שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
פט
א השכיר. הש"ך הביא בשם המרדכי דהעלה שהשכיר יכול להפך השבוע' בנק"ח על הבעה"ב שישבע שא"י בבירור שלא פרע והש"ך השיג עליו כיון דקיי"ל בסי' פ"ז סי"א דכל הנשבעין ונוטלין אינן יכולין להפך ה"ה שכיר נמי רק שיכול השכיר לומר אי אפשי בתקנת חז"ל וישבע לי היסת ול"כ עיקר כהמרדכי דהשכיר יכול להפך דהא בש"ס פריך וניתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בע"ה וא"כ הכא עדיף טפי משאר נ"ו שמן הדין היה שיטלו בל"ש כיון דשבועה דהכא אינה באה אלא כדי להפיס דעתו של בע"ה שטוען שפרע א"כ בכה"ג שמהפך השבועה על הבעה"ב מפויס הבעה"ב בזה שהשכיר נותן לו רשות לישבע וליפטר ולכך כשאין הבעה"ב רוצה לישבע נוטל השכיר בל"ש דהא מדינא היה ראוי לו ליטול בל"ש ואע"ג דע"א מעיד שהשטר פרוע נמי א"צ בעה"ש לישבע אלא כדי להפיס ואפ"ה ס"ל להפוסקי' דא"י להפך התם שאני כמ"ש התוס' ומרדכי בס"פ כל הנשבעין דלכך אין מגלגלין על שבועת שכיר כיון שמן הדין היה ראוי ליטול בל"ש והשבועה אינה אלא להפיס ול"ד לע"א מעידה שהיא פרועה דג"כ אמרינן דהשבועה אינה אלא להפיס דש"ה דאינה פטורה אלא מגזה"כ דאין נשבעין על הקרקעות משא"כ בשכיר שמן הדין היה נוטל בל"ש לכך אין מגלגלין עליו וא"כ ה"נ לענין היפוך שבועה יש להקל בשכיר מה"ט והכי מסתברא גם מה שסיים הש"ך דכ"ז מיירי שטוען הבעה"ב ברי שפרע אבל בטוען איני יודע פשיטה דנוטל השכיר בלא שבועה דה"ל א"י אם פרעתיך ולפענ"ד יש להסתפק בעבר זמנו אם הדין כן כיון דאיכא תרתי חזקה דבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו א"כ י"ל דמסתמא פרע וכ"ש למ"ש הט"ז בס"ס ע"ה דהטעם דא"י אם פרעתיך חייב לשלם משום דמוקמינן אותו בחזקת החיוב דמעיקרא א"כ הכא דאיכא תרתי חזקה להיפך שפרע פטרינן ליה וצ"ע ודוק
ב אפילו היה שכרו פרוטה. הב"י והש"ך האריכו לתרץ בזה דברי הרמב"ם והטור דסותרים זא"ז דהרמב"ם בפ"ג מה' טוען פסק דכל הנשבעין ונוטלין צריכין טענה שתי כסף והטור כתב דהכי מסתברא ובספ"א מה' שכירות כתב דשכיר אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובע"ה אומר נתתיו לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל וכ"כ הטור בס"ס זה לענין שכיר ותירץ הרב בב"י ובכ"מ דבהלכות שכירות לא בא אלא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נוטלים יטלו שלא בשבועה קמ"ל דאין נוטלין אלא בשבועה ומ"ש אלא בשבועה דמשמע דבשבועה הוא נוטל אפשר לומר דהיינו אם נתחייב שבועה ממ"א וגלגל עליו בע"ד גם את זאת דאז יטול אע"פ שאינו אלא פרוטה אבל בפחות מש"פ אין מגלגלין דלאו ממון הוא עכ"ל והב"ח השיג עליו דגלגול זה מה טיבו אם הנתבע מניחו לתובע לישבע וליטול אף בלא גלגול יכול להשביעו וליטול ואם התובע אינו רוצה האיך יגלגל עליו לישבע וליטול בע"כ גם הש"ך כתב דתי' הב"י לא נהירא כמו שהקשה הב"ח ובאמת שתימה גדולה על הב"י שיעלים עיניו מדבר פשוט כזה וחובה עלינו להמליץ עבור מרן הב"י ז"ל והנראה בזה משום דיש להבין טעמו של הרמב"ם והטור דס"ל דכל הנ"ו בעינן ב' כסף דוקא שהוא לכאורה רחוק מן הדעת דבשלמא בנשבע ונפטר ניחא דלא חייבה רחמנא שבועה אלא בכפירת ב' כסף שהוא דבר חשוב אבל בפחות מב' כסף כיון שאינו חשוב לא חייבה התורה שבועה אבל בנשבעין ונוטלין כיון דאף בשתי כסף שהוא דבר חשוב הימנוהו חז"ל לישבע וליטול כ"ש בפחות משתי כסף שאינו חשוב שראוי להאמינו בשבועה ליטול וכן הקשה הר"ן בר"פ ש"ה בסוגיא דשתי כסף והנראה בזה משום דכל הנשבעין לא תקנו חז"ל לישבע וליטול אלא משום גריעותא דטענת הנתבע רמו חז"ל שבועה על הנתבע ומחמת גריעותא דטענתייהו עקרו חז"ל השבוע' מהנתבע ורמו לה אהתובע כדאמרינן בש"ס גבי שכיר עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר אלמא דתחילת התקנה היתה שהבעל הבית ישבע אלא משום דטרוד בפועליו שדיוה אשכיר וכן בכל הנ"ו היה ראוי לתקן השבועה על הנתבע כל א' לפי טעמו ועקרוה ושדיוה אשכנגדו וכמו שהוכיח הש"ך בסק"ג מדברי התוס' דפ' המקבל ולכך בפחו' משתי כסף כיון דהנתבע פטור משבועה לגמרי כיון שאינו דבר חשוב בכה"ג לא תקנו חז"ל שיהא התובע נשבע ונוטל דלא תקנו חז"ל כן אלא היכא שמגיע שבועה לנתבע ומחמת גריעותא דטענתייהו עקרוה לשבועה ממנו ושדיוה אשכנגדו כמו בחשוד על השבועה דשכנגדו נ"ו ולפ"ז דברי הב"י נכוני' ונוטים לכוונה אחרת דהרמב"ם מיירי שיש על הנתבע גלגול שבועה שנתחייב שבועה דאוריי' ממ"א וא"כ חייב הנתבע שבועה דאוריי' ע"י גלגול בפחות משתי כסף ולכך בכה"ג נשבע התובע ונוטל אף בפחות משתי כסף כיון שמגיע להנתבע שבועה דאורייתא שקלוה לשבועה ממנו ושדיוה אשכנגדו אבל בפחות משוה פרוטה אין מגלגלין על הנתבע ולכך אין התובע נשבע ונוטל זה נ"ל נכון ליישב דברי הב"י אך לפי זה בפוגם שטרו ודכוותייהו שמן הדין היה ראוי להם ליטול בל"ש בזה מודה הרמב"ם דאף בפחות משתי כסף נשבע התובע ונוטל וע' בתשו' ה"צ סי' קנ"ה
ג נשבע השכיר בנק"ח כעין של תורה ונוטל. ויש לעיין אם הבע"ה טוען פרעתי כל שכרך והשכיר מודה שקבל מקצת אם השכיר נשבע ונוטל המותר דהא טעמא דשכיר נ"ו הוא משום דבע"ה טרוד בפועליו א"כ הכא שהשכיר מודה שקיבל מקצת איכא ריעותא נמי להשכיר דהא הפוגם שטרו קיי"ל דלא יפרע אלא בשבועה משום דמיפרע לא דייק א"כ טענת השכיר נמי טענת ספק הוא וריעא טענתו וליכא למימר דהא חזינן דבפוגם שטרו מידכר ע"י השבועה וגבי הבע"ה שקלוה לשבועה מיניה משום דטרוד בפועליו ושדיוה אשכיר אלמא דטענת בע"ה ריעא טפי זה ליתא דהא חזינן דהיכא דהשכיר חשוד דהבע"ה נשבע ונפטר ולא אמרינן דהיכי מצי לאשתבועי הא טרוד בפועליו הוא א"ו דאמרי' דע"י השבועה מידכר דכיר אלא היכא דהשכיר יכול לישבע אפנוה חז"ל השבועה על השכיר דמוטב יותר שהשכיר ישבע אבל כל היכא דהשכיר אינו יכול לישבע נשבע הבע"ה ונפטר וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות בסוף שבועות להדיא ולפ"ז אין ראיה ממאי דבפוגם שטרו נשבע ונוטל משום דע"י השבועה דייק דהתם לא רצו חז"ל להפך השבועה על הנתבע משום דאית ליה למלוה חזקה אלימתא דאם איתא דפרע שטרא בידיה מאי בעי ואדרבה מוכח דבפוגם שטרו החמירו חז"ל טפי דהא בשכיר כששכרו שלא בעדי' מהימן בע"ה במיגו אף ליפטר מן השבועה ובפוגם שטרו אף דאיכא מיגו לבעל השטר דאי בעי לא היה פוגם מ"מ צריך שבועה משום דלא אמרינן מיגו בכה"ג כיון שאינו רוצה לשקר כלל כמ"ש התוס' בפ' הכותב אלמא דיותר יש לומר דלא דייק בפוגם שטרו מהבע"ה נגד שכיר וא"כ בשכיר שהודה שקיבל מקצת אינו נשבע ונוטל מהבע"ה כיון דריעא טענתו יותר מטענת הבע"ה ונשבע בע"ה ונפטר אך מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאין חילוק וכן מוכח לפי מה שהעליתי בסי' פ"ד דבפוגם שטרו איתרע כל השטר מדינא והא דנוטל בשבועה הוא משום מיגו דאי בעי לא היה פוגם ואפ"ה בשבועה מיהא נוטל דלא החמירו חז"ל רק לענין שבועה ולא לענין ממון ע"ש באריכות וגבי שכיר חזינן דאפכוה רבנן לשבועה מהבע"ה ושדיוה אשכיר אלמא דשכיר אקילו ביה רבנן טפי מפוגם שטרו וא"כ אף שמודה השכיר שקיבל מקצת נ"ו השאר ועדיין צריך ישוב:
ד היה השכיר קטן וכו' נשבע בע"ה ונפטר. משמע שנפטר הבע"ה בשבועתו לגמרי ויש לתמוה דלמה מפסידינן להקטן ולא נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול כמבואר בסי' ק"ח במת המלוה ויורשיו מוציאים שטר על הלוה והלוה טוען אשתבע לי דנשבעין היורשין כשיגדילו ונוטלים וא"כ ה"נ נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול וליכא למימר דאם נמתין עד שיגדיל א"כ יהיה עבר זמנו דאינו נשבע ונוטל זה ליתא דהא הטעם דעבר זמנו אינו נ"ו הוא משום חזקה דאין שכיר משהה שכרו והכא כשבע"ה כופר והב"ד מצריכין להשכיר שימתין איבטלא החזקה והיינו טעמא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל ולא אמרינן דנמחין עד אחר זמנו דלידכר כמ"ש התוס' בפ' כ"ה ובפ' המקבל ונ"ל דאה"נ דהשכיר כשיגדיל נ"ו אלא דהכא קאמר דקודם שיגדיל צריך הבע"ה לישבע כיון דהשכיר טוען ברי חייב הבעה"ב היסת דכפירת זמן הוי ככפירת ממון כמבואר בסי' ע"ג ס"ב דאם המלוה אומר היום סוף הזמן והלוה אומר עד עשרה ימים הלוה נשבע היסת ואם יש ע"א חייב ש"ד וא"כ ה"נ כיון שאין השכיר יכול לישבע עד שיגדיל לכך צריך הבעה"ב לישבע עכשיו עכ"פ היסת דהוי ככפירת זמן הפרעון ואח"כ כשיגדיל השכיר יהא נשבע ונוטל ולא מצי הבעה"ב לומר דלמה לי לישבע עכשיו בחנם כיון שאח"כ ישבע השכיר ויטול דמכל מקום השתא שאין השכיר יכול לישבע הוי כפירת ממון וחייב היסת עכ"פ ואחר כך כשיגדיל יהא נ"ו דהוי כנתברר אח"כ שהאמת עם השכיר ודמיא לשטר שאינו מקוים דנשבע הלוה היסת ונפטר ואח"כ כשימצא המלוה לקיימו נשבע ונוטל כמ"ש הש"ך בסי' פ"ב סק"ד משא"כ בסי' ק"ח א"צ הלוה לישבע היסת קודם שיגדילו היתומים כיון שאין היורשים טועני' ברי שהשטר אינו פרוע אין נשבעין היסת על טענת ספק ובאמת לפ"ז נראה דאף להני פוסקים שהביא הש"ך דבכל הנשבעין ונוטלין אם הם חשודים צריך הנתבע לישבע בנק"ח משום דתחלת תקנת חז"ל היתה למירמי שבועה על הנתבע אלא שהפכו אותה על התובע היכא דיכול לישבע מ"מ בכה"ג שהשכיר קטן א"ל הנתבע שבועה בנק"ח דלא עבדינן תקנתא דרבנן בשני אופני' שישבע הבע"ה ויפטר ואח"כ ישבע השכיר ויטול ועוד כיון דחז"ל לא תקנו שישבע השכיר ויטול אלא משום דמוטב יותר שישבע השכיר משישבע בעה"ב אבל כשהשכיר חשוד נשבע בעה"ב ונפטר כמ"ש הרמב"ן והבאתיו לעיל א"כ כשכבר נשבע הבעה"ב שבועת המשנה ע"פ הדין האיך יטול השכיר אח"כ בשבועה כנלפענ"ד נכון בזה אלא דק"ל ע"ז מהא דלעיל סי' ע"ב סל"ה ביורשים שיש בידם משכון שירשו מאביהן ואמרו שאביהן צוה שממושכן במאה והלוה אומר שממושכן בחמשים החמשים שהלוה מודה יתן ביד היורשים ונ' האחרים יתן ביד שליש עד שיגדילו היתומי' וישבעו שלא פקדנו בד"א שהיה המשכון שוה מאה ואם לאו אין עליו לתת אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת וכיון דמיירי התם שהיורשים טוענים ברי שממושכן במאה כמ"ש הט"ז והש"ך שם א"כ ברישא נמי ישבע הלוה שאינו חייב רק נ' כיון שהנ' האחרי' אינם נוטלים היורשים עד שיגדילו וליכא למימר כיון שהלוה צריך להשליש הנ' האחרי' ביד שליש לא מיחייב שבועה כיון שאינו נהנה מהן כמ"ש המחבר בסי' רס"ז ס"י זה ליתא חדא דהא הרא"ש פליג התם בזה וכמ"ש הרב בהגה שם ועוד דלענין חיוב שבועת היסת כ"ע מודים דמשביעינן ליה בכה"ג כמ"ש בסי' ע"ו סק"ב ע"ש וצ"ע:
ה אין יורשי השכיר נ"ו. משמע אף מיורשי בע"ה וכ"כ הסמ"ע בשם הרשב"א שכן הוא בירושלמי ויש להקשו' דהא בב"מ דף ק"ב בעי התם אי פרע אינש ביומא דמשלם זמני' ופשטינן ליה ממתניתין דשכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דנ"ו משום דטרוד בפועליו אבל בעלמא לא ע"ש וא"כ כיון דהוי יומא דמשלם זמניה הא מבואר בסי' ע"ח ס"ד בהגה דדוקא איהו מהימן לומר שפרע ביומא דמשלם זמניה אבל ליתמי דידיה לא טענינן להו וליכא למימר דשאני הכא כיון דגם יורשי השכיר טוענין שמא גרע טפי זה ליתא דהא טעמא דהתם משום דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ומקור דין זה ילפינן ליה משטר כיס היוצא על היתומי' דמוכח בב"ב דף ע' דלא טענינן ליתמי נאנסו הרי אף דגם המפקיד אינו יודע אם נאנס הפקדון אפ"ה לא טענינן ליתמי נאנסו וגם קשה למה צריך השכיר לישבע וליטול מיורשי בעה"ב בלא שבועה היה לו ליטול כיון דיומא דמשלם זמניה הוא וצ"ל ע"פ מ"ש באס"ז בב"מ שם בשם הראב"ד שהקשה דמאי פשיט הש"ס משכיר הרי התם הבעה"ב ע"כ צריך לשלם ביומא דמשלם זמניה דהא אח"כ יעבור בבל תלין ותי' דהש"ס דייק דסתמא קתני במתניתין שכיר בזמנו נ"ו משמע כל זמנו אף שטוען שפרעו מבעוד יום מ"מ צריך השכיר לישבע ש"מ דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה וא"כ י"ל דהירושלמי והרב מיירי בסוף הזמן ואומר שפרעו עכשיו דבכה"ג שכיח דפרע כדי שלא יעבור בבל תלין וא"כ במת בע"ה באמצע היו' גובין אף יורשי השכיר מיורשי בע"ה בלא שבועה ולפי דברי הראב"ד יש ליישב לשון הירושלמי שהביאו הרשב"א בחידושיו והר"ן דאיתא התם גבי שכיר הקדים לו שכרו בהא נשבע ונוטל היה בידו משכון בהא נוטל בלא שבועה ופירשו הרשב"א והר"ן הקדים לו שכרו פי' אם טוען שהקדים לו שכרו יהא בעה"ב נאמן לפי שבתחלת היום אינו טרוד בפועליו לא היא דלעולם מחמת טרדת פועליו גם בזה אינו זוכר ומיהא נשבע אומן אבל כשיש בידו משכון נוטל בלא שבועה ורבים הקשו ע"ז דלפי פירושם שטוען שהקדים לו שכרו בתחילה למה צריך השכיר שבועה כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וחזקה א"א פורע בת"ז בלא שבועה ה"ל ליטול כדאיתא בסי' ע"ח ולפי דברי הראב"ד יש לפרש לשון הירושלמי בפשיטות הקדים לו שכרו פי' שטוען שפרע לו באמצע היום ולא בכלות היום וא"כ הוי יומא דמשלם זמניה וה"א דלא עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה ובלא שבועה ה"ל ליטול קמ"ל הירושלמי דאף בהא צריך השכיר לישבע וליטול דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה כדברי ר' יוחנן בש"ס דילן בב"מ והן הן דבריו בירושלמי אבל ביש בידו משכון נוטל בלא שבועה:
ו ושעשה עמו מלאכה. משום דאם אין עדי' ע"ז אף שיש עדי' ששכרו דילמא לא עשה עמו מלאכה כ"כ הה"מ ורבים מהמחברים תמהו ע"ז דא"כ אף שאין עדים ששכרו מה מיגו איכא דלא שכרתיך מעולם הא כיון שיש עדים שעשה ממו מלאכה א"כ לא גרע מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות דשמין לו מה שעשה ונוטל כדלקמן סי' שע"ה ולענ"ד לק"מ דביורד לשדה חבירו מיירי שירד בסתם לכך לא אמרי' דבחנם עשה עמו משום דמסתמא לאו למתנה איתכווין אבל הכא איכא מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם ובפי' לשם מתנה עשית עמי דהיה נאמן והוי מיגו מעליא בכה"ג כמו שהוכחתי בסי' ע"ה ס"ז מדברי הר"י הלוי והרמב"ם והמחבר בסי' נ"ח ס"ב והבאתי שם שכ"כ בתשו' מהרי"ט להדיא ומכאן ראיה ברורה לדבריו וז"ב
ז וכן אם תבעו אחר זמנו. בהג"א בפ' המקבל כתב דדוקא בכופר הכל אבל במודה במקצת בעינן דוקא שלא עבר בעה"ב באותו מקצת משום בל תלין כגון דלא הוי גביה או שלא רצה הפועל ליטלו אבל אם עבר בעה"ב באותו מקצת אינו נאמן דבעינן תרי חזקה וליכא ומסתימת כל הפוס' לא משמע כן ואפשר דבעה"ב נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא רצה הפועל ליטלו אך מלשון הג"א לא משמע כן ולא ידעתי למה ויותר נראה מ"ש בזה הגאון בעל ת"ח בפרק כ"ה דנאמן במיגו דכופר הכל ולא הוי מיגו דהעזה כיון דמסייעי לי' תרתי חזקה [חזקה] דאין שכיר משהה שכרו וחזקה דאינו עובר על בל תלין מעיז ומעיז וזה נכון מאוד דלתירוץ הג"א קשה כיון דחזקה דשכיר אין משהה שכרו איתרע לפלגא איתרע לכולה וצ"ל דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא שיהה לא שיהה וזה דוחק כמ"ש התוס' בפחז"ה וכן הוכחתי לעיל בסי' פ"ד ס"ב באריכות א"ו העיקר כמ"ש הת"ח ונכון:
ח אף על פי שכבר נתן לו שתים. ופי' הסמ"ע שהשכיר הודה לו אלא שאמר שקצב עמו בג' ועדיין לא נתן לו הג' אבל אם לא היה השכיר מודה לו כיון שמחולקים בפרעון השכיר נ"ו עכ"ל והא דלא מהימן השכיר שקצב עמו ג' במיגו דאי בעי אמר שעדיין לא פרע לו השתים משום דהוי מיגו להוציא ומיגו להוציא לא אמרינן וא"כ לשיטת הסוברים דאמרינן מיגו להוציא מהימן השכיר במיגו אך הה"ג אאמ"ו זצ"ל הוכיח דאף להסוברי' דאמרינן מיגו להוציא מ"מ לא מהני הכא המיגו דאל"כ קשה הא דפריך הש"ס לשמואל דס"ל דקציצה מידכר דכירי אינשי מהברייתא דהנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת דבזמנו נ"ו ומאי קושיא דילמא מיירי הברייתא שהאחד שהוא מודה שקצץ מודה השכיר שכבר נפרע וא"כ נאמן במיגו דלא פרעתני א"ו כיון דהא דשכיר בזמנו נ"ו אינו אלא תקנתא דרבנן ומשום כדי חייו כמ"ש הרי"ף והר"ן לא אמרינן שיהא נאמן השכיר בשאר טענות במיגו דאי בעי הוה טעין כן כמ"ש הר"ן בקדושין פרק האומר דלכך מי שאומר נשבית בתי ופדיתיה א"נ במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה משום דהא דהאמינה התורה לאב לומר גרשתיה חידוש הוא שלא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א ולכך לא אמרינן מיגו בכה"ג ע"ש וא"כ ה"נ כיון דהא דשכיר נאמן לענין פרעון אינו אלא תקנת חז"ל לטובת השכיר לא מהימן השכיר בקציצה במיגו דאי בעי אמר לא נפרעתי עכ"ד והנה אף שראייתו אינה מוכרחת כ"כ לפמ"ש התוס' בפ' המקבל ד"ה א"ה קצץ נמי דסתמא משמע אף שלא פרע אותה אחת מ"מ סברתו נכונה מאוד לשיטת הר"ן ונ"מ לדינא אף לדידן דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא מ"מ באומן שהטלית תח"י בגוונא שא"נ לטעון לקוח' היא בידי שיש עידי ראה ומחולק בקציצה דמבואר לקמן בס"ה שא"נ מ"מ בכה"ג שיש לאומן מיגו דלא פרעתני האחד שמודה נאמן האומן ולא הוי מיגו להוציא כיון שהטלית תח"י ואף דאיכא עידי ראה מ"מ לא גרע מהיכא דמוחזק בקרקע דמהני מיגו ולא הוי מיגו להוציא אף דקרקע בחזקת בעליה קיימא כדאמרינן בפחז"ה גבי והלכתא כרבה בארעא ע"ש ולסברת א"א ז"ל לא מהימן האומן במיגו כי האי וצ"ע לדינ':
ט הרי האומן נשבע בנק"ח ונוטל. כ"כ הרמב"ם והטור והש"ך תמה בזה מהברייתא דקתני כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נ"ו עבר זמנו אינו נ"ו משמע להדיא דברישא כשהטלית ביד האומן נוטל האומן בל"ש וזו היא קושית בטל המאור על הגאונים שחייבו כל הטוען על המשכון שבועה בנק"ח ותמה הש"ך שלא נמצא מי שנתעורר בזה על הרמב"ם ואשתמיטו ליה דברי הנ"י פחז"ה בסוגיא שהקשה כן על הרמב"ם ומה שתירץ הש"ך דהברייתא כיון דס"ל דאף בקציצה השכיר נ"ו ולכך כשהטלית ביד האומן מעלינן ליה חד דרגא דנוטל בל"ש אבל לדידן דס"ל דקציצה מידכר דכירי לכך אף שהטלית ביד האומן צריך לישבע בנק"ח כשאר טוען על המשכון כבר קדמו הרשב"א בחידושיו לשבועו' לתרץ כן והוא נכון אך מה שלמד הש"ך מזה דה"ה בכל הנ"ו אם תפסו משכון בלא עדים מעלינן להו דנוטלים בל"ש האי כללא לאו דוקא דפוגם ותפס שלא בעדים צריך שבועה בנק"ח דהא התוס' בפ' הכותב כתבו דלכך בפוגם שטרו צריך שבועה ולא מהימן במיגו דלא היה פוגם משום כיון דטעמא דהפוגם צריך שבועה משום דמיפרע לא דייק לא שייך מיגו כיון דאין רצונו לשקר וא"כ אף שתפס שלא בעדים ל"מ דהא התפיסה שלא בעדים לא תוסיף תת כחה כלל דמה לי המיגו דאי בעי היה כופר מה שתפס מה לי המיגו שלא היה פוגם השטר כלל סוף סוף חיישינן דמיפרע לא דייק ואין רצונו לשקר כלל וחייב שבועה כי היכי דלידוק
י נשבע בע"ה בנק"ח. כתב הט"ז נראה דכלל בזה שני דברים דעל חלוקה האחת שאין הטלית בידו נמצא שהשבועה על בע"ה ש"ד כדין מ"מ דהא מודה באחד ועל החלוקה שאין יכול לטעון לקוח והוא ביד האומן נשבע בעה"ב בנק"ח ונוטל כדין נשבע ונוטל ודברי הסמ"ע בס"ק כ"ג בזה נעלמים ממני עכ"ל ודבריו תמוהים מאוד במ"ש דהיכא שהטלית ביד האומן ואינו יכול לטעון לקוח דנשבע בע"ה ונוטל כדין נ"ו דלמה צריך בזה נק"ח דהא היכא שראינו הטלית ביד האומן והוא טוען לקחתיו נוטל הבעה"ב הטלית מן האומן בהיסת כמבואר בסימן קל"ד ס"א ולמה כשמחולק בקציצה יצטרך בעה"ב נק"ח גם מה שנראה מדברי הט"ז דס"ל דהיכא שהטלית ביד האומן לא מיחשב הבעה"ב מב"מ כשהודה באחד אנכי לא כן עמדי דאף שדעת המחבר בסי' ע"ב סכ"ז דמשכון שלוה עליו מתחילה מקרי הילך כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם היינו משום שבתורת משכון בא לידו ושייך גביה בע"ח קונה משכון משא"כ באומן וראיה לדבר שהרי הש"ך בסי' ע"ב סכ"ג העלה דהיכא שיש עדים שבמשכון בא לידו ואינם יודעים בכמה דנאמן המלוה בשבועה אף דל"ל מיגו ואפ"ה באומן כשמחולק בקציצה א"נ היכא דלית ליה מיגו א"ו משום דאומן גרע טפי כיון שלא בתורת משכון אתא לידיה לא מקרי מוחזק כמ"ש הש"ך שם וה"ה לענין הילך נמי וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם והטור שכתבו ואם יצאת הטלית מתח"י או שאין לו בה חזקה וא"י לטעון לקוח' היא בידי הממע"ה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ"ל משמע אף היכא שהטלית ביד האומן אלא שאין לו בה חזקה מ"מ חייב בע"ה ש"ד אם הודה במקצת ולא הוי הילך וכן עיקר:
יא אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו. הכי איתא בש"ס לכל מגלגלין חוץ משכיר דאין מגלגלין ומסתימת לשון הש"ס והפוס' משמע דהאי גלגול הוי כשאר גלגול דעלמא שהנתבע מגלגל על התובע שאר טענות מה שתובע אותו בממון אחר ויש לתמוה טובא מדברי הר"ן בפ' השולח שכתב דמהא דמשמע בש"ס התם דאשה שנשבעה על כתובתה חי ה' אם נהניתי מכתובתי כלום דבלשון זה סגי מזה יש ללמוד דמי שגזל את חבירו וחבירו חייב לו ממון ומשביע אותו אם נפרע שאינו יכול לישבע שלא נפרע שאותו ממון שגזל עולה לפרעון וכ"פ באה"ע סי' צ"ו ס"ב דאלמנה מחויבת לישבע שלא התפיסה צררי ושלא תפסה היא משלו כלום ואם נשבעה סתם שלא נהניתי מכתובתי סגי בכך וכתבו הח"מ והב"ש שם דל"ת דדילמא גזלה משל בעלה ושפיר נשבעת שלא נהנית מכתובתה קמ"ל דגזילה עולה לפרעון ואם איתא דגזלה איך נשבעת שלא נהנית מכתובתה וה"ה דאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יכול לישבע שלא נפרע דממון הגזילה עולה לפרעון כמ"ש הר"ן ע"ש וא"כ האיך שייך נלגול מן הנתבע להתובע דהא אם הנתבע תובע ממון אחר להתובע א"כ ממילא הוא נכלל בכלל השבועה שהוא נשבע ונוטל וגם למה בשכיר אין מגלגלין הא כיון שהשכיר נשבע שלא נפרע ממון השכירות א"כ ממילא בכלל השבועה שאין השכיר חייב לב"ה ממון אחר דא"כ היה עולה לו לפרעון וא"כ אמאי לא יהא יכול לגלגל עליו שהשכיר ישבע לו בפירוש שאינו חייב לו ממון אחר דהא בלא"ה הוא בכלל השבועה והדיין יש לפרש בשבועה כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו אף שנשבע על דעת ב"ד כמבואר בסי' פ"ז ס"כ ועמ"ש בר"ס צ"ד ומתוך זה היה נ"ל דהא דאמרינן לכל מגלגלין חוץ משכיר מיירי שהתובע יש לו על הנתבע שאר תביעות שהוא נוטל בל"ש כגון שטר בנאמנות או מלוה ע"פ בת"ז שאין צריך לישבע כלל ולכך בשאר נשבעין ונוטלין מגלגל עליו שיצטרך התובע לישבעג"כ על התביעות האחרות שתובע אותו משא"כ בשכיר אין מגלגלין עליו שישבע' על התביעה האחרת והיינו מטעמא שכתבו רש"י והתוס' והר"ן משום דשבועת שכיר אינה אלא להפיס דעתו של בע"ה שמן הדין יש לו ליטול בל"ש כדפריך הש"ס וניתיב ליה בל"ש ולכך אין מגלגלין עליו להשביעו אף על תביעה אחרת וזה סתירה למ"ש הסמ"ע בר"ס צ"ד דלכך אין מגלגלין על השכיר משום שעל שכר זה הוא נושא את נפשו דזה לא שייך כשהשכיר תובע תביעה אחרת ומשביעינן ליה ע"י גלגול שבועת השכירות דהא על טענה האחרת אינו נושא את נפשו אבל לפי הטעם משום דהשבועה אינה אלא להפיס ומן הדין לא היה חייב שבועה כלל א"כ בכל גווני אין מגלגלין על שבועה זו ובאמת י"ל דלכך כתבו רש"י ותוס' והר"ן טעם זה ולא כתבו הטעם משום דאליו הוא נושא את נפשו והיינו כדפרישית אמנם באמת מסתימת כל הפוס' משמע דאף שהנתבע תובע להתובע שאר תביעות מ"מ אין מגלגלין על השכיר להצריכו לפרש טענת הגלגול בשבועתו ואולי כיון דס"ל להרמב"ם והמחבר דבשכיר פותחין לו ואומרים לו אל תצעד מצמך השבע וטול ה"נ אין מצריכין אותו לפרש טענת הגלגול בשבועתו אף דבלא"ה נכלל הוא בשבועתו ובאמת בזה יש לפרש הסוגיא דס"פ כ"ה אמר ר"ה לכל מגלגלין חוץ משכיר דאין מגלגלין ור"ח אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין מאי בינייהו א"ב לפתוח לו ונסתבכו בזה כל הראשונים והרמב"ם והר"ן פירשו לפתוח לו היינו לומר לו אל תצער עצמך השבע וטול ור"ה ור"ח לא פליגי והאי דקאמ' מאי בינייהו היינו משום דס"ד דפליגי והש"ס משני דלא פליגי כמ"ש הב"י והוא דחוק ולפמ"ש יש לפרש דר"ה אמר לכל מגלגלין חוץ משכיר דאין מגלגלין משמע דוקא אין מגלגלין בשכיר דהיינו אם השכיר תובע לבעה"ב עוד ממון אחר וזה נקרא גלגול אז אין מגלגלין אבל אם הבע"ה תובע לשכיר ממון אחר זה אינו נקרא גלגול דהא בלא"ה הוא נכלל בשבועתו אלא שמצריכינן אותו לפרש היטב שבועתו גם טענת הגלגול וזה חייב גם השכיר לפרש היטב שבועתו ור"ח סובר לכל אין מקילין דהיינו שמחייבינן אותו לפרש בשבועתו כל צד ערמה אף דבלא"ה נשבע ע"ד הב"ד חוץ משכיר דמקילינן דא"צ לפרש כלל טענת הגלגול בשבועתו וזה הוא כוונת הש"ס א"ב לפתוח לו היינו אם מצריכינן אותו לפרש שבועתו שהיא סתומה שנשבע שלא נפרע שיפרש ג"כ שאינו חייב לו ממון אחר אף שהוא ממילא נכלל בשבועתו וזה נכון מאוד לולי שהראשוני' לא פי' כן אך מ"מ מן הסברא נראה דאף בשכיר נמי מגלגלין טענת הנתבע על התובע כיון דבלא"ה נכלל טענת הגלגול בשבועתו מצריכינן אותו לפרש שבועתו היטב דהא הרא"ש בפ"ק דמציעא כתב דלכך אם יש צד ערמה בדבר מחויב לפרש שבועתו אף דבלא"ה נשבע ע"ד ב"ד מ"מ טפי מסתפי אינשי כשמזכירין להם צד השבועה שהוא עובר בה ממה שהיה נשבע סתם אע"פ שלדעת ב"ד עובר בה אף בסתם וא"כ ה"נ בשכיר אנו מחויבין לראות שלא ישבע לשקר ומה"ת נקל עליו בזה ומהתימה שלא נתעורר בזה שום אחד מהראשונים ואולי מקום הניחו לי בזה ודע דלפי מ"ש רש"י ותוס' והר"ן ומרדכי דטעמא דשכיר אין מגלגלין עליו משום דשבועתו אינה אלא להפיס דעתו של בע"ה ומן הדין א"צ שבועה כלל כדפריך וניתיב ליה בל"ש א"כ היכא דהשכיר מודה שנפרע מקצת אף דגם בכה"ג נ"ו כמ"ש בסק"ג מ"מ עכ"פ מגלגלין עליו שאר טענות בכה"ג דהא הטעם דפריך הש"ס וניתיב לי' בל"ש הוא משום דה"ל כא"י אם פרעתיך דנוטל בל"ש וא"כ בכה"ג דהשכיר מודה שנפרע מקצת חייב שבועה מן הדין דהוי כפוגם שטרו דחייב שבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וא"כ ה"נ נהי דהבע"ה טרוד בפועליו מ"מ הא השכיר ג"כ הוי כטוען א"י ובטוענים שניהם א"י אם פרעתיך פטור לשלם כמבואר סי' ע"ה וא"כ מגיע שבועה להשכיר מן הדין כדי שיזכור ומגלגלין עליו וליכ' למימר דלמ"ד דבשכיר מקילין עליו אף בכה"ג מקילין עליו שלא לגלגל עליו דא"כ לימא הש"ס זה האיכא בינייהו א"ו דבכה"ג לכ"ע מגלגלין ועמ"ש בר"ס פ"ד: