אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

צ

פט

א הנגזל כיצד. הרמב"ם והטור כתבו דקנס חכמים הוא שקנסו לגזלן והקשו הלח"מ והש"ך דתיפוק ליה כיון שעדים מעידים שהוציא כלים והוא כופר בכולם א"כ חייב ש"ד מכח העדאת עדים כאומר לחבירו מנה לי בידך ועדים מעידים שיש בידו חמשים דחייב ש"ד כח דר' חייא קמייתא וכיון שהוא חשוד מפני שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות א"כ א"י לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל ותירץ הלח"מ דמיירי שהכלים שמעידים העדים הן בעין ואף שאומר ששלו נטל מ"מ כיון דלא מהימן ה"ל הילך והש"ך תירץ דזה גופא דנעשה חשוד אינו אלא קנס דרבנן והנה התוס' בשמעתין הקשו כעין קושיא זו אמתניתין דנגזל נ"ו דאמר ר"י עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד א"ל שני כלים נטלת והוא אמר לא נטלתי אלא אחד הא אף לרבנן ה"ל מודה במקצת למאי דמוקי הש"ס שיש עדים שנטל כלים אלא שע"י כמה א"כ לר"ח קמייתא ה"ל העדאת עדים דחייב ש"ד ותירצו דמיירי שכבר החזיר אותה אחת שהעידו העדים והנה התוס' לא מצו לתרוצי כתי' הלח"מ דה"ל הילך דאכתי תקשה לר"ח קמייתא דהא איהו גופי' ס"ל ברפ"ק דמציעא דהילך חייב לכך הוצרכו לתרוצי שכבר החזיר אותה אחת אלא דתי' תמוה טובא דאכתי למה ליה לר"י למימר עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד הוא אומר נטלת שנים והוא אומר לא נטלתי אלא אחת וא"כ ע"כ מיירי שלא החזיר האחת שהוא מודה דאל"כ לא הוי מב"מ וא"כ בכה"ג שלא החזיר אחת אף שהוא כופר הכל אכתי הוי מודה במקצת משום העדאת עדים ול"נ לתרץ קושית התוס' דלפי מה דמוקי הש"ס בטוענו כלים הנטלין תחת כנפיו י"ל דמיירי שהעדים ראו שנטל כלים אך כיון שנטלם תחת כנפיו אינם יודעים מה הם אם גדולי' או קטנים ומה צורתן כמ"ש הרמב"ם והטור ואינם יודעים מה הם וכ"כ הרא"ש כגון שראו עדים שהטמין כלים שאין יכול לכפור ולומר שלא הטמין כלום א"כ ידעו במקצת כלים שהטמין והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים עכ"ל הרי דפשטא דתלמודא משמע שראו שהוציא כלים תחת כנפיו וא"י אם הם גדולים או קטנים ומה צורתן ואם כן בכה"ג אין העדים יכולים לחייבו אלא בכלים קטנים כיון שהוא טוען להד"ם וא"כ ל"ה מב"מ כלל דהא מבואר בסי' פ"ח סכ"ה דמנורה גדולה וקטנה לא הוי ממין הטענה כלל וכן בתבעו דינר זהב זהוב וזה הודה לו בחצי דינר זהב זהוב כמבואר שם בסי"א וכמ"ש התוס' והרא"ש בסוגיא דשתי כסף וא"כ ה"נ כיון שהנגזל תבע כלים מיוחדים בכמותן וצורתן והגזלן משיב להד"ם אלא כיון שהעדים ראו שהוציא כלים תחת כנפיו וא"י מה הם הוחזק שקרן ואין אתה יכול לחייבו אלא בפחו' שבכלים בכמותן ובכל צורה שירצה הגזלן לשלם א"כ לא הוי ההודאה ממין הטענה ופטור מש"ד דהעדאת עדים לא עדיף מהודאת פיו דבעינן דוקא הודאה ממין הטענה ולפ"ז אמר ר"י שפיר במתניתין עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחת שמודה בכלי אחת שתובע הנגזל דבכה"ג הוי ממין הטענה וחייב ש"ד וזה נכון ועמ"ש בס"ס זה

ב וא"י מה הם. וכתב הש"ך דמשמע מה שיודעים בבירור מחויב להחזיר בלא שבועה וכ"כ הרי"ף להדיא דאלו היו העדים יודעים מה שנטל היה מחויב להחזיר לבע"ה בל"ש ונראה דאף שטוען שלי נטלתי או בחובי נטלתי ואין העדים מכחישים את זה מ"מ כיון דהעדים מעידים שנטל מביתו וא"כ ל"מ לי' טענתו אלא במיגו דלא נטלתי והרי העדים מעידים שנטל א"כ חייב להחזיר בל"ש וע"ז לא תקנו חכמים שבועה כלל רק דתקנתא דנגזל נשבע ונוטל היה על מה שלא ראו העדים דמדינא היה נאמן לומר לא נטלתי יותר או שלי נטלתי או בחובי נטלתי במיגו דלא נטלתי עכ"ל ובאמת אין מדברי הרי"ף ראיה דא"צ שבועה על מה שראו העדים באומר שלי נטלתי דהא הרי"ף מיירי שהנגזל אומר להד"ם ולכך על מה שראו העדים הוחזק כפרן ומשלם בל"ש וגם דברי הרמב"ם והמחבר יש לפרש נמי בהכחשת עדי' (שהנגזל) [שהגזלן] אומר שלא נטל כלום ומה שאומר שהכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם היינו שהיו לו כלים תחת כנפיו שהם שלו ונכנס בהם לביתו של נגזל ולא נטל מכליו של בעל הבית כלום וכך כתב הט"ז אך מ"מ יש ראיה מדברי הרמב"ם והט"ו ס"ג שכתבו באם היה ע"א מעיד שנכנס לביתו למשכנו ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הם והוא אומר לא גזלתי או בחובי נטלתי הואיל ואין העד יודע מהו תחת כנפיו ה"ז נשבע שלא גזל משמע להדיא דאם היה העד יודע מה נטל היה משויל"מ כיון שאין בע"ה צריך שבועה כלל מה שאין כן על המותר כיון שהעד א"י מה נטל א"כ היה צריך שבועה אף בשני עדים ולכך בע"א לא הוי משויל"מ כמו שכתב הסמ"ע בס"ק מ"ג ובסי' שס"ד סק"ג והט"ז בסי' זה ס"ג וכ"כ הה"מ בפ"ד מה"ג להדי' דאם היה העד יודע מה שנטל היה משויל"מ אלמא דנוטל בל"ש אלא דאיכא למידק אמאי צריך שבועה על המותר בטוען שלי נטלתי או בחובי נטלתי במיגו דלא נטלתי הא אף אי היה טוען לא נטלתי הוה ג"כ הבע"ה נ"ו וא"כ אמאי צריך שבועה בטוען שלי נטלתי או בחובי נטלתי הא בטענה זו א"נ אלא במיגו וא"כ הוי מיגו להשביע דלא אמרינן כמ"ש בסי' פ"ד סק"ג מטעם דלא אמרינן מיגו להאמינו לחצאין רק להשביע התובע וא"כ ה"נ הא הוי מיגו להשביע וצ"ל כיון דמן הדין כשטוען לא נטלתי יותר היה נשבע ונפטר רק שחז"ל האמינו לנגזל לישבע וליטול לא פלוג רבנן בתקנתן ואמרו דאף בטוען שלי נטלתי צריך הנגזל שבועה על המותר כיון דמ"מ איכא מיגו להגזלן אמנם יש לתמוה מהא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ג והט"ו בסי' שס"ד ס"ה חטף ממנו זהובים בפני ע"א והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף מ"מ צריך לשלם כל העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף נמצא דה"ל משויל"מ וכן בנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים הדין כן כמבואר בס"ז שם הרי אף שאין העד יודע מה הן וכמה הן צריך לשלם כל הכלים שהודה שנטל וכל המעות שהודה שחטף א"כ אף בנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות כשיש עדים שהוציא כלים אף שא"י כמה כלים הוציא מ"מ כיון שהודה כמה נטל אלא שטוען שלי הן היה לו לבע"ה ליטול בל"ש ואף דיש לחלק דחטף וכן נכנס לתוך בית חבירו שלא בפני בע"ה גרעי טפי שהוחזקו גזלנים משא"כ כשנכנס לתוך בית חבירו והיה בע"ה שם לא הוחזק גזלן כ"כ די"ל דהבע"ה מכרו לו או מסרו לו ברצונו מפני שהיו פקדון בידו ואף דלענין מה שראו עדים נוטל בל"ש מ"מ על המותר צריך שבועה מפני שלא הוחזק גזלן כ"כ מ"מ קשה טובא דמנ"ל להרמב"ם דין זה דהא במתניתין דנגזל נ"ו לא הוזכר שהוא טוען שפקדון היה ביד בע"ה או בחובי נטלתי וי"ל דמיירי שכופר שלא נטל כלום כדמשמע פשטא דמתניתין הוא אומר כלי נטלת והוא אומר לא נטלתי אבל כשאומר שלי נטלתי ועדים ראו שהוציא כלים וא"י כמה הם מנ"ל לחלק בין נכנס שלא בפני בע"ה לנכנס בפני כדי למשכנו דילמא בכל גווני צריך לשלם כל מה שהודה שנטל בל"ש כלל ולכאורה נראה שהרמב"ם הוציא דין זה מהירושלמי שהביא הטור על מתניתין דנגזל כיצד היו מעידין שנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות הוא אומר כלי נטלת והלה אומר לא נטלתי ואיתא בירושלמי למשכנו ולא לדבר אחר ופירש בעל העיטור שאם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל כלים תחת כנפיו נשבע ונפטר ובאמת שכן משמע לישנא דמתניתין דקתני היו מעידים שנכנס לתוך ביתו למשכנו משמע שכן אמר לפני העדים אבל אם לא אמר כן לפני העדים פטור ואף דבש"ס דילן אמרינן אימא ומשכנו מ"מ לא עקרינן פשטא דלישנא דמתניתין וכאלו אמרה המשנה שנכנס לתוך ביתו למשכנו ומשכנו וא"כ א"א דמתניתין מיירי שהגזלן מכחיש העדים ואמר להד"ם א"כ אף שלא אמר לפני העדים שנכנס למשכנו מ"מ כיון שהעדים ראו שהוציא כלים והוא אומר להד"ם הרי הודה שלא נטל הכלים בתורת קנין דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכן כופר בפקדון וטוען להד"ם הוי כאלו הודה שלא נאנס דאל"כ היה טוען כן כמ"ש הנ"י בפ"ק דמציעא והש"ך בסי' ע"ב סק"פ וה"נ אם האמת שנטלם בתורת קנין היה טוען כן וכיון שאומר להד"ם ועדים מכחישים אותו הוחזק גזלן על פיהם והנגזל נ"ו כמ"ש הטור במכחיש העדים שלא נכנס כלל ואף להרמב"ם בס"ב דחולק בזה היינו משום דהוי מילתא דלא רמיא עליו ולאו אדעתיה משא"כ הכא א"ו דמתניתין מיירי שטוען שנטל כלים שלו שהיו אצלו בפקדון או שקנאם וה"פ הוא אומר כלי נטלת והוא אומר לא נטלתי כלים שלך רק שלי ובכה"ג הנגזל נ"ו ולכך צריך שיאמר לפני העדים שנכנס למשכנו דאל"כ נאמן לומר לקוח או פקדון במיגו דלקוח ואף להטור דמיירי דאיכא כל הני ריעותא דבסי"א מ"מ הכא הבע"ה טוען גנובים וא"נ כמ"ש הפרישה ולכך צריך דוקא שיאמר לפני העדים שנכנס למשכנו וא"כ מוכח דאף בטוען הגזלן שלי נטלתי מ"מ צריך הנגזל שבועה ליטול מה שלא ראו העדים וגם ממילא מוכח דמה שראו העדים א"צ שבועה כלל אף שטוען שלי נטלתי דאל"כ מאי פריך הש"ס על מתניתין וליחזי מאי משכנו והוצרך לשנויי בטוענו כלים הנטלין תחת כנפיו דהא הוכחנו דמתניתין מיירי בטוען שלי נטלתי א"ו דאף בכה"ג א"צ שבועה על מה שראו העדים זהו מה שנראה בדעת הרמב"ם אך מ"מ אני מסתפק בדין זה היכא שלא אמר לפני עדים שנכנס למשכנו אלא שלקח הכלים לפני העדים מביתו בסתם והעדים א"י כמה לקח ואח"כ כופר ואומר להד"ם אם בכה"ג הוא בחזקת גזלן שהנגזל יהיה נ"ו דהא הטעם הוא דאמרינן בכופר בפקדון דהוי כאלו הודה שלא נאנס מדלא טען כן לפטור א"ע בטענת אמת הוי כאלו הודה שלא נאנס וא"כ הכא שטוען להד"ם אף שהוחזק כפרן במה שטוען להד"ם מ"מ אינו מוכרח אי בתורת שאלה באו לידו או בתורת גניבה ומן הסתם ראוי לומר שבתורת שאלה באו לידו כדמוכח בסי"א דיותר נאמן בע"ה כשאומר השאלתים לו מטוען גנובין הן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן וא"כ ה"נ כיון שלא אמר שנכנס למשכנו יותר ראוי לומר שבתורת שאלה באו לידו משנאמר שגנבם והא דלא טען ששאלם משום דאם יאמר כן יהא צריך להחזירם וא"כ כיון שבתורת שאלה באו לידו אף שטוען להד"ם והוחזק כפרן בזה במה שראו העדים מ"מ י"ל דבכה"ג לא עשו תקנת נגזל שיהא הבעה"ב נ"ו כיון שבתורת שאלה באו לידו והוי כשאר כופר בפקדון שלא מצינו שעשו חז"ל בו תקנת נגזל כדמוכח בפ"ק דמציעא גבי ההוא רעיא דהוי מפקדי לגביה חיותא לסוף א"ל להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מנייהו אמר ר' זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופריך משתבע והא גזלן הוא ומשני לשכנגדו קאמינא והקשה באס"ז בשם מהר"י כ"ץ ת"ל דאף דליתא לדר"ח מ"מ בנגזל שכנגדו נ"ו לרבנן אף דליכא הודאה במקצת ותירץ דשא"ה דאיכא הוכחה דחשוד באותו ממון עצמו כיון שנכנס למשכנו שלא ברשות והכא ליכא הוכחה בשאר חיותא עכ"ל ומשמע דר"ל דכיון שאמר שהוא נכנס למשכנו על חוב כך וכך איכא הוכחה שנטל יותר ועוד נראה לתרץ דלכך בכופר בפקדון לא עשו תקנת נגזל משום די"ל דמשום ספק מלוה ישנה החזיק בו כדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי ז"א כולה שלי דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דספק מלוה ישנה יש לו עליו ואע"ג דכופר בפקדון פסול לעדות ולא תלינן בספק מלוה ישנה כיון שהוחזק בעדים לחשוד לא תלינן בהכי כמ"ש התוס' שם היינו דוקא לענין חשוד דפסול לשבועה מדאורייתא משא"כ לענין תקנת נגזל שהוא תקנת חז"ל ליטול יותר ממה שראו העדים י"ל דבכופר בפקדון לא תקנו חז"ל כן כיון די"ל דמשום ספק מלוה ישנה החזיק בה משא"כ בנכנס לתוך ביתו למשכנו אף שמגיע לו מעות ממנו מ"מ הוי גזלן כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ג לכך בכה"ג עשו בו תקנת נגזל וזה נכון וא"כ לפ"ז היכא שנטל כלים לפני עדים ולא אמר שנכנס למשכנו כיון די"ל שלא נטלם בתורת גזלנות רק בתורת שאלה א"כ אף שכופר אח"כ וטוען להד"ם הוי כשאר כופר בפקדון דלא עשו בו תקנת נגזל ולכך בעינן דוקא שאמר לפני עדים שנכנס למשכנו וא"כ אין הכרח לשיטת הרמב"ם דבטוען שלי נטלתי דהנגזל צריך שבועה על מה שלא ראו העדים והדרא קושיא לדוכתה דמנ"ל להרמב"ם לחלק בין נכנס למשכנו שלא ברשות והבע"ה בביתו דצריך שבועה ובין אין הבע"ה בביתו דצריך לשלם כל מה שהודה בלא שבועה ובאמת מה דס"ל לרמב"ם בנכנס לביתו שלא בפניו דצריך לשלם כל מה שהודה בל"ש הוא מן התימה דאמאי לא יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא נטל רק פחות שבכלים ומ"ש הסמ"ע שם דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא בחזקה שהוא שלו קשה טובא דא"כ בחטף שלא בעדים והוא אומר שלי הוא נמי לא יהא נאמן במיגו דלא חטף משום דהוי מיגו במקום חזקה ובש"ס ס"פ המקבל גבי סכינא דאשכבתא מבואר להדיא דנאמן במיגו דלקוח וליכא למימר דטעמא דהרמב"ם הוא דלא אמרינן מיגו דאי בעי היה טוען שתי טענות של שקר כמ"ש בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' ל"ג וסי' ק"ה דכבר השגתי עליו בסי' פ"ב בכללי המיגו ע"ש וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דהכא כיון שהוא צריך להחזיר שתים הוא מוחזק קצת בגזלן והחזקה שהמותר נמי של בע"ה אלים משא"כ כשהמיגו הוא על הכל מהימנינן ליה טפי אך לפ"ז קשיא טובא דלמה בנכנס שלא ברשות אמרינן מיגו בכה"ג להשביע את הבעה"ב על המותר בטוען שלי נטלתי או בחובי נטלתי כמו שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם וכן מבואר בבעה"ת שער מ"ט ח"ז להדיא דתקנת נגזל איתא אף באומר שלי נטלתי או בחובי נטלתי וצ"ע ודברי הרמב"ם בדינים אלו נעלמו ממני טעמן ומקורן וע' בס' המלחמות להרמב"ן בפ' הזהב בסוגיא דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה שיטה חדשה בסוגיא דנגזל ע"ש:

ג דברים שאינו אמוד בהם. ויש להסתפק אם תבעו שני כלים שאינו אמוד בהם והודה לו באחת אי בכה"ג עשו תקנת נגזל דהא חזינן דהודה במקצת במה דלא אמוד או דילמא דמהימן במיגו דאי בעי כפר הכל דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה ונראה דיש לדמותו לשכיר שמבואר בסי' פ"ט ס"ג דבשכרו שלא בעדים דבכופר הכל נשבע היסת ובמב"מ נשבע שבועה דאורייתא ונפטר משום דנאמן במיגו דלא שכרתיך ואף דהוי מיגו דהעזה מכל מקום כיון דתקנת שכיר אינו אלא מדרבנן במיגו כל דהוא אוקמוהו אדינא כמ"ש הש"ך שם בשם הר"ן וה"ה הכא הרי אית ליה מיגו מעליא דאי בעי כפר הכל והיה פטור לגמרי כיון דלא אמוד וליכא לאקשויי ממתניתין דנגזל דאמר ר"י עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד א"ל שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד אלמא דלא מהימנינן ליה במיגו דכופר הכל בשלמא הא דבעי לגבי שכיר הודאה במקצת לר"י לא קשיא די"ל דלא הוי מיגו כיון דחשדינן ליה בטרוד בפועליו ואינו רוצה לשקר כלל אבל מיגו דלא שכרתיך הוי מיגו מעלי' דל"ל למיטען טענה דחשדינן ליה שהוא טועה טפי ה"ל לומר לא שכרתיך דלא חשדינן ליה כלל כמ"ש הר"ן שם משא"כ בנגזל קשיא אך זה ליתא דודאי במב"מ גמור דחייב ש"ד לא שייך מיגו כלל כיון דטעמא דבנגזל שהוא נ"ו הוא שהגזלן עשאוהו חז"ל כחשוד על השבועה כמ"ש הש"ך בסק"א ומה"ט היכא דלא אמוד נפטר הגזלן בל"ש לדיעה בתרייתא והוא עיקר כמ"ש הש"ך וא"כ לא מהני המיגו כלל משום כיון דלא מהני המיגו לפוטרו מהשבועה דהא מיגו דהעזה לאפטורי משבועה לכ"ע לא אמרינן וא"כ כיון שהוא חשוד וא"י לישבע שכנגדו נ"ו כמו בחשוד על השבועה אף שאינו אלא חשוד דרבנן שכנגדו נ"ו ולא מהימן במיגו דכופר הכל מה"ט אבל מ"מ בהודה במקצת בדברים שאינו אמוד בהם ואומר הילך על הודאתו שאינו חייב ש"ד רותורת מודה במקצת אלא שאתה בא לחייבו מכח תקנת נגזל וכיון דאית ליה מיגו מעליא מהימן הגזלן אף דהוי מיגו דהעזה מ"מ במיגו כל דהו אוקמוהו אדינא כמו בשכיר שוב ראיתי שכן משמע להדיא מפירוש המשניות להרמב"ם שכתב וז"ל ואם תבעו שלקח ממנו חוט מרגליות ואבנים טובות והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים א"נ ואין נותנין בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או של תורה כפי מה שהודה עכ"ל הרי משמע להדיא דאף בהודה במקצת בדבר שאינו אמוד פטור מלשלם והיינו מטעם מיגו ודוחק לומר דמיירי דבמקצת שהודה הוא אמוד דפשט דבריו לא משמע כן וליכא לאקשויי הרי מוכח מדבריו דאף דהיכא שהוא חייב ש"ד מ"מ שכנגדו אינו נ"ו בדבר שאינו אמוד שלא כדברינו לעיל זה ליתא דהרמב"ם לטעמיה כיון דס"ל כדיעה ראשונה דס"ל כאן דבלא אמוד חייב שבועה דלא הוי חשוד בהכי והא דנגזל נ"ו אינו אלא תקנתא דרבנן בעלמא ולכך בלא אמוד כיון דאית ליה מיגו דכופר הכל אוקמוהו אדינא כמו בשכיר משא"כ לדידן דקיי"ל דהגזלן שנכנס שלא ברשות הוי חשוד וא"כ במודה במקצת גמור שהוא חייב ש"ד מדינא שכנגדו נ"ו כמו בחשוד על השבועה אף שאינו חשוד אלא מדרבנן שכנגדו נ"ו ולא מהני המיגו אם לא בהודה מקצת בדבר שאינו אמוד ואומר הילך שאינו חייב ש"ד ואין אתה יכול לחייבו אלא מתקנת נגזל א"כ בכה"ג דאיכא מיגו אוקמוהו אדינא כמו בשכיר כנ"ל בזה אלא דלשיטת הרמב"ם בפי' המשניות דס"ל דנכנס למשכנו שלא ברשות לא הוי חשוד הדרא קושין לדוכתה אמאי ס"ל לר"י במתניתין עד שיהיה שם הודאה במקצת להימן במיגו דכופר הכל כמו במודה במקצת בדבר שאינו אמוד וצ"ע ודוק והיכא שטענו דברים שאינו אמוד בהם והעדים ראו שנטל כלים תחת כנפיו אם צריך לשלם עכ"פ בפחות שבכלים עמ"ש בזה בסק"ד ובסק"ו דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש והטור ע"ש:

ד הרי זה נשבע שלא גזל. זה הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה רק שסיים ה"ז נשבע בנק"ח שלא גזל שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים והטור סיים בזה ה"ז נשבע היסת ונפטר שאינו מוחזק גזלן ע"פ ע"א והב"י הניח דברי הטור בצ"ע במה שכתב נשבע היס' דהא באומר שלא גזל כלום הרי מכחיש את העד וחייב ש"ד להכחיש את העד וכן הקשה מוהרש"ל הביאו הדרישה וגם באומר בחובי נטלתי הקשה הב"י דליהוי משויל"מ כמו בנסכא דר"א והנה הדרישה והב"ח תירצו קושיות אלו דמ"ש הטור והוא אומר לא גזלתי כלום ר"ל הכלים שהוצאתי שלי הם שהיו פקדון בידו וגם מה דס"ל דבאומר בחובי נטלתי נ"ו ולא אמרינן דהוי משויל"מ היינו משום כיון דאף בשני עדים אינו נוטל התובע אלא בשבועה לכך בע"א בכה"ג ל"א דהוי משויל"מ כמ"ש הט"ו בסי' ע"ה וכ"כ הסמ"ע אך עדיין אינו מיושב בזה דברי הטור דפסק דנשבע היסת דמ"מ יתתייב עכ"פ שבועה בנק"ח כיון דא"נ אלא במיגו דאי בעי היה מכחיש העד וכשהיה מכחיש את העד היה מחויב ש"ד להכחיש את העד וכמ"ש הטור בסי' פ"ט גבי שכיר דהיכא דשכרו בע"א דחייב הבע"ה שבועה בנק"ח מה"ט והדרישה והב"ח נדחקו בזה לחלק בין שכיר לנגזל והרמב"ם והטור חולקים בזה בסברות הפוכות והב"ח האריך בזה והוא מן התימה שהטור יחלוק על הרמב"ם ולא יביא דבריו כלל אמנם לפעד"נ דלהטור ז"ל רוח אחרת היתה אתו בזה והדברים כפשטן דהנה כבר כתבתי בסק"א דפשטא דלישנא דהש"ס דמוקי מתניתין דנגזל בכלים הנטלין תחת כנפיו היינו שאין העדים יודעים מה הם הכלים גדולים או קטנים והאיך צורתן וכ"כ הרא"ש והרמב"ם והט"ו בס"א ואינם יודעים מה הם ולכך לא הוי מודה במקצת לת"ק דהא אין ההודאה ממין הטענה דהא אין העדים יכולים לחייבו בהכלים שתובע הנגזל דהא לא ראו מה הן וכלי גדול וקטן לא הוי ממין הטענה ולכך לא הוי מודה במקצת מחמת העדאת עדים ע"ש וא"כ בבבא זו דנקטו הרמב"ם והטור בלשונם היה ע"א מעידו שנכנס למשכנו ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הם יפה פסק הרמב"ם דחייב שבועה בנק"ח ויפה פסק הטור דנשבע היסת שלא גזל כלום וא"צ ש"ד להכחיש העד דלטעמייהו אזלי דפליגי בסי' ת' ס"ג בשני שוורים רודפים אחר אחד אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק הממע"ה ואם עדים מעידים שאחד מהן הזיק ואינם יודעים איזהו משלם המזיק כמו שאומר וזהו שיטת הרמב"ם שם ואף דתם ומועד וגדול וקטן הוי כטענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים מ"מ כיון שיש עדים על השעורים חייב בשעורים אך הרא"ש והטור שם חולקים בזה דפטור אף מן התם והקטן אף דיש עדים על אחד מהן מ"מ כיון שהודה שלא הזיק הקטן כיון שטוענו שגדול הזיק הודאתו עדיפא מעדים ומחילה היא כמבואר מקור פלוגתתם בסוגיא דשור שהיה רודף ובסמ"ע וש"ך שם ובש"ך בסי' פ"ח ס"ק ט"ז באריכות ולפ"ז בכה"ג שעדים מעידים שראו שנטל כלים תחת כנפיו ואינם יודעים מה הן והגזלן טוען להד"ם וא"כ לשיטת הטור אף בשני עדים פטור מהכל דהא התובע טוען כלים מיוחדים בגדלן וצורתן והעדים לא ראו דמות הכלים וא"כ האיך אנו יכולין לחייב הנתבע בכלים גדולים שטוען התובע אינו מחויב דהא טוען להד"ם והעדים לא ראו הכלי ובכלים קטנים אין אנו יכולין לחייבו דהא התובע לא תבע כלים כאלו והוי כמו טענו חטים והלה אומר להד"ם ועדים מעידים שלוה ממנו ואינן יודעים אם חטים או שעורים דפטור אף משעורים לשיטת הרא"ש והטור דהא אף בהודה בשעורים הוא פטור וכ"ש באומר להד"ם וכ"כ הש"ך בסי' פ"ט ס"ק ט"ז בפשיטות וא"כ יפה פסק הטור דבהכחיש העד שלא גזל כלום אינו נשבע אלא היסת כיון דאף בשני עדים היה פטור מלשלם לגמרי כיון שהעדים לא ראו מה נטל אלא דבשני עדים עשו תקנת נגזל אבל בע"א שלא עשו תקנת נגזל נשבע היסת ונפטר וא"צ ש"ד להכחיש את העד כיון שאין העד יודע איזה כלי נטל א"כ אף שיודה לדברי העד שנטל כלי אלא שאינו כמו שטוען התובע היה פטור לגמרי דהוי כמו טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים א"כ האיך אתה יכול לחייבו ש"ד להכחיש העד כיון שאין העד מעיד שנטל הכלי מה שטוען התובע ולפי דבריו פטור הנתבע לגמרי כיון שטוען להד"ם על כלי הגדול וזה אין העד יודע האמת וכן אף שהודה שנטל כלי שתבעו רק שטוען בחובי נטלתי נפטר בהיסת דנאמן במיגו דלהד"ם שהיה פטור מש"ד אך זהו לשיטת הטור אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל בטענו חיטים והודה לו בשעורים ויש עדים חייב בשעורים לכך בהכחיש העד חייב ש"ד להכחיש את העד ולכך פסק כאן דנשבע בנק"ח שלא גזל כלום וכן בחובי נטלתי חייב ש"ד משום דכל טוען על המשכון חייב שבועה בנק"ח כשיטת הגאונים אלא דהטור מיירי בטוען מסרת לי בחובי והחלטת לי כמו שכתב הסמ"ע וקמ"ל דסגי בהיסת ול"ד לשכיר ששכרו בע"א דצריך שבועה בנק"ח מטעמא דכתיבנא דהא אם יטעון להד"ם יהיה פטור מש"ד ואית ליה מיגו מעליא זה נראה לי נכון מאוד בביאור דברי הטור בס"ד ומקום הניחו לי הגדולים להתגדר בזה אמנם לפ"ז בע"א שראה הכלים שנטל תחת כנפיו אלא שאינו יודע כמה היו והנכנס מודה כמה נטל וטוען בחובי נטלתי בזה היה נראה שהנכנס צריך שבועה בנק"ח אף להטור כמו בשכיר ביש ע"א ששכרו דהא ה"נ א"נ אלא במיגו דהיה מכחיש העד לגמרי והיה צריך ש"ד אך מ"מ נ"ל דאף בכה"ג סגי בהיסת כשטוען בחובי מסרו לי ואין אנו צריכין לדברי הסמ"ע והב"ח דלכך כשאומר בחובי נטלתי לא הוי משויל"מ משום שהיה התובע צריך שבועה אלא דבכאן אין אנו צריכין לטעם מיגו כלל דהא דתקנו חז"ל דהנגזל נ"ו היינו דוקא בשני עדים דחז"ל רמו שבועה על הגזלן ומפני שהוחזק גזלן ע"פ שני עדים עקרוה לשבועה ממנו ורמו אנגזל כמו בחשוד על השבועה דשכנגדו נ"ו וכעין זה כתב הש"ך בסי' פ"ט סק"ג והוכיח כן מש"ס ותוס' משא"כ בע"א שראה שנכנס למשכנו כיון שאינו מוחזק גזלן ע"פ ע"א וא"א נעשה חשוד על פיו בזה לא שייך תקנת נגזל כלל ולא תקנו חז"ל שבועה עליו כלל להככנס אם טוען שמסרו לו בחובו ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם והטור שכתבו שאין אדם מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים דלפי דברי הסמ"ע והב"ח מטעם מיגו אתינן עלה ולפמ"ש ניחא כנ"ל ודוק ועמ"ש בסק"ב עוד מענין זה:

ה כך שומר של בעה"ב. בתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' כ"ג כתב בפשיטות דהיינו דוקא כשאין הבע"ה חושד להשומר שהוא גנבם אבל כשחושד לשומר אינו נ"ו כיון שהוא נוגע ולא ידעתי מאי שנא מהבעה"ב גופיה שהוא נ"ו אף שאין לך נוגע יותר ממנו ואפ"ה מהימן ואפשר כיון שהבע"ה הוא חושד להשומר ואינו מאמינו אסור ליטול ממון מהגזלן בספק לסמוך על שבועתו של שומר והכי מסתברא

ו האמינו לניזק לישבע וליטול וכתב הטור ודוקא שהצית בבית חבירו נאמן הניזק בכל מה שיטעון ושכן דרך להניח כל דבר בביתו אבל הצית אש בגדיש של חבירו אינו נאמן אלא בדברים שדרכן להניחן בגדיש כמו מוריגין וכלי הבקר אבל אם טוען שהיו בו שאר דברים אינו נאמן ורואים מקום שאר דברים שהוא טוען כאלו הוא מלא תבואה וכן משלם לו עכ"ל ומשמע מדבריו דאם יש לו עדים שהיה בו שאר דברים חייב לשלם אפילו דבר שאין דרכו להניחו שם וכ"כ הש"ך ויש לתמוה דא"כ אמאי כתב הטור ורואים מקום שאר דברים כאלו הוא מלא תבואה וכך משלם לו והרי כיון שהניזק טוען שהזיקו שאר דברים שהיה מונח בו הרי הודה שלא היה שם תבואה וא"כ ה"ל כאלו טענו חטים והלה השיב א"י אם חטים או שעורים דפטור אף מדמי שעורים אף שיש עדים שלוה ממנו או חטים או שעורים כמו שהוכיחו רוב הקדמונים מסוגיא דס"פ המניח דאמרינן אלא בניזק ברי ומזיק שמא אכתי ליהוי תיובתא דרב"נ והרי כולה סוגיא מיירי התם שיש עדים שאחד מהן הזיק לשיטת הרא"ש שם וכמ"ש הטור בסי' ת' ובסי' פ"ח וכ"כ הש"ך בסי' פ"ח בשיטת הרא"ש והטור וליכא למימר דהכא כיון שטענו בהיזק הכלים ה"ל כדמי חטים ודמי שעורים דחייב זה ליתא דהטור ע"כ לא ס"ל סברא זו כמ"ש הש"ך בסימן פ"ח שם ואף שכן מבואר בברייתא בס"פ הכונס ורואים מקום הכלים כאלו הוא מלא תבואה התם מיירי לענין טמון באש שהדליק בתוך שלו והלך האש בשל חבירו דפטרה רחמנא כל מה שטמון באש ואפילו יש עדים שהיה טמון בו כלים ולכך משלם דמי תבואה עכ"פ דל"ד כלל לטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור מדמי שעורים דהתם כופר בחטים והודאת שעורים לא מהני מדתבעו חטים ה"ל כאלו מחל לו השעורים אבל הכא שיש עדים כפי מה שתבעו רק שהתורה פטרה כל מה שטמון באש וחייבה עכ"פ בדמי התבואה שהוא גלוי מה שאין כן הכא דהטור מיירי בהצית בגדיש חבירו ומטעם נאמנות אתינן עלה א"כ אף מדמי תבואה ליפטר דהוי כטענו חטים והלה השיב א"י אם חטים או שעורים דפטור אף מדמי שעורים והנה לפי מ"ש הפרישה דמ"ש הטור אינו נאמן הוא לאו דוקא ואפי' יש עדים שהיו בו כלים מ"מ פטור כיון שאין דרכן להניחן בגדיש ניחא דלכך משלם דמי תבואה עכ"פ כיון שיש עדים שהיו בו כלים אלא דרחמנא פטרו כיון שאין דרכן להניחן שם ולכך צריך לשלם דמי תבואה עכ"פ אך משמעות לשון הטור משמע כדברי הש"ך כי דברי הפרישה דחוק מאוד והדרא קושיא לדוכתה ואולי הטור סתם כאן כשיטת הרמב"ם שהביא הטור בסי' פ"ח דס"ל דטענו חטים והלה השיב א"י אם חטים או שעורים דחייב בשעורים ובאמת לשיטת העיטור והרב בסי' פ"ח סי"ז פטור לגמרי וצ"ע:

ז ישבע בעל הפקדון ויטול. דין זה הוא מהירושלמי דהכי פסק רב והר"ן בפ' ש"ה והה"מ ספ"ה מה' שאלה הביאו דברי הר"י בן מיגא"ש שהקשה ע"ז למה נשבע תובע ונוטל הא ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר א"י אם הלויתני דפטור ותי' דהתם ליכא דררא דממונא אבל הכא שמודה לו בממון אלא שא"י מה הוא נשבע התובע ונוטל והראב"ד והה"מ הקשו עליו מס"פ המניח דאמרינן אי דטען ניזק ברי ומזיק שמא אכתי הוי תיובתא דרב"נ ומאי קושיא דאדרבה ה"ל למיפרך דישבע הניזק שהגדול הזיק ויטול דהא איכא דרד"מ דהא ודאי אחד הזיק ולא ידעינן הי ניהו ולפענ"ד יש לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בס"פ המניח שם ובכמה דוכתי דאף לרב הונא ור"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב דברי עדיף היינו דוקא בדבר שיכול הנתבע לידע לכך ברי של התובע עדיף שאינו משקר בדבר שיכול הנתבע לידע אבל בדבר שהתובע יודע שהנתבע אינו יודע לא אמרינן ברי עדיף ואם כן הכי נמי יש לומר דאף דרד"מ דסבירא ליה להר"י הלוי דלכולי עלמא אמרינן ברי עדיף היינו דוקא בדבר שיכול הנתבע לידע דאף בשק צרור יכולין להכיר אם יש בתוכו סיגין או מטכסין כמו שכתב הר"ן שם אבל בניזק ברי ומזיק שמא שהמזיק לא היה שם והניזק יודע שהמזיק א"י איזה הזיק כמ"ש התוס' שם לכך אף היכא דאיכא דרד"מ ל"א ברי עדיף ולכך פריך הש"ס שפיר דליפטר לגמרי מרב"נ ובחידושי אמרתי סעד להר"י בן מיגא"ש מהסוגיא דפ"ק דכתובות גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין וקאמר הש"ס התם לימא ר"ה ור"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב כר"ג ור"נ ור"י דאמרי פטור כר' יהושע ומשני אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו דמוכת עץ אבל הכא מאי מיגו איכא ויש לדקדק למה נקט הש"ס אמר לך ר"נ ולא נקט נמי ר"י דהא איהו נמי אמר דפטור ועוד הקשו התוס' דהאי שנויא לא שייך אליבא דר"י במתניתין דמ"ע דפליגי נמי ר"ג ור"י ורבי יוחנן ס"ל לקמן דבמאתים ומנה פליגי וא"כ ליכא מיגו ולשיטת הר"י הלוי ניחא דלר"י גופיה דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה בלא"ה ל"ק מר"ג דס"ל דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וכן מ"ע אני דהא איכא דרד"מ דהא אף שהיתה דרוסת איש עכ"פ יש לה כתובה מנה אלא דלא ידעינן אי היתה בתולה בשעת נשואין ומגיע לה ר' או בעולה ואין לה רק מנה וא"כ דמיא ממש לסיגין ומטכסין כיון שלא ידעינן מה ניהו הפקדון אמרינן ברי עדיף לכ"ע והא דקתני במתניתין נאמנת י"ל דהיינו בשבועה כדאמרינן בפ' המוכר את הבית מאי נאמן נאמן בשבוע' וכ"ה דעת הרמב"ן בבעה"ת שער כ"ו דהא דקתני ר"ג אומר נאמנת היינו בשבועה בנק"ח ע"ש ואף דהתם הברי שלה גרוע מ"מ הא התם הוי ס"ל להש"ס דלר"ה ור"י אף בכה"ג ברי עדיף כמ"ש התוס' שם וא"כ ה"ה היכא דאיכא דרד"מ לכ"ע וא"כ לר"י לשיטתיה בלא"ה לק"מ מר"ג אבל לר"נ לשיטתו דס"ל התם בדף י"א ע"ב דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום וא"כ ליכא דרד"מ וא"כ קשה שפיר לדידי' מר"ג דמחייב ומשני לשיטתי' י"ל דהתם טעמא משום מיגו וא"ש אמנם הב"י והש"ך הוכיחו דלא כהר"י בן מיגא"ש מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מטוען דטענו חטים והלה משיב לו א"י אם חטים או שעורים נשבע שא"י ומשלם שעורים כמבואר בסי' פ"ח סי"ז אלמא אף דאיכא דררא דממונא אין התובע נ"ו חטים לכך העלה הש"ך דטעמא דהרמב"ם והמחבר כאן משום דעשו תקנת נגזל בפקדון וכמ"ש הרא"ש והטור בשם הגאונים וכן הסכימו רוב המחברים וע' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ו כתב דאף דעשו תקנת נגזל בפקדון היינו דוקא כשהפקדון שוה עכ"פ פרוטה אלא דפטור משבועה משום דאינו ממין הטענה ולכך בכה"ג דאיכא דרד"מ עשו תקנת נגזל בפקדון אבל כשהשומר טוען שמא לא היה ש"פ כלל בכה"ג לא עשו תקנת נגזל בפקדון וכן משמע בד"מ בשם הריב"ש אך להמעיין בריב"ש עצמו אין הכרח לזה ע"ש וע' בחי' הרשב"א בפ' ש"ה ובנ"י ס"פ הכונס ובש"ך סי' ע"ב ס"ק מ"ח ע"ש:

ה אבל אם טוען גנובי' הם אין בע"ה נאמן. ובמיגו דשאלה ושכירה לא מחזיקינן אינשי בגנבי כ"כ הרא"ש וכתב עוד דהיינו דוקא באומר אתה גנבת אותם ממני אבל במכיר כליו ביד אחר והוא אומר גנובים הם ממני נאמן במיגו דשאולים הם בידך אם הם דברים העשוים להשאיל דכמה גנבי' איכא בעלמא אלא דלפ"ז הקשה הרא"ש והתוס' בפחז"ה ובס"פ המקבל ובשמעתין אמתניתין דב"ק המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר שמא מכרן זה לאחר ולקחן זה ממנו והא ספרים הם דברים העשוים להשאיל וא"כ אפי' לא יצא לו שם גניבה נמי להימן במיגו דשאלה ושכירות ותי' בשם ר"ת דמיירי באינש דלא גייס ביה להשאיל לו אבל באינש דגייס ביה מהימן אף דלא יצא לו שם גניבה בעיר במיגו דשאלה ושכירות ותפסו סברא זו רבים מהקדמונים והסכים לזה הש"ך בס"ס קל"ג וקשיא לי על תמיהתם דהא ברפ"ק דמציעא פריך הש"ס אי אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מהא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני התם לא חשיד דמורי היתרא דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכ"כ הרמב"ן במלחמו' והנ"י שם בהא דמשני התם במתניתין דשנים אוחזין בטלית דלכך לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא דשמא מלוה ישנה יש לו עליו והקשו דליטעון ולימא הכי ותי' דדילמא הוא רוצה גוף הטלית דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו ולכך מחזיק בגוף הטלית ואומר כולה שלי וא"כ מאי קושיא דלהימן לומר גנובים במיגו דשאולים הם בידך דדילמא לכך אומר גנובים הם משום שהוא רוצה להחזיר המעות שנתן עבורם דליכא עבירה כלל לדעתו דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו משא"כ כשיאמר שאולים הרי יוציא הכלים בלא דמים ויהיה גזלן גמור ובכה"ג דאינו רוצה לעשות עבירה כלל לא הוי מיגו כמ"ש התוס' בר"פ כ"ה ובפ' הכותב דהיכא שהוא אומר בדדמי לא שייך מיגו כלל משום דא"ר לשקר כלל וה"ה הכא ואפשר דמ"מ איכא הכא מיגו דלפני הב"ד יטעון ויאמר שאולים הן בידך ובינו לבינו חוץ לב"ד ישלם לו עבור החפץ ודוחק וע' בהג"א ממוהרי"ח בפחז"ה גבי אחד מן האחין שהיה נו"נ וצ"ע:

ט במיגו דהחזרתי' לך. הסמ"ע כתב דמכאן מוכח דס"ל להטור דהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים דאל"כ ליכא מיגו והש"ך השיג עליו דהכא שאני דהא הבעה"ב טוען שאולים הם בידו ולא הוי גזלן כלל ולכך נאמן לומר החזרתים אך מ"מ לענין דינא הסכים הש"ך כאן ובס"ס שס"א דא"צ להחזיר לו בעדים ולפי דבריו שם בסק"ז גם דעת הרא"ש כן ע"ש אך לכאורה יש להוכיח להיפך מהרא"ש בפ"ק דב"ב במתניתין דכותל חצר שנפל דעד ד' אמו' בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ופי' הרא"ש שם כגון שבאו עדי' ואמרו עמנו היה שמעון במקום פ' וכו' א"כ כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ד' אמות וסרב על צווי ב"ד הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן אבל אם סרב בעדים ולא עוד בדין יכול לומר שוב נמלכתי ופרעתי עכ"ל ומדכתב דהרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן הרי משמע להדיא דבגזלן א"נ לומר החזרתי אך אי משום הא לא איריא משום דאף למ"ד הגוזל בעדים א"צ להחזיר בעדי' מ"מ בגוזל לפני ב"ד צריך להחזיר בעדים דהא בבעה"ת שער מ"ט הביא ראיה בשם ה' נתן בה' מאיר ז"ל דגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדי' מהא דקיי"ל מנה לי בידך והלוה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידין אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וא"נ עוד לומר פרעתי אח"כ עד שיפרענו בעדים וכ"ש גזלן גמור דא"נ לומר עוד פרעתי ולשיטת הסוברים דנאמן לומר פרעתי צ"ל דשא"ה שהוחזק כפרן בב"ד גרע טפי כמבואר סי' ע"ט ס"ט דבהוחזק כפרן בעדים נאמן לומר פרעתי אח"כ וא"כ ה"ה בהוחזק גזלן בב"ד א"נ לומר החזרתי וא"כ י"ל דמ"ש הרא"ש כדין גזלן היינו כיון דסרב בב"ד הוי כדין גזלן בב"ד דלכ"ע א"נ לומר החזרתי וכן מוכח מדברי הראב"ד שהביא הבעה"ת שער י"ב והביאו הט"ו בס"ס ע"ט דס"ל נמי דאם יצא מלפני ב"ד בסרבנות א"נ לומר פרעתי והרי הבעה"ת בשער מ"ט הביא בשם הראב"ד דס"ל דהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וכי גרע סירב לעשות צווי ב"ד מגזלן גמור והרי הרא"ש מדמי להו אהדדי א"ו דבגזלן בב"ד כ"ע מודים דצריך להחזיר בעדים דלא גרע מהוחזק כפרן בב"ד וז"ב אך כ"ז לשיטת הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אולם הה"מ בפ"ד מה"ג והריב"ש בסי' שצ"ב כתבו דדעת הרמב"ם דגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והביא המחבר דיעה זו בס"ס שס"א וטעמם כתב הר"ן בפ' כל הנשבעין והסמ"ע שם דדוקא בהלואה א"צ לפורעו בעדים דלחזרה קאי משא"כ בגזלן דאינו עומד לחזרה אינו נאמן וקשיא לי טובא על סברא זו דלפ"ז הי' נראה דאם הגזלן אומר א"י אם החזרתי לך וגם הנגזל אומר א"י חייב הגזלן לשלם מדינא כיון דחזינן דבטוענים שניהם ברי מחויב הגזלן לשלם משום שאינו עומד לחזרה אף שטוען ברי שהחזיר לו הגזילה א"כ ה"ה כששניהם טועני' שמא נמי נאמר דמסתמא לא החזיר לו כיון שאינו עומד לחזרה דאמאי יגרע בו"ב משו"ש וכן מצינו לענין שטר בסי' פ"ב ס"ב דאם הלוה טוען א"י אם פרעתיך אפי' שגם המלוה טוען א"י אם נפרעתי דגובה בשטרו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולא גרע שו"ש מבו"ב וא"כ ה"ה הכא והרי הרמב"ם בפ"א מטוען והט"ו בסי' ע"ה ס"י פסקו להיפך דאם לא תבעו אדם והודה מעצמו ואמר גזלתיך וא"י אם החזרתי לך או לא אינו חייב לשלם אלא בבא לצי"ש וכן משמע בב"ק דף קי"ח דמוקי הש"ס מתניתין דהאומר לחבירו גזלתיך הלויתני או הפקדת אצלי וא"י אם החזרתי לך או לא חייב לשלם דמיירי בלא תבעי ליה והא דקתני חייב היינו בבא לצי"ש ומדקתני גזלתיך הלויתני בחד בבא משמע דדמיין להדדי ובכולהו אינו חייב אלא לצי"ש ע"כ נראין יותר דברי המבי"ט ומהרי"ט בתשובותיהם הביאם בכנה"ג דטעם שיטה זו דכיון שגזלו בפני עדים מסתמא כשפורע פורע לפני עדי' כדי לפרסם שעשה תשובה ולכך כשגזל בינו לבינו עשוי לפורעו בינו לבינו אך לפ"ז נרא' דנאמן לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למד"ה כמו בסי' ע' ס"ג באומר לו אל תפרעני אלא בעדים דנאמן לומר שפרעו לפני עדים והלכו למד"ה משום דכיון שהוא אומר שקיים תנאו לא ריעא טענתו וכמו שכתב הר"ן בפרק ש"ה ואף להחולקים שם דא"נ היינו משום שלא קיים תנאו משא"כ הכא דליכא תנאי רק שמסתמא הוא פורע לפני עדי' א"כ כשאומר שעשה כן והלכו למד"ה נאמן ובזה ניחא הא דהר"ן כתב טעם דצריך להחזיר בעדים משום שאינו עומד לחזרה ולא כתב הטעם משום דמסתמא אינו פורע אלא בעדים כיון שגזל בפני עדים וכעין מ"ש הר"ן גופיה בפ' ש"ה בטעם דנשא"ל אל תפרעני אלא בעדים דמסתמא אינו פורע אלא בעדים להוציא נפשו מחשד ומחלוקת ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא הר"ן כתב כן ליישב האי דינא דנסכא דר"א דלא מהימן במיגו דהחזרתי משום דא"נ לומר החזרתי כשגזלו בעדים א"כ הוצרך לטעם זה שאינו עומד לחזרה דהר"ן לטעמיה אזיל דכתב בפ' ש"ה שם דלכך א"נ לומר פרעתיך ביני לבינך כשא"ל אל תפרעני אלא בעדי' במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למד"ה משום דכיון דמסתמא לא פרעו בינו לבינו ה"ל כמיגו במקום עדים וא"כ הכא אכתי תקשה דלהימן אין חטפתי ודידי חטפתי במיגו דהחזרתי בפני עדים והלכו למד"ה שהיה נאמן לסברת המבי"ט לכך הוצרך לומר הטעם מפני שאינו עומד לחזרה לכך א"נ וא"כ אף באומר פרעתיך לפני עדים והלכו למד"ה א"נ עד שיביא ראיה לפנינו כמו בכל דבר שא"כ מצד שגוף הטענה גרועה היא וזה נכון בדברי הר"ן אבל לטעם המבי"ט באמת נאמן לומר פרעתיך לפני עדים והלכו למד"ה והא דא"נ במיגו זו י"ל כמ"ש הרא"ש בפ' ש"ה שאינו רוצה לומר כן דיאמרו כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו כנ"ל ועמ"ש בכללי המיגו אך מ"מ לענין דינא הסכימו רוב הפוסקים דהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ודינא דנסכא דר"א ומשכנו שלא ברשות דנגזל כולהו מיירי בראה כמ"ש הבעה"ת בשער מ"ט והר"ן בפ' כ"ה דאל"כ נאמן במיגו דהחזרתי כמ"ש הש"ך אך בסי' ע"ב ס"ק כ"ב הנחתי דין זה בצ"ע דלפענ"ד נראה דבנכנס למשכנו שלא ברשות א"נ במיגו אף בלא ראה וכ"ש בחוטף חפץ מחבירו ואומר דידי חטפתי דליכא מיגו כלל ע"ש באריכות:

י הרי זה נשבע ונוטל. הרמב"ם בפ"ה מה' חובל כתב קנס קנסו חכמי' לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנק"ח וכו' והשיג עליו הראב"ד דזה לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע"כ האמינוהו לזה בשבועה והה"מ כתב לדעת רבינו שהוא קנס שאין לך עדות מתקיימת בידיעה שלא בראיה ולא נפקא לן מידי לענין דינא עכ"ל ויש להקשות דהא נ"מ טובא דאי הטעם דנחבל משום קנסא אי מת החובל לא קנסו בנו אחריו כמ"ש הש"ך בסק"א לענין נגזל אבל אם הוא מדינא אף נגד בנו נשבע הנחבל ונוטל מזה נראה דדעת הה"מ דעד כאן לא אמרינן גבי קנס דלא קנסו בנו אחריו אלא דוקא בדבר שמן הדין אינו חייב לשלם כלל אגוף המעשה כמו מטמא ומדמע ומנסך דמן הדין פטור מלשלם משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק כלל אלא דלדידיה קנסו רבנן אבל לבריה לא קנסו כלל ופטור אבל גבי נגזל ונחבל אם המעשה אמת שגזל או חבל חייב מן הדין לשלם אלא שמן הדין לא מהימנינן להנגזל ולהנחבל שגוף המעשה אמת אלא שחז"ל מפני קנס האמינוהו לנגזל ולנחבל שהוא אומר אמת וכיון שהאמינוהו שהוא אומר אמת ממילא אף בנו חייב לשלם דבכל ענין האמינוהו וכן משמע בש"ס דגיטין דחשיב כמה דברים דלא קנסו בנו אחריו ולא אישתמיט בשום דוכתא לאשמועינן דגם גבי נגזל ונחבל לא קנסו בנו אחריו א"ו דאין חילוק ודלא כהש"ך וכן עיקר אולם דברי הרמב"ם שכתב גבי נחבל שהוא קנס חכמים שקנסו לבעלי זרוע לא הבנתי דמה קנס שייך בזה הא אנן לא ידעינן אם חבלו כלל בשלמא בנגזל ראו עדים שהוציא כלים מה שאין כן בנחבל וצ"ע:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה