שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
פד
א לא יפרע אלא בשבועה. בריש פ' אע"פ איתא אר"א אר"י תנאי כתובה ככתובה דמיא וקאמר הש"ס נ"מ לפוגמת ופי' התוס' והרא"ש שם דאם פגמה הכתובה נשבעת אף על התוס' אף שהכתובה בשטר אחד והתוס' בשטר אחר דאי שניהם בשטר אחד אפילו לא הוי תוס' ככתובה כך הדין בכל השטרות הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה ואיכא למידק דאף אי התוס' כתובה לא הוי ככתובה מ"מ כיון דפוגמת הכתובה צריכה לישבע אף על התוס' מכח גלגול שבועה דהא על כל הנשבעין ונוטלין מגלגלין אף שלא תבע התובע לגלגל כמבואר בר"ס צ"ד ויש לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בפ' הכותב דלכך הפוגמת כתובתה צריכה שבועה ולא מהימנא במיגו דאי בעי לא היתה פוגמת משום כיון דטעמא דצריכה שבועה משום דמיפרע לא דייק לכך לא שייך כאן מיגו כלל כיון דסבורה שאומרת אמת ואינה רוצה לשקר כלל ולפ"ז ניחא דאי לא הוי התוס' ככתובה לא היה הבעל יכול לגלגל השבועה שלא נפרעת התוס' דכיון דבתוספת לא שייך לומר דלא דייקא כיון שהיא כתובה בשטר אחר כמו בשאר שני שטרות דאי פוגם שטר אחד א"צ שבועה על שטר האחר א"כ אף ע"י גלגול א"צ לישבע על התוס' משום דמהימנא במיגו דאי בעיא לשקר ולתובע התוס' אף שיודעת שנפרעת ממנו לא היתה פוגמת עיקר הכתובה ולא היתה צריכה לישבע כלל אלא ודאי דקושטא קאמרה לכך קמ"ל דהתוס' הוי כגוף הכתובה דחד חיובא הוא מחמת הנשואין וכשנפרעת מקצת עיקר הכתובה לא דייקא גם על התוס' וליכא מיגו כלל וזה נכון ולפ"ז יש ללמוד מכאן דבשבועת פוגם אין מגלגלין אף היכא שהלוה תובע למלוה תביעות אחרות שהמלוה חייב לו ממקום אחר וגם טוען שפרע לו החוב שבשטר מ"מ א"נ המלוה לישבע משום דאי האמת הוא שהמלוה חייב לו התביעה האחרת א"כ מיחשב זה פרעון נגד השטר ותובע החוב שבשטר בחנם דמיפרע לא דייק לא שייך הכא וא"כ מהימן במיגו דאי בעי לא היה פוגם ואין לדקדק מההיא דס"פ כל הנשבעין דאמרינן לכל מגלגלים חוץ משכיר ופי' התוס' דדוקא בשכיר הדין כן ולא בשאר נשבעין ונוטלין דמגלגלין וא"כ אמאי לא נקט נמי פוגם שטרו דאין מגלגלין זה ליתא דבשכיר אין מגלגלין לעולם אבל בפוגם משכחת גלגול דאחר דנתחייב המלוה שבועת הפוגם הוציא עליו עוד שטר אחר לתבוע אותו והלוה טוען פרעתי דבכה"ג מגלגלין על השבועה הראשונה דהכא לא שייך מיגו דאי בעי לא היה פוגם דהוי מיגו למפרע אך כ"ז לפי שיטת התוס' דפ' השואל דף צ"ז ד"ה ביום שהיתה שאולה מתה דמוכח מדבריהם דס"ל דאמרי' מיגו לאפטורי אף משבועת גלגול אבל לפי מה שהארכתי בסי' צ"ד להוכיח דלא אמרינן מיגו לאפטורי מגלגול שבועה לכ"ע א"כ מגלגלין אף בפוגם שטרו והא דאמרינן בר"פ אע"פ דתנאי כתובה ככתובה נ"מ לפוגמת היינו משום דנ"מ בין עיקר שבועה לשבועת גלגול בכמה גווני כגון שהבעל מודה שלא פרע לה מותר עיקר הכתובה רק שפרע לה התוס' או שיש לה נאמנות בעיקר הכתובה ולא בהתוס' וא"כ אינה מחויבת לישבע כלל על העיקר לכך קמ"ל דכיון שפגמה עיקר הכתובה הוי כפגימת התוס' וצריכה שבועה על התוס' מצד עצמו ועמ"ש סי' פ"ט ס"ק י"א ע"ש ודוק:
ב אפילו היו עדים. הט"ז באה"ע סי' צ"ו ס"ק י"ב כתב דדוקא בלא יחד עדים הדין כן אבל ביחד עדי' לא הוי פוגם והשיג שם על הפרישה ודבריו תמוהי' דמי עדיף יחד עדים מכתב לו שובר דפסקינן הכא דהוי פוגם ואין לך יחוד עדים גדול מזה ודוחק גדול לחלק בין שובר ליחד עדים וכן משמע להדיא בתשו' הרא"ש כלל ס"ח שהביא הש"ך בסק"ד וכ"נ מסתימת כל הפוס' וכן עיקר:
ג בד"א כשעבר זמנו. וכתב הפרישה דנראה דאם לאחר שעבר זמנו טוען שכבר פרע בת"ז צריך שבועה דהא אית ליה מיגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר הזמן עכ"ל וכן יש להוכיח מדברי ההג"מ בפי"ד מה"מ שכתב על לשון הרמב"ם ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה וכתב ההג"מ על תיבת בזמנו וז"ל בת"ז או ביומא דמשלם זמנו ע' בתוס' פ"ק דב"ב עכ"ל ולכאורה תמוה הא מסקינן בפ' השואל דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימניה ואמאי לא ישבע א"ו דכוונתו דאם יאמר ביומא דמשלם זימניה פרעתיך בתוך זמנו א"צ התובע לישבע מחמת מיגו דאי בעי אמר פרעתיך היום משום דהוי מיגו דהעזה דיותר נוח לו לומר פרעתיך אתמול ושכחתי כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב משמע להדיא דאם עבר זמנו לגמרי וטען הלוה שפרע בת"ז חייב התובע לישבע משום דהלוה אית ליה מיגו דפרעתיך לאח"ז דאמרינן מיגו להשביע אמנם הב"ש באה"ע סי' צ"ו סק"ח כתב דמתשו' הרי"ף משמע דבכה"ג א"ל התובע לישבע משום דלא אמרינן מיגו להשביע ולפענ"ד יש ראיה ברורה לדבריו מהא דמבואר בבעה"ת והט"ו בסי' פ"ב ס"י דאם טען על השטר אשתבע לי שאין השטר אמנה או רבית א"צ שבועה משום דאין השטר עומד לכך ומשמע התם דאפילו כשאין בשטר נאמנות הדין כן כמבואר בטור שם להדיא וכן משמע מלשון הרמב"ם בפי"ד מה"מ ואמאי להימן הלוה לומר אשתבע לי שאין השטר אמנה במיגו דאי בעי אמר אשתבע לי דלא פרעתיך דהא בסי' ס"ט ס"ב מבואר דבכת"י נאמן הלוה לומר אמנה במיגו דפרוע א"ו דמיגו להשביע לא אמרינן וז"ב וטעמא רבה איכא במילתא לפי מ"ש הסמ"ע בסי' קל"ט סק"ח לענין אם אחד אכל שדה ואומר שהוא שלו ויש לחבירו חזקת אבות בה אף שאכל שלא בעדים ויש לו מיגו דלא אכלתי חייב לשלם אף הפירות דכיון שהשדה יוצא מתחת ידו דהא לית ליה מיגו אגוף השדה צריך להחזיר אף הפירות דהפירות בתר ארעא גרירי וכיון שצריך להחזיר השדה ממילא חייב לשלם אף הפירות דלא שייך מיגו להאמינו בחצי טענתו והיא שיטת התוס' והג"א והטור כמ"ש הש"ך שם וא"כ ה"נ כיון דלית ליה מיגו להאמינו בגוף פרעון השטר וצריך לשלם המותר מה שתובע אותו המלוה היאך שייך להאמין הלוה שפרע המותר לענין להשביע שכנגדו ולא לגוף הפרעון והיאך שייך להאמינו לחצאין ודמיא ממש להתם דלא מהימנינן ליה שהקרקע שלו בכדי שלא לשלם הפירות והקרקע יחזיר להבעלים כיון דתליא זה בזה וה"נ ואף לשיטת הפוס' החולקים שם בההוא דינא כמ"ש הש"ך שם אפשר דהכא גרע טפי מהתם ודוק והכנה"ג בסי' פ"ב בדיני מיגו אות ק"ע הביא בשם הגיד"ת דתלי דין זה דמיגו להשביע בדין אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ע"ש אך לפי מ"ש דמוכח סברא זו מדברי הטור וסתימת הרב רמ"א בסי' פ"ב ס"י והרי הם ס"ל בסי' רצ"ו ס"א דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש ולפ"ז בהיה המלוה חשוד על השבועה לשיטת הסוברים בסי' פ"ב ס"ח דפוגם שטרו והוא חשוד דנשבע הלוה ונפטר וכן לענין כתובה והאשה חשודה והבעל טוען שפרע לה קודם הגירושין ובאשה חשודה לכ"ע נשבע הבעל ונפטר כמ"ש הש"ך בסי' פ"ב שם א"כ אי יכול לומר שפרע אחר זמנו או לאחר הגירושין הוי מיגו מעליא דמהימנינן ליה אכולי טענתו שאומר אמת שפרע בת"ז או קודם הגירושין במיגו דאי בעי היה טוען שפרע לאחר זמנו או לאחר הגירושין והיה נפטר לגמרי לשלם כיון שבעל השטר הוא חשוד ואפשר אף לפי סברת הגיד"ת הדין כן ודוק:
ד אבל אם הוא ת"ז. זהו שיטת הרמב"ם אבל הטור כתב בשם רב האי גאון דצריך שבועה אף בת"ז וכן הה"מ בפי"ד מה"מ כתב שיש לפקפק בהאי דינא דהא איתרע החזקה דהא חזינן שפרע מקצת בת"ז והניח בצ"ע והרב בעל מ"ל כתב דלא כתב הה"מ כן אלא לענין שבועה אבל לענין ממון כגון מלוה ע"פ בת"ז והמלוה מודה שנפרע מקצת גובה המותר ולא אמרינן דאיתרע החזקה דאל"כ אמאי גובה בפוגם שטרו אף בשבועה הא איתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא חזינן שפרע מקצת ולא נטל השטר וגם לא כתב שובר א"ו לענין ממון לא אמרינן והנה לכאורה הדברים נכונים ומ"ש המ"ל דאפשר לדחות זה דבת"ז גוף הפרעון מבטל החזקה דא"א פורע ת"ז דהא חזינן דפרע אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב שובר מיד ונטרפה השעה מאיזה סיבה ולא כתב לא נהירא לי דהא תינח כשהלוה טוען שפרע המותר בזמן אחר אבל כשהלוה טוען שפרע הכל בבת אחת להימן דהא כיון שהמלוה מודה שנפרע מקצת ע"כ צ"ל דמאיזה סיבה לא נכתב שובר א"כ נימא דילמא אז פרע כולו או פחות מעט מתשלום דמי השטר אדעתא לכתוב שובר ומחמת הסיבה לא נטל השובר א"ו דלענין ממון כל מה שנוכל להחזיק החזקה מחזיקינן דמאי דאיתרע איתרע ולא המותר אמנם הרב בעל מ"ל גופיה בר"פ ט"ו מה"מ כתב בפשיטות לענין אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים שכתב הר"ן דמהני אף שלא בשעת הלואה משום דכיון דהתרה בו לפורעו בעדים לא עביד לפורעו שלא בעדים דאם המלוה מודה שנפרע מקצת שלא בעדים הלוה נאמן על הכל משום דאיתרע החזקה כמ"ש הה"מ בפוגם שטרו ע"ש וכן מוכח להדיא בתוס' דב"ב פחז"ה דף מ"ה שהקשו שם אברייתא דקתני אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה והקשו התוס' כיון דברייתא זו אתיא כר"י דס"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי ור"י סבר דשכיר אינו נשבע ונוטל אלא כשהבע"ה מודה במקצת וא"כ אמאי עבר זמנו אינו נ"ו דהא טעמא דאמרינן עבר זמנו אינו כ"ו נשבע ונוטל משום חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו והכא הרי השהה והרי עבר דהא מודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו ול"ל כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דחזינן דלא שיהה לא שיהה זהו תורף דבריהם הרי להדיא דהתוס' ס"ל דכל היכא דאיתרע החזקה לא מהני אף לענין ממון ולענין מה שהקשה המ"ל דא"כ בפוגם שטרו אמאי גובה השאר בשבועה הא איתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי יש לתרץ ע"פ מ"ש התוס' דלכך הפוגם שטרו צריך שבועה ולא מהימן במיגו דאי בעי לא היה פוגם משום כיון דהטעם דצריך שבועה הוא משום דמיפרע לא דייק א"כ ליכא מיגו כלל דהא אין רצונו לשקר כלל אלא דלא דייק ולפ"ז ניחא דלכך מהימן בשבועה דכיון דע"י השבועה מידק דייק א"כ מהימן במיגו דאי בעי לא היה פוגם כלל ומיגו להוציא לא הוי דהא בשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא ובפוגם שטרו בעדים דליכא מיגו בלא"ה לא איתרע החזקה במאי דפרע מקצת די"ל דסמך אעדים אבל בהמותר שטוען שפרע שלא בעדים איכא חזקה אלימתא במאי שלא נטל שובר ועוד דבפוגם בעדים שודאי לא פרע הכל בבת אחת דהא העדים מעידים שלא פרעו אלא המקצת ניחא שפיר תי' של המ"ל דדילמ' מאיזה סיבה לא נטל שובר על הפרעון ומאי דלא איתרע לא איתרע וכן שמעתי תי' הלזה מא"א מו' הרב הגדול זצ"ל אך לכאורה אכתי קשה לשיטת התוס' והסכמת כל הפוס' דל"א מיגו למפרע כגון אמרה נשביתי ואחר כ"ד אמרה טהורה אני לא מהימנא במיגו דאי בעי לא אמרה מתחלה שנשבית משום דדילמא מתחלה לא רצתה לשקר ואח"כ לבשה רוח אחרת לשקר וא"כ ה"נ אמאי הפוגם שטרו נאמן ליטול בשבועה אף דאיתרע חזקת השטר משום מיגו דאי בעי לא היה פוגם הא קודם שנשבע איכא למימ' דלא דייק וסבר דקושטא קאמר ולא רצה לשקר כלל ואף לאחר השבועה דדייק שפיר מ"מ דילמא באמת נזכר ומשקר במזיד ומשום מיגו דאי בעי הוי משקר בתחלת תביעתו לתבוע הכל אין להאמינו דמיגו למפרע הוא אך מ"מ זה לק"מ דלא מבעיא לפי שיטת רוב הפוס' דפוגם שטרו והוא חשוד דנוטל שלא בשבועה א"כ חזינן דחז"ל לא תקנו להפסיד ממון ע"י חששא זו דמיפרע לא דייק שאינו אלא חששא דרבנן ולא חששו כן אלא לענין שבועה ולא לענין הפסד ממון היכא דאינו יכול לישבע וא"כ ה"נ מתחלה לא תקנו חז"ל לגבי פוגם אלא שבועה בעלמא אך אפילו לשיטת הפוס' דפוגם שטרו והוא חשוד מפסיד היינו משום כיון דתקנו חז"ל שבועה אלמוה לתקנתם דהיכא דא"י לישבע יפסיד אבל מ"מ תחילת תקנת חז"ל לא חששו לחשש זה דמיפרע לא דייק אלא להשביעו אבל כולי האי לא חששו דדילמא מתחלה לא דייק ואח"כ נשבע לשקר דחזקה דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר וכן מצינו דתקנו חז"ל דמנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לקנוניא דדילמא הלוה החזיר לו שטרו שנטל ממנו בעת הפרעון ואפ"ה בשבועה מיהא מהימן דלא חששו לזה אלא להשביעו ולא להפסידו ממון וזה נכון ובזה מתורץ קושית המפרשים על התוס' שהקשו על הא דאמר רבא לרמב"ח דבעי למימר דפוגמת כתובתה הוא חיוב ש"ד שתי תשובות בדבר וכו' הא איכא תשובה שלישית דלהימנה במיגו דאי בעי לא היתה פוגמת דאשתמוטי לא שייך הכא כיון שבאה ליטול והקשו המפרשים דדילמא רמב"ח ס"ל דהאי סברא דמיפרע לא דייק הוא מדאורייתא וליכא מיגו כלל כמו לרבא ולפמ"ש א"ש דאי אמרת דמדאורייתא חיישינן להא דמיפרע לא דייק א"כ אף בשבועה לא היתה נוטלת דהא איתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי ומשום מיגו לא מהימנא דהוי מיגו למפרע וא"ש אך כ"ז הוא לפי שיטת התוס' דפחז"ה והה"מ ורב האי גאון שהביא הטור דס"ל דהיכא דאיתרע החזקה לא מהני אף לענין ממון אך בהג"א פ' המקבל גבי שכיר דעבר זמנו אינו נשבע ונוטל כתב וז"ל היינו דוקא בכופר הכל או במודה במקצת וכגון שלא עבר על אותו מקצת משום בל תלין דלא הוה גביה או שלא רצה הפועל ליטלו אבל אם עבר באותו מקצת אין בעה"ב נאמן דבעי תרי חזקה וליכא פר"י מוהרי"ח עכ"ל הרי להדיא דאף דשיהה מקצת איכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו ולא אמרינן דאיתרע משום מאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן לא אמרינן דשיהה וכן נראה דעת הרמב"ם והמחבר כאן דס"ל דפוגם שטרו והוא ת"ז נוטל בלא שבועה ול"א דאיתרע החזקה כיון שפרע מקצת ומה שמחלק המ"ל בין שבועה לממון דלענין שבועה מקילינן טפי הוא דוחק גדול דמנ"ל להרמב"ם לחלק בהכי א"ו דהרמב"ם סובר דאף לענין ממון אמרינן הכי וכשיטת ר"י ומוהרי"ח שבהג"א דפ' המקבל אמנם מן שמיא אנהירינהו לעיינין ומצאתי ת"ל ראיה גדולה שמכרעת לשיטת רב האי והתוס' דפחז"ה והה"מ מש"ס ערוכה בס"פ ג"פ דף קע"ג ע"א דאיתא התם אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה שדי מכוכה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו ופירשב"ם דנימא כל שדותיו מכורין לו קאמר כמו שדה אדום וכמו בהמה רבה ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה ופירשב"ם דהממע"ה דהיינו לוקח ומילתיה דרבא דלעיל נמי משום האי טעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה הלכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין וכ"כ הנ"י וכן הוא בהה"מ בס"פ ט"ז מה"מ בשם רבינו יוסף הלוי אבן מיגא"ש דלשון חוב משמע שטר אחד ומשמע נמי על כל שטר שיש לו עליו לפי שכולן חוב אחד מקרי וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעל השטר על התחתונה וכל שטרות שיש לו נחזיק עליהן שהן פרועין ע"כ והנה דין זה מבואר ברמב"ם והט"ו בס"ס ס"ה ומדברי הש"ס והפוס' משמע דאף אם המלוה חי וטוען אח"כ דכוונתו היה לשטר הקטן א"נ וכן מוכח בש"ס מדפריך רבינא לרב אשי אמילתא דרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו ולא פריך כן אמתניתין דהתם דהאומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע וא"י איזהו ונמצא לאחד שנים הגדול פרוע א"ו דקושית הש"ס היא אלימא טובא לרבא דמיירי שהוא חי ואומר אח"כ שכוונתו היה לשטר הקטן ואפ"ה א"נ והגדול פרוע וכ"כ הת"ח שם וממילא דאף באומר חוב לך בידי פרוע דכל השטרות פרועין אף שאומר אח"כ דכוונתו היתה לשטר אחד והנה יש לתמוה בזה ג' תמיהות עצומות חדא כיון דחזינן בכל דוכתי דבשטר מוציאין ממון מיד המוחזק וא"נ לומר פרעתי משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלמא דחזקה זו אלימא טובא ומוציאה מחזקת ממון וא"כ כיון דחזינן דבאומר שדה שיש לי מכורה לך אף דאיכא למימר שכוונתו היתה לכל השדות מ"מ אמרינן שלא מכר אלא שדה אחת משום דהממע"ה ומוקמינן שאר השדות בחזקת מרא קמא וא"כ ה"נ באומר חוב לך בידי פרוע כיון דאיכא למימר שלא כיון אלא לחוב אחד ואיכא חזקה ששאר השטרות אינן פרועין משום דשטרך בידי מאי בעי וחזקה זו אלים טובא מחזקת ממון ואמאי לא אמרינן שלא כיון אלא לשטר אחד ושאר השטרות נוקמא בחזקתייהו וכ"ש אם מפרש דבריו שלא כיון מתחלה אלא לשטר אחד ועוד יש לתמוה טובא כיון דחזינן באומר שטר לך בידי פרוע דהגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלמא אף דיש שטר אחד בידו פרוע מ"מ מוקמינן הקטן בחזקתו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא ודאי משום אמירתו שלא הודה אלא בשטר אחד לא מהימן להוציא ממון וא"כ אף באומר חוב לך בידי פרוע אמאי כל השטרות פרועין הא באמירתו אין הכרע דהא בלשון חוב יש לפרש נמי דשטר אחד קאמר וא"כ דל אמירתו מהכא ולא הוי אלא ספק גרידא אי נפרעו גם השטרות האחרי' או לא וא"כ כי היכ' דבאומר בפירוש שטר אחד בידי פרוע הגדול לבד פרוע ולא הקטן ולא מרעינן בזה להקטן משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ה"נ באומר חוב לך בידי פרוע מה"ת נאמר דכוונתו היה לשאר השטרות וכ"ש אם מפרש דבריו שלא כיון אלא לשטר אחד אמאי לא מהימנינן ליה ועוד יש לתמוה טובא אמאי א"נ לפרש דבריו שלא כיון אלא לשטר אחד והרי בסי' נ"ט פסקו הט"ו דהיכא שטוען הלוה ברי שהשטר פרוע והמלוה אומר איני יודע אם פרעתני אינו גובה בו ואם חזר המלוה ואמר עיינתי בחשבוני ונזכרתי בבירור שאינו פרוע חוזר וגובה בו אלמא אף היכא שהוא בעצמו היה מגרע לשטרו בהודאתו שא"י אם פרוע הוא מ"מ מהימן לומר נזכרתי שאינו פרוע כדי לגבות בו כיון שאינו סותר דבריו הראשונים מהימנינן ליה לאוקמא שטרא בחזקתו א"כ כ"ש הכא דבמה שאמר חוב לך בידי פרוע אין הכרע בדבריו אם כוונתו היתה לכל השטרות או לשטר אחד לבד אלא שנולד לנו ספק בכוונת דבריו דפשיטא דיש להאמינו לפרש דבריו הראשונים שלא היתה כוונתו אלא לשטר אחד ולהחזיק שאר השטרות בחזקתן משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"ו מכאן ראיה גדולה לשיטת הסוברים דכל היכא דאיתרע חזקה לפלגא איתרע לכולה והא דפוגם שטרו גובה בשבועה אף דאיתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי מ"מ מהימן במיגו דלא היה פוגם כלל ולפ"ז ניחא הכל דודאי אם הודה ששטר אחד שבידו פרוע איתרעו כל השטרות שבידו דהא עיקר מעליותא דשטרא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי והרי חזינן דפרע שטר אחד והאמינו ולא נטל השטר ממגו א"כ דילמא פרע הכל אלא דבאומר שטר לך בידי פרוע הרי אומר בפירוש דרק שטר אחד בידו הוא פרוע ולא יותר ונאמן שהשטרות אחרים אינם פרועים במיגו דאי בעי לא הודה בכלום כמו בפוגם שטרו דנאמן מה"ט אבל כשאומר חוב לך בידי פרוע כיון דבלשון חוב איכא למימר דבאמת כוונתו לכל השטרות לכך אף שהוא מפרש דבריו אח"כ שלא היתה כוונתו אלא לשטר אחד לא מהימנינן ליה דכיון דהחזקה איתרע וכל השטרות איתרעו וא"נ אלא במיגו וא"כ הכא לא שייך מיגו דדילמא באמת מתחילה היתה כוונתו לכל השטרות ועכשיו נשאו לבו לשקר ומתחילה לא רצה לשקר כלל והוי מיגו למפרע ול"א לה וא"ש ובאמת בזה יש לדחות ראיית הה"מ שם שהוכיח מהתם דיד בעל השובר על העליונ' בכל דוכתי ולפמ"ש אין כאן ראיה די"ל בשובר כל מה שאינו מבורר בתוך השובר מוקמינן השטר בחזקתו דשטרך בידי מאי בעי משום דה"ל להעדים לכתוב בפירוש בשובר כל מה שנפרע והשטר לא איתרע במה שנפרע קצתו כיון דנטל שובר משא"כ היכא דאמר חוב לך בידי פרוע א"כ איתרעו כל השטרות ומיגו לא שייך בזה כיון די"ל דבאמת כוונתו היתה לכל השטרות וכ"ש דמה שהביא הה"מ שם ראיה מהא דשטר לך בידי פרוע דהגדול פרוע דאין כאן ראיה כלל דלא שייך בזה החזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דעכ"פ שטר אחד שבידו הוא פרוע והלוה הניח השטר בידו חיישינן דהגדול הוא הפרוע אך י"ל דהה"מ סובר דבשובר נמי איתרע כל השטר די"ל דהעדים כתבו סתמא בכדי דכל מה דמפיק לירעיה דהממע"ה וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ב ס"ק כ"ח בשם הבעה"ת ע"ש אך מ"מ בפירוש הש"ס נ"ל ברור כמ"ש ועיין בסי' קמ"ו סי"ד ובש"ך שם ודוק כי נכון הוא ומוכרח בס"ד וזה ראי' גדולה לשיט' התו' פחז"ה ורב האי והה"מ דס"ל בפוגם שטרו והוא ת"ז דצריך שבועה דכיון דפרע מקצת איתרע החזקה לכולה ודלא כהרמב"ם והמחבר כי דוחק גדול לחלק בין ממון לשבועה ומ"ש הכנה"ג לתרץ שיטת הרמב"ם דכאן לא איתרע החזקה די"ל דפרע מקצת בת"ז בכדי שימתין לו השאר אחר זמנו וכיון דאיכא שום טעם במה שפרע המקצת לא איתרע החזקה לכולה לא נהירא מתרי טעמי חדא דהתינח אם טוען כן אבל אם אינו טוען כן למה לא יצטרך להישבע ועוד דאכתי אם השטר אלף זוז והלוה טוען שפרע כולו והמלוה מודה שנפרע מנה בת"ז אמאי לא יצטרך לישבע שלא נפרע יותר דנהי דהחזקה דת"ז לא איתרע דמסתמא לא נפרע כולו מכל מקום אכתי יש לחוש שפרע לו ג' מנים או יותר בכדי שימתין לו המותר עד הזמן ויצטרך לישבע שלא נפרע יותר אמנם בחידושי אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם ע"פ מה שהקשו התוס' דלמה בפוגם צריך שבועה ואינו נאמן במיגו דכופר הכל משום כיון דמיפרע לא דייק אמרינן שאין רצונו לשקר כלל והרי חזינן לענין שכיר דמהני מיגו לבעה"ב בשכרו שלא בעדים אף דחיישינן דטרוד בפועליו והוא טועה והניחו בקושיא והנה על מיגו דאי בעי תובע הכל לא קשיא קושית התוס' כלל די"ל דאין רצונו לשקר להוציא ממון בחנם אבל גבי שכיר הוי מיגו מעליא דאי בעי היה טוען לא שכרתיך מעולם שהיא טענה מעולה ולא יכפור ממון כלל ואף היכא שהוא מודה במקצת אית ליה מיגו לבעה"ב דאי בעי אמר שקצץ לו פחות וקציצה מידכר דכיר אלא דמ"מ קושית התוס' קשיא שפיר דלהימן במיגו דאלו בעי היה פוחת שטרו שהיא טענה מעולה שא"צ שבועה ומיגו כי האי מהני בשכיר אף לפטור את הבעה"ב משבועה אף לשיטת הסוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כמבואר בר"ן בסוגיא דקציצה וא"כ ה"נ לענין פוגם שהוא מדרבנן להימן בל"ש במיגו דפוחת וכ"כ מוהרש"א בתוס' ד"ה או דילמא פוגמת ע"ש אך יש לתרץ דאין כאן מיגו דירא לפחות משום דדילמא יטעון הלוה אח"כ אשתבע לי דלא פרעתיך המותר וכיון שכבר פיחת השטר לא יהא יכול לישבע שלא נפרע כלל על השטר הלזה ויצטרך להודות כדי שלא ישבע לשקר ויפסיד הכל וליכא למימר שיחזור בו ויאמר מה שפחתתי את השטר היה בשקר אלא שנפרעתי מקצתו דהא מפטור לפטור יכול לחזור בו זה לית' דלאו מיגו הוא דבוש הוא לחזור מדבריו הראשונים וגרע ממיגו דהעזה וכ"כ הכנה"ג בדיני מיגו סי' קצ"ד ולפ"ז יפה פסק הרמב"ם וסייעתו דבפוגם שטרו והוא בת"ז נוטל בל"ש משום דהוא נאמן במיגו דאי בעי היה פוחת שטרו והיא מיגו מעליא דהא אף כשיטעון אישתבע לי דלא פרעתיך המותר לא יהא צריך לישבע כיון דת"ז הוא כמ"ש הסמ"ע והש"ך דלא כהמחבר וא"ש ונכון וא"כ לפ"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה בכל דוכתי דכל היכא דאיתרע חזקה לפלגא איתרע לכולה וכמו שהוכחתי מש"ס ערוכה דס"פ ג"פ אמנם אף שהוכחתי דהיכא דאיתרע השטר במקצתו איתרע לכולו אכתי יש להסתפק אי דוקא כשטוען הלוה שפרע הכל בבת אחת אמרינן כן דמאותו הטעם דפרע מקצת י"ל דפרע הכל אבל בזמנים מתחלפים לא אמרינן דאיתרע החזקה לכולו ואם טוען שפרע המותר אח"כ לא מהימן משום די"ל דמאיזה סיבה לא נטל השובר אז ומאי דלא איתרע לא איתרע כמ"ש המ"ל ועוד דדעתן של ב"א משתנות מזמן לזמן ומשום דלא נטל שובר פעם אחת והאמינו לא אמרינן שהאמינו לעולם כיון שאין דרך ב"א בכך או דילמא אף בזמנים מתחלפים אמרינן דאיתרע החזקה לכולו ומסוגיא דס"פ ג"פ אין ראיה דהתם אף שהלוה טוען שלא פרעו בב"א מ"מ נאמן הלוה במיגו דאי בעי היה טוען שפרע הכל בב"א אך מ"מ נ"מ לדינא מספק זה היכא שהמלוה הודה בפני עדים שנפרע מקצת השטר ואח"כ נולד הכחשה ביניהם שהלוה טוען שפרע לו אח"כ המותר אי הלוה נאמן משום כיון דאיתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי לפלגא איתרע לכולה והמלוה לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע וכן ביורשים שפגמו שטר ואומרים שאביהם אמר להם שנפרע קצתו דדינא הוא שהיורשים נשבעים שלא פקדנו ונוטלים כמ"ש הש"ך בר"ס זה בשם רי"ו וא"כ אי אמרינן דאף שטוען שפרע בזמן אחר איתרע לכולה א"כ בעינן דוקא שהיורשים אומרים שאביהם צוה להם כן קודם מותו או אף קודם לכן ויודעים שלא נפרע אח"כ אבל אם אינם יודעים שנפרע עוד אח"כ והלוה טוען שפרע אח"כ נאמן דהא כיון שנפגם השטר איתרע שטרא לכולה והכא לא שייך מיגו דדילמא בשעה שאמר האב שנפרע מקצת לא רצה לשקר והוי מיגו למפרע א"כ אף שהלוה אומר שפרע הכל בבת אחת והאב שקר ענה בו נאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע אח"כ אף שלפי דברי היורשים היה לו להאב מיגו דאי בעי לא הודה בכלום מ"מ כיון דעכשיו יש ג"כ מיגו להלוה אין מוציאין מידו דהממע"ה והשטר איתרע כבר אך מ"מ הסברא נוטה דבזמנים מתחלפים לא אמרינן דאיתרע לכולה משום דאל"כ לא אשתמיט בש"ס ופוס' לאשמועינן האי מילתא חידושא דהיכא שהודה לפני עדים שנפרע מקצת השטר דאיתרע שטרא לענין שיהא הלוה נאמן לומר פרעתי אח"כ ואדרבה יש להוכיח איפכא מדברי הט"ו בסי' ל' ס"ח שכתבו שם בהודה לפני ע"א שפרע מנה בניסן ולפני השני הודה שפרע מנה בתשרי מחזיקינן השטר בפרוע ממנה משמע דאף שהלוה טוען שפרע שניהם מ"מ גובה המותר ולא אמרינן כיון שעכ"פ פרע בזמן אחד מנה ולא נטל שובר איתרע שטרא ומהימן לומר שפרע הכל א"ו דבשני זמנים ל"א כן אך מ"מ אי משום הא לא איריא דהא הטעם דעידי צרוף מהני משום דודאי אחד מהן אומר אמת א"כ י"ל דמסתמא השני אומר אמת דבזמן השני נפרע ולא מקודם דמוקמינן השטר בחזקה קמייתא ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע ולא נפרע קודם לכן כלל ועדיין צ"ע לדינא בכ"ז והארכתי בזה מפני שנ"מ טובא לדינא באומר אל תפרעני אלא בעדים ומלוה ע"פ בת"ז וכן בדבר שאין הדין פשוט שמחויב ליתן לו שאין הנתבע נאמן לומר פרעתי כמבואר בסי' קצ"ז סי"א וסי' שע"ה ס"ט אם התובע מודה שנפרע מקצתו והנתבע טוען שפרע הכל אי החזקה איתרע לכולו או לא ועמ"ש סי' פ"א ס"ק י"ד:
ה נפרע שלא בשבועה. והקשו התוספות דנימא דאיערומי קמערים שהאמת הוא שנפרע מקצת ומערים לומר שנפחת בכדי ליפטר משבועה כמו בפוגם בפחות מש"פ דאמרינן דמערים והניחו קושיא זו בתימה וע' במוהרש"א ולפעד"נ לתרץ דהכא לא חיישינן לערמה דהא אם יפחות יכול להיות שיפסיד הכל דדילמא יטעון הלה אשתבע לי דלא פרעתיך שום מעות על שט"ח זה ובכדי שלא ישבע לשקר יצטרך להודות ויפסיד הכל ואף שיכול לחזור מפטור לפטור מ"מ אין דרך ב"א לחזור בהן בב"ד מטענה לטענה ולכך ל"ח לערמה כי האי. שוב מצאתי להגאון בעל מגיני שלמה שתירץ כן ע"ש והוא נכון. אך לפ"ז לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דפוגם שטרו או בטוען הלוה אשתבע לי והמלוה חשוד דנשבע הלוה היסת ונפטר כמבואר בסי' נ"ב ס"ט א"כ אף בפוחת שטרו והוא חשוד אף שאין הלוה טוען אשתבע לי מ"מ נשבע הלוה היסת ונפטר דהכא קושית התוס' במ"ע דחיישינן דילמא איערומי קמערים דליכא למימר שירא להערים דדילמא יטעון הלוה אשתבע לי ולא יהא יכול לישבע ויפסיד הכל זה ליתא דהא גם השתא אם יטעון אשתבע לי יפסיד שטרו בלא"ה דהא הוא חשוד וא"י לישבע וא"כ שייך שפיר ערמה בזה דמוטב לו לפחות שטרו בכדי שאם לא יטעון הלוה אשתבע לי יגבה שטרו וכן צ"ל ע"כ לפי מ"ש בס"ק הקודם בשיטת הרמב"ם דלכך הפוגם שטרו צריך שבועה וא"נ במיגו דפוחת משום דלאו מיגו הוא דירא לפחות שמא יטעון אשתבע לי ולא יהא יכול לישבע ויפסיד הכל וא"כ קשה בחשוד ופוגם שטרו ואין הלוה טוען אשתבע לי להימן במיגו דפוחת דליכא למימר דירא שמא יטעון אשתבע לי דהא כשיטעון אשתבע לי יפסיד אף השתא שפוגם דהא הוא חשוד וא"י לישבע א"ו דבחשוד אף פיחת שטרו נשבע הלוה ונפטר דחיישינן לערמה וא"ש ודוק וזה הוא דין חדש. ובחידושי אמרתי לתרץ קושית התוס' באופן אחר והוא משום דהתוס' הקשו בפוגם שטרו להימן בלא שבועה במיגו דאי בעי לא היה פוגם כלל וכן הקשה המרדכי ויש לתרץ דהוי מיגו דהעזה דהשתא כי פוגם שטרו אינו מעיז נגד הלוה שהלוה יסבור שאינו משקר במזיד אלא דמיפרע לא דייק אבל אם יתבע הכל דל"ש דמיפרע לא דייק הוי העזה וכעין זה כתבו התוס' בסוגיא דקציצה גבי שכיר דבשכרו שלא בעדים מיגו דלא שכרתיך מעולם הוי מיגו דהעזה דכי טוען פרעתיך יסבור השכיר שהוא טרוד בפועליו ע"ש ולפ"ז מיושב קושית התוס' דלכך בפוחת שטרו א"צ שבועה ול"ח דאיערומי קמערים ובאמת נפרע מקצתו משום דאף אם האמת הוא כן מ"מ נאמן במיגו דאי בעי היה תובע את הכל ולא הוי מיגו דהעזה דהא אף השתא כשפוחת שטרו וכופר הפרעון לגמרי נמי מעיז הוא ולכך פטור משבוע' וא"ש:
ו ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע. ודעת הכ"מ פרק כ"ד מה"א דדוקא כשטוען הלו' ברי שהוא פרוע צריך שבועה אבל לא כשטוען הלוה שמא והש"ך חולק דכיון דקיי"ל בטענו בספק ע"פ העד צריך ש"ד ה"ה בע"א מעיד שהוא פרוע וטוען שמא והביא ראיה מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' ע"ב ע"ש ועוד ראיה גדולה ממ"ש המרדכי בפ' מי שמת בשם מוהר"ם והביאו הרב בהגה סי' של"ה ס"א במלמד שאמר לו הבעה"ב שילך לנסותו אצל קרובו וע"א מעיד שלא ידע ללמוד דנשבע נגד העד ונוטל כדין ע"א מעיד שהוא פרוע אף שהבעה"ב אינו יודע ע"ש אך מ"מ בדינא דהכא בשטר והלוה טוען א"י אם פרעתיך וע"א מעיד שפרע נ"ל עיקר לדינא כהכ"מ ולא מטעמיה אלא משום כיון דחזינן דכשע"א מעיד שהוא פרוע והוא ת"ז א"צ לישבע והיינו משום כיון דחזקה א"א פורע בת"ז מסייע להתובע א"צ שבועה כמ"ש בס"ק שאח"ז וא"כ ה"נ כיון שהלוה טוען א"י אם פרעתיך א"כ אף בלא השטר היה המלוה נוטל בל"ש כמבואר בסי' ע"ה אלא כיון שע"א מכחישו היה צריך שבועה ליטול כדין ע"א מעיד שהוא פרוע וא"כ הכא שהשטר מסייע להמלוה דאיכא חזקת שטרך בידי מאי בעי נוטל בל"ש וכמו שהוכיח הרא"ש בפ"ק דמציעא דעד המסייע פוטר משבועה מהא דמצינו דהיכא דהשטר מסייע פוטר משבועה ע"ש וכמ"ש בסי' ע"ח סק"ז באריכות כנלפענ"ד:
ז אבל אם הוא ת"ז נפרע שלא בשבועה. ויש להסתפק אם ע"א מעיד שחוב זה אמנה הוא או רבית דמבואר בסי' פ"ב סי"ב דאין המלוה צריך לישבע אף כשהלוה טוען אשתבע לי כיון שאין השטר עומד לכך אם כשע"א מעיד כן אם צריך בעהש"ט שבועה נגד העד כדין ע"א מעיד שהוא פרוע או דילמא כיון שאין השטר עומד לכך א"צ שבועה כלל ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הה"מ פי"ד מה"מ שהוכיח דא"צ לישבע בטענות אלו כשטוען אשתבע לי מהא דאמר ר"פ בפ' ש"ה דאי אמר על שטרא אשתבע לי דלא פרעתיך דצריך לישבע שלא פרעו ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאף בטוען אמנה משביעין אותו א"ו דבכה"ג אין משביעין אותו וא"כ ה"נ יש להוכיח ממתניתין דקתני ע"א מעידה שהי' פרועה לא תיפרע אלא בשבועה ולא נקט רבותא טפי דאף אם ע"א מעיד שהוא אמנה לא תיפרע אלא בשבועה א"ו דבאמנה כיון שהשטר אינו עומד לכך א"צ שבועה כלל אך באמת בהה"מ בפ' כ"ד מה"א מוכח להיפך דכתב בפשיטות דכשהבעל אומר לאשתו אישתבע לי דלא זנית אין משביעין אותה כיון שאין השטר עומד לכך אבל אם ע"א מעיד כן משביעין אותה ע"ש בלח"מ ובאה"ע סי' קט"ו ס"ז באחרונים וכן מוכח מדברי הר"ן בספ"ק דגיטין גבי הני גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי ופש לי' ה' איסתרי וא"ל הב לי' למארי דארעא לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשי' ולא פש גביה מידי דכתב הר"ן שם דלשיטת ר"ת ורב האי אי מארי דארעא מעיד שאינו חייב לו מארי דארעא חוזר וגובה מגננא וגננא נמי גובה מאידך גננא חבריה ואע"ג דמארי דארעא מעיד שאינו חייב לו כלום ה"ל ע"א ויטול הלוה בשבועה כדין ע"א מעיד שהוא פרוע כיון שהוא יכול לישבע עכ"ל והרי התם הני גינאי עבדי חושבנא בפני עדים ואמאי צריך האי גננא לישבע נגד חבירו שלא טעה בחשבונו להכחיש את העד והא לא עבידי למיטעי בחשבונא כמ"ש הר"ן שם דאפי' במיגו א"נ לומר טעיתי והרי הר"ן גופי' כתב בפ' ש"ה בפשיטות דאין צריך לישבע היכא דנקט שטרא בדבר שאין השטר עומד לכך אף שהלוה טוען אשתבע לי א"ו דלהכחיש העד נשבעין אף בכה"ג ועיין סי' קכ"ו סי"ד בהגה ועוד ראיה ממ"ש המרדכי בפרק מי שמת בשם מוהר"ם והביאו הרב רמ"א בסי' של"ה ס"א בהגה בבעה"ב ששכר מלמד ואמר שילך לנסותו אצל קרובו אם יכול ללמוד עם הנער ולא הלך ואחר שלמד עמו אומר שינסנו עדיין וע"א מעיד שלא ידע ללמוד עמו הדין עם המלמד כיון שידע עכשיו מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר דרוב מלמדים יכולים ללמוד ונשבע נגד העד ונוטל כדין ע"א מעיד שהוא פרוע הרי להדיא אף דמוקמינן המלמד בחזקה שידע ללמוד משום דרובא הכי איתנייהו ואין הדבר עומד לכך אפ"ה אם ע"א מכחישו צריך לישבע נגד העד וליטול כדין ע"א מעיד שהוא פרוע אך לכאורה בדברי הרא"ש בפ' שבועת הדיינין גבי סיטראי מבואר להיפך דכתב שם בשם ר"ח דהא דאמרינן בפ' הכותב כגון אבא מארי ברי מרענא שטרא אפומיה היינו להשביעו דאף דע"א מעיד שהוא פרוע בלא"ה צריך לישבע מ"מ אם ע"א מעיד שהוא אמנה או שטר פסים א"צ שבועה דאפי' שני עדים אינם נאמנים כדאיתא בכתובות דף י"ט עכ"ל הרי להדיא דאם ע"א מעיד שהוא שטר אמנה א"צ שבועה אך אי משום הא לא איריא דהרא"ש מיירי שהעד אומר שהעדים ידעו מזה שהוא שטר אמנה לכך בכה"ג ודאי דאין בעל השטר צריך לישבע משום דהוי כאילו שני עידי השטר אומרים להיפך כדאמרינן בכתובות דף י"ט תרי ותרי נינהו הרי להדיא דעדי השטר חשיבי כמעידין שאין זה שטר אמנה וה"ל כחד לגבי תרי אבל אם ע"א מעיד שהוא שטר אמנה ועדי השטר לא ידעו מזה דבכה"ג העדים עצמם שבשטר נאמנים אף כשכת"י יוצא ממ"א כמבואר בסי' מ"ו סל"ז א"כ ה"ה כשע"א מעיד כן צריך בעהש"ט לישבע נגד העד וליטול אף שאין השטר עומד לכך וכדמוכח מכל הני פוסקים שהבאתי, שוב מצאתי בתשו' מוהרי"ק סי' כ"ב שכתב לענין שטר מברחת דאם ע"א מעיד שהוא שטר מברחת והעדים שבשטר ידעו מזה לאו כל כמיניה דמברחת עולה הוא ועדים אעולה לא חתמו כדאמרינן בשטר אמנה וה"ל חד במקום תרי ולא מהימן אבל אם אינו מעיד שהעדים ידעו שהוא שטר מברחת אז מחויב בעהש"ט לישבע בטרם שיגבה חובו דהוי כע"א מעיד שהוא פרוע ע"ש הרי מבואר להדיא כמו שחלקתי ומוכח מדבריו דס"ל נמי דאף היכא שאין השטר עומד לכך דצריך לישבע להכחיש את העד וליטול כמו בע"א מעיד שהוא פרוע אך לפ"ז יש להבין דלמה בת"ז א"צ לישבע נגד העד כיון דאיכא חזקה אלימתא דא"א פורע בת"ז והיכא דע"א מעיד שהאשה זנתה או שטעה בחשבון או שהמלמד לא ידע ללמוד או ששטר מברחת הוא צריך לישבע נגד העד אף דבכל הני נמי איכא חזקה אלימתא ואין הדבר עומד לכך דהא מה"ט א"צ לישבע בעניינים אלו כשהנתבע טוען אשתבע לי ואפ"ה צריך לישבע להכחישו משום דבכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה וא"כ אף לענין ת"ז נמי נאמר כן והנראה בזה דכל היכא דעיקר הוצאת ממון אינו אלא משום החזקה כגון טעות בחשבון דמסתמא א"א טועה בחשבונו או במלמד שמסתמא ידע ללמוד או באשה והבעל טוען שזינתה דמוקמינן לה בחזקת כשרות דחזקה דשטרך בידי מאי בעי לא שייך בזה לכך בכל הני כשיש ע"א שמעיד להיפך צריך התובע לישבע מדרבנן וליטול אף דחזקה היא נגד העד מ"מ כללא הוא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה אף ליטול מדרבנן כדי להפיס דעתו של הנתבע משא"כ הכא דמיירי בשטר והוא ת"ז וע"א אומר שהוא פרוע בכה"ג מדינא היה לו ליטול בהשטר לבד משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלא דחז"ל תיקנו מדרבנן לישבע כדי להפיס דעתו של נתבע א"כ כיון דהחזקה דא"א פורע בת"ז מסייע להתובע נוטל בלא שבועה דבכה"ג לא תיקנו חז"ל לישבע דהוי כעד המסייע דפוטר משבועה וכמ"ש בסי' ע"ח סק"ז באריכות ובאמת במלוה ע"פ והוא ת"ז וע"א מעיד שנפרע צריך המלוה לישבע נגד העד וליטול דכיון שכל עיקר הוצאת ממון אינו אלא משום חזקה דא"א פורע בת"ז ע"א מחייב שבועה כמו ששנים מחייבין ממון ומה"ט נקטו הרמב"ם והט"ו דין זה במלוה בשטר בת"ז ולא במלוה ע"פ ת"ז משום דדוקא במלוה בשטר דינא הכי ולפ"ז אף כשע"א מעיד בשטר שהוא אמנה צריך התובע לישבע נגד העד משום דלענין שטר אמנה לא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי כדמוכח מדברי התוס' בכתובות דף י"ט ע"א ד"ה מודה בשטר שכתבו ע"ש אלא דהא דא"נ לומר אמנה משום דסתם שטר לאו להכי עומד ולכך כשיש עדים שאומר שהוא אמנה והעדים שבשטר לא ידעו מזה צריך לישבע וליטול ולכך פסק מוהרי"ק דאף לענין שטר מברחת אף דהוי נאמנה אם ע"א מעיד שהוא שטר מברחת והעדים לא ידעו מזה דצריך שבועה ליטול והא דנקט במתניתין ע"א מעיד שהוא פרוע ולא נקט רבותא טפי דאף במעיד שהוא אמנה צריכה שבועה י"ל דאיידי דנקט הפוגמת כתובתה שהוא דוקא לענין פרעון דפוחתת א"צ שבועה נקט נמי בע"א לענין פרעון כנ"ל ברור בדינים אלו ועיקר ועמ"ש סי' ע"ח סק"ז: