אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

פו

פה

א בין דרך הלואה. וכתב בהג"א בפ' שור שנגח ד' וה' מא"ז ושייכא נמי בנפקד ומסור דמפקינן מנפקד של המוסר ויהבינן לנמסר ורבינו שמחה חולק במוסר וכתב מוהרש"ל שם שטעמו של רבינו שמחה הוא דס"ל דדיני דגרמי אינו אלא מדרבנן אבל למאן דס"ל דד"ג הוא מדאורייתא אף במוסר מוציאין מדר"נ והש"ך חולק ע"ז דכיון דחייב לו מדרבנן כל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אף אי הוי קנסא והיינו שלא מצינו בשום מקום בש"ס לחלק בהך דר"נ בחוב שהוא דרבנן ובאמת הדבר תמוה מאוד מכ"ל לרבינו שמחה לחלק בין חוב דאורייתא לדרבנן ואין אלו אלא דברי נביאות ולפעד"נ לתרץ ע"פ מה שהקשו הראשונים דלמה ליה לר"נ למילף דין זה מקרא דונתן לאשר אשם לו ות"ל דכל אשר יש ללוה שלו משועבד הכל להמלוה לפרעון חובו וא"כ פשיטא דיכול המלוה לגבות מן החייבים ללוה שלו בתורת גוביינא ותי' הש"ך בסי' ק"א סק"ג דאי בתור' גוביינא א"כ אין לוי בע"ד של ראובן ויכול שמעון למחול ללוי אבל השתא דיליף מקרא דונתן לאשר אשם לו ה"ל מלוה ראשון בעל דבר של לוה שני וא"צ לבא בכח הלוה שלו ואין שמעון יכול למחול ללוי כמבואר בס"ה וכ"כ הריטב"א בפ"ב דכתובות ע"ש וא"כ כיון דכל עיקר דינא דר"נ לא אתא לאשמועינן אלא דאין שמעון יכול למחול ללוי א"כ במסור למאן דס"ל דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן מהני מחילת שמעון המוסר להנפקד או הלוה שלו דהא אמרי' בפ' השולח דטימא טהרות של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא דקנסוהו רבנן ולדידיה קנסו רבנן ולבריה לא קנסו רבנן אלמא אף דירשו הנכסים מאביהם שנשתעבדו להניזק מ"מ לא קנסו חז"ל להיורשי' דלא עבדו איסורא וא"כ ה"נ במוסר כיון שאינו חייב לשלם אלא מקנסא דרבנן מהני המחילה שלו לגבי הנפקד או הלוה שלו דלא מפקינן מנייהו ויהבינן להמוכר דלדידיה קנסינן ולא קנסינן להמקבל מתנה ממנו דלא עביד איסורא כלל ועדיף מיורש לענין טריפה במלוה ע"פ כמבואר בר"ס קי"א וא"ש ונכון ונראה דאף הש"ך מודה לזה לדינא אלא דלא ניחא ליה לתרוצי הכי משום דא"כ צריכין אנו לומר דרבינו שמחה מיירי שעדיין לא עמד הנמסר בדין עם המוסר דהא אם עמד בדין ומת אף היורשי' צריכים לשלם כמבואר בסי' שפ"ח ס"ב ובש"ך שם וא"כ ה"נ אם עמד בדין עם המוסר ואח"כ מחל להנפקד או הלוה שלו לא מהני מחילתו ומסתימת לשונו של הג"א משמע דבכל גווני מיירי:

ב בין דרך שכירות. והא דכתב הרב רמ"א באה"ע סי' קס"ב בהגה דאין האשה גובה כתובתה משכר פעולה שלא היתה ביד הבעל מעולם דהוי ראוי ואין כתובה נגבית מהראוי ולא אמרי' דלא הוי ראוי כיון שהחייב נשתעבד להאשה מדר"נ דהא מה"ט כתבו הרא"ש והטור שם דכתובה נגבית ממלוה של הבעל ולא הוי ראוי כמו גבי בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה משום דמשתעבד מדר"נ וא"כ ה"ה לענין שכר פעולה נמי וצ"ל דמ"מ שכר פעולה מקרי ראוי טפי כיון שלא היו המעות בידו מעולם וגרע ממלוה ומה"ט כתב הח"מ שם בס"ק י"ט והב"ש דאף במלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו ולא היה בידו מעולם מקרי ראוי לענין כתובה ע"ש וזה שלא כדברי המ"ל פ"ב מה"מ ופכ"א מה"מ שכתב דהמרדכי שכתב האי דינא דשכר פעולה מקרי ראוי ס"ל דבשכירות לא שייך דינא דר"נ כלל כהאיכא מ"ד שבבעה"ת ע"ש ומדברי הרב רמ"א והאחרונים מבואר להיפך ולפ"ז להפוס' דס"ל דאף בע"ח אינו גובה מהראוי ה"ה הכא אם מת הלוה אין בעל חוב גובה משכר פעולה שלא בא לידו עדיין מטעם ראוי וכך כתב הסמ"ע והש"ך בס"ס ק"ד ע"ש ודע דמסתימת לשון המרדכי והרב רמ"א באה"ע משמע דבכל שכירות פעולה בין שעשה במחובר לקרקע או שעשה לו כלי בכל ענין מקרי ראוי ולא כמו שעלה על דעת חכם אחד לחלק דבשכר פעולה של דבר המטלטל שהוא תחת ידו לא מקרי ראוי משום כיון דהחפץ תח"י הוי כמשכון בידו עבור השכירות כמ"ש הר"ב רמ"א באה"ע סי' כ"ח סט"ו בהגה לענין קדושי אשה דאם הכלי עדיין אצל הפועל וקידשה בשכרו דמקודשת לכ"ע דהוי כמלוה שיש עליו משכון ובמלוה שיש עליו משכון לא מקרי ראוי כמבואר בסימן רע"ח ס"ז לענין ירושת בכור ואם כן אף שהחזיר לו החפץ בחיים לא מיקרי ראוי כיון שהיה מוחזק בו מקודם ובא לידו אם כן שוב הוי כשאר מלוה דלא הוי ראוי לענין כתובה וליתא דשאני קדושי אשה דכיון שמקדשה בשכרו בשעת חזרת הכלי גלי אדעתיה דתפיס ליה בשכרו ומבואר שם בב"ש דבעינן דוקא שמגלה דעתו דתפיס אשכרו ע"ש מה שאין כן היכא שהחזיר הכלי בחיים אדרבה הרי יש גלוי דעת דלא תפיס ליה אשכרו ולא מקרי משכון כלל דהא הטעם דמשכון לא מקרי ראוי משום דבע"ח קונה משכון והכא הרי גילה בדעתו דלא תפיס ליה למשכון וכן מוכח מפסקי מוהרא"י סי' קצ"ח וגדולת מרדכי ומוהר"ם מטיקטין בגליון המרדכי ר"פ י"כ שהקשו דברי המרדכי אהדדי דהכא ס"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ובר"פ השותפין מוכח להיפך ונדחקו בזה והרי בר"פ השותפין מיירי התם בשכר פעולה של דבר המטלטל שהיה תח"י הפועל ובכה"ג לא הוי ראוי א"ו דס"ל דאין חילוק בזה אך מ"מ נראה דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ גוף הכלי היה של הפועל אף שהחזיר לו הכלי בחנם מ"מ הוי כבא לידו והוי כשאר מלוה דלא הוי ראוי ועיין באה"ע סי' כ"ח סט"ו ולקמן סי' ש"ז ס"ב ובש"ך שם:

ג שסידרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה. וכ"כ הטור ואיכא למידק דלמה מסדרין בכה"ג הא טעם הסידור איתא בס"פ המקבל דילפינן מיכה מיכה מערכין ובערכין דרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך וא"כ הכא כיון דיש להלוה חוב אצל אחר למה צריך לגבות ממי שחייב לו יגבה מהלוה בעצמו כל חובו וא"צ לסדר לו דהא הלוה יכול לחיות א"ע ממה שיגבה מן הלוה שלו ואף דמבואר בס"ג דאין ראובן יכול לכוף את שמעון שיתבע מלוי ויפרענו היינו כשאין לשמעון ממה לשלם אבל הכא שיש לו במה לשלם למה לא ישלם לבע"ח שלו ולצורך מחייתו יגבה מלוי וצ"ל כיון דחוב ואשראי ספק אתי ספק לא אתי צרכין אנו לסדר לו כדין הסידור במטלטלין בעין ובע"ח שלו יגבה מן הלוה שלו וע' סי' ק"א ס"ה ובש"ך שם אך לפי מה שהעלה הש"ך כאן דהא דביש לו נכסים אין גובין משום דאין נפרעים ממשועבדים במקום שיש בנ"ח מיירי דוקא ששמעון הרויח זמן ללוי דאיכא פסידא ללוי אבל כשהגיע הזמן דליכא פסידא גובין מלוי אף שיש לו נכסים א"כ ניחא הכא בפשיטות דלכך מסדרין לשמעון משום דהוא לא יכול לגבות מלוי כיון שעדיין לא הגיע הזמן אבל ראובן יכול לגבו' מלוי דלא מהני הרווחת הזמן של שמעון נגד ראובן ובאמת דברי הש"ך מוכרחי' דע"כ מיירי כאן דאיכא פסידא ללוי דאל"כ היכי כתבו הט"ו והשביעוהו דהיינו שבועת אין לי דלמה צריך שבועה כיון דראובן גובה חובו מלוי בע"ח שלו וכיון דשמעון אומר שאין לו נכסים הרי ראובן גובה בדין מלוי ולמה צריך שמעון לישבע ודוחק לומר דצריך שבועה בשביל מה שצריך להטריח א"ע לגבות מלוי דהא מבואר בט"ו סי' ק"א ס"י דאפילו בשביל חילוק בין גביית קרקע למטלטלין א"צ שבועת אין לי כיון שאינו אלא תקנת הגאונים א"ו דמיירי הכא שיש פסידא ללוי שעדיין לא הגיע הזמן ולכך צריך שבועת אין לי כדין כל טריפת משעבדי בסי' קי"ד וא"כ ה"ה דמה דמצריכינן הכא לסדר לשמעון הוא בשביל שעדיין לא הגיע הזמן ולא יהיה שמעון יכול לגבות מלוי וא"כ לפ"ז י"ל דהיכא שהגיע הזמן פרעון של לוי אין מסדרין לשמעון אלא ראובן גובה ממנו כל חוב שלו ושמעון גובה מלוי לצורך פרנסתו וצ"ע לדינא:

ד אין שמעון יכול למחול ללוי. הטעם מבואר בפוס' דדוקא במוכר שט"ח לחבירו יכול לחזור ולמוחלו אי משום דמכירת שטרות דרבנן או משום דשיעבוד הגוף ליתא במכירה וכיון דנמחל שיעבוד הגוף ליתנייהו לשיעבוד הנכסים אבל בשיעבודא דר"נ דהוי דאורייתא מקרא דונתן לאשר אשם לו וגם השיעבוד שיש לשמעון נשתעבד הכל לראובן מש"ה אין שמעון יכול למחול ללוי ויש להקשות לפ"ז לשיטת הסוברים דטעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול הוא משום דמכירת שטרות דרבנן א"כ במוכר שט"ח ואין להמוכר לשלם ללוקח המעות שקיבל ממנו לא יהא המוכר יכול למחלו להלוה בממ"נ אי מדרבנן מכירה מעלייתא היא והמוכר לאו בע"ד דלוה הוא ואי מדאוריי' כיון דהמכירה בטילה א"כ המוכר מחויב להחזיר המעות ללוקח וכיון דלית ליה לשלם אם כן נשתעבד הלוה להלוקח מדר"נ כמ"ש הרב רמ"א בר"ס ס"ו בהגה דהיכא דמכר שטר בלא כומ"ס כיון דהמקח בטל אם אין למוכר לשלם ללוקח מוציאין מן הלוה ונותנין להלוקח מדר"נ וא"כ ה"ה לדינא דאורייתא בכומ"ס וא"כ לא מהני מחילת המוכר דהא בשעבודא דר"נ לא מהני מחילה ונראה דזהו באמת דעת הב"י בסי' ס"ו מחודשים כ"ב והביאו הש"ך שם בס"ק פ"ט שכתב דמדברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח ס"ג איכא למישמע שהמוכר שט"ח לחבירו אם אין לו נכסים ממה לפרוע אינו יכול למחול ותמהו עליו הב"ח והט"ז והש"ך שם דהרא"ש שם מיירי באלמנה שהיתה חייבת לאחרי' דא"י למחול כתובתה דבשעבודא דר"נ לא מהני מחילה משא"כ במוכר שט"ח לחבירו ועוד הקשה הש"ך שם מסוגיא דפ' החובל דפריך התם אאשה דפגיעתה רעה משום דלית לה נכסי לשלומי ואמאי תזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני דתמחול לבעלה כדשמואל אלמא אף דאין להמוכר לשלם מהני מחילתו ולפמ"ש ניחא הכל דהב"י דייק שפיר כיון דהרא"ש ס"ל דבשעבודא דר"נ לא מהני מחילה א"כ כיון דהרא"ש ס"ל בפרק הכותב ובתשובה דעיקר הטעם דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות לאו דאורייתא א"כ ממילא משתמע דאף במוכר שט"ח אם אין למוכר לשלם לא מהני מחילה כיון דמדרבנן הוי מכירה מעלייתא ומדאורייתא נתחייב הלוה להלוקח המעות שנתן מדר"נ ובזה ניחא נמי הך דפ' החובל דהא הר"ן בפ"ב דכתובות כתב דבחיוב כתובה מחיים דבעל לא משתעבד מדר"נ כיון דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים משא"כ בתשו' הרא"ש שם מיירי באלמנה שהגיע' עת גביית כתובתה בזה שייך שפיר דינא דר"נ וא"ש ונכון ואולי הש"ך בסי' ס"ו לטעמיה אזיל שהכריע בר"ס ס"ו כשיטת הסוברי' מכירת שטרות דאוריי' והא דיכול למחול משום דשיעבוד הגוף ליתא במכירה אבל לשיטת הסוברים דטעמא דיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן באמת הדין עם הב"י אך מ"מ לאחר העיון נראה דסברת הש"ך היא דאף להפוס' דס"ל דהא דמוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן מ"מ יכול המוכר למחול אף באין לו נכסים לשלם ללוקח והוא משום דנהי דבדר"נ לא מהני מחילה היינו משום כיון שנשתעבד ליה מדר"נ פקע השיעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן אבל במוכר שט"ח נהי נמי דמדאורייתא לא מהני המכירה מ"מ כיון דמדרבנן הוי מכירה מעלייתא אף מדאורייתא לא הוי מקח טעות דכל הקונה אדעתא דמנהגא הוא קונה וכיון דמדרבנן הוי קנייה מעלייתא לא שייך לומר שהלוה נשתעבד להקונה מדר"נ שהרי המוכר לא נתחייב כלום להלוקח שהרי מכרו כדינא דרבנן בלי שום ערמה כלל אך מ"מ כיון דמדאורייתא לא מהני המכירה כלל אכתי נשאר זכות להמוכר בשטר הלזה ומהני מחילתו וע' בש"ך ע"ש בישוב קושית הרמב"ן מההיא דפ' החובל ודוק:

ה למחול ללוי. והקשה הש"ך מהא דכתב הרב רמ"א באה"ע סי' ע' ס"ח לענין מזונות האשה דאם הלך בעלה ולותה ואכלה דחייב לשלם ואם אין האשה כאן תובע לבעל ואם מחלה האשה לבעלה אין למלוה כלום אלמא אף דמשתעבד הבעל מדר"נ מהני מחילה וכבר עמדו בקושיא זו הח"מ והב"ש שם ומה שתי' הב"ש שם דמיירי התם דהיה לה לשלם ומחלה דאז יכולה למחול ועכשיו היא אינה בכאן לכך א"י המלוה לתבוע לבעל ליתא לפמ"ש הש"ך בסק"ה דאף דמחל בעת שהיו לו נכסים אם עכשיו אין לו נכסים ל"מ מחילה כיון דהטעם דביש לו נכסים ל"ש דר"נ משום דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח וא"כ כי ליכא עכשיו נכסים ה"ל כאשתדוף בנ"ח דטריף ממשעבדי וה"ה כשאין הנכסים כאן כמ"ש הרב בס"ב בהגה ובע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך דמיירי התם דמחלה קודם שלותה ואכלה אך לכאורה יש ליישב קושיא זו לפי שיטת הרי"ף והרא"ש דלכך מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן לכך מהני המחילה וא"כ י"ל דבמזונות אשה כיון דכל החיוב אינו אלא מדרבנן מהני המחילה אף בשעבודא דר"נ וכן מצאתי להט"ז באה"ע שתי' כן אך כי דייקת שפיר תראה דזה ליתא דדוקא גבי מכירת שטרו' מהני המחילה כיון שמדאוריי' גוף המכירה אינו כלום והמוכר בע"ד של הלוה הוא אף דחז"ל תקנו שתועיל המכירה היינו לענין שהמוכר לא יהיה יכול לחזור בו מהמכירה כיון שמכרה לו ברצונו הטוב אבל לענין להפסיד ללוה אם המוכר מחל לו גוף החוב לא תקנו ולא אלים כח המכירה להפקיע מחילת המוכר שלא יהא יכול למחול לו כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ח משא"כ לענין מזונות האשה אף שגוף החיוב הוא מדרבנן מ"מ כיון דשעבודא דר"נ הוא דאורייתא א"כ הבעל משועבד למלוה של האשה כמו להאשה עצמה ואין האשה יכולה למחול להבעל ואף דמזונות דרבנן אין חילוק בזה בין דאוריי' לדרבנן וכן מוכח מדברי הבעה"ת שער נ"א שהקשה בשם הרמב"ן על הראב"ד דמחלק דבשעבודא דר"נ לא מהני מחילה כיון שהוא מדאורייתא מסוגיא דפ' החובל דמקשינן דתזבין לכתובתה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא והיכי יכולה למחול דהא משתעבד לניזק מדר"נ וכן הקשה מסוגיא דשנים אוחזין גבי מצא שובר כתובה ומאי קושיא הא אנן קיי"ל דכתובה דרבנן וא"כ דמיא למכירת שטרות וכן הרא"ש בתשובה כלל ס"ח ס"ג פסק לענין כתובת אלמנה דאינה יכולה למחול היכא דמשתעבדא מדר"נ אף דבכלל ס"ט ס"ג ובפסקיו ס"ל דלכך במוכר שט"ח מהני מחילה כיון דמכירת שטרות דרבנן ובפ"ק דכתובות פסק הרא"ש דכתובה דרבנן א"ו כמ"ש וז"ב ומזה יש סתירה למה שפסק בס' ד' טורי אבן בתשובה סי' ט' בבעה"ב שלא היה ידו משגת לשלם להמלמד שכר לימוד עבור בנו קטן והבן מצא מציאה ותפס המלמד ממנו באמרו כיון שמציאת הבן לאביו והרי אביו חייב לו ופסק בפשיטות כיון דהא דמציאת הבן לאביו אינו אלא מדרבנן בשביל איבה א"כ יכול האב לומר אי אפשי בתקנת חכמי' שתקנו לטובתי והמציאה של הבן והנה לפמ"ש דאף במידי דרבנן לא מהני מחילה היכא דמשתעבד מדר"נ א"כ ה"נ לא מהני מחילת האב כיון שהבן משתעבד להמלמד מדר"נ ואף שהבן קטן מ"מ כיון דאף בפקדון שייך דינא דר"נ א"כ פשיטא דאף קטן מתחייב להחזיר הפקדון לבעליו וחייב להחזיר המציאה לאביו ומשתעבד להמלמד מדר' נתן ולא מהני מחילת האב כמו במזונו' האשה אף דלא תקנו לה מזונות אלא לטובתה אפ"ה א"י למחול היכא דמשתעבדה מדר"נ וכמו שהסכימו האחרונים ואף לפי דברי הט"ז דבמידי דרבנן מהני מחילה מ"מ הכא שהבן היה קטן א"כ מדאוריי' בלא"ה המציאה של המלמד דהא מציאת חש"ו אינו אלא גזל מפני דרכי שלום ומהתימה שהגאון לא הרגיש בזה ואולי לא דמי לכתובה ומזונות דא"י למחול כשחייבת לאחרים דהתם הבעל נתחייב בהן בשעת הנשואין והאשה החזיקה בהחיוב שלה לכך אם חייבת לאחרים א"י למחול שעבודה משום דהבעל משועבד למי שחייבת לו מדר"נ אבל במציאה שהוא דבר דלא סליק אדעתיה והאב עדיין לא זכה בה אלא דחז"ל תקנו שהמציאה שלו לטובתו א"כ יכול לומר אי אפשי בה ואיני רוצה לזכות בה כלל מעיקרא ומסלק עצמה ממנה דפשיטא דמי שחייב לאחרים ואחד רוצה ליתן לו מתנה דיכול לומר איני רוצה לקבלה ואף שקבל אותה בסתם מבואר לקמן סי' רמ"ה ס"ז וס"י בהגה דאף שהוא חייב לאחרי' נאמן לומר שלא קיבל אותה לשם מתנה מעיקרא ע"ש אך מ"מ אכתי יש לדון בזה בכולה סוגיא דר"פ הכותב דמבואר דכל דבר שאדם זוכה מתקנת חז"ל וכבר בא לעולם א"י לסלק א"ע ממנו בלשון סילוק לומר אי אפשי בה אלא בלשון מתנה דוקא וע"ש וא"כ כיון שהאב חייב לאחרים והבן משועבד מדר"נ א"י ליתן אותה לבנו וצ"ע לדינא ודוק ו וכן אם אמר שטר אמנה או פרוע הוא. וכתב הסמ"ע ודוקא שיש נאמנות בשטר דאל"כ כיון דמלוה שני א"י לגבות בשטרו אלא בשבועה כשאמר לו השבע לי שאינו פרוע וכאן שמעון מודה שפרוע הוא גם ראובן הבא מכחו לא יוכל לגבות ממנו וכ"כ הט"ו סי' מ"ז והוא מדברי הבעה"ת שער נ"א עכ"ל והט"ז שם תמה ע"ז דמאי מהני הנאמנות הא לא האמינו למלוה אלא כ"ז שיאמר לא נפרעתי אבל זה שאומר בפירוש שנפרע נהי דלא מהימן כיון שחב לאחרי' מ"מ לא שייך נאמנות גביה ואי משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי אף באין בו נאמנות שייך חזקה זו וכן הקשה הש"ך שם ולפעד"נ ע"פ מ"ש הש"ך בר"ס ע"א דלכך במלוה ע"פ והלוה נתן למלוה נאמנות סתם גובה המלוה בל"ש ולא אמרינן דלא הימניה אלא בשבועה דוקא משום דאנן סהדי שלא פרעו כיון שהתנה שיהיה לו נאמנות האיך יפרענו ויאמין למלוה ולא גרע מהיכא דא"ל אל תפרעני אלא בעדים שהמלוה נוטל בל"ש מה"ט ולזה נוטה סברת בעה"ת שער כ"ו שהביא הש"ך שם בסק"ז דכתב דלכך א"צ קנין בנאמנות דלאו שעבודא דנכסים איתא דיצטרך קנין אלא כמו התראה היא שלא יפרענו בלא קבול שטר או שובר ובכל ענין שמה התראה ע"ש ולפ"ז ניחא דבשלמא בשטר שאין בו נאמנות כיון שלא האמינו חז"ל לגבות בו אלא בשבועה א"כ כיון שאין שמעון רוצה לישבע אף ראובן הבא מכחו אינו יכול לגבות בו אבל בשטר שיש בו נאמנות כיון דלאו משום דהימניה אתינן עלה אלא דאנן סהדי שאינו פורע ומניח השטר שיש בו נאמנות ביד המלוה דה"ל כאלו א"ל אל תפרעני אלא בעדים דנוטל בל"ש מה"ט לכך ראובן גובה מלוי בשטר זה אף דשמעון מודה שהוא פרוע הודאתו לאו הודאה היא כיון שחב לאחרי' דפקע שעבודו מלוי ונשתעבד לראובן וזה נכון אך מ"מ לדינא נראין דברי הש"ך שם וכאן דראובן גובה בהשטר כמו יורש ולוקח שנשבע שלא פקדנו ונוטל וה"נ כיון דראובן בע"ד של לוי הוא ונראה דלשיטת הש"ך ה"ה אם מת הלוה השני א"צ המלוה השני לישבע שלא נפרע דהא אף אם יודה לא תועיל דהא היורשים בע"ד של מלוה הא' נינהו אך בתשובת הריב"ש סי' שנ"ג מבואר להיפך נשמת לוה שני בחיי מלוה שלו ואחר כך מת מלוה דאינו גובה מלוה ראשון כלום משום דא"א מוריש שבועה לבניו וצ"ל דהריב"ש סבירא ליה כשיטת הט"ו דלא כהש"ך ועוד י"ל דבנידון הריב"ש דמיירי התם במת לוה בחיי מלוה ואחר כך לוה המלוה מאחר ומת בכה"ג אף הש"ך מודה דאין האחר גובה מן היורשים כיון שכבר נתחייב המלוה שבועה נגד היורשים קודם שלוה מאחר שוב לא נשתעבד לאחר מדר"נ אלא כשישבע דוקא כמ"ש הט"ו בסי' ס"ו סט"ו לענין מכירת שטר דאם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה אינו גובה אפילו בשבועה משום דאינו יכול למכור ממון שא"י לגבותו אלא בשבועה וה"ה שא"י לשעבד ממון כזה ואין היורשים משועבדים לאחרון יותר מלמלוה של אביהן עצמו כנ"ל ודוק:

ז ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד. עש"ך שכתב דלאו דוקא שנתחייב בב"ד דהא כיון שנשתעבד מדר"נ ה"ל מלוה א' בע"ד דידיה ומה לי נתחייב בב"ד או לא אלא אורחא דמילתא נקט דדוקא נתחייב בב"ד דקודם לכן יכול לומר לא הייתי יודע שהוא חייב או סבור הייתי שיש לו נכסים וישלם לך אבל אה"נ אם התר' בו שלא יפרע לשמעון כי שמעון חייב לו ואין לו נכסים ואח"כ מברר ראובן שכן הוא או שלוי מודה לו שידע שהוא חייב לראובן ושאין לו נכסי' ואע"פ כן פרע לשמעון חייב לוי לשלם לראובן כיון דבשעת פרעון היה יודע שנשתעבד לראובן ובע"ד דידיה הוא לא נפטר במה שפרע לשמעון ואינו יכול לומר לא הייתי יודע הדין דכיון דמשועבד מדר"נ עליו רמיא למידע ולא מסתלק שעבודא מיניה עד דפרע ליה אלו הן תורף דבריו ומכלל דבריו נראה דס"ל דבהתרה בו שלא יפרע לשמעון אף שלו' לא ידע בשעת התראה שהאמת אתו מ"מ כשראובן מברר דבריו אח"כ חייב לוי לשלם לראובן וכן אף שראובן לא התרה בו אלא שלוי בעצמו ידע שחייב שמעון לראובן ואין לו נכסים והלך ופרע לשמעון חייב לחזור ולשלם לראובן וכ"כ הש"ך בס"ס זה בקיצור דינים שלו בסתם דאם אחר שנשתעבד לוי לראובן מדר"נ פרע לשמעון וידע שהיה חייב לו ושאין לו נכסים צריך לחזור ולפרוע לראובן משמע להדיא דאף שלא התרה בו כלל חייב לחזור ולפרוע לראובן והנה בהתרה בו מסתבר כוותיה דאף שלא ידע לוי בשעת התראה שהאמת אתו מ"מ אם ראובן מברר אח"כ שכדבריו כן הוא חייב לחזור ולפרוע לראובן דכיון דנשתעבד מדר"נ עליו רמיא למידק למי לפרוע כיון דהתרה בו אך מה שמחלק הש"ך בלא התרה בו בין ידע לוי דשמעון חייב לראובן או לא ידע לא ירדתי לסוף דעתו כיון דהש"ך העלה בס"ק י"א דשמעון אינו יכול למחול החוב ללוה אף שלא נודע בעת המחילה אם חייב לראובן או לא דכיון דנשתעבד לראובן בע"ד דראובן הוא ואין בידו של שמעון למחול דבר שאינו שלו א"כ ה"נ לענין פרעון מה מועיל מה שלוי לא ידע דשמעון חייב לראובן מ"מ כיון דנשתעבד לראובן פרעון דשמעון לאו פרעון הוא כלל וכאלו פרע לאינש אחרינא דמי ואי משום שיש לו הפסד ואנוס הוא בדבר מה לו לראובן בהפסדו של לוי הרי הוא בע"ח שלו וחייב בכל אונסין דמתייליד לו ומזליה גרם שפרע לאינש אחרינא בלא ידע ואשה ובאמת לפענ"ד נראה אף דידע לוי דשמעון חייב לראובן ופרע לשמעון מ"מ פטור היכא דראובן לא התרה בו דכיון דלא התרה בו איהו דאפסיד אנפשיה ודמי לההיא דסי' ע"ו ס"א בהלוו שנים בשטר אחד ש' והודיעוהו שלאחד מנה ולאחד מאתים והלוה שכח למי המנה ולמי המאתים שהדין הוא שנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח ביד ב"ד עד שיבא אליהו והטעם ביאר הש"ך שם בשם הבעה"ת דכיון דסמכי אהדדי ומהימני אהדדי שהשטר הוא מונח ביד אחד מהן הוי ליה כהפקידו שניהם בכרך אחד או זה בפני זה דלא ה"ל למידק דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא ע"ש הרי אף שהודיעוהו בשעת הלואה למי המאתים ולוה חייב באונסין מ"מ כיון דהמלוה גופיה לא דק אמרינן דאיהו דאפסיד אנפשיה ופטור הלוה לשלם שני פעמים וא"כ ה"נ נהי דידע לוי דשמעון חייב לראובן מ"מ כיון דראובן לא התרה בו שלא יפרע לשמעון שממנו נטל המעות ושמא א"י שחייב וגם שמא אינו יודע דמשתעבד מדר"נ א"כ ראובן גופא פשע ואיהו דאפסיד אנפשיה ולא מחייבינן ללוה לפרוע פעם שנית כיון שכבר הוציא המעות מתחת ידו ועוד נראה דלוי יכול לומר אני סברתי דשמעון בעצמו יפרע לראובן ולא גרע מהיכא שהלוה נתן דמי הפרעון לערב שמבואר בסי' קכ"ט סי"ב בהגה שנפטר הלוה בכך כיון שהמלוה האמין לערב מתחלה והסמ"ע שם החזיק דין זה מהא דמצינו בכל מקום לענין שואל ושאר שומרי' דאם מסרו למי שהימניה נפטר בכך ע"ש וא"כ ה"נ כיון דראובן הלוה לשמעון מתחילה והאמינו שיפרע לו אף דעכשיו אין לו נכסים אם הלך לוי ופרע לשמעון לא נתחייב בכך דהוי כנתן לו מעות אדעתא שיפרע לראובן דהא ראובן האמינו בתחלה וכי בשביל שאין לו נכסים לשמעון עכשיו איתרע נאמנותו אדרבה י"ל דגם דעת שמעון היה לגבות מלוי ולפרוע לראובן ולכך אם פרע לוי לשמעון פטור דלא גרע מפרע לערב ואולי הש"ך לטעמיה אזיל דחולק בסימן קכ"ט אהאי דינא דנתן הלוה לערב דפטור אבל לתשובת מיימוני והרב רמ"א והסמ"ע שם דפטור ה"ה הכא דינא הכי כנלפענ"ד נכון ועיקר:

ח וטוען לוי פרוע הוא. ע' בסמ"ע שכ' דמיירי בשטר (שיש) [שאין] בו נאמנות ליורשים כ"א לאביהם וכמ"ש לפני זה עכ"ל וזה דלא כמ"ש בפרישה דהכא מיירי שאין בו נאמנות כלל דאם יש בו נאמנו' כיון דשמעון א"נ גם יורשיו אף דלא האמין אותם לוי מתחילה מכל מקום אינן יכולין לגרוע הנאמנות והרי הוא כאלו אביהן חי וגובה ראובן בל"ש בהשטר של שמעון שיש בו נאמנות עכ"ל ואינן דברים של טעם כיון דסתם נאמנות אינו מועיל ליורשי המלוה לפוטרם משבועה שלא פקדנו כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ע"א והביאו הט"ו בסי' ק"ח ס"ה ואם כן כיון שאינם רוצים לישבע לא עדיף כחו של ראובן מכח היורשים אך בסי' ע"א סק"ב הקשיתי על האי דינא דסי' ק"ח והעליתי דהיורשים נוטלים בל"ש א"כ דברי הפרישה נכוני' דמיירי הכא באין בו נאמנות כלל ועמ"ש בסק"ו:

ט חוזר זה עליהם. ע' בסמ"ע ובש"ך ובסי' ס"ו העליתי דהעיקר כהסמ"ע דאינו חוזר זה עליהם אלא בנכסים שירשו מאביהן דוקא גם הש"ך בס"ק י"ט הוכיח מדברי הט"ו כהסמ"ע ע"ש:

י והמחזיק אומר שמתיירא להוציא וכו' ולגבות ממנו הדין עמו. ופשוט דה"ה אם יש לו פקדון של ישראל אלים המוחזק באלמות וירא שיתבענו שנית דג"כ דינא הכי אולם ראיתי בתשו' מורי"ט צהלון סי' מ"ט שכתב בלוי שהלוה לראובן וראובן לשמעון ולוי בא להוציא מיד שמעון מדר"נ ושמעון טוען שהשטר ביד ראובן והו' אלים וירא שיחזור ויתבענו באלמותו ופסק בפשיטו' דשמעון חייב לשלם ללוי ואי משום דראובן אלים אנו אין לנו אלא שנכתוב לו שובר מב"ד ונגזור על ראובן שאל ישכן באהלו עולה ואי משום שראובן אלים ויחזור ויתבענו מה לנו לאלמותו להפסיד ללוי ותדע דא"כ בכל טריפה מלקוחות ניחוש דילמא ראובן אלים עכ"ד והוא לכאורה תמוה מאוד שהוא היפך מדין זה שמבואר בתשו' מיימוני דחיישינן בישראל מומר שיחזור ויתבענו שנית וא"צ הנפקד ליתן להנושה אך מ"מ דברי מוהרי"ט צהלון נכונים והוא משום דבתשובת מוהר"ם שבתשו' מיימוני לס' נזיקין סי' ז' מבואר הטעם דלכך א"צ הנפקד ליתן פקדון להנושה משום שירא שיחזור ויתבענו המומר שנית משום דדמי לפקדון שאנסוהו נכרים ליתן להם הפקדון שהדין הוא שיכול ליתן להם ופטור מלשלם כמבואר בסי' רצ"ב ס"ח וא"כ יש לחלק דדוקא בפקדון הדין כן שהאנסים אונסים אותו על גוף הפקדון משא"כ בהלואה כה"ג חייב לשלם למלוה הראשון דכיון דמלוה להוצאה ניתן הוי כאנסוהו ליתן לו ממון אחר כמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין והט"ו בסי' קכ"ו סכ"ב לענין מע"ש שאם היה הנותן עכו"ם והמקבל ישראל דאם הכותי הנותן אנס והוציא בכח מידו קודם שיתן לישראל המקבל אם מלוה הוא חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל דכיון דמלוה להוצאה ניתנה כמי שאנסו להביא ממון אחר דמי אבל בפקדון אפילו אנסו הכותי עד שיביא הפקדון לביתו פטור דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה שומר להראשון ופטור מהאונסין וא"כ ה"ה הכא לענין דינא דר"נ הדין כן וא"כ יפה פסק מוהרי"ט צהלון דמיירי בהלואה דאין חוששין לאלמותו של מלוה השני ואף בנכרי וישראל מומר דינא הכי דכיון דמשתעבד למלוה הראשון מדר"נ ופקע השיעבוד מהשני אף שהמלוה השני יכופו לפרוע שנית מה לו למלוה הראשון בכך כיון דבע"ד דידיה הוא והשני אנסו ליתן לו ממון אחר אך מ"מ בהאי דינא דמוהריט"ץ שיש שטר ביד המלוה השני ואינו רוצה להחזיר השטר להלוה איכא לאקשויי מהא דמבואר בסי' נ"ד ס"ג דאם אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא בעיר אחרת ואכתוב לך שובר אין שומעין לו דכיון שהשטר בעולם א"צ לפרוע לו עד שיחזיר לו שטרו וא"כ הכא אמאי צריך הלוה השני לפרוע למלוה הראשון כיון שהמלוה השני אינו רוצה להחזיר לו שטרו אף שב"ד נותנים לו שובר מ"מ אינו משועבד למלוה הראשון יותר מלמלוה השני שא"צ לשלם לו בשובר עד שיחזיר לו שטרו וכמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש שאם מפורש תנאי בשטר שלא יוכל לכופו לפרוע אלא כשירצה אינו משועבד למלוה הראשון יותר מלמלוה השני והביאו הסמ"ע וא"כ ה"נ כיון דלא נשתעבד לשלם למלוה השני עד שיחזיר לו שטרו אינו משועבד לראשון יותר מן השני אך מ"מ אחר העיון דברי מוהריט"ץ נכונים לפי מה שהוכיח הש"ך בסי' נ"ד סק"ד דהא דקיי"ל דאם השטר בעולם א"צ הלוה לפרוע לו בשובר עד שיחזיר לו שטרו היינו משום דסוף סוף יהיה המלוה פרוע בהחזרת השטר יש להלוה לעכב הפרעון עד שיחזיר לו את שטרו אבל שיעכב הלוה המעות לגמרי עבור זה לא כיון שנותן לו שובר וליכא פסידא כלל והביא ראיה ברורה לדבר מהא דפסקינן התם דאם המלוה אומר אבד שטרי והריני נותן לך שובר והלוה טוען ברי שהשטר אצלו הוא ועתה הניחו בכיסו דישבע המלוה היסת שאבד השטר וזה יפרע לו חובו ואמאי ישבע הלוה שהוא מוחזק בממון שהשטר אצל המלוה הוא ויפטר א"ו דבשביל זה לא מעכבינן הפרעון לגמרי אלא דכשידעינן שהשטר אצל המלוה יכול הלוה לעכב המעות בכדי לכופו שיחזיר לו שטרו ע"ש וא"כ הכא כיון שהלוה השני משועבד מדר"נ למלוה הראשון ופקע שעבודו ממלוה השני אף שהמלוה השני אינו רוצה להחזיר השטר מ"מ לא אמפסידינן ממון למלוה הא' בזה ולא שייך בזה לומר כי אינו משועבד לראשון יותר מלשני דהא באמת אף ממון מלוה השני אינו נפקע עבור שלא החזיר לו שטרו ולא חשיב כתנאי בשעת הלואה אלא דכשידעינן שהשטר אצלו יכול הלוה לעכב מעותיו בכדי לכוף את המלוה להחזיר לו השטר אבל הכא שההפסד הוא למלוה הראשון אינו יכול הלוה לעכב מעותיו בשביל החזרת השטר דהא המלוה הראשון לא פשע כלום בזה וכי בשביל שהמלוה השני עושה עול להלוה נפסיד למלוה הראשון אשר אין עול בכפו ובזה מתורץ קושית הט"ז בסי' ס' ס"ח על מ"ש המחבר שם ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי היה שלוחו ונכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בע"ד דידי את אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה אם אינו חב לאחרים בהודאתו כופין את שמעון שיפרע לראובן והקשה הט"ז מדכתב אם אינו חב לאחרים משמע אם יש עליו חובות לאחרים ואין בידו לשלם א"נ לומר דעיקר החוב של ראובן כיון שחב לבע"ח ותמוה מאוד דמה הפסד הוא זה דאף אם יאמר דעיקר החוב של לוי מ"מ לא ישתלמו בעלי חובות של לוי מזה השטר דהא השטר ביד ראובן ונהי דאין לו כח לגבות בלא כתיבה ומסירה מ"מ גם לוי לא יוכל לגבות כל שאין השטר בידו דאין שמעון חייב לשלם ללוי אף אם יתן לו שובר כיון שהשטר ביד אחר כמ"ש הב"י סי' ס"ו מחודש י' עכ"ד הרי הט"ז תפס במושלם דאף בע"ח של לוי אינו יכול לגבות משמעון כיון שהשטר אין בידו ובאמת לק"מ כיון דשמעון משועבד לבע"ח של לוי מדר"נ מחויב לשלם להנושים בלוי ע"פ שובר מהב"ד כיון דהבע"ח לא פשעו כלום ול"ד למ"ש הב"י בסי' ס"ו בשם הבעה"ת והביאו הש"ך שם סק"ס במלוה שמכר שט"ח לאחר בלא כומ"ס דאין הלוה צריך לשלם להמלוה עד שיחזיר לו שטרו שאני התם דהמלוה פשע שמכר ומסר שטרו ליד אחר מרצונו הטוב ואח"כ חזר בו משא"כ בדינא דר"נ דלא פשע המלוה הראשון כלל לא מעכבינן פרעון שלו בשביל החזרת השטר וז"ב ונכון אמנם מ"מ בהאי דינא דמהריט"ץ דהמלוה השני אינו רוצה להחזיר לו שטרו והוא אלים והלוה ירא שיחזור ויתבענו שנית ולא יספיק לו שובר מב"ד אכתי יש לדון בו טובא מהא דפסק בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קצ"ג ובתשוב' צ"ל סי' י' במי שלוה מחבירו בממר"ם ונאבד השטר מיד המלוה דא"צ הלוה לשלם להמלוה אף שיתן לו שובר משום דדילמא ימצא אחר השט"ח ויוציא ממנו שלא כדין ולכך א"צ לשלם לו עד שיקבל עליו המלוה כל אחריות ההפסד של הלוה אע"פ דמה שאבד השט"ח אפילו גרמא בניזקין לא הוי דהא לא עביד מידי בידים ולא בריא הזיקא מ"מ א"צ לשלם לו עד שיקבל עליו המלוה כל האחריות באם שימצאנו אחר ע"ש הרי להדיא דאף דמחמת שאבד השט"ח לא נתחייב המלוה באחריות מ"מ הלוה א"צ לשלם לו חובו עד שיקבל עליו המלוה אחריות וע"כ צ"ל דה"ל כאלו הלוה התנה עמו בשעת הלואה שלא יצטרך לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו ויסלק ממנו כל היזק שיכול להגיע לו מחמת שטרו אף שלא כדין וא"כ ה"נ כיון דחזינן דאין משועבד למלוה א' יותר מלשני ואם היה לו תנאי עם המלוה השני שלא יכוף לפורעו אף המלוה הא' א"י לכופו לפרוע לו דלא נשתעבד להא' יותר מלשני כמ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש וא"כ ה"נ כיון דמלוה השני הוא אלים ה"ל כאלו התנה עמו בשעת הלואה שלא ישלם לו עד שיחזיר לו שטרו שלא יהא יכול לבוא לידי היזק אף שלא כדין וא"כ האיך ישתעבד לראשון יותר מלשני ואולי י"ל דדוקא תנאי שלא יכוף לפורעו מהני שהוא כמחילה בשעת הלואה שלא יהא יכול לכופו על הפרעון ויכול ליתן מטלטלין שלו למי שירצה אבל תנאי שהוא תלוי כגון זה דאמרינן שהתנה עמו שלא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו אין הפטור אלא בעת שאין מקיים התנאי דהוי כאלו התנה עמו שאם לא תחזיר לי שטרי אזי אפטר מלשלם לך והוי כמו תנאי אם לענין קדושין וגיטין באה"ע סי' ל"ח וקמ"ד שאם קידשה אחר קודם קיום התנאי מקודשת לשני וה"נ כיון שקודם שהגיע הפרעון כבר נשתעבד למלוה הא' מדר"נ אף שמלוה השני אינו רוצה להחזיר השטר מ"מ שוב לא נפטר הלוה מחובו שכבר נתחייב למלוה הא' מדר"נ וצ"ע לדינא ודוק הטיב בכ"ז:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה