אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

פז

פו

א אם הוא מודה במקצת. הסמ"ע הביא בשם הר"ן בפ' שבועת הדיינים באחד שתבע לחבירו מאה זוז נ' זוז שהלוה לו ונ' זוז שחבל בו וזה כופר בכל אע"ג דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי כמו הודה לו בנ' כיון שהנחבל עדיין לא נשבע אבל אם נשבע כבר והוא כפר בכל מקרי מודה במקצת דאנן סהדי דחייב לו נ' כיון שנשבע והוי כתבעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שחייב לו נ' וכו' ד"מ א' עכ"ל והש"ך בסקי"ג כתב ע"ז והיינו דוקא שנשבע כבר אבל לא נשבע לא אפילו ירצה לישבע עכשיו כדין נחבל ונראה דמ"ש ונתבע כופר בכל היינו שכופר שלא חבלו אבל מ"מ מודה שנשבע או מיירי שכפר הכל ובאו עדים שנשבע זה על חבלתו עכ"ל והדבר תמוה מאוד דבר"ן עצמו בס"פ ש"ה מבואר להיפך שכתב שם וז"ל ולענין תובע ואומר מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ועדיין לא נשבע נחבל על חבלתו ונתבע כופר בכל אע"ג שהתובע נאמן בשבועה בחמשין דחבלה מודינא דודאי הנתבע פטור מפני הטעם שכתבתי לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע אבל לאחר שנשבע נחבל על חבלתו ועדיין עומד בתביעתו בחמשין דהלואה ונתבע כופר בכל מסתברא לי דחייב דהיינו דר"ח קמייתא מנה לי בידך וכו' וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גביה כיון שכבר נשבע אף על פי שבעת תביעתו לא הוי כאן עדים במקצת וחזינן לעיל דכל שיצא הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאח"כ בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליו נ"ל שאין למדין מינה לנדון זה דש"ה שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאה מפיו דפטור אבל בדר"ח קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שמתחלה לא היו לו עדים ואח"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדים עכ"ל הרי מבואר להדיא בדבריו דאף שנשבע אח"כ על חבלתו הוי כבאו עדים אח"כ וחייב ש"ד מדר"ח קמייתא והנראה בכוונת הש"ך דהוא ז"ל הכריע כן מסברא דנפשיה דודאי הר"ן סובר דאף שהוא נשבע עכשיו בב"ד חייב ש"ד דהוי כהעדאת עדים שבאו אח"כ אלא שהיה קשה להש"ך ע"ז מדברי הרמב"ם בפ"ד מה"ג והט"ו לקמן סי' שס"ד ס"ו דפסקו בחוטף זהו' לפני ע"א והעד א"י מניינם ואמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הם והנגזל אומר מאה חטף שדין הוא שישלם העשרים שהודה בהם ועל השאר נשבע היסת ואינו נשבע ש"ד כדין מודה במקצת שהרי לא הודה בכלום שהרי אומר דידי חטפתי ודלא כיש גאונים ברמב"ם שם דס"ל דחייב ש"ד הרי להדיא דאף שא"נ לומר דידי חטפתי מכל מקום לא מיחשב כהעדאת עדים עבור זה וכמו שכתב הסמ"ע שם וכ"ש דנחבל לאחר שנשבע לא מיחשב כהעדאת עדים וכן המחבר לקמן בס"ה כתב דאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה חייב ש"ד והוא מתשובת הרשב"א וכתב הש"ך שם דהיינו שאמר ליה על נ' אל תפרעני אלא בעדים ותובעו מאה ואומר פרעתיך הכל אלמא דאף שא"נ בדבריו וחייב לשלם אף בלא שבועה מכל מקום לא מיחשב כהעדאת עדים דמכל מקום דילמא האמת אתו ואם כן כל שכן בנחבל דנ"ו שאינו אלא מדרבנן דלא מיחשב כהעדאת עדים ע"פ שבועתו וכן הקשה הט"ז ע"כ הכריע הש"ך דדינא דהר"ן לא שייך אלא כשנשבע כבר בב"ד אחר על חבלתו ונתחייב לשלם ע"פ פסק ב"ד לכך כשכופר בב"ד אחר אח"כ הכל ונתברר ע"פ עדים שכבר נתחייב ע"פ ב"ד לשלם נ' בזה מסתבר דחייב ש"ד דזה מיחשב העדאת עדים כיון שכבר נתחייב לשלם ממון גמור בב"ד וזה דמיא קצת למודה בקנס דפטור והיכא שהודה שנתחייב בב"ד מיחשב ממון גמור וכן משמע מלשון הסמ"ע דמיירי שנשבע כבר בב"ד אחר והוא מה"ט שיהא דין של הר"ן אמת אף לשיטת הרמב"ם והמחבר והר"ן גופיה ס"ל כשיטת הגאונים שברמב"ם אבל לדידן בעינן דוקא שכבר נשבע ונתחייב לשלם בב"ד אחר דכיון שכבר נפסק הדין לשלם והוא כופר בממון זה מיחשב ממון גמור וחייב ש"ד ע"פ העדאת עדים שמכחישים אותו אך מ"מ מ"ש הש"ך דמיירי שכופר שלא חבלו ומודה שנשבע כבר קשה דאמאי לא מהימן במיגו דאי בעי היה כופר גם השבועה דהא אף בנחבל מהני מיגו כמ"ש הסמ"ע בסי' צ' ס"ק מ"ו בשם פסקי מוהרא"י ואף אי מיירי הכא דספק החבלה ידוע ע"פ עדים מ"מ יהיה נאמן על המותר בלא שבועה במיגו דהיה כופר החבלה וגם השבועה ואפשר דמיירי שיש עדים על השבועה רק שהוא אינו כופר רק גוף החבלה וקמ"ל דאף בכה"ג מיחשב העדאת עדים כן נ"ל בכוונת הש"ך אך בטוען על מקצת א"י אם פרעתיך הסכים הש"ך דזה מיחשב מודה במקצת כיון שע"פ טענתו מתחייב לשלם ע"פ הדין וגם אינו כופר הממון בברי ואף דבטוען על מקצת האחר פרעתי בברי העליתי בסי' ע"ה סק"ז דצריך התובע לישבע על המקצת שטוען הנתבע א"י אם פרעתיך מ"מ נראה דבכה"ג אף הש"ך מודה דכשנשבע התובע אח"כ מיחשב כבאו עדים אח"כ וחייב הנתבע ש"ד כיון שאינו כופר בממון בברי רק שטוען א"י אם פרעתיך ועמ"ש בסי' ע"ה שם ודוק בכ"ז

ב מוכן בידו בפני ב"ד. והעלה הש"ך מדברי כל הפוסקים דהיינו דוקא במלוה אבל בפקדון אף שהוא בביתו של נפקד הוי הילך דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ונראה דה"ה בשני שותפים שהיו מתעסקים יחד בסחורה ובחובו' ואחד תובע לחבירו והשני הודה לו במקצת מחובו' שחייבים לו מעסק השותפות דזה נמי הוי הילך אף שאין המעות בעין רק שאחרים חייבים לו מ"מ כל מה שמודה הוא בחזקת השותפות וברשות חבירו נמי עומד והוי כפקדון דחשיב הילך אף שהוא בביתו של נפקד כיון דברשותא דמרא קאי וראיה לזה מתשו' הרא"ש שהביא המחבר בסי' ס"ז ס"ד לענין שמיטה דבכה"ג אין השמיטה משמטת ומשום דהוי כפקדון ע"ש:

ג והוא מודה לו ויש להבין דלהימן במיגו דאי בעי היה כופר שלא נפחת כלל דהיה פטור משבועה ומיגו דהעזה לא הוי דהא אכתי מודה לו בכלי אחד ושייך אישתמוטי על המותר של פחת הכלי וצ"ל כיון דהילך פטור אי יכפור בפחת הכלי יחשב ככופר הכל והוי העזה וכ"כ התוס' בב"מ דף ד' ע"א ד"ה וש"מ דהילך פטור דהקשו שם דא"כ אמאי סובר רשב"א בסלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהוי מודה במקצת דיהא נאמן בשלש במיגו דאי בעי אמר שתים ותירצו כיון דהילך פטור אם יאמר שתים ה"ל כופר הכל וא"א מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא אך דברי התוס' שם אין מוכרחים בזה לפמ"ש התוס' שם בד"ה לעולם שתים פטור והילך חייב דהקשו שם כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל וכי אמר שלש יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים ומ"ט דרשב"א ותירצו דס"ל דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון לפי שנראה דמחמת השטר הוא מודה ואם לא היה השטר היה כופר הכל וא"כ כיון דלפי תירוצו דהש"ס צ"ל כן א"כ אף למאי דס"ד דהילך פטור י"ל כן דטעמי' דרשב"א דלא הוי מיגו אי בעי אמר שתים דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון אך מ"מ מדברי הבעה"ת והט"ו בדין זה מוכח ע"כ דס"ל כסברת התוס' דטענת הילך הוי העזה וליכ' לאקשויי לפ"ז דאמאי אם נרא' לדיין שהוא מערים לומר הילך לדחות שבועת התורה מעליו חייב לישבע ש"ה כמבואר בס"ג ואמאי להימן בל"ש שאינו חייב לו יותר במיגו דאי בעי היה כופר הכל דליכא למימר דא"א מעיז דהא השתא נמי שהוא טוען הילך ג"כ מעיז זה ליתא דאיכא למימר דאף דטענת הילך הוי ג"כ העזה מ"מ ליכא מיגו דכופר הכל דמ"מ נוח לו יותר טענת הילך מלכפור הכל דהוי העזה טפי כן צ"ל בשיטת הבעה"ת והט"ו אמנם ראיתי להראב"ד בהשגות בפ"ד מה' טוען ד"ו שכתב על מ"ש הרמב"ם שם וז"ל מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא נ' ה"ז מודה וישבע אין המשכון שוה אלא נ' או פחות ה"ז נשבע ומשלם הנ' שהודה בהן וכתב עליו הראב"ד ואם שוה הנ' או פחות מה ישבע הילך הוא עכ"ל והיינו משום דס"ל דמשכון הילך הוא אך על מ"ש הראב"ד או פחות הקשה הלח"מ דאם הודה לו בחמשים והוא שוה פחות נהי דהוי הילך למאי דשוה למאי דלא שוה לאו הילך הוא והוי מודה במקצת לכך כתב הלח"מ דהך או פחות ט"ס הוא ובמגדול עוז העתיק לשון הראב"ד כפשוטו והנה לפמ"ש י"ל דהראב"ד חולק על פוסקים אלו וס"ל דבכה"ג הוי משיב אבידה דאי בעי לא היה מודה אלא כפי שווי המשכון דהיה פטור משבועה מטעם הילך וס"ל דבסברא זו פליגי רשב"א ור"ע גבי סלעים דינרים דס"ל לר"ע דהוי משיב אבידה ולא ס"ל כמ"ש רש"י והתוס' דטעמא דר"ע דלא הוי העזה כיון דהשטר מסייע דהא הש"ס מתחילה לא סליק אדעתיה סברא זו וכן בתירוצא בתרא דמשני דה"ל שיעבוד קרקעות וכמו שעמדו בזה הראשוני' הובא באס"ז לכך ס"ל להראב"ד דטעמא דר"ע דהוי משיב אבידה כיון דשתים פטור מטעם הילך או שיעבוד קרקעות כי מודה לו בג' אית ליה מיגו מעליא ולא הוי העזה כלל כגון שהוא מודה במקצת וכן לענין משכון נמי וזה הוא שלא כדברי הט"ו בדין זה אלא דקשה לפ"ז למה לא השיג הראב"ד על מ"ש הרמב"ם בספ"ג מה' טוען בדין מנה וכלי יש לי בידך שהביא המחבר בס"ד דשם נמי אית ליה מיגו דאי בעי אמר שזה הוא כליו שהפקיד אצלו ודוחק לומר דהיכא שהוא מודה לו בכלי אחר לגמרי מה שלא תבעו מיחשב העזה יותר לכך נראה דדברי הראב"ד נוטים לכוונה אחרת דבאמת הראב"ד נמי ס"ל דטעמא דר"ע גבי סלעים דינרים דלא הוי מיגו דהעזה משום דהשטר מסייעו כמ"ש רש"י והתוס' אלא דס"ל דכי היכי דאמרינן מיגו דאי בעי אמר שתים ולא הוי העזה משום דהשטר מסייע לו והיינו משום כיון דכתוב בשטר סלעים סתם אם איתא דהוי שלש כיון דהשטר נכתב לראיה היה מפורש בשטר שהוא שלש ולכך אינו בוש להעיז והוי משיב אבידה ולכך ה"ה לענין משכון נמי אם הודה לו בנ' והמשכון שוה פחות פטור משבועה דהוי משיב אבידה דאי בעי לא היה מודה אלא כפי שווי המשכון דהיה פטור משום הילך ולא הוי מיגו דהעזה דה"נ המשכון מסייעו דאם איתא שהלוהו יותר לא היה נוטל משכון שהוא פחות מדמי ההלואה שאין דרך להלוות על המשכון יותר משויו ומה"ט ס"ל להראב"ד בפ"ה מה' גניבה דבהשכין הגניבה ביותר על דמיה א"ל בעל החפץ להחזיר דמי ההלואה משום תקנת השוק משום שאין דרך להשכין יותר מכדי דמיו ע"ש וא"כ ה"נ כי יטעון שאינו חייב אלא כפי שווי המשכון יהיה החזקה מסייע לו ואינו בוש להעיז וזה נכון מאוד בסבר' אלא דקשה ע"ז ממשנ' ערוכה דס"פ ש"ה המלוה על המשכון ואבד וטוען סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר שלשה דינרים היה שוה חייב ש"ד ואמאי ליהוי כמשיב אבידה דאי בעי היה אומר דסלע היה שוה ולא הוי כמיגו דהעזה דהחזקה יהיה מסייע לו דודאי המשכון היה שוה סלע דמסתמא א"א מלוה על המשכון יותר מכדי דמיו אך י"ל דשאני התם דהא המלוה נמי משיב אבידה דאי בעי היה טוען שנאנס המשכון והיה גובה כל דמי המשכון דמלוה על המשכון אינו אלא ש"ש אלא הא דלא מהימן הוא משום דמיגו להוציא לא אמרינן או משום דללוה נמי אית ליה מיגו דלהד"ם דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ק י"ד באריכות וא"כ לכך לענין לאפטורי משבועה ל"מ מיגו של לוה דאי בעי אמר סלע היה שוה דהא אית ליה להמלוה נמי מיגו דאי בעי אמר שהמשכון נאנס וכיון דלכל חד וחד אית ליה מיגו חיוב שבועה דמודה במקצת במקומה עומדת דלא גרע משתי כיתי עדים המכחישים זא"ז דאם היה חייב ש"ד בלא העדים חייב גם עכשיו כמ"ש הש"ך בס"ק ט"ו אבל מ"ש הראב"ד דאף אם המשכון שוה פחות ומודה בנ' פטור משבועה י"ל דמיירי שיש עדים שראו המשכון ביד המלוה דהא מיירי הכא שהמשכון הוא בעין וא"כ ליכא מיגו למלוה ולכך פטור הלוה כיון דאית ליה מיגו מעליא כנלפענ"ד בכוונת דברי הראב"ד והוא דין חדש ודוק:

ד אין לך בידי אלא הכלי והילך. ונראה דאף היכא שהנתבע תבע מקודם להתובע מנה וכפר בו דבכה"ג א"צ הנתבע להחזיר לו הכלי משום דמחזיקו עבור תביעתו ומ"מ הוי מודה במקצת להתחייב ש"ד כיון שלא א"ל כן בשעת הודאתו כדאיתא בסי' פ"ח סכ"א וכמ"ש שם אפ"ה בכה"ג היכא שהודה בכלי שהוא פקדון אף שא"צ להחזיר לו הכלי מ"מ מיחשב הילך כיון דפקדון ברשותא דמרא קאי וכ"ש אם א"ל הילך בפירוש וראיה לזה מההיא דפ' השואל דף ק' ע"ב גבי היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר ופריך הש"ס ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומשני דסבר לה כר"ג דס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב שבועה ופריך ואכתי הילך הוא ודחיק לשנויי בדקטעא לידיה ומאי קושיא הא התוס' בפ' ש"ה וס"פ המניח והרא"ש שם כתבו דאף דר"ג מחייב ש"ד בטענו חיטים והודה בשעורים מ"מ מודה דפטור משעורים כרב"נ ע"ש וא"כ היכי מחשיב לה הילך כיון דפטור מהודאתו א"ו כיון דמ"מ ברשותא דמרא קאי הוי הילך וכ"ש אם אמר לו הילך בפירוש:

ה שפוטרו משבועה. הש"ך בס"ק ט"ז כתב דכל היכא דהוי משויל"מ אין עד המסייע פוטר משום דכיון דכבר נתחייב לשלם אין ע"א קם לממון וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמציעא והתה"ד סי' של"ה כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס"א ומבואר בדבריו שם דה"ה בטוען נ' ידענא ונ' לא ידענא ויש לו עד המסייע שאינו חייב הנ' האחרים חייב לשלם הנ' האחרים משום דאין ע"א קם לממון וכ"כ הסמ"ע שם ובאמת לפענ"ד נראה להיפך דבנ' ידענ' ונ' לא ידענא מהני עד המסייע אף דבתשובת הרשב"א שהביא הב"י שם מפורש דחייב לשלם אין ראיה מדבריו דאיהו אזיל לטעמיה דס"ל דאין עד המסייע פוטר מש"ד אלא משבועת התקנה דוקא כמ"ש המ"ל בפ"ה מה' שאלה אבל לדידן דקיי"ל דעד המסייע פוטר אף מש"ד ה"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא וע"א מעיד שאינו חייב הנ' האחרים ג"כ פוטרו מלשלם דהא הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א הוכיח דע"כ לא אמרינן בנ' ידענא ונ' לא ידענא משויל"מ אלא דוקא היכא שיכול להיות שיודע ולכך חייב שבועה שא"י וכיון שאין נשבעין שבועת התורה שא"י הוי משויל"מ אבל היכא דכ"ע ידעי שא"י בזה לכ"ע ל"א משויל"מ דהא כ"ע ידעי, שא"י ופטור משבועה כלל וא"כ היכא שיש לו עד המסייע שאינו חייב הנ' האחרים והוא טוען א"י א"כ אנן סהדי שא"י משום דאי בעי לשקר היה טוען ברי שאינו חייב הנ' האחרים והיה פטור משבועה כיון שהעד היה מסייעו וא"כ השתא שטוען א"י הרי אנן סהדי דקושטא קאמר שא"י ולא שייך בזה לומר שאין ע"א קם לממון דאנן לא מחמת נאמנות העד פטרינן ליה משבועה ומממון אלא משום דמכח העד אית ליה מיגו מעליא וראיה דקושטא קאמר ואנן סהדי תרי וכשירי שהאמת אתו שא"י דמיגו דאוריית' הוא לפטור מממון ומשבועה ול"ל דאין זה מיגו לומר להד"ם בברי דהוי מיגו דהעזה דהשתא שטוען א"י אינו מעיז וכשיטעון ברי יעיז זה ליתא דכיון דהעד מסייע לו מעיז ומעיז וראיה ברורה לדבר דהא הרא"ש בפ"ק דמציעא הוכיח דעד המסייע פוטר משבועה מהא דאמרינן בשטר שכתוב בו סלעים סתם והמלוה אומר ג' והלוה אומר שתים דפטור משבועה אף למ"ד הילך חייב משום דמסייע ליה שטרא וכיון דפטרינן ליה ע"פ סיוע שטר בעלמא אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים אלא דמסתמא כיון שכתוב בו סלעים סתם משמע שתים כ"ש בע"א שמעיד כדברי הנתבע הרי דהרא"ש ס"ל דסיוע ע"א עדיף טפי מסיוע השטר שכתוב בו סלעים סתם והרי התם קיי"ל דאם המלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דפטור משבועה משום דהוי משיב אבידה דאי בעי אמר שתים ולא הוי מיגו דהעזה דכיון דהשטר מסייע לו מעיז א"כ כ"ש כשהעד מסייע לו דמעיז והוי מיגו מעליא ועוד ראיה דהא אנן קיי"ל דעד המסייע פוטר אף מהיסת והרי בשטר שכתוב בו סלעים סתם והמלוה אומר ג' ולוה אומר ב' חייב היסת כמ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק נ"ג בשם רוב הפוסקים אלמא דע"א המסייע עדיף טפי מסיוע השטר וא"כ כיון דהיכא דהשטר מסייע לו אמרינן דמעיז ונאמן במיגו דאי בעי אמר שתים שאינו העזה א"כ ה"ה כשע"א מסייע לו דמעיז ג"כ הוי מיגו מעליא וכעין זה כתב הב"ש סי' י"ז סק"ו באה"ע לענין אשה האומרת לבעלה גרשתני ע"ש וא"כ היכא שטוען נ' ידענא ונ' לא ידענא וע"א מעיד שאינו חייב הנ' האחרים הוי מיגו מעליא דאי בעי היה כופר הנ' בברי ולא הוי מיגו דהעזה דכיון שהעד מסייע לו מעיז ומעיז ואולי אף הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ב לא מיירי אלא כשבא העד המסייע לאחר טענותיהם בב"ד ואם כן בשעת טענותיהם לא היה להנתבע מיגו דהא אף אם יטעון ברי להד"ם יתחייב ש"ד אבל אם העד המסייע היה קודם שטענו בב"ד אף הם מודים דהנתבע פטור מלשלם מטעמא דכתיבנא וכן נ"ל נכון לדינא ודוק:

ו בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה. בתשובת הב"ח סי' ס"ד האריך להוכיח דדוקא באותן הנשבעין ונוטלין שמן הדין היו נוטלים בלא שבועה אז פוטר עד המסייע אבל באותן שמן הדין אף בשבועה לא היו נוטלין אלא דחז"ל תקנו שיהיו נ"ו בזה אין עד המסייע פוטר והשיג בזה על תשובת מוהר"ם שהביא הרב במי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע דפטור מן השבועה די"ל כיון שמן הדין אין ראוי ליטול בשבועה אין עד המסייע פוטרו וכל דבריו נכונים שם אלא מה דהשיג בזה על מוהר"ם לענין היפוך שבועה לפענ"ד אינו מוכרח לפמ"ש הש"ך בסק"כ דמוהר"ם מודה שיכול לחזור בו מן ההיפוך אלא דמיירי דאף לאחר שהביא עד המסייע אינו רוצה לישבע ואומר שחבירו ישבע כדמשמע להדיא מדבריו וא"כ י"ל נהי דהיסת מהפכינן בע"כ של התובע היינו דוקא כשאין לו עד המסייע אבל אם יש להתובע עד המסייע לא מהפכינן בע"כ של התובע כיון דהיפוך שבועה בשבועת היסת בע"כ של תובע תקנתא הוא כמ"ש בתה"ד סימן שכ"ז והביאו הרב רמ"א בר"ס צ"ד א"כ בכה"ג שיש לו להתובע עד המסייע כיון דעד המסייע פוטר מש"ד היכא שהוא מוחזק ובש"ד אף ליטול י"ל דבכה"ג לא תקנו חז"ל שיהא הנתבע יכול להפך בע"כ של תובע וצריך הנתבע לישבע דוקא או לשלם ולפ"ז י"ל דאף מוהר"ם מודה דבאותן הנשבעין ונוטלים שמן הדין אף בשבועה לא היו נוטלים אין עד המסייע פוטר כמ"ש הב"ח והכי מסתבר ומעתה מה שהביא הש"ך בשם תשו' מהרי"ו דאף במוציא הוצאות ברשות מהני עד המסייע ליטול בל"ש צל"ע לדינא די"ל דמוהרי"ו ס"ל כשיטת הר"ן ר"פ כ"ה בשם ר"ח דמוציא הוצאות ברשות מדינא נוטל בל"ש אלא שחז"ל החמירו עליו לישבע ולכך מהני עד המסייע לפוטרו אבל לפמ"ש בסי' צ"א סק"ד דמדברי הט"ו באה"ע סי' פ"ח סי"א משמע דס"ל דבמוציא הוצאות ברשות מדינא אף בשבועה לא היה לו ליטול אלא דמתקנת חז"ל הוא נ"ו א"כ בכה"ג אין עד המסייע פוטר וכמ"ש:

ז אבל אם אין מאמינים אותו אלא מכח מיגו וכו'. כ"כ המרדכי בפחז"ה בשם מוהר"ם והקשה הש"ך דהא במרדכי רפ"ק דמציעא כתב בשם ר"מ אבל אם יש ביד שמעון משל ראובן נוטל בלא שבועה שהרי עד מסייעו ופטור משבועה וע"כ שמעון א"נ אלא ע"י מיגו כגון דליכא עדים וראה ואפ"ה ס"ל למוהר"ם גופיה דהעד המסייעו מועיל לפוטרו משבועה ולפענ"ד לק"מ דודאי היכא שא"נ על גוף הטענה אלא ע"י מיגו אין עד המסייע פוטרו כיון שבטענת המיגו ליכא עד המסייע א"כ צריך גם עתה לישבע כמו בטענת המיגו דאל"כ ליכא מיגו כלל וכמו דאמרינן בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וצריך שבועה דאורייתא בטענת החזרתי כיון שא"נ בטענתו אלא ע"י מיגו דנאנסו דצריך שבועה דאוריית' משא"כ היכא שיש ביד שמעון ממון משל ראובן כנגד מה שתובע ממנו א"כ הרי יש לו לשמעון מיגו מעליא דאי בעי היה אומר על מה שתחת ידו להד"ם וגם היה תובע ממנו הממון שתובע עכשיו וכיון שיהא לו עד שמגיע לו ממון מראובן כפי הממון שטוען להד"ם הרי עכ"פ לא יצטרך לישבע על הממון שמוחזק בו וטוען להד"ם כיון שיש לו עד המסייע שמגיע לו כ"כ ממון מראובן דהא עד המסייע פוטר ולכך גם עכשיו שאינו טוען להד"ם ומודה במה שתח"י אלא שטוען שראובן חייב לו כנגדו מהני העד המסייע לפוטרו משבועה כיון דאית ליה מיגו מעליא וגם העד מסייע לו וכבר הוכחתי בכללי המיגו דאמרינן מיגו דאי בעי היה טוען טענת המיגו וטענה דהשתא בשקר ע"ש. שוב ראיתי בט"ז ס"ק ל' שיישב ג"כ קושיא זו כעין זה ובכלל דבריו דברי. אך מה שהקשה הש"ך מדברי הרא"ש רפ"ק דמציעא היא קושיא אלימתא:

ח ואין יורדין לנכסיו. הש"ך הביא בשם פסקי הרב מהר"מ רקנטי שנסתפק במחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו אי מהני והניח בצ"ע ואני מצאתי בראב"ן בפ' שבועת הדיינים דף קט"ז ע"ב שכתב להדיא וז"ל בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ולדוחקו לפרוע לו אם אמר איני נשבע מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל ועיין בסי' פ"ח סכ"ב ובסמ"ע שם:

ט אם קדם ותפס. וכתב הר"ן בפ' הכותב ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דדוקא בתפסה מיניה מעות אבל תפסה מיניה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה עכ"ל והביאו הסמ"ע והש"ך וכתב הש"ך שכן דעת המחבר באה"ע סימן צ"ו שכתב אי תפסה מעות לא מפקינן מינה וכ"כ האחרוני' שם וקשיא לי מ"ש מהא דמבואר לעיל בסימן מ"ב ס"ח דכל היכא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה אי תפס מטלטלין לא מפקינן מיניה וכן הוא בסימן מ"ו סל"ז ובהגה גבי שטר בספיקא דתרי ותרי דלא מגבינן בשטרא ואי תפס מטלטלי לא מפקינן מיניה וא"כ התם נמי נימא כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מיניה והדר לא גבי בשטר מספיקא ולכאורה י"ל דשאני הכא דהטעם דמהני תפיסה הכא הוא משום דלא תקנו חז"ל לישבע על השטר אלא דוקא כשבא ליטול אבל היכא דתפס כיון שהוא מוחזק בדבר הוי כמו שגבה כבר הממון ולא החמירו עליו לישבע בכה"ג ולכך אם תפס מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן ואינו תופס בהן אלא למשכון א"כ אכתי מיחשב כנוטל וחייב לישבע כמו אם מחולקים על המשכון דהמלוה צריך שבועה בנק"ח כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין מיחשב כנוטל כמבואר בסי' ע"ב סי"ז משא"כ בתופס מעות חשיב כפרעון גמור וא"צ שבועה כמבואר שם אך מ"מ קשה חדא מדכתב הר"ן כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה משמע דעיקר טעמא הוא כיון דגופיי' לא מקנינן צריכה להחזיר המטלטלין מתחילה ולא חשיבא מוחזקת והדר לא גביא וא"כ זה שייך נמי כל היכא דאיכא ספיקא בשטר וביותר קשה דהא מבואר שם בר"ן לעיל מיניה דטעמא דמהני תפיסה כשאינו רוצה לישבע הוא משום דדמי לגזל דרבנן כיון דמדאורייתא א"צ שבועה כלל ולא נחתינן לנכסיה וא"כ ה"ה בתפס מטלטלין שייך נמי האי טעמא כיון דמדאורייתא א"צ שבועה כלל ומהני תפיסתו למשכון אלא דמדרבנן צריך שבועה וא"כ לא הוי אלא גזל דרבנן ולא נחתינן לנכסיה אמנם אי לאו דמסתפינא מרבותינו האחרונים ז"ל הייתי אומר דמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן לחלק בין תפיסת מעות למטלטלין הוא סברת הרמב"ן עצמו דלא נהירא ליה הסברא שכתב לעיל מיניה בדברי הרי"ף דמדמי ליה לגזל דרבנן ולכך מהני תפיסה אלא דס"ל דהא דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה אינו אלא בתופס ברשות ולא בתופס שלא ברשות כמ"ש הר"ן גופיה בפרק שבועת הדיינין גבי שבועת אשתבע לי דהעיקר הוא דבתופס שלא ברשות נחתינן לנכסי' ולכך כתב הרמב"ן מסברת עצמו דמסתברא לחלק בין תפס מעות למטלטלין דבתפיסת מעות הוי כאילו כבר פרע את חובו ובכה"ג לא תקנו חז"ל לישבע אבל במטלטלין חשיב כנוטל וצריך שבועה וכן המעיין בחידושי הרמב"ן בפ' הכותב המכונה להרשב"א יראה דמתחלה פקפק בדברי הרי"ף שכתב דהא דאמר סבר רב"ח למימר ש"ד דנ"מ לענין נחתינן לנכסי' דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' דשאני התם שתפוס ברשות משא"כ הכא שתפוס שלא ברשות ופלפל בזה וסיים אבל יש להשיב בפירוק מה ששאלו הראשונים דנ"מ שאם היתה אשה זו חשודה וכו' והאריך בכמה תירוצים ולבסוף סיים ובתפיסה דרבינו הגדול ז"ל מסתברא דוקא דתפסה מיניה מעות אבל תפסה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן לה מפקינן מינה ולא גביא אלא בשבועה עכ"ל משמע להדיא דלבסוף הכריע מסברא דנפשיה לחלק בין מעות למטלטלין דבמעות הוי כאילו כבר נפרע ולא תקנו שבועה כלל בכה"ג משא"כ במטלטלין חשיב כנוטל וכן משמע במרדכי פ' ש"ה בשם רבינו מאיר ובהג"א פחז"ה ממוהרי"ח שכתבו גבי אדם שקנה קרקע ויש לו שטר והמוכר טוען שחזר ומכרו לו ולוקח מוחזק בקרקע שא"צ לישבע אף שבועה דרבנן דאם איתא שחזר ומכרו היה מחזיר לו השטר ול"ד לנקט שטרא דמלוה משתבע אף שיש בידו שטר דהתם להוציא והכא להעמיד דהתם נמי אי תפס אינו נשבע עכ"ל משמע להדיא דטעמא דמהני תפיסה דכיון שהוא מוחזק בכה"ג לא תקנו חז"ל שבועה כלל כיון דנקיט שטרא וזה נמי טעמא דהרמב"ן דמחלק בין תפיסת מעות למטלטלין משום דבמעות חשיב כאילו כבר נפרע משא"כ במטלטלין כיון דלאו אגופייהו קטעין חשיב כנוטל ולכך כתב הרמב"ן בסתמא כיון דלאו אגופייהו קטעין מפקינן מיניה ולא גביא אלא בשבועה ולא כתב כלשון הר"ן והדר לא גבי' אלא בשבועה וכוונתו כדפרישית וכ"ז הוא לסברת הרמב"ן אבל לפי מ"ש הרי"ף בטעמא דמהני תפיסה משום דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה אלמא דמדמי ליה לגזל דרבנן וכ"כ הרא"ש בפחז"ה גבי עובדא דרבה בר שרשים ומשום הכי פסק שם דמשמתינן ליה כמו בגזל דרבנן כמ"ש הט"ו בסי' ק"ח וכמ"ש הש"ך כאן ובסי' פ"ב ס"ק י"ז א"כ ודאי דאין חילוק בין תפס מעות או מטלטלין דאף בתפס מטלטלין שייך נמי לומר דלא הוי אלא גזל דרבנן ולא נחתינן לנכסיה ותדע דאי אמרת דהרי"ף נמי ס"ל לחלק בין תפס מעות למטלטלין דבמטלטלין לא מהני תפיסה א"כ קשה הא הרי"ף כתב זה ליישב הא דאמרינן בפ' הכותב גבי כתובה וע"א מעיד שהוא פרוע סבר רמב"ח למימר ש"ד דנ"מ אם תפס דנחתינן לנכסיה ולענין כתובה תפיסת מעות שוה לתפיסת מטלטלין דהא כתובה אינה נגבית מדינא דגמרא אלא מקרקעי ואפילו אית ליה זוזי לשלומי א"צ לשלם מעות וא"כ אף מעות נמי גופייהו לא מקנינן וא"כ אמאי מהני תפיסה גבייהו אף אי הוי רק שבועה דרבנן א"ו להרי"ף אין חילוק בין תפס מעות למטלטלין וכן מוכח בבעה"ת שער כ"א שכתב שם גבי הא דאמרינן לענין שבועת אישתבע לי דלא פרעתיך ואי צורבא מרבנן הוא לא מזדקקינן ליה לדינא פי' ולא מגבי גבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה ויש תימה מה איריא צורבא מרבנן הלא כך הדין בשאר בני אדם אי לא בעי לאישתבועי ויש דפריש דנ"מ היכא דתפס עד שלא נשבע לצורבא מרבנן לא מפקינן מיניה ואין זה נח לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל בפ' הכותב דהכי נמי דינא לכ"ע דאי תפס בדרבנן מקמי דלישתבע ואמר לא מהדרינא לא מפקינן מיניה ע"כ וא"א דיש חילוק בין מעות למטלטלי מאי קושיא דילמא בצורבא מרבנן מהני תפיסה אף במטלטלין וכן צ"ל בהר"ן פ' שבועת הדיינים שכתב להדיא לתרץ דנ"מ דבצורבא מרבנן מהני תפיסה ובשאר בני אדם לא מהני תפיסה כיון שתפס שלא ברשות וכתב שזה עיקר והרי בפ' הכותב הסכים הוא עצמו דמהני תפיסת מעות וא"כ דבריו סותרים זא"ז א"ו דכוונתו דנ"מ לענין תפיסת מטלטלין וא"כ אמאי לא תירץ הבעה"ת נמי כן א"ו דלשיטת הרי"ף דכתב טעמא דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה ומדמי ליה לגזל דרבנן וכן כתב הרא"ש בפחז"ה ומ"ה פסק שם דמשמתין ליה כמו בגזל דרבנן אין חילוק בין תפיסת מעות למטלטלין דבכל גווני מהני תפיסה וא"כ לפמ"ש הט"ו בסי' ק"ח דמשתין ליה אם תפס וע"כ הטעם הוא דמדמי ליה לגזל דרבנן א"כ מהני ג"כ אף תפיסת מטלטלין דלא כפסק המחבר באה"ע ואחרונים שם והסמ"ע והש"ך כאן דפסקו בפשיטות כהר"ן להוציא מיד המוחזק וכן עיקר לענ"ד וענ"ש ס"ס צ"ב:

י אין שומעין לו. מסתימת לשון הש"ס ופוסקים משמע דאין שומעין לו ודינה כשאר ש"ד דצריך לישבע בנק"ח וצ"ע לפי מ"ש הרא"ש בר"פ ש"ה דהא דבעינן בש"ד נק"ח אינו אלא מדרבנן משום איום אבל מדאורייתא סגי אף בלא נק"ח ע"ש והביאו הב"י א"כ היה נראה דכשמהפך השבועה על שכנגדו נהי דש"ד לא מהפכינן מ"מ עכ"פ מהני דלא צריך נק"ח דהא טעמא דש"ד לא מהפכינן והיסת מהפכינן הוא משום דש"ד צריך לישבע או לשלם אבל היסת כיון דמדאורייתא פטור בל"ש כלל אלא שחז"ל החמירו עליו לישבע לכך יכול לומר השבע אתה וטול וכמ"ש הסמ"ע וא"כ בש"ד נמי כיון שמן התורה א"צ נק"ח יכול הנתבע לומר לו או אני אשבע בלא נק"ח כדינא דאורייתא ואם אתה רוצה להטיל עלי חומרת חז"ל לישבע בנק"ח השבע אתה אותה שבועה וטול כמו בהיסת שמהפך השבועה שהטילו חז"ל עליו שישבע התובע ואפשר לומר לפמ"ש התה"ד סי' שכ"ז דהיפוך שבועה בהיסת הוא תקנתא דרבנן ע"ש והביאו הרב רמ"א בר"ס צ"ד א"כ י"ל הא דתקנו חז"ל להפך היסת היינו דוקא כדי ליפטר הנתבע לגמרי מן השבועה והוא כיון שמן הדין פטור בל"ש ויש בני אדם שאינם רוצים לישבע אף על אמת וישלם שלא כדין לכך הקילו חז"ל שיהא יכול להפכה על שכנגדו משא"כ ש"ד שרוצה להפכה כיון שא"י ליפטר מן השבועה לגמרי דהא ש"ד לא מהפכינן לעקרה לגמרי מן הנתבע ובע"כ צריך לישבע בלא נק"ח שוב לא הקילו חז"ל לפטור א"ע מנק"ח כיון דלענין חומר שבועה אין חילוק בין שבועה בנק"ח או שלא בנק"ח אלא דשבועת נק"ח משום איום היא וכיון שאינו יכול לפטור א"ע מן השבועה לגמרי החמירו עליו חז"ל שישבע בנק"ח משום איום ועדיין צריך ישוב:

יא וכן הנשבעים ונוטלים וכו'. ויש להסתפק במי שנשבע על המשכון שתח"י דמבואר בסי' ע"ב סי"ז דצריך שבועה בנק"ח משום כיון דלאו אגופא דמשכון חשבינן ליה כנוטל דצריך שבועה בנק"ח אי אמרינן דחשיב כנ"ו ממש דא"י להפך א"ד דדוקא בנוטל ממש א"י להפך משום דהנתבע יאמר לו אי ניחא לך לאשתבועי ומישקל לחיי ואי לא זיל דלית לך גבאי מידי אבל במשכון כיון דמ"מ התובע מוחזק במשכון יכול להפך השבועה על הנתבע ומדברי הרב רמ"א והסמ"ע והט"ז משמע דס"ל דמשכון דינו כשאר נ"ו שנדחקו בדברי הפסקי מוהרא"י שכתב דשבועה דרבנן חוץ מהיסת דבעי אנקוטי חפצא דמהפכינן לה לכ"ע ונתקשו דהא לא מהפכינן אלא היסת ומאי קושיא דילמא מיירי במשכון א"ו דס"ל דנשבע על המשכון דמי לכל הנשבעין ונוטלין דלא מהפכינן. שוב מצאתי בבעה"ת שער מ"ט סוף חלק י"ז שכתב להדיא דשבועת תופס משכון כנ"ו דמיא ולא מהפכינן לה ע"ש אך מ"מ לענין דינא לפי מה שהעלה הש"ך דאף בנ"ו אם תפס התובע יכול להפך דיכול לומר קים לי כהפוסקים דאף נ"ו מהפכינן א"כ כ"ש במוחזק במשכון דיכול להפך מה"ט:

יב אין מהפכין שהרי זה טוענו ספק. משמע דהנשבעין ונפטרין בנק"ח מדרבנן והתובע טוען ברי מהפכינן ומה"ט כתב הש"ך דבטוען החזרתי בשטר פקדון דא"נ אלא במיגו דנאנסו וצריך לישבע על החזרתי בנק"ח כעין דאורייתא כדלקמן סי' רצ"ו ס"ב דיכול הנתבע להפך על התובע שישבע ויטול עכ"ד ובאמת הש"ך לטעמיה אזיל דהוכיח לקמן סי' רצ"ו סק"ג דשבועת החזרתי אינו אלא מדרבנן כעין דאורייתא ונ"מ לענין היפוך ונחתינן לנכסיה אולם באמת הדבר תמוה דהאיך יעלה על הדעת דיפטר מדאורייתא בטענת החזרתי בלא שבועה הא כיון דא"נ בטענה זו אלא במיגו דנאנסו א"כ אם אתה מאמינו בל"ש ליתא למיגו כלל דניחא ליה למיטען החזרתי כדי שלא יצטרך לישבע וכשיטעון נאנסו יצטרך לישבע וגם השתא דמהפך השבועה על שכנגדו מ"מ ליכא מיגו דניחא ליה למיטען החזרתי כדי שיוכל להפך השבועה על חבירו כי סובר שחבירו לא ישבע אף על האמת אבל אם יטעון נאנסו לא יהיה יכול להפך ולכאורה ראיה ברורה דלא כהש"ך מהא דפריך הש"ס בר"פ כל הנשבעין שבועת השומרים דחייבה רחמנא היכי משכחת לה להימן במיגו דלהד"ם ומשני דאפקיד ליה בעדים ופריך דאכתי להימן במיגו דהחזרתי ומשני דאפקיד ליה בשטרא ואי אמרת דבשטר פקדון נמי נאמן מדאורייתא לומר החזרתי בל"ש במיגו דנאנסו א"כ הדרא קושיא לדוכת' דאמאי חייבה רחמנא שבועה בנאנסו להימן במיגו דהחזרתי א"ו דאף בהחזרתי חייב שבועה דאורייתא ולדברי הש"ך ע"כ צ"ל דהכי משני הש"ס דנהי דבשטר פקדון נאמן מדאורייתא לומר החזרתי בל"ש מ"מ בטוען נאנסו חייב ש"ד ולא מהימן במיגו דהחזרתי משום כיון דאפקיד ליה בשטר לא ניחא ליה לומר החזרתי דטענה גרועה היא משום שטרך בידי מאי בעי ולכך אינו רוצה לומר טענה זו אף שנאמן בה וכמ"ש בכללי המיגו אך מ"מ זה דוחק דכיון שנאמן לומר החזרתי בל"ש ל"ש לומר בזה שטרך בידי מאי בעי כלל א"ו העיקר דבטענת החזרתי חייב ש"ד וכ"מ בתוס' בב"ב דף ע' ע"ב דהקשו שם אמאי שטר כיס היוצא על היתומים אינו גובה אלא מחצה משום דטענינן ליתמי החזרתי הא צריך שבועה והוי משויל"מ וא"א דאינה אלא מדרבנן הא שבועה דרבנן לא אמרינן משויל"מ ובזה הוי ניחא נמי מה שהקשה שם דאמאי לא טענינן להו נאנסו משום דבנאנסו חייב ש"ד והוי משויל"מ א"ו דאף בהחזרתי חייב ש"ד והא דקרו ליה הפוסקים שבועה דרבנן הוא משום דלא מצינן דכוותיה בדאורייתא אבל מ"מ חיוב השבועה הוא דאורייתא וכן עיקר ולפ"ז היה נראה דה"נ לא מצי הנתבע להפך השבועה על התובע כמו בכל ש"ד דלא מהפכינן וכמ"ש הש"ך בסי' רצ"ו להדיא אך מ"מ נראה ברור דמצי להפכה על התובע כיון דבשטר הלואה אי טעין הנתבע אשתבע לי דלא פרעתיך חייב לישבע וה"ה בשטר פקדון בגוונא דליכא מיגו כדלקמן סי' רצ"ו ס"ב א"כ בשלמא בכל ש"ד לא מהפכינן דכיון שהתורה הטילה עליו שבועה מחויב או לישבע או לשלם דהא חזינן דהיכא דאיל"מ וה"ה כשאינו רוצה לישבע אבל הכא לענין שטר פקדון דהשבועה היא כדי לבטל השטר שעל ידה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו א"כ אף שאינו רוצה לישבע מ"מ מי גרע משאר שטר הא יכול לומר אי אפשי בתקנה זו לישבע וליפטר לא יהא אלא כשאר שטר וישבע שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך ויטול וז"ב שוב מצאתי בס' תמים דעים סי' רי"א שכתב גם כן סברא זו אלא שלשונו מגומגם שם וסיים שם דצ"ע ולפענ"ד אין בזה שום ספק ובאמת י"ל דאף הש"ך מודה לזה ומ"מ נ"מ לענין היפוך אי הוי ש"ד או דרבנן דאי הוי ש"ד א"כ אין ההיפוך מועיל אלא מחמת דבכל שטר צריך לישבע שבועת אשתבע לי א"כ אי תפס התובע בעדים ואינו רוצה לישבע לא מפקינן מיניה דהא ש"ד לא מהפכינן ומחמת אשתבע לי א"צ לישבע כשתפס כמבואר בס"י ואף דהנתבע יכול לומר לא הפכתי אלא ע"ד שתשבע דוקא מ"מ עכ"פ מהני תפיסת התובע שהנתבע צריך דוקא לישבע וליפטר ובאם שלא ישבע לא יחזיר לו משא"כ אי הוי שבועת הנתבע רק מדרבנן אף דתפס התובע צריך לישבע דוקא כשמהפך הנתבע עליו ובאם שלא ירצה לישבע צריך להחזיר הדבר שתפס דהא בהיפוך שבועה ל"מ תפיסת התובע כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ה וצריך התובע להחזיר מה שתפס בלי שבועת הנתבע כמו בכל היפוך שבועה דאם שכנגדו אינו רוצה לישבע פטור הנתבע בלי שבועה:

יג אם יאמר התובע אי אפשי בתקנה זו. הש"ך תמה על הרמב"ם בזה דלמה הוצרך לכתוב דין זה בשם רבותיו דהאיך יעלה על הדעת שלא יכול זה לומר וכי בשביל שתקנו חכמים לטובתי אפסיד דל תקנת חכמים מהכא והריני כשאר התובעים וישבע לי הנתבע היסת ולפענ"ד אשתמיט ליה תשובת מיימוני לס' קנין סי' י"ד והמרדכי בסוף כתובות שהעתיקו תשובת מוהר"ם שהביא בשם ריב"א שהוכיח מפ"ק דב"ק דלא אמרינן שיכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק כגון אשה שאומרת איני נזונת ואיני עושה שהיא מוחזקת במעשה ידיה אבל להוציא מיד חבירו כגון בבע"ח שדינו מתקנת חז"ל בבינונית אינו יכול לומר אקח זבורית ע"ש וא"כ לפי סברא זו ה"נ אין בעל השטר יכול לומר אי אפשי בתקנה זו לישבע וליטול בכדי לחייב את הנתבע היסת דהנתבע יכול לומר או אשתבע ושקול כדינך ובאם לאו לא אשבע אפי' היסת גם הג"מ בפ"א מטוען באות מ' רמז לתשובה זו ע"ש ואדרבה קשיא על הרב רמ"א דסתם הכא כהמחבר ולקמן בסי' קע"א ס"ג בהגה פסק בג' שהיו שותפין בבית לשנים היה להן דין חלוקה ולאחד אין בו כדי חלוקה וקנה אחד מן השכנים חלקו של האחד שאין לו כדי חלוקה אינו יכול לבטל החלוקה אף על פי שהמוכר היה יכול לבטלה והוא מדברי תשובת מוהר"ם הלזה משום דאינו יכול לומר אי אפשי במה שתקנו לי אחד מיצרא כי אם אתרי מיצרא דלא אמרינן כן אלא להחזיק ולא כשבא להוציא מחבירו ולבטל החלוקה ע"ש וא"כ ה"נ נאמר דאין בעל השטר יכול לומר אי אפשי בטובתי להוציא לחייב הנתבע בהיסת ועיין סי' קע"ד ס"ד וצ"ע:

יד חוץ משבועת היסת שאין צריך נק"ח. הש"ך האריך להוכיח מכמה פוסקים דגם היסת צריך נק"ח והביא ראיה מפ"ק דמציעא ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרי ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מנייהו א"ר זירא אי איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא ופריך השתא נמי דליתא לדר"ח נחייביה מדר"נ ומשני דר"נ תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם איתא דהיסת בלא נק"ח מאי פריך השתא נמי נחייביה מדר"נ הא נ"מ בדר"ח חייב נמי שכנגדו בנק"ח ושוב מצאתי בבעל העיטור ראיה זו עכ"ד ויש מי שתמה על ראי' זו דהא לפי מאי דס"ד דש"ס דבהיסת נמי שכנגדו נשבע היסת ונוטל א"כ אף אם איתא לדר"ח שהנתבע חייב ש"ד מ"מ כיון שהנתבע חשוד אם כן יאמר התובע איני חפץ ממך רק היסת בלא נק"ח בכדי שגם הוא לא ישבע רק היסת כמבואר בסי"א בהגה ולק"מ דדוקא אם הנתבע אינו חשוד יכול התובע לומר איני חפץ ממך רק היסת כדי שלא יהפך עליו רק היסת כיון דלית ליה לנתבע פסידא בכך דהא אכתי הברירה ביד הנתבע לישבע וליפטר אבל כשהנתבע חשוד התובע יכול לומר כן דאומר כן לטובתו כדי שגם הוא לא ישבע רק היסת ובאם שלא היה חשוד ודאי היה משביעו ש"ד בנק"ח וכ"ה להדיא בפסקי מוהרא"י סי' ל"ב שהקשה על האי דינא דסי"א דיכול התובע לומר איני חפץ ממך רק היסת כדי שגם הוא לא ישבע רק היסת מהא דאיתא בסי' צ"ד דאם אחד נתחייב שבועה וראה שמגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם התביעה הראשונה דחייב לשלם כל מה שרוצים לגלגל עליו או שישבע על הגלגול ותירץ דהתם היה התובע נפסד שאר התביעות אם ישלם לו התביעה הראשונה ולא ישבע א"כ נראין הדברים שבשביל כך רוצה לשלם בכדי שלא ישבע על הגלגול אבל הכא הנתבע לא מפסיד מידי דאכתי הברירה ביד הנתבע לישבע היסת ע"ש וא"כ ה"נ אם הנתבע חשוד אין התובע יכול לומר לא בעינא ממך רק היסת דהא הנתבע מפסיד בזה שהתובע לא ישבע רק היסת והתובע ודאי לטובתו אומר כן וז"ב אך בלא"ה ראיית הבעל העיטור והש"ך תמוה לי טובא דהאיך יעלה על הדעת דלפי הס"ד דהש"ס דכל היכא שנתחייב היסת והוא חשוד דשכנגדו נשבע רק היסת ונוטל כיון דחזינן דבשבועת מודה במקצת והוא חשוד לא האמינו חז"ל לשכנגדו רק בשבועת המשנה שהיא בנק"ח א"כ כ"ש היכא שנתחייב הנתבע רק היסת והוא חשוד דשכנגדו צריך שבועה בנק"ח דוקא כדי ליטול דכי יגרע ש"ד מהיסת דבש"ד יצטרך שכנגדו בנק"ח ובהיסת לסגי לשכנגדו בלא נק"ח ואולי דדעת בעל העיטור והש"ך הוא דהא דחשוד על השבועה שכנגדו נ"ו הוא מתורת היפוך שבועה דבחשוד הקילו חז"ל דיכול להפך אף שבועה דאורייתא ולכך אין הנתבע יכול להפך אלא כעין אותה שבועה שהוא חייב לישבע אך אין דברים אלו מוכרחים כלל דכבר כתבו התוס' שם דהא דבחשוד על השבועה שכנגדו צריך לישבע ולא אמרינן משויל"מ הוא משום כדי חייו של חשוד דאל"כ יטלו כל אשר לו או משום כיון שהוא רוצה לישבע אלא שאין מניחין אותו תקנו שבועה על התובע וא"כ כ"ש דלפי הס"ד דש"ס אף בהיסת והוא חשוד צריך שכנגדו לישבע בנק"ח מה"ט ודברי הש"ך צ"ע:

טו חוזר ונשבע ש"ד בנק"ח. הרב הגדול אאמ"ו ז"ל הכ"מ נסתפק בזה לפי שיטת הרא"ש בר"פ ש"ה דשבועה בנק"ח אינה אלא מדרבנן משום איום אי בכה"ג יכול להפך השבועה על שכנגדו כיון דכבר נשבע בלא נק"ח ומדאורייתא סגי בשבועה זו אלא שמדרבנן צריך לחזור ולישבע א"כ לא הוי אלא כשאר שבועה דרבנן דמהפכינן לה אשכנגדו או דילמא כיון דאם יהפכנה א"כ ודאי אחד מהן בא לידי שבועת שוא בכה"ג לא מהפכינן וצ"ע ועמ"ש סק"י:

טז אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן. זה הוא לשון הרמב"ם וקשיא לי טובא לפמ"ש המחבר בסט"ז בב' שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב א' מהן שבועה לחבירו שאינו נפטר בשבועה הראשונה והטעם הוא משום דבשבועה הראשונה עדיין לא יצא שקר מפיו משא"כ שבועה דהשתא שבא על דבר שכבר נעשה ואם משקר בה יוצאה השבועה לשקר מפיו כמ"ש הסמ"ע שם וא"כ ה"נ אמאי מועיל כשאומרים לו הרי פב"פ ארור אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן הא השבועה הוא שיודה לו אח"כ א"כ בשעת השבועה לא יצא שקר מפיו כמבואר באה"ע סי' צ"ו סכ"א דהאידנא משביעין אלמנה בב"ד מפני שבאותו ענין שרגילין להשביעה שגוזרין בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כ"כ כמו שבועה שבשעה שנשבעה יוצאה שבועה מפיה לשקר והוא מהרא"ש פ' השולח ומשמע מדבריו שם להדיא דלשיטת הסוברים דעובר על שבועה דלהבא אינו נעשה חשוד דה"ה דבכה"ג לא הוי חשוד ע"ש ואין לחלק ולומר דהכא שאני כיון שהב"ד משביעין אותו שיודה מיד והוא עונה אמן אחר השבועה ואמן בו שבועה הוי ככופר מיד ועובר על לשעבר דהשבועה והכפירה באין כאחד משא"כ באה"ע מיירי שהאשה עצמה נשבעת שתודה אחר כך ולכך הוי כשבועה דלהבא זה ליתא חדא דלשון הרא"ש והמחבר שכתבו שם שגוזרים עליה בחרם ובשבועת התורה משמע שהב"ד משביעים אותה והיא עונה אמן או שאר קבלת שבועה ועוד דלמה יהא עניית אמן עדיף משבועה שנשבע בעצמו שיודה אח"כ דחשיב שבועה דלהבא דהא עניית אמן אינו אלא קבלת דברים כמ"ש הרמב"ם והמחבר ביו"ד סי' רל"ז ס"ב והסמ"ע לקמן ס"ק ק' א"כ כשמשביעין אותו שיודה והוא עונה אמן י"ל שאינו מקבל עליו אלא שיודה אח"כ ואפשר לומר דהמחבר ס"ל דהיכא שמשביעין אותו שיודה מיד לא חשיב כשבועה דלהבא לומר שחשב בלבו לקיים אלא דמ"מ אין העונש מרובה כ"כ ולכך מקילינן בשבועת אלמנה משא"כ בשנים שנתעצמו בדין בסט"ז דהוי שבועה דלהבא ממש א"י ידי חובת השבועה וכן משמע בהגמ"ר סוף שבועות אך באמת מדברי הרא"ש בפ' השולח משמע להיפך וכן מוכח להדיא בתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ח ע"ש וא"כ י"ל דהרמב"ם בעל דין זה אזיל לטעמיה דאין מחלק בין שבועה דלהבא לשעבר כמ"ש הב"י בסי' ל"ד לכך מהני לשון זה אבל למאן דמחלק בין שבועה דלהבא לשעבר לא מהני לשון זה וצ"ע ודוק:

יז יש לו להחרים סתם וכו'. הט"ז כתב דנראה דאף אותן הנשבעין בטענ' ספק שמבואר בריש סי' צ"ג צריך ג"כ המשביע לקבל בחרם קודם השבועה והיינו שחשדו בכך ובאמת מדברי הרב ב"י בבד"ה מוכח להיפך שכתב על מ"ש הטור בשם הרמ"ה דאף דבשבועת השותפין שבא על הספק אין מהפכין מ"מ אי טעין לישתבע לי דחשיד לי בכך הדין עמו דהא לא רמי עליה שבועה דלא מצי לאשתבועי וכתב הבד"ה ויש לתמוה דטענת שמא היא זו ואין נשבעין עליה ואפשר דחרם סתם קאמר ולא דק עכ"ל והביאו הש"ך בס"ק ל"ב ואי אמרת דבכל שבועת השותפין צריך התובע לקבל בחרם שחשדו בכך א"כ מאי קמ"ל דמצי להפך עליו שיקבל בחרם ומה צורך להיפוך הא בלא"ה צריך התובע לקבל בחרם קודם שישבע ופשיטא דיכול לומר שיקבל בחרם בכך וכך וישלם לו א"ו דבשבועת השותפות א"ל התובע לקבל בחרם כלל וכן נלפענ"ד עיקר לדינא כהב"י משום כיון דחרם זה אינו אלא תקנה מרבותיו של הרמב"ם כמ"ש הה"מ פ"א מטוען וכל היכא שאין התובע יכול לקבל בחרם אין מעכבין השבועה של הנתבע משום זה כמבואר בסי' קכ"ג ס"ט בבא בהרשאה דאם נתחייב הנתבע שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על מי שטוען עלי שקר שאין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה ואף להי"א שהביא הש"ך שם שב"ד ישלחו כתבם לב"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה היינו משום דאפשר בתקנה זו אבל במת התובע כ"ע מודים דאין פוטרין הנתבע משבועה בשביל זה דלא גרע מאמר לי אבא דחייב היסת ליש פוסקים כמבואר בסי' ע"ה סכ"א וא"כ כיון דמלשון הרמב"ם אין הכרע אם התובע צריך לקבל בחרם בשבועות הבאות ע"י טענת ספק או לא ה"ל ספק בתקנה ואין ספק תקנה מוציא מידי ודאי שבועה דרבנן אף שהנתבע מוחזק כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קי"ח סק"ה דכל היכא דיש תקנות לגרוע מהכתובה אם יש איזה ספק בתקנה אין לגרוע מכתובה אף דאנן קיי"ל כתובה דרבנן ע"ש וכ"ש הכא דקיל טפי דאף לפי התקנה אין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו היכא דליתא המשביע לפנינו וזה נכון ולענין הנשבעין ונוטלין או בנ"ו ע"י היפוך שבועה דעת הסמ"ע דהנתבע צריך לקבל בחרם קודם שבועת התובע והט"ז חולק בזה ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ג:

יח שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון. הש"ג ר"פ הכונס כתב בשם ריא"ז היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו הואיל ובכלל הגרמות הוא יכול חבירו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו שהרי אם כפר חייב לשלם לו הרי תביעה זו כשאר תביעת ממון עכ"ל והב"ח בר"ס כ"ח ובסי' זה השיג עליו דהא אף שני עדים פטורים מדיני אדם כשכובשים עדותן ולא הוי כפירת ממון ע"ש ודבריו נכונים אך לכאורה היה נראה לפ"ז דאם א' תובע לחבירו שקר העדת לי כ"ע מודים דחייב היסת דהוי כפירת ממון דהא עד המעיד שקר חייב לשלם מד"ג לכ"ע כמבואר בסי' ל"ח וכמה דוכתי אך מ"מ זה ליתא כיון דהתורה האמינה שני עדי' מתורת עדות לחייב את חבירו ממון ה"נ נאמנים ג"כ לגבי עצמם נגד התובע שודאי לא העידו שקר כיון שהן לא היו נוגעים בדבר והרי הם מסייעים לעצמם וראיה ברורה לזה מש"ס דקדושין דף מ"ג דאמרי' לענין דיני ממונות דהשולח ע"י שנים מעות לפרוע למלוה הן הן שלוחיו הן הן עדיו משום דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה לכך מהימני לומר פרעינהו למלוה ומסיק הש"ס דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני דפרעי למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ויהיב ליה לוה למלוה ופרש"י והר"ן דכיון דתקון שבועת היסת הוי נוגעים בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי ולפיכך הם מעידי' שקיבל המלוה מידם כדי שיפטרו מהשבועה וכו' עכ"ל ור"ל דאי אמרינן שיהיו נאמנים להעיד א"כ בע"כ יהיו פטורים משבועה דעד שצריך שבועה אינו עד וא"כ אי מחשבי להו עדים ליפטר משבועה נוגעים בעדותן הן שהם חושבים שאם יאמרו החזרנו ללוה נצטרך לישבע משא"כ עכשיו וכ"כ הש"ך בסי' קכ"א סק"נ ואי אמרת דיכול הבע"ד להשביע העדים שלא העידו לו שקר א"כ לא הוי נוגעים בעדותן כלל דהא אף אם יהיו נחשבים עדים יהיה המלוה יכול להשביעם אח"כ שלא העידו לו שקר א"ו שהעדים נאמנים הם אף לגבי עצמם והא דס"ל לריא"ז דיכול להשביע העד שלא כפר לו עדותו וגם הב"ח לא נחלק עליו אלא משום דלא הוי כפירת ממון י"ל דשאני התם כיון שלא העיד העד בב"ד לא חשיב עד כלל והוי כשאר טענות שתבעו ממון שכפר לו ולא אמרינן דמסתמא העד אינו משקר דא"א חוטא ולא לו דמ"מ כ"ז שלא העיד עדות בב"ד הוי בע"ד ואין לו נאמנות וכן מבואר בסי' שפ"ח ס"ז בהגה דהאומר לחבירו מסרתני והוא כופר חייב היסת ולא אמרינן א"א חוטא ולא לו ויחשב כעד ועד המסייע פוטר משבועה א"ו דלגבי עצמו לא מיחשב כעד אבל היכא שהעיד בב"ד בתורת עדות כיון שהאמינה אותו התורה להוציא ממון מחבירו ה"ה שנאמן נמי לגבי עצמו שאין הבעל דין יכול להשביעו היסת וכ"כ בתשובת הריב"ש סי' מ"ב בפנויה שתובעת לאחד שהולד ממנו והוא חייב לזונו והוא כופר שפטור אף משבועת היסת דכיון שהאמינה תורה לאב לומר אף על מי שמוחזק שהוא בנו לומר אינו בני שלא יירשנו ה"ה נמי שנאמן לענין זה שאינו חייב היסת וע"ש וא"כ כ"ש גבי עדים כיון שהאמינה התורה אותם להוציא ממון מחבירו ה"ה נמי שנאמנים לגבי עצמם ליפטר מהיסת משא"כ כשלא העידו בת"ע וכן מוכח מדברי הש"ך בסי' נ"ו סק"כ לפי פירושו בדברי הטור שם ואף שהביא שם בשם הרבה פוסקים דשליש שהוציא השלישות מתחת ידו פטור מהיסת כשהבע"ד תובעו שעשה שלא כדין משום דחזקה שכדין עשה למפרע דא"א חוטא ולא לו אלמא אף שלא העיד בתורת עדות מחזיקינן ליה שכדין עבד ליפטר משבועה היינו דוקא בשליש דלאו מתורת עדות מהימן דהא אפילו קרוב נאמן כשני עדים לכך מחזיקינן ליה שכדין עבד למפרע משא"כ לענין עדות כ"ז שלא אמר בב"ד בת"ע לא מיחשב עד אף שאין הדבר נוגע לו ויכול שכנגדו להשביעו היסת שלא עשה שלא כדין וכדס"ל לריא"ז והב"ח וכ"ש לשיטת הש"ך דאף בשליש שהוציא השלישות מתח"י הדין כן לדעת הטור וכנ"ל ודוק:

יט מי שנתחייב שבועה בב"ד. בש"ס איתא אמר ר' אבהו מסתברא מילתא דר' יוחנן שנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה נאמן עביד אינש דמקרי ואמר ופי' באס"ז דמיירי שחייב א"ע בקנין או שיצא חוץ לב"ד דשוב א"י לחזור בו אפ"ה לא הוחזק כפרן דכיון שחייב עצמו עביד לאשתמוטי וכ"כ הש"ך ולכאורה נראה דה"ה כמחייב א"ע ממון בדבר שאינו חייב וכדרך שנתבאר בסי' מ' אם אמר פרעתי והכחישוהו עדים ג"כ לא הוחזק כפרן דכיון שחייב א"ע בדבר שאינו חייב עביד ג"כ לאשתמוטי ובאמת בש"ס מבואר להיפך דאמרינן שבתאי ברי' דר' מרינוס כתב לכלתיה אצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליה ארכס כתובתה א"ל להד"ם אתו סהדי ואמרו אין כתב לה לסוף אמר לה פרעתי אתא לקמיה דר"ח אמר ליה הוחזק כפרן לאותה אצטלא והרי התם חייב עצמו במה שלא היה חייב דהא לא היה אלא ערב בעלמא ודמי למחייב עצמו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בסי' מ' דערב הוי כמחייב עצמו ואפ"ה הוחזק כפרן ודוחק גדול לומר דכיון שנתערב עבור בנו הוי כמו שמגיע ממנו דאגב חיבת בנו גמר ומקני כדאיתא בפ' ג"פ א"ו צ"ל דיש חילוק בין ממון לשבועה והטעם דלענין ממון אף שחייב א"ע מ"מ כיון שעכ"פ עכשיו מגיע ממנו ממון ע"פ דין לא עביד לאשתמוטי משא"כ לענין שבועה עביד לאשתמוטי יותר דכיון שיודע שהאמת אתו שאינו חייב לו כלל וגם לא היה חייב שבועה אלא שחייב א"ע בכה"ג עביד יותר לאשתמוטי אך לפ"ז נראה בחייב שבועה ע"פ ב"ד ואמר הריני משלם ויצא חוץ לב"ד ואמר פרעתי והכחישוהו עדים לא הוחזק כפרן דכיון שחייב א"ע מחמת השבועה ויודע שאינו חייב לו ממון עביד לאשתמוטי וליכא למימר דמ"מ הוחזק כפרן במה שפטר א"ע ג"כ מהשבועה שחייבוהו ב"ד זה ליתא דמשבועה לא פטר א"ע דהא אף עכשיו שטוען פרעתי יודע שיתחייב שבועה ומה לי שבועה זו או שבועה שמקודם כנלעכ"ד. שוב מצאתי בירושלמי פרק שבועת הדיינין ר' מרינוס הוה ערב לכלתיה הוי דיינין קמי ר' חמא אבי בר קפרא ור' הושעיה א"ל יהבית שאלון לר' חייא רובה אמר כל המתחייב בב"ד לא כל המינו מאי לא כל המינו ר"א בשם ר' יוחנן אמר אם מעצמו משלם נאמן לומר נתתי אם מפי אחרים לא כל המינו ר' בון בר כהנא אמר אף בשבועות כן מהו אף בשבועו' כן אמר ר' אבוה בשם ר' יוחנן אם מעצמו נשבע נאמן לומר נשבעתי אם מפי אחרי' לא כל המינו עכ"ל ונרא' דהירושלמי מיירי בהוחזק כפרן דהרי אלו הדברי' נאמרו בש"ס דילן בפ"ק דמציעא ואם לא כן דברי הירוש' סותרי' עם ש"ס דילן בדברי ר' אבוה בשם ר"י א"ו דאף הירוש' מיירי בהוחזק כפרן כמו בש"ס דילן אלא דהירו' מקצר כדרכו ושוב מצאתי בבעל העיטור מאמר עשירי שהביא ירושלמי זה וגרס מן דאודי וא"ל יהבי' שאלון לר"ח וכו' הרי להדיא דאם מעצמו משלם נאמן לומר נתתי ואדרבה יליף שבועה מממון והיינו בגוונא דפרישית לעיל כנלפענ"ד:

כ נאמן. הטור חילק בשם רב האי גאון דדוקא בשבועה דרבנן שאומר נשבעתי נפטר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשבועה דאוריי' אם אומר נשבעתי חייב לישבע היסת וכן הסכים הש"ך וקשה דהא לא הוי אלא כפיר' שבועה והוי דבר הגורם לממון ולאו כממון דמי כמ"ש הש"ך בס"ק נ"ג וסי' צ"א ס"ק כ"ו ואין נשבעין אלא על כפירת ממון דוקא ובאמת מצאתי שכן הקשה הבעל העיטור על דברי רב האי אלו בדיני חוב ע"פ וז"ל ותמיהא לי אין ב"ד משביעין שבועה אלא על ממון עכ"ל ונראה דטעמא דרב האי הוא כיון דבשבועה דאורייתא הדין הוא אם אינו רוצה לישבע מחויב לשלם ונחתינן לנכסיה וכן כשאינו יכול לישבע משלם א"כ כשהתובע תובע אותו שישבע לו ש"ד שנתחייב לו מכבר והנתבע אינו רוצה לישבע וטוען כבר נשבעתי א"כ כופר הנתבע בממון גמור דהא לפי דברי התובע שהנתבע חייב לו שבועה ואינו רוצה לישבע חייב לו ממון גמור וכן אם היה מודה לו הנתבע בזה שחייב לו ש"ד אלא שאינו רוצה לישבע היה צריך לשלם א"כ הוי כפירת ממון גמור וחייב ע"ז היסת ואפשר שגם בעל העיטור לא תמה על רב האי בזה אלא משום דאיהו אזיל לטעמיה דנראה מדברי בעל העיטור שם שנוטה לדעת הפוסקים כמר בר רב אשי דאף ש"ד מהפכינן וכ"כ התוס' בפ' ש"ה בשם רב האי גופא וא"כ נהי שאין הנתבע רוצה לישבע מ"מ אכתי מחויב התובע לישבע דהא מסתמא מהפך הנתבע השבועה על התובע כיון דאף ש"ד מהפכינן וא"כ אכתי אף לפי דברי התובע לא הוי כפירת ממון ולא הוי אלא גורם לממון דמי יימר דאשתבע התובע כמ"ש בעל העיטור והביאו הש"ך בס"ק נ"ג דע"א המעיד שנתרצה הנתבע בהיפוך שבועה אין הנתבע חייב ש"ד דהוי גורם לממון דמי יימר דאישתבע התובע ע"ש אך לדידן דקיי"ל ש"ד לא מהפכינן סברת רב האי נכונה מאוד ובזה יש ליישב מ"ש הרי"ף והרא"ש בפז"ב בשם רב האי דפוסק דש"ד לא מהפכינן ותמה הב"ח דדברים אלו סותרים למ"ש התוס' בפ' ש"ה בשם רב האי להיפך ולפמ"ש יש לומר דהרי"ף והרא"ש הוכיחו כן מדברי רב האי בתשובה שמחלק בין ש"ד לדרבנן באומר נשבעתי וכמ"ש ולפ"ז יצא לנו מזה אם אחד תובע לחבירו בספק ואומר שכבר נתחייב לו בב"ד אחר שבועה דאוריי' ע"פ ע"א חייב הנתבע היסת דזה היו כפירת ממון גמור וכן אם תובע לחבירו ע"פ ע"א שמעיד שנתחייב לו ש"ד בב"ד אחר שהודה לו במקצת או שנתחייב לו ש"ד בב"ד אחר ע"פ ע"א והנתבע כופר חייב גם עכשיו ש"ד להכחיש את העד דהא העד מעיד עכשיו בממון גמור כיון דאם אינו רוצה לישבע משלם ולא הוי כעד מפי עד דזה אינו מעיד רק על פסק ב"ד שנתחייב שבועה בב"ד אחר וכ"ש לפי שיטת הט"ז בס"ס ל' שחולק על הסמ"ע וסובר דשני' שהעידו שהוגבה עדות שני עדים בב"ד אחר לא הוי עד מפי עד כלל ומועיל עדותם ע"ש וא"כ בכה"ג חייב הנתבע ש"ד להכחיש העד כנלפע"ד ברור:

כא ונשבע היסת ונפטר. ונראה דהיינו דוקא בתפס מעות אבל בתפס חפץ צריך שבועה בנק"ח דודאי לא גרע ממשכון שנתבאר בסי' ע"ב סי"ז דהגובה ממנו צ"ש בנק"ח כיון דלאו אגופא דמשכון קטעין אם לא בתפס מעות כמבואר בהגה שם שוב ראיתי שכן מבואר להדיא בבעה"ת בשער נ"ז ס"ס י"ז ע"ש ותמיהני מסתימת הט"ו בזה ואפשר דסמכו א"ע על מ"ש בסי' ע"ב ור"ס קל"ה ע"ש:

כב ולא טען הנתבע להד"ם. וכ"כ הרמב"ם משמע דאם טען להד"ם ונשבע נעשה חשוד ע"פ השטר ויש להקשות לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' כ"ח ס"ב דהא דמהני עדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל מן התורה לא מהני דהוי מפי כתבם א"כ ה"נ למה נעשה חשוד ע"פ שטר כיון דמדאוריי' עדותן לאו כלום היא ומאי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין איכא הכא וצ"ל כיון דחז"ל הכשירו שטר בכדי לגבות בו לא פלוג רבנן בתקנתן ונעשה חשוד מדרבנן אבל מדאוריי' באמת לא נפסל ע"פ השטר אך לשיטת הש"ך שם דשטר מהני מדאוריי' ה"ה דנפסל מדאוריי' ע"י:

כג יחרימו במעמד היורשי'. מסתימת המחבר נראה אף בנתחייב שד"א ומת ולא נשבע מ"מ פטורי' וכ"ה להדיא בתשובת מהרי"ק סי' ק"ך והביא ראיה מר"פ המפקיד גבי אמר הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמים מיהדר קהדרי בהו אלמא דיכולים לחזור אע"פ שאביהם רצה לשלם כ"ש היכא שלא נתרצה האב לשלם שהיורשי' פטורים ואף שאין ראייתו מוכרחת לפמ"ש התוס' שם דהאיבעיא קאי משום דאטרחיה לב"ד מ"מ הוכחתו לפר"ת בתוס' שם יע"ש וכ"מ מפרש"י שם על הא דשלמו בנים שלא הספיק האב לומר הריני משלם עד שמת משמע דהאב נתחייב שבועה וא"א כשמת האב ולא נשבע היורשים חייבים לשלם מדינא א"כ אמאי מקני להו כפילא הא הם חייבי' לשלם מהדין והוי כמו איכא עדי' שפשע דלא מקני ליה כפילא א"ו דהיורשים פטורים ובזה מיושב דברי הר"א מהשגת בעל המאור בסוגיא דשטר כיס בב"ב וז"ל ואיכא דק"ל אמאי לא טענינן ליתמי נאנסו ומ"ט דמ"ד נשבע וגובה כולו וכו' יש מי שסובר דה"ט דלא טענינן להו ליתמי נאנסו דא"כ ה"ל משויל"מ אבל שבועת החזרתי שד"ר היא וכו' והר"א דחה זו הסברא דל"א משויל"מ אלא כענין שניהם חשודים דאיכא גבי לוה ריעותא דחשדא או גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דריעא נמי טענתיה מ"ש דידע בהנהו ובהנהו לא ידע אבל הכא דגבי אביהן לא הוי ריעותא דאלו היה קיים היה נשבע ופטר נפשיה ל"א הכי והביא ראיה מדברי ר"ח וכתב עליו הבעל המאור ולא היה צריך לטעם שאמר ולא לראיה שהביא כי הטעם והראיה מן הכתוב ומההלכה דתני אמי שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים אלמא שאין על היתומים לעולם שבועה בטענת א"י ול"א ביה משויל"מ עכ"ל הרואה יראה שהבין בעה"מ דנאנסו אין היורשים יודעים ולכך סברי היש מי שסובר דה"ל משויל"מ ולפענ"ד לא נעלם זה מהיש מי שסובר והר"א אלא דכוונתם היא כיון דהאב מחויב להחזיר הפקדון או לישבע שנאנס דהא א"ל שום טענה יותר דהא איכא שטר וכל שלא נשבע הוא מחויב לשלם ועתה שמת כיון שאי"ל החיוב על האב גופיה לשלם וממילא חייבים היורשים לשלם אבל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא לא נתחייב האב כלום דאילו היה האב קיים היה כופר בכל או היה טוען הילך וביתומים גופייהו ל"א משויל"מ וע"ז דחה הר"א דאף הכא לא נתחייב האב כלום דאלו היה קיים היה נשבע ול"ש ביה משויל"מ כיון דלא ריעא טענתו וז"ב לענ"ד אלה הם דברי אחי המופלג מוהר"ר הילל נ"י והם נכונים:

כד היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר ופי' הש"ך דהיינו היכא דאיכא למיחש שהמלוה יוציא שטר עליו או יביא עדי' שהמלוה התנה עמו אל תפרעני אלא בעדים ויתחייב לשלם לו מפני השטר או התנאי ונמצא שבועת הלוה לבטלה וש"ש מתחלל והביא ראיה מדברי התוס' בפ' המפקיד שפירשו כן דלכך אינו נשבע הלוה כמה היה שוה שמא יוציא המלוה המשכון ונמצא שבועת הלוה לבטלה וגנאי הוא לישבע בדבר שיתברר אח"כ ולפ"ז נראה דה"ה אם ידוע לב"ד שיש עדי' שהיו אצל גוף המעשה אלא דליתנייהו קמן נמי אין משביעין את הלוה דדילמא יבואו העדים אח"כ ויעידו כדבריו ונמצא ש"ש מתחלל דהוי שבועה לבטלה כמו גבי משכון דחיישינן להכי דאף אם יוציא המשכון יהיה כדבריו מ"מ הוי שבועה לבטלה וכן משמע מלשון המחבר דבגווני שכתב הש"ך הא כבר מבואר זה בס"ס ע"ה אך קשה ע"ז מהא דמבואר בר"ס ט"ז בט"ו דאם גלוי וידוע לב"ד שפ' ופ' הם עדי' בדבר והרחיקו נדוד נותנים לו זמן עד שיוכל להביאם ומשמע התם דקאי ג"כ אנתבע שחייב שבועה וכן פי' הב"ח שם להדיא וא"כ למה ליה להנתבע להביא העדים כלל ואם אינו מביאם לזמן שקבע משביעין אותו ת"ל דבלא"ה אין משביעין אותו כלל כיון שהדבר יכול להתברר ע"פ עדים וזה קשה ג"כ לפי' הסמ"ע דחיישינן שיתברר הדבר להיפך משבועתו וצ"ל דהט"ו בסי' ט"ז מיירי שהנתבע נתחייב ממון ורוצה להביא עדים ליפטר מהממון דבכה"ג נותנים לו זמן ודלא כהב"ח ומה שהקשה הב"ח שם מסי' כ"ד דמבואר שם דאין נותנים זמן יותר משלשים יום י"ל כתירוץ מוהרש"ל דשאני התם שטוען שיש לו משכון כנגדו משא"כ כשטוען אגוף המעו' פרעתיך עדיף טפי וכ"כ הט"ז שם ע"ש אמנם מ"מ נראה שאם גלוי וידוע לב"ד שיש ע"א בדבר שיודע גוף המעשה משביעין אותו היסת אף דעד המסייע פוטר משבועה מ"מ לא הוי שבועה לבטלה כ"כ כיון שאינו יודע בדבר אלא ע"א וכן משמע בתוס' רפ"ק דמציעא גבי וליחזי זוזי ממאן נקט שפירשו שם דקושית הש"ס היא דנשאל להמוכר ומי שהמוכר יסייע לו יפטר מהשבועה דעד מסייע פוטר משבועה וכתבו התוס' שם והוי מצי לשנויי דליתא קמן דנישייליה ומאי קושיא דאכתי היכי משביעין ליה דהא הכא ידוע שהמוכר עד בדבר ויאמר כדברי אחד מהן וא"כ הוי שבועה לבטלה דדילמא יבוא המוכר אח"כ ויתגלה הדבר ודוחק לומר דכוונתם הוא דלוקמי שמת המוכר דפשיטות לשונם לא משמע כן א"ו דמה שיוכל להתברר ע"י ע"א לא חשיב בירור וחייב לישבע כ"ז שאין העד לפנינו:

כה או שנתן ת"כ על תנאי כך וכך נאמן במיגו. כ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא בשם ר"י בר' מנחם ויש לתמוה דלמה ליה מיגו לטענה זו שטוען שהת"כ היה על תנאי הא גוף הטענה מעליא היא מצד עצמה ולכאורה י"ל דמיירי שאומר שבשעה שנתן ת"כ היתה כוונתו על תנאי כך וכך ולא פירש התנאי ולכך צריך מיגו לטענה זו וכן נראה שהבין הכנה"ג בסי' פ"א אות ט"ו שהקשה מכאן לשיטת הסמ"ע דס"ל דל"א מיגו דהעזה אף לענין ממון מדינא דהכא דהא כאן הוי מיגו דהעזה דאם יכפור הת"כ יהא מעיז ע"ש מוכח דס"ל דבמה שטוען שהיה על תנאי אינו מעיז כיון שהתובע אינו יודע מזה דהא לא פירש התנאי אך קשה ע"ז דמאי מהני שהיתה כוונתו בשעת ת"כ על תנאי כך וכך כיון שלא פירש הוי דברים שבלב ולא הויין דברים כלל לענין שבועה כדאמרינן בנדרים דף כ"ח גבי נודרים להרגין ולמוכסין שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך ומפרש התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברי' לגבי אונסא שאני הרי להדיא דהיכא דליכא אונס כיון שמוציא בשפתיו סתם לא מהני מה שמחשב בלבו היום או תנאי אחר וליכא למימר דהכא שאני דכיון דאית ליה מיגו דאי בעי היה כופר הת"כ א"כ איכא ראיה שאינו משקר במה שאומר שחשב תנאי בשעת הת"כ והוי כאומדנא דמוכח שחשב להתנאי והיכא דאיכא אומדנא דמוכח למה שהיה בלבו לא הוי דברים שבלב כמ"ש הרא"ש בפרק אלמנה נזונת זה ליתא דהא בקדושין דף נ' יליף הש"ס דדברים שבלב לא הויין דברים מהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא ע"ז כיון שהביא לו מזה בעה"ב מעל ואמאי הא קאמר בלבי אלא משום דדברים שבלב אינן דברים ופרכינן דילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי ופרש"י דלא מהימנינן ליה ומשני דה"ל למימר מזיד הייתי או נזכרתי ואית ליה מיגו אלמא אף היכא דאית ליה מיגו מעליא מ"מ דברים שבלב אינן דברים ולא מקרי אומדנא דמוכח כיון דמ"מ בשעת אמירתו לא היה שום גילוי דעת למה שבלבו וכן מוכח בסי' ע' ס"ה דאיתא התם דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדי' ופרעו בינו לבינו ונאנסו המעות והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתים אין בדבריו כלום מאחר שמודה שקבלם ופירשו הסמ"ע והש"ך משום דהוי דברים שבלב ואינן דברים אבל כשאומר בפירוש שקבלם בתורת פקדון מהני הרי אף דאית ליה מיגו דאי בעי אמר שלא קיבל המעות כלל דהא פרעו בינו לבינו מ"מ הוי דברים שבלב ואינן דברים ובאמת ראיתי להגאון ח"צ בתשובותיו סי' קט"ו שהשיג על הח"מ באה"ע סי' מ"ב לענין קדושי ע"א דהיכא דאיכא מיגו לא הוי דברים שבלב דהוי כאומדנא דמוכח וברור בעיני דאישתמיט ליה ש"ס ערוכה דקדושין שהבאתי ליישב דברי ר"י בר' מנחם והרב בהגה צ"ל דמיירי שאומר שבלבו היה על תנאי כך וכך ורצה לומר כן אלא שטעה בדיבורו ואמר סתם דכה"ג הוי כמו גמר בלבו לומר פת חטים ואמר פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטים כיון שטעה בדיבורו כמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבועות בשם הרמב"ן והש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק ל"ד או י"ל דמיירי שהוציא התנאי בפיו בלחש כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ו שם בשם הכ"מ אבל היכא שאומר שחשב בלבו לבד ולא טעה בדיבורו ודאי לא מהני וחל עליו השבועה וז"ב שוב ראיתי בט"ז שעמד בזה והבין דברי המרדכי כפשוטו שאמר בפירוש התנאי והא דנקט טעמא דמיגו הוא לאפוקי כשיש עדים שנתן לו ת"כ ולא הוזכר בפירוש התנאי דלא מהימן וזה דוחק עצום לומר הא דנקט מיגו הוא לאו דוקא והרי הרא"ש ומוהר"ם בתשובת מיימוני סימן ס"ג הוכיחו דטענת סטראי טענה גרועה היא מדאמרינן בש"ס מיגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר סטראי נינהו וכן ס"ל לכל הפוס' כמבואר בש"ך סי' נ"ח ולא אמרינן דנקט להד"ם לאפוקי דכשיש עדים שפרע בפניהם לא מהימן לומר סטראי דאיתרע שטרא הרי אף בש"ס דחיקא למימר כן וכ"ש בלשון הפוס' א"ו כמ"ש:

כו וזה משיב שכבר החזיר לו. הקשה הסמ"ע מהא דמבואר בט"ו סי' צ"ה דמעות עניים והקדשות דבזמה"ז דינן כנכסי הדיוט ומשביעין עליהם ומחמת זה רצה להגיה וזה משיב שכבר החזיק בו והיינו שמכחישים זא"ז בענין החלוקה שהמפקיד רוצה לחלקם והנתבע כופר שנתנם לידו שהוא יחלקם והט"ז השיג עליו דהתם מיירי שיש להקהל תביעה עליהם כמ"ש הטור שם ודוקא קהל שהם יד עניים מצי להשביעו משא"כ כאן שהמפקיד מודה שהוא ממון עניים וטובת הנאה אינה ממון ונמצא הנפקד לאו בע"ד דעניים הוא והוי ממון שאין לו תובעים והגאון ח"צ בהגה הוסיף לתמוה דהא בהדיא מפלגינן בס"פ החובל בין מידי דקייץ למידי דלא קייץ והא לא קייץ הוא א"כ ה"ל ממון שאין לו תובעים ולכך פטור משבועה ואני אומר דהסמ"ע אזיל לטעמיה שביאר בסי' ש"א סק"ט לשון הרמב"ם והמחבר שם שכתבו דמי שהפקידו אצלו ממון עניים ופשע בהם דפטור משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים דמ"ש שני טעמים היינו משום מדכתיב לשמור ילפינן דלא חייבה התורה כי אם שבא לידו בתורת שמירה ואח"כ יחזירהו לידו משא"כ ממון זה דהנותנו בידו לשמור אינו רוצה שיחזירהו לידו רק לחלקו לעניים וא"ת א"כ יהיה זה שומר לעניים שיחלק להם הממון ע"ז קאמר שהוא ממון שאין לו תובעים שהרי לא ניתן לידו לחלקם לעניים מיוחדים ומה"ט מסיק הרב רמ"א שם דאם הגבאי אמר לו שמור לי חייב דהרי גילה בדעתו שיהיה שומר לו ויחזירנו לידו והוא יתננו למי שירצה עכ"ד אלמא דס"ל דכל היכא שנותנו לו בתורת פקדון שיחזירנו לידו חשיב ממון שיש לו תובעין וכ"כ הנ"י בפ' הגוזל ומאכיל גבי ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבויים וכן מוכח בתוס' והרא"ש פ' ש"ה שהוכיחו דבקרקעות ושטרות אין דין שומרים אף לענין פשיעה מההיא דפ' החובל דפטרינן בפושע בממון עניים משום לשמור ולא לחלק ומאי קושיא הא אף מזיק גמור פטור בממון שאין לו תובעין דהא קיי"ל המזיק מתנו' כהונה פטור משום דה"ל ממון שאין לו תובעים א"ו דהתוס' והרא"ש ס"ל דכיון שבא לידו מיד איש מיוחד חשיב ממון שיש לו תובעין וכבר האריך והרחיב בזה הרב בעל משנה למלך בפ"ד מה"מ ולוה דין י"ד ע"ש אך י"ל דהרמ"א אזיל לטעמיה שכתב בתשובותיו סי' ל"א דדוקא כשהגבאי תובע חשיב ממון שיש לו תובעים דגבאי יד עניים הוא משא"כ איש אחר וכדמשמע מלשון המרדכי בפ"ק דב"ב ע"ש וא"כ י"ל דהכא לאו בגבאי מיירי אך מ"מ הסברא נוטה לדברי הסמ"ע דכיון שהמעות נמסרו לידו שהוא יחלקם לעניים אין לך גבאי גדול מזה וגם אף דמלשון המרדכי דרפ"ק דב"ב משמע דדוקא כשהגבאי תובע חשיב ממון שיש לו תובעין מ"מ מלשון הנ"י בפ' הגוזל ומאכיל משמע דס"ל דאין חילוק דהא לא נזכר שם דהמפקיד גבאי הוה וגם יש להביא ראיה מתה"ד סי' ש"ח שפסק בראובן ששלח מעות ביד שמעון להוליכם ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו דאין ראובן יכול להשביע ללוי דאין נשבעין על טענת ספק אבל שמעון יכול להשביע ללוי אף לאחר שנשבע לראובן ולא מצי לוי לומר לשמעון לאו בע"ד דידך אנא כיון שאין הממון שלך וכבר נפטרת מראובן דכיון שמידו בא לו הממון מיקרי בע"ד דידיה והביא ראיה מפ' הגוזל קמא בש"ח שנגנב ממנו באונס ונשבע ואח"כ נמצא הגנב דאם רצה עושה השומר דין עם הגנב אלמא כיון שהדבר נגנב מידו אף שכבר נשבע ונפטר מהבעלים מיקרי בע"ד דידיה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שמידו בא הממון ליד הנפקד אף שהוא ממון עניים ולא קייץ לעניים מ"מ מיקרי ממון שיש לו תובעים כיון שהוא תובע שהוא נתנו לידו ע"מ להחזיר לידו הוי הוא בע"ד של הממון וחייב הנתבע היסת ועוד נראה לומר דאף דטובת הנאה אינו ממון מ"מ הנאה הוי ומקרי בע"ד דידיה כדאמרינן בפ' מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בע"ח של ראובן דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את דא"ל לא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומת עלי ע"ש ברש"י ותוס' אלמא דמשום חשש תערומת מיחשב בע"ד דידיה לענין שבועה ושאר דברים אף דלא הוי ממון גמור א"כ ה"ה לענין טובת הנאה נמי י"ל כן אף דלא הוי ממון מ"מ כיון דחשיבא הנאה מיקרי בע"ד דידיה וכן מוכח מדברי הש"ך בסי' ל"ז סק"י דפסק דמשום הנאת טובת הנאה מיחשב נוגע בעדות ומשום דלא ניחא ליה דליהוי תרעומת עליו פסק שם בס"ק כ"א דלא הוי נוגע בעדות וא"כ כיון דמשום דלא ליהוי תרעומת עליו מיחשב בע"ד דידיה כ"ש משום טובת הנאה אלא דק"ל על כל זה טובא דלפ"ז היה נראה דהא דמזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים הוא דוקא כשהבעלים בעצמם הזיקם אבל איש אחר חייב לשלם דהא הבעלים עצמם יכול לתובעם כיון שממנו לקחם והוי כמו שומר שעושה דין עם הגנב ובאמת בפ"ב דקדושין דף נ"ח ע"ב מוכח איפכא דאיתא התם דהגונב טבלו של חבירו למ"ד טובת הנאה אינו ממון אינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דנגד התרומה ומעשר אומר לו לאו בע"ד דידי את כדפרש"י התם וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה ד"ה ואמאי לא אמרינן דכיון שנגנב מביתו בע"ד דידיה הוא וגם יש לו בו ט"ה וזה דומה ממש לפ' הגוזל שהביא התה"ד והיא קושיא גדולה לדבריו דמה חילוק בין ממון שאין לו תובעים כלל או ממון של איש מיוחד אלא שהוא לאו בע"ד של הנתבע כי אין שום טעם לחלק ביניהם וצ"ע טובא אך מ"מ דברי הסמ"ע נראין נכונים כיון שמבואר להדיא בסי' ש"א ובתשובת רמ"א דגבאי הוי ממון שיש לו תובעים וה"נ כיון שהמעות ניתן לו לחלקם הוי כגבאי ועדיין יש להתיישב בכ"ז ודוק:

כז למי שרץ אחר שבועה. דין זה סתום ואם ר"ל דבש"ד שכנגדו נ"ו ובהיסת יפטר לגמרי ויהא חוטא נשכר ואולי ר"ל דהב"ד יראו לפשר ביניהם שלא יבוא לידי שבועה ועיינתי במקור דין זה וראיתי שהוא מהגמ"ר רפ"ק דמציעא בשם אגדה ומצאתי שכן הוא במדרש רבה בפרשת ויקרא בפסוק ונפש כי תחטא ומוהר"ש יפה בס' יפה תואר הרגיש בזה ופירש כן עוד תי' דנ"מ במי שחייב היסת והתובע רץ אחר שבועה בכה"ג אין הנתבע יכול להפך השבועה עליו כמו אם היה התובע חשוד שאין הנתבע יכול להפך היסת עליו אלא משלם או נשבע כמבואר בסי' צ"ב סי"ג ע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה