אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

פא

פ

א משטה הייתי בך נאמן. והיכא שאינו טוען ברי וטוען איני יודע אם לויתי ומה שהודיתי בפני עדים אפשר דמשטה הייתי בך לכאורה יש לדמותו לטוען על כתב ידו איני יודע אם לויתי ושמא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ומצאה זה וכתב עליה דמבואר בבעה"ת שער י"ג ולעיל בסי' ס"ט ס"ב בהגה דאף אם היה הלוה טוען כן בברי היה נאמן מ"מ כשטוען שמא ה"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לשלם וא"כ ה"נ מה לי ההודאה בחת"י מה לי ההודאה בע"פ ה"ל ההודאה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לשלם אך יש לחלק דשא"ה דטענת שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה היא טענה גרועה לכך לא טענינן ליה טענה זו אלא בברי ואין ספק טענה זו מוציא מידי ודאי וחייב לשלם משא"כ טענת משטה דטענה מעלייתא היא דהא אף ליורשים טענינן כן אף שלא טען כן אביהם כלל וכן אף אם הנתבע טוען להד"ם ומכחיש את העדים טענינן לי' דמשטה היה ומשום דהוי מילי דכדי לא דכיר א"כ י"ל דאף בטוען ספק על ההלואה לא מחייבינן ליה לשלם עבור ההודאה ותלינן דהשטה בו מספיקא ועוד דהתם איכא טעמא אחרינא כיון דא"נ לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה אלא במיגו דפרעתי וא"כ כשטוען שמא דלא שייך מיגו ודאי דלא תלינן בהכי וכמ"ש בסי' ע"ה סק"ו משא"כ הכא דטענת משטה היא טענה מעלייתא מצד עצמה, אף בלא מיגו י"ל דטענינן כן אף מספק וצ"ע אך מ"מ בהודה שהיתה הודאה גמורה אלא שטוען דילמא טעיתי בהודאתי בזה נראה עיקר דדמיא לכת"י דאין ספק הלואה מוציא מידי ודאי של הודאתו דמה"ת נאמר שטעה ואף דהש"ך בסק"א העלה דטעיתי עדיף ממשטה ונאמן אף בלא מיגו היכא דלא אמר א"ע מ"מ י"ל דהיינו דוקא בטוען ברי טעיתי אבל בשמא ל"ח להכי וראיה לזה דהא התוס' והרא"ש הוכיחו דטענינן ליורשים משטה מהא דאמרינן בש"ס שכ"מ שהודה חייב לשלם משום דאין אדם משטה בשעת מיתה משמע דאי לאו ה"ט הוי טענינן ליתמי משטה ואי אמרת דטעיתי עדיף ממשטה כשלא אמר א"ע א"כ אכתי קשה היכי אמרינן א"א משטה בשעת מיתה והיינו משום דאין דרך אדם להשטות בשעת מיתה אכתי נטעון להו ליתמי שאביהן טעה דבזה ל"ש לומר שאין דרך לטעות בעת מותו דהא אדרבה שכ"מ דרכו לטעות אף בהודאה גמורה כמ"ש התוס' בסוף ב"ב והרא"ש בפ"ק דגיטין א"ו דאף בשכ"מ דדרכו לטעות ל"ח לטעות אלא היכא שטוען כן להדיא אבל אנן לא טענינן ליורשיו בלא טענה וכ"כ הרא"ש שם וא"כ בטוען שמא טעיתי ל"ח להכי מספיקא וחייב לשלם כמו בכת"י:

ב אבל שכ"מ שתבעו וכו' דעת הב"י בסי' ל"ב דאם הודה בשעת מיתה וקם על רגליו ותבעו התובע חייב ג"כ לשלם ואינו יכול לומר משטה הייתי בך דאם הוא היה יכול לטעון כן א"כ היינו טוענין גם ליורשים כן והש"ך חולק עליו וס"ל דדוקא ליורשים לא טענינן משטה דגרע טפי ממילתא דלא שכיחא דלא טענינן ליורשים אבל הוא בעצמו יכול לטעון כן והוכיח כן מדברי התוס' והרא"ש ומרדכי פז"ב שהוכיחו דטענינן ליורשים שמא אביהן כיון להשטות מהא דבעי הש"ס ס"פ ג"פ אי אדם משטה בשעת מיתה אלמא דאי אינו שעת מיתה טענינן ליורשים ואי כדברי הב"י מאי ראיה מהתם דילמא מבעיא ליה לענין שכ"מ גופיה שקם אי יכול לומר משטה ולא לענין היורשים א"ו דשכ"מ גופיה יכול לטעון משטה אף שהודה בשעת מיתה עכ"ד והנה הרב בעל כנה"ג בסי' ל"ב כיון ג"כ לדברי הש"ך אלא שכתב דעדיין קשה היכ' הוכיחו התוס' דטענינן משטה ליתמי דילמא לא טענינן משום דהוי מילתא דל"ש והא דהוצרך בס"פ ג"פ לטעמא דא"א משטה בשעת מיתה היינו היכא דהיורשים אמרי אמר לנו אבא משטה הייתי ותירץ דהתוספות ס"ל דלא מצינו חילוק אלא היכא בין דטוען איהו גופיה לכשטוענים הב"ד בשביל יתומים אבל כשטוענים היתומים כך אמר לנו אבא אין בזה מעלה כלל דאם הם יכולים לטעון כך טענינן להו ואי אנן לא טענינן להו משום דלא שכיח אינהו נמי אין יכולין לטעון כן וראיה לדבר שהרי בשטר כיס היוצא על היתומים לא מפלגינן בין טוענים הם לטוענים ב"ד עכ"ד ולפענ"ד אשתמיטתיה דברי הרא"ש בפרק הכותב גבי ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא בי ר' מייאשא שכיב ר"מ ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר חדא דידעינן בר' מייאשא דלא אמיד וכתב הרא"ש שם ואע"פ שאם היה ר"מ קיים ואמר שלו הם מהימן מ"מ מילתא דל"ש לא טענינן להו ליתמי כדאמר גבי שטר כיס וכו' ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים ודאי אבינו אמר לנו שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מידייהו וכן היה אומר ה' משה בר יוסף מנרבינא והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מיניה עכ"ל וכך פסק הטור והרב בהגה לקמן סי' רצ"ז הרי להדיא דבמילתא דלא שכיחא אם היתומים טוענים ברי שכך אמר להם אביהם הוי כאלו אביהם לפנינו ונאמנים ומה שהקשה הכנה"ג דדילמא הוצרך לטעמא דא"א משטה בשעת מיתה היכא שהיתומים אומרים אמר לנו אבא משטה הייתי מעיקרא לק"מ כיון דלפי שיטת הש"ך אף שהודה בשעת מיתה אם קם על רגליו וטוען בעצמו משטה נאמן אלא דליורשיו לא טענינן כן א"כ היכא שהיורשים אומרים אמר לנו אבא משטה הייתי אף שהודה בשעת מיתה נאמנים היורשים שכך אמר להו אביהם והוי כמו שטען כן אביהם לפנינו א"ו ע"כ מיירי שאין היורשים טוענים כן בשם אביהם וא"כ הוכיחו התוס' שפיר וז"ב. אך קשה לשיטת הש"ך והכנה"ג מדברי התוס' ס"פ ג"פ גבי שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט אדכורי מידכר ופירשו התוס' דהיינו פרעתי קודם לכן ונאמנים משום דהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן וטעיתי במיגו דפרעתי אח"כ והא דאמר אין נאמנים משום דלא פסקא למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנים מתנו מנה לפלוני ולמה להו להתוס' למימר דנאמנים במיגו דפרעתי ולדחוקי הא דאמר דאין נאמנים משום דלא פסקא למילתא הוא בדרך איפכא מסתברא והוא היפך ממ"ש התוס' לעיל מיניה ד"ה אלא אי אתמר וכמ"ש הש"ך בסי' רנ"ה בפשיטות ה"ל להתוס' לפרושי דהוא היה נאמן לומר טעיתי במיגו דמשטה הייתי בך דהיה נאמן ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ד בשיטת הרי"ף מדנקט שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ולא אמר מנה לזה בידי ע"כ דמיירי שלא בפני התובע וא"כ קשה ת"ל דאמרינן שלא להשביע הודה וצ"ל דמיירי דבדרך הודאה גמורה כמ"ש הרי"ף וא"כ אף משטה א"י לטעון דבדרך הודאה אף משטה א"נ ועוד דבמודה מעצמו לא שייך משטה לשיטת הרא"ש והטור וליכא מיגו ולכך הוצרכו התוס' לומר משום מיגו דפרעתי אך זה דוחק דסברו' אלו לא נזכרו כלל בתוס' ולענין דינא נראה עיקר דאין לזוז מדברי הב"י שכן משמעות לשון הבעה"ת שער מ"ב ח"ב וש"פ כמ"ש הרב בתומים וכן מוכח להדיא בתשובת הריב"ש סי' קע"ט ע"ש ואף לשיטת הסוברים דשכ"מ נאמן לומר טעיתי אף בלא מיגו משום דשכ"מ דרכו לטעות מ"מ אינו נאמן לומר משטה במיגו דטעיתי משום כיון דחזקה היא דא"א משטה בשע' מית' ה"ל כמיגו במקום עדים כמ"ש הש"ך בסק"ח ואפשר דאף אם יש עדים שאומרים היפך דברי השכ"מ ג"כ לא מהני דהודאתו עדיפא יותר טמאה עדים אך הכנה''ג בסי' ל"ב הביא בשם ספר משפט צדק דהיכא דיש עדים להיפך תולין הודאתו בהשטאה ע"ש:

ג אבל אי לא טעין לא טענינן לי' אנן אבל ליורשיו וכו'. ובתוס' ס"פ ג"פ דף קע"ד ע"ב ד"ה אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו וז"ל והיינו דוקא בשלא תבעוהו ואמר מעצמו אבל תבעוהו והודה חייב כדאמר לקמן בשמעתין דטעמא דלהשביע את בניו לא שייך התם ומשטה אני בך נמי לא טענינן אע"ג דבריא אי לא טעין טענינן ליה דא"א משטה בשעת מיתה כדאמרינן בסמוך עכ"ל והנה מ"ש אף על גב דבריא אי לא טעין טענינן ליה הוא תמוה מאוד דהא בפז"ב איתא להדי' דמשטה אי לא טעין לא טענינן ליה ולכאורה היה נראה דכוונת התוס' הוא להוכיח דטענינן משטה ליורשים מדחזינן בבריא אף שטוען להד"ם ומכחיש את העדים אמרינן מילי דכדי לא דכירי אינשי ותלינן שהודאתו היתה כדי להשטות ולכך לא דכיר לה אלמא דטענינן עבורו משטה והא דאיתא פז"ב דלא טענינן ליה משטה אי לא טעין הוא היינו כשמודה בההודאה ומדלא טעין בעצמו משטה מסתמא לא היתה כוונתו להשטות אבל כשטוען להד"ם כיון די"ל דלכך לא טעין משטה שאינו זוכר הודאתו ולכך טענינן עבורו שהשטה בו ולא דכיר הודאתו כלל ואם כן ממילא שמעת מינה דה"ה כשמת הנתבע ולא תבעו אותו בב"ד טענינן ליורשים משטה דמה שלא טען בעצמו כן הוא משום שעדיין לא תבעו אותו בב"ד וזה הוא כוונת התוס' ואע"ג דבריא אי לא טעין טענינן ליה היינו כשטעין להד"ם דמבואר פז"ב דטענינן ליה משטה ותלינן הודאתו במילי דכדי דלא דכירי אינשי זה היה נראה בכוונת התוס' אך מדברי התוס' והרא"ש פ' ז"ב כשכתבו להוכיח דמשטה טוענינן ליורשים ולא כתבו הוכחה זו נראה דס"ל דאין ראיה מזה דהתם כיון דעכ"פ הוא טוען להד"ם לכך מתרצינן דבריו שכוונתו היה להשטות אבל כשהנתבע לא טעין עדיין כלום לא טענינן עבורו מילתא דלא שכיחא דכוונתו היה להשטו' ואע"ג דבסי' ס"ט סק"ד הוכחתי מדברי התוס' דהיכא דהוי מילתא דל"ש לא מתרצינן דבריו במילתא דל"ש מ"מ הא הוכחתי שם דהיכא דאיכא מיגו וראיה לטענתו מתרצינן דבריו אף במילתא דלא שכיחא ע"ש וא"כ הכא כשטוען להד"ם ומכחיש את העדים הרי יש ראיה שאומר אמת דאי בעי לשקר היה טוען משטה א"ו שא"ר לשקר כלל וטוען האמת לפי דבריו שלהד"ם כיון שאינו זוכר הודאתו כלל דהוי מילי דכדי דלא דכירי אינשי ודוק ולכך נראה דמ"ש התוס' אע"ג דבריא אי לא טעין טענינן ליה כוונתם אע"ג דאם היה מודה כשהוא בריא ואח"כ מת טענינן אנן ליורשיו משטה כמ"ש התוס' פז"ב מ"מ אם הודה כשהוא שכ"מ לא טענינן ליורשיו משום דא"א משטה בשעת מיתה ולשון התוס' הוא מגומגם בזה

ד תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו. והטעם הוא דכיון שידע שהתובע מחזיק בממונו לא היה מודה לו להשטאה בעלמא אא"כ חייב לו באמת והנה מלשון הט"ו משמע דבעינן שהתובע יתפוס אותו כנגד כל המנה שהוא מודה ובאמת מן הסברא נראה דאף אם התובע מוחזק רק בחצי התביעה או פחות מ"מ כיון דמה שכנגד שהתובע תפוס בידו ודאי אין כוונת הנתבע בהודאתו להשטאה אמרי' דמסתמא כל ההודאה ג"כ אין כוונתו להשטאה וכן ראיתי להכנה"ג בסי' ל"ב שהביא בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ו סי"ד דאם הודה בסך מה ובחלק מהסך ההוא א"י לומר משטה אני בך גם על שאר הסך ג"כ אינו יכול לומר משטה אני בך ע"ש ואולי דמ"ש הט"ו כנגד המנה שהוא מודה לו הוא לאו דוקא אלא דק"ק לפ"ז דהא עיקר מקור דין זה נלמד לפי שיטת הרמ"ה דס"ל דטעמא דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים הוא משום דיכול לומר משטה אני בך ובס"פ המניח מוקי ברייתא דהיו הניזקין שנים דמשתלם על הקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן בתפס אלמא דתפיסה מהני שלא יהא יכול לומר משטה ומאי ראיה היא זו דתפיסה מהני אפי' בעדים דילמא דוקא שלא בעדים מהני תפיסה דבכה"ג לא הודה להשטאה דירא מן התפיסה כיון שלא היתה בעדים אבל היכא שתפס בעדים אינו ירא מן התפיסה כלל וליכא למימר דאי מיירי שלא בעדים א"כ משתלם אף לגדול מן הגדול כיון דאית לי' מיגו כמבואר במרדכי שם ובנ"י בשם הרמ"ה זה ליתא דילמא מיירי שתפס רק מקצת מן התביעה כגון שור אחד דלענין השטאה מהני אף תפיסה במקצת דכיון דאינו משטה על מקצת הודאה מסתמא אינו משטה ג"כ על שאר ההודא' משא"כ לענין מיגו לא מהני תפיסה שלא בעדי' אלא בתפס נגד כל התביעה וצריך ישוב:

ה בפני אבי הבן. ודוקא ששכרו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק אבל אם שכרו שלא בפניו אע"ג שידע ששכרו לא אמרי' מסתמא ניחא ליה בדבר וחייב הוא לשלם אלא פטור הוא מלשלם כ"כ הש"ך בי"ד סי' רמ"ח ס"ק י"א ע"ש:

ו הויא הודאה. הרב הש"ך האריך בזה דמצי למימר קים לי כהבעה"מ וסייעתו דס"ל דהודאה בפני ע"א לא הוי הודאה כלל כיון דמצי לכפור בו אף שא"ל אתם עד ה"ל מילי דכדי ויכול לומר משטה אני בך והא דקיי"ל הודאה אחר הודאה מצטרפין מפרש הש"ך דלא כמ"ש הרמב"ן דמיירי שהיה ההודאה בפני שנים רק שאחד הלך לו אלא אפי' לא הודה אלא לפני ע"א לבד מכל מקום כיון שחזר והודה עוד לפני עד אחד אח"כ מוכחא מילתא דההודאה קמייתא לאו להשטאה נתכוין ע"ש שהאריך בזה להשיג על הרמב"ן ולפענ"ד דבריו תמוהים מאוד כיון דבע"א יכול לומר משטה אני בך א"כ אף דאיכא עוד ע"א שהודה לפניו מ"מ היכי מהימנינן ליה דאם כן כולה ממונא נפיק אפומא דסהדא בתרא וניחוש דילמא עד בתרא משקר והא דהודה לפני הראשון להשטאה נתכוין והא דעדות מיוחדת מהני בכל דוכתי היינו בהלואה אחר הלואה כיון דלכ"א מן העדים עכ"פ חייב לו ממון אמרינן שודאי שניהם לא משקרי ביחד אבל הכא בהודאה אחר הודאה והוא כופר בשניהם ניחוש דילמא א' מהן משקר ואחד קושטא קאמר ולהשטאה נתכוין וזה דמיא ממש לע"א אומר אחת בגבה וע"א אומר אחת בכריסה דאמרינן בפחז"ה ולעיל בס"ס ל' דחצי דבר וחצי עדות הוא אלמא אף דלדברי שני העדים יש לה שתי שערות אמרינן דחצי עדות הוא משום דלפי דברי כל עד ועד בפני עצמו אין מועלת עדותו כלל ודילמא אחד מהן משקר וליכא אלא שערה אחת והכא נמי ולכך הוצרכו הראב"ד והרמב"ן לאוקמי הא דהודאה אחר הודאה מצטרפין מיירי שכ"א מהן אומר שהודה בפני שנים אלא שהאחד חלף והלך לו וז"ב אך לפ"ז יש להקשות על דברי הריב"ש בסי' רל"ב שהעלה שם דאם מסר מודעא על הגט לפני שני עדים בזא"ז דמצטרפין ואף לשיטת הראב"ד דהודאה בפני ע"א לא מהני כלום ומוקי ההיא דהודאה אחר הודאה מצטרפין מיירי שכ"א אומר בפני ובפני אחר הודה לו זהו מטעם השטאה דאף אם א"ל א"ע יכול לומר משטה אני בך מאחר שהיה יכול לכפור בו אבל גבי מודעא מצטרפי והרמב"ן ז"ל כתב דמודעא של מכר בפני ע"א והקונה מודה לו שמסר מודעא בפני ע"א דמהני כיון דמודה לוקח שמסר המוכר מודעא אפי' בפני ע"א מהני דלא איברי סהדי אלא לשיקרא אלא שכתב שיש לבע"ד לחלוק ולומר דכיון דסבר האי מוכר למחר לא מצי למיתבעיה בדינא גמר ומקני ומבטל למודעא ע"כ נראה מדבריו דבפני שנים שאין הקונה יכול לכפור אפי' זה שלא בפני זה מהני ומצטרפי וא"כ בנידון זה המודעא שעשה בטענת אונס אפילו זה שלא בפני זה מהני ומצטרפי אלו הן תורף דברי הריב"ש ודבריו הם הלכה פסוקה באה"ע סי' קל"ד ס"א בהגה ולפי דברינו קשה טובא כיון דלפי סברת הרמב"ן מודעא בפני ע"א אף שהאמת כן הוא לא מהני דכיון דלא מצי למיתבעיה בדינא על פיו גמר ומבטל למודעא א"כ אף שמסר מודעא בפני שנים בזא"ז אמאי מצטרפין ניחוש דילמא א' מהן משקר ואף דהשני קושטא קאמר שמסר מודעא לפניו מ"מ בודאי ביטל המודעא כיון שא"י לתובעו ע"פ ע"א לבד ונראה לתרץ ע"פ מ"ש הרב רמ"א בסי' ר"ה ס"ט בהגה בשטר מודעא שאין בו זמן ולא ידעינן אם נעשה קודם המכר או אח"כ המודעא כשירה ומבטלת המקח מאחר דידעינן באונסא מסתמא מסר מודעא קודם לכן ובתשו' מוהרי"ט חח"מ סי' מ"ג ביאר הטעם מאחר דאנן ידעינן האונס מתוך השטר לעולם הקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שיברר הלוקח שקנה ברצון קודם למסירת מודעא ומסתמא אמרינן דמסר מודעא קודם לכן והבא להוציא מחזקתו עליו הראיה וע"ש שהאריך להשיג על הסמ"ע וכדבריו מבואר להדיא בד"מ שם והוא נכון וא"כ ה"נ כיון שיש לפנינו שני עדים שמעידים שמסר מודעא לפני כל א' ואחד א"כ הרי ידעינן בבירור שהיה אנוס בדבר דבגיטין בגילוי מילתא בעלמא סגי שאינו מגרש ברצון ועידי צירוף מהני בכל דוכתי אלא דכאן אתה רוצה לחוש דילמא אחד מהן משקר ואף דהשני קושטא קאמר ע"א במודעא ל"מ וכיון דהטעם דע"א במודעא לא מהני הוא משום כיון דיכול לכפור בו גמר ומבטל למודעיה וא"כ הכא כיון שאנן ידעינן בודאי שהיה אנוס בדבר כיון שיש עידי צירוף שמסר מודעא לפניהם אמרינן מסתמא המודעא נעשה כדין שמסר מודעא לפני שניהם בזא"ז ולא גמר ומבטל להמודעא כיון שהאמת שמסר מודעא לפני שנים בזא"ז הרי לא יהיה יכול לכפור במודעא וסמך א"ע שיהיה לו שני עדים ומה"ת נאמר שא' מהן משקר ומה שמסר מודעא לפני השני גמר ומבטל להמודעא אדרבה אמרינן מוקמינן להאשה בחזקה קמייתא כיון שאנן ידעינן שהוא אנוס בדבר אמרי' שהאמת הוא שהבעל מסר מודעא לפני ב' עדי' בזא"ז וסמך א"ע שיהיה ידוע המודעא ע"פ עידי הצירוף דמהני בכל דוכתי וכמו דאמרינן במודעא שאין בו זמן דמסתמא מסר מודעא קודם המכירה כיון דאנן ידעינן באונסו ודוק כי נכון הוא ודע דלשיטת הפוסקים דהודאה בפני ע"א לאו הודאה היא אף דא"ל אתה עד דה"ה במודה מעצמו נמי דינא הכי אף לשיטת הפוס' דדוקא במודה ע"י תביעה שייך משטה דיכול לומר להתובע כשם שהשטית בי בתביעתך כן השטיתי בך אבל במודה מעצמו אינו יכול לומר משטה דלמה לו להשטות בו בלי טעם מ"מ י"ל זהו דוקא בהודה לפני שני עדים אמרינן כן דלמה לו להשטות בלי טעם משא"כ לפני ע"א כיון דיכול לכפור בו ה"ל מילי דכדי ואף במודה מעצמו יכול לומר משטה וכן מוכח להדיא בריב"ש סי' שצ"ב שכתב שם דבמודה ע"י שליח ע"י הכרזת ב"ד הוי הודאה גמורה וא"י לומר שלא להשביע כיון שהודה ע"י תביעה וגם משטה אינו יכול לומר כיון דלא היו תובעין אותו ביחוד לא שייך לומר משטה הייתי בך כדרך שהשטית בי וכמ"ש הרב בהגה בסי"ד ואפ"ה סיים שם שזה תלוי במחלוקת גדולה להראשונים ז"ל אי הודאה בפני ע"א הוי הודאה דלפי שיטת הראב"ד כיון שהודה בפני שליח אחד לאו הודאה היא אלמא אף דמודה מעצמו לאו הודאה היא כשהודה רק לפני ע"א לשיטות אלו אמנם בחידושי הר"ן פז"ב הביא בשם רבינו דוד תלמיד הרמב"ן שדחה ראיית הרמב"ן שהביא מהירושלמי דאמר אמתניתין הוא אמר לי לא אמר כלום דאם היה כמתכוין למסור לו עדותו עדות והיינו כגון שאמר לו אתה עד אלמא דהודאה בפני ע"א הוי הודאה ודחה ר"ד דהירושלמי מיירי במודה מעצמו דלא שייך משטה אלא שלא להשביע לכך אם היה כמוסר מהני אבל במודה ע"י תביעה דשייך משטה אף שאמר לו א"ע שייך משטה כיון שלא הודה רק לפני ע"א הרי להדיא דאף לשיטת הסוברי' דהודאה לפני ע"א לא מהני מ"מ כשמודה מעצמו מהני ואולי אף הריב"ש סובר כן ולא כתב דתליא במחלוקת הראשונים אי הודאה בפני ע"א מהני היינו דלשיטת הראב"ד שייך שלא להשביע אף במודה בהכרזת ב"ד אף דהכרזת ב"ד הוי כתביעה מ"מ י"ל דדוקא כשהודה לפני שני עדים ע"י תביעה לא שייך שלא להשביע דירא להודות שלא יחזיק התובע בתביעתו משא"כ לפני ע"א לשיטת הראב"ד דה"ל מילי דכדי כיון שיכול לכפור בו א"כ ה"ה דכה"ג אומר שלא להשביע ואינו ירא להודות כיון שיכול לכפור בו אבל משטה מודה הריב"ש דא"י לטעון כשמודה מעצמו אף שלא הודה רק לפני ע"א והדבר צריך הכרע

ז והשיב לו הייתי מודה לך. וכתב הטור בס"ס ל"ב ואם לאחר שאמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים א"ל הן כתב הרמ"ה דהוי הודאה וא"א הרא"ש כתב שאינו הודאה עכ"ל וכתב הש"ך דפלוגתא זו תליא אי מהני הודאה גמורה לענין משטה והרמ"ה אזיל לטעמיה דהודאה גמורה מהני והרא"ש אזיל לטעמיה דלא מהני אך הש"ך הניח בצ"ע די"ל דאף דהודאה גמורה מהני היינו דוקא כשידע שיש שם עדים משא"כ הכא והאמת אתו שכן מוכח להדיא מדברי הנ"י פז"ב שכתב דאם הודה כמוסר לא שייך משטה אך דוקא במוסר לפני עדים אבל במוסר לבעל דבר עצמו הא אמרינן דאפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר מתיירא אני שמא תכפני לדין שנראה ודאי דכמוסר אמר לו אפ"ה פטור דכל לגבי בע"ד משטה בו וכ"כ בחי' הר"ן שם בביאור יותר שכל שהודה לפני עדי' כמוסר מתיירא מן העדים משא"כ בהכמנה וכתב שכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש אך היכא שהודה מעצמו ויש עדי' בהכמנה הנה לפמ"ש בס"ק הקודם בשם חידושי הר"ן דאף לשיטת הסוברים דהודאה בפני ע"א לאו הודאה היא כיון שיכול לכפור בו מ"מ מהני במודה מעצמו א"כ ה"ה במודה מעצמו ולא ראה העדים נמי מהני ולפי שיטת הריב"ש לא מהני אף שהודה מעצמו דכיון שלא ראה העדים אמרינן משטה בכל גווני ולענין השבעה יש להסתפק די"ל במודה בינו לבינו אף שמודה ע"י תביעה ויש עדים בהכמנה יכול לומר שלא להשביע דאינו ירא להודות כיון שאין עדי' בדבר וכמש"ל אך י"ל להיפך דבמודה בינו לבינו לפני התובע אף במודה מעצמו אינו יכול לומר שלא להשביע דכיון שאין כאן מי שישמע דבריו רק התובע לבד היאך נאמר שאמר כן שלא להשביע בכדי שלא יחזיקוהו בעשיר הלא אין כאן מי שישמע קולו רק התובע והתובע יודע האמת שאינו חייב לו א"ו דהודאה גמורה היא ולזה הדעת נוטה ועפ"ז יש לתרץ דברי הט"ו בסי' ע"ה סי"ז דאיתא התם דאין נשבעין על טענת ספק כגון שאמר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר א"ע אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך והקשה הגיד"ת הא טענת משטה לא שייכא במודה מעצמו ונדחק הש"ך דמיירי בטענו בספק ולפמ"ש ניחא די"ל דהט"ו חדא מתרי טעמא נקטי דהא עיקר האי דינא מיירי שהיתה ההודאה שלא בעדים ובכה"ג לא שייך טעמא דהשבעה דהא שכנגדו יודע האמת שאינו חייב לו ולכך מהני טעמא דהשטאה דבמודה בינו לבינו שייך משטה אף במודה מעצמו לשיטת הריב"ש ובהיתה ההודאה בעדי' אלא שלא אמר א"ע אף דלא שייך טעמא דהשטאה כיון שהודה מעצמו מ"מ שייך טעמא דהשבעה שלא יחזיקוהו השומעים בעשיר והט"ו נקטי טעמא דמשטה משום דעיקר האי דינא מיירי בהודה שלא בעדי' כמ"ש הט"ו בתחלת דבריהם אבל לא היתה ההודאה בעדים ובכה"ג לא שייך טעמא דשלא להשביע אלא טעמא דמשטה וא"ש וע"ש בב"ח ובכנה"ג:

ח שלא להשביע את עצמי הודיתי. התומים הביא בשם תשובת פני משה שכתב בשם הרב מוהר"י בן לב דאם הודה על דבר שהפקיד ביד אחר שהוא של פ' דבכהאי גוונא לא אמרינן דשלא להשביע הודה משום דירא להודות דהנפקד ישמע בקולו וימסרנו ליד האחר וראייתו מהא דאמרינן פז"ב מי שאמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אם הוא בשדה דיכול ליטלן נאמן ול"ח דילמא שלא להשביע אמר כן א"ו כיון דהוא יכול ליטלו ולמוסרו לאותו פ' ל"ח להשבעה אלו דבריהם ובאמת כן הוא מבואר בנ"י פז"ב שהקשה דאמאי אם הוא בשדה דבריו קיימין דניחוש שלא להשביע אמר כן ותי' דכיון דהאיש ההוא יכול ליטלו נראה שזה נאמן הוא בעיניו ודברי אמת מסר לו עכ"ל וכוונתו ג"כ לסברא זו דכיון שיכול ליטלם ודאי דלא היה כוונתו שלא להשביע דירא שימסרם לאותו פ' והרב בתומים דחה דברי הפוס' האלו מהלכה ומחלק דבנפקד דלא יכול להכחיש פקדונו לא שייך סברת הנ"י ובאמת דבריו דחוקים מאוד דפשיטא דכוונת הנ"י בפשיטות דירא להודות דשמא ימסרם לאותו פ' וגם בנפקד שייך לומר כן וכן הרב בעל כנה"ג בסי' ל"ב הביא דברי מהריב"ל אלו והסכימם לדברי הנ"י בפשיטות ומה שהקשה התומים לשיט' זו מהא דאמרי' בס"פ ג"פ אמר ר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך הש"ס דניחוש דשלא להשביע א"ע אמר כן ומאי קושיא הא בלא"ה הקשו הראשונים שם דל"ל טעמא דחזקה ות"ל דנאמן במיגו דאי בעי מיתשל עליה ותי' דמיירי שמסרס ליד גזבר דלא מהני שאלה וא"כ בכה"ג לא שייך נמי שלא להשביע דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר ליד פ' א"ו דאין חילוק והנה בחידושי אמרתי לתרץ קושיא זו באופן נאה דהנה הרמב"ן במלחמות ובחידושיו שם הקשה למאי דס"ד דהש"ס התם דר"ה לא מיירי בנקיט שטרא א"כ היכא אמר דנאמן משום חזקה דא"א עושה קנוניא על ההקדש נהי דקושטא קאמר הא מ"מ מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ותי' דמיירי במנה פקדון וכבר האריך הש"ך בזה בסי' רנ"ה ויש להקשות דהא אמרי' בשבועו' ובערכין דדוקא גבי שכ"מ אמר ר"ה דנאמן משום דא"א עושה קנוניא על ההקדש ומשום דאין אדם חוטא ולא לו ופרש"י בשביל יורשיו אבל בבריא דהנאה דידיה היא חיישינן לקנוניא והנה בפחז"ה אמרינן דהמוכר שדה

לחבירו שלא באחריות אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח ומפרש הש"ס דניחא ליה דלא לקרוייה

אינשי לוה רשע ולא ישלם ודין זה הוא הלכה פסוקה בסי' ל"ו וא"כ קשה אמאי נאמן השכ"מ שאמר מנה לפ' בידי משום דא"א עושה קנוניא על ההקדש וא"א חוטא ולא לו ניחוש דילמא האמת הוא שהוא חייב לו מנה הלואה בע"פ או מלוה בשטר מאוחר להקדש זה לפי מ"ש התוס' שם דמיירי שהקדיש כשהוא בריא ומלוה ע"פ או בשטר מאוחר אינו גובה ממשעבדי והא דאמר מנה פקדון הוא אומר כן כדי להעמידה בפני בע"ח שלא להיות לוה רשע ולא ישלם דהנאה דידיה הוא ודוחק לומר דשכ"מ אינו חושש דלא לקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם דא"כ המוכר שדה שלא באחריות יהא נאמן להעיד עליו כשהוא שכ"מ ודבר זה לא אשתמיט בשום דוכתי וכן איתא בש"ס בב"מ דף ט"ז דניחא ליה לאינש שלא יחרפוהו לאחר מיתה למיקרי לבניו בני גזלנא ע"ש אך יש לתרץ קושיא זו ע"פ מה שהקשו הראשונים דל"ל לר"ה לומר דנאמן מטעם חזקה ות"ל דנאמן במיגו דאי בעי מיתשיל עליה ותי' דמיירי בהקדיש על דעת רבים דאין לו הפרה והקשה הש"ך בסי' רנ"ה דהא נדר ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה ופריעת בע"ח מצוה ותי' דאם לאו חזקה דא"א עושה קנוניא על ההקדש לא הוי מהימנינן ליה כלל שהוא חייב לאחרים וא"כ ליכא מצוה בהתרתו ואין מתירין לו כלל ולפ"ז ניחא דלכך לא חיישינן דילמא האמת הוא שהוא מנה מלוה ומשקר ואומר מנה פקדון בכדי להעמיד בפני בע"ח דכיון דע"כ צ"ל דהאמת הוא שחייב לו מנה הלואה משום דחזקה א"א עושה קנוניא על ההקדש ומהימן להתיר את נדרו א"כ שוב ממילא מהימן שהוא מנה פקדון במיגו דאי בעי אמר מנה מלוה הוא ומיתשיל על נדריה ולפ"ז מיושב קושית התומים דש"ס פריך שפיר דניחוש דשלא להשביע הודה דל"ל דמיירי שמסרו ליד גזבר דכיון דס"ד דש"ס דר"ה לא מיירי דנקט שטרא וקשה קושית הרמב"ן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וצ"ל דמיירי דאומר שהוא מנה פקדון וא"כ ע"כ דלא מיירי שמסרו ליד גזבר דא"כ הדרא קושיא לדוכתה דניחוש שהוא מנה מלוה ומשקר לומר מנה פקדון בכדי להעמיד בפני בע"ח דל"ל דנאמן במיגו דאי בעי מיתשיל עלה דהא במסרו ביד גזבר לא מהני שאלה כלל אבל להמסקנא דמוקי הש"ס מילתא דר"ה בנקט שטרא מצינן לאוקמי שפיר מילתא דר"ה בשמסרו ליד גזבר או בהקדיש ע"ד רבים כמ"ש הראשוני' ובזה יש לתרץ קושית התוס' שם שהקשו למאי דמוקי הש"ס בנקט שטרא דמקוים ור"ה אמר נאמן לפוטרו משבועה אכתי ניחוש דילמא השטר הוא פרוע ושלא להשביע אמר כן ולפמ"ש א"ש דלמאי דמוקי דר"ה מיירי בנקט שטרא דמקוים א"כ י"ל דמיירי דמסרס ליד הגזבר דלא שייך שלא להשביע כשיטת מהריב"ל דבשלמא למאי דס"ד היה קשה דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וצ"ל במנה פקדון וא"כ ע"כ לא מיירי במסרם ליד הגזבר כמ"ש אבל למסקנא דמיירי בשטר מקוים מצינן לאוקמי שפיר במסר ליד הגזבר דהא מלוה בשטר טריף ממשעבדי ואין לומר דאף בשטר ניחוש לענין שבועה דילמא השטר שבידו פרוע וחייב לו מע"פ ומעיד לו כדי להעמיד השטר בידו בלא שבועה י"ל דכיון דשבועת הבא ליפרע ממשועבדים אינו אלא חששא דרבנן בעלמא כיון דהשטר בידו לא חיישינן לכולי האי שהשטר פרוע וחייב לו בע"פ ומעיד לו בכדי להעמיד השטר בידו בלי שבועה וא"ש וע' בתשובת הרמב"ן סי' י"ט וכ"ז נכון ע"ד הפלפול אך לאחר העיון לדינא נראה דקושית התומים מעיקרא לק"מ דדוקא בפקדון כיון שבעל הפקדון בעצמו אומר שהוא של פלוני חיישינן שהנפקד ישמע לדבריו ויתן לאותו פ' משא"כ בהקדש כשמסרס ליד הגזבר פשיטא דהגזבר לא ישמע לדבריו לאחר שהוציא ההקדש מרשותו ושוב אינו בעליו למוסרם ליד פ' ותדע דאל"כ בלא"ה קשה לדברי הנ"י ומהריב"ל דאיך אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו היאך לא ירא שהיורשי' ישמעו לדבריו ויתנו לו דהרי הממון בידם ושלהם הוא א"ו דסומך א"ע שלא יתחייב על פי הודאתו והיורשים מסתמא ישקדו לטובתם ולא יתנו לו אלא בדינא ודייני משא"כ אחר שלא ידרוש טובתו חייש טפי שלא ימסרנו ליד האחר ע"פ דבריו וא"כ בגזבר הקדש נמי כ"ש שלא ישמע לדבריו ליתן לאותו פ' אלא בדינא ודייני דגזברין של הקדש זריזין הן טובא בדבר ההקדש גם מה שהוכיח התומים לפירוש רשב"ם דפי' בפ' מי שמת הא דבעי ש"מ שהודה הוא אי אמרינן שלא להשביע בפקדון ופשטינן מעובדא דאיסור גיורא דהוי הודאה ומאי ראיה הא התם היה המעות בפקדון אצל רבא ולא שייך שלא להשביע דירא שימסרנו לאותו שהודה זה אינו ראיה כלל דהא איסור גיורא גר שאין לו יורשים היה ולא שייך גביה כלל שלא להשביע את בניו אלא שלא להשביע א"ע שהיו מחזיקים אותו בעשיר בחייו וכדפריך בפרק ג"פ לענין שכ"מ שהקדיש כל נכסיו א"כ דייק הש"ס שפיר דבפקדון ל"א שלא להשביע דאל"כ ניחוש דשלא להשביע אמר כן דל"ל שירא שלא ימסרנו לאותו פ' דמאי איכפת ליה דהא בלא"ה אין לו יורשים וכל נכסיו יהיו הפקר וז"ב ובחנם דחה התומים דברי מוהריב"ל מהלכה והדבר מבואר בנ"י וכ"ה בחי' הר"ן פז"ב וכן מצאתי בחידושי הרשב"א לקדושין פ"ג גבי א"ל ע"א אכלת חלב ור"ן שם ע"ש וע' בסמ"ע סי' רנ"ה ס"ק ז"ך ע"ש:

ט היה התובע עמו. ואיכא למידק דא"כ מאי פריך הש"ס בס"פ ג"פ גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן דניחוש שלא להשביע א"ע אמר כן ודחיק התם טובא ואמאי לא מוקי בפשיטות דמיירי שהיה התובע עמו דלא שייך שלא להשביע וכ"ש דקשה יותר על הרא"ש שכתב דהא דאמרינן התם שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין דמשמע דאם לא אמר להם האב שפרע חייבים לשלם ול"א דשלא להשביע הודה דמיירי שההודאה היתה ע"י תביעה דל"ש שלא להשביע וא"כ אמאי לא מוקי הש"ס ההיא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נמי בכה"ג דמיירי ע"י תביעה דהא אידי ואידי חד לישנא נקט ואמר מנה לפ' בידי ונראה לתרץ דהא הטעם דבהיה התובע עמו ל"ש שלא להשביע הוא משום דמתיירא שאותו אחר יתבענו ע"פ הודאתו כמ"ש הכ"מ פ"ז מה"ט והסמ"ע ס"ק ל"ג וזה שייך דוקא במי שיש לו במה לפרוע משא"כ התם דמיירי שהקדיש כל נכסיו ואין לו שום ממון אחר בכה"ג י"ל שלא להשביע הודה אף שהיה התובע עמו דאינו מתיירא שהאחר יתבענו דהא בלא"ה אין לו במה לשלם ולשמא יתעשר לא חייש כלל דהא אף לענין עדות לא מיחשב נוגע בעדות כל היכא דהשתא אינו נהנה בעדותו אף דאם יתעשר נהנה בעדותו כשר לעדות ולא הוי נוגע כמבואר בסי' ל"ז ס"י וסמ"ע סי' קכ"ג ס"ק י"ז ולפ"ז יש לומר דבכה"ג אף שהוא מודה על ידי תביעה שייך שפיר שלא להשביע דכיון שאין לו במה לשלם אינו מתיירא מן התובע ופריך שפיר כן נ"ל נכון:

י אע"פ שאמר להם כתבו שטר. הש"ך השיג ע"ז וס"ל דאם אמר להם כתבו הוי הודאה גמורה ואין צ"ל אתם עידי והוכיח כן מדברי הרמב"ם ומוהר"ם רקנטי ודבריו ברורים וכן מצאתי להדיא בתשובת הרי"ף סי' קצ"ד וז"ל וזה שאמרו הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו צריך הוא לאתם עידי או בכתובו לחוד סגיא תשובה כתובו עדיף מאתם עידי דאתם עידי לחוד אינן רשאים לכתוב שטר עד שיאמר כתובו עלי שטר עכ"ל הרי להדיא כדברי הש"ך:

יא המוסר לחבירו שטר. וכתב הש"ך דה"ה אם א"ל לשון זה חייב אני לך מנה בשטר כיון דלהרמב"ם והמחבר לעיל בסי' מ' יכול להתחייב א"ע בכה"ג כ"ש דמהני לענין הודאה וכ"כ רב האי גאון במשפטי שבועות ונראה דאף הרמב"ן והרשב"א שחולקים על הרמב"ם במחייב עצמו מודים כאן לענין הודאה עכ"ד והנה מדבריו משמע דאף שלא להשביע א"י לומר בכה"ג ובאמת מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ובחי' ס"פ ג"פ מוכח להיפך שכתב על מ"ש הרי"ף שם דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי דנאמן ודוקא דנקט שטרא דמקוים אבל נקט שטרא דלא מקוים וכו' וה"ה היכא דלא נקט שטרא כלל אי אמר תנו נותנין דרב ושמואל דאמרי שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכתב עליו הרמב"ן ותמיהני אמאי בלא נקט שטרא ואמר תנו נותנין והא מע"פ הוא ואינו גובה ממשועבדים ותי' דנראה שכך הוא דאע"ג דלא נקיט שטרא בידיה אלא שכ"מ הוא שצוה ואמר יש לפ' עלי מנה בשטר תנו אותו לו נותנין דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כאלו הוציא לפנינו שטר מקוים דהא אמרת דלא משקר א"נ בהודה במנה פקדון או בקרקע עכ"ל והביאו הש"ך בסימן רנ"ה הרי להדיא דמוקי לדברי הרי"ף באומר חייב אני לו מנה בשטר ואפ"ה דוקא באומר תנו נותנין אבל אי לא אמר תנו אין נותנין משום דאמרינן דשלא להשביע אמר כן ובאמת מגופה דשמעתתא דס"פ ג"פ יש להוכיח כן דהא הש"ס פריך התם מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ומשני ר"נ דמיירי בנקט שטרא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטרא והנה לכאורה אכתי קשה כיון דלרב ושמואל אף שההלואה אמת מ"מ אינו גובה מן היורשים א"כ אף שאמר תנו מכל מקום נימא דההלואה הוא אמת אך השטר הוא מזויף ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים וע' בסמ"ע וש"ך סי' ס"ט ס"ה א"ו דמיירי באומר מנה לפלוני בידי בשטר ותנו לו דבכה"ג ודאי קיימיה לשטרא ואפ"ה בלא אמר תנו אף שאמר מנה לפלוני בידי בשטר לא קיימיה לשטרא ואמרינן דשלא להשביע אמר כן אף שיש שטר שאינו מקוים לפנינו וכ"ש היכא דליכא שטר כלל וזו היא ראיה גדולה לפענ"ד ומזה סתירה ג"כ למ"ש הש"ך בסי' רנ"ה דהא דלא מוקי הש"ס מילתא דרב ושמואל שאמר מנה לפלוני בידי ושטר היה לו עלי ואבד כמ"ש הרמב"ן משום דמלישנא דאמרי אמר מנה לפלוני בידי משמע שלא אמר אלא לשון זה בלבד ולפמ"ש מוכח איפכא דהא אף לתירוצא דש"ס ע"כ צ"ל דאמר מנה לפ' בידי בשטר דאל"כ אף תנו לא מהני א"ו דה"ה דהוי מצי לאוקמי באומר מנה לו בידי בשטר ואבד אלא דהש"ס לא רצה לאוקמי במילתא דל"ש שאבד השטר לכך מוקי טפי בשטרא דלא מקוים גם מה שהקשה הש"ך שם דמאי פריך הש"ס הא מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים דילמא מיירי במנה פקדון כמ"ש הרמב"ן לק"מ דמידי הוא טעמא אלא לרב והא רב ס"ל בפ"ק דגיטין דף י"ג דשכ"מ שאמר תנו מנה לפ' מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר וא"כ ע"כ הא דאמרי רב ושמואל אמר תנו נותנין מיירי במנה הלואה דכולי נכסי אישתעבידו לי' דאי במנה פקדון אף כשאמר תנו אין נותנין במנה סתם דחיישינן שמא מנה קבור קאמר דאף בפקדון הדין כן כמ"ש התוס' שם א"ו דמיירי במנה הלואה ופריך הש"ס שפיר הא מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אבל לדידן דקיי"ל דל"ח למנה קבור כתב הרמב"ן שפיר דהרי"ף מיירי במנה פקדון וז"ב. ותבנא לדינא דנראה דאף לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' מ' דס"ל דאדם יכול להתחייב עצמו באומר מנה לך בידי בשטר מ"מ יכול לומר דשלא להשביע א"ע אמר כן דהא מוכח כן בהסוגיא דס"פ ג"פ ודוחק גדול לומר כיון דעיקר הדין נלמד מסוגיא דר"פ הנושא דמוקי לפלוגתא דר"י ור"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר וא"כ י"ל דהסוגיא דס"פ ג"פ ס"ל כר"ל דפוטר התם זה ליתא דא"כ אמאי פסקינן כר"י כיון דרב ושמואל ור"נ דהלכתא כוותיה בדיני ס"ל כר"ל א"ו כמ"ש דמ"מ יכול לומר שלא להשביע אך מ"מ לענין השטאה י"ל דאינו יכול לטעון דכיון דאמר חייב אני לך מנה בשטר הוי כהודא' דרך הודאה גמורה דס"ל להרמב"ם והמחבר דמשטה אינו יכול לטעון ושלא להשביע יכול לטעון וע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה למאי דמשני בפ' הנושא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר אכתי אמאי חייב לר"י הא יכול לומר משטה אני בך א"ו דבכה"ג א"י לומר משטה וליכא לאקשויי דאכתי נימא דשלא להשביע הודה זה ליתא דהא מיירי התם בפניו כדקאמר חייב אני לך מנה בשטר ובפניו א"י לומר שלא להשביע לשיטת הרמב"ם ובזה מתורץ קושית הה"מ שהקשה דמנ"ל להרמב"ם זה ולפמ"ש א"ש דמוכח כן מהסוגיא דס"פ ג"פ ור"פ הנושא וכמ"ש אך מ"מ קשה לפי מ"ש הש"ך בס"ק ל"ד דשכ"מ שהודה דרך הודאה גמור' אף שלא להשביע את בניו לא אמרי' גביה דשכ"מ עדיף טפי וא"כ כיון דמוכח בס"פ ג"פ דאף שכ"מ שאמר חייב אני לו מנה בשטר אמרינן דשלא להשביע אמר כן אלמא דחייב אני לו מנה בשטר לא חשיב הודאה גמורה וא"כ אף משטה יהא יכול לטעון ובאמת לולי דמסתפינא אמינא דהאמת הוא דאף משטה יכול לטעון בכה"ג ומה שהביא הש"ך ראיה מדיכול לחייב א"ע בכה"ג כ"ש לענין הודאה לפענ"ד לאו ראיה הוא כלל דהא דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב לא מיירי שלא אמר לפני העדים רק דברים אלו לבד אלא התם מיירי בידוע שבא להתחייב א"ע בדבר שאינו חייב כגון שאמר כן לפני העדים בתחילה שבא להתחייב א"ע ולכך כשאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב אף שלא אמר אתם עידי וא"י לטעון לא השטאה ולא השבעה דהוי כקנין דומיא דמעמד שלשתן דקיי"ל לקמן סי' קכ"ו סי"ג דא"י לומר משטה וכתבו הבעה"ת והטור דמעמד שלשתן הוי כקנין ועוד דלמה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו או לא וא"כ ה"נ במחייב א"ע בחיוב חדש ואומר לפניהם כן לא שייך משטה כיון דהאחר א"י כוונתו היאך ישטה בו בכך ועוד דהוי כקנין משא"כ בהודה לו דרך הודאה שחייב לו מנה בשטר שפיר יכול לומר משטה כיון שהאחר יודע שאינו חייב לו כלל כן היה נ"ל אלא שנאמן עלינו הרב הש"ך שרב האי גאון בס' משפטי שבועו' כתב דאף בהודה דרך הודאת חיוב מהני כשאומר חייב אני לך מנה בשטר אך כ"ז לענין השטאה אבל לענין שלא להשביע נראה עיקר דיכול לטעון כדמוכח מש"ס דפ' ג"פ והרמב"ן שם אם לא שאמר חייב אני לך מנה בשטר בפני התובע דאי"ל שלא להשביע כשהוא בפני התובע לשיטת הרמב"ם ולשיטת החולקים דאף בפני התובע שייך שלא להשביע לא מהני חייב אני לך מנה בשטר אא"כ שאמר מתחלה לעדים שדעתו להתחייב א"ע בזה דהוי כקנין וכמ"ש לעיל ובלא"ה רבים חולקים על דינא דחייב אני לך מנה בשטר כמ"ש הש"ך בסי' מ' סק"ב ע"ש:

יב בחזקת שהוא חייב לו. הסמ"ע כתב דאי לא בחזקת שהוא חייב אע"ג דנתברר שאינו חייב היה צריך לשלם כשמודה בהודאה גמורה לשיטת הרמב"ם והש"ך השיג עליו דמנא ליה הא דאף להרמב"ם דס"ל דהודאה גמורה הוי כא"ע היינו שלא יוכל לומר משטה אבל להתחייב בדבר שאינו חייב בעינן א"ע דוקא ע"ש ולענ"ד העיקר כדבריו דלענין חיוב חדש בעינן א"ע דוקא אבל בלא א"ע א"י לחייב עצמו אף היכא דל"ש השטאה והשבעה וראיה לזה מדברי הר"ן בר"פ הנושא שכתב דלשיטת הרמב"ם דמהני באומר הוו עלי עדים שאני חייב מנה לפ' להתחייב בדבר שאינו חייב הא דמוקי בפ' השוכר את הפועלים מתניתין דמתנה ש"ח להיות כשואל על הא דפריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו וכן בשומר קרקעות מוקי לה בשקנו מידו הוא לאו דוקא דה"ה באומר אתם עידי נמי מהני דהא ע"כ הוי מצי לאוקמא כשחייב א"ע בשטר כיון דקיי"ל כר"י אלא דנקט הקנאה היותר רגילה עכ"ד ואי אמרת דהיכא דלא שייך השטאה והשבעה יכול לחייב עצמו אף בלא א"ע א"כ קשה נהי דמיירי בלא א"ע הא התם לא שייך משטה כלל דהא כל תנאי שבני אדם מתנין ומקיימין ביניהם לא שייך משטה כלל כמ"ש המרדכי והג"א פז"ב והוכיחו כן מש"ס ערוכה בפ"ב דקדושין דפריך התם אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם א"ע ה"נ דלא הוי קדושין וכ"כ הר"ן שם להדיא דלא בעינן א"ע אלא בהודאה דשייך משטה משא"כ היכא שראו עיקר המעשה לא שייך משטה ע"ש וא"כ ה"נ בשומר קרקעות ומתנה ש"ח להיות כשואל כיון שמוסר לו לשמור על תנאי זה פשיטא דל"ש השטא' וכ"ש השבעה א"ו דלענין חיוב חדש בעינן א"ע דוקא אף שידעינן שלא נתכוין להשטאה וכ"נ מדברי המחבר בסי' מ' ס"א וע"ש וז"ב:

יג מיהו יוכל לומר אח"כ כו' במיגו דהחזרתי' לאותו פ'. דין זה הוא מתשו' מוהר"ם במרדכי פחז"ה וכתב שם וז"ל וליכא למימר דלאו מיגו טוב הוא דדמיא למיגו דהעזה דכי אמר טעיתי אין שכנגדו יודע שהוא משקר ואלו אמר החזרתי להם ליורשים היו יודעין שהוא משקר אי משום הא לא איריא דאפ"ה אמרינן מיגו כמו שהוכיח ר"י מפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן היכא דליכא עדים שהוא של אביו דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה של אביו מעולם אע"ג דבטענה דקטעין ולקחתיה ממנו אין שכנגדו יודע שהוא משקר אבל אי טעין לא היתה של אביך מעולם ידע שהוא משקר ואפ"ה אמרינן מיגו עכ"ל והעתיקו הש"ך ולפענ"ד דברים הללו צ"ע כיון דחזינן דלענין פטור שבועה לא אמרינן מיגו דהעזה כדאמרינן בכמה דוכתי מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא מהימן במיגו דכופר הכל משום חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח אלא דלענין פטור ממון אמרינן מיגו דהעזה כמ"ש הר"ן בפ' כ"ה והש"ך בכללי המיגו באריכות והיינו ע"כ מטעם דלענין לאפטורי משבועה לא טעין טענה שיש בו העזה בכדי לאפטורי משבועה משא"כ לפטור מממון הוא טוען אף טענה שיש בו העזה בכדי ליפטר מהממון וכעין מ"ש הש"ך בר"ס רצ"ו וא"כ זה שייך דוקא לגבי בע"ד עצמו שיש לו הנאה מהממון משא"כ הכא דס"ס אין הממון שלו ועד בעלמא הוא מי הפקיד בידו הממון הלזה א"כ בכה"ג י"ל דמיגו דהעזה לא אמרינן דלמה יעיז בחנם כיון שאין מגיע לו שום הנאת ממון ואדרבה לענין עדות קיי"ל בסי' ל"ז סכ"א דבאם שימצא להעד שום צד הנאה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הוי נוגע בעדות וליכא למימר דכיון שאם אין אנו מאמינים להנפקד לומר טעיתי נגד הראשון ויצטרך להחזיר הפקדון להראשון יצטרך לשלם ג"כ להשני עבור הפקדון דכיון שהוא מודה עכשיו שטעה א"כ נגד השני הוי הודאת בע"ד כמאה עדים שהפקדון שלו הוא וטעה במה שהודה מקודם להראשון ופשע בפקדון שלו דמיקלי קלייה בדיבורו וא"כ הוי טענתו כמו שפוטר א"ע מהממון ומהימנינן ליה במיגו דהעזה זה ליתא דמ"מ כיון שבעיקר עדותו אין הדבר נוגע לו היאך יכולין אנו להאמינו במיגו כיון דלאו מיגו מעליא הוא שאינו רוצה להעיז כיון שאין הדבר נוגע לו וכן מוכח בתוס' דקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא שהקשו שם אמאי אמרינן התם הן הן שלוחיו הן הן עידיו משום מיגו דיכלי לומר אהדרינהו ללוה הא לא אמרינן מיגו בשנים כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים ומחמת ממון אינו נאמן ולא מהימני לומר מחמת ממון במיגו דמחמת נפשות משום דמיגו בשנים לא אמרינן ותי' דבטענה שנפטרים בה מממון בטוחים הם זע"ז שיאמרו דבר אחד משא"כ גבי עדים שאין דררא דממונא לגבי העדים לא הוי מיגו כי אין ע"א יודע מה בלב חבירו והרי התם כי אין מאמינים להם לומר שהיו אנוסים מחמת ממון הן צריכים לשלם להלוה שגרמו לו היזק בעדותם כמבואר בסי' מ"ו סל"ז וא"כ נאמר דלהמני לפטור א"ע מהממון דלענין פטור ממון אמרינן מיגו בשנים א"ו כיון דבעיקר עדותם אין הדבר נוגע להם לא הוי מיגו וא"כ ה"ה לענין מיגו דהעזה נמי נאמר כן דכיון דעיקר העדות לא שייך לגבייהו כלום לאו מיגו מעליא הוא שאין רצונו להעיז ויש לדחות ראיה זו כיון דעיקר קושית התוספות בקדושין מהס"ד דרמב"ח בפ' האשה דאמר על הא דקתני במתניתין דהתם דאם כת"י יוצא ממ"א א"נ לומר אנוסים היינו ל"ש אלא מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים וע"ז קשה דלהימני במחמת ממון במיגו דמחמת נפשות דלמסקנא דהתם דקאי על אין כת"י יוצא ממ"א לק"מ דלהימני במיגו דמחמת נפשות דהא במקום דמשים א"ע רשע לא מהני מיגו דהא בלא"ה אית להו מיגו דאין זה כת"י א"ו דעיקר קושית התוספות הוא לס"ד דרמב"ח דמיירי בכת"י יוצא ממ"א ובאין כת"י יוצא ממ"א אף מחמת ממון מהני מיגו ולזה הקשו שפיר אף בכת"י יוצא ממ"א להימני במיגו דמחמת נפשות להס"ד וכן הקשו בכתובות ולשון התוס' דקדושין הוא מגומגם ואם כן יש לומר דלהס"ד דרמב"ח הוי ס"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דלא דאין ד"ג וא"כ אף כשחתמו א"ע בשקר אינם חייבים לשלם ולכך אמרינן שפיר דמיגו בב' לא אמרינן כיון שאין הדבר נוגע להעדים משא"כ לדידן דדיינינן ד"ג לענין מיגו דהעזה חשיב שפיר המיגו כדי ליפטר מממון ודוחק וצ"ע ודוק:

יד אבל לא יוכל לומר טעיתי בהודאתי כו'. עש"ך שהאריך בזה באיזה אופן א"נ לומר טעיתי במיגו אבל בלא מיגו לכ"ע א"נ לומר טעיתי ע"ש והיכא שהתובע מודה שהנתבע טעה במקצת או שנתברר בעדים והנתבע טוען שטעה ביותר נראה שאין הלוה נאמן לומר שטעה ביותר ואף למה שהוכחתי בסי' פ"ד סק"ד דהיכא דאיתרע החזקה במקצת איתרע בכולה מ"מ לענין טעות לא אמרינן הכי דמאי דחזינן דטעה איתרע אבל מה דלא חזינן דטעה לא מבטלינן הודאתו דכמאה עדים דמי ואין דרך ב"א לטעות וראיה ברורה לזה מהא דמבואר בט"ו סי' ל' ס"ג בראובן שתבע משמעון אלף ות"ק זהו' ומביא חמשה עדים אחד אומר ק' וא' מעיד על ר' וא' על ש' וא' על ת' וא' על ת"ק דאם העידו כולם בהכחשה על יום א' אינו משלם אלא ר' והטעם יש כאן שני עדים שאומרים שאין הלואה זו יותר מר' והן עד המעיד ק' ועד הר' אבל ר' משלם דכיון דעד הר' ועד הש' מעידים עכ"פ דחייב ר' ע"ש ואי אמרת דאף בטעות אמרינן דהיכא שטעה במקצת חיישינן שטעה בכולו א"כ אמאי גובה ר' משום דמצרפינן עד הר' ועד הש' אהדדי הא הטעם דהכחשה בבדיקות לא הוי הכחשה משום דעבידי אינשי דטעי בהכי ולא דייקי בין ק' לר' וא"כ כיון שאין אתה מגבה אלא ר' ע"כ צ"ל דעד הש' לא דק במנה וא"כ היכי מצינן לגבות ר' ע"פ עד הר' והש' ולומר דעד האומר מנה טעה או משקר נימא כיון דע"כ עד האומר ש' טעה במנה דילמא טעה במאתים וההלואה לא היתה רק מנה כמו שאומר עד המנה ועד הר' טעה או משקר א"ו כיון דעדים שהם ע"י צירוף מהימני מדאורייתא במה דחזינן דטעו טעו אבל מאי דלא חזינן לא חיישינן לטעות ולכך מצרפינן עד הר' ועד הש' להדדי ומבטלינן לעד הק' שאין דבריו של אחד במקום שנים וא"כ ה"נ לענין הודאת בע"ד כיון דכמאה עדים דמי מאי דחזינן דטעה טעה אבל במאי דלא חזינן ל"ח לטעות וז"ב ודלא כמו שנראה מתשובת מוהרי"ט ח"א ס"ס נ"ו ועיין באה"ע ס"ס י"ז ובח"מ סס"ק ח"י ע"ש ודע דבגוונא שא"נ לומר טעיתי בחשבוני כגון שנתן שטר לחבירו וכיוצא בזה שהדין הוא דצריך לשלם לו דעת הכנה"ג בסי' ע"א ובהגהות הטור אות ל"ח דא"צ המלוה לישבע היסת לאחר הפרעון כיון דמחמת הודאת הלוה מחייבינן ליה א"צ המלוה. היסת ולזה הדעת נוטה אך בתשו' מוהר"מ מלובלין סי' ע' פסק בפשיטות דהיכא שאחד תבע לחבירו שפרע לו יותר ממה שהיה מגיע לו וטעה בחשבון והלה כופר שהיה מגיע לו כ"כ דחייב הנתבע היסת שהיה מגיע לו כ"כ ע"ש והרי התם כיון שכבר פרע לו אין לך הודאה גדולה מזו שהיה חייב לו כ"כ ועדיף טפי מנתן לו שטר כדמוכח לקמן בסעיף ל' ואפ"ה חייבו מוהר"מ היסת והדבר צריך הכרע

טו מיהו בחשבון שכתב על פנקסו. הטעם מבואר בתשו' מוהרי"ק דחשבון שאדם כותב על פנקסו בינו לבין עצמו אין אדם מדקדק בו כ"כ דחושב שאם טעה יוכל לכווין החשבון פעם אחרת והש"ך הקשה ע"ז מהא דמבואר לקמן ס"ס ק"ז דמוציאין אפי' מן היתומים ע"פ פנקסו היכא שהוא ת"ז ולא טענינן להו שאביהן טעה ולכך מחלק בין כתוב על פנקסו בסתם לבין חשבון שכתב על פנקסו או דטעיתי היא מילתא דלא שכיחא כלל ולא טענינן ליתמי והניח הדבר בעדיין צ"ע ולפענ"ד הדבר מבואר ברא"ש ספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי והתוס' ס"פ ג"פ ד"ה וחזר ואמר פרעתי בשם י"מ דשכ"מ נאמן לומר טעיתי אף בלא מיגו דשכ"מ דרכו לטעות יע"ש ואפ"ה דוקא באמרו היתומים אמר לנו אבינו פרעתי וטעיתי נאמנים אבל בלא"ה לא טענינן להו שטעה אף דשכ"מ דרכו לטעות מ"מ כיון שהיתה הודאה גמורה ל"ח לטעות דאין ספק מוציא מידי ודאי דכיון שהודה לפנינו מה"ת ניחוש לטעות וא"כ ה"ה אף בחשבון שבפנקסו מה"ת ניחוש לטעות כל שאינו טוען כן לפנינו וז"ב:

טז לגבי הנ' שעדיין לא נתן לו אבל מה שנתן נתן. יש להקשות לפי מ"ש הרא"ש בתשובה והבאתי בסק"ד דאם הודה בסך מה ובחלק מהסך ההוא א"י לומר משטה אני בך גם על שאר הסך א"י לומר משטה אני בך וא"כ ה"נ כיון שהודה לו במאה ונתן לו נ' הרי מוכח שאלו הנ' היו הודאה גמורה ולא כיון להשטאה אם כן נאמר נמי שבכל ההודאה לא היה כוונתו להשטות ואפשר דכיון שעל אלו הנ' א"ל הילך לא מיחשב הודאה כלל דוגמא לדבר כמו דהילך לא הוי הודאה לענין מודה במקצת דכמאן דנקיט להו המלוה בידיה דמי כדאיתא בריש ב"מ ה"נ לענין משטה נמי אמרינן דלאו הודאה הוא כלל ושייך השטאה על נ' האחרים ולפ"ז אם הודה לו במאה בלא א"ע ואח"ז מה פרע לו נ' בפני עדים א"כ מוכח שגם ההודאה קמייתא לא נתכוין להשטות והוי הודאה גמורה בכולה וחייב לשלם גם החמשים האחרים דצ"ע מסתימת הפוס' בזה:

יז לפני שכ"מ כו' א"י לטעון שלא להשביע. הסמ"ע כתב הטעם דאם כיון שלא להשביע למה לא הודה כן לאחד מהבריאים ולא לשכ"מ דדילמא ימות ויתבעוהו היורשים בהודאתו דהא הם לא ידעו שכיון שלא להשביע ולפי דבריו כ"ש אם מודה ליורשים שחייב לאביהם מנה לא שייך שלא להשביע דירא מן היורשים שיתבעוהו כיון שהם לא ידעו במילי דאביהן אם האמת שלוה ממנו או לא ומדברי הריב"ש סי' שצ"ב והרב בהגה בסי"ד משמע להדיא דאף בהודה ליורש שייך שלא להשביע וכבר הרגיש בזה הרב בעל מ"ל ברפ"ז מה' טוען ודחה סברא זו מהלכה וראיתי בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' ע"ב שחולק ע"ז גם הש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע דדין זה לא נזכר במרדכי כלל אלא דמשטה א"י לטעון דאין דרך להשטות עם הנוטים למות אבל שלא להשביע יכול לטעון בכל גווני ע"ש:

יח שאפי' נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר א"ע וכו'. הטעם מבואר בלשון הראב"ד שבבעה"ת מפני שזה דומה למי שהודה בעדים חייב אני לך מנה והילך מהם נ' שאם לא אמר א"ע לאו כלום הוא ויכול לומר משטה אני בך עכ"ל ופי' הש"ך דר"ל כמו דהתם יכול לומר משטה אני בך על נ' הנשארים ה"נ מהני טענה זו לענין שיכול להחזיק במה שתח"י וכתב הש"ך דמכאן מוכח דס"ל להראב"ד והבעה"ת דשייך משטה אף במודה מעצמו ודוחק לומר דדוקא במנה לך בידי ל"ש משטה במודה מעצמו אבל בהודה שיש בידו ריוח שייך משטה אף שהודה בעצמו שהשטה בו כדי שיניח בידו המעות עוד לאיזה זמן א"ו דס"ל דאף במודה מעצמו שייך משטה ותמיהני עליו דהא בבעה"ת שער כ"ח ח"ה הביא בשם הראב"ד שכתב דמסתברא במעמד שלשתן לא שייך לומר משטה אני בך דכקנין דמי ועוד דלמה ליה לאשטויי בהך ג' בשלמא בהאי מצי טעין ואמר כי היכי דאיהו מהאיך בי דתבע מנאי מאי דלא מחייבנא ליה ה"נ אחיכא ביה אנא אבל בהך תליתאי אמאי מחייך בהו וקיבל עליו ליתן לו בחוכא עכ"ל וכ"כ החידושי רשב"א ספ"ק דגיטין דברים אלו בשם הראב"ד הרי להדיא דס"ל דבמודה מעצמו לא שייך משטה ואף את"ל דשא"ה כיון שזה השלישי אינו יודע האמת אי חייב לו לכך לא היה לו להשטות בו משום דדילמא יתבענו האחר ול"ל להשטות בו בכדי אכתי קשה הא אף הכא בהודה מעצמו שיש לו ריוח שייך ג"כ האי טעמא דלמה ליה להשטות בו בדבר שאין שכנגדו יודע האמת ודילמא יתבענו בחנם א"ו ע"כ צ"ל דהכא שייך משטה אף במודה מעצמו כיון שיש לו עסק עמו ויש טעם להשטאתו כדי שיניח המעות בידו. שוב מצאתי בבעה"ת שער נ"א ח"ח שכתב לענין היכא שראובן הוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון וטען שלוי שהלוהו היה שלו הממון ובשליחותו הלוהו דאם הודה לוי כן שהודאתו מהני וסיים שם ואם ההודאה של לוי היתה בעדים בפני ראובן דממונו הלוה וא"ל ראובן א"ע הרי נתקיימו הדברים ואם לא הודה בפניו ולא אמר א"ע לא אמר כלום שנאמר שלא להשביע נתכוין וכל הדברים האלה מפירשין במקומן אבל אם הודה בפניהם ולא אמר א"ע אלא שלא היה ראובן תובעו כלום הורו דהודאתו הודאה וליכא למימר ביה משטה אני בך ולא שלא להשביע נתכוונתי כיון שהודה בפניו עכ"ל הרי להדיא דבעה"ת ס"ל דבמודה מעצמו לא שייך משטה ואפ"ה הכא לענין ריוח שייך משטה אף במודה מעצמו אך מכל מקום מדברי הבעה"ת שער מ"ב ח"ב שהביא הש"ך בס"ק י"ב מוכח להדיא דס"ל דאף במודה מעצמו שייך משטה ודברי בעה"ת סותרים זא"ז:

יט ישבע עכשיו שלא היה בו ריוח. כבר נתבאר הטעם משום דיכול לומר משטה אני בך וממילא נשמע דאם נתן לו שטר על הריוח דאינו יכול לומר משטה וכן טעיתי בהודאתי וסברתי שהיה בו ריוח ג"כ א"נ ואף דהש"ך בס"ק ע"ט חולק על מהריב"ל ופסק דבכת"י נאמן לומר טעיתי בהודאתי היינו משום דיש לו מיגו דפרעתי משא"כ בשטר דא"נ לומר פרעתי ה"ה טעיתי בהודאתי ג"כ א"נ וכ"כ בתשו' מוהר"מ מלובלין סימן קל"ה ובתשו' ב"ח סי' ס"ז דכיון שהודה מתחילה שיש ריוח יכול לומר לדבריך הראשונים אני מאמין וזה פשוט אלא דהב"ח שם כתב וכ"ז אינו אלא כשהשטר מקוים או יכול לקיימו אבל באינו מקוים ואינו יכול לקיימו אז המקבל נאמן במיגו דמזויף בכל מה שטוען שלא היה הקרן כ"כ כמו שכתוב בשטר רק המותר הוא ריוח ולא הרויח מעולם ואע"ג דלבעל העיטור היכא דקיבל ממנו מעות להתעסק ונותן לו ריוח בכל שנה ושנה והודה שנתן לו לשם ריוח אפילו ליכא שטרא אלא האמין לו בע"פ לא מצי טעין לא היה שם ריוח מ"מ הראב"ד חלוק עליו כמ"ש הטור והש"ע בס"ס פ"א ולא הכריעו והילכך מספק אין להוציא ממון בפלוגתא דרבוותא עכ"ל ומשמע מדבריו דאף שהמקבל טוען ששקר היה ומעולם לא היה ריוח ג"כ נאמן ומה מאוד נפלאתי עליו דהא טעמא דהראב"ד משום דיכול לומר משטה אני בך מה שנתתי לך לשם ריוח כיון שהיה מוחזק במותר הממון כמבואר בבעה"ת שהבאתי בס"ק שלפ"ז וא"כ הכא שנתן לו שטר גמור נהי שאינו יכול לקיימו עכשיו מ"מ הרי הודה שהשטר הוא אמת ובשעה שנתן לו השטר הרי היה שטר גמור בעדים וא"כ היאך יכול לומר משטה אני בך וכי ידע שהעדי' ילכו מכאן ואולי אף הב"ח לא מיירי אלא בשטרי ממרמות שחתום שם הלוה עצמו וכמבואר בשאלה שם ובכה"ג אפשר לומר דשייך השטאה דכיון שאין כת"י יוצא ממ"א י"ל דהלוה ידע מזה ולכך לא היה ירא מלהשטות בו דסמיך א"ע שיהא יכול לטעון מזויף וכעין מ"ש בר"ס פ"ב אך מ"מ גם זה לא נהירא כלל כיון דאף בכת"י שאדם נותן לחבירו מבואר בס"ז דא"י לטעון השטאה הרי דאף דבכת"י נאמן לומר פרעתי תמיד מ"מ א"י לטעון משטה כיון דעביד מעשה ונתן כת"י עליו וכ"ש בשטרי ממרמות שא"נ לומר פרעתי שא"נ לומר משטה הייתי והייתי סומך א"ע במה שאין כת"י יוצא ממ"א ולא יחתום א"ע עוד בשום מקום אחר אך כ"ז בטוען משטה אבל בטוען טעיתי וסברתי שיש בו ריוח הנה בכת"י אף שהוא מקוים נאמן במיגו דפרעתי אך בשטר והוא אינו מקוים אף דאית ליה מיגו דמזויף נראה דלא מהני המיגו דכיון דבשעה שנתן לו השטר לא ידע שלא יהא יכול לקיימו חזקה דא"א נותן שטר גמור אא"כ מדקדק בו היטב והוי מיגו במקום עדים אף להפוס' דאמרי' מיגו לומר טעיתי היינו בהודאה גרידא לפני עדים ואמר א"ע משא"כ בנותן שטר בעדים חזקה דדקדק בו היטב ודמיא למ"ש הש"ך בס"ק ס' דאם הודה לפני עדים משעבד נפשו בקנין אף למ"ד דבקנין נאמן לומר פרעתי וכן בהודה במעמ"ש דא"נ לומר טעיתי במיגו דפרעתי וכמו שהכריע הרב רמ"א בסימן קכ"ו סי"ג וא"כ כ"ש בשטר גמור שאמר לעדים כתבו דא"נ לומר פרעתי דה"ה דא"נ לומר טעיתי במיגו דמזויף דחזקה שלא טעה ואף דמדברי הש"ך בסי' ס"ו ס"ק נ"ב לא משמע כן מ"מ דבריו שבס"ק ס' נראין יותר אך היכא שטוען מה שנתתי השטר מפני שהיו לי חובות וסברתי שיפרעו החייבים וכעת שלא פרעו לי אינו מגיע לך ריוח נראה דבכה"ג נאמן אם אין השטר מקוים משום מיגו דמזויף כמבואר בר"ס פ"ב דנאמן אף לומר אמנה הוא במיגו דמזויף וע' בש"ך ס"ק ע"ט וכן עיקר

כ הדין עם ראובן. והקשה הסמ"ע דבתשו' הרא"ש מבואר שנשבע ראובן שכך א"ל שמעון והמחבר לא הזכיר שנשבע ראובן ותי' דלענין דאין ביד לוי להוציא מיד ראובן אצ"ל דכבר נשבע ראובן דהא לוי א"י לטעון ברי שלא א"ל שמעון שהיה בו כ"כ ריוח ולא כתבו הרא"ש אלא שאף אם יכחיש שמעון ויאמר לא אמרתי לך מעולם שהרווחנו כ"כ דאז היה צריך ראובן לישבע נגד טענת ברי דשמעון ע"ז כתב דכיון דכבר נשבע אין להם על ראובן כלום עכ"ל וז"ל הב"ח וקשיא לי היאך תלה הרא"ש דין זה כיון שהן שותפין ונשבע ראובן שכך א"ל שמעון שהרויח חמשים דמה בכך דאפילו היה אמת שכך א"ל שמעון מ"מ מאחר שטוענים שלא הרויחו כ"כ היאך יכול ראובן ליקח ריוח מעסק שלא היה שם ריוח דאפי' לבעה"ע דוקא דיהיב ליה בשם רווחא משא"כ הכא דלא היה ראובן טוען אלא שא"ל שמעון שכך הרויחו ולא היו מתרצים ליתן לו יותר אלא ע"י שנשבע כך וכיון שאין באמיר' זו ממש שיתחייבו ליתן ריוח על ידה כיון שלא היה שם ריוח א"כ הדין הוא עם שמעון ולוי וי"ל דודאי אם לא היו נותנים לראובן הריוח הדין עם שמעון ולוי אע"פ שנשבע ראובן כדפרישית אבל מאחר שכבר נתנו לו נ' זהו' מצי ראובן לטעון שאם לא היה מגיע לי מפני מה נתתם אותם לי א"ו שכך הגיע לי בריוח וכך מבואר בסוף אותה התשו' וכו' והשתא עיקר האי דינא תלי לי' הרא"ש במאי דיהיב ליה שמעון נ' זהו' בשם רווחא קיהיב ליה ותו לא מצי טעין לוי להוציא מראובן ולא נפקא לן מידי במאי דנשבע ראובן דאפי' לא היה נשבע אלא שמעשה שהיה כך היה אבל מהרו"ך הבין דהאי דינא תלי ליה הרא"ש במה דנשבע שמעון וכתב מה שכתב ונראה לי דלא דק עכ"ל והש"ך תמה עליו דהרי גם מהרו"ך ס"ל דלא תלי בנשבע מידי נגד לוי והא דנשבע היינו נגד שמעון דמכחישו בברי ולפענ"ד לא ירד לסוף דעת הב"ח ולהב"ח רוח אחרת אתו בזה דמדברי הסמ"ע נראה דס"ל דהא דהוציא ראובן משמעון נ' זהו' היה בדין ע"פ הודאתו וכן מוכח להדיא מדברי הפרישה שהקשה דאמאי מפני כח השטר הוצרכו לשלם לו דיהיו נאמנים במיגו דהפסדנו הקרן ע"ש ולכך כתב שפיר דראובן צריך לישבע נגד שמעון שכך א"ל אבל לפמ"ש הב"ח דע"פ אמירת שמעון אינו מחויב כלל ליתן הריוח דיכל לומר משטה אני בך כמו בסעיף הקודם ואף שאמר שמעון להד"ם מכל מקום ה"ל מילי דכדי ולא דכירי לה כמבואר בס"א אלא דמפני שסילק שמעון הריוח ולא מסר מודעא מוכח שבודאי היה שם ריוח א"כ אין ראובן צריך לישבע נגד שמעון כלל שאמר לו כן דהא אמירתו לא מעלה מידי דנהי דמה שאמר לשמעון שא"ל שהיה ריוח הוא שקר מ"מ עכ"פ היה שם ודאי ריוח מדנתן לו שמעון הריוח בלא דינא ודייני וא"כ א"צ ראובן לישבע כלל נגד שמעון ומ"ש הרא"ש בתשו' דנשבע ראובן היה שלא ע"פ ב"ד ומעשה שהיה כך היה וז"ב ודברי הב"ח נראין:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה