אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

עט

עח

א טענו מנה הלויתיך. לכאורה נראה דאף בטענו ספק והלוה טוען לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרעו ג"כ דינא הכי שהנתבע חייב לשלם דכיון שטוען לא לויתי הודה שלא פרעו והודאתו כמאה עדים דמי ועל ההלואה הוכחש בעדים אך בסי' צ"ב סק"ח העליתי דנראה דדוקא כשהתובע טוען ברי דינא הכי אבל בטוען שמא כיון דע"כ העדים משקרים בענין הפרעון אף בענין ההלואה אינן נאמנים אמנם מדברי התוס' והרא"ש בכתובות בפ' נערה משמע דאין חילוק ע"ש באריכות וע' בתשו' מוהרש"ל ס"ס צ"ט:

ב אבל במתנה היו או בפרעון כו' ונשבע היסת ונפטר משמע דמיירי שהעדים לא שמעו אם נתן לו בתורת הלואה או בתורת מתנ' אזי מהימן לו' שבמתנה ניתן לו בפירוש דליכא למימר דכיון שנתן לו בסתם לפני העדים אמרינן מסתמא לשם מתנה נתנו לו דא"כ היכי שייך כאן שבועת היסת כיון שאין הנתבע יודע רק דאנן אמרינן שודאי לשם מתנה נתנו ודוחק לומר דהא דמסיים ונשבע היסת קאי אהיכא דאומר דבפרעון החוב קבלו חדא דלהימן במיגו דמתנה נתנו לי ועוד דבהרי"ף בפ' שבועת העדות משמע להדיא דאף כשאומר מתנה נתנו לי משתבע היסת ע"ש אלא ודאי דמיירי שהעדים לא שמעו הענין אי היתה הלואה או מתנה והנתבע אומר שנתנו לו בפירוש לשם מתנה והתובע מכחישו או אף שהעדים שמעו שנתנם לו בסתם מ"מ י"ל דמיירי שהנתבע טוען שמקודם הבטיחו ליתן לו מתנה כך מעות ולכך כשנתן לו אח"כ בסתם מסתמא לשם מתנה נתן לו והתובע מכחישו לכך צריך הנתבע היסת דהא מטעם נאמנות אתינן עליה וכן משמע מלשון הר"ן בפ' שבועת הדיינים בהשיגו על הר"י הלוי דס"ל גבי סטראי דבנתנו לפני העדים בסתם ולא ידעינן אי בהלואה או במתנה דנאמן לומר סטראי נינהו במיגו דבמתנה נתנו לי והוכיח כן מפ' שבועת העדות דנאמן לומר מתנה מדאמרינן התם אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתי עדים מאי הוי והשיג עליו הר"ן דה"מ כשהלה בא להוציא ממנו ממונו דמשום דאוקי ממונא בחזקת מריה מהימנינן ליה דבמתנה יהיב ניהליה אבל בכאן שהוא בא להוציא ומשום הכי לא מהימן לומר סטראי נינהו למה יהא נאמן לומר במתנה יהביניה ניהליה עכ"ל הרי משמע להדיא דמטעם נאמנות אתינן עלה שאומר שנתנו לו בפירוש לשם מתנה אבל כשנתנו לו בסתם והמקבל אינו טוען ברי י"ל דמסתמא ע"ד הלואה נתנם לו ולא לשם מתנה וראיה לדבר ממ"ש הרשב"א והר"ן בכתובות בפ' שני דייני גזירות גבי מי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו דמי שזן את חבירו בסתם חייב לשלם לו דמסתמא לא ע"ד מתנה נתנו לו וכ"כ הה"מ פי"ב מה"א וכן מוכח מדברי הרב רמ"א באה"ע סי' ע' ס"ח בהגה וכמ"ש הב"ש שם וא"כ ה"נ כשנתן לו מעות בסתם מסתמא לא ע"ד מתנה נתנו לו אלא דהכא מיירי שנתנם לו בפירוש לשם מתנה או שמקודם הבטיח ליתן לו מתנה ואח"כ נתנו לו בסתם ולכך צריך היסת על טענתו וכן לקמן בסי' קל"ג ס"ב גבי פקדון כשנתנו לו סתם דנאמן לומר מכר או מתנה הוא מיירי נמי בכה"ג אמנם ראיתי להר"ן בפ"ק דקדושין גבי תן מנה לפ' ואתקדש אני לך דהוכיח דהא דאמרינן לענין קדושין נתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין דמיירי שאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא וכתב וז"ל וכ"ש הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבועת העדות דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואים אותו מאי הוי דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאו כלום הוא עכ"ל הרי להדיא דהר"ן ס"ל דנתינה בסתם מסתמא מתנה היא אף בלא טענת המקבל וכן הרשב"א בחידושיו לקדושין בדף ו' ד"ה ר"י אומר צריך לפרש כתב להדיא דהיכא דהבעל נתן להאשה מעות בשתיקה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי לא מהני אלא צריך ליטול ממנה ולחזור ולקדשה וכתב הטעם וז"ל הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ואנא למתנה אכווני וכיון שכן אינה מקודשת עד שיחזור ויטלנה ממנה דה"ל כאומר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו אמר התקדשי לי בו ורצתה דאינה מקודשת עד שיטלנו ממנה עכ"ל וכ"כ הה"מ פ"ג מה"א בשמו אלא שלא ביאר טעם הדבר וכ"פ הרב רמ"א באה"ע סי' כ"ז ס"ג בהגה והט"ז והב"ש תמהו שם ע"ז ולא ראו דברי הרשב"א בחי' וכן מצאתי בתשו' מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ"ג שכתב כן ליישב דברי הה"מ בשם הרשב"א מסברא דנפשיה ודבר אמת בשפתיו שכן מבואר בחי' הרשב"א להדיא אלא דלפ"ז קשיין דברי הרשב"א והה"מ והר"ן אהדדי דכאן מוכח דס"ל דהנותן מעות לחבירו בסתם מסתמא לשם מתנה יהיב להו ניהליה ולענין מי שזן את חבירו בסתם פסקו להיפך דחייב לשלם לו דמסתמא לא ע"ד מתנה נתנם לו שוב ראיתי להרב בעל מ"ל פ"ג מה"א שם שהאריך להשיג על מוהרי"ט מההיא דהזן את חבירו בסתם וגם הוא לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו שמבואר בדבריו להדיא כמוהרי"ט אך מ"מ הקושיא אלימתא היא וצריכה רבה והנראה בזה דודאי אף הרשב"א והר"ן והה"מ מודים דבנותן לחבירו מעות בסתם מסתמא לאו מתנה נינהו ומ"מ כתב הר"ן שפיר דכ"ש אי נתן בשתיקה ואח"כ אמרה היא דאינה מקודשת ודאי כיון דמדינא הרי הן שלה במתנה והוא משום כיון דמוכח בפרק שבועת העדות דמהימנא לומר דבמתנה יהביניה נהליה א"כ כיון שנותן לה בפני עדי' בסתמא והיא מוחזקת בהן מוקמינן הממון בחזקתה דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו ואמרינן דמסתמא לשם מתנה יהיב לה וא"כ אף שאחר הקדושין אמרה האשה שלא נתן לה לשם מתנה ורצתה להתקדש במעות זה לא מהני דהוי כמקדש בלא עדי' כיון דבשעת קדושין ונתינת המעות לידה הן בחזקת האשה די"ל לשם מתנה יהיב לה ואחר הנתינה אף שהודית שלא קיבלה לשם מתנה לא מהני והוי כמקדש בלא עדים ובזה ניחא גם דברי הרשב"א והה"מ דלכך בנתן בשתיקה צריך לחזור וליטול ממנה ולקדשה מחדש משום כיון דבנתינה קמייתא איכא למימר דבמתנה יהיב לה ומהימנא לומר כן הוי כמקדש בלא עדים והא דלא כתבו בפשיטות שהאשה תודה שלא קיבלה לשם מתנה דהודאתה כמאה עדים דמי ואח"כ יקדשנה מחדש אפשר דנקטי דרך הפשוט יותר ולרווחא דמילתא טוב יותר שיחזור ויטול ממנה ועוד אפשר לומר דאף שהאשה תודה שלא קבלה לשם מתנה ואח"כ יקדשנה מחדש אפ"ה לא מהני משום כיון שנתן לה בסתמא מוקמינן הממון בחזקת המוחזק בהן שודאי לשם מתנה או פרעון חוב נתן לה דחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו ואף שהיא מודה עכשיו לאחר הנתינה שלא היה פרעון או מתנה והמעות הן של המקדש ולענין דין ממון הודאת בע"ד כמאה דמי מ"מ לא מהימנינן לה לענין קדושין דמחייבא לאחריני בדיבורה כדאמרינן בקדושין דף ס"ה ע"ב דמקדש בע"א אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת ולא ילפינן מממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי דבקדושין מחייבא לאחריני ע"ש וא"כ ה"נ לא מהני הודאתה שממון שלו הוא אלא שיטול הבעל מידה הממון ויתן לה בתורת קדושין וע' באה"ע סי' ל"ח סי"ד ט"ו ט"ז ובאחרונים שם כן נלפענ"ד ליישב דעת הרשב"א והר"ן והה"מ בזה ודוק. גם מה שהביא מוהרי"ט שם ראיה לדבריו דמסתמא לשם מתנה נתן מהא דאמרינן בפ' ש"ה אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מאי הוי וכן מדברי ר"י הלוי והרמב"ם והמחבר בסי' נ"ח ס"ב דבנותן לפני עדים בסתם נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה ותמה עליו המ"ל שם דמאי ראיה היא זו דשם איירי שטוען שבפירוש נתנם לו לשם מתנה אלא שהעדי' לא שמעו אבל כשהמקבל אינו יודע אמאי נימא דמתנה הוא לפענ"ד ראיית מוהרי"ט נכונה היא לכאורה דכיון דחזינן דכשהמקבל טוען ברי דלשם מתנה נתן לו נאמן אף בלא מיגו כלל דהא מהימן לומר סטראי במיגו דמתנה אלמא לא אמרינן מסתמא אין אדם נותן שלו במתנה א"כ אף אי לא ידע המקבל אי נתן לו לשם מתנה נמי נאמ' דילמא לשם מתנה נתנו והוי כא"י אם נתחייבתי לך דקיי"ל דפטור וה"נ כיון דנתן לו בסתמא שמא לשם מתנה נתן לו מדלא פירש כמ"ש התוס' בפחז"ה דף מ"ה דכל היכא דנתן לו חפץ סתם לפני עדים מסתמא לשם מכר או מתנה נתנו לו מדלא פירש שהוא לשם פקדון ע"ש אך מ"מ אי משום הא לא איריא די"ל דדוקא בטוען ברי שבמתנה נתנו לו נאמן ואין מוציאין מידו משא"כ בטוען שמא י"ל דבכה"ג כ"ע ס"ל דאמרי' ברי ושמא ברי עדיף דמסתמא אין אדם נותן שלו במתנה והא דכתבו התוס' בפחז"ה דמסתמא לשם מכר או מתנה נתן לו היינו דוקא בטוען ברי הוי טענה מעלייתא אבל בטוען שמא אף שהנותן לא פירש אמרינן דמסתמא אין אדם נותן את שלו במתנה ועוד כיון שידוע שנטל ממון חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו בכה"ג אמרינן ברי עדיף ול"ד לא"י אם נתחייבתי לך שא"י אם בא לידו ממון חבירו כלל וכמו שהוכחתי סברא זו בסי' ע"ה ס"ט ע"ש אך לפ"ז יש לדון בדבר החדש דהזן את חבירו בסתם ולא תבעו ומת אין היורשים נפרעים ממנו דכיון דליכא טענת ברי אמרינן דדילמא במתנה נתן לו וליכא למימר כיון שהב"ד טוענים בשביל יתומים חשיב כטענת ברי כמ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות זה ליתא דשא"ה שהוא להחזיק ביד היורשים משא"כ היכא שהן באים להוציא לא מצינו בשום דוכתא דאנן טענינן בשבילם וכ"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב בפשיטות וא"כ הכא כיון שאביהן זן אותו בסתם ולא תבעו בחייו א"כ ליכא טענת ברי וא"י להוציא ממון בספק וליכא למימר דטענת מחילה טענה גרועה היא דהא מוכח מדברי הר"י הלוי דטענת במתנה בא לידי טענה מעלייתא היא ומהימן בה בלא מיגו וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ז וא"כ היאך יכולין היורשים להוציא ממון בטענת ספק דניחוש דילמא במתנה נתן לו כיון שלא פי' כמ"ש התוס' פחז"ה אך מדברי הרב רמ"א בסי' רפ"ו ס"ג בהגה יש להוכיח להיפך לכאורה דפסק שם במי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו ול"א שאביו נתן לו במתנה אלא בהלוא' נתנו אא"כ יש אומדן דעתא שאביו נתן לו במתנה הרי להדיא דאף בלא טענת ברי מוציאין אף מהיורשים דהא כל היורשים מוחזקים בשוה בירושת אביהם ואפ"ה ל"א שבמתנה נתנם לו אך י"ל דשא"ה כמ"ש בתשובת שארית יוסף סי' נ"ה דכיון שהאב מחויב לפדותו לא שייך לומר דה"ל לפרש שאינו מתנה אבל בזן את חבירו בסתם מדלא פי' שישלם לו יש ספק דדילמא בתורת מתנה זנו ואינו חייב לשלם אלא באם שטוענו בברי דבכה"ג ברי עדיף אבל בלא טענת ברי לא מפקינן מיניה אך מה שהביאו להרב בעל ש"י שם לסברא זו משום דהוי קשיא ליה אהאי דינא דהפודה בנו מן השביה מהא דאיתא בש"ס אם נישאו בחיי אביהם ואמרו הקטני' הרי אנו נושאים כדרך שנושאי' אתם אין שומעין להם אלמא דאמרינן דמה שהאב נותן לבנו בחייו במתנה נתן לו ולכך הוצרך לחלק דמה שנותן לו ברצון אמרינן שמתנה היא דאל"כ למה עשה כן אבל גבי שביה דמחויב לפדותו לא אמרינן שבמתנה נתן לו לא נהירא לפענ"ד דהא קיי"ל דהזן את חבירו בסתם ל"א שמתנה היתה ואין חילוק בזה בין אב לאחר כמ"ש התה"ד סי' שי"ז והביאו הרב לקמן ס"ס רמ"ו ובאה"ע סי' ע' ס"ח בהגה וקושייתו מעיקרא לק"מ דדרך בני אדם להשיא בניהם ובנותיהם בחנם ואין לך אומדנא גדולה מזו שודאי לשם מתנה נתן לו משום חיבת נשואי בנו וכדאמרינן הן הן הדברים הנקנים באמירה ואמרינן המשיא לבנו גדול בבית קנאו משום דודאי נתן לו הבית במתנה וכ"ש מה שנותן לו לצרכי נשואין שודאי נתן לו לשם מתנה וכדכתיב וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ומפרשינן בסוף פרק כ"ש דנילבשה ונכסייה וניתב לה מידי כי היכי דליקפצו עליה אינשי וזה פשוט וברור אך מ"מ סברת הש"י מוכרחת היא לפי מה שהעליתי דהיכא דנתן לו בסתם ומת אין היורשים יכולין להוציא ממון מספק וכן הדעת נוטה:

ג הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם. יש לי מקום עיון היכא שטען על פקדון להד"ם והוחזק כפרן ע"פ עדים ואח"כ טוען שנאנס הפקדון אח"כ אי נאמן בשבועה שנאנס או לא ולכאורה נראה דלא מבעיא לשיטת הרמ"ה ור"י בטור סי' צ"ב דס"ל דאם היה החשוד שומר דא"נ בטענתו לומר נאנסו דהוי משויל"מ א"כ ה"נ כיון שהוחזק כפרן א"נ שוב בשבועה לומר נאנסו אלא אפילו לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' צ"ב ס"ח דס"ל דהחשוד פטור הא מבואר התם הטעם משום דשכנגדו א"י לישבע כיון שאינו יודע וא"כ בהוחזק כפרן דשכנגדו א"צ לישבע כלל וחייב לשלם אף בכופר הכל א"כ כ"ש בטוען נאנסו דחייב ש"ד דא"נ דכיון שהוחזק כפרן אין מאמינים לו על שבועתו אולם אכתי י"ל סברא אחרת משום דהא דקיי"ל דהוחזק כפרן וא"נ אח"כ לומר פרעתי הוא לכאורה כהלכתא בלא טעמא דנהי נמי שכפר פעם אחת מה"ת נאמר שכופר עכשיו דהא מה"ט נמי אמרי' דלא הוחזק כפרן לממון אחר לכך נ"ל דטעמא דמילתא הוא דכיון שכבר הוחזק כפרן בב"ד אנן סהדי דשוב אינו פורע בלא עדי' דירא שהמלוה יוציא לעז עליו שלא פרע והכל יאמינו לו כיון שכבר רצה לכפור הלואה זו וכמ"ש הר"ן בפ' ש"ה דלכך בא"ל אל תפרעני אלא בעדים אף שלא בשעת הלואה צריך לשלם לו בעדים הוא מה"ט כדי שלא יוציא האחר לעז עליו מסתמא אינו פורע אלא בעדים ע"ש וא"כ בהוחזק כפרן בפקדון ואח"כ טוען שנאנס מהימן בשבועה דהא לא שייך טעם זה דמאי ה"ל למיעבד כיון שנאנס ממנו והנה לפעד"נ עיקר כסברא זו והוא משום דהאי דינא דהוחזק כפרן לכאורה תמוה טובא דהא אף בחשוד על השבועה דהוי הוחזק כפרן אף לממון אחר מ"מ היכא שהוא כופר הכל פטור לגמרי והכא גבי הוחזק כפרן דקיי"ל דלא הוחזק כפרן לממון אחר אמאי לא יהי' נאמן לומר פרעתי עכשיו ואמאי נימא דמשקר עכשיו ונחייבו לשלם כיון שהוא כופר הכל ועוד כיון דקיי"ל הכופר במלוה כשר לעדות משום דאמרי' אישתמוטי קמשתמיט כמבואר בסי' צ"ב הרי אף שכבר כפר במלוה תלינן שכיון לאישתמוטי וא"כ אמאי הוחזק כפרן נימא דמה שכפר תחלה כיון לאישתמוטי ויהא נאמן עכשיו עכ"פ בשבוע' דהא הא דחייבה רחמנא ש"ד למודה במקצת הוא משום דאמרינן דמשתמיט כדאיתא ברפ"ק דמציעא וליכא למימר דלאותו דבר כיון שהוחזק כפרן חמיר טפי ול"א אשתמוטי דהא מבואר בט"ו ר"ס רצ"ד דהכופר בפקדון מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסין בד"א שיש עדי' שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדים לא שמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאמצאנו ואחזירנו לו הרי אף לאותו דבר עצמו אמרי' אשתמוטי ופטור מהאונסין וה"נ למה נאמר דהוחזק כפרן נימא דאשתמוטי הוי קמשתמיט בכפירתו ובע"כ צ"ל דאף דמכוין לאישתמוטי מ"מ כיון שאמר דבר שקר שוב א"נ לאותו דבר עצמו וזה דוחק גדול ובאמת מצאתי לבעל המאור ברפ"ק דמציעא שהקשה אהא דאמרינן הכופר במלוה כשר לעדות דאמרינן אשתמוטי מהא דאמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון ול"א אשתמוטי ומתרץ דדוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לעדות אחרת לא הוחזק כפרן ואמרינן אישתמוטי ובאמת אלו הדברים מרפסין איגרי אבל לפמ"ש ניחא בפשיטו' דהכא הטעם כיון שהוחזק כפרן מסתמא אינו פורע אלא בעדים כדי שלא יוציאו לעז עליו אבל לענין עדות אחרת תלינן באשתמוטי וכשר לעדות וא"כ לפ"ז בכופר בפקדון וטוען אח"כ שנאנס דלא שייך ה"ט נאמן בשבועת השומרים ואף אם טוען החזרתי אח"כ נאמן בשבועה במיגו דנאנסו כמו באמר לו על פקדון אל תחזיר לי אלא בעדים דמבואר בט"ו סי' קל"ג ס"ב דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ע"ש ולא שייך האי דינא דהוחזק כפרן אלא בהלואה דוקא ולא בפקדון ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעה"ת בשער מ"ב שהקשה על הא דמוקי הש"ס בפ"ק דב"ב מתניתין דאין לך בידי חייב כגון דאמר להד"ם ואמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומשמע דאם אמר פרעתי אח"כ נאמן והרי בפ"ק דב"מ אמרי' דהוחזק כפרן וא"נ לומר אף פרעתי אח"כ ולפמ"ש ניחא דלכך צ"ל דכאומר לא פרעתי דמי משום דאי ל"א כן אלא שיכול לחזור מלא לויתי לפרעתי א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שפרע קודם שאמר לא לויתי ולא שייך בזה לומר שהוחזק כפרן דהא הטעם הוא כיון שהוחזק כפרן בב"ד מסתמא אינו פורע אלא בעדים והכא הרי אמר שפרע קודם שהוחזק כפרן בב"ד א"כ אף שהוא כפרן במה שאמר שלא לוה מ"מ דילמא האמת שפרע קודם שהוחזק כפרן וגם אף באומר שפרע אח"כ י"ל דנאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע קודם לכך הוצרך לומר דכיון שאמר לא לויתי הרי הודה שלא פרע מקודם דכאומר לא פרעתי דמי וממילא אף כשאומר שפרע אח"כ א"נ משום דהוחזק כפרן כבר ובודאי אינו פורע אלא בעדים וגם ל"ל מיגו דאי בעי אמר שפרע קודם דהא כבר הודה שלא פרע קודם וא"ש ונכון אמנם מדברי בעה"מ שהבאתי וכן מדברי הרא"ש והנ"י פ"ק דמציעא בשם הרז"ה שכתבו דבהוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבועה ומחלקים בינו לחשוד דשכנגדו צריך שבועה משום דהוי ממון אחר משא"כ בהוחזק כפרן לממון זה וסתמו ולא כתבו הטעם משום דמסתמא אינו פורע אלא בעדים משמע דס"ל דטעמא דהוחזק כפרן הוא כפשוטו דכיון שהוחזק שקרן שוב לא מהימנינן ליה בטענתו וכן מוכח מדברי הריטב"א בפ"ק דמציעא דכתב דלכך בהוחזק כפרן נוטל בלא שבועה משום דלא תקנינן שבועה בשביל חדא מילתא דהא לא הוחזק כפרן לממון אחר ומצי משתבע אבל חשוד דכל מאי דכפר ליה לא מצי משתבע איכא לתקוני ביה שבועה הרי להדיא דס"ל דטעמא דהוחזק כפרן הוא כפשוטו דאל"כ בפשיטות ה"ל לתרץ דהכא שאני דכיון שהוחזק כפרן מסתמא אינו פורע אלא בעדים ולכך נוטל שכנגדו בל"ש כמו בא"ל אל תפרעני אלא בעדים דשכנגדו נוטל בל"ש מה"ט וכן מוכח מדברי בעה"ת והטור בסי' זה שכתבו דאם אמר אין לך בידי ובאו עדים שלוה ואמר הנתבע כן הוא אלא שפרעתי לא הוחזק כפרן שהרי מתקן דבורו אבל אם אחר העדאת עדים אומר פרעתי אחר שטענתי אין לך בידי כלום הוחזק כפרן שהרי הודה שטענתו היתה דרך להד"מ עכ"ל ואי אמרי' דטעמא דהוחזק כפרן הוא משום דמסתמא אינו פורע אלא בעדים דירא שיוציאו לעז עליו הרי הכא שטוען שפרע אחר טענת אין לך בידי כלום אין כאן יראה כלל שהרי עדיין לא הוחזק כפרן שהרי עדיין לא באו עדי' ואדרבה בב"ד אמר אין לך בידי כלל ויכול להחזיק באותה טענה ואף בטוען להד"מ לפני ב"ד ואחר כמה ימים באו עדים שלוה וטוען שפרע אחר טענת להד"מ להימן נמי מה"ט שאינו ירא לפרוע לו בינו לבינו כיון שעדיין לא הוחזק כפרן בב"ד א"ו דס"ל דטעמא דהוחזק כפרן בב"ד הוא כפשוטו דכיון שהוחזק שקרן לאותו דבר שוב א"נ בטענתו על ממון זה וא"כ כיון דמכל הני קמאי מוכח דטעמ' דהוחזק כפרן הוא כפשוטו מי ירים ראש נגדם. ותבנא לדינא דלפ"ז היה נראה פשוט לכאורה דאף לענין פקדון שייך האי דינא דהוחזק כפרן אך מ"מ אכתי יש לדון בזה טובא דנראה בכופר בפקדון וטען להד"מ והוחזק כפרן ואח"כ טוען שנאנס אח"כ דנאמן בשבועה דע"כ ל"א הוחזק כפרן אלא כשהתובע טוען ברי לכך כיון שהנתבע הוחזק כפרן וראינו שרצה לכפור אותו ממון מהימנינן ליה להתובע דאלים טענתו טפי מטענת הנתבע אבל בטוען נאנסו כיון שאין התובע יודע אי נאנס אי לא מה"ת נאמר שהנתבע משקר כיון די"ל דמה שכפר מקודם היה מכוין לאשתמוטי והיאך יכול להוציא ממון מספק וכן משמע מסתימת לשון הט"ו בר"ס רצ"ד שכתבו דכופר בפקדון מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסים בד"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדי' לא וכו' ומדלא כתבו דבכה"ג א"נ שוב בשבועת השומרי' אלא צריך דוקא להביא עדים שנאנס משמע דדינו נשאר השומרי' דנאמן בשבועה וא"כ לפ"ז נראה דבפקדון לא שייך האי דינא דהוחזק כפרן כלל ואף שטוען החזרתי אח"כ נאמן אף שהתובע מכחישו בברי מ"מ נאמן הנתבע לומר החזרתי במיגו דנאנסו דהא חזינן דיכול לחזור מפטור לפטור ולא הוחזק כפרן ע"פ עצמו משום דנאמן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה וה"ה הכא נאמן במיגו דנאנסו ואל תשיבני מדברי בעל המאור בפ"ק דמציעא שהקשה אהא דכופר במלוה כשר לעדות משום דאמרי' אישתמוטי מהא דאמרי' מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידי' שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ול"א אישתמוטי קמשתמיט וכתב ואיכא מאן דמוקי לההיא בפקדון ולא מסתברא דסתם ואמר פרעתי על מלוה משמע הרי להדיא דס"ל דאף בפקדון אמרינן הוחזק כפרן זה ליתא דהא למאי דמוקי לההיא דהוחזק כפרן בפקדון דלא שייך אישתמוטי א"כ ע"כ מיירי התם שבאו עדים שבשעה שכפר בו היה בידו דאל"כ אכתי שייך גביה אישתמוטי עד דבחיש ליה כדאמרי' בפ"ק דמציעא שם וא"כ כיון שבאו עדים שהיה בידו בשעה שכפר בו נעשה עליו גזלן וחייב באונסי' כמבואר בר"ס רצ"ד ואם כן בכה"ג ודאי אמרינן אף בפקדון דהוחזק כפרן כשחזר ואמר החזרתי דהא ליכא מיגו דנאנסו דהא חייב באונסים אבל היכא דליכא עדים שהיה בידו בשעת הכפירה דאינו חייב באונסים נאמן לומר החזרתי במיגו דטעין נאנסו דהיה נאמן בשבועה כיון שאין התובע טוען ברי ובאמת מה"ט נמי נראה דאף במלוה היכא שהוחזק הלוה כפרן ואח"כ מת המלוה דנאמן הלוה לומר שחזר ופרע לאביהן כיון שאין היורשים טוענים ברי וצ"ע לדינא. שוב מצאתי בכ"מ בפי"ד מה' מלוה דין י' שהעתיק תשו' הרשב"א שכתב דאף לפי שיטת הרמב"ם דהוחזק כפרן ע"פ ע"א היינו דוקא כשטען שפרעו מקודם שאמר לא לויתי אבל כשטען שפרעו אח"כ פטור אף משבועה וכתב וז"ל אי נמי חזקה הוא שכל שהוכחש בעדים והוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא"כ ע"א שאלו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפרעו בינו לבינו עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ושמחתי מאוד שכוונתי לדעת הגדול תלי"ת וא"כ הדין פשוט לפ"ז דהיכא דהוחזק כפרן בפקדון נאמן לומר נאנסו וגם החזרתי במיגו דנאנסו אלא שמדברי הרשב"א עצמו נראה דבסברתו הראשונה היה ס"ל דטעמא דהוחזק כפרן הוא כפשוטו וכדמוכח מדברי כל הפוסקים שהבאתי אך לפענ"ד נוטה יותר כטעם השני שכתב הרשב"א מהטעמים שכתבתי לעיל ויש אילן גדול לסמוך עליו וכן עיקר לפענ"ד:

ד אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן. כ"כ בספר התרומה שער מ"ב דיש חילוק בין כופר בב"ד לכופר בעדים ואמר אתם עידי דלא אמרינן בו הוחזק כפרן לעולם והביא ראיה מהא דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דמשע שאם אמר פרעתי לאחר מכאן נאמן והרי בפ"ק דמציעא אמרי' דהוחזק כפרן וא"נ לעולם לומר פרעתי א"ו דה"פ כל האומר לא לויתי שלא בב"ד כאומר לא פרעתי דמי ואם אומר פרעתי מקודם א"נ אבל פרעתי אח"כ נאמן משא"כ בב"ד ובתשובת מוהרי"ט בחח"מ סי' ל"ו הקשה דא"כ בפ"ק דב"ב דמוקי מתניתין דמנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש הש"ס דמאי אין לך בידי דא"ל להד"מ דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והתם בב"ד איירי וא"כ למה אמר כאומר לא פרעתי דמי הא אף אם אמר פרעתי אח"כ נמי א"נ דהוחזק כפרן ומכח זה העלה דין חדש דאף דקיימא לן דהוחזק כפרן לעולם היינו דוקא כשהעדים מעידים שלוה והוא אומר לא לויתי הוחזק כפרן על פי עדים שראו גוף ההלואה אבל התם לא ראו העדי' ההלואה רק שהם מכחישי' אותו ע"פ הודאתו שאמר לפניהם הן ואין אדם מוחזק כפרן ע"פ עצמו זה הוא תורף דבריו ולפענ"ד תימה גדולה עליו דלפי מה שהבין דראיית בעה"ת מהא דאמרינן בפ' שבועת הדיינים כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי א"כ ראיית בעה"ת ליתא כלל דהא שם מיירי דהעדים אמרו שלוה ופרע א"כ ע"כ צ"ל האי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דאז הודאתו עדיפא ממאה עדים אבל באומר פרעתי אח"כ אף דהוחזק כפרן פשיטא דמהני עדים שפרע כמבואר בס"ז וליכא למימר דראיית בעה"ת הוא מהא דאמרינן בפ' הכותב גבי יתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה לא שנו אלא שאמרו יתומי' אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וע"ז הקשה הבעה"ת דת"ל דהוחזק כפרן א"ו דלא הוחזק כפרן אלא בב"ד זה ליתא דאכתי היכי הוכיח מכאן דהיכי שאומר לא לויתי בפני עדים ואמר אתם עדי דלא הוחזק כפרן דילמ' שא"ה דלא אמר שקר לפני עדים כלל משא"כ בהוחזק כפרן לפני עדים גרע טפי א"ו נראה ברור דראיית הבעה"ת הוא מפ"ק דב"ב כקושיית מוהרי"ט וע"ז מתרץ דהא דאמר כאומר לא פרעתי דמי משום דהש"ס מוקי מתניתין בכל ענין אף שאמר להד"ם בפני עדים לבד ואח"כ אמר פרעתי לפני הב"ד משום דע"כ מתניתין מיירי בחוזר ואומר פרעתי דאל"כ אלא שעומד בדיבורו שלא לוה פשיטא דחייב א"ו דמיירי שחוזר ואומר פרעתי וקמ"ל דא"נ כיון שכבר הודה שלא פרע דכאומר לא פרעתי דמי ונקט הש"ס טעם זה דאף שאמר להד"מ חוץ לב"ד מ"מ שוב א"נ לומר פרעתי בב"ד דכל האומר וכו' וא"כ אדרבא יש ראיה ברורה מהבעה"ת דלא כמוהרי"ט דנעשה הוחזק כפרן ע"פ מה שהודה לפני עדים אף שלא ראו עדים גוף ההלואה דאל"כ בפשיטות לק"מ קושית הבעה"ת דהא בב"ב לא הוחזק כפרן אלא ע"י הודאתו לבד וז"ב ועוד ראיה מדברי הטור שכתב בתבעו בב"ד ואמר להד"ם ואח"כ הוציא עליו כת"י הוחזק כפרן וא"נ לומר פרעתי עד שיודה לו בע"ד או שיביא עדים שפרעו בפניהם וכ"כ המחבר בס"ז הרי דע"פ כתב ידו הוחזק כפרן שא"נ לומר אף פרעתי אח"כ מדנקט או שיביא עדים שפרעו בפניהם והיינו אח"כ דאי טוען שפרע מקודם לא מהני עדים דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והודאתו עדיפא וא"כ כיון דמוכח דהוחזק כפרן ע"פ כת"י מה לי הודה לפני עדים שחייב לחבירו מנה או שכתב בכתב ידו שחייב לחבירו אידי ואידי אינו מתחייב ע"פ עדים אלא ע"פ הודאתו לבדו וכן משמע מסתימת לשון הט"ו בס"י שכתבו סתם גבי הודה לפני עדים שא"ל הן ואח"כ כפר דהוחזק כפרן משמע ככל הוחזק כפרן דלעיל מיניה דא"נ לומר פרעתי אף אח"כ ולפ"ז היכא שטען בפני עדים לא לויתי ואח"כ כשתבעו בבית דין טען שפרעו קודם נעשה הוחזק כפרן בב"ד ע"פ הודאתו שאמר לפני העדים לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי ושוב אף שיצא מב"ד א"נ לומר פרעתי אח"כ והא דכתבו הט"ו שאם אמר פרעתי אח"כ נאמן היינו כשטוען בתחלת ביאתו לב"ד שפרע אחר שאמר לפני העדים לא לויתי דבכה"ג נאמן דבחוץ לב"ד לא הוחזק כפרן גם מה שהביא מוהרי"ט שם ראיה לסברתו מהא דא"א נעשה חשוד ע"פ עצמו ונראה מדבריו דס"ל דהיכי שנשבע שאינו חייב לו ואח"כ באו עדים שהודה לו מקודם שחייב לו לא נעשה חשוד ע"פ עצמו אשתמיט ליה דברי תשובת הרא"ש שהביא הב"י בסי' ע"ה ובסי' ל' וכן הוא בש"ע שם במי שתבע לחבירו שיש לו בידו ר' זוז בפקדון להשביחם לו והלה כופר בכל ויש עדים שהודה בפניהם במקצת נעשה חשוד על פיהם ומשלם ר' הרי להדיא דנעשה חשוד ע"י הודאתו שמקודם ודוחק גדול לומר דמיירי שנשבע ונוטל ע"פ ריצוי התובע וכמבואר בסי' צ"ב ס"ה דהא הרא"ש לא מיירי שם כלל מזה וכל כה"ג ה"ל לפרושי א"ו דהודאתו שהודה מקודם כודאי חשבינן ליה ונעשה חשוד על ידו וז"ב. ודע דיש להסתפק לפי מה דקיי"ל דבהוחזק כפרן ע"פ עדים נאמן לומר פרעתי אח"כ א"כ הא דאמרינן בפ' הכותב דאם אמרו יתומים אמר לנו אבא לא לויתי דנפרעין שלא בשבועה משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכדלקמן סי' ק"ח סט"ו אי בעינן דוקא שהיורשים אומרים א"ל אבא קודם מותו לא לויתי הוא דנפרעין שלא בשבועה אבל כשאמרו אמר לנו אבא זמן רב קודם מותו בכה"ג צריך בעל השטר שבועה שלא נפרע . אח"כ כיון שלא הוחזק כפרן בב"ד או דילמא כיון שהיורשי' אומרים שאביהם אמר להם לא לויתי אמרינן דמסתמא שוב לא פרע אח"כ דכיון שלא לוה מסתמא לא פרע אח"כ ולא תקנו חז"ל שבועה בכה"ג בבא ליפרע מנכסי יתומי' על טענת ספק ומסתימת לשון הש"ס והפוס' אמר לנו אבא לא לויתי משמע דאף שלא אמר כן קודם מותו מכל מקום בכה"ג נפרעין שלא בשבועה דלשון אמר לנו אבא משמע אף זמן רב קודם מותו כדאיתא בפ' כל הנשבעין דהיורשים צריכים לישבע שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא וכו' הרי דהלשון שלא אמר לנו אבא היינו קודם לכן הרבה וה"נ והיינו טעמא כיון שאביו אמר לו שלא לוה מסתמא לא פרע ולא תקנו חז"ל שבועה בכה"ג וכן מסתבר:

ה אין לך בידי סתם לא הוחזק כפרן שיכול לתקן דבריו וכתב הטור בשם בעה"ת אבל אם אחר העדאת עדים אומר פרעתי אחרי שטענתי אין לך בידי כלום הוחזק כפרן שהרי הודה שטענתו היתה דרך להד"ם עכ"ל ויש לתמוה דכיון שיכול לתקן דבורו ולומר שאין לך בידי שאמר מקודם היינו שפרע א"כ נהי שאומר שפרע אחר טענת אין לך בידי והודה שמה שטען אין לך בידי היה שקר מ"מ להימן במיגו דאי בעי היה מתרץ דיבורו דמה שאמר אין לך בידי היינו פרעתי וליכא למימר דהיכא דהוחזק כפרן א"נ אף במיגו זה ליתא דהא כתבו הפוסקים דהא דיכול לחזור בב"ד מפטור לפטור משום דנאמן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הא' וכן מבואר בחי' הרא"ה לכתובות פ' האשה שנתארמלה גבי וליתני ומודה ר"י והקשה דליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך והוחזקתי בו כפרן ופרעתיו לך דנאמן במיגו ואם יש עדים שהוחזק בו כפרן א"נ ותי' דבהוחזק כפרן לא מיירי הרי להדיא דמהני מיגו אף להוחזק כפרן וכן הדעת נותנת דהא אין גוף הטענה גרועה אלא דלא מהימנינן ליה כיון שהוחזק כפרן וא"כ כי אית ליה מיגו הרי ראיה שאומר אמת וכאלו הביא עדים דמי וא"כ ה"נ הרי אית ליה מיגו מעליא כיון דיכול לתקן דבורו וכ"ש לפי מ"ש הכנה"ג בשם מוהראד"ב דא"צ לתרץ דבורו כלל דאנן טענינן ליה א"כ אינו מתחייב אלא ע"פ הודאתו ואין אדם מוחזק כפרן ע"פ עצמו וגדולה מזו נראה דאף שטען אין לך בידי ובאו עדים שלוה והודה שחייב לו ואח"כ חזר ובא לב"ד וטוען שפרעו אח"כ דתו לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע מ"מ לא הוחזק כפרן לפמ"ש הרשב"א בתשו' והביאו הכ"מ בפי"ד מה"מ דלכך לא הוחזק כפרן ע"פ ע"א דלא אמרינן הוחזק כפרן אלא בהוכחש בעדים שצריך לשלם על פיהם משא"כ בע"א שיכול לישבע וליפטר אינו כפרן גמור ועוד דהיכא דהוכחש בשני עדים חזקה שאינו פורע אלא בעדים אבל בע"א כיון שהיה יכול לישבע וליפטר בוטח בעצמו לפרעו בינו לבינו ע"ש וא"כ כ"ש הכא כיון שע"פ העדים לא הוחזק כפרן כלל שהיה יכול לתקן דבורו ולא נתחייב אלא ע"פ הודאתו דלא הוחזק כפרן ע"פ עצמו וגם בכה"ג בוטח בעצמו לפרעו בינו לבינו כיון שהיה יכול לתקן דבורו והודה בחיובו מעצמו. שוב ראיתי בלח"מ פ"ו מה' טוען שהוכיח מהה"מ דמוקי לההיא דפ"ק דמציעא מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי דהוחזק כפרן מיירי שהעדים אומרים שיש לו ועדיין לא פרע דאל"כ יכול לתרץ דיבורו דאין לך בידי כלום היינו שפרע והקשה הלח"מ דהא ע"כ לפי דברי הה"מ מיירי שאמר פרעתי אחר שיצא מב"ד דאי מיירי שטען שפרע מקודם פשיטא דא"נ דהרי העדים מכחישים אותו א"ו שטוען שפרע אח"כ וא"כ לוקמי בפשיטות דכיון שטוען שפרע אח"כ הרי הודה שאמר שקר מקודם ומזה הוכיח הלח"מ דהה"מ ס"ל דבכה"ג לא הוחזק כפרן כיון שהוא ע"פ הודאתו וא"א מוחזק כפרן ע"פ עצמו ודלא כהטור בשם בעה"ת וזה הוא כסברא האחרונה שכתבתי אך הריטב"א בפ"ק דמציעא תי' באמת כן דמיירי התם שהודה כשאמרו עדים שלוה ולכך הוחזק כפרן כשיצא חוץ לב"ד וטוען שפרע אח"כ שהרי הודה שאמר שקר מקודם אך מ"מ האי דינא שטען אחר העדאת עדים פרעתי אחר שטענתי אין לך בידי הוא תמוה טובא דאמאי לא מהימן במיגו וגם בטוען להד"ם ובאו עדים אחר כמה ימים שלוה וטוען שפרע אחר טענת להד"ם העליתי בסק"ג דנראה דנאמן בהיסת וכ"ש אחר טענת אין לך בידי כלום אף היכא דליכא מיגו כגון שהודה כשבאו העדים ואחר זמן טען פרעתי אח"כ דהוי מיגו למפרע מ"מ הסברא נותנת כשיטת הה"מ והרשב"א דלא הוחזק כפרן בזה וצ"ע:

ו הוחזק כפרן שבני אדם נותני' דעתם לזכור סכום השער. וצ"ע באם הביא עדי' שמעידים שפרעו המותר במעות אי מהני או לא אי נימא דכיון שכבר טען שפרע לו כל החוב במאה מדות שהיו שוים כך וכך הרי הודה שלא פרע בדבר אחר ובענין הפרעון בסחורה הוחזק כפרן בעדים וא"כ דמיא לס"א בטוען לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דא"נ דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והודאתו עדיפא מהעדים או דילמא כיון דכל האומר פרעתי אינו מחויב לזכור במה פרעו והיאך פרעו כמ"ש הרא"ש והר"ן דמה"ט הוי ס"ד למימר דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינשי אלא דמ"מ הוחזק כפרן כיון דקיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי וא"כ כיון שטוען שפרע כל המנה ואינו מחויב לזכור במה פרעו רק כיון שטוען שפרע בסחורה שהיה השער כך וכך וסכום השער מידכר דכירי והוכחש בזה ע"י עדים הוחזק כפרן בפרעון זה ושוב לא מהימן לומר שפרעו במעות והוי כשאר הוחזק כפרן שא"נ לומר אף פרעתיך אח"כ כיון שהיה משקר מתחלה אבל כשהביא עדים מהימן ולזה הדעת נוטה יותר אלא דקשה לפ"ז דאמאי גובה ממנו המלוה מה שנשאר מן החוב בלא שבועה לפי מה שהעליתי בסק"ג דאף דהוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וחייב לשלם היינו דוקא כשהתובע טוען ברי אז אלים טענתו מטענת הנתבע ונאמן בטענתו אבל לא בטוען שמא וא"כ הכא כיון שעכ"פ נפרע מקצת הוי כפוגם שטרו בסי' פ"ד דלא יפרע אלא בשבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק ואף בפיגם שטרו בעדים הדין כן וא"כ ה"נ נימא שהתובע אינו זוכר ממותר הפרעון והוי כטענת ספק והנתבע טוען ברי ואין התובע יכול להוציא ממון אלא ע"י שבועה כי היכי דלידוק וכן קשה לפי מה שהעליתי שם טעמא דהוחזק כפרן דכיון שהוכחש בעדים חזקה אינו פורע אלא בעדים וא"כ הכא שטוען שפרע בדבר אחר אמאי לא מהימן דהא בעת שטוען שפרע עדיין לא הוחזק שקרן א"ו דטעמא דהכא דהוי כהודאה שלא פרע בדבר אחר אך מ"מ י"ל דשאני הכא דכיון דהוחזק כפרן בגוף הטענת פרעון שטוען גרע טפי ונוטל התובע בל"ש ובאמת היכא שטען שפרע אח"כ אף דהוחזק כפרן לעולם מ"מ צריך התובע לישבע וליטול כדין הפוגם שטרו ויש להתיישב בכ"ז ודוק:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה