שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
פח
א אין מודה מקצת הטענה וכו'. והיכא דכופר הכל ועדים מעידים שחייב לו פרוטה נראה דבעינן נמי כפירת שתי מעין כיון דהא דהעדאת עדים חייב ש"ד ילפינן בפ"ק דמציעא משום דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים א"כ כי היכא דבהודאת פיו בעינן שתי כסף ה"ה בהעדאת עדים ואע"ג דבפ"ק דמציעא מסיק התם דילפינן העדאת עדים מהודאת פיו וע"א במה הצד ובע"א מכחישו לא בעינן כפירת שתי כסף כמבואר בס"ד מ"מ הא לפי גירסת הנ"י שם ושאר קדמונים המבואר באס"ז שם ילפינן מפיו וגלגול שבועה דע"א ע"ש ועוד דאף לפי גירסת הספרים דילפינן ליה מהודאת פיו וע"א גופא מ"מ מה"ת לדמותו לע"א אדרבה נדמה אותו להודאת פיו דבעי שתי כסף דהא עיקר הילפותא הוא מהודאת פיו שדומה לו לגמרי אלא דהש"ס רוצה לדחותו מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה לזה אמר דע"א יוכיח ויליף לה במה הצד וכ"כ הרא"ש בריש ב"ק להדיא גבי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו לר"ה דילפי לה התם מבור ואש דכל דין בור יש להם כיון דלבור דמיין לגמרי ע"ש וא"כ ה"נ וז"ב אמנם בשערי רב אלפס בסוף שער ו' כתב וז"ל והשבועה המחויבת לנתבע ע"פ שנים עדים או ע"פ ע"א אין בזו שיעור כפירה שתי כסף שאפי' לא תהא כל התביעה אלא פרוטה ובא ע"א והעיד לו עליה נתחייב הנתבע ש"ד וכדגרסינן וכו' עכ"ל הרי להדיא דמדמי העדאת עדים לשבועת ע"א דא"צ שתי כסף ולא כתב שום טעם וראיה לזה ודבריו תמוהים מאוד ואולי איזה ט"ס יש בדבריו ולדינא העיקר כמ"ש וכן משמע מסתימת כל הראשוני':
ב והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין. והיכא שטענו שתי כסף ופרוטה והודה בפרוטה וכפר בפרוטה ועל השאר אומר איני יודע שמעתי מהה"ג אאמ"ו זצ"ל שנסתפק בזה אי אמרינן כיון דמה שאומר א"י צריך לשלם דהא חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוי משויל"מ וה"נ כיון שחייב שבועה על כפירתו וא"י לישבע על מה שטוען איני יודע וצריך לשלם א"כ שוב לא נשאר חיוב השבועה רק על פרוטה לבדה ופטור או דילמא כיון שנתחייב השבועה על הב' כסף ביחד אף שמשלם על מה שאומר א"י מ"מ לא פקעה השבועה מהפרוטה שהוא כופר בברי וחייב עליו ש"ד והביא סעד לזה מהא דאמרינן בר"פ ש"ה על מתניתין דהטענה שתי כסף רב אמר כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי קמ"ל שמואל דלא הודה אלא בפרוטה חייב הא כיון אף שהכפירה אינה אלא פרוטה דעל מה שנשבע אינו דבר חשוב מחייבינן ליה שבועה א"כ כ"ש דכשההודאה אינה אלא פרוטה וכל המותר הוא כופר דחייב שבועה ועוד דלמה ליה לשמואל דין זה הא רב לא פליג עליו בזה א"ו דה"פ דמה דקאמר לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה היינו שההודאה אינה אלא פרוטה והכפירה אינה אלא פרוטה ועל השאר טוען איני יודע ורב ושמואל לטעמייהו אזלי דס"ל בפ' כ"ה גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דפטור לגמרי דלא אמרינן משויל"מ וא"כ כאן כיון דעל מה שאומר איני יודע פטור משבועה ומתשלומין ה"א דאף על הפרוטה שכופר פטור מהשבועה כיון שההודאה והכפירה ביחד אינם שתי כסף וה"א דגזה"כ הוא שההודאה והכפירה שהם גורמים השבועה הם בעצמם צריכים להיות ב' כסף כמו דאיכא למ"ד דטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור דההודאה והכפירה צריכים להיות ממין אחד קמ"ל שמואל דכיון דהטענה היא שתי כסף חייב לישבע כמו אם לא כפר אלא בפרוטה והודה בכל השאר אך זה לא יתכן אלא לשמואל דס"ל דבטענה תליא מילתא אבל לרב דס"ל דבכפירה תליא מילתא דבעינן שתהא הכפירה דבר חשוב א"כ כיון דעל מה שטוען א"י פטור לדידיה לגמרי משבועה ומתשלומין א"כ השבוע' אינה באה אלא על כפירת פרוטה לבד שאינו דבר חשוב ופטור לכך קמ"ל שמואל דין זה דל"ש אלא לסברתו וא"ש ונכון וא"כ ממילא מוכח דה"ה לדידן כיון דמשלם מה שטוען א"י א"כ לא באה השבועה אלא על כפירת פרוטה לבד ואין נשבעין עליו אך מ"מ אכתי יש לחלק דדוקא לרב דס"ל בנ' ידענא ונ' לא ידענא דפטור לגמרי כיון שאינו יכול לישבע הוא דלא מחייבינן ליה שבועה על הכפירה דפרוטה שאינו דבר חשוב כלל ומה שאומר א"י הוא פטור לגמרי אבל לדידן דקיי"ל משויל"מ א"כ כיון דהשבועה חלה על כפירתו שתי כסף אלא דעל מה שאומר א"י אינו יכול לישבע וחייב לשלם אבל על המותר כיון דמ"מ נתחייב שבועה עליו בצירופא דהא בבת אחת היא שתי כסף ביחד שוב לא פקעה השבועה מעליו בשביל מה שחייב לשלם מקצת הטענה וכן מסתבר אלו הם דברי הה"ג אאמ"ו זצ"ל והם נכונים ודוק:
ג כיון שאין בכפירה שתי מעין. בב"י ר"ס פ"ט מבואר דכפירה שהיא פחות מב' מעין מגלגלין על שבועה אחרת אבל כפירה פחות מפרוטה אין מגלגלין דפחות מש"פ אינה ממון ע"ש ודבריו אינם מוכרחים שם ולפעד"נ כיון דאין נשבעין על פחות משתי כסף כיון שאינו דבר חשוב ה"ה נמי שאין מגלגלין טענה שהיא פחות מב' כסף על שבועה אחרת כיון שאינו דבר חשוב לישבע עליו כמו שאין מגלגלין כפירת שבועה אף שיכול לבא לידי ממון מ"מ אין מגלגלין אותה כיון דלא מיחשב ממון כמבואר בסי' צ"ג ס"ט והכא נמי פחות משתי כסף לא מיחשב ממון לענין שבועה וכן יש לדייק מדברי התוס' בב"ק דף ק"ג שנדחקו שם במתניתין דהגוזל שוה פרוטה ונשבע עליו יוליכנו אחריו למדי והקשו שם דהא בעינן כפירת שתי כסף ומאי קושיא דילמא מיירי שנשבע ע"י גלגול שבועה אחרת א"ו דבכה"ג אין מגלגלין אך מ"מ לענין דינא נראה כיון דקיי"ל דבהיסת א"צ כפירת שתי כסף דחז"ל תיקנו היסת בכל גווני כמבואר בס"ו א"כ בשבועת היסת ודאי מגלגלין אף בפחות משתי כסף דלא גרע מעיקר השבועה אם כן ה"ה היכא שחייב ש"ד דמגלגלין עליו מדרבנן מיהא בכל גווני וכן הוא בש"ע סי' ר"צ סי"ט והוא מדברי הטור בשם הראב"ד שם וע"ש ועיין בש"ע ס' ו':
ד דבשבועת השומרים בעינן נמי שתי כסף. לכאורה נראה דהיכא דטענו פקדון שתי כסף ופרוטה והודה בפרוטה ועל מעה אחת כופר ואומר להד"ם ועל השניה טוען נאנסו דפטור משבועה לגמרי דמכח מודה במקצת אין לחייבו דהא הכפירה אינה אלא מעה אחת ובשניה הוא מודה אלא שטוען נאנסו ואין לחייבו שבועה מחמת הודאה במקצת דהא טענת התובע הוא ספק ואין נשבעין על טענת ספק ומחמת שבועת שומרים אין לחייבו בספק כיון דעל מה שטוען נאנסו ליכא ב' כסף ורחמנא לא חייבה שבועת השומרי' בכה"ג ולא מצרפינן שני הטענות להדדי כיון דשתי שבועות חלוקות הן דעל מעה אחת נשבע שלא הפקיד אצלו ועל המעה האחרת נשבע שנאנס מידו אלא דלפי זה יש להקשות על הר"ן דהוא הסכים נמי דשבועה השומרי' בעינן ב' כסף והר"ן גופיה הוכיח דאף בפקדון נמי אמרי' דשוה קטעין ממתניתין דקתני שתי כסף יש לי בידך ואמרי' עלה בש"ס דשוה קתני ויש לי בידך משמע טפי בפקדון ע"ש וא"כ לפי זה תקשה ממתניתין דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי
אלא פרוטה חייב ואמאי חייב בפקדון ש"ד מחמת הודאה במקצת להימן הנפקד במיגו דאי בעי היה טוען על אחת להד"ם ועל השניה היה טוען נאנסו דהיה פטור משבועה דהא בכל מב"מ הא דלא מהימן במיגו דלהד"ם הטעם הוא משום דהוי מיגו דהעזה כדאמרינן בריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח ע"ש וא"כ הכא דאיכא מיגו מעליא דאי בעי היה טוען נאנסו על המעה השניה שכופר לפטור מש"ד אך יש לתרץ קושיא זו ע"פ מ"ש
הסמ"ע בסי' ק"ח ס"ק י"ז על הא
דאיתא התם דבשטר פקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דנאנסו לא שכיח ומיגו דלא שכיח ל"א מ"מ אין בה העזה כ"כ כמו בהחזרתי ומש"ה מיחשב מיגו ע"ש ולפ"ז ניחא הכא דלכך לא מהימן במיגו דנאנסו דאם יטעון נאנסו על הכל יתחייב שבועת השומרים ואי דיטעון נאנסו על מעה אחת ועל השניה יטעון להד"ם א"כ הדר ה"ל מיגו דלא שכיח דלא אמרינן דהא אכתי יצטרך להעיז במה שיטעון להד"ם על השניה וזה נכון לכאור' אלא דתי' זה לא יתכן לשיטת הסוברים דאמרינן מיגו דל"ש כמבואר בכללי המיגו ועוד דא"כ בטוענו שתי כסף ופרוטה פקדון שאינו עליו אלא שומר חנם יפטר מש"ד במיגו דגניבה ואבידה השכיחין ולא יתחייב ש"ד אלא בטוענו ד' כסף ופרוטה ויודה לו בפרוטה דאז ליכא מיגו לכך נראה יותר דהיכא שהודה בפרוטה וטוען על מעה אחת להד"ם ועל השניה נאנסו דחייב ש"ד על שתיהם אף דמ"מ בעי כפירת שתי כסף וכן שבועת השומרים מ"מ כיון דהטעם דבעינן שתי כסף דרחמנא לא חייבה שבועה אלא בדבר חשוב שהוא ב' כסף ולא בפחות וא"כ כיון דחזינן דרחמנא חייבה שבועה במ"מ על הכפירה וכן בשומרים אחשביה רחמנא לטענת המפקיד וחייבה שבועה לנפקד בטענת ספק א"כ הכא שהודה בפרוטה ועל מעה אחת טוען להד"ם ועל השניה נאנסו כיון דסוף סוף הכפירה היא שתי מעין והיא דבר חשוב מצרפינן שתי הטענות להדדי וחייב ש"ד על שתי המעין יחד שאחת להד"ם והשניה נאנס ובזה יש ליישב קושית הראשוני' הובא באס"ז רפ"ק דמציעא ובפ' השואל לרמי בר חמא דס"ל דד' שומרים צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת ועל השאר יטעון נאנסו אבל כי טעין שנאנס הכל אינו חייב שבועה כלל א"כ למה אשמועינן קרא דחייב שבועת השומרים כלל ות"ל דבלא"ה נמי כיון שמחויב לישבע ש"ד על מה שכופר מדין מודה במקצת א"כ ממילא מחויב לישבע על השאר שנאנס מתורת גלגול וג"ש דאורייתא הוא ולפמ"ש ניחא דאשמועינן קרא דאף היכא דמה שכופר אינו שוה ב' כסף וכן מה שטוען שנאנס ג"כ אינו שוה ב' כסף וא"כ אי לאו דגלי קרא לחייב שבועה בכה"ג לא הוי חייב שבועה כלל מתורת גלגול דהא אינו חייב ש"ד כלל מדין מודה במקצת דהא אין בכפירה ב' כסף ומה שטוען שנאנס ודאי דלא מצרפינן ליה דהא הוי טענת ספק ואין נשבעין עליו כלל לכך אשמועינן קרא דכה"ג שהודה במקצת וכפר במקצת מחויב ש"ד על השאר שטוען נאנסו מצד עצמה ולא מתורת ג"ש ואם כן פשיטא דמצרפינן שתי הכפירות להדדי כיון דבשתיהם איכא כפירת שתי כסף ורמי רחמנא שבועה עליו על פי צירוף שני הטענות יחד וא"ש ואף לדידן דלית לן דרמב"ח מכל מקום הסברא נותנת כן ועיקר:
ה שבועת היסת וכו'. ולפי דעת הרב בהג"ה לעיל דבשבועת השומרים בעינן כפירת ב' כסף א"כ בפקדון פטור בכופר הכל מהיסת בפחות משתי כסף במיגו דנאנסו אך לפי מ"ש הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ז דלא אמרינן מיגו לאפטורי מהיסת אין חילוק בזה ע"ש
ו בסתמא שוה דינר קאמר לפי וכו'. מסתימת הראשונים משמע דלא שיילינן ליה להתובע לברר טענתו אם שוה קטעין או דוקא קטעין ובאמת טעמא בעי דלמה לא מצרכינן להתובע לברר טענתו דאולי דוקא טעין ויפטר הנתבע משבועה ואפשר לומר דלענין שבועה אף דשיילינן להתובע אח"כ ואמר דכוונתו היתה לדוקא מ"מ חייב הנתבע ש"ד כיון דבשעה שהודה הנתבע במקצת מיחשב הודאה ממין הטענה כיון דמסתמא שוה קטעין אף דאח"כ נתברר שכוונתו היתה לדוק' ולא הוי הודאה ממין הטענה מ"מ אזלינן בתר הודאתו שהשיב לטענת התובע וכמבואר בסכ"א בשני בע"ד שתובעי' זא"ז דאם הודאת השני יותר מהודאת הראשון אז גם השני חייב ש"ד כיון שלא א"ל בשעת הודאתו להד"ם שהרי יש לך משלי כנגדו אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה מב"מ הוא ומשמע התם דאף דהנתבע הוא פטור מהודאתו מ"מ מיחשב מב"מ דעיקר מב"מ תלוי לפי הודאתו שהשיב על טענת התובע וכמו שהוכחתי שם מלשון בעה"ת ע"ש וא"כ ה"נ כיון דבשעת הודאתו הוי ממין הטענה דהא מסתמא שוה קאמר מיחשב מב"מ ואף שנתברר אח"כ דדוקא קאמר ולא הוי ההודאה ממין הטענה ופטור אף מדמי הודאתו מ"מ אזלינן בתר הודאתו שהשיב על טענת התובע וחייב ש"ד ועיין בב"י סכ"א גבי תבעו מנה מלוה והודה לו בפקדון מ"ש בשם תלמידי רשב"א ע"ש כנ"ל נכון ודוק ודע דאף דקיי"ל הכא בתובע לחבירו מנה דשוה קטעין מ"מ במצוה ליתן מנה לחבירו במתנה אמרינן דדוקא קאמר וכמבואר בסי' רנ"ג סי"ט בהגה וכ"כ הר"ן בפ' שבועת הדיינין בשם הרשב"א וכן הוא בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' ס"ב ומבואר שם עוד דה"ה אם הודה בלתי תובע שאמר מנה לפ' שלויתי ממנו נמי דוקא קאמר כיון שלא תבעו וע' בהה"מ רפ"י מה"ז והלח"מ שם אישתמיטו ליה דברי הר"ן אלו:
ז ולפיכך אפילו יש עדים וכו'. הקשה הש"ך דלקמן סי' ת' ס"ג גבי שני שוורים רודפים כתב דברי הרמב"ם בסתם דאם לא היתה ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד מהן הזיק משלם המזיק כמו שאומר הרי להדיא דביש עדים חייב אף דהתם הוי כחיטים ושעורים דהא הש"ס מדמי להו אהדדי ותירץ הש"ך דמ"ש כאן אם יש עדים פטור היינו שמעידים בבירור שחייב לו שעורים והרי התובע הודה שאינו חייב לו שעורים משא"כ התם דמיירי שהעדים א"י איזה הזיק ולכך חייב הקטן משום דהניזק אומר העדים מעידים כדברי ובאם לאו תן לי לפחות הקטן עכ"ד ולפענ"ד דבריו תמוהים מאוד דהא מקור דין זה הוא מדברי בעה"ת והרא"ש ס"פ המניח שהוכיחו דאף ביש עדים פטור מהא דפריך בס"פ המניח הא אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר פטור אף מדמי שעורים וע"כ מיירי דיש עדים דאל"כ בלא"ה פטור משום מודה בקנס אלמא אף ביש עדים פטור וא"כ מוכח דאף שאין העדים יודעים איזה הזיק מ"מ פטור דהא ע"כ מתניתין בהכי מיירי דאל"כ אלא שעדים מעידים שהקטן הזיק א"כ היכא קתני הממע"ה הא אף שיביא ראיה שהגדול הזיק מ"מ תרי ותרי נינהו ועוד דמנ"ל להש"ס להקשות דילמא מיירי מתניתין שהעדים אינם יודעים איזה הזיק וכן מבואר בבעה"ת והרא"ש להדיא דמתני' מיירי שהעדים א"י איזה הזיק הרי להדיא דאף בכה"ג שהעדים א"י מ"מ פטור מדמי שעורים וכ"כ רי"ו בנ"ג ח"ב והביאו הב"י והש"ך בס"ק ט"ז ואולי המחבר מסברא דנפשיה הכריע כן לחלק בין העדים יודעים ללא יודעים והא דפריך הש"ס בס"פ המניח לרב"נ צ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד פלגא נזקא ממונא כמ"ש הש"ך בשיטת הרמ"ה וזה דוחק גדול ויותר נרא' דמ"ש המחבר בסי' ת' לא היתה שם ראי' ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד מהן הזיק משלם המזיק כמו שאומר קאי אתם ומועד כמו שביאר הראב"ד דברי הרמב"ם שהביא המחבר שם מיד אח"ז ואם טען הניזק אתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק משלם מה שהודה ונשבע שבועת התורה על השאר דאתם ומועד קאי דכיון דמועד משלם מעליה חשיבא הודאת התם ממין הטענה דמועד וא"כ י"ל דה"ה הבבא שמקודם שכתב לא היה שם ראיה ברורה וכו' משלם המזיק כמו שאומר מיירי נמי בתם ומועד דהוי ממין הטענה והא דצריך ראיה היינו משום דאל"כ הוי מודה בקנס ופטור ובאמת לכאורה יש לתמוה מאוד על הה"מ שם שביאר דברי הרמב"ם הבבא דלא היתה שם ראיה ברורה דס"ל דביש עדים חייב בשעורים וכן נראה מדברי הטור שם ומנ"ל לומר כן כיון דפירשו דבבא השנית אתם ומועד קאי א"כ דילמא גם בבא זו בהכי מיירי והנראה בזה ע"פ מה שהקשו הלח"מ והש"ך שם להראב"ד דס"ל דתם ומועד חשיב ממין הטענה א"כ מאי פריך הש"ס לרב"נ מבבא דתם ומועד הא בכה"ג חשיב ממין הטענה ובאמת קושיא זו לק"מ דנהי דחשיב ממין הטענה לענין ש"ד היינו משום כיון דמועד משלם מעלייה חשיב התם בכלל תביעת המועד אבל לענין פטור מדמי שעורים דטעמא הוא משום כיון דטענו חטים הודה לו שלא נתחייב לו שעורים א"כ בתם ומועד נמי שייך לומר כן דכיון שטוען שמועד הזיק הרי הודה שהתם לא הזיק ופטור אף מן התם ולכך פריך שפיר לרב"נ וז"ב ולפ"ז ע"כ מה דפסק הרמב"ם דמשלם מה שהודה בשני הבבות טעמו הוא משום דביש עדים חייב בשעורים דאל"כ אף בתם ומועד אף דחשיב ממון הטענה לענין ש"ד מ"מ יש ליפטר מהודאתו כמו בחטים ושעורים אמנם לפ"ז קשה על מ"ש הטור שם על דברי הרמב"ם דטען הניזק וכו' ולדעת א"א הרא"ש אין כאן שבועה כלל דה"ל כטענו חטים והודה לו בשעורים דמנ"ל כן בדעת הרא"ש ומ"ש הש"ך בסי' ת' סק"ט דכיון דס"ל להרא"ש דאפי' יש לו עדים על הנגיחה פטור א"כ אפילו בתם ומועד פטור מתשלומין ומש"ד ליתא לפמ"ש דנהי דפטור מדמי התם שהודה משום דחשיב כאלו הודה הניזק שהתם לא הזיק מ"מ לענין ש"ד י"ל דהוי ממין הטענה וחייב ש"ד אף דפטור מהודאתו וכמ"ש התוס' ס"פ המניח ופ' ש"ה דאף דר"ג סובר דטענו חיטים והודה לו בשעורים חייב ש"ד מ"מ מודה דפטור משעורים ואפ"ה חשיב הודאה במקצת וכן מוכח מלשון הרא"ש ס"פ המניח בהשיגו על הרי"ף דכתב דבטענו חיטים והודה לו בשעורים לא מהני תפיסת שעורים דלדמי חיטים א"י לתופסן דהרי כופר בהן ולא מהני תפיסה בעדים ונפטר בשבועה לר"ג ולרבנן אפילו בלי שבועה ולשעורים לא מהני תפיסה שהרי כבר הודה ומחל עליהם עכ"ל הרי להדיא דמשעורים פטור לכ"ע אף לר"ג וכ"ה שיטת כמה ראשונים וא"כ ה"נ בתם ומועד י"ל כן דפטור מן התם אף אם יש עדים ומ"מ ש"ד חייב והנה בלא זה הייתי יכול לומר דהטור לא ס"ל לחלק בתם ומועד בין פטור התם מדמיו ובין פטור מש"ד אלא ס"ל דאי חשיב ממין הטענה חייב אף בגוף התם ואי לא פטור אף משבועה דאורייתא וכשיטת הלח"מ והש"ך והא דפריך בהמניח ממתניתין לרב"נ קושית הש"ס קאי מבבא דקטן וגדול דשניהם תמים אבל מתם ומועד באמת לא קשיא כלל ולפ"ז כתב הטור שפיר דלדברי הרא"ש אינו חייב שבועה כלל שכן מוכח מדברי הרא"ש דכתב דלפי מה שיש רוצים ליישב דברי הרי"ף בבבא דתם ומועד מהני תפיסה בתם או בשביל עצמו או בשביל המועד דמשלם מהעליה ע"ש א"כ מוכח דבלא תפיסה פטור מגוף התם וה"ה דפטור מש"ד אבל לפי מ"ש דהטור והה"מ ס"ל לחלק בתם ומועד דפטור מגוף התם וחייב ש"ד הדרא קושיא לדוכת' סוף דבר אני נבוך בכוונת דבריהם בזה וצ"ע. ובחידושי אמרתי לתרץ ע"פ דברי' אלו לשון רש"י בשמעתין שכתב וז"ל ורבה דאוקמא למציעתא בניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמא בברי וברי וראוי ליטול ואין לו משום דס"ל דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הילכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא איצטריך למיתני בברי וברי לאשמועינן דהממע"ה להכי אוקמא למציעתא בשמא וברי דתיקו נמי רישא בברי ושמא עכ"ל והנה דברי רש"י תמוהים מאוד מאוד דא"כ מאי פריך ר"פ מדרישא בו"ב סיפא נמי בו"ב וכו' לימא תיהוי תיובתא דרב"נ הא קושיא זו לק"מ די"ל ראוי ליטול ואין לו ובפשיטות ה"ל לאקשויי דבבו"ב מאי קמ"ל הא בכה"ג לא פליג סומכוס ולפמ"ש א"ש דהנה הראב"ד הקשה לשיטת הרמב"ם דבתם ומועד חייב ש"ד אמאי לא קתני במתניתין ישבע אך לפי מ"ש הרמב"ם דבעינן דוקא שהניזק טוען אתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך אז חייב ש"ד אבל בלא"ה פטור א"כ י"ל דמתניתין מיירי כשאין הניזק טוען ברי שזה הזיק בפניך ואף אי מתניתין מיירי בבו"ב מ"מ י"ל דמיירי שהניזק לא ראה את המזיק אלא שהמזיק טוען ברי שהיה שם ואף דבכה"ג מיחשב ג"כ טענת הניזק ברי כדמוכח בפ' הניזקין גבי שני כיסים קשורים ולקמן סי' רס"ז סכ"ז מ"מ בכה"ג שהניזק אינו טוען ברי שזה הזיק בפניך אית ליה להמזיק מיגו מעליא דאי בעי היה אומר איני יודע כי לא הייתי שם כלל אף דבכל דוכתי לא אמרינן מיגו דאינו יודע מ"מ הכא הוי מיגו מעליא כיון שאין דרך המזיק להיות שם ולפ"ז ניחא דר"פ פריך שפיר לרב"נ ממתניתין וקושיתו קאי לר' אבא בר ממל דמוקי מתניתין כסומכוס כסתמא דמתניתין דר"פ הפרה ומוקי מתניתין בבו"ב לזה פריך ר"פ מדרישא ברי וברי וכו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לימא תיובתא דרב"נ וליכא לשנויי ראוי ליטול ואין לו א"כ תקשה אמאי לא קתני ישבע כיון דבבו"ב מיירי ול"ל דנאמן במיגו דא"י זה ליתא כיון דמתני' אתיא כסומכוס א"כ ליכא מיגו דאי יטעון א"י יצטרך לשלם חצי דהא בבו"ש ודאי חולקין לסומכוס בשלמא בלא רב"נ ניחא דהוי מיגו מעליא דאי בעי אמר א"י דל"ל שירא דיצטרך לשלם חצי דהא השתא נמי משלם חצי דהא מודה בתם אבל לרב"נ דפטור אף מהתם א"כ ליכא מיגו כלל דהשתא פטור מהכל ואם יטעון א"י יצטרך לשלם חצי א"ו דמתניתין דלא כסומכוס וחלוקין עליו חביריו אלא דקושית רש"י לפי המסקנא דמוקי בבו"ש ומתניתין דלא כסומכוס א"כ הוי מצי לאוקמא בבו"ב וראוי ליטול ואין לו לזה מתרץ רש"י דס"ל לסברא פשוטה דבברי ובברי לא פליג סומכוס ומאי קמ"ל אבל מ"מ אין זה מוכרח לכך פריך ר"פ קושיא חמורה מזה לראב"מ להוכיח דמתניתין דס"פ המניח הוא דלא כסומכוס דלא כסתמא דר"פ הפרה וא"ש ונכון ודוק ובחידושי הארכתי יותר:
ח דאין אדם מוחל על שאר תביעות. זהו שיטת הרא"ש ס"פ המניח דרב"נ מיירי דוקא שהנתבע השיב לו שבאותו יום ובאותו שעה שעורים היו אבל בלא"ה חייב בשעורים ובאמת מסתימת כל הראשוני' לא משמע כן וכן תמה מוהרש"ל ביש"ש דזהו תימה גדולה דרב"נ יהא מיירי דוקא בטענו חיטים הלויתיך באותו יום ובאותו שעה ומה שהקשה הרא"ש דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבעו אלא אחת דדילמא לא רצה לתבוע הכל בפעם אחת נלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש הר"ן ר"פ ש"ה לדחות דברי הרשב"א שהוכיח דבטענו דינר פקדון לא אמרינן שוה קטעין אלא דוקא קטעין כמו בנותן מתנה דמוכח בפ"ק דגיטין דדוקא קאמר ודחה הר"ן דלא דמיא פקדון לנותן מתנה משום דמסתמא טוען התובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפי' נתבע משיב דוקא חייב שבועה אבל תובע דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין פקדון בין מלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע שבועה באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן מתנה עכ"ל והוא שיטת הי"א שהביא המחבר בס"י וא"כ ה"נ י"ל דלכך פטור הנתבע מדמי שעורים מדלא תבעו התובע גם שעורים בכדי שאם יודה לו באחת מהן יהא חייב דהא טענו חיטים ושעורין והודה לו באחד מהן חייב אבל עכשיו שתובע לו חטים בלבד אף שיודה לו בשעורים יהא פטור משבועה כיון שאינו ממין הטענה אלא ודאי מדלא תבעו השעורים ודאי מחל לו עליהם ובזה מתורץ קושית הת"ח בפ' שבועת הדיינים על הא דפריך הש"ס התם למ"ד טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור ממתניתין דקתני טענו חטים והודה לו בשעורים פטור הא טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן חייב והקשה הת"ח דדילמא קמ"ל מתניתין דפטור אף מדמי שעורים כדאמרי' בס"פ המניח ולפמ"ש א"ש דאי טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור א"כ ע"כ ליתא לדרב"נ וחייב בדמי שעורין דליכא למימר דה"ל לתבוע ג"כ בשעורין דדילמא יודה לו בהן דהא אף אם יודה לו בהן יפטר ג"כ משבועה ואם כן מוכח ממ"נ דטענו חטים והודה לו באחד מהן חייב ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' שם ובסוף פרק המניח לרב"נ דס"ל דפטור אף מדמי שעורים דהא ר"ג ס"ל במתניתין טענו חטים והודה לו בשעורים חייב ש"ד וא"כ ע"כ ס"ל דחייב בדמי שעורים דאל"כ ליכא הודאה כלל ומנ"ל דרבנן פליגי עליו בזה ולפמ"ש י"ל דלר"ג דס"ל דחייב ש"ד ה"ה דחייב נמי בדמי שעורים דל"ש לומר דה"ל לתובעו שניהם בכדי שאם יודה לו באחת מהן יתחייב שבועה דהא אף עתה אם יודה לו בשעורים יתחייב שבועה לרבן גמליאל ומסתמא אם לא יעיז הנתבע כשיתבענו שניהם ה"ה נמי כשיתבענו חטים לבד נמי יודה לו בשעורים כדי שלא יעיז נגדו לגמרי וא"ש ונכון ובאמת מדברי התוס' מוכח דלא כהרא"ש מדהקשו לרב"נ מר"ג דמחייב שבועה בטענו חטים והודה לו בשעורים ומאי קושיא דילמא מתניתין מיירי בלא טענו שעה ידועה כפשטא דמילתא א"ו דאין חילוק ואולי לא ניחא להו למימר דמתניתין מיירי בגוונא אחרינא ממה דמיירי רב"נ כיון דאידי ואידי חד לישנא הוא וכן צ"ל בהרא"ש ס"פ המניח דמוכח מדבריו דס"ל דאף דפטור משעורים חייב שבועה לר"ג כמ"ש לעיל והוא מדברי התוס' ומנ"ל הא הא י"ל דר"ג מיירי בלא טענו שעה ידועה א"ו דלא ניחא להו לאוקמא בהכי:
ט ואם תפס התובע. מדברי המחבר משמע דס"ל דתפיסה מהני אף לאחר שעמד בדין וכסתימת לשון הרי"ף והרמב"ם ודלא כהי"א שהביא הרב בהגה וכ"כ הב"ח שכן דעת המחבר וקשה דהא המחבר גופיה בס"ס ת' גבי היו הניזקין שנים דמהני תפיסה כתב ודוקא תפס קודם שבא לב"ד אבל לאחר שבא לב"ד לא מהני ליה תפיסה אפילו ליטול כדברי המזיק הרי להדיא כהי"א ואולי יש לומר כיון דהמחבר שם מיירי דליכא עדים כמו שכתבו הסמ"ע והש"ך שם והנה המ"מ הקשה שם דהא הוי מודה בקנס ופטור ותי' בשם הראב"ד דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו ע"ש וא"כ י"ל דדוקא כשתפס קודם שבא לב"ד הוא דמהני תפיסתו דלא ליהוי כמודה בקנס די"ל שהודה מפני אימת התפיסה אבל לאחר שבא לב"ד לא מהני ופטור משום מודה בקנס אך באמת מקור הדין דלשם הוא מדברי בעה"ת שער ז' והרא"ש ס"פ המניח והטור שם והמה לאו מטעם זה אתו עלה דהא לדידהו כולה סוגיא איירי התם שיש עדים שאחד מהן הזיק כמבואר בדבריהם שם ואפ"ה מצרכי תפיסה קודם שבא לב"ד דוקא וצ"ע:
י נשבע היסת שא"י ומשלם לו שעורים. זהו שיטת הרמב"ם וכל הראשונים הקשו עליו מסוגיא דס"פ המניח דקאמרינן אלא בניזק ברי ומזיק שמא אכתי ליהוי תיובתא דרב"נ אלמא אף בברי ושמא פטור מדמי שעורים והנראה בזה ע"פ מה שהעליתי בסק"ז לשיטת הרמב"ם דפסק בפ"ט מנזקי ממון דהיכא דתבעו מועד והודה לו בתם דהוי מודה במקצת וחייב ש"ד אם הלה תובעו בברי אתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך דמ"מ מוד' דפטור מהתם דכיון שטוען שהמועד הזיק הרי הודה שהתם לא הזיק ומ"מ חייב ש"ד כיון דהרמב"ם מיירי שם ביש עדים שאחד מהן הזיק ובכה"ג חייב בתם ולשיטת התוס' אף היכא דליכא עדים שפטור מן התם מ"מ מיחשב מב"מ ע"ש והנה הראב"ד הקשה לשיטת הרמב"ם למאי דמוקי בניזק ברי ומזיק שמא ליהוי בתם ומועד משויל"מ כמו בנ' ידענא ונ' לא ידענא ומה שתי' הראב"ד דמיירי שהניזק לא היה שם ולא ה"ל למידע ולא אמרינן משויל"מ ליתא לפי מ"ש הש"ך לתרץ למ"ד פלגא ניזקא קנסא דמיירי מתניתין בתבעו מועד הזיק והעמדתיך בדין עליו והלה מודה לו בתם שהעמידו בדין עליו דהוי ממון גמור וא"כ בכה"ג ה"ל להמזיק למידע וה"ל משויל"מ אך לפמ"ש ניחא כיון דבטוען מועד הזיק והודה לו בתם פטור מן התם ופטור מש"ד כיון דלא הוי מודה במקצת א"כ י"ל אף בטוען שמא תם הזיק אף דחייב בתם מ"מ לא הוי משויל"מ כיון דבברי פטור מש"ד לא שייך לומר בטוען א"י הוי משויל"מ כמו שהוכחתי בסי' ע"ה סק"ט מדברי הר"ן בפ' כ"ה ע"ש וגם י"ל כיון דהיכא שהניזק מודה שהמזיק אינו יודע לא אמרינן משויל"מ כמ"ש הש"ך בסי' ת' סק"ד א"כ הכא אנן סהדי שאינו יודע דאי בעי לשקר היה טוען ברי שהתם הזיק דהיה פטור משבועה כיון דלא הוי מודה במקצת כיון שפטור מן התם ולא הוי מיגו דהעזה כיון שמ"מ מודה בתם וטענת איני יודע נמי הוי העזה כמ"ש בסי' ע"ה שם ע"ש אך תי' זה לא יתכן אלא אי אמרינן דכל היכא דפטור מהודאתו לא מיחשב מודה במקצת אבל לשיטת התוס' דס"ל דאף היכא שפטור משעורים מיחשב מודה במקצת ליתא לתירוץ זה והנה התוס' הוכיחו כן דאם כן תקשה לרב"נ כיון דר"ג ס"ל טענו חטים והודה לו בשעורים חייב שבועה ס"ל דחייב בשעורים א"כ מנ"ל דרבנן פליגי עליו בזה א"ו אף דפטור משעורים הוי מודה במקצת ולפ"ז הכי אזלא קושית הש"ס אלא בניזק ברי ומזיק שמא וקשה דליהוי משויל"מ וצ"ל כיון דבטוען ברי תם הזיק פטור מן התם ופטור מש"ד ולכך אף בשמא לא הוי משויל"מ וגם דנאמן במיגו דאי בעי היה טוען ברי תם היזק א"כ אכתי ליהוי תיובתא דרב"נ כיון דמוכח דר"ג במתניתין ס"ל דחייב בשעורים מנ"ל לרב"נ דרבנן פליגי עליו בזה כקושית התוספות וא"ש והדברים נכונים:
יא דאפי' בכה"ג פטור מן השעורים. והא דמבואר בסימן ש' ס"ב דאם הפקידו אצלו שני כלים אחד גדול וא' קטן וכ"א אומר אני בעל הגדול דאם הביאם בכרך אחד נותן הקטן לאחד מהן ודמי הקטן לשני והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא אמרינן שהנפקד יזכה בקטן דהתם אין להם טענה על הנפקד אלא ביניהם ועצמן יש להם טענה כ"כ המרדכי ס"פ המניח ור"ל דהתם לא שייך לומר כיון שלא תבע הקטן הודה ומחל להקטן דהא שניהם אומרים שהקטן אינו של הנפקד אלא שכ"א אומר שהקטן של חבירו וא"כ כיון שכ"א תובע הגדול עכ"פ נוטל כ"א הקטן ושויו עבור מה שתובע כלי גדול והרי זה נכון:
יב כיון שלא א"ל בשעה שתבעו להד"ם וכו' אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה וכו'. מלשון זה משמע דפטור ממה שהודה דיכול לתופסו עבור תביעתו רק כיון דבשעת הודאתו לא אמר כן מיחשב מודה מקצת וכן משמע יותר בדברי הראב"ד שבבעה"ת שער ז' ח"ב שממנו מקור דין זה שכתב וז"ל אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון השני נמי חייב שבועה חמורה מאחר שלא אמר בשעת הודאה זה שאני מודה לך שנשתייר בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה במקצת חייב שבועת התורה ודומה לו מה שכתב ה' יוסף הלוי ז"ל בטענו חטים וקדם והודה לו בשעורים ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה במקצת אינו אלא בשעת הטענה הלכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו מקצת איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי נ' דינרין ונמצא שנפרעת מן הכל מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוי וחייב שבועה עכ"ל הרי משמע להדיא דס"ל דפטור ממה שהודה ואפ"ה חייב ש"ד כיון שלא אמר כן בשעת הודאתו וקשיא לי דהא ע"כ מיירי כאן דמה שאומר שמחזיק מה שהודה עבור התביעה הוא אחר כדי דיבור של הודאתו דאי בתכ"ד הרי תכ"ד כדיבור דמי ולא מיחשב מודה במקצת כלל כיון שחזר תיכף מהודאתו א"ו מיירי הכא שאומר כן לאחר כ"ד וא"כ אמאי אינו חייב לשלם מה שהודה הא יש לי בידך כנגדו לא מהימן בכל דוכתי אלא במיגו כמבואר בסי' ע"ה והכא מאי מיגו אית ליה דאי בעי לא היה מודה הא הוי מיגו למפרע ולא אמרינן דלא אמרינן מיגו אלא תכ"ד לתביעתו כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"ג ואי משום כיון שתבעו מקודם שהודה הרי גילה דעתו שתובע זה המעות מכל מקום הא הטעם דמיגו למפרע לא אמרינן משום דדילמא מקודם לא היה רוצה לשקר ועכשיו נשתנה דעתו ומשקר א"כ ה"נ נאמר להיפך דילמא מקודם לכן מה שהיה תובעו תביעה האחרת היה משקר ועכשיו שהודה לו בסתם שחייב לו מקצת חטים ולא אמר שמחזיקו עבור תביעתו אינו רוצה לשקר ואף שחוזר אח"כ ואומר שמחזיקו עבור טענתו נשתנה דעתו עכשיו לשקר וצ"ל דכיון דמעיקרא גילה דעתו שהוא תובעו ממון אף שאח"כ הודה לו במקצת חטים מ"מ נאמן אח"כ ואף דלאחר כ"ד לית ליה מיגו מ"מ נאמן לפרש דבריו שמקודם דאף שהודה לו בחטי' היה כוונתו להחזיקו עבור תביעתו שמקודם אלא שהודה לו בגופא דעובדא שחייב לו חטים וכעין זה מבואר בסי' קמ"ו סי"ד דאם המחזיק ג' שנים טוען שפ' שמכרה לי לקחה ממך בפני נאמן במיגו דאי בעי אמר ממך לקחתי אף אם מתחילה אמר מפ' קניתיה סתם ושוב הוסיף ואמר שקנאה ממך בפני שומעין לו אלמא אף דבטענה זו שקנאה ממך בפני א"נ אלא במיגו מ"מ נאמן לפרש דבריו שמקודם היתה כוונתו לטענה זו ואף להש"ך שם שחולק בדין זה מ"מ י"ל דכאן כ"ע מודי דכיון שגילה דעתו מקודם שהוא תובעו ממון נאמן לפרש דבריו דאף שהודה לו בחטים היתה כוונתו להחזיקו עבור תביעתו אך מ"מ נ"ל דדין זה לא שייך אלא היכא דתביעת הכור חטים שתבעו השני שוה יותר ממנה שתבע הראשון אבל היכא שהכור חטים אינו שוה יותר אף שהודה במקצת חטים פטור מש"ד משום דנאמן במיגו דאי בעי כפר הכל דהא אמרינן בריש ב"מ בפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ופי' התוספות דלהימן במיגו דכופר הכל ומשני חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח והאי בכולי בעי דליכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקמשתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה ופירשו התוס' דהא דקאמר ובכולי בעי דלודי ליה כלומר מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במיגו דכופר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמיט ע"ש וא"כ הכא אם הכור חטים אינו שוה יותר ממנה והודה לו במקצת חטים פטור מש"ד כיון שהוא פטור מהודאתו כשטוען אח"כ שהוא מחזיקו עבור טענתו ומהימנינן ליה שכך היתה כוותו מתחילה א"כ מוכח דקושטא קאמר שאינו חייב אלא כפי הודאתו דאי בעי לשקר היה כופר הכל ואי דאינו רוצה להעיז אבל השתא שמודה במקצת לא הוי העזה כולי האי אף שפטור מהודאתו א"כ למה כופר בהמותר ה"ל להודות בכל הכור חטים דליכא למימר אשתמוטי דהא אף אם יודה יפטר מהכל דהא יחזיק אותו עבור המנה שהוא תובע אבל כשהכור חטים שוה יותר ממנה ליכא למימר הכי דהא אם יודה בכל יצטרך לשלם המותר ואשתמוטי קמשתמיט כן נ"ל ודוק ועמ"ש סי' ע"ה סק"ב:
יג והלה משיבו לא היו אלא עד החלון חייב וקשה דאמאי לא מהימן במיגו דאי בעי אמר לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל דהיה פטור דהא בכל מודה במקצת הא דלא מהימן במיגו דכופר הכל מפרשינן בריש ב"מ משום דהוי מיגו דהעזה אבל הכא מאי העזה איכא אם יאמר לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל בשלמא לשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה והא דפריך בריש ב"מ דמודה במקצת להימן במיגו דכופר הכל משום דהיכא דאיכא הרווחת ממון אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ניחא דכי יאמר מה שהנחת אתה נוטל ליכא הרווחת ממון ולכך לא אמרינן מיגו אבל לשיטת רוב הפוס' דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה קשה וצ"ל דמסתמא כשאחד מפקיד אצל חבירו דבר לשמור והוא דבר המדוד או המנוי מראה לו לנפקד כמה הם ולכך אי יטעון איני יודע כמה הם ומה שהנחת אתה נוטל טענה גרועה היא ודמיא למ"ש התוס' בפ' השואל דף צ"ז דמיגו דאיני יודע אם הלויתני לאו מיגו היא ע"ש ולפ"ז אם התובע מודה שבעת שמסר לו הבית לשמור לא הראה לו הפירות אלא שהיו עד הזיז והלה משיב שראה אותם אח"כ ולא היו אלא עד החלון פטור מש"ד דבזה הוי מיגו מעליא וכן לענין ממון פקדון בסכ"ג צ"ל כן ועדיין צ"ע:
יד אלא משלם נ' שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעהש"ט ויטול. ואיכא למידק אמאי ישבע בעל השטר ויטול הא כל מעליותא דשטרא דא"נ לומר פרעתי בכל דוכתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ הכא כיון שהנתבע מודה שחייב לו עדיין נ' בע"פ אמאי לא יהיה נאמן לומר פרעתי נ' שבשטר הא י"ל דלכך לא נטל ממנו השטר משום דסמך עצמו ע"ז שחייב לו נ' שבע"פ ויכול לכפור מה שע"פ ויפרע לו השטר ויש לתרץ ע"פ מ"ש הפוס' דעיקר טעמא דשטרך בידי מאי בעי הוא משום דאינו מניח שטר שטורף בו ממשועבדים ביד המלוה משום דזילי נכסי ולכך בכת"י דאינו טורף בו ממשעבדי ולא זילי נכסי עביד להניחו ביד המלוה ואינו חושש עליו ולכך נאמן לומר פרעתי בכת"י כמבואר בסי' ס"ט ס"ב ובש"ך שם ולכך ניחא הכא דא"נ לומר שפרע הנ' שבשטר דמה בכך שחייב לו עוד נ' בע"פ מ"מ לא היה לו להניח השטר ביד המלוה דזילי נכסי על ידו שטורף בו ממשעבדי א"ו דמשקר בהכי ובזה יש ליישב מה שהקשה הש"ך דאמאי א"נ הלוה במיגו דאי בעי היה כופר החוב שבע"פ והיה מודה מה שבשטר דהא אף נגד שטר אמרינן מיגו בסי' רצ"ו ס"ב ולפמ"ש י"ל דאין זה מיגו מעליא דניחא ליה לפסול השטר ולטעון עליו פרעתי בכדי שלא יהיה זילי נכסיה וא"ש ועמ"ש בס"ס ע"ז ולפ"ז אם תבעו מנה נ' בע"פ ונ' בכת"י בנאמנות והודה בנ' שבע"פ וכפר בנ' של הכת"י לשיטת הפוס' שהבאתי בסי' ס"ט סק"ד ובסי' נ"א סק"ד דהא דמהני כת"י בנאמנות משום דכת"י כזה אינו מניחו ביד המלוה ושייך גביה חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ בכה"ג שמודה לו נ' שבע"פ י"ל דלא שייכא חזקה זו משום דסמיך א"ע אזה שחייב לו נ' בע"פ ובכת"י לא זילי ניכסי כיון שאינו טורף בו ממשעבדי וגם אית ליה מיגו דהיה מודה מה שבכת"י והיה כופר החוב שבע"פ משא"כ לשיטת הפוס' שהבאתי שם דנת"י בנאמנות מהני משום דהא הימניה א"כ אף בכה"ג חייב לשלם הכל וגם המיגו לא מהני דלא אמרינן מיגו נגד נאמנות כמ"ש הש"ך בסי' ע"א סק"ד ע"ש ובזה יש לתרץ לשון הרמב"ם ספ"ד מה' טוען ד"ד שכתב וז"ל אין מב"מ חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לכפור בו כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך נ' בשטר זה ונ' בלא שטר אין לך בידי אלא נ' בשטר אין זה מב"מ שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת ונפטר עכ"ל ופי' הה"מ דטעמו הוא משום כיון דהודה בדבר שא"י לכפור בו ה"ל הילך ותמהו כל המחברים דא"כ ל"ל להרמב"ם לכתוב הטעם משום דכל נכסיו משועבדים בו והא אף בכת"י בנאמנות דליכא שיעבוד קרקעות נמי לא הוי מ"מ כיון שא"י לכפור בו ועוד דנהי נמי דכוונת הרמב"ם לשני הטעמים למה הפריד בין הדבקים שכתב שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו וכו' ואפילו היה כופר וכו' הכי ה"ל לכתוב שהשטר לא תועיל בו כפירתו ואפילו כפר בו וכו' והרי כל נכסיו משועבדים בו ולפמ"ש ניחא דנראה אם תבעו מנה נ' בע"פ ונ' בכת"י בנאמנות והודה לו בנ' שבכת"י דהוי מב"מ אף שא"י לכפור בו דהנה הרמב"ם פסק שם בדין ו' באם תבעו על המשכון מנה והמשכון אינו שוה רק נ' והלוה הודה לו בנ' דחייב ש"ד דמשכון לאו הילך הוא וכתב הש"ך בסי' פ"ז סק"ה ואע"ג דדבר שא"י לכפור בו הוי הילך היינו משום דהתם א"י לכפור המעות עצמו שתובעו ולא הוי מב"מ באותו דבר שתובעו משא"כ הכא מ"מ יכול לכפור המעות ואינו חייב ליתן לו מעות ונהי דיכול לגבות מהמשכון מ"מ לאו הילך הוא וא"כ ה"נ באם תבעו מנה נ' בכת"י ונ' בע"פ והודה לו בנ' שבכת"י בנאמנות הוי הודאה במקצת דהא יכול לכפור בנ' שבכת"י ולומר שפרעו והא דלא נטל הכת"י מפני שהוא חייב לו פירות או חפץ שוה נ' ולכך סמך א"ע על זה שלא ליטול הכת"י ממנו וא"כ מה שהודה לו מעות נ' שבכת"י הוי מב"מ במה שתובעו שהרי לא היה מוכרח להודות לו במעות דוקא והוי מודה בדבר שיכול לכפור בו אך כ"ז לא שייך אלא בכת"י בנאמנות דליכא שעבוד קרקעות ולא זילי נכסי אבל בשטר גמור דאיכא שעבוד קרקעות וזילי נכסי לא שייך לומר דפרע ולא נטל השטר משום דחייב לו בע"פ דמ"מ ה"ל ליטול השטר בכדי דלא ליזלי נכסיה וא"כ הוי דבר שא"י לכפור בו לגמרי ופטור מש"ד וזה הוא כוונת הרמב"ם שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו והיינו משום כיון דכל נכסיו משועבדים בו אינו יכול לכפור בו לגמרי והוי הילך וא"ש ודברי הרמב"ם מדוקדקים היטב ועיין בש"ך ס"ק נ"א:
טו אבל אם א"י לקיימו הרי הוא כהודאה ע"פ. כ"כ הטור בשם הרמב"ן ובחידושי הרמב"ן ס"פ ג"פ גבי ע"א בכתב וע"א בע"פ כתב ליישב הא דמוכח התם דע"א בשטר מהני ולא הוי מפ"כ ומבואר מדבריו שם דפירש הא דאיתא בירושלמי ר' מונא בעי ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה וע"א בכתב מילתא הוא לכן צריכא בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה דה"פ דהאבעיא היא אם ע"א בכתב מחייב שבועה דהוי כמעיד על שעבוד קרקעות ופריך וע"א בכתב כלום הוא לענין שעבוד קרקעות ומשני שהיו שנים מצאו לקיים כת"י של זה ולא של זה דבכה"ג הוי כמעיד על שעבוד קרקעות וכן צ"ל לפי מ"ש הריב"ש בסי' קצ"ג בשם הרמב"ן והרב בעל מ"ל פ"ד מה"ע לא ראה דברי הרמב"ן בחי' שהבאתי והנה דברי רמב"ן אלו סותרי' למ"ש הטור כאן בשם הרמב"ן דהודאה בשטר שאינו מקוים לא מיחשב הודאה בקרקעות כיון שאינו יכול לטרוף בו ממשועבדים א"כ ה"ה בשטר שאינו מקוים ומצאו לקיים כת"י של אחד ולא של השני חייב ש"ד ע"פ העד שמקוים חתימתו ולא הוי כמעיד על שעבוד קרקעות כיון שא"י לגבות בשטר זה ממשועבדים כיון שחתימת עד השני אינו מקוים ואפשר דמש"ה הניח הרמב"ן בחי' שם דבריו בצ"ע ע"ש:
טז דאם רצה היה אומר שנים. ונראה דה"ה אם מודה בשלש ועל המותר אומר איני יודע אף דלא שייך מיגו בזה כיון שאומר א"י מ"מ לא אמרינן דה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משויל"מ אלא כיון דאם היה כופר בברי היה פטור מש"ד ה"ה כשטוען א"י לא הוי משויל"מ כמו שהוכחתי בסי' ע"ה סק"ט מדברי הר"ן בפ' כל הנשבעין ע"ש: