אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

פה

פד

א ואומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע ממני וכו' טענתו טענה. ואיכא למידק מהא דכתבו הט"ו בסי' נ"ט דמלוה שהוציא שט"ח מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ואם חזר המלוה ואומר עיינתי בחשבוני וזכור אני בברי שאינו פרוע חוזר וגובה בו וא"כ אמאי נפסל השטר שביד המלוה מחמת שלא גבה המלוה את חובו כשמכר לו את השדה הא המלוה יכול לומר בשעה שמכרתי לו את השדה לא הייתי זכור אם הוא פרוע ולכך לא הייתי יכול לגבות ממנו ועכשיו נזכרתי שלא נפרעתי דהא המלוה נאמן בכה"ג ואפשר לומר דבאמת אם המלוה טוען כן נאמן לגבות שטרו אלא דהכא מיירי שאינו טוען כן והא דא"נ המלוה במיגו דאי בעי היה טוען כן דהא מהני מיגו בכה"ג כמ"ש הש"ך בסק"א י"ל דטענת איני יודע ונזכרתי לאו מיגו היא דטענת א"י טענה גרועה היא כמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז ע"ב ע"ש ויותר נראה דאף אם המלוה טוען כן שהיה אז מסופק ואחר כך נזכר גם כן אינו נאמן דאף על גב דבסי' נ"ט מבואר דנאמן בכה"ג שאני התם שיש בידו שטר מעליא וא"כ כשאמר שאינו יודע אם הוא פרוע ודאי האמת אתו שא"י משום דאי בעי לשקר היה אומר בברי שאינו פרוע והיה גובה בו אלא דפסלינן לשטרא משום כיון דהלוה המוחזק אומר ברי שהוא פרוע והמלוה טוען שמא בכה"ג לכ"ע אמרינן בו"ש ברי עדיף להחזיק הממון בחזקתו ולכך כשהמלוה אומר נזכרתי הדר ה"ל טענתו טענת ברי ומהימנינן ליה לאוקמא שטרא אחזקתו משא"כ הכא כיון שהלוה הוציא שטר שהמלוה מכר לו את השדה הרי יש ריעותא לפנינו דמן השטר מכר מוכח שהשטר שביד המלוה אינו ראוי לגבות בו ואנן סהדי בזה ולכך איתרע שטרא שביד המלוה ולא מהימנינן ליה לומר שאז היה מסופק ועכשיו נזכר דטענה גרועה היא כיון שיש ריעותא לפנינו ואיתרע שטרא כמו בסטראי כשפרע לפני עדים בסתם ואין העדים יודעים אם מחוב זה או מחוב אחר דאיתרע שטרא וה"נ אנן סהדי דאיכא ריעותא בשטר וחיישינן דילמא נפרע ואינו גובה בו וזה נכון בסברא אלא דמדברי הש"ך סי' ס"ה ס"ק ס"א לא משמע כן יע"ש:

ב ונאמן הלוה לומר פרעתי. הנה בט"ו לא נתבאר אם חייב הלוה שבועת היסת אך בבעה"ת שער ל"ד ח"ג מבואר להדיא דחייב הלוה היסת ע"ש וכן מוכח מדברי הרב רמ"א בס"ג בהגה דס"ל דמהני מיגו להמלוה היכא דליכא עדים שמכר לו את השדה והוא מדברי המרדכי והג"א כמ"ש הש"ך בסק"א וא"כ מוכח דחזקה דהכא אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע ממני לא הוי חזקה אלימתא כולי האי דהא בריש ב"ב הוא איבעיא דלא איפשטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה דא"א פורע בת"ז ופסקו הפוסקים קולא לנתבע כמבואר בסי' ע"ח ס"ד וא"כ אי החזקה דהכא חזקה אלימתא היא היכי אמרינן מיגו במקום חזקה להוציא בשטר מן הלוה דכיון דלא איפשטא ה"ל למימר קולא לנתבע א"ו דחזקה דהכא לא אלים כולי האי כמו חזקה דת"ז וא"כ כיון דבחזקה דת"ז חייב היסת לאחר הפרעון כמו שהכריע הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו א"כ כ"ש הכא דחייב היסת אך בתשו' מיימוני לספר משפטים סי' ל"ד האריך שם באחד שתובע לחבירו שחייב לו והלה אומר פרעתי וקנית ממני מעיל ולא רציתי להקיף לך כי אם על ידי ערב ואילו הייתי חייב לך ה"ל לומר תנהו לי בחובי אי חייב הנתבע היסת והעלה שם דנאמן במיגו ואף כשיש עדים שקנה ממנו מעיל מ"מ לא דמיא למכר לו את השדה דיוכל לומר יראתי שלא תמכור לי כלל ע"ש שהאריך בזה משמע להדיא דהיכא דליכא הני טעמי פטור אף מהיסת אך מכל מקום נראה דלא פליגי דדוקא היכא דיש שטר למלוה נהי דפסלינן לשטרא מהאי טעמא דמכר לו את השדה מ"מ לא מהני סברא זו לפוטרו מהיסת אבל היכא שאין התובע תובע אלא בע"פ מהני האי סברא דמכר לו את השדה לפוטרו מהיסת כיון דמסייע לו החזקה דאילו היה חייב לו היה לו לתבוע מעותיו פטור מהיסת דהוי כעד המסייע דפוטר מהיסת וכמו שכתבתי בסימן ע"ח סק"ז ובס"ס פ"ד ע"ש וזה נכון להשוות דברי הפוסקים אהדדי ובתשובת פנים מאירות ח"ב סימן פ"ו האריך בדין זה אי חייב היסת ולפה"נ לא ראה רק דברי הבעה"ת שהעתיק הב"י ואישתמיטו ליה דברי הבעה"ת גופיה שמבואר בדבריו להדיא דחייב היסת וגם לא ירד לכל מ"ש בזה ומ"ש נראה נכון ועיקר לדינא:

ג ואפילו שיש בו נאמנות. הבעה"ת מדמה דין זה לסטראי בסי' נ"ח דהיכא דאיתרע שטרא איבטל אף הנאמנות שבו וה"נ דכוותי' הוא כיון דאיתרע שטרא לא מהני הנאמנות וכתב הדרישה וצ"ע לפי מה דמדמה דין זה לסטראי אי אמרינן ג"כ כאן אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו בסטראי בסי' נ"ח או לא לגמרי מדמינן ליה עכ"ל ובתשו' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ו כתב בפשיטות דמהני תפיסה בכה"ג והביא ראיה מסי' פ"ח סי"ב גבי טענו חיטים והודה לו בשעורים דמהני תפיסה משום כיון דהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע הכל בבת אחת כמ"ש הסמ"ע שם וה"נ כיון שהוא מוחזק יכול לומר האמנתיך ולכך לא תבעתי ממך המעות ואין ראייתו מוכרחת כלל דאין לדמות דברי חז"ל זה לזה דאפשר דחזקה דהכא אלימא טפי וכ"ש לפי דברי הרב בהגה שם דבעינן דוקא שתפס קודם התביעה דיכול לומר לכך לא תבעתי שעורים מפני שהיית מוחזק בהם א"כ התם טעמא אחרינא איכא ואין ראיה משם כלל ואדרבה לפענ"ד ראיה ברורה מדברי הט"ו בס"ג דלא מהני תפיסה דכתבו שם דאם ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אילו הייתי חייב לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך ומשמע שם להדיא דראובן אינו גובה משמעון בשטרו ושמעון גובה בשטרו מראובן ואי אמרת דמהני תפיסה אמאי יכול לגבות שמעון בשטרו הרי ראובן מוחזק במעותיו ויש לו שטר על שמעון הרי יכול לומר אני תופס המעות עבור חובי ואין לך תפיסה גדולה מזו ואף שיש לו לשמעון שטר עליו מ"מ הוי תפיסה מעליא דמי גרע מתפיסה בעדים וראה אף דליכא מיגו מ"מ הוי תפיסה מעליא וכן מוכח מדברי הרמב"ן והר"ן שהובא באס"ז פא"נ והריב"ש בסי' ש"ה שהשיגו על הראב"ד דס"ל דאף דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים מ"מ מהני תפיסה מהא דאמרינן במשכנת' שהוא א"ר דאין מחשבין משטרא לשטרא דהוי כתפיסה ע"ש וא"כ כ"ש הכא שיש שטר בידו של ראובן ג"כ דהוי תפיסה גמורה ויכול לומר האמנתיך שתתן לי מעותי בזמן קרוב א"ו דבכה"ג לא מהני תפיסה כלל ודוחק גדול לחלק בין שנים שלוו למכר לו את השד' דהא אידי ואידי חד טעמא הוא אך באמת אף דמדברי הט"ו מוכח דלא מהני תפיסה מ"מ סברא מעליא היא די"ל דמהני תפיסה הכא כמו בסטראי דאף דאיתרע שטרא מהני תפיסה וה"ה הכא ובזה יש לתרץ קושית הראשונים בשמעתין דס"פ בתרא דכתובות גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דר"נ אמר זגוז"ג ורב ששת אמר הפוכי מטרתא הוא ומוקי לה בש"ס דאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית דמ"ס בשלו הן שמין דאזיל בעל זיבורית גבי בינונית ומגבי ליה לאידך זיבורית ומר סבר בשל כל אדם הן שמין ולכך הפוכי מטרתא היא ופריך הש"ס תנן שנים שהוציאו שט"ח זע"ז אדמון אומר יכול לומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זוז"ג תרגמה ר"נ אליבא דר"ש כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש ופריך ה"ד אילימא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אילו הייתי חייב לך וכו' הא לא מטא זימניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר ה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימניה מ"ט דאדמון ומשני ל"צ דאתא ביומא דמישלם זימניה וכו' והקשו הבעה"מ והמלחמות ומהרש"א ז"ל דמאי ענין קושיא זו דה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן וכו' לר"ש הא אף לר"נ קשה קושיא זו אמתניתין גופה דאי מטא זימניה מ"ט דרבנן ואי לא מטא זימניה מ"ט דאדמון וכבר האריך הש"ך בישוב קושיא זו ולפמ"ש א"ש דעל מתניתין לא תקשה אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן די"ל דרבנן סברי דאף דאיתרע שטרא מ"מ מהני תפיסה ולכך גובה ראובן בשט"ח שלו מכח התפיסה והא דקתני זגוז"ג אף דראובן אינו יכול להוציא בשטרו אלא דמחזיק בשלו מכח התפיסה מ"מ י"ל דמתניתין מיירי דהראשון יש לו עידית ובינונית והשני יש לו זיבורית ובשלו הן שמין כר"נ ולכך קתני זגוז"ג דהגוביינא הוא בשביל השני דאית ליה רווחא גביית הבינונית ומגבין ליה לאידך זיבורית דאף דהראשון מוחזק בשטרו מ"מ לא יכול לגבות טפי מדיניה דהיינו זיבורית והשני גובה בינונית ולכך נקט זגוז"ג בשביל רווחא דהשני כמו דמתחילה ס"ד דהש"ס לאוקמא בראשון לעשר ושני לחמש דאיכא רווחא להשני אריכות הזמן ונקט זגוז"ג בשביל דאיכא רווחא להשני משא"כ לר"ש דס"ל בשל כל עולם הן שמין ולא שייך רווחא כלל בגביית בינונית וזיבורית וא"כ ע"כ צ"ל לדידיה הא דנקט במתניתין זגוז"ג מיירי בראשון לחומש ושני לעשר והא דנקט זוז"ג הוא בשביל רווחא דהראשון דגובה חובו לזמנו והשני אינו גובה ממנו אלא לאחר זמן מרובה ולכך פריך הש"ס שפיר אי דמטא זימני' מ"ט דרבנן דליכא למימר דראובן גובה בשביל התפיסה דכיון דאיתרע שטרא א"כ אין הראשון יכול להוציא בשטרו כלל לזמנו אלא דבעת שיבוא השני לגבות ממנו א"צ לשלם לו דיכול לתופסו עבור חובו וא"כ הדרא קושי' לדוכתה דהיכי קתני זגוז"ג דהא הפוכי מטרתא היא דהא ליכא רווחא כלל לא להראשון ולא להשני ופריך שפיר וזה נכון לולי שהראשונים לא פירשו כן ואפשר דהבעה"מ והרמב"ן ז"ל ס"ל דאף בסטראי לא מהני תפיסה אבל לשיטת הסוברים דמהני תפיסה בסטראי ה"ה הכא הדין כן אך באמת הר"ן והטור והרב רמ"א בסי' נ"ח ס"ב בהגה ס"ל דמהני תפיסה בסטראי ואפ"ה משמע מדבריהם דס"ל דבדינא דהכא לא מהני תפיסה וכמ"ש ומי יכריע נגדם:

ד ואם הוא באתרא דכתבי שטרא וכו' אלא כ"א גובה חובו. זו היא שיטת הרמב"ן בס' המלחמות וסיים וז"ל דלר"נ סיפא דמתני' כרישא דאוקמינא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ובין הגיע הזמן ובין לא הגיע הזמן יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו בכדי שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו ומ"מ זגוז"ג הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו את השדה שמכירתו קיימת אע"פ שמכירתו היתה כדי למשכנו עליה הואיל ולא מסר מודעא עכ"ל ומשום הכי פסק המחבר דבכה"ג כל אחד גובה חובו אם יש ריוח בגבייתם ויש לתמוה על הרמב"ן בממ"נ מדכתב דומיא דמכר לו את השדה דמכירתו קיימת אע"פ שמכירת אותה השדה היתה כדי למשכנו עלי' הואיל ולא מסר מודעא משמע להדיא אם מסר מודעא דמכירתו היתה כדי למשכנו מכירתו בטילה וקשה הא כל מודעא דלא ידעו העדים באונסו לאו מודעא היא כלל כדאיתא בפחז"ה ובט"ו ר"ס ר"ה וא"כ היכי ידעו העדי' דעיקר מכירתו היתה כדי למשכנו א"ו ע"כ צ"ל דכיון דהלוקח חייב מעות להמוכר והמוכר מוכר לו את השדה ואינו גובה מעותיו הוי אנן סהדי שעושה כן בשביל למשכנו והוי כהכירו העדים באונסו וא"כ קשה אמאי בשנים שלוו זה מזה וכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אמאי זגוז"ג אם יש ריוח בהגבייה כיון דהטעם דהראשון גובה הוא משום דיכול לומר דלכך לוה ממנו כדי למשכנו על חובו א"כ אמאי השני גובה מן הא' אם יש ריוח בגבייתו הא אנן סהדי דהא' לא חזר ולוה ממנו אלא כדי למשכנו על חובו וא"כ הוי כתלוהו ויהיב לו מתנה דמבואר ברא"ש פחז"ה והטור בס"ס ר"ה דאם יש עדים שאנסו ליתן לו מתנ' אף דלא מסר מודע' הוי אונס והמתנה בטילה דדוקא בתלוהו וזבין הוי זביניה זבינא דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אבל במתנה דליכא מעות המתנה בטילה אי ידעינן באונסיה אף דלא מסר מודע' וא"כ ה"נ הוי כתלוהו ויהיב דהא מבואר בסי' ר"ה סי"א בהגה דאם הודה באיזה דבר שאינו חייב הוי כמתנה לכל דבר וא"כ הכא כיון דמה שנתן הראשון שט"ח עליו היה כדי למשכנו הוי כמחייב א"ע בדבר שאינו חייב באונס דלא שייך לומר בזה אגב אונסא וזוזי גמר ומקני דהא מעות שלו לקח ולא עשה כן אלא כדי למשכנו והוי כתלוהו ויהיב כיון דלא קיבל אלא המעות שמגיע לו ממנו וכ"כ מוהרי"ק בשורש קס"ו בביאור דברי התוס' דשבועת ישראל בערבות מואב לקיום התורה מיחשב אונס מחמת שהיו יראים שאם לא ישבעו לא יביאם לא"י שהיא מוחזקת בידם מאבותיהם דמי שעושה דבר מפני יראה שלא יקח את שלו חשיב אונס כדמוכח בעובדא דפרדיסא ע"ש וא"כ ה"נ כיון שעשה כן כדי למשכנו מיחשב אונס גמור והוי תלוהו ויהיב דהשטר בטל כיון שלא לקח אלא מעות שלו שמגיע לו וצ"ע ודוק שוב ראיתי בש"ך בסי' ר"ה סק"ד שפלפל בזה במי שחייב לחבירו והמלוה מוכר לו את השדה וקודם המכירה מסר מודעא שמוכר לו השדה כדי למשכנו על חובו אי המכירה בטילה ולא העלה דבר ברור בזה ותמיהני שלא היה למראה עיני הכהן דברי הרמב"ן בס' המלחמות שהביא הוא עצמו בסי' זה דמשמע מדבריו להדיא דכשמסר מודעא המכירה בטילה שוב מצאתי בבעל העיטור בדיני חוב בשטר שהביא פלוגתא דאדמון סובר דאיבעי ליה למימסר מודעה אשטרא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וכתב ע"ז וקיי"ל כרבנן וש"מ דכתבינן מודעא כה"ג כדכתבינן באות מ' עכ"ל הרי להדיא אף דקיי"ל כרבנן דשטר החוב קיים מ"מ כתבינן מודעא כה"ג לבטל שטר מכירה של הקרקע ומהני וגם באות מ' מיירי במודעא של מכירת קרקע ע"ש:

ה הלוקח גובה מהלוה. כ"כ הטור בשם הרמב"ן דאע"ג שהדין הוא שכל א' עומד בשלו מ"מ לא מיחשב השטר כגבוי ופרוע וכ"כ הבעה"ת בשער ל"ד בשמו אלא דכתב שם בשם קצת רבוותא דס"ל דכיון שהדין הוא שכ"א עומד בשלו אשתכח דכי זבין שטרא פרוע זבין ואינו גובה מהלוה אלא שהוא חולק עליהם אך הד"מ הביא בשם תשובת הרא"ש כלל ע' ס"א דס"ל דהשטר מיחשב כפרוע דלא כהרמב"ן ויש לתמוה היאך סתם הטור שלא כדבריו ולא הביא דעתו כלל וכן תמה הכנה"ג והנראה בזה משום דלכאורה יש לתמוה טובא לשיטת הרא"ש וקצת רבוותא דס"ל דהשטר נחשב כפרוע א"כ הא דפרכינן לרב ששת דס"ל דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז הפוכי מטרתא למה לי ממתניתין דקתני וחכמים אומרים זגוז"ג ומשני רמי בר חמא דהכא ביתמי עסקינן דמיגבי גבי ואגבויי לא מגבינן מנייהו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח והאיך מצי למיגבי מן הלוה הא השטר שירשו מאביהם נחשב כפרוע בחיי אביהם ובאמת מזה הוכיח הרמב"ן סברתו דלא מיחשב כפרוע כמבואר בחי' סוף כתובות המכינה להרשב"א ונ"ל לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכתבו התוס' דהכא לא שייכא כל הני פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בכל דוכתי אי כל העומד לבצור כבצור דמי דהכא כ"ע מודי דאמרינן לאו כגבוי דמי והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינים ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטעמא דר"מ דכבצורות דמיין משום דבידו הוא ואין צריכין לגופן הלכך לא חשיב להו כקרקע עכ"ל וא"כ בכה"ג בשנים שיש להם שט"ח זע"ז ונכסיהם שוים לכ"ע אמרינן דכגבוי דמי שהרי א"צ דיינים לתבוע את מעותיו שהרי הוא מוחזק במה שתח"י ממון חבירו ולכך ס"ל להרא"ש ולקצת רבוותא שבבעה"ת דמיחשב כפרוע אך כ"ז לר"מ דס"ל כל העומד לבצור כבצור דמי והתוס' כתבו בכמה דוכתי בשם ר"ח דקיי"ל כר"מ בזה וכן הוא לשיטת הרבה פוס' דעת הרמב"ם בזה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ה סק"ט באריכות אבל לרבנן דס"ל דלא אמרינן כל העומד לבצור כבצור דמי אלמא אף דבר שבידו והוא עומד לכך לא חשבינן ליה כעשוי א"כ ה"נ לא מיחשב השטר כפרוע כיון שעדיין לא נסתלקו זה מזה ולא באו לחשבון לקרוע השטרות ולפ"ז ניחא די"ל דהרא"ש בתשובה והי"א שבבעה"ת ס"ל כר"מ לכך פסקו דהשטר מיחשב כפרוע אבל בש"ס דמשני רמב"ח מילתייהו דחכמים דמיירי ביתמי רבנן לטעמייהו אזלי דס"ל דלא אמרינן כל העומד לבצור כבצור דמי ולכך השטר לא מיחשב כגבוי ויכולין היורשים לגבות בשט"ח של אביהם ולפ"ז מתורץ מה שהשמיט הטור דעת הרא"ש בתשובה משום דכתב הטור בסי' צ"ה דמדברי הרא"ש בפסקיו נראה דפסק כרבנן דלאו כבצורות דמיין א"כ אין השטר מיחשב כפרוע כדמוכח בש"ס וידוע דדברי הרא"ש בפסקיו הן עיקר נגד תשובותיו וכמ"ש הטור בס"ס ע"ב ועיין בכנה"ג שם וא"ש ונכון אך מ"מ לענין דינא נלפענ"ד כיון דהי"א שבבעה"ת והרא"ש בתשובה ס"ל דלא כהרמב"ן וכן נראה מדברי התוס' בסוטה יכול הלוה המוחזק לומר קים לי כוותייהו:

ו וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מהם וכו'. לאו דוקא שטוען כמדומה לי אלא אף שטוען ודאי שיש לו ראיות לפטור מ"מ אין שמעון צריך לשלם עד שיביא ראובן ראיות לבטל השטר כן משמע להדיא בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' כ"ד ונראה דאף שקבעו הב"ד זמן לראובן להביא ראיה לבטל השטר כמבואר בסי' כ"ד דנותנין לו זמן שלשים יום מ"מ לא אמרינן כיון דקיי"ל דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז זה גובה וזה גובה שיגבה ראובן מנה שלו מיד כיון דשמעון נתחייב לו כבר בב"ד ושמעון ימתין לו עד זמן ב"ד דמ"מ כיון דשמעון מוחזק במעות לא מפקינן מיניה ודמיא להא דמבואר בס"ה דאפילו היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבו מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם אלמא אף הא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הוא מטעמא דחיישינן לצררי ושובר ודילמא לכשיגדלו יביאו ראיה על זה ואפ"ה אמרינן דכיון שתפס בחיי אביהם אין מוציאין מידו וא"כ ה"ה הכא אף שנותנים זמן ב"ד לראובן לבטל השטר מ"מ כיון דשמעון מוחזק במעות לא מפקינן מיניה:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה