אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

פג

הלכות טוען ונטען סימן פג

א הדין עם המלוה. בבעה"ת והטור מפורש הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה ונראה דאף בחוב שאינו דרך הלואה רק שחייב א"ע בכך מ"מ הרשות ביד המלוה ליקח המעו' על חוב זה דכיון דמ"מ נתחייב לו מקרי שפיר עבד לוה לאיש מלוה וראיה לזה מהא דאמרינן בפ' ג"פ דהא דקיי"ל כותבין שובר ולא אמרינן אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי משום דעבד לוה לאיש מלוה ואפ"ה אף בכתובה שחייב הבעל א"ע קיי"ל דכותבין שובר כדמוכח מדברי התוספות ס"פ הכותב וש"פ שם כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק' ס"ק כ"ח דלא כהש"ג שמחלק בכך ע"ש וא"כ ה"ה לענין דינא דהכא ג"כ אין חילוק וגם ביורשים שמשלמים חוב אביהם ג"כ הרשות ביד המלוה לגבות איזה חוב שירצה כדמוכח בבעה"ת והביאו הב"י ע"ש:

ב נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב. ויש להקשות שבועה זו מה טיבה הא מ"מ חייב הלוה חוב האחר וכיון דמיירי שאין להלוה לשלם דהא אין נפרעין מהערב אלא כשאין להלוה לשלם א"כ שבועה זו לבטלה היא דהא השתא אין לו במה לשלם וכשיהיה לו מעות יצטרך לשלם להמלוה חוב האחר ועוד קשה דהא בסי' פ"ז סכ"ה פסק הרב בהגה דמי שאין לו לשלם אין משביעין אותו היסת כלל ולכאורה י"ל דלכך משביעין אותו משום דכיון שאם יודה הלוה שלא פרע יצטרך הערב לשלם ובזה יוצא הלוה ידי חובת הפרעון נגד המלוה ובמה שכופר הלוה שפרעו מפסיד את המלוה בדיבורו נגד הערב ולכך משביעין את הלוה היסת שיודה ויתחייב הערב ולא יפסידנו בדיבורו ודמי למה שמבואר בסי' שפ"ח ס"ז בהגה דהאומר לחבירו מסרתני והוא כופר דחייב היסת והכא נמי חייב היסת ע"ז שאינו מפסידו בכפירתו אך מ"מ זה ליתא דהא בסי' קכ"ט ס"ט כתבו הט"ו דכשהמלוה בא ליפרע מן הערב צריך הלוה לישבע שאין לו וגם יכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו חוב זה כדי שלא יעשו קנוניא על נכסי הערב ובמלוה ע"פ מיירי התם כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם והנה גם שם קשה לכאורה דשבועה זו מה טיבה דכיון שכבר הודה הלוה בפני ב"ד שחייב להמלוה חוב זה א"כ אף שיחזור מהודאתו אח"כ ויטעון שפרע מה תועיל כיון שכבר הודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וממילא מחויב ג"כ הערב לשלם ובע"כ צ"ל דאין הערב מחויב לשלם אלא כשהלוה עומד בהודאתו דלכך הימניה הערב מתחלה דכשיודה הלוה יתחייב לשלם משא"כ כשהלוה אינו עומד בדיבורו והוא אינש דלא מהימן בזה לא חייב א"ע ואף דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ א"נ לחוב לאחרים בהודאתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהכא נמי כיון שהלוה כבר טען בפני הב"ד שפרע ובזה לא שייך שבועה כלל על גוף הטענה דהא שבועה לבטלה היא וא"כ למה משביעין אותו שיחזור ויודה דהא אף שיחזור ויודה לא יהא יכול לחייב את הערב בהודאתו להכחיש דבריו הראשונים דאדעתא דהכי לא חייב א"ע הערב כלל ואפשר לומר דהט"ו סברי דכל עיקר אזלינן אחר הודאתו שבאחרונה שהוא מודה מחמת שאינו רוצה לישבע דכיון שהוא מודה מחמת אימת השבוע' רגלים לדבר שמה שאומר באחרונה הוא האמת ולכך משביעינן ליה הכא וכן בסי' קכ"ט בכדי שיודה משום דהודאתו שבאחרונה הוא העיקר בין לחיוב בין לפטור וזה דוחק גדול ויותר נראה דהכא מיירי שיש ללוה נכסי' במדינ' אחרת דבכה"ג נפרעין מן הערב תחלה מפני שאין אומרי' לו להוציא מאתים על מנה כמבוא' בסי' קכ"ט סי"א והיינו משום דההוצאות שמוציא המלוה לילך למקום אחר לגבות את חובו פטור הלוה מלשלם כמ"ש הש"ך בסי' י"ד סק"י בשם מוהרש"ל ע"ש וא"כ לכך חייב הלוה היסת נגד המלוה שפרע החוב שיש בו ערב משום דאם יודה הלוה שלא פרע זה החוב והמלוה יש לו לגבות מן הערב א"כ נהי שלא תועיל הודאתו נגד הערב לגבות ממנו מ"מ תועיל הודאתו נגד המלוה שהמלוה יהיה יכול לגבות מן הלוה מנכסיו שבמדינה אחרת כל ההוצאות שהפסידו בדיבורו והזקיקו לגבות מנכסיו שבמדינה אחרת דהוי כמסרב לדין שמבואר בסי' י"ד ס"ה דחייב לשלם אף ההוצאות משום דיני דגרמי וה"נ הרי הפסידו בדיבורו וחייב לשלם מדד"ג כמו מעיד עדות שקר דחייב לשלם מדד"ג וא"כ הוי כפירת ממון גמור כמו האומר לחבירו מסרתני והוא כופר דחייב הנתבע היסת כנלפענ"ד ועדיין צ"ע לדינא ודוק:

ג ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה. ואיכא למידק לפי מה שהוכיח הש"ך בר"ס ע"א מהבעה"ת וש"פ דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א ואינו נוטל אלא בשבועה וא"כ ה"נ הלוה גופא שטוען שפרע החוב שיש בו ערב ונשאר חייב לו החוב האחר שאין בו ערב יחשב כעד שהרי לדידיה אין שום נ"מ אי חייב חוב זה או חוב האחר ואם יהיה לו מעות יצטרך לשלם להמלוה מחמת חוב האחר וא"כ הוי עד מעליא וגדולה מזו פסק הסמ"ע בסי' קכ"ג סי"א דלוה שאין לו לשלם מעיד על הערב לחייבו כיון שאינו נוגע בעדו' כלל דהא יצטרך לשלם להערב ואף דהש"ך שם פקפק ע"ז מ"מ הכא כ"ע מודי דאינו נוגע בעדות כלל דהא סוף סוף חייב למלוה חוב האחר אך לפמ"ש דמיירי הכא שיש ללוה נכסים במדינה אחרת ניחא די"ל דהוי נוגע בעדות משום דחיוב הלוה נוח לו מחיוב הערב לכך הוא אומר שפרע החוב של הערב ואף דהסמ"ע שם כתב דדוחק לומר דהוי נוגע משום סברא זו דהשני נוח לו והא' קשה ממנו והש"ך שם הסכים עמו משום דל"א השני נוח לו אלא לענין אם העד בא להוציא אבל לא כשהעד חייב כבר תמהתי עליהם בסי' ל"ז סי"א ממה דאיתא שם ובסי' ס"ו סכ"ב דראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכומ"ס והיה שמעון אחד מעדי המתנה דפסולה משום דשמעון נוגע דבר שהשני נוח לו הרי אף שהעד הוא החייב מיחשב נוגע בדבר מה"ט וכן הבעה"ת שם בשער נ"א האריך בסברא זו ופלפל שם בזה ע"ש ולפ"ז כשאין לו להערב לשלם כלל לא מהני נאמנות סתם שבשטר דהוי כע"א מעיד שהוא פרוע ולא אמרינן דהוי נוגע משום דשמא יתעשר משום דלשמא יתעשר לא חייש כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם וכ"ש הכא דאף אם יתעשר לא יהיה לו שום נ"מ אלא מה שהלוה נוח לו דפשיטא דלא הוי נוגע בהכי:

ד נאמן לומר שקבלם בשביל החוב שאין לו בו ערב. בטור מבואר בשם בעה"ת דאע"ג דכי איכא עדים א"נ לומר סטראי נינהו כדלעיל בסי' נ"ח שא"ה שהפרעון ודאי והחיוב האחר הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ הכא שגם החוב האחר הוא ודאי נאמן לומר שקבלם עבור החוב האחר ונ"ל דדוקא כששני השטרות הם לפנינו בפני ב"ד ויש עדים שפרע לו וא"י על איזה שטר אז נאמן המלוה אבל אם עדים אחרים מעידים שהמלוה היה לו עוד שטר אחר וכעת אינו תח"י בכה"ג אין המלוה נאמן לומר שקיבל הפרעון עבור החוב האחר דמ"מ איתרע שטר זה שיש עכשיו ביד המלוה כיון שעדים מעידים שפרעו בפניהם הוי הפרעון ודאי והחוב האחר ספק דאע"ג שהיה לו שטר אחר מ"מ דילמא פרע לו שטר האחר בינו לבינו בפעם האחר והשטר האחר הוא ודאי בחזקת פרוע כיון שאינו ביד המלוה וזה הוא דעת הסמ"ע בסי' ל' ס"ק ל"א והרב בעל מ"ל פי"ד מה' מלוה השיג על הסמ"ע מדברי בעה"ת שבכאן ואין דבריו מוכרחים כלל אך מ"מ מדברי בעה"ת ריש שער י"ט שרמז המ"ל שם משמע להדיא דאם המלוה מברר שהיה לו עוד שטר אחר דמיא לדינא דהכא אך מ"מ יש לחלק דהיכא שמברר שהיה לו עוד שטר אחר אך שאינו ידוע אימת בא ליד הלוה בזה הדין דאיתרע השטר שלפנינו מה"ט דכתיבנא אבל אם מברר שהיה לו עוד שטר והחזירו להלוה אחר אותו זמן שהעדים מעידים שנתן לו מעות בפניהם בסתם בזה הדין עם המלוה דכיון דחזינן דאם שני השטרות לפנינו מהימנינן ליה לומר שקבל בשביל החוב שאין לו בו כח כ"כ א"כ ה"נ כשהעדים מעידים שהחזיר לו שטר אחר אחר אותו זמן שנתן המעות לפני העדים בסתם א"כ נתברר לפנינו שבעת נתינת המעות היה בידו שני שטרות ונאמן לומר שנתינת המעו' היה ע"ז השטר שהחזיר לו אח"כ וגם מסתמא ע"ז השטר היה הפרעון ודמי קצת למ"ש הרב בסימן ס"ה סכ"ג בהגה דאם אמר שטר בין שטרותי פרוע הגדול פרוע ולא הקטן ואם נמצא שובר בבית לוה על הקטן ודאי הקטן פרוע ולא הגדול דמסתמא כיון על הקטן ע"ש וה"נ כיון שהשטר האחר אינו בידו מסתמא הפרעון היה על השטר האחר וא"כ י"ל דהבעה"ת בשער י"ט מיירי בכה"ג כ"כ לפענ"ד ודוק:

ה נשבע הלוה היסת ונפטר. וכתב הסמ"ע דאף להסוברים בסי' פ"ב דאמרינן מיגו להוציא הכא שאני כיון דתחלת ביאתו לב"ד היה לתובעו בשטר מזויף ואין אומרים מיגו אלא להוכיח מיניה שתחלת טענתו היתה אמת וכ"כ התוס' והשיג עליו הש"ך דהתוס' לא כתבו כן אלא לרב יוסף אבל לפי מאי דפסקינן הלכתא כרבה בארעא וכר"י בזוזי אלמא דליתא לסברא זו דא"כ אף בארעא נמי אלא הטעם משום דמיגו להוציא לא אמרינן ולכך בארעא כיון שהוא מוחזק בה הלכתא כרבה והנה באמת דבריו נכונים בפי' דברי התוס' והרא"ש אך מ"מ אין זה השגה כ"כ על הסמ"ע די"ל דאף להסוברים דאמרינן מיגו להוציא מ"מ במיגו גרועה כי האי שהוצרך לשקר בתחלתו לכ"ע לא אמרינן מיגו להוציא ולכך בקרקע שהוא מוחזק בה ולא הוי להוציא אמרינן אף מיגו גרועה כזו כן יש ליישב דברי הסמ"ע אך מה נעשה שמרן הטור בקיצור פסקי הרא"ש כתב דלא אמרינן מיגו להוציא וגם לא אמרינן מיגו היכא שהוצרך לשקר מתחלה וכן הוא בפסקי התוס' דלא אמרינן מיגו היכא שהוצרך לשקר מתחלה והוא תמוה מאוד דהא לפי מסקנת הש"ס מוכח איפכא ואפשר לומר דכוונתם דבכה"ג שהוצרך לשקר מתחלה לא אמרינן מיגו להוציא אף בגווני דאמרינן מיגו להוציא כגון בברי ושמא ונגד יורשים או היכא דהחזקה מסייע ליה מ"מ מיגו גרועה כזו ל"א להוציא וילפי לה משום דס"ל מן הסברא דבמיגו אלימתא כזו דאי בעי הוי שתיק והשטר מסייעו כיון שהוא מקוים אמרינן מיגו להוציא כמ"ש התוס' ברפ"ק דמציעא ד"ה וז"א חצי' שלי דזהו טעמ' דרב' וכן הוא בפסקו תוס' שם לפסק הלכ' אלא דכיון דהיה מוכרח לשקר תחל' לא אמרינן מיגו להוצי' אף בכה"ג ולכך ה"ה בכל גווני דאמרינן מיגו להוציא מ"מ היכא שהיה מוכרח לשקר בתחלה לא מהני המיגו זה נראה ליישב דבריהם בדוחק אך כ"ז הוא לשיטת המחבר אולם הש"ך הביא שהרמב"ן והרשב"א חולקין על דין זה וס"ל דבשטר מקוים נאמן במיגו אף להוציא ומפרשים כולה סוגיא דפחז"ה בשטר שאינו מקוים והש"ך הביא בשם הגיד"ת וכבר קדמו הרמב"ן בחי' להקשות לפי שיטה זו מאי פריך הש"ס בפ' הכותב גבי פוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבוע' במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ומשני באומרת אמנה היתה ביני לבינו ומאי קושיא הא נאמנת במיגו דלא היתה פוחתת והרמב"ן והש"ך נדחקו בזה ולפענ"ד לק"מ לפי מה שהסכימו הגאונים דבטוען על המשכון בעי שבועה בנק"ח וכתבו הטעם דכיון דלאו אגופא דמשכון קטעין כנוטל חשבינן ליה ובעי שבועה ליטול הרי אף דהמוחזק במשכון אית ליה מיגו מעליא דאי בעי היה טוען להד"ם או החזרתי אפ"ה לא מהני המיגו ליטול בלא שבועה דכיון דלאו אגופא דמשכון קטעין נוטל הוא וצריך שבועה א"כ כ"ש בנוטל ע"י שטר מתורת מיגו דצריך שבועה בנק"ח ליטול דהא המוחזק במשכון חשיב טפי מוחזק ממי שמוחזק בשטר כמבואר בי"ד סי' קס"ט סכ"ה בהגה לענין רבית וטוען שבהיתר נעשה דהמוחזק במשכון א"צ שבועה ומי שיש בידו שטר צריך לישבע ע"ש וא"כ פריך הש"ס שפיר האי שטר' חספא בעלמא הוא ונהי דאית לה מיגו מ"מ אמאי נפרעת שלא בשבועה כיון שא"נ אלא מתורת מיגו צריכה שבועה בנק"ח ליטול והנה לפי מ"ש הש"ך בסי' קמ"ט ס"ק כ"ד בשם הרבה פוס' דשבועת הגאונים לא שייכא במשכון קרקע כיון דאין נשבעין על הקרקעות ש"ד ה"ה דאין נשבעין שבועת הגאונים א"נ הקשו שפיר דהא כתובה אינה נגבית אלא מקרקעי ובכה"ג א"ל לישבע היכא דאיכא מיגו מעליא אך לפי מה שהעלה הש"ך דאין חילוק וכ"ה דעת הרמב"ן לק"מ ולפ"ז אף לשיטת הרמב"ן והרשב"א דבשטר מקוים המלוה נאמן במיגו מ"מ עכ"פ צריך שבועה בנק"ח כמו במלוה על המשכון לכ"ע דהא בשטר זה ליכא שיעבוד קרקעות כיון דשטרא זייפא הוא אך מדברי הש"ך בסי' ק"ח סק"ד מוכח דלא ס"ל סברא זו דהא העלה שם דבשטר שאין בו נאמנות והלוה טוען פרעתי והמלוה טוען סטראי נינהו דהמלוה גובה בשטרו בל"ש אם לא שטען הלוה אשתבע לי ע"ש אלמא אף דא"נ לומר סטראי נינהו אלא במיגו כדאיתא בש"ס ופוס' שם דסטראי טענה גרוע' היא וא"נ עלי' אלא במיגו ואפ"ה גובה השטר בלא שבועה משום מיגו דלהד"ם ובאמת לא ידעתי ההבדל מה בין זה לטוען על המשכון דצריך שבועה בנק"ח ליטול וצ"ע ועמ"ש בסי' נ"ב סק"ג:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה