום אחד וגם ליכא פועלים דמכחישי ליה וגם איכא חזקה דשליח עושה שליחותו לכך אמרינן ברי עדיף משא"כ התם דמשלם שני תשלומים וגם הבעה"ב טוען ברי שאינו חייב אלא לאחד וגם הפועלים מכחישים ליה בברי א"כ איתרע טענת הברי של החנוני ולא אמרינן גביה ברי עדיף וכיון שהוא חשוד ואינו יכול לישבע אינו נוטל בל"ש ועיין ש"ך ס"ק י"א:

ד מי שהוציא הוצאות וכו' נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע וכו'. והקשה הסמ"ע מהא דלעיל סי' י"ד ס"ה בהגה בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא וא"נ בשבועה ותי' דשא"ה דההוצאה היתה בע"כ של סרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו והש"ך תי' בשם אביו הגאון ז"ל דשאני הכא שהיה ברשות חבירו מתחילה הימניה חבירו בשבועה משא"כ התם שלא היה ברשות חבירו וסיים הש"ך דנכון הוא ואמת הוא דתי' זה יותר נכון בסברא מתי' הסמ"ע אלא דיש לתמוה טובא ע"ז מהא דכתב הרמב"ם והמחבר בסי' שע"ה ס"ח כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנק"ח כמה הוציא ונוטל והרי הדברים שידו על התחתונה הוא שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות בשדה שאינה עשויה דהא ירד ליטע כמבואר בס"א שם וא"כ היכי שייך לומר התם דהימניה מתחלתו שלא ברשות כלל וכן בסי' קנ"ח ס"ח כתבו הט"ו דאם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כמה הוציא ויטול ומשמע התם דאף שגדר הניקף אח"כ מ"מ ישבע המקיף כמה הוציא ויטול אף דלא הימניה כלל מתחלתו ועוד יש להקשות דלפי סברת הש"ך דהטעם הוא משום דהימניה מתחלתו א"כ אם מת המוציא ההוצאות אף שיורשים שלו טוענים ברי כך וכך הוציא פשיטא דאינם נוטלים בשבועה משום דלדידיה הימניה ולא ליורשים כמבואר בסי' ע"א לענין נאמנות והרי דין זה דמוציא הוצאות ברשות נלמד מדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו דנשבע כמה הוציא ויטול ובאה"ע סי' פ"ח סי"א מבואר דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומת לא יטלו היורשים כלום והוא מדברי הטור בשם הרמ"ה מטעם דלבעל הוא דתקון רבנן דלהימניה בשבועה ולא ליורשים ואף שהיורשים טוענים ברי א"נ כמ"ש הב"ש בס"ק כ"א שם ולפי דברי הש"ך למה ליה לטעם זה הא הטעם בפשיטות דלדידיה הימניה ולא ליורשיו אך אי משום הא לא איריא די"ל דהש"ך הבין דהתם איירי שאביהם תבע בב"ד ההוצאות ומת קודם השבועה לכך הוצרך לומר משום דלדידיה תקנו דלהימן בשבועה ולא לבריה כמו בשכיר ונגזל שמבואר בסי' ק"ח שאין יורשיהם נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלים ומה שדחקו להב"ש לפרש דמיירי שהיורשים טוענים ברי משום דהוי קשיא ליה דלמה כתב המחבר דין זה שם בשם י"א ובח"מ סי' ק"ח גבי שכיר כ"כ בפשיטות וכמבואר בב"ש במהדורא קמא שם לק"מ דהא מבואר בר"ן ר"פ כל הנשבעין בשם ר"ח דס"ל דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מדינא שקיל בל"ש אלא דרבנן תיקנו דצריך שבועה וא"כ לדידיה כשמת הבעל נוטלים יורשיו בל"ש כמו בנ"ו בשטר וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ח ס"ק כ"ז לענין חנוני שמת ולכך כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר אולם הקושיא הראשונה קשה טובא להש"ך ואולי הש"ך סבירא ליה דכל היכא שירד לשדה חבירו והשביח והשבח יותר על ההוצא' הסברא נותנת דמהימן כמה הוציא אף היכא דלא הימניה מתחלה משום דהוי קצת כמו א"י אם פרעתיך שהשבח בא ע"י טרחתו ואין אנו יודעים אם הוא נוטל כל דמי הוצאתו ולא הוצרך הש"ך לטעם נאמנות אלא היכא דהוציא ברשות ולא השביח כלל דמ"מ כיון שהימניה מתחלה נאמן וכמו בחנוני שהוא נ"ו אף שאינו ידוע אם נתן כלל להפועלים ובזה ניחא נמי הא דהוצרך הטור באה"ע לתת טעם משום דלבריה לא הימניה דהיינו אף היכא דהשביח מ"מ לא תקנו חז"ל לבריה דלהימן ול"ד לא"י אם פרעתיך משום דאם לא הוציא כמו שאומר אף שבא ע"י טרחתו מ"מ אינו מגיע לו כלום דקרקע של בעל השדה השביח אך לפ"ז היכא שירד לשדה חבירו שלא ברשות ובנה או נטעו ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין ושמר הנטיעות דמבואר בסי' שע"ה ס"ג דידו על העליונה ומבואר שם בסמ"ע דלשיטת רש"י ותוס' אף דהוצאה יתרה על השבח נוטל כל ההוצאה אף דלא נהנה כלום א"כ בכה"ג א"נ בשבועה כיון דהוציא שלא ברשות ולא הימניה וגם לא השביח כלל אך מ"מ אכתי י"ל כיון דהשביח קצת עדיף טפי וכמו שנראה מדברי הר"ן בר"פ כ"ה בשם ר"ח שתי' הא דלא חשיב התם מוציא הוצאות על נכסי אשתו בכלל שאר הנשבעין ונוטלין משום דלא חשיב אלא אותן שמן הדין אף בשבועה לא היו נוטלין אבל המוציא הוצאות מדינא שקיל בל"ש דברי ושמא הוא דכיון שהוציא ברשות והשביח מהימן אלמא אף דמוציא הוצאות על נכסי אשתו נוטל אף ההוצאה היתרה על השבח כמ"ש הב"ש בסי' פ"ח שם אפ"ה מעליותא הוא מה שהשביח קצת לענין שיהיה נ"ו וא"כ י"ל דאף הש"ך ס"ל כן רק דהוצרך לטעם נאמנות אף היכא שאינו ידוע אם השביח כלל כמו בחנוני ותמיהני מסתימת הש"ך בזה אמנם בעיקר הדין המבואר באה"ע סי' פ"ח דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומת דאין יורשי הבעל נ"ו ומסתימת לשון הט"ו משמע בין אם היורשים באים בטענת אביהם שאמר שהוציא כך וכך ובין שהם בעצמם טוענים ברי כמה הוציא בכל גווני אין נשבעין ונוטלין צ"ע לדינא כיון שהטור בשם הרמ"ה כתב הטעם משום דלדידיה תקנו רבנן דלהימן בשבועה ולא לבריה משמע דס"ל דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו תקנת חכמים הוא ומדינא לא שקיל כלל וא"כ לפמ"ש הר"ן בר"פ כ"ה בשם ר"ח דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מדינא שקיל בל"ש דברי ושמא הוא אף דבעלמא קיי"ל דלא אמרינן ברי עדיף הכא כיון שהוציא ברשות להשביח שקיל ונאמן מדינא בל"ש אלא שחז"ל החמירו עליו לישבע עכ"ל וא"כ כיון דמדינא שקיל בל"ש היכא שמת ראוי שהיורשים יטלו בשבועת היורשים כמו בנ"ו בשטר ומת וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ז"ך בחנוני לשיטתו ע"ש אמנם נראה דאף לשיטת ר"ח וכן בחנוני לשיטת הש"ך היינו דוקא כשהמוציא ההוצאות וכן החנוני תבעו לשכנגדם בב"ד לפני מותם ולא הספיקו לישבע עד שמתו בכה"ג היורשים נוטלים בל"ש כיון דמדינא א"צ שבועה כלל אבל אם לא תבעו בב"ד רק שהיורשים אומרים כך פקדנו אבא אינם נוטלים כיון דהטעם דמוציא הוצאות ברשות וכן החנוני נוטלים מדינא בל"ש לשיטת אלו הוא משום דברי ושמא ברי עדיף א"כ בכה"ג שאין היורשים יודעים בעצמם בברי אלא שטוענים כך פקדנו אבא לא מיחשב כברי כדאמרינן בפ' יש נוחלין דף קל"ה למ"ד ברי ושמא ברי עדיף הא דקתני התם האומר זה אחי א"נ להורישו עם שאר האחין בירושת אביהן אף דשאר האחין אינם יודעים אם אחיהן הוא ל"א ברי עדיף משום דכמנה לאחר בידך דמי ואין טענתו טענת ברי ומסוגיא זו הוכיח הרמב"ן הביאו הר"ן בפרק ש"ה גבי מנה לאביך בידי והבעה"ת בשער ל"ו דבאומר אמר לי אבא מנה לי בידך והלה מודה במקצת דפטור משבועה משום דחשיב טענת ספק כמבואר בסי' ע"ה סכ"ח וא"כ ה"נ לא מיחשב טענת היורשים טענת ברי לומר בהו ברי עדיף להוציא ממון מכנגדן ולפ"ז אף ביורשי הפועלים לפמ"ש בסק"ב דבעינן בהו טענת ברי בדוקא אם טענו כך פקדנו אבא וכן בשאר חוב אי טוען אמר לי אבא מנה לו בידך והלה אומר א"י אם פרעתיו פטור הנתבע דכיון שטוען מפי האב לא מיחשב טענת ברי והוי כטוענים שניהם שמא דפטור הנתבע אך לאחר העיון נראה דיש לחלק בין האי דהכא לההוא דזה אחי דב"ב דשאני התם כיון דזה האח הבא ממד"ה אינו טוען ברי אינו יכול להוציא משאר האחים ע"פ טענת הברי של זה שאומר זה אחי כיון שבעל הממון בעצמו א"י והאח האחר שטוען ברי לאו בע"ד דשאר האחים הוא כמ"ש רשב"ם שם לכך אינו יכול להוציא ע"י טענתו משא"כ ביורשים שטוענים כך פקדנו אבא אף שהם אינם יודעים האמת מ"מ כיון שהם באו מכח אביהם והמה יורשים זכות אביהם וא"כ כיון שלפי דבריהם שאביהם פקד כך מגיע ממון לאביהם דברי עדיף ונאמן הוא בכך א"כ טענתם הוי טענת ברי מעלייתא שהם טוענים אנחנו יודעים שאתה חייב ממון לאבינו ואנו יורשים זכותו והא דהוכיחו הרמב"ן והבעה"ת מסוגיא דב"ב לענין ש"ד באומר אמר לי אבא דלא מיחשב טענת ברי אף שהבן יורש זכות האב י"ל דשאני התם לענין שבועה דלא שייך לומר דיורש זכות האב דהא אכתי לא נתחייב שבועה כלל לאביהם דהא בי דינא הוא דרמי שבועה על הנתבע וגם בעינן תביעה קודם להודאה לפני ב"ד דוקא וא"כ כיון שאתה רוצה לחייבו שבועה ע"כ משום טענת היורשים גופה אתה רוצה לחייבו לזה הוכיחו שפיר מסוגיא דב"ב דטענת ברי של אחר לא חשיב ברי וה"ה לענין שבועה נמי משא"כ בממון שמחויב לשלם ע"י טענת ברי כיון שטוענים היורשים שאביהן טען ברי א"כ הם אומרים שנתחייב ממון לאביהם והמה יורשים זכותו ועוד י"ל והוא יותר נכון דבשבועה ל"ש כלל לומר שהבנים יורשים זכותו דהא הוא דבר שאין בו ממש ואין בו תורת ירושה כמבואר בס"ס רע"ו בהגה דאין היורשים יורשים דברים שאין בו ממש ע"ש וא"כ ע"כ השבועה אינה באה אלא ע"פ טענת עצמם שהם תובעים ממון שהוא חייב לאביהם לזה הוכיח הרמב"ן שפיר מסוגיא דב"ב דטענת ברי ע"י אחר לא מיחשב ברי משא"כ לענין ממון אמרינן שפיר דהבנים יורשים זכות וממון של אביהם ובאמת לפ"ז יש לידון בדבר החדש בכל שבועת מודה במקצת שנתחייב לחבירו ומת התובע כיון שאין השבועה בכלל ירושה כיון שאין בו ממש א"כ כשהיורשים תובעים לנתבע לא הוי רק כמו אמר לי אבא שמבואר בסי' ע"ה סכ"א דפטור מש"ד ולקצת פוסקים אף מהיסת וזה נכון ותבנא לדינא דנראה דלענין ממון כשאומרים היורשים כך פקדנו אבא דמיחשב כטענת ברי וטענה מעלייתא היא להיות זוכים בממון ע"פ טענתם אך מ"מ מדברי התוס' בפ' המדיר דף ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא בידך והרמב"ן והר"ן שם משמע איפכא דפירשו התם דבכתובת אירוסין אינו מועיל טענת הברי של הבת להאב שיזכה האב בממון דכמנה לאחר בידך דמי כיון שהממון שייך לאבי' והרי התם האב בא מכח הבת דכל שבח נעוריה לאביה ואפ"ה לא מיחשב לברי שיזכה האב בממון מכח בתו ודוחק לומר דהבת אינה נחשבת כלל בע"ד של הבעל כיון שהממון שייך לאביה מ"מ כיון שעיקר החיוב הוא להבת והכתובה נכתבת על שמה אלא שהאב זוכה מכחה מתקריא היא בע"ד של הבעל ואפ"ה לא מיחשב ברי שלה שיזכה האב מכחה וא"כ ה"נ ביורשי חנוני ופועלים שבאים בטענת אביהם לא מקרי טענת ברי שיזכו הם מכח אביהם וטענת ברי שלו ועדיין צ"ע וישוב בכ"ז ודוק

ה נשבע האי דידע. בתשובת הרב רמ"א סי' פ"ו דף מ"ח כתב גבי שותפין דכיורד ברשות דמי וז"ל ונראה דכ"ז לא איירי אלא בדידעינן שהועיל לחבירו כגון ששיבח קרקע שלו אבל אם לא ידעינן שהועיל א"נ לומר שירד ברשות או שהועיל לו דדילמא משקר בכולו דאל"כ לא שבקית חיי לכל בריה דכל אחד יאמר שירד ברשות ושהוציא הוצאות וכ"כ המרדכי בפ' האשה שנפלו וכו' ומשמע שם דאם האשה מכחישתו אינו נ"ו כ"ש במקום שאומרת דילמא לא הוציא כלום ומשקר בכולו והוי דומיא דאיני יודע אם אני חייב לך דפטור עכ"ל ודבריו נכונים בסברא אלא דיש להקשות ע"ז מדברי הה"מ פ"ג מה' שכירות ד"ז שכתב על מ"ש הרמב"ם שם רועה שטוען הצלתי ע"י רועים בשכר נ"ו מה שטוען שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן ויכול היה לומר נטרפה וישבע בנק"ח כדין כל הנשבעין ונוטלין וכתב עליו הה"מ וז"ל רועה וכו' זה כלל לכל המוציאין ברשות שהן נ"ו וכ"כ ר"ח ז"ל בכתובות גבי מה ששנינו המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות עכ"ל והרי התם לא ידעינן כלל אם השביח דדילמא משקר בכולו שלא נפלו עליו הזאבים כלל ולא הציל כלל ואפ"ה מיחשב כיורד ברשות ואפשר דהה"מ מיירי כגון שידוע שהציל בהמות חבירו ע"י רועים אלא שאינו ידוע אם היה בשכר או בחנם לכך בכה"ג כיון שודאי הועיל לחבירו מיחשב כיורד ברשות כיון שמצוה להציל אבל היכא שא"י אם הציל כלל א"נ לו' שהציל ובזה יש ליישב ומה שתמוה מאוד על הה"מ דהא הרמב"ם כתב הטעם משו' מיגו דנטרפה משמע דהיכא דאיכא עידי ראה דליכא מיגו א"נ ולמה הוסיף הה"מ טעם מדעתו דהוי כאלו הוציא ברשות ועוד קשה אגופא דדינא לפי מה שהעלה הש"ך בס"ס פ"ט בשיטת הרמב"ם דכל הנ"ו היכא דתפיס משכון ויש לו מיגו דלהד"ם או החזרתי דנאמן בשבועת היסת ופטור משבועת הגאונים וא"כ הכא דמיירי בדליכא עדי ראה מדכתב ויכול היה לומר נטרפה וא"כ אית ליה מיגו דהחזרתי ולמה ישבע בנק"ח הא אף בלא המיגו הי' נ"ו משום דהוי כיורד ברשות ומחמת המיגו יהיה נאמן בהיסת לבד ולפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם מיירי כשא"י אם הציל כלל לכך הוצרך לטעם מיגו והה"מ הוסיף מדעתו דאם ידוע שהציל מהימן אף היכא דליכא מיגו משום דהוי כיורד ברשות ובתשובת מוהרי"ט חח"מ סי' פ"ג ראיתי שעמד על דברי הה"מ על מה שהוסיף טעם מדעתו ופי' דמ"ש הרמב"ם ויכול היה לומר נטרפה לאו מטעם מיגו אתי עלה אלא דל"ת דמאי מוציא ברשות הוא הא לא היה אלא שומר בעלמא לזה כתב דעד כדי דמיו הימניה מעיקרא כשהפקיד אצלו דהא היה יכול לומר נאנסה והוי כמו שליש דנאמן משום דהימניה והוי כמוציא ברשות אלו דבריו ז"ל וא"כ לפ"ז אף באיכא עידי ראה דליכא מיגו נאמן הרועה מטעם דהוציא ברשות אך לפ"ז קשה לשיטת הש"ך בס"ס פ"ט למה צריך שבועה בנק"ח כיון דאיכא נמי מיגו דהחזרתי ליפטר בהיסת ואפשר לומר דהרמב"ם מיירי בדאיכא עידי ראה דוקא דליכא מיגו ועי"ל בדרך נכון יותר דהרמב"ם קאי על מ"ש בדין הקודם לזה ברועה בשכר דחייב להציל בשכר והנה שומר בשכר שנאנס הפקדון נאמן בשבועה ליטול שכרו כמבואר בפ' הזהב דף נ"ח להדיא דמוקי התם מתניתין דבני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו דהיינו בליסטים מזוין ונשבעין כדי ליטול שכרן ע"ש וא"כ לפ"ז שומר בשכר יכול להציל הבהמה עד כדי דמיה חוץ מדמי השכירות דהא אף אם לא יציל אותה אכתי יהיה נאמן ליטול שכרו בשבועה וא"כ מחויב להציל עד כדי שווי הבהמה חוץ מדמי השכירות דהא ס"ס יפסיד המפקיד דמי השכירות וא"כ לפ"ז ברועה שטוען שהציל עד כדי הבהמה עצמה חוץ מדמי השכירות לית ליה מיגו דהחזרתי אף היכא דליכא עידי ראה דהא אי יטעון החזרתי לא יהיה נאמן ליטול שכרו דהא המפקיד יכחישנו בברי שלא החזיר לו הפקדון כלל וא"כ ליכא אלא מיגו דנאנסו שהיה נאמן אף ליטול דמי השכירות ולכך חייב ש"ד כמו בנאנסו גופה ובזה ניחא הא דנקט הרמב"ם מיגו דנאנסו שהיא מילתא דלא שכיחא וגם לא מהני במקום שיש רועים ולא נקט מיגו דהחזרתי דעדיפא ומהני בכל גווני ולפמ"ש ניחא וזה נכון אך כ"ז לשיטת מוהרי"ט אבל לפי דברי הרב רמ"א בתשובה שהבאתי הדין הוא להיפך דבאיכא עידי ראה לא מהימן דלא הוי כמוציא ברשות כיון דלא ידעינן אם הועיל כלל והרמב"ם מדין מיגו אתי עלה כפשטא דמילתא וכ"כ הסמ"ע בסי' ש"ג סק"ח וכן נ"ל עיקר לדינא דלשיטת מוהרי"ט כל שומר נאמן לומר שנאנס הפקדון והצילו עד כדי דמיו אף בדאיכא עידי ראה וכן בשותף נמי דכיורד ברשות הוא ובסי' קע"ט משמע איפכא דכתבו הט"ו שם בשותף דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבני בהו עיסקא ולא ידיע כמה אייתי כל חד ולבתר יומא נפיק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתא דידי ותילתא דחבראי לא מהימן היכא דאיכא עידי ראה דליכא מיגו דהחזרתי ומשמע דרא' מהני קודם שבאו לב"ד כמו בכל דוכתי ואמאי א"נ במיגו דאי בעי אמר שנאנס קודם לכן והצילו בכך וכך שהיה נאמן בשבועה דהוי כיורד ברשות וכן בסי' ס"ד גבי מי שהפקידו אצלו שטרות דא"נ לומר משכון הן בידי מבואר שם בט"ו דמיירי שיש עדים שהפקידו בידו וגם יש עדים שראום עתה בידו דהיינו קודם שבא לב"ד דאל"כ נאמן במיגו דנאנסו ואכתי יהיה נאמן במיגו שנאנס מידו קודם לכן והוציא עליה עד כדי דמיהן א"ו כל היכא דליכא מיגו לא מהימן שוב ראיתי בריטב"א ס"פ הפועלים שהביא דברי הרמב"ם ופי' דבריו שמדין מיגו הוא ודוקא בדליכא עידי ראה אבל בדאיכא עידי ראה לא מהימן וע"ש:

והחנוני נתן להם וכו'. עיין בט"ז שכתב ונראה פשוט דהיינו דוקא באומר בעה"ב תן מה שצריכים כמ"ש המחבר לפני זה דאי לא אמר כן בעה"ב יאמר הפסדת בעצמך שהיה לך לשאול אותי כמה תתן משא"כ כשאומר תן מה שצריכים הוי כאומר כל מה שאומרים הם נאמנים ובבעה"ת מבואר שיש קצבה לבע"ה עם הפועלים רק שלא גילה הדבר לחנוני ואמרינן דה"ל לבע"ה לפרש לחנוני מה יתן לו וכיון דלא פריש אפסיד אנפשיה וכאלו קיבל עליו כל מה שיאמר הפועל דניתיב ליה באגרא ע"כ נראה דהיינו על דרך מ"ש עכ"ל הט"ז ולא ידעתי מנ"ל להוציא הדברים מפשטן כי הסברא נכונה דאף אם בע"ה אומר לחנוני סתם כשיבואו הפועלים אצלך תתן להם שכרן והוא נתן להם יותר ממה שהיה בדעתו מ"מ כיון שלא פירש לחנוני כמה יתן להם הרי תלה הדבר בדעתו ויכול החנוני לומר בהכי אמדתיך שתתן להם וחייב לשלם לחנוני ויש לדמות דין זה להא דאיתא במתניתין דתרומות והובא בש"ס ר"פ האיש מקדש האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בע"ה ואם אינו יודע דעת בעה"ב תורם בבינונית אחד מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אלמא אף שבע"ה אומר שלא היה בדעתו כן מ"מ כיון שלא פירש להשליח השיעור של התרומה יכול לומר לו להכי אמדתיך ולא אמרינן דהשליח היה לו לשאול לבעל הבית אלא כיון שלא פירש לו השיעור תלה הדבר בדעתו כמו שכתבו התוספות שם ובב"מ דף כ"ב וא"כ ה"נ כיון שאין שכירות פועלים קצובין והבעה"ב אמר בסתם תן להם שכרן יכול החנוני לומר בהכי אמדתיך ואף היכא שהיה לבע"ה קצבה עם הפועלים מ"מ כיון שאמר לחנוני סתם תן להם שכרן ניכר הדבר שהאמינם והחנוני יכול לומר בהכי אמדתיך והאמת אתם ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ כן נראה עיקר אך מ"מ אם נתן להם כ"כ מעות שאין דרך ליתן לפועלים עבור מלאכה כזו בזה הדין עם הט"ז דהוי כמו אם תרם מן היפות שאין תרומתו תרומה מה"ט כמ"ש התוס' שם ע"ש:

ז ונתן לו והרי הפירות מונחים בר"ה. כן הוא לשון הרמב"ם וכתב עליו הה"מ פירוש שהגביהן הלוקח והניחן בר"ה עכ"ל ובאמת מסתימת לשון הרמב"ם והמחבר לא משמע כן וכ"כ התוי"ט דמדברי הר"ן והרע"ב משמע דאף שלא הגביהן הלוקח מ"מ כיון שהחנוני מודה שנגמר המקח ביניהם הלוקח נשבע ונוטל וכן מוכח מדברי הש"ך שהשיג על שיטת הרמב"ם דבפירות צבורים ומונחים נימא אוקי הפירות בחזקת מרא קמא כדאמרינן בפ' השואל גבי המחליף פרה בחמור ואי אמרת דמיירי שהגביהן הלוקח א"כ קנה אותם הלוקח ובחזקת הלוקח קיימי וכמ"ש הש"ך עצמו לשיטת הרא"ש דמיירי שמדד החנוני לכליו של בעה"ב דאי אמר לו המוכר קני בכלי זה ה"ל הלוקח מוחזק ע"ש א"ו דסתימת לשון הרמב"ם והמחבר משמע דאף שלא הגביהן הלוקח חשיב מוחזק כיון שנגמר פסיקת הדמים ביניהם אך לפ"ז יש להקשות דברי המחבר אהדדי דבסי' קצ"א ס"ד כתב קנה קרקע בדמים ידועים והמוכר אומר לא קבלתי הדמים והלוקח אומר כבר נתתי אם הוא מקום שנותנים מעות ואח"כ כותבים וכתוב בשטר שהודה שקיבל הלוקח נאמן עכ"ל הרי להדיא שאם המנהג לכתוב שטר קודם נתינת המעות אף שהשטר ביד הלוקח אין הלוקח נאמן לומר פרעתי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ ה"נ בפירות כיון שהן צבורים ומונחים בר"ה כקרקע דמי ואמאי נאמן לומר פרעתי ולא נוקי הפירות בחזקת בעליהן בשלמא להה"מ ניחא די"ל דהכא כיון שהגביהן זכה בהן הלוקח וחשיב מוחזק משא"כ התם גבי קרקע אף דאיכא שטרא מ"מ כיון שאינו זוכה בקרקע ע"פ שטר בלא נתינת הדמים לא חשוב מוחזק וכמ"ש בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' קנ"ב לפרש דברי רב האי כן ע"ש אבל לפי מ"ש דהכא מיירי אף שלא הגביהן הלוקח מ"מ חשוב הלוקח מוחזק כיון שנגמר המקח ביניהם בפסיקת דמים קשה וצ"ל דהכא במטלטלין עדיף טפי כיון שאין דרך החנוני להוציא הפירות מחנותו בלא דמים וגם הוא מודה שנגמר המקח ביניהם לכך מהימנינן ליה להלוקח וכ"כ הבעה"ת בשער ז' להדיא וז"ל דכיון דחנוני מודה דזבין ליה הני פירי דקיימי קמי חנותיה בר"ה אלא דתבע מיניה דמיהן והואיל ונפקי מחנותיה ולאו אורחייהו בכך עד דפרעי ליה פריטי לפיכך ישבע בעל הבית ויפטר מדמי המקח ואף יטול את הפירות עכ"ל הרי דכתב שני הטעמים יחד וכן נראה מדברי הטור לפי פי' הב"י ע"ש ולפ"ז בסחורות כבדים המונחים תמיד בר"ה והחנוני מודה שמכר אלא שלא קיבל הדמים והלוקח אומר שכבר נתן הדמים בכה"ג המוכר נאמן דהוי כקרקע ואוקי ממונא בחזקת מרא קמא אך היכא שהמוכר מודה שהלוקח קנאה באחד מדרכי ההקנאה וכעין מ"ש הה"מ בכה"ג הלוקח נאמן לומר שכבר פרע הדמים ול"ד לקרקע שאינו נקנה בשטר בלא נתינת הדמים אך מ"מ אף בכה"ג וכן לשיטת הה"מ דמוקי מתניתין בהגביהן אכתי קשה מקרקע לפי מה דמבואר בסי' ק"צ סי"ז דמטלטלין שוה לקרקעות בזה דהיכא דעייל ונפיק אזוזי אף שמשכן והכניסן לביתו לא קנה וא"כ הכא שהמוכר והלוקח מכחישין זא"ז בנתינת הדמים אין לך עייל ונפיק אזוזי יותר מזה ולפי דברי המוכר עדיין לא קנה הלוקח המטלטלין כלל וא"כ מוקמינן להו בחזקת מרא קמא דהוי כמו קרקע שאין הלוקח בשטר נאמן לומר פרעתי וצ"ל דלפי שיטת הה"מ מיירי מתניתין שזקפן במלוה דבכה"ג קנה הלוקח אף בעייל ונפיק אזוזי דמלוה בעלמא הוא אבל בלא זקפן במלוה אף שהחזיק באחד מדרכי הקניה מוקמינן להו בחזקת מרא קמא וכן לדידן בדבר שדרכן להיות מונחים תמיד בר"ה ג"כ דינא הכי כנ"ל אך כ"ז לפי שיטת רב האי דבקרקע אין הלוקח נאמן לומר פרעתי כיון שעדיין לא קנה בשטר אבל לפי שיטת הרשב"א דאף בקרקע חשיב הלוקח מוחזק כיון שיש שטר בידו אף שעדיין לא נגמר הקניה וכמ"ש בתשובת מוהרי"ט שם א"כ ה"נ בכה"ג אם הלוקח קנה באחד מדרכי הקניה נאמן לומר פרעתי ובאמת הרב רמ"א לקמן בס"ס רל"ח פסק כהרשב"א שלוקח נאמן לומר פרעתי המעות אם קנה בשטר וכמבואר בב"י שם בשם תשובת הרשב"א ומה מאוד תמיהני על הרב רמ"א דסתם בס"ס קצ"א כהמחבר שם שדבריו אינם עולים אלא לפי שיטת רב האי וכמ"ש בתשובת מוהרי"ט שם באריכות והאמת אתו ע"ש וצע"ג:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה