שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
פ
א מי שטוען בב"ד וכו' ויש להסתפק באחד שתבע לחבירו בב"ד שחייב לו מעות והודה לו הנתבע רק שטען שחייב עוד לאחרי' ואין לו כדי לשלם לכולם ולאח"ז כשפרע לזה התובע את חובו תבעו אותו אותן האחרי' שהוד' מתחלה שחייב להם ועכשיו כפר שאינו חייב להם כלל אי חשיבא ההודאה שהוד' מקודם הודאה או לא ול"ד למ"ש המחבר בסי' פ"א סכ"ג בתבעו בחפץ פ' והשיב אינו שלך אלא של פ' אפילו אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו פ' מידו דהא מבואר שם הטעם כיון דלא היה צריך לומר אלא אינו שלך ומה שאמר אלא של פ' אינו אלא הרבות דברים שיחה בעלמא הן ואינו מזיק לו כלום משא"כ הכא שהודה לו להתובע את חובו אלא שהיה משתמיט א"ע לפרוע תיכף מפני שחייב עוד לאחרי' ולא יספיק לכולם א"כ היה צ"ל כן וכיון שהודה בב"ד הוי הודאה גמורה וא"י לחזור בו אך לכאורה יש להביא ראיה ממ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות והט"ו בסי' מ"ז ס"א במלוה שאמר על שטר שבידו שטר אמנה הוא והוא חייב לאחרים א"נ ואם לאחר שאמר שטר אמנה פרע לבעל חובו ובא לגבות זה השטר מהלוה רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא אז ודאי לא היה כוונתו אלא לדחות בעל חובו וחוזר וגובה בו ואם כן ה"נ י"ל דמה שהודה מתחלה שחייב עוד לאחרים לדחות בעל חובו נתכוין בכדי לאשתמוטי עד שיהיה לו מעות בריוח לפרוע לו ויכול לחזור בו אך יש לדחות ראיה זו דשא"ה דהשטר שביד המלוה מוכיח שאינו אמנה או פרוע דסתם שטר אינו עומד לכך ושטרא בידו מאי בעי לכך יכול לחזור בו וליתן אמתלא זו משא"כ הכא שאין כאן שום ראיה שאינו חייב לאותן אנשים שהודה א"כ כיון שהודה בב"ד הוי הודאה גמורה ואינו יכול לחזור בו באמתלא ויש להביא ראיה לזה מש"ס ערוכה פחז"ה דף מ"ג דאיתא התם מכר לו בית מכר לו שדה אינו מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליה ומוקי לה הש"ס התם בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודא וקמערער דלא ליזיל שמעון ולסהיד ליה ללוי דניחא ליה דהדרה ליה אח"כ כשיביא עדים שגזלה ראובן ממנו ופריך הש"ס וכיון דאסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק לה מיניה ומשני דאמר ידענא דההיא ארעא לאו דיהודא היא וכ"פ הטור בסי' ל"ז והרב רמ"א שם סי"ז בהגה דהיכא שהוא בא להעיד שהוא של לוי בכל ענין יכול להעיד דכיון שהודה על הדבר שהוא של לוי שוב א"י לערער עליו ולומר שהוא שלו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואינו נוגע בעדות ואמאי א"י לערער עליו עוד הא יכול לומר דמה שהודה מקודם שהוא של לוי לדחות את יהודא קמתכוין דומיא דמלוה שאמר שטר אמנה הוא דיכול לחזור בו ולומר דלדחות את בעל חובו שלא יטול השטר הי' מתכוין א"ו דדוקא בשטר אמרינן כן דמסתמא אינו שטר אמנה משא"כ התם א"י לחזור בו באמתלא זו. שוב מצאתי להט"ז בסי' ל"ז שהקשה קושיא זו ומתרץ כן והנאני. אך מ"מ הדברים הללו צריכין תיקון דלכאורה הדברים תמוהים מאוד דהא התם מיירי שיש לשמעון עדים שראובן גזלה ממנו אלא שאין העדים מזומנים לפנינו דאהכי ריהטא כולה סוגיא התם וא"כ אף ששמעון יעיד שהשדה של לוי או של ראובן הגזלן דבהכי מיירי התם הטור והרב בהגה מכל מקום יהיה יכול לחזור בו אחר כך ולומר דלדחות את יהודא קמתכוין כמו בשטר אמנה דנאמן לומר לדחות את בע"ח נתכוונתי משום דסתם שטר לאו אמנה הוא כ"ש הכא ששמעון הביא עדים אח"כ שראובן גזלה ממנו דיש הוכחה יותר דמה שהעיד שהוא של ראובן לדחות את יהודא נתכוין ודוחק לומר כיון דאמר סתם דההיא ארעא דראובן היא אין זה הכחשה לדברי העדים שמעידים שגזלה ממנו דיש לומר דאחר כך לקחה ראובן הגזלן משמעון הנגזל ולכך א"י לחזור מדבריו הראשונים דאכתי מנא ליה להש"ס להקשות דילמא מיירי שמעיד שהוא של לוי מחזקת אבותיו ויכול לחזור בו כיון שהעדים מסייעים אותו ולכך א"נ דהוי נוגע בעדות אך מ"מ נראה דדברי הט"ז נכונים דהא הש"ס פריך התם ובההיא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודא ולאו נוגע הוא דהא מיהודא נמי מצי מפיק לה ומשני דאמר לוי נוח לי ויהודא קשה ממנו ואיבעית אימא כגון דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ואמרו רבנן היכי דקיימא ארעא תיקום וא"כ כשיבוא ליד יהודא לא מצי מפיק לה אח"כ וע"ש ברשב"ם והרא"ש והנה לפי שינויא קמא דהש"ס דמיירי שיכול להוציא גם מיהודא בעדות שלו שראובן גזלה ממנו אלא דהוי נוגע משום דיהודא קשה ממנו וטעם זה כתבו שם הט"ו קושית הט"ז בלא"ה לק"מ דהא התוס' בכתובות דף ק"ט ע"א ד"ה אדמון אומר הקשו דהא בהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד קי"ל דלא כאדמון דאבד את זכותו ולא אמרינן השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואמאי גבי מכר לו בית אמרינן דהוי נוגע מה"ט דהשני נוח לו ותי' דשא"ה דלא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני משא"כ גבי מכר לו בית לאו הודאה הוא ע"ש וא"כ היכא שהוא מעיד בב"ד שהשדה של ראובן או של לוי שוב לא מצי לחזור ולומר דמה שאמר כן מתחלה לדחות את יהודא נתכוין דהא אף מיהודא יכול להוציא אח"כ אלא שיהודא קשה ממנו וא"כ משום ניחותא דלוי לא היה מודה כן בבית דין והוי דומיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד דאבד את זכותו מה"ט אלא דקושית הט"ז קשה לתי' בתרא דהא כיון שיש עדים ליהודא שהשדה שלו ואין עידי שמעון מזומנים עכשיו לפנינו א"כ הוצרך שמעון לומר שהוא של לוי דאם יבוא ליד יהודא בדין שוב לא יהיה יכול להוציא ממנו דארעא היכא דקיימא תיקום משא"כ כשיביא אחר כך עדים שהוא שלו ויהיה ביד לוי אף שיהיה ליהודא ג"כ עדים יהיה כל דאלים גבר או חולקין וא"כ יהיה יכול שמעון לחזור בו דלדחות את יהודא קמתכוין כמו בשטר אמנה וע"ז תי' הט"ז שפיר דבשטר אמנה יש הוכחה מהשטר מה שאין כן הכא אין שמעון נאמן לחזור בו מהודאתו מכח העדים שלו דהא יש ליהודא ג"כ עדים שהם מכחישים את אלו שאינו של שמעון וליכא הוכחה מהעדים של שמעון ולכך לא מצי לחזור מהודאתו שהודה מתחילה שאינו שלו ודברי הט"ז עולים יפה ונכונים לדינא ודוק. ותבנא לדינא דהעיקר דא"י לחזור בו מהודאתו שמקודם לומר דלדחויי לבע"מ קמתכוין אלא בשטר אמנה דשטרא קמסייע ליה משא"כ היכא דליכא דמסייע ליה א"י לחזור בו אבל אם הביא עדים המסייעים לטענתו האחרונ' יכול לחזור בו אע"ג דאף אם יש עדים על טענתו השניה א"י לחזור בו כמ"ש הרב בהגה מ"מ הכא כיון שיש עדים נאמן לו' דמה שהודה בראשונה לדחויי לבע"ח קמכוין וגם נראה נמי דהיכא דיש לו מיגו דפרעתי להבע"ח שאמר בראשונה שחייב לו נמי הוי ראי' שטענתו האחרונ' אמת ונאמן לו' שלדחויי לבע"ח התובעו קמתכוין כמו בשטר אמנה ונראה נמי מזה דיכול אדם לחזור מטענתו הראשונה היכא שנותן אמתלא למה טען כן בראשונה כמו בשטר אמנה ודוקא היכא דאיכא דמסייע לו שטר או עדים אבל היכא דליכא דמסייע ליה א"י לחזור בו מטענתו הא' ע"י אמתלא וכמ"ש הט"ז כן נ"ל בדינים האלו:
ב דשמא למדוהו לטעון שקר ונראה דבכה"ג אם הביא עדים על טענתו השניה מהני דדוקא כשחוזר מטענתו הא' ואינו מתקן אותה לא מהני עדים דהודאתו עדיפא מעדים משא"כ היכא שבא לתקן טענתו הראשונה ויש במשמעותה שסובל זה התיקון אלא כיון שיצא מב"ד לא מהימנינן ליה משום דשמא למדוהו לטעון שקר ולכך כיון שמביא עדים על טענתו השניה אמרינן דהאמת אתו ומהימנינן ליה לתקן טענתו הא' ול"ד לדלקמן סי' קמ"ו סכ"ד בז"א של אבותי וז"א של אבותי וזה הביא עדים שהיה של אבותיו מעולם וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה דמוקמינן ביד זה שהביא עדים שהוא של אבותיו ואם חזר זה שאכלה שני חזקה וטען של אבותיך היה ואתה מכרת לי וזה שטענתי שהיה של אבותי כלומר שאני סומך עליה כשל אבותי או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך נאמן ודוקא כשהיה בב"ד אבל אם יצא חוץ לב"ד אינו נאמן דשמא למדוהו לטעון שקר הרי אף דהתם איכא ראיה להמחזיק דטענתו האחרונה היא אמת שלקח' ממנו מדאכל ג"ש ולא מיחה ביה דהא מה"ט מהני חזקת ג"ש בכל דוכתי כמבואר בר"פ חז"ה ובחי' הרמב"ן שם ע"ש ואפ"ה א"נ ביצא חוץ לב"ד משום חששא דשמא למדוהו לטעון שקר מ"מ יש לחלק בין חזקת ג"ש לעדים דעדים אלימי טפי ואפי' באומר נזכרתי מהני בהביא עדים על הטענה השניה כמ"ש הש"ך בס"ק ב' כנ"ל וע' בסי' ס"ז סל"ג בהגה: