שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
פב
א אלא שטוען פרעתי נאמן. והיינו משום מיגו דאי בעי אמר שהשטר מזויף וכתב הט"ז ונ"ל פשוט דדוקא באותו פעם שהוא מודה שכתבו הוא אומר תכ"ד אלא שפרעתי דאל"כ ה"ל מיגו למפרע ול"א ליה כמ"ש התוס' בהכותב עכ"ל ולפענ"ד יש לפקפק בזה מהא דאמרינן בפ' המוכר את הבית דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וכתבו הרשב"ם והנ"י דלא הוי מיגו במקום עדים משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהנפקד יכול לומר סמכתי א"ע אמיגו שלי ולכך לא נטלתי השטר מידך וכ"כ הסמ"ע בסי' ק"ח ס"ק י"ז וא"כ ה"נ כיון שהשטר אינו מקוים אף שהוא מודה שכתבו מ"מ כיון דכל עיקר מעליותא דשטרא דא"נ לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ הכא כיון דהשטר אינו מקוים יכול לומר פרעתיך ולא נטלתי השטר משום דסמכתי א"ע אמיגו דמזויף וליכא למימר כיון דסמיך א"ע אמיגו ה"ל למימר פרעתי תכ"ד דאטו כ"ע דינא גמירי דלא אמרינן מיגו למפרע ולכאורה י"ל דל"ד לשטר פקדון דהתם שייך שפיר לומר דסמך א"ע אמיגו דנאנסו שהיא טענה טובה לעולם משא"כ הכא לא שייך לומר דסמך א"ע אמיגו דמזויף דדילמא יבואו העדים ויקיימו את חתימתם ושוב לא יהיה לו מיגו בשלמא השתא שייך שפיר לומר דנאמן במיגו דמזויף כיון דהשת' אין העדים לפנינו טפי ה"ל לומר מזויף שהיא טענה מעולה ביותר גם י"ל דנאמן במיגו דאי בעי הוי אמר השטר הוא מזויף ואינו אלא מלוה ע"פ ופרעתיך וא"כ אף אם יבואו העדים ויקיימו השטר אכתי יהא יכול לומר פרעתיך הלואה זו וזו היא טענה מעולה ממה שמודה עכשיו בהשטר וטוען פרעתיך והניח בידו השטר וגם בטוען אמנה מ"מ אית ליה מיגו דמזויף ופרעתיך או פרעתיך לחודיה דנאמן בשטר שאינו מקוים ולכך נאמן גם בטענת אמנה כמו בכת"י בסי' ס"ט ס"ב דנאמן לומר אמנה במיגו דפרוע ובתשו' מוהרי"ט ח"א סי' ק"ה נדחק בזה וזה נכון יותר אבל מ"מ החזקה דשטרך בידי מאי בעי היא חזקה אלימתא אף בשטר שאינו מקוים דל"ש לומר דסמיך א"ע אמה דהשטר אינו מקוים דמ"מ היה לו לירא שמא יבואו העדים ויקיימוהו כן היה נראה אך מדברי הטור מוכח לכאורה להיפך דכתב בסי' ס"ט בכת"י ויש בו נאמנות ואינו מקוים דדעת בעל העיטור שאינו נאמן ובעה"ת כתב שהוא נאמן כיון שאין הכתב כלום אלא ע"י הודאתו שמודה לו נאמן לומר פרוע בשבועת היסת שאין טענתו סותרת הודאתו בנאמנות שאפשר שהאמינו ואע"פ כן פרעו ולא תבע שטרו שהיה בטוח בו כיון שא"י לקיימו אלא על פיו עכ"ל והרי הטור פסק כאן דאף בשטר שיש בו נאמנות ואינו מקוים נאמן לומר פרוע במיגו וא"כ ע"כ צ"ל דאף כאן שייך לומר דסמיך א"ע אמיגו ולא היה ירא שיתקיים השטר שוב מצאתי להפרישה בר"ס מ"ו שהקשה קושיא זו דהיכי שייך לומר בשטר דסמיך א"ע אמיגו הא שמא יבואו העדי' ויקיימו השטר ותי' דעיקר טעם הבעה"ת דלא אלים נאמנות כעדים אלא שהטור כתב טעם זה לרווחא דמילתא גבי כת"י דשם לא שייך לומר דשמא יבואו עדי' ויקיימו אותו כיון שעכשיו אין מי שיכיר חתימתו לפנינו וגם לשמא כת"י יוצא ממ"א ל"ח כיון דהשתא אין כת"י יוצא משום מקום אחר וא"כ לפ"ז יפה פסק הט"ז דבשטר שאינו מקוים בעינן דוקא תכ"ד שיהא מיגו מעליא אך לפ"ז בכת"י בנאמנות ואינו מקוים נאמן לומר אף שהודה לפני כדי דיבור שהוא כת"י לפי שיטת הטור דבכת"י בנאמנות הא דא"י לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמ"ש בסי' ס"ט סק"ה וא"כ היכא שאינו מקוים י"ל שפיר דלכך הניח כת"י בידו דסמיך א"ע אזה דאינו מקוים אך מ"מ הפרישה עצמו כתב דתי' זה דחוק ולכך כתב שם דאף בשטר שייך לומר דסמיך א"ע אזה דאינו מקוים די"ל דבשעה שפרע לו לא היה השט"ח בידו להחזירו לו ולא רצה לפרוע עד שבאו העדים ונשבעו לפניו שלא יצא כת"י במ"א ושלא יצא עוד עד שיוחזר שט"ח לידו ופרע על פיהם וכ"כ הסמ"ע בר"ס מ"ו ע"ש אך מ"מ יש לדחות די"ל דלא אמרינן האי סברא דסמיך א"ע אמיגו אלא היכא דאיכא השתא מיגו מעליא לפנינו אז לא דחינן המיגו מכח החזקה דשטרך בידי מאי בעי די"ל דסמיך אזה שאינו מקוים אבל היכא דליכא מיגו מעליא לפנינו כגון שהודה אחר כ"ד לא אמרינן האי סברא דסמיך א"ע אזה דאינו מקוים אף בכת"י עצמו ויש להוכיח כן מהא דפריך בב"ב אהא דאמרינן התם דנאמן לומר בשטר פקדון החזרתי במיגו דנאנסו וכי אמר נאנסו מי לא בעי שבועה ומשני מאי נאמן נאמן בשבועה ומאי קושיא בשלמא בכל מיגו דבש"ס היכא דצריך שבועה בטענת המיגו צריך נמי שבועה בטענה דהשתא דאל"כ לאו מיגו הוא ואיהו לא מהימן אלא במיגו משא"כ הכא בשטר פקדון כיון דכל מעליותא דשטרא בכל דוכתי דא"נ לומר פרעתי הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ הכא דיכול לומר נאנסו או החזרתי במיגו דנאנסו א"כ טענת החזרתי בעצמה טענה מעלייתא היא דל"ש שטרך בידי מ"ב די"ל שלא נטל השטר משום דסמיך א"ע אמיגו וא"כ לא צריכינן להמיגו כלל ונאמן בלא שבועה א"ו דל"א סברא זו דסמיך א"ע אמיגו אלא היכא דיש לו ג"כ מיגו טובה עכשיו לפנינו אבל היכא דל"ל מיגו לפנינו לא מהימנינן ליה אך מ"מ אין ראיה זו מוכרחת די"ל דהתם האי סברא דסמיך א"ע אמיגו דנאנסו לאו סברא מעליא היא דמ"מ ה"ל ליטול השטר בכדי שלא יצטרך לישבע ש"ד אטענת נאנסו לכך בעינן שיהא לו עכשיו מיגו לפנינו משא"כ בשטר שאינו מקוים וכ"ש בכת"י שלא יצטרך שבועה כלל הוא סברא אלימתא דסמיך א"ע אזה דאינו מקוים סוף דבר האי דינא דהט"ז מאי דפשיטא ליה מבעיא לי טובא והדבר צריך תלמוד וע' מ"ש מזה בסי' נ"א סק"ד ובסי' ס"ט סק"ו:
ב ואפילו אם כתוב בו נאמנות אינו מועיל. הטעם משום דנאמן במיגו דאי בעי אמר שהשטר מזויף עם הנאמנות שבו ולפ"ז נראה דבשטרי עסקא שלנו שאין הלוה נאמן לומר הפסדתי הקרן אם לא שיביא עדים ועל הריוח בשבועה דאם השטר אינו מקוים נאמן המקבל לומר שנאנס הכל ויפסיד הנותן מחצה במיגו דאי בעי היה אומר שכל השטר מזויף וכ"ש הוא מדינא דהכא שנתן נאמנות להמלוה ואפ"ה מהני המיגו להכחיש כח הנאמנות וכ"ש בשטרי עסקא שלא הנאמן להמלוה מידי רק שהתנה שלא יהא נאמן לומר נאנסו אף בשבועה וא"כ כיון דאית ליה מיגו מהימן ואף לדעת בעל העיטור דפליג בדינא דהכא כמבואר בסי' מ"ו ס"ב היינו דוקא משום שנתן נאמנות להמלוה הוי כמיגו במקום עדי' משא"כ הכא שאין הניתן יודע כלל אם הפסיד המקבל אלא שהתנה שלא יהא המקבל נאמן וא"כ בכה"ג כיון דאית ליה מיגו מהימנינן ליה וכ"פ הט"ז בסי' ס"ט דאף בהתנה כן בע"פ שנאמן במיגו אלא שפילפל שם בזה דכיון שהתנה כן בע"פ הרי היה התנאי היפך מהמיגו והוי כסבר וקיבל שלא יועיל לו המיגו וכן הסכים הח"צ שם משא"כ הכא בשטר כי ליכא עידי קיום ודאי דהוי מיגו מעליא דאי בעי היה כופר עיקר התנאי לגמרי דהא מיגו בעיקר הנאמנות מהני אפי' בנאמנות כבי תרי כמ"ש הש"ך בסי' ע"א סק"ד וכ"ש הכא אך מ"מ נ"ל דדין זה תליא בפלוגתא דרבוותא דלפי מ"ש הרשב"א בתי' והר"ן ר"פ כל הנשבעין דלכך בשבועת השומרים חייביה רחמנא שבועה ולא מהימן במיגו דלהד"ם או החזרתי משום דהוי מיגו בדדמי דהא דחייביה רחמנא שבועה הוא משום דחיישינן דאמר בדדמי דסבור שהוא אונס ובאמת שאינו אונס כהא דאמרי' ידענא ביה בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא וא"כ לא שייך מיגו גביה דהא אינו רוצה לשקר כלל אלא דסובר שהאמת כן הוא וכ"כ הנ"י בפ' השואל בסוגיא דשאולה מתה ע"ש וא"כ למאי דקיי"ל דמיגו לא אמרינן אלא תכ"ד אבל לאחכ"ד לא אמרינן מיגו למפרע דאי בעי לא היה מודה מקודם כמ"ש התוס' בפ' הכותב ומבואר בכללי המיגו והטעם משום די"ל דדילמא מקודם לא רצה לשקר ועכשיו נשתנה דעתו לשקר א"כ הכא בשטרי עיסקא שטוען שנאנס הכל אף שהשטר אינו מקוים א"נ במיגו דמזויף דכיון דמתחלה התנה עמו שלא יהיה נאמן לומר שנאנס אף בשבועה א"כ לית ליה מיגו כלל דהא הא דחייביה רחמנא שבועה בטענת נאנסו הוא משום דחשדינן ליה לטועה דסובר שהוא אנוס ואינו אנוס אלא ע"י השבועה רמי אנפשיה ומדקדק היטב א"כ י"ל דדילמא באמת קודם השבועה הוא טועה וסובר שהאמת כן הוא ואף שאח"כ נשבע ומסתמא נזכר ע"י השבועה מ"מ דילמא עכשיו נשתנה דעתו לשקר דהא כן התנה שלא יהיה נאמן אף בשבועה ומשום מיגו דאי בעי היה טוען מזויף בתחלת טענתו לא מהימן דהוי מיגו למפרע דדילמא מתחילה לא רצה לשקר כלל וז"ב ונכון והוא כלל מחודש לדיני מיגו אלא דמדברי התוס' והרא"ש בפ' כ"ה משמע דלא ס"ל סברת הרשב"א והר"ן והנ"י וא"כ דין זה תליא בפלוגתא דרבוותא ובזה הוטב בעיני פסק הרדב"ז בתשובה ח"א סי' קפ"ג בשטר עסקא שהוציא א' על היתומים במאתים והודה שקיבל מאביהן מנה ופסק הרדב"ז דאינו גובה אלא נ' משום דמנה הנשארת הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואינו גובה אלא מחצה כמו בשאר שטר עסקא היוצא על היתומים כמבואר בסי' ק"ח ולכאורה יש לתמוה לשיטת רוב הפוס' בסי' ק"ח דלא טענינן ליתמי נאנסו והא דבשטר כיס היוצא על היתומי' אינו גובה אלא מחצה הוא משום דטענינן להו החזרתי במיגו דנאנסו וא"כ הכא שהודה הנותן שקיבל מנה הרי אית לי' להנותן מיגו שלא הי' מודה כלל והיה גובה מחצה וליכא למימר דהוי מיגו להוציא זה ליתא חדא דבשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא ועוד דהא הטעם דל"א מיגו להוציא הוא משום דאינו מועיל מיגו להוציא מחזקת ממון וא"כ הכא כיון שאין הנתבע נאמן נגד השטר אלא במיגו דנאנסו א"כ פשיטא דמהני המיגו של הנותן להחזיק את השטר שלו ועוד יש לתמוה דהא מבואר בתוס' בב"ב דף ע' ע"ב ד"ה שטר כיס היוצא על היתומי' נשבע וגובה מחצה להיפך דכתבו שם וז"ל נראה דאינו נשבע על הכל דלמה ישבע בחנם כיון דאין משלמין לו אלא החצי הלכך ישבע שיש לי בידם ואין לי בידם פחות מחצי דלא ליהוי מרע לדיבוריה כי ההיא דשנים אוחזין בטלית עכ"ל ולדברי הרדב"ז אם לא ישבע אלא שלא פרע לו חצי השטר לא יגבה אלא רביע וא"כ צריך לישבע שלא פרע לו כלל בכדי שיגבה החצי ודוחק גדול לומר דהרדב"ז אזיל בשיטת הסוברים דטענינן ליתמי נאנסו ולכך כי הודה שקיבל מחצה אינו גובה אלא רביע כיון דהמותר הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון חיישינן דילמא נאנסו אבל התוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא טענינן ליתמי נאנסו אלא החזרתי במיגו דנאנסו ולכך בכה"ג כיון דאיכא ג"כ מיגו להנותן גובה את כל הנשאר דהא לנאנסו ל"ח אך דזה דוחק שהרדב"ז יסתום בפשיטות דלא טענינן ליתמי נאנסו ולא יביא שיטת רוב הפוס' להיפך ולפמ"ש א"ש דאף לשיטת הסוברי' דל"ט ליתמי נאנסו אלא החזרתי במיגו דנאנסו מ"מ כשהודה הנותן שקיבל החצי אינו גובה אלא רביע וא"נ במיגו כיון דקיי"ל דהפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמי רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק א"כ ה"ל מיגו למפרע דהא קודם שנשבע י"ל דטועה היה וסבר שלא נפרע אלא מחצה ואף שאח"כ כשבא לישבע מדייק מ"מ לא מהימן בשבועה במיגו דתבע הכל משום דחיישינן דילמא עכשיו נשאו לבו לשקר ומעיקרא לא היה רוצה לשקר כלל ולכך בשעת הטענות הודה במקצת אבל התוס' כתבו שפיר דסגי אם ישבע שעכ"פ מגיע לו מחצה משום דהתם שאני כיון שהנותן טוען שלא קיבל כלום רק שנשבע על החצי א"כ נאמן בשבועתו שעדיין מגיע לו חצי משום דאי בעי לשקר היה נשבע שלא קיבל כלום והיה מגיע לו חצי א"כ אף עכשיו נמי מהימן שלא קיבל עדיין חצי המעות דהא נאנסו ל"ט ליתמי אלא החזרתי וא"כ כיון שנשבע שמגיע לו החצי נוטל החצי בדין משא"כ כשהודה שקיבל החצי לא מהימן על המותר בשבועה דהוי מיגו למפרע דבתחלת הודאתו טעה והיה סביר שלא קיבל יותר ואח"כ אף שנשבע חיישינן דילמא משקר אז ושוב לא יכול לחזור מהודאתו שמקודם ולפ"ז אין דברי הרדב"ז מתנגדים לדברי התוס' וסברתו נכונה מאוד דמסתמא הפרעון הוא מן הפלגא מלוה ופלגא פקדון וגם הנשאר הוא כן וא"ש ולפ"ז האי דינא דהתוס' דא"צ לישבע אלא שעכ"פ מגיע לו החצי תליא בפלוגתא אי טענינן ליתמי נאנסו דהתוס' לטעמייהו אזלי דל"ט ליתמי נאנסו לכך סגי כשנשבע שעכ"פ מגיע לו החצי משא"כ להסוברים דטענינן ליתמי נאנסו צריך לישבע שלא קיבל כלום על השטר משום דאם קיבל החצי א"כ הנשאר פלגא פקדון ודילמא נאנסו ואפשר דמה"ט השמיטו האחרונים שם דברי התוס' הללו משום דתליא בפלוגתא ומספיקא לא מוציאין ממונא וצריך בעל השטר לישבע שלא קיבל כלום בכדי ליטול החצי אך מ"מ עדיין יש לפקפק בהאי דינא דהרדב"ז לשיטת הסוברים דל"ט ליתמי נאנסו אלא החזרתי דנהי דמיגו של הנותן הוי מיגו למפרע משום הסברא דמיפרע לא דייק מ"מ הא שבועת הפוגם שטרו אינו אלא מדרבנן ובשבועת הניטלין בשטר מבואר בס"ח דס"ל לרוב הפוסקים דאם הוא חשוד וא"י לישבע דנוטל בל"ש דלא תקנו רבנן להפסיד ממון היכא דא"י לישבע וא"כ ה"נ נהי דע"פ הסברא דמיפרע לא דייק נתקלקל המיגו של הנותן מ"מ האי חששא דרבנן בעלמא הוא ולא מפסידינן ממון עבור זה ואף דבסי' צ"ב סי"ב מבואר דלכ"ע חשוד שהוציא שטר על היתומים כיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל משום דשבועה שנגד היתומים חמירא טפי מ"מ י"ל היינו דוקא בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים החמירו חז"ל דתקנתן מעיקרא דהיכא דא"י לישבע לא יטול משא"כ בשבועת פוגם שאינו אלא מחששא דמיפרע לא דייק כיון שהקילו חז"ל בחשוד שאין מפסיד י"ל דאף נגד היתומים הקילו בשבועה זו וכ"ש לפ"מ שהעליתי בסי' פ"ד ס"ב דתחלת תקנת חז"ל לא היתה בשבועת הפוגם אלא להשביעו ולא להפסידו ממון ע"פ חששא זו ע"ש גם לכאורה יש להקשות לפי מ"ש הרשב"ם והנ"י דהא דנאמן לומר בשטר פקדון החזרתי במיגו דנאכסו ולא הוי מיגו במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי משום די"ל דסמך א"ע אזה שיכול לטעון נאנסו וא"כ הכא היכי מהימנינן ליה שפרע יותר ממחצה במיגו דנאנסו דלמה לא נטל השטר דבזה לא שייך דסמיך א"ע שיטעון נאנסו דדילמא לא יודה התובע שנטל מחצה ויגבה מחצה בשטר שלו אך אי משום הא לא איריא די"ל דהרשב"ם והנ"י לא הוצרכו לטעם זה אלא אי ל"א מיגו במקום חזקה שהוא איבעיא ולא אפשיטא בריש ב"ב לענין ת"ז אבל לדידן דקיי"ל בסי' ע"ח ס"י דאמרינן מיגו נגד חזקה דת"ז א"כ כ"ש דאמרינן מיגו נגד חזקת שטרך בידי מאי בעי וכן מוכח בתוס' בריש ב"ב שם אך מ"מ מ"ש דל"א סברא זו דמיפרע לא דייק להפסידו ממון היא סברא נכונה ויש לדון בה טובא ונ"מ לדינא בפלפול זה אף למ"ד דטענינן ליתמי נאנסו מ"מ בשטר כיס שמוציא על המקבל גופיה והנותן מודה שקיבל מחצה והמקבל טוען שהחזיר הכל דלהרדב"ז אינו גובה אלא רביע ולדידן גובה מחצה וכן נ"ל עיקר ודוק בכ"ז:
ג ואין המוקדם יכול לומר למאוחר. והיכא שהלוה הודה שחייב לאחר מלוה ע"פ יש להסתפק אם אותו שבא לגבות בשטר צריך שבועה או לא כיון דאיכא למימר דמה שהודה לאחר היה קנוניא ולכאורה יש להוכיח מהא דמבואר בסי' צ"ט ס"ג בראובן שנתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי בע"ח של שמעון וגבאו בחובו דאם אינו ידוע בעדים שהחפץ של ראובן אע"פ ששמעון מודה א"צ לוי להחזירו ואם יטעון ראובן ללוי אתה יודע שזה החפץ שלי צריך לישבע היסת ואי אמרת דאף בהודה לאחר בחוב ע"פ צריך בעל השטר לישבע בנק"ח כדין טורף א"כ אמאי סגי בהיסת הא כיון דשמעון מודה שהחפץ של ראובן א"כ בלא"ה צריך לוי לישבע שחייב לו שמעון בנק"ח כדין טורף וישבע ע"י גלגול שהחפץ אינו של ראובן אך אי משום הא לא איריא די"ל דמיירי התם בגוונא שאין לוי צריך לישבע שחייב לו שמעון כגון שהוא בת"ז וכיוצא בו אך יש ראיה ברורה דאף בהודה לאחר בע"פ צריך בעל השטר לישבע מהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מה"מ ד'ב ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה ויש ביד ראובן שטר עליו ואומר ראובן ששטר אמנה הוא או פרוע א"נ לחוב לשמעון בהודאתו שמא קניניא עשה לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין טורף שאינו נפרע אלא בשבועה וכן כל מי שיש לו עליו שט"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר בלבד שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה עכ"ל וכ"כ הסמ"ג והביאם הב"ח והש"ך בר"ס מ"ז הרי דברישא צריך שמעון לישבע וליטול כדין טורף אף דלא מהימנינן לראובן שהוא שטר אמנה משום דחיישינן לקנוניא מ"מ חייב שמעון הגובה לישבע כיון שראובן מודה שהוא ממון של לוי ואם לא היה שמעון תובע החוב שלו לא היה לוי צריך לשלם החוב כיון שראובן הודה שהוא אמנה א"כ ה"ה אם הודה לאחר בחוב בע"פ צריך בעהש"ט לישבע וליטול כיון דאם לא היה הבעהש"ט תובע היה זה שהודה לו בע"פ גובה לבדו ומיחשב בעהש"ט כטורף צריך לישבע וליטול וכן הרמב"ם מדמה שני הדינים להדדי משמע דגם בסיפא צריך בעהש"ט לישבע. שוב ראיתי הדבר מפורש שכן מוכח להדי' בטור ס"ס ק"ד בשם הראב"ד בזה שיש לו שט"ח מחויב לישבע נגד זה שהודה לו הלוה בע"פ שהוא חייב לו אם אין בשטר נאמנות ע"ש אך מסתימת לשון הראב"ד שם משמע דבכה"ג מהני אף נאמנות סתם נגד החוב שבע"פ וכ"כ הב"ח שם להדיא דכיון דחייב א"ע בהודאת פיו נגד האחר מהני אף סתם נאמנות אך אין דבריו מוכרחים כ"כ די"ל דהטור סמך א"ע אמ"ש כאן דלא מהני סתם נאמנות נגד בע"ח מאוחר וה"ה התם אך מ"מ מהני התם נאמנות מפורש דעדיף טפי ובאמת מלשון הרמב"ם שהבאתי לענין שטר אמנה שכתב דצריך שמעון לישבע וליטול כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה משמע דדינו שוה כשאר טורף דלא מהני אף נאמנות מפורש וגם י"ל דהראב"ד לטעמי' אזיל שכתב הטור בסי' ע"א בשמו דס"ל דאם קדם הנאמנות מפורש לבע"ח המאוחר גובה שלא בשבועה ואע"ג דבס"ס ק"ד מיירי שהודה בחוב בע"פ שהיה חייב קודם לשטר כמבואר התם מ"מ י"ל כיון שבהודאתו תליא מילתא שהוא מודה בב"ד שהוא חייב ה"ל כמו קדם הנאמנות לחוב האחר שבע"פ דהא השטר מוקדם להודאתו שבב"ד ודוק והנה לכאורה יש לתת טעם לדברי הב"ח דלכך מהני נאמנות סתם נגד חוב בע"פ הוא משום דהא דמחייבינן שבועה לחוב שבשטר ע"פ הודאת הלוה ול"ח לקנוניא הוא משום דנאמן הלוה בטענתו להשביע למלוה משום דאם היה רוצה לשקר כדי להשביע את המלוה הוה טעין אשתבע לי דלא פרעתיך דהיה צריך שבועה ולכך בשטר שיש בו נאמנות סתם כיון דלא היה יכול להשביע בעצמו את המלוה לכך לא מהימן ג"כ לומר שחייב לאחר בע"פ דדילמא עשה קנוניא בכדי להשביע את המלוה בחנם אך זה ליתא מתרי טעמי חדא דכבר הוכחתי בסי' פ"ד דלא אמרינן מיגו להשביע דלא שייך מיגו לחצאין א"כ ה"נ כיון דחיישינן לקנוניא לענין ממון לא שייך מיגו להאמינו שישבע בעל השטר וכ"ש הכא דהוי מיגו דהעזה די"ל דבוש להעיז ולטעון לבעהש"ט שפרעו לכך מודה לאחרים שאין בעהש"ט מכיר בשקרו וכי היכי דלא אמרינן מיגו דהעזה ליפטר מן השבועה כ"ש לחייב שבועה ועוד דהיכי שייך להאמינו שחייב לאחרים בכדי להשביע את בעהש"ט במיגו דאי בעי לשקר היה טוען אשתבע לי הא אי האמת שפרעו אמאי אינו טוען אשתבע לי דלא פרעתיך דהא זה אינו טענת שקר כלל וא"כ ע"כ שלא פרעו וא"כ היכי שייך להאמינו במיגו זו להשביע לבעהש"ט נגד הלוה האחר כיון דע"י מיגו זו מוכח דלא פרעו וא"כ דברי הב"ח צ"ע ויש להתיישב בדינים אלו:
ד נוטל בלא שבועה. וכן הכריע הטור ואיכא למידק לשיטה זו דס"ל דהיכא דאינו יכול לישבע דנוטל בל"ש דלא תקנו חז"ל שיפסיד ממון עבור כן וא"כ תקשה מתניתין דפ' כל הנשבעין דקתני ר' יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל והרי התם ע"כ השבועה היא לאחר שיגדיל דקטן אין משביעין אותו וכמבואר בסי' ק"ח ס"ה ואמאי נמתין עד שיגדיל הא כיון שקטן אינו יכול לישבע א"כ ה"ל כחשוד ויש לו ליטול בל"ש דהמתנת ממון חשיב כממון גמור כמ"ש הרמב"ם והט"ו בסי' ע"ג ס"ב דאם המלוה אומר היום סוף הזמן שקבעתי לו והלוה אומר עשרה ימים נשבע היסת ואם יש ע"א חייב ש"ד וכן בסי' ס"ו סכ"ד מבואר במוכר שט"ח והמוכר הרחיב הזמן להלוה דחייב לשלם ללוקח מדיני דגרמי כל מה שהפסידו בהרחבת הזמן ע"ש הרי דהוי ממון גמור וא"כ למה נפסיד את הקטן שהוא בעל השטר להמתין עד שיגדיל ואע"ג דבש"ס שם מוקי מתניתין דמיירי בבא ליפרע היתומים ובבא ליפרע מן היתומים אף החשוד אינו גובה בשטרו כדאיתא בסימן צ"ב סי"ב מ"מ זה דוקא לרב ושמואל דס"ל במת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וחשוד הוי כמת לוה בחיי מלוה כמ"ש הרא"ש והר"ן בס"פ כ"ה אבל לר' אלעזר דפליג ואמר שבועה זו מה טיבה אלא נוטלים בל"ש אם כן לר"א תקשה מתניתין ועוד דהא הט"ו בסי' ק"ח ס"ה פסקו ביורשים שהוציאו שטר על הלוה בעצמו וטוען אשתבע לי דישבעו היורשים כשיגדילו ונוטלים ואמאי יגבו בקטנותם בל"ש כדין חשוד דהא המתנת הזמן חשיב ממון גמור ובע"כ צריך לומר דאף דהמתנת הזמן הוי ממון גמור מ"מ לא הקילו חז"ל בכה"ג שיגבה בלא שבועה היכא דאינו יכול לישבע כיון דמ"מ יגבה מעותיו לבסוף ולפ"ז אם הם מחולקים על הזמן שהלוה טוען על המלוה הרחבת לי הזמן שבשטר דחייב המלוה שבועה בנק"ח לשיטת הש"ך בסי' ע"ג סק"י וכפי מ"ש בסק"ד שם אם הוא חשוד וא"י לישבע אינו נוטל דלא מיחשב הפסד ממון כ"כ כיון דמ"מ לבסוף יהא נוטל את מעותיו ויותר נראה דלכך בקטן צריך להמתין עד שיגדל וישבע משום כיון דאף אם יטול עכשיו בל"ש משום דהמתנת הזמן הוי הפסד ממון מ"מ אח"כ כשיגדל יהא צריך לישבע אח"כ כיון דאז ראוי לשבועה ולכך אף בקטנותו אין ב"ד מוציאין הממון מיד הלוה משום דהוי כמילתא דעבידא לגלויי דדילמא כשיגדל אח"כ לא ירצה לישבע ויודה שנפרע ויצטרך להחזיר הממון ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן ודמיא להא דאיתא בפ' המקבל גבי שטר דכתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה אומר ב' דאין מוציאין מיד המלוה מה"ט וכמבואר בסי' שי"ז ס"ג ע"ש ול"ד להא דאיתא בס"י בטוען הלוה שהוא שטר אמנה דגובה המלוה ואח"כ צריך לישבע היסת היינו משום דהיסת לא מיחשב אטרוחי ב"ד בכדי דמהיסת לא ינצל לעולם משא"כ הכא שהוא שבועת הנוטלין בנק"ח אלא דעכשיו אינו יכול לישבע מפני שהוא קטן וא"כ כיון שאח"כ יהיה צריך לישבע ה"ל מילתא דעבידא לגלויי ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן ועיין בסי' צ"א ס"ב ובש"ך סקי"ג ודוק:
ה חוב זה רבית הוא. והרמב"ם כתב חוב זה רבית או אבק רבית הוא והט"ו השמיטו א"ר וכתב הכנה"ג משום דק"ל בטענת א"ר היאך יכול להשביע היסת לאחר הפרעון הא א"ר אינה יוצאה בדיינין ודחק ליישב דעת הרמב"ם בזה ולק"מ דהא מבואר בי"ד סי' קס"א ס"ה דלא אמרו א"ר א"י בדיינין אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו בע"כ בדיני עכו"ם או בדייני ישראל שטעו והכריחו לשלם יוצאה בדיינין וכתב הש"ך שם דה"ה אם פסקו לו לשלם מפני שלא היה לו ראיה ואח"כ הביא ראיה שרבית הוא ג"כ יוצאה בדיינין וא"כ ה"ה הכא כיון דמיירי שטוען בב"ד קודם הפרעון שא"ר הוא אלא דאנן לא מהימנינן ליה נגד השטר וצריך לשלם לו בע"כ א"כ לא נתן לו ברצון הטוב ויכול להשביעו לאחר הפרעון דהוי כהביא ראיה אח"כ ואפשר שזהו כוונת הרדב"ז שהביא הכנה"ג בזה אלא שבחי' לי"ד הוכחתי שם שדעת הרדב"ז הוא לה פך אך שיטת רוב הפוס' כדעת הש"ע שם ע"ש והא דהשמיטו הט"ו א"ר י"ל משום דהם עיקר דינא אתו לאשמועינן דא"י להשביעו קודם הפרעון וא"כ כ"ש הוא מטענת רבית קציצה דא"י להשביע אבל הרמב"ם שהביא דעת הגאונים בראשונה דיכול להשביעו קודם הפרעון בטענות אלו אשמועינן רבותא דאף בטענת א"ר דא"י בדיינין אפילו הכי יכול להשביעו קודם הפרעון:
ו אלא ישלם וכו'. והיינו דוקא כשהמלוה עומד בשטרו ואומר שאין בו רבית כלל אבל אם המלוה מודה שיש בו רבית אלא שטוען שנעשה בהיתר בזה כ' הרמ"א בי"ד ס"ס קס"ט דבעהש"ט צריך שבועה בנק"ח משום דמגרע לשטרו בהודאתו כ"כ הסמ"ע והש"ך ויש להקשות דאמאי צריך המלוה לישבע להימן במיגו דאי בעי אמר שלא היה בו רבית כלל דהיה נוטל בל"ש ולא הוי מיגו להוציא כיון דאיכא שטרא מעליא וכן הקשו התוס' בפ' הכותב וש"פ דאמאי הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה להימנה במיגו דלא היתה פוגמת ותירצו כיון דטעמא הוא משום דמיפרע לא דייק לא שייך מיגו דאינה רוצה לשקר כלל וזה התירוץ לא שייך כאן וצ"ל דשאני הכא דהא איכא מיגו אף להלוה דאי בעי היה אומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהוי צריך לישבע וכמו דמבואר בסי' ס"ט ס"ב דכבת"י נאמן לומר אמנה במיגו דפרוע אלא דמש"ה ל"א כאן מיגו משום דמיגו להשביע לא אמרינן כמ"ש הב"ש באה"ע סי' צ"ו סק"ח ולכך לא מהני מיגו להמלוה לאפטורי משבועה כיון דמ"מ איכא ג"כ מיגו להלוה כנגדו משא"כ בפוגמת כתובתה הקשו התוס' שפיר דלהימנה במיגו דלא היתה פוגמת דהתם ל"ל דאיכא מיגו ג"כ להבעל דאי בעי הוי אמר אשתבע לי דלא פרעתיך זה ליתא דהא ע"כ לא ידע הבעל מזה דאם כן הוה ליה לטעון אשתבע לי דהא אין זה טענת שקר כלל כיון דהאמת שפרע הוה ליה לטעון כן ולא שייך ענין מיגו בכה"ג וזה נכון ולפי זה בשטר שיש בו נאמנות או שהוא בתוך זמן דליכא מיגו להלוה דהא אף אי טעין אשתבע לי א"צ שבועה כלל אם כן אף אם המלוה מודה שיש בשטר זה רבית אלא שטוען שנעשה בהיתר אין צריך שבועה כלל דנאמן במיגו דלהד"ם גם נ"ל לפ"ז בפוחת שטרו שהיה שטרו אלף זוז ואומר שלא היה אלא ת"ק ואמנה היתה ביני לבינו שנתבאר בסי' פ"ד ס"ד דכשהלוה טוען שפרע יותר דהמלוה נוטל בל"ש דאם הלוה מכחישו בהלואה ואומר שלא היתה אלא מנה ג"כ הדין כן דאם יש נאמנות בשטר או שהוא ת"ז המלוה נוטל בל"ש במיגו דלא היה פוחת השטר כלל כמ"ש התוס' בפ' הכותב שם ולא הוי מיגו דהעזה דאשתמוטי לא שייך כאן כיון דבא ליטול כמ"ש התוס' שם ד"ה שתי תשובו' בדבר ע"ש אבל אם אין נאמנות בשטר והוא אחר זמנו צריך המלוה לישבע שהשטר הוא על ת"ק אע"ג דעל טענת אמנה א"צ לישבע מ"מ הכא מגרע לשטרו בהודאתו שהודה שהוא שטר אמנה ואינו אלא ת"ק ואפשר שהאמינו יותר וגרע מטוען ברבית בהיתר לקחתי דצריך שבועה מה"ט ומשום מיגו דלא היה פוחת אין להאמינו כיון דאיכא להלוה מיגו ג"כ שהיה טוען אישתבע דלא פרעתיך ובזה אפשר לכוין דברי הסמ"ע בסי' פ"ד ס"ק י"א במה שתלה בפוחת שטרו נאמנות המלוה משום מיגו ע"ש ודוק ולענין ע"א שמעיד על השטר שהוא אמנה וכיוצא בו העליתי בסי' פ"ד ס"ה דצריך בעהש"ט לישבע להכחישו:
ז שדינו כמי שטוען פרעתיו. והא דקי"ל ספ"ק דב"ב ובסי' ע"ח דבתוך זמנו נפרעין מיתמי בלא שבועה משום חזקה א"א פורע בת"ז ולא טענינן להו דשמא מחל החוב לאביהן צ"ל דמחילה הוי מילתא דלא שכיח כלל ולא טענינן ליתמי וכ"כ הכנה"ג בסי' ע"א ובתשובת מוהר"ל בן חביב סי' ק"ט האריך להוכיח דס"ל להרמב"ם כשיטה זו מהא דכתב בפ' ט"ז מה"א דאין האשה גובה כתובתה עד שתשבע בנק"ח שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה ולא מחלה לו כתובתה וכן בפ' י"ד מה"מ כתב דמשביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ותמיהני עליו מאוד דא"כ אמאי כתב הרמב"ם שם ואם הוא תוך זמנו טורף בל"ש ואכתי יהא צריך שבועה דדילמא מחל החוב דהא אף בת"ז שייך טענת מחילה א"ו דטענת מחילה לא טענינן ללקוחו' כמו דלא טענינן ליתמי והא דצריך שבועה שלא מחלו הוא ע"י גלגול דכיון שנשבע שלא נפרע נשבע נמי ע"י גלגול שלא מחלו וכ"כ הט"ו בסי' קי"ד ס"ד דכולל ג"כ בשבועתו שאין זה שטר אמנה וה"ה מחילה נמי חייב לישבע ע"י גלגול כמבואר בטור וש"ך שם בסק"ג ע"ש וז"ב ועמ"ש בסי' ע"ח סק"ב:
ח אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה. משמע דהכ' מיירי בתנאי שעל הלוה לקיים בקום ועשה ואפ"ה כשאין לו ראיה להמלוה נאמן הלוה שקיים תנאו בקום ועשה ועיין ש"ך ס"ק ל"ג ומ"ש בסי' מ"ו ס"ק י"ח:
ט נשבע הלוה היסת ונפטר כן הכריע הטור והטעם מבואר בב"י וב"ח משום דעד המסייע פוטר משבועה ויש להקשות לפמ"ש הש"ך בסימן פ"ז דהיכא דהוי משויל"מ אין עד המסייע פוטר אם כן הכא אי לא היה ע"א שאמר תנאי היה הלוה משויל"מ כיון דהעד השני מעיד בשטר שלא היה תנאי והלוה אומר שהי' תנאי הוי כמו נסכא דר"א או מלוה ע"פ וע"א מעיד שהוא ת"ז או שמעיד בנאמנות דמבואר בסי' ע"ה דהוי משויל"מ וא"כ מאי מועיל ע"א המסייע שאומר תנאי דהא במשויל"מ אינו פוטר עד המסייע וכן קשה לשיטת הרמב"ם וסייעתו דמפרשים הא דאמרינן בש"ס ע"א אומר תנאי וע"א אומר לא היה תנאי דפטור דמיירי באין כת"י יוצא ממ"א ומאי מיגו יש לו דאי בעי אמר אין זה כת"י הא אף אם עד השני היה מעיד לבדו היה משויל"מ נגדו וביותר יש לתמוה לכאורה אדברי הרמ"ה שהביא הטור בסי' מ"ו שפסק בע"א אומר תנאי וע"א אומר לא היה תנאי דבמטלטלין נשבע הלוה ש"ד להכחיש העד שאמר לא הי' תנאי ואמאי לא הוי משויל"מ אך לאחר העיון כ"ז לק"מ דכשע"א אומר לא היה תנאי לא הוי משויל"מ דדוקא בנסכא דר"א דאמר אין חטפתי ודידי חטפתי וכן כשאומר שפרע בת"ז ויש ע"א שהוא ת"ז אז אמרינן משויל"מ דבכל הני הטענה גרועה מצד עצמה דכיון שחטף בחזקת גזלן הוא וא"נ לומר דידי חטפתי וכן בת"ז יש חזקה דא"א פורע בת"ז אלא שאתה רוצה להאמינו במיגו דאי בעי הוי מכחיש העד לכך אמרינן דבכה"ג ל"א מיגו כמ"ש הראשונים אי משום דלא רצה להכחיש העד בשבועה או משום דכ"ז שאינו מכחיש העד הרי הוא כשנים והוי משויל"מ אבל גבי תנאי הטענה בעצמה אינה גרועה בעצמותה כלל דמי ל"ש שיחייב אדם א"ע על תנאי שיעשה המלוה כן או בתנאי באם שיעשה הלוה כן וכן יפטר אלא דהא דא"נ לומר תנאי הוא משום כיון שהשטר נכתב בסתם מסתמא בלא תנאי היה דא"כ היה התנאי מפורש בשטר וא"כ הכא כיון שע"א מעיד שהיה בתנאי ונאמן על עצמו בזה א"כ אף שהשני אומר שלא היה תנאי לא הוי משויל"מ דהא הלוה מכחיש העד על גוף העדות ואומר שהיה תנאי אלא שהעד פשע שלא כתב התנאי בשטר א"כ מכחיש העד לגמרי בעדותו והטענה טובה מצד עצמה ונשבע להכחיש העד לדברי הרמ"ה ולדידן דקיי"ל דעד המסייע פוטר ה"נ העד שאומר תנאי פוטרו משבועה וזה נכון ודוק ולפ"ז אם הלוה אומר שהתנאי היה בינו לבין המלוה שלא בפני העדים הוי משויל"מ וכן בממרמות שלנו שהלוה חתום בעצמו ויש ע"א על הקיום א"נ לומר שהי' על תנאי משום דכיון דחתום בעצמו על הכתב בסתם א"כ הטענה בעצמה היא גרועה וא"נ עליה אלא במיגו כמו בכת"י בסי' ס"ט דא"נ לומר אמנה ושאר טענות המכחישים כת"י אלא במיגו דפרוע וא"כ הכא שיש ע"א על הקיום הוי משויל"מ וז"ב ועמ"ש בסי' נ"א סק"א וסק"ד ע"ש:
י וגובה מחצה מבני חרי. אבל ממשעבדי לא דמצי לקוחות לומר אנן אעדים סמכינן ואפילו יש נאמנות בשטר כבי תרי הא נתבאר לעיל סימן ע"א סי"ט דאין נאמנות מועיל נגד לקוחות כן כתב הטור והוא מדברי בעל התרומות בשער ח' והביאו הש"ך ועיין מה שכתבתי בסימן ע"א סק"ח בזה:
קצת כללי מיגו
א מיגו להוציא ממון מחזקתו ל"א כן הוא דעת רוב הפוס' והכנה"ג האריך להוכיח מדברי הר"ן בשבועות דאמרינן מיגו להוציא ואשתמיטתיה דברי הר"ן בפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ שכתב להדיא דל"א מיגו להוציא ע"ש אך בברי ושמא הוכיחו הפוסקים דאמרינן מיגו להוציא מהא דפ"ק דכתובות דמהימנה לומר משארסתני נאנסתי לגבות כתובתה במיגו דמוכת עץ אף דהוי להוציא ונראה דאף להוציא מן היורשים שטוענים ספק נמי אמרינן מיגו להוציא אע"ג דמה שהב"ד טוענים ליורשים מיחשב כברי בכל דוכתי מ"מ אלים טענת התובע שטוען ברי דליהני מיגו גביה ויש להוכיח כן מדברי התוס' בב"ב דף ל"ב ע"ב שפירש הריב"ם שם דס"ל לרב יוסף דאף היכא שהתובע מוחזק בקרקע ודנין עליה כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת הוי מיגו להוציא וא"כ תקשה לדידיה ממתניתין רפ"ב דכתובות ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואמאי הא הוי מיגו להוציא דהקרקע בחזקה בעליה עומדת א"ו כיון שהיורש א"י אם לקחה מאביו אמרינן מיגו להוציא בבי"ש אמנם מדברי התוס' בב"ב דף נ"ב ובשבועות פכ"ה מוכח דס"ל דאף בברי ושמא ל"א מיגו להוציא דהתוס' הקשו שם מהא דפרכינן בב"ק גבי המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דילמא זבנינהו ואיהו דמפיק לקלא והקשו דלהימן במיגו דאי בעי אמר אני השאלתים לך ותי' בשם הרב דודי דהוי מיגו להוציא ול"א והרי התם הוי בי"ש דהא הנתבע א"י אם נגנב מאתו או דזבנינהו ואפ"ה ל"א מיגו להוציא ובאמת נר' דזו היא שיטת הרא"ש ומרדכי שם דפסק כן דנאמן במיגו דהשאלתים לך אף דס"ל דל"א מיגו להוציא מ"מ התם שאני דהוי בו"ש וכן מצאתי למהרש"ל ביש"ש בפ' הגוזל בתרא שכ"כ וא"צ לדברי הש"ך בס"ס קל"ג שכתב דס"ל דכיון דמחזיר הדמים לא מיחשב להוציא ע"ש אך מ"מ מדברי הרב דודי מוכח דס"ל דאף בברי ושמא ל"א מיגו להוציא ולכאורה י"ל דס"ל להרב דודי דשאני התם כיון דהיא נמי מיגו דהעזה דכי טוען נגנבו ממנו אינו מעיז וכי יטעון השאלתים לך יעיז אע"ג דלענין ממון אמרינן מיגו דהעזה מ"מ מיגו דהעזה להוציא לא אמרינן אף בבו"ש ובאמת כן ראיתי להמ"ל בפ' כ"א מה' מלוה שכתב דלכך ס"ל להנ"י בפ' הגוזל בתרא דבדברים העשוים להשאיל א"נ לומר גנובים במיגו דהשאלתים לך משום דהוי מיגו דהעזה אף דלענין ממון אמרינן מיגו דהעזה מ"מ מיגו דהעזה להוציא לכ"ע לא אמרינן אך מ"מ זה ליתא דמוכח איפכא ממתניתין דפ"ב דכתובות ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן במיגו אף דהתם הוי מיגו דהעזה כמ"ש התוס' בפחז"ה וגם להוציא לרב יוסף דס"ל דאף היכא שהוא מוחזק בקרקע הוי מיגו להוציא לפי' ריב"ם וכן הוא שיטת הנ"י גופיה בפחז"ה דמפרש הא דאמרינן הלכתא כרבה בארעא וכר' יוסף בזוזי הוא משום דמספקא לן אי אמרינן מיגו להוציא או לא ולכך מספיקא אין מוציאין ממון והיכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי לוקמי אלמא דס"ל דאף היכא שדנין על הקרקע מיחשב מיגו להוציא וא"כ תפשוט ממתניתין דמודה ר"י דאמרינן מיגו להוציא א"ו כיון דבו"ש הוא אמרינן אף מיגו דהעז' ולהוציא וכן מוכח] מדברי התוס' בס"פ המקבל דלא ס"ל לחלק בין מיגו דהעזה להוציא או לא שכתבו שם על תי' דרב דודי ומיהו למ"ד בפחז"ה דאמרינן מיגו להוציא צ"ל כפירוש ר"ת ומאי קושיא שא"ה דלא הוי מיגו דהעזה להוציא משא"כ לומר גנובים במיגו דשאולים הוי מיגו דהעזה ולהוציא לכ"ע ל"א א"ו דלא ס"ל להתוס' חילוק זה אך דברי התוס' שם בלא"ה תמוהים לפי מ"ש התוס' ברפ"ק דמציעא בשם ריב"ם דהא דס"ל לרבה בפחז"ה דמהימן לומר אין שטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוי לי ואירכס במיגו הוא משום דאפילו הוי שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת להעומדים שם אבל שאר מיגו להוציא לכ"ע לא אמרינן וא"כ תי' הרב דודי ניחא לכ"ע דהא התם ליכא מיגו דאי בעי שתיק ובכה"ג לכ"ע ל"א מיגו להוציא ודברי התוס' סותרים זא"ז ועמ"ש ס"ס פ"ג:
ב ויש לעיין למאי דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא גבי נשבעים ונוטלים היכא דאית להו מיגו לפטור מן השבועה אי מיחשב מיגו להוציא ולא אמרינן או דילמא כיון דהטעם דלא אמרינן מיגו להוציא הוא משום דלא מהני מיגו להוציא ממון מחזקתו וא"כ הכא כיון שיש לו זכות ליטול הממון בשבועה טענתו עדיפא ומהני המיגו לפוטרו מהשבועה כמו דאמרינן מיגו להוציא אי חזקה מסייע ליה או בבו"ש כדמוכח מההיא דמשארסתני נאנסתי והנה לפי מה שנראה מדברי הש"ך דאף דבשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא מ"מ בשטר כתובה כיון דהאשה לא נתנה לו כלום ל"א מיגו להוציא וכן נ"ל לדידיה בדברי התוס' דפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ ע"ש א"כ יש להוכיח מהתוס' כתובות דף פ"ז דבנשבע ונוטל אמרינן מיגו להוציא דהא הקשו שם אמאי הפוגמת כתובתה צריכה שבועה להימנה במיגו דאי בעיא היתה תובעת הכל ומאי קושיא הא הוי מיגו להוציא ובשטר כתובה לא אמרינן מיגו להוציא א"ו דלענין פטור שבועה אמרינן מיגו להוציא אך יש לדחות דקושית התוס' הוא מפוגם שטרו שלא בעדים דאיתא התם דחייב שבועה ובשטרא מעליא לכ"ע אמרינן מיגו להוציא וכ"כ הפ"י שם בשם ספר נתיבות משפט וא"כ אדרבה מוכח מדבריהם ז"ל בפשיטות דל"א מיגו להוציא לפטור מן השבועה אך מ"מ מן הסברא נראה לחלק דבנ"ו שמן הדין אף בשבועה לא היו נאמנים ליטול אלא שחז"ל תקנו לישבע וליטול בכה"ג לא מהני המיגו לפוטרם מהשבועה אבל באותן הנ"ו שמן הדין היו נוטלים בל"ש אלא שחז"ל החמירו עליהם לישבע בכה"ג מהני המיגו בכדי לפוטרם מהשבועה דהוי כמו חזקה דמסייע ליה דאמרינן מיגו להוציא וצ"ע:
ג מיגו לחצי טענה לא אמרינן היינו שבטענת המיגו לא היה נאמן רק על חצי טענתו שטוען עכשיו לא הוי מיגו וא"נ עכשיו כלל כ"כ התוס' בפחז"ה דף ל"ה ע"ב והר"ן בקדושין ובתשו' מוהרי"ט ח"א סי' ל"ג וסי' ק"ה האריך להוכיח דאף היכא שאם יטעון טענת המיגו יזכה בחצי טענתו ובחצי השניה יכול לטעון ג"כ הטענה שטוען עכשיו מ"מ לא הוי מיגו די"ל שאינו רוצה לשקר בשני דברים והוכיח כן מהא דאמרינן בפ' הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ופירשו התוס' דלר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ אינה גובה כתובתה אלא למ"ד כותבין שובר דלמ"ד אין כותבין שובר פטור דיכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי הכתובה דאי לא תהא נקיטא כתובה יהא נאמן לומר פרעתיך מנה במיגו דאלמנה נשאתיך והקשה מהרי"ט דא"כ אמאי קתני מתניתין דגובה כל כתובתה יהא נאמן לומר פרעתיך מיהת מנה במיגו דאלמנה נשאתיך א"ו כיון שטוען שפרע כל כתובתה הוי מיגו לחצי טענה אף שיכול לטעון שני הטענות אלמנה נשאתיך ופרעתיך המנה אלא דכשטוען פרעתיך מנה לבד אז מהני המיגו דאלמנה נשאתיך ולא דק כלל בזה דודאי המשנה מיירי במקום שמכירין אותה אם היתה בתולה או אלמנה אלא דהתוס' כתבו דיכול לומר תן לי הכתובה דאם לא תהא הכתובה בידה יהא יכול לפטור עצמו מיהת במקום שאין מכירין אותה ממנה במיגו דאלמנה נשאתיך אבל כשהכתובה בידה יפסיד אף אם תתבע אותו במקום שאין מכירין אותה אם היתה בתולה וע"ז סובב והולך כל דברי התוס' שם ע"ש וכ"כ זקיני מוהרש"א ז"ל בר"פ האשה שנתארמלה בתוס' ד"ה זאת אומרת בפשיטות דאף שיטעון שפרע כולה יהא נאמן מיהת אמנה במיגו דאלמנה נשאתיך הרי להדיא דלא כמהרי"ט גם מה שהוכיח מהרי"ט מפחז"ה בקריבא דרב אידי בר אבין שכיב ושביק דיקלא ר"א אמר אנא קריבנא טפי וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי לסוף אייתי רב אידי סהדי דאיהו קריב ואוקמא רב חסדא בידיה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ואביי ורבא חייבו לההוא גברא להחזיר אף הפירות שאכל אף דאית ליה מיגו דלא אכיל הואיל דהקרקע יוצא מתחת ידו בדין דבקרקע לית ליה מיגו אלמא כיון דבקרקע לית ליה מיגו אינו מועיל המיגו אף להפירות דהוי מיגו לחצי טענה ואין זה ראיה כלל דהתם טעמא אחרינא איכא דא"א להאמינו במיגו על הפירות לבד כיון שאי אפשר שיהא הקרקע לזה ופירות לזה דהא פירי בתר ארעא גרירי וכיון דאין לו זכות בקרקע ממילא צריך להחזיר הפירות דהא אינו טוען שקנה הפירות אלא מחמת שהקרקע שלו וכ"כ הריב"ש בסי' של"ו להדיא ומדבריו שם מוכח דלא כמוהרי"ט ע"ש ובזה יש לדחות נמי מה שהביא מוהרי"ט שם עוד ראיה מדברי הרמב"ן בחידושיו פחז"ה שהוכיח דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דקדושין קדשתיה וגרשתיה נאמן נשבית ופדיתיה אינו נאמן ואמאי לא מהימן בנשבית ופדיתיה לפוסלה לכהונה במיגו דקדשתיה וגרשתיה דמיפסלה מטעם גרושה אלא כיון דמטעם גרושה לא מיפסלה מתרומה לא הוי מיגו דדילמא למיפסלה מתרומה קאתי אלמא אף שיכול להיות דתרווייהו איתנייהו ואי בעי הוי טעין גרשתיה ונשבית ופדיתיה אפ"ה לא הוי מיגו ולפמ"ש אין זה ראיה דכיון דלא מהימנינן ליה למיפסלה מתרומה שוב א"נ נמי למיפסלה כיון דזה בזה תליא משא"כ היכא דהחצי טענה יכולה להיות אמת מהימנינן ליה על חצי טענתו במיגו ואף דהש"ך בסי' קל"ט סק"ה כתב דבחידושי הרמב"ן גבי קריבא דרב אידי בר אבין נראה שחולק על סברת התוס' שם אין דבריו מוכרחים כ"כ דהא מדבריו שם נראה דס"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה דלא כמוהרי"ט ע"ש אך מ"מ פשיטות דברי הרמב"ן משמע כמוהרי"ט והדבר צריך ישוב אך מ"מ לענין דינא העיקר דלא כמוהרי"ט וראיה ברורה מש"ס פחז"ה דף ל"ו ע"א בהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מרא דחושלא ותפסינהו והוה קטעין טובא ואמר אבוה דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דלקוח הן בידי משמע דמרא דחושלא הוי קטעין טובא יותר מדמי העזים וכן פירשב"ם התם להדיא שטען בעל השדה שאכלו יותר מכדי דמיהן של העזים הללו ואפ"ה אמר אבוה דשמואל דנאמן עד כדי דמיהן במיגו דלקוחין ואמאי הא הוי מיגו לח"ט דדילמא היה רוצה לתבוע יותר מכדי דמיהן א"ו כיון דיכול לטעון שתי הטענות שאכלו יותר מכדי דמיהן ומרא דהעיזים מכרן לו עבור ההיזק ומגיע לו יותר מכדי דמיהן הוי מיגו מעליא ומהימן בכדי דמיהן מיהא וכן מבואר בסי' ע"ב בכמה דוכתי דבמלוה על המשכון אף שתובע יותר מדמי המשכון שנאמן בכדי דמיו מיהא במיגו דלקוח או להד"ם אך משם יש לדחות דכיון דטעמא דמוהרי"ט דלא הוי מיגו די"ל שאינו רוצה לשקר בשני דברים א"כ התם אי אמרת דמה שאומר שהלוה לו מעות על משכון זה הוא משקר א"כ משקר הוא ג"כ בשני דברים שאומר שהלוה לו מעות וגם החפץ לא ניתן לו בפקדון רק במשכון על המעות ולכך הוי מיגו מעליא דאי בעי לשקר היה אומר על המשכון לקוח הוא בידי ולוה ממנו מעות ג"כ אמנם מההיא דעיזי אכלי חושלא ראיה ברורה דלא כמוהרי"ט גם מדברי הש"ך בסי' קל"ט סק"ה מוכח ג"כ דלא כמוהרי"ט ע"ש וכן עיקר ומזה סתירה ג"כ למ"ש בתשו' מוהרי"ט ה"א סי' ס' דהא דקיי"ל בשטר עסקא דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ואינו משלם אלא מחצה דהיינו דוקא בטוען החזרתי מחצה אבל אם טוען החזרתי הכל א"נ אף על חציה במיגו דנאנסו דהוי מיגו לח"ט דאם יטעון נאנסו יצטרך לשלם חצי ע"ש והביאו הכנה"ג בסי' ק"ח בפשיטות ובאמת מוהרי"ט לטעמיה אזיל אבל לפמ"ש דהיכא דיכול לטעון שתי הטענות אמרינן מיגו לח"ט א"כ ה"נ איכא מיגו מעליא דאי בעי הוי אמר שנאנס הכל ופרע לו אח"כ הפלגא מלוה שחייב עליו אף אם נאנס וז"ב:
ד מיגו דהעזה לא אמרינן והיינו דוקא לענין שבועה כדאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה א"א מעיז אבל לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה כדמוכח מהנהו עיזי דאכלי חושלי דנאמן עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אע"ג דהוי מיגו דהעזה וכן מוכח ממתניתין דמודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה וכו' כ"כ רוב הפוסקים וכבר כתבתי באות א' דמוכח מהתוספות פחז"ה דף נ"ב ותוספות דס"פ המקבל דבגווני דאמרינן מיגו להוציא ה"ה מיגו דהעזה להוציא ממון נמי אמרינן וע"כ צריך לומר דהטעם הוא דכל היכא שא"נ בטענתו לענין ממון מהימנינן לי אף במיגו דהעזה דמשום הנאת ממון מעיז גם כן אבל לענין פטור שבועה נוח לו לטעון טענה זו ולישבע מלהעיז נגד חבירו אך הש"ך כתב לחד פירושא בדברי התוס' דפ' הגוזל עצים דאין חילוק בין ממון לשבועה כלל אלא דהחילוק הוא דכל היכא שהאמינו מתחילה ל"א מיגו דהעזה דבוש להעיז במה שהאמינו מתחילה אבל בדבר שלא האמינו אמרינן מיגו דהעזה ולכך כתב באם אחד הפקיד אצל חבירו ומת המפקיד והנפקד מעכב הפקדון ואמר ליורש אביך חייב לי כך וכך דנאמן במיגו דהחזרתי להיורש דאינו בוש להעיז נגד היורש כיון שלא האמינו ודבריו תמוהים דהא אנן קיי"ל בפ' ש"ה כראב"י דבטוען טענת ברי מנה לאבא בידך והלה מודה במקצת חייב ש"ד וכ"פ הט"ו בסי' ע"ה ס"כ ואמאי לא מהימן במיגו דכופר הכל דבזה ל"ש חזקה א"א מעיז דהא בנו לא האמינו מתחילה וכן קשה מההיא דקדושין דף מ"ג ע"ב דאמרי' לענין דיני ממונות הן הן שלוחיו הן הן עידיו להעיד שהלוה שלח מעות על ידם לפרוע למלוה ופרעו לו משום דמהימני במיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה מהימני נמי למימר פרעינהו למלוה ומאי מיגו הוא זה הא הוי מיגו דהעזה דכי יאמרו אהדרינהו ללוה יעיזו נגדו בדבר שהאמינם מתחילה אבל כשאומרי' פרעינהו למלוה לא הוי העזה דהא לא האמינם כלל א"ו דאין חילוק בין האמינו מתחילה או לא אלא דעיקר החילוק בין ממון לשבועה ועמ"ש סי' פ"א ס"ק י"ג:
ה לא אמרינן מיגו היכא שבטענת המיגו יצטרך לישבע להכחיש את העד כ"כ התוס' פחז"ה דף ל"ד ד"ה הוי מח"ש לשיטת ר"י וכתב הכנה"ג באות קל"ה בשם התה"ד דדוקא כשהעד אומר לפנינו שלא כטענת המיגו אבל לא אמרינן שירא לומר טענת המיגו משום דשמא יכחישוהו שאין אדם יודע מה בלב חבירו ויצטרך לישבע כולי האי לא אמרינן עכ"ל ובאמת שכ"כ התה"ד בסי' של"ה לענין שאם א' הפקיד פקדון לשנים ואח"כ טוען כ"א מהנפקדים שהמפקיד חייב להם ממ"א דנאמנים במיגו דהחזרנו לו ואע"ג דמיגו בשנים לא אמרינן היינו דוקא לענין עדים שאם חבירו לא יסכים עמו יתבטל עדותו אבל הכא כשיטעון החזרתי אף שחבירו יאמר שלא כדבריו לא יתחייב אלא שבועה וכולי האי לא אמרינן שחושש שחבירו יאמר להיפך ויצטרך שבועה אך באמת המעיין בדבריו שם יראה דכל זה כתב קודם שהביא דברי התוס' דקדושין דף מ"ג דלענין ממון אמרינן מיגו בשנים שבטוחים הם שיסכימו יחד לענין פטור ממון אך לאחר שהביא דברי התוס' דקדושין יראה דמדברי התוס' שם מוכח איפכא דהא התוס' שם ד"ה והשתא דתקון רבנן ש"ה הקשו דהיאך אמרינן קודם התקנה דנאמנים השלוחים לומר פרעינהו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה הא מיגו בשנים ל"א והוצרכו לתרץ דלענין ממון אמרינן מיגו בשנים ומאי קושיא הא מיגו מעליא הוא דאם יאמר הוא אהדרינהו ללוה אף שחבירו יאמר פרעינהו למלוה מ"מ יהיה פטור מלשלם א"ו דקושית התוס' הוא דחייש שמא חבירו לא יסכים לדבריו ויאמר פרעינהו למלוה ויהא צריך לישבע להכחיש את העד נגדו משום דכשאומר אהדרינהו ללוה הרי הוא מודה שלא פרע למלוה וכשחבירו אומר שפרע למלוה הוי עד המכחישו שלא החזירו ללוה וחייב שבועה נגדו כמבואר בר"ס ע"ט בא' שאמר לחבירו מנה הלויתיך והנתבע אומר להד"ם והביא התובע עדים שלוה ופרע שהנתבע חייב לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ועל ההלואה הוכחש בעדים ע"ש וה"ה לענין שבועה נמי גם י"ל דדילמא חבירו לא יסכים לדבריו ויודה לגמרי ויצטרך שבועה נגדו ואע"ג דמבואר בסי' ע"ז ס"ה דראובן שתבע משנים שלוו ממנו מנה וכפר א' והודה א' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה משום דהוי נוגע בעדות היינו לדידן דחייב שבועת היסת שאם יאמר להד"ם הא חייב היסת ולכך הוי שפיר נוגע וכמ"ש שם בסק"ג מה שאין כן קודם דתקנו היסת לא הוי נוגע כלל אם מודה עליו ועל חבירו כיון שיכול לכפור הכל ובאמת דדברי התה"ד תמוהים לכאורה דלמה הוצרך לדחוקי שלא ירא שחבירו יכחישו ויצטרך שבועה נגדו ותיפוק ליה שחבירו א"נ לחייב שבועה בעדותו מפני שהוא נוגע כמבואר בט"ו סי' ע"ז ואולי דמיירי בגוונא שאין א' ערב בעד חבירו או דס"ל דבשומרים אין שנים ערבים זה לזה כמ"ש בסי' ע"ז אבל דברי התוס' עולים יפה ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' קושיא זו על הא דאמרי' והשתא דתיקנו רבנן ש"ה הא קושייתם היא למאי דאמר ר"נ דנאמנים קודם התקנה ושם ה"ל להקשות קושיא זו ולפמ"ש ניחא דשם לא מצי לאקשויי דהוי מיגו בשנים דירא שיצטרך לישבע להכחיש את העד די"ל הא דנאמנים היינו בשבועה במיגו דאהדרינהו ללוה אבל השתא שהוכיחו דעד שצריך שבועה אינו עד קשיא שפיר טפי דהוי מיגו בשנים ולא מצי להאמינם אלא בשבועה וכיון דצריכים שבועה אינם עדים וא"ש אך מ"מ לענין דינא יש לחלק בין עדים לבעל דבר די"ל דדוקא לענין עדים ס"ל להתוס' דלא הוי מיגו היכא דירא שיצטרך לישבע להכחיש את העד דלמה לו לישבע בחנם כיון שאין הדבר נוגע לו וכל היכא שהוא נוגע בעדותו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה אינו עד כלל כמבואר בסי' ל"ז אבל לגבי בע"ד י"ל שפיר דמחששא שמא יצטרך להעיז ולישבע נגד העד לא מבטלינן מיגו שלו ופטור מממון אך כ"ז לשיטת ר"י בתוס' דפחז"ה אבל מסקנת התוס' שם נראה דס"ל דבכל גווני אמרינן מיגו דאי בעי היה מכחיש את העד בשבועה ע"ש:
ו לא אמרינן מיגו אלא היכא דחשדינן ליה דמשקר במזיד אבל היכא שאנו חושדין אותו ששכח או שאומר בדדמי לא אמרי' מיגו כמו דלא מהימנינן לאשה שאומרת שמת בעלה במלחמה במיגו דאי בעי אמרה מת על מטתו משום דחיישינן שאמרה בדדמי והא דבעי הש"ס התם החזיקה היא מלחמה בעולם אי מהימנא במיגו דשלום בעולם שא"ה כיון דמדייקא כולי האי שהחזיקה מלחמה בעולם מהימנא כ"כ התוס' בפכ"ה והר"ן שם והנה באמת ראיית התוס' מהא דלא מהימנינן לאשה מת במלחמה במיגו דמע"מ אינה מוכרחת לפמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו דמיגו דנהרג אטו מת ע"מ לא אמרינן וכמ"ש הח"מ והב"ש באה"ע סי' י"ז סמ"ח יעו"ש אך דין זה הוא מוכרח מן הסברא כיון דמיגו מתורת ראיה הוא דאי בעי לשקר היה טוען טענה טובה מזו וא"כ היכא דאמרינן שאינו משקר כלל אלא דסובר שכן הוא האמת וטועה בזה היאך שייך בזה מיגו דאי בעי היה טוען טענה אחרת הא אינו רוצה לשקר כלל אמנם באמת בעיית הש"ס ביבמות בהחזיקה היא מלחמה בעולם היא תמוה טובא דהיאך שייך מיגו בזה כיון דלא חשדינן אותה למשקרת כלל כמו שהקשו התוס' הכא וביבמות וכן תמה הרשב"א בחי' שם ומה שתי' כיון דמדייקת כולי האי ל"ח לבדדמי הוא דחוק טובא בלשון הש"ס דאמר התם דמה לה לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם הא לא חשדינן אותה למשקרת כלל וה"ל להש"ס למימר כיון דיכולה לומר שלום בעולם ל"ח שאומרת בדדמי וגם יש לדקדק טובא בלשון הש"ס דאמר התם או דילמא כיון דאיחזקא אמרה בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתה ופי' הרשב"א והרא"ש כיון דקיי"ל דחזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה ואין הבנה לדברים האלו דל"ל להש"ס לחדש סברא זו שהוא חזקה דאמרה בדדמי וגם הלשון ומרע לה לחזקה אינו מובן דבקיצור ה"ל להש"ס לומר כיון דחיישינן לבדדמי לא שייך מיגו בזה והנלפענ"ד בזה ע"פ מ"ש הרא"ש שם בסוגיא דע"א במלחמה והסכימו עמו כל הפוס' דאף אי אמרי' דע"א אומר בדדמי מ"מ שני עדים לא אמרי בדדמי דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן אבל בשני פסולים אמרי בדדמי כדאמרינן והא מאה נשים כע"א דמי ולהבין טעמו של דבר צ"ל משום דחששא זו דבדדמי אינה אלא חשש מדרבנן דמן התורה כיון שאומר בברי שמת מה"ת ניחוש שאומר בדדמי אלא דחז"ל חששו לזה ולכך בע"א או בשני פסולים כיון דמדאורייתא לא מהימני כלל אלא דחז"ל האמינו אותם הם אמרו והם אמרו לחוש נמי לבדדמי אבל בשני עדים כשרי' כיון דמהימני מדאורייתא מה"ת ניחוש דאמרי בדדמי והדברים נכונים בטעמן וכן ראיתי למחברים בתשו' ולפ"ז ניחא בעיית הש"ס בהחזיקה היא מלחמה בעולם כיון דעיקר חששא דבדדמי ל"ח לה אלא היכא דמדאורייתא לא מהימנינן ליה מחששא דשקרא ולכך אף שהאמינוהו חז"ל חששו מיהת לבדדמי וא"כ בהחזיקה היא מלחמה בעולם ראוי הוא שלא ניחוש לבדדמי דאף שאין אשה נאמנת לומר מת בעלי מ"מ כיון דסוף סוף חז"ל האמינו אותה בזה ובמת במלחמה לא האמינו אותה א"כ השתא שמחזקת היא מלחמה בעולם יש ראיה אף מדאוריי' שאומרת אמת דאי בעית לשקורי ה"ל למימר שלום בעולם דהוית מהימנא מתקנת חז"ל דמה לה אי מהימנית מדאוריי' או מדרבנן כיון דס"ס מותרת להנשא והוי מיגו מעליא אף מדאוריי' דמיגו מדאורייתא היא ומתורת ראיה והויא כעדים וא"כ כיון דאף מדאורייתא ל"ח בזה דשקורי משקרת הויא כשני עדים ול"ח לבדדמי אך קשה לפ"ז מה הוא סברת בעל האבעיא דאמר א"ד לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה כיון דמיגו דאוריי' הוא מה"ת ניחוש לבדדמי דהא הויא כשני עדי' אך י"ל דדוקא גבי עדים דהבדדמי קיל טובא דהא אף בע"א דחיישינן לבדדמי מ"מ אם נשאת לא תצא כמו שהוכיח הלח"מ פי"ג מה"ג מדברי הרא"ש דהא עד אחד במשאל"ס לא תצא ע"ש ומ"מ בהחזיקה היא מלחמה בעולם פסק דתצא אלמא הבדדמי באשה עצמה חמירא טפי דבע"א איכא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי וא"כ ה"נ י"ל אף דאיכא מיגו מ"מ חיישינן לבדדמי לגבי אשה עצמה דחמיר טפי וזה הוא כוונת הש"ס כיון דחזקה היא דאמרה בדדמי ובדדמי אלימתא הוא לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתה והיינו דלא דחינן להבדדמי מחמת המיגו דאף דמיגו דאורייתא היא מ"מ חיישינן לה כיון דחזקה דאמרה בדדמי ובזה יש לתרץ ג"כ שיטת הרי"ף דפסק דאף בשני עדים נמי אמרינן דאמרי בדדמי והקשה עליו הרא"ש מהא דאמרינן והא מאה נשים כע"א דמיין ועוד הקשו אמאי לא בעי הש"ס בשני עדים במלחמה ולפמ"ש א"ש דהרי"ף סובר דזה הוא גופא בעיית הש"ס דהחזיקה היא מלחמה בעולם אי חיישי' לבדדמי היכא דנאמנת מדאורייתא מחמת מיגו ולא ס"ל לחלק בין הבדדמי דאשה לע"א ולכך כיון דהאבעיא לא איפשטא ה"ה בשני עדים במלחמה נמי חיישי' לבדדמי ולפ"ז ניחא דלכך קאמר הש"ס והא מאה נשים הע"א דמיין משום דהש"ס רוצה ליפשוט אף אי אמרי' דהחזיקה היא מלחמה בעולם נאמנת ולכך בעי ג"כ האבעיא בע"א אף אי אמרי' דהחזיקה היא נאמנת אבל לדינא כיון דלא איפשטא אף בב' עדים א"נ במלחמה וא"ש והדברים נכונים מאוד ודוק לולי שהתוס' לא פי' כן ועמ"ש בסי' כ"ג סק"א:
ז כתב הכנה"ג באות קי"ז אע"ג דמיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא ה"מ אם הטענה שטוען סותרת החזקה וטענת המיגו אינה סותרת החזקה אבל אם טענת המיגו סותרת החזקה לא אמרי' מיגו במקום חזקה כן יש לדקדק מהא דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה א"א מעיז עכ"ל ולפענ"ד אין הנדון דומה לראיה כלל דהתם אין טענת המיגו סותרת החזקה כלל אלא דאנן אמרינן דכיון שחזקה דא"א מעיז לא הוי מיגו שאינו יכול להעיז כלל אבל היכא שטענת המיגו סותרת החזקה י"ל דהוי מיגו מעליא כיון דמ"מ הוא נאמן בטענה ההיא הויא שפיר מיגו דאי בעי הוי טעין טענה ההיא אך לכאורה יש להביא ראיה דל"א מיגו בכה"ג מההיא דקדושין דף מ"ג דפרכינן על ההיא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הנהו נוגעי' בעדותן נינהו דאי אמרי לא פרענוהו אמר הלוה פרעוני ומשני דקסבר א"צ לפורעו בעדים ומיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה מהימני לומר לומר פרעינהו למלוה ומאי קושיא הא ודאי אף למ"ד צריך לפורעו בעדי' מהימני לומר פרעינהו למלוה לפטור את עצמן דהא אמרי שעשו שליחותן ופרעו למלוה וא"כ ממילא הויין ג"כ עדים לפטור את הלוה בעדותן דהא אף אם יאמרו אהדרינהו ללוה אף דצריך לפורעו בעדים מ"מ נאמנים במיגו דפרענו למלוה וא"כ כשאומרים פרענו למלוה הדר ה"ל עדי' מעליא לפטור את הלוה כיון דיכולין לומר אהדרינהו ללוה א"ו כיון דלמ"ד צריך לפורעו בעדים אם יאמרו אהדרינהו ללוה הוי טענה גרוע' משום חזקה שאינו פורע אלא בעדי' כמ"ש הר"ן פ' ש"ה א"כ אף שנאמני' לומר כן במיגו דפרענו למלוה מ"מ כשאומרים פרענו למלוה ליכא מיגו דאהדרינהו ללוה שאינם רוצים להכחיש החזקה אך שתי תשובות בדבר חדא די"ל דע"כ ל"א סברא זו אלא גבי עדים שאין להם הנאה בדבר לכך דחינן המיגו בכל דהוא שאינם רוצים לטעון טענה שמכחיש החזקה וחשובים נוגעים בדבר אף בדרך רחוקה ונפלאה משא"כ בבע"ד להחזיקו בממון אמרינן שפיר מיגו דאי בעי הוי טעין טענה שנאמן בה אף שיכחיש החזקה ועוד י"ל דכיון דטעמא דמ"ד דצריך לפורעו בעדים מבואר בתוס' דב"ב דף מ"ה ע"ב ד"ה המפקיד דכיון דגלי אדעתיה דלא מהימן ליה ה"ל כאלו אמר בהדיא שאל יחזיר לו אלא בעדי' א"כ כשמסר להשלוחים בפני עדים הוי כאלו פירש בהדיא שלא יחזירו לו או לפרוע למלוה אלא בעדים ולא מהימני לומר פרענו למלוה אלא מתורת עדים שהן הן הם עצמם עדים על הפרעון ולכך פריך שפיר דכיון שנוגעים בעדותן הן שאין נאמנים לומר אהדרינהו ללוה אם כן ממילא לא מהימני נמי לומר פרענו למלוה וכן מוכח בתוס' שם שהקשו דאף למ"ד צריך לפורעו בעדים מהימני לומר אהדרינהו ללוה במיגו דנאנסו ולהימני לומר פרענו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה אלמא אף דאהדרינהו ללוה טענה גרועה היא וא"נ עליה אלא במיגו דנאנסו אפ"ה נאמני' לומר פרענו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה ולא אמרינן שלא רצו לטעון כן כיון שהיא טענה גרועה בעצמותה א"ו דלמ"ד צריך לפורעו בעדים אף פרענו למלוה גרועה היא משום דמסתמא אינו פורע אלא בעדים ועוד דאי אמרת דטענת פרענו למלוה היא טענה טובה לפטור א"ע אף למ"ד צריך לפורעו בעדים א"כ קושית התוס' מעיקרא לק"מ דהיכי שייך להאמינם מתורת עדי' כדי לפטור הלוה מלשלם במיגו דאהדרינהו ללוה הא כיון שא"נ אלא במיגו דנאנסו שבועה בעי א"כ הוי נוגעים גמורי' דלמה להו למימר אהדרינהו ללוה שיהיו חייבים ש"ד מוטב להם שיאמרו פרענו למלוה שהיא טענה טובה בעצמותה ופטורי' משבועה למאי דלא תיקנו היסת א"ו דגם פרענו למלוה היא טענה גרועה בעצמותה וא"נ עלי' אלא בשבועה במיגו וא"כ שייך שפיר להאמינם בשבועה מתורת עדים במיגו ולכך הוצרכו לתרץ דעד שצריך שבועה אינו עד ודוחק לומר דהתוס' בקושייתם לא סלקי אדעתייהו דבטענת אהדרינהו ללוה יתחייב שם שבועה ומאי דנקטי בתירוצם דעד שצריך שבועה אינו עד קושטא דמילתא נקטי ובזה יש לתרץ קושית מוהרש"א שם דלכך נקטי בקושייתם מיגו דאהדרינהו ללוה זה דוחק והעיקר דהתוס' ס"ל דאף פרענו למלוה א"נ למ"ד שצריך לפורעו בעדים וז"ב ודוק היטב ואף דלפמ"ש הר"ן בפ' ש"ה בטעמא דמ"ד דצריך לפורעו בעדי' משום דכיון דהלוה רואה שהמלוה אינו מאמינו אף הוא אינו מאמין לפורעו בינו לבינו וירא שיוציא לעז עליו כיון שהוא יכול לברר הלואתו בעדים וא"כ משמע דהיכא ששלח הפרעון למלוה בפני עדים נאמני' השלוחים לומר פרענו למלוה דלמה יחשדו אותו שיכפור הפרעון כיון שהמלוה לא גלי אדעתיה שאינו מאמינם וגם הלוה לא יהיה יכול להוציא לעז עליו כיון שהוא אינו יודע האמת מ"מ על הר"ן בלא"ה לק"מ מה שהקשיתי דלהימני לומר פרענו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה דאז יהיו נאמנים במיגו דפרענו למלוה משום דהוי מיגו במקום עדים כמ"ש הר"ן שם דלכך לא מהימן לומר פרעתי ביני לבינו במיגו דפרעתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה משום דהוי מיגו במקום עדים דחזקה הוא שאינו פורע אלא בעדים ומה דמקשים על הר"ן דלפי דבריו מאי פריך הש"ס למ"ד צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דהא מהימני לומר פרענו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה בפני עדים והלכו למדינת הים דהא טענת פרענו למלוה טענה מעלייתא היא לדידיה והויין עדים מעליא יפה השיב בזה בני המנוח המופלג מוהר"ר שמואל ז"ל בבחרותו והוא מותיב ליה והוא מפרק ליה דיש לומר דגם הר"ן סובר כסברת הרא"ש בשבועות דטענת פרעתיך בפני עדים והלכו למדינת הים טענה גרועה היא ולאו מיגו היא אלא דלא ניחא ליה להר"ן בסברא זו משום דמ"מ הוי מיגו מעליא דהא טענת פרעתי בינו לבינו ג"כ היא טענה גרועה דהא מסתמא אינו פורע אלא בעדי' וא"כ פריך הש"ס שפיר דכיון שהעדים אומרי' פרענו למלוה שהיא טענה טובה בעצמותה א"כ נוגעים בעדותן נינהו דל"ל מיגו דאהדרינהו ללוה בפני עדים והלכו למד"ה שהיא טענה גרועה ולאו מיגו היא וזה נכון סוף דבר דמסוגי' דקדושין אין שום הכרח לסברת הכנה"ג ואדרבה כל היכא שא"נ בטענתו מפני שהיא טענה גרועה בעצמותה מאיזה טעם נראה מסברא דמהימן במיגו אף שטענת המיגו יכחיש חזקה מ"מ הוי מיגו מעליא דהא בטענה זו ג"כ מכחיש החזקה ודרך העולם ועמ"ש סי' פ"ז ס"ק י"ב:
ח מיגו לא מהני אלא תכ"ד כגון נשביתי וטהורה אני וכן א"א הייתי וגרושה אני אבל לאחר תכ"ד לא מהני דהוי מיגו למפרע כ"כ הר"ש מקינון וכ"כ התוס' בכתובות דף פ"ה ע"א והטעם כיון דמיגו מתורת ראיה היא שאינו משקר דאי בעי לשקר היה טוען טענה מעליא שהיה נאמן בה א"כ זה לא שייך אלא בתכ"ד אבל לאחר תכ"ד כגון שמתחלה אמרה נשביתי ואחר כ"ד אמרה טהורה אני לא שייך מיגו די"ל דעכשיו שאמרה טהורה אני משקרת ומתחלה כשאמרה נשביתי לא רצתה לשקר ועכשיו לבשה רוח אחרת ומשקרת וזו היא כוונת התוס' בכתובות שם שכתבו ליישב הא דא"נ לומר דתבעיתינהו מחיים במיגו דלקוח משום דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח שכבר אמרה מחיים תפיסנא . ומשום דאי בעי אמרה לקוח בשעה שאמרה מחיי' תפיסנא לא מהימנא השתא דבאותה שעה סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון מחיים תבעיתינהו מיניה מדלא טענה מעצמה עכ"ל והיינו כיון דמיגו מתורת ראיה היא וא"כ כיון שלא טענה מתחילה מחיים תבעיתינהו ע"כ שלא ידעה מזה דהא לאו דבר שקר הוא וא"כ י"ל דעכשיו שאומרת דתבעיתינהו מיניה מחיים הוא שקר ואף דהיתה יכולה לטעון לקוח בעת שאמרה מחיים תפיסנא דילמא אז לא רצתה לשקר ועכשיו משקרת וז"פ בביאור דבריהם ודברי הפ"י שם אינם מובני' בזה וע' סי' קמ"ו סי"ד ובש"ך שם אמנם איכא למידק ממתניתין דכתובות העדים שאמרו כת"י הוא אבל אנוסים היינו וכו' נאמני' ואם יש עדים שהוא כת"י או שכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים ואמאי לא נקט רבותא טפי דאם אמרו כת"י הוא זה ואחר כ"ד אמרו אנוסים היינו א"נ וכ"ש כשיש עדים וכה"ג הוכיח הה"מ בר"פ י"ב מה"ג דבאומרת א"א הייתי ולאחר כ"ד אומרת גרושה אני דנאמנת ע"ש ואפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג ע"ב אמתניתין דזאת אומרת נשביתי וטהורה אני א"נ דל"ג נשביתי דהא מיירי דאיכא עדים שנשבית וכתבו די"ל דאשמועינן אע"ג דהיא לא ידעה שיש עדים שנשבית ואמרה נשביתי וטהורה אני דה"א דמהימנא במיגו קמ"ל דא"נ וא"כ י"ל דהא דקתני ואם יש עדים שהוא כת"י קאי אדלעיל וה"פ ואם יש עדים שהוא כת"י והם אומרים כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו והם לא ידעי שיש עדים אפ"ה א"נ במיגו אבל בההיא דא"א הייתי וגרושה אני הקשה הה"מ שפיר דקתני התם ואם יש עדי' שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני משמע שאינה אומרת אלא גרושה אני לבד ואינה אומרת אשת איש הייתי כלל משום דאיכא עדי' וא"כ קשה שפיר דלאשמועינן רבותא טפי דלאחר כ"ד א"נ:
ט זה פשוט דלא אמרי' מיגו בכל דוכתי אלא היכא שנאמן בטענת המיגו אבל היכא שא"נ בטענת המיגו אף שטענת המיגו היא טענה מעולה יותר ממה שטוען עכשיו לאו מיגו היא כלל די"ל איערומי קמערים אך בחי' הרשב"א לקדושין פ"ב דף נ' גבי הא דאמרינן ה"ל למימר מזיד הייתי כתב דבבו"ש אמרי' אף מיגו כי האי והביא ראיה מפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי דס"ל לר"ג דנאמנת ומפרשינן לה משום מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני דלא מיפסלא נפשה מכהונה אף דמ"ע גופה לא מהימנא לר"י אלא כיון דמ"ע היא טענה מעולה יותר ולא אמרה לה חזקה דלא משקרא כיון דאיהי ברי ואיהו שמא והמיגו מסייע לברי שלה וביאר כן הרשב"א גם דברי התוס' בקידושין שם דס"ל הכי ע"ש אמנם בחי' הריטב"א פ"ק דכתובות הקשה קושיא זו דלאו מיגו היא כלל כיון דגם מ"ע לא מהימנא וכתב דעיקר אחזקה דגופה קסמיך הש"ס ויש ספרים דלא גרסי כלל האי טעמא דמיגו ע"ש ועמ"ש בר"ס ע"ח: